שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון


שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-אח אשר יאהב ה׳ יוכיח

אח אשר יאהב ה׳ יוכיח

כשהתגברה מחלתו של הרב משה אהרון פינטו, באו עליו ייסורים גדולים. הוא לא ביקש דבר, אלא הסתגר בחדרו המיוחד, עלה על מיטתו, ונהג לבכות ולדבר בלחש. בני ביתו ניגשו ועמדו ליד הדלת, ושמעו כי תוך כדי בכייה התפלל הרב על כלל ישראל ועל כפרת עוונותיו שלו

בנו, הרב חיים שליט״א, ראה בסבלו ובייסוריו, וכמה וכמה פעמים נכנס אליו ושאל אותו אם הוא מסכים לכך, שרופא יגיע וינסה להקל על ייסוריו. הרב סירב. ״בני״, אמר לו, ״אל תביא רופא, כי אין לי כל תרעומת על השם יתברך, ואם מרוב כאבים אני נאלץ לבכות, הרי שמתוך הבכי בוקעת ממני תפילה מעומק הלב, ואני מנצל אותה להתפלל ולערוך חשבון נפש על הכלל ועל הפרט. דע לך בני, כי מי שאין לו כל תרעומת וסובל בשתיקה, מקבל עליו את הייסורים באהבה״.

הרב התייחס אל ייסוריו בבחינת ״את אשר יאהב הי יוכיח״. במשך ימי חוליו היה הרב מבקש בתפילתו ״׳הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך׳. ריבונו של עולם, אם הנשמה שלי מתוקנת כראוי – קח אותה אל בית גנזיך, וחוסה על עמלך, חוסה על הגוף, שלא יירקב ויתנוון בחיי״.

הרב הרגיש, כי ייסוריו מהווים כפרת עוונות על כלל ישראל. שכן, מסכת ייסוריו סיימה פרק חיים מופלא, של לימוד תורה, הסתפקות במועט, התבודדות והסתגרות מחיי העולם הזה ולימוד זכות על כלל ישראל. בעת שגברו עליו המכאובים אמר לפני קונו: ״ריבונו של עולם, צערי זה יהיה לכפרה על כלל ישראל. אם אדם חוטא, הוא מביא קורבן חיה ועוף ואתה מכפר. וביום הכיפורים היה כהן גדול משלח שעיר לעזאזל המדברה, וחטאיהם של ישראל כצמר היו. הנה גופי מונח לפניך כקורבן, לריח ניחוח לכפר על עוונות בני ישראל ועל חטאיהם״.

כל בני הבית, שעמדו סביבו, נתנו את קולם בבכי, על נכונותו ומסירותו למען הכלל, כשהוא מעמיד את טובתו האישית בתחתית סולם העדיפויות. יתירה מזאת. הרב משה אהרון ראה זאת כזכות, שבו בחר הקב״ה להיות קורבן. ״אם באו עלי כל הייסורים הרי שאני חביב ואהוב על ה׳ יתברך, כמו שנאמר ׳את אשר יאהב ה׳ יוכיח׳. ומכיוון שכך, הריני מבקש מהקב״ה לדון את כל עם ישראל לכף זכות״.

בהקשר לכך ראוי לציין את מה שנאמר בספר ״תולדות יצחק בן לוי ״ לפרשת ויחי, ששם נכתב כי צדיק המלמד בחייו זכות על ישראל יש לו גם בעולם האמת מדרגה שכזו, להמליץ טוב על עם ישראל. ועל כך גם נכתב, כי ביום שהצדיק נפטר מן העולם פוסקים הלכה כמותו בישיבה של הרקיע.

מים נובעים

ביום השנה הראשון לפטירתו של הרב משה אהרון פינטו זצוק״ל,לאחר עריכת ההילולה, במעמד אלפים, עלו רבים להשתטח על הקבר. באחת ההקפות סביבו היפנה אחד המכובדים את תשומת ליבו של הרב חיים פינטו לכך, כי מים נובעים ממקום קבורת הצדיק. הניח הרב את ידו ליד המקום שבו חרוט שמו של הרב על הקבר, והנה, אמת נכון הדבר. הוא חש בזרם מים. הקהל שמסביב שם לב לכך, וכולם מיהרו ונדחקו כדי לזכות ולטבול את הידיים במים הנובעים. כשעשו כן, מייד נפסקה הנביעה.

חביבים

יסורים לפני המקום

משהתגברה המחלה והוא אושפז בבית חולים, החליטו הרופאים כי יש לקטוע את רגליו, ובכך להפסיק את כאבי התופת, שמהם סבל, ולמנוע את התפשטות המחלה לאיברים אחרים בגופו. הרב משה אהרון פינטו התנגד לכך בכל תוקף. שכן, את ייסוריו קיבל באהבה, בבחינת ״חביבים ייסורים לפני המקום״. ככל שכאביו גברו, כך הרגיש קירבה יתירה כלפי המקום.

כשבני המשפחה הפצירו בו ודיברו על ליבו כי יסכים לקטיעה, אמר להם: ״את הכאבים מרגיש רק אנוכי לבדי, והקב״ה נתן אותם רק לי. בוטח אני בה'רופא חולים ובורא רפואות, כי הוא ירפא אותי. וחוץ מזה, הקב״ה הפקיד אצלי רמ״ח איברים, ואני חייב לשוב אליו ולהשיב לו אותם כשכולם אצלי״.

ואכן, חודשים לאחר מכן הגלידו הפצעים שהיו על רגליו, והכאבים שככו משהו. בני המשפחה שמחו על כך שכאבו הוקל, אך הרב לא הראה אותות שמחה וסיפר מה מציק לו: ״שבת נחמו מדאיגה אותי״, אמר.

בשבת נחמו שותקה מערכת הדיבור שלו. מרוב כאביו היה מכאן ואילך קם ומרים את ידיו כלפי מעלה, רוקד ושר, ומודה לבורא עולם.

אז כאילו אמר את מה שנהג לומר בעת שהיה מסוגל לדבר: ״חביבים ייסורים לפני המקום״. ולא הסתלק הרב מהעולם עד שכל גופו היה מוכה ומיוסר, ללא מתום.

בשלב מסויים, כשהיה על סף שערי מוות ולא זיהה את מבקריו, כולל ילדיו ובני משפחתו, החליטו מקורביו כי יפסיקו לאפשר את הביקורים אצלו, שהיו למעשה קבלת קהל, לברכה ולתפילה. אולם, יומיים לאחר ההחלטה הזו חלמה אשה צדקת וייראת שמיים חלום, שבו הופיע הרב ודרש ממנה ״לבטל את ההחלטה המוזרה הזאת, כי אסור למנוע טוב מכלל ישראל״. הוא הוסיף, כי די אם ישים המבקש מים מחת למיטתו כדי שאלה יתברכו ותשרה עליהם הברכה.

האשה סיפרה על חלומה, ובני המשפחה נהגו על פי החלום.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-מודיעים לצדיקים יום מיתתם

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

מודיעים לצדיקים יום מיתתם

בלילה לפני שהסתלק הרב משה אהרון פינטו, בעת האישפוז בבית החולים קפלן ברחובות, הוא הופיע בחלום אצל בנו, הרב חיים. בחלום ביקש האב מבנו, כי למחרת בערב יהיו נוכחים בני המשפחה ליד מיטתו, ״כי מחר נשמתי עולה לישיבה של מעלה. מי יכסה את עיני, אם לא תהיה שם, ומי ידאג לכך שגופתי לא תועבר לחדר הקירור״, אמר הרב.

למחרת בבוקר מיהר הרב חיים פינטו לבית דפוס באשדוד, כדי להכין מודעה לקראת ההילולה המתקרבת בסופו של אותו חודש, ביום פטירת הר״ח זצ״ל. בעל הדפום כבר הכין נוסח ראשוני של המודעה, וביקש מהרב לבדוק את הנוסח ולראות אם לא חלו שגיאות כלשהן.

במודעה נכתב בין היתר, כי ההילולה תיערך במעמדו של הצדיק הקדוש רבי משה אהרון פינטו. הרב חיים פינטו הביט בשורה זו, וביקש מבעל הדפוס כי יוסיף בראשי תיבות את המילים ״אם ירצה השם״ ליד שמו של אביו. בעל בית הדפוס מחה על כך, ואמר כי הדבר לא מקובל, שכן את ראשי התיבות ״אי״ה״ מציינים רק פעם אחת, בראש המודעה.

הרב חיים פינטו עמד על דעתו, אולם בסופו של דבר ביקש מבעל בית הדפוס שיעכב את ההדפסה ולא יתחיל בה, עד שיקבל ממנו אישור סופי לכך.

בשעות הערב, ה׳ אלול תשמ״ה, התייצב הרב חיים פינטו ובני משפחה אחרים ליד אביו הגוסס. בשעה 8.30 בלילה יצאה נשמתו של הרב, בקדושה ובטהרה, ועלתה בסערה השמיימה. הרב חיים עצם את עיניו של הנפטר, והחל בסידורים המינהלתיים לשחררו מבית החולים ולהעבירו לאשדוד. שם, בבית הכנסת על שם הר״ח פינטו זצ׳יל, ישבו אנשים במשך כל הלילה, ואמרו פרקי תהילים ליד הגופה.

לולא החלום – לא היה הרב חיים פינטו ניצב ליד אביו בשעת פטירתו: באותו ערב הוא הוזמן להשתתף בשמחת שבע ברכות של קרוב משפחה בירושלים.

עם היוודע דבר פטירת הצדיק הגיע לבית הרב חיים פינטו תושב אשדוד, אמיל דבדה. בידו הפקיד הרב משה אהרון מכתב, ארבע שנים לפני פטירתו, ואמר לו כי יפתח אותו רק לאחר הסתלקותו. לאחר שנפתח המכתב, בליל פטירתו, נמצא כתוב שם על ידי הרב כי, ״נראה לי עת פקידה ביום ה׳ אלול תשמ״ה״, היום שבו אכן נפטר מהעולם.

אוצר חיים

הרב חיים פינטו שליט״א עומד בראש מוסדות ״אוצרות חיים – ישמח משה״ באשדוד. המוסדות כוללים בתי כנסת על שם הצדיקים חיים פינטו זצ״ל ומשה אהרון פינטו זצ״ל, ישיבה ״דברי אדמון ספרא״ ובית־ספר חרדי לבנות ״נאות אסתר״. בית הספר נוסד בעקבות בעיות שהתעוררו בחינוך החרדי באשדוד, ומתחנכות בו כ-200 תלמידות. עם השלמת הבניין החדש יוכל המוסד לקלוט עוד 300 תלמידות. במקביל משמש הרב פינטו שליט״א כרבה הראשי של קרית מלאכי. בתפקידו זה פעל רבות להפיץ תורה ודעת בעיר, ולפתור בדרכי נועם בעיות שהתעוררו עם המיגזרים שאינם מקפידים על קלה כבחמורה. את עצמות ארבעת הצדיקים מבני משפחתו, שהעלה ממרוקו בטרם נחרש בית העלמין והפך לשדה, הטמין בקרית מלאכי. כמו אבותיו הרבנים זצ״ל למשפחת פינטו, משמש הרב חיים פינטו שליט״א כתובת להמונים, מהארץ ומהעולם, הפונים ומבקשים עצה. תפילה או ברכה. בהילולות שאותן הוא מארגן בימי פטירת הרבנים זצ״ל למשפחת פינטו, באשדוד ובמרוקו, משתתפים אלפים ורבבות.

ארוכא ומרפא

״שום סיכוי. הילד הזה יישאר צמח כל ימי חייו״- אמרו הרופאים, חד וחלק, להוריו של ילד בך עשר. זה נפגע בתאונה קשה, והרופאים לא נתנו לו שום סיכוי לחזור ולתפקד כרגיל. ההורים ההמומים, שלא משו ממיטתו, נתקפו ייאוש. לבני המשפחה ולחברים, שבאו לעודד את רוחם, סיפרו על תחזית הרופאים הקשה, וגם אלה נפלו ברוחם. דודו של הילד לא אמר נואש. הוא התייצב אצל הרב חיים פינטו שליט״א, כדי לבקש עצה וברכה. בזמן ההילולה, כאשר הונף ספר התורה הקדוש,בירך הרב פינטו את הילד והתפלל להחלמתו. ימים אחדים לאחר מכך ראו הרופאים כי התחזית הקשה שלהם לא התאמתה. אולי משום שבמונחים רפואיים לא קיים המושג ״נס״. אבל, נס אכן התרחש, הילד התעורר, החל לתפקד, וכעבור שלוש שניס חגג את בר־המצווה שלו ברוב שמחה.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

 

הרוטשילדית לבית פינטו

בדצמבר 1988 נפטרה דורותי דה רוטשילד בשיבה טובה, בגיל 93. כנגד כל שנה משנותיה הותירה אחריה מיליון ליש״ט בעזבונה, וכשנפתחה הצוואה, שנה לאחר פטירתה, התברר כי את רובם של 93 המיליונים ציוותה להעביר למוסדות צדקה ישראליים. היתה זו הירושה הגדולה ביותר עד אז בתולדות בריטניה.

דורותי נשאה עד לנישואיה את השם פינטו, כבתו של ברוך פינטו – בנו של ראובן, שהיה אחיו של הרב שלמה פינטו(אביו של הר״ח הגדול). היא נישאה לג׳יימס דה רוטשילד, חבר הפרלמנט הבריטי, בנו של הנדיב הידוע – ראש הענף הצרפתי לבית רוטשילד. גייימס נפטר ב־1957.

גייימס ודורותי ייסדו את ״קרן הנדיב״, קרן צדקה שתרמה כספים רבים להקמת מוסדות. בין היתר תרמה דורותי 6 מיליון לירות להקמת משכן הכנסת החדש, ומיליונים רבים אחרים להקמת בניין בית המשפט העליון בירושלים. נוכח נדיבותה ואהבתה הרבה של דורותי לישראל העניק לה מנחם בגין בי1982 אזרחות כבוד של ירושלים.

דורותי, נחשבה לאחת הנשים העשירות ביותר בבריטניה. הליידי דורותי, או כפי שכונתה, דולי, היתה חשוכת ילדים, וביקרה מספר פעמים בישראל. במסגרת הביקורים הגיעה גם לאשדוד והתקבלה אצל הרב משה אהרון פינטו. הביקור הוצנע, לפי בקשת הצדיק זצ״ל, שביקש להימנע מחשיפה בכלי התקשורת. בנו שליט״א, הרב חיים פינטו, התארח אצל הליידי דורותי מספר פעמים, בביקורים שערך בלונדון.

בשנת 1966 עברה הכנסת למישכנה הקבוע בגבעת רם בירושלים. בעת חנוכת הבית נשאו דברים יושב ראש הכנסת, נשיא המדינה וראש הממשלה. כולם כאחד העלו על נס את פועלה של דורותי רוטשילד, ואת תרומתה להקמת מישכן הקבע.

יושב ראש הכנסת, קדיש לוז, אמר בדבריו: ״ימים ספורים לפני שוועדת המיכרז עמדה להסיק מסקנותיה ביחס לתוכניות האדריכליות של מישכן הכנסת קיבל ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, מכתב מאת הגברת ג׳יימס דה רוטשילד, בצירוף נוסח הצוואה של בעלה ג׳יימס דה רוטשילד ז״ל. הוא קראם לפני הכנסת בישיבתה. ג׳יימס דה רוטשילד ציווה את כל הנכסים הקרקעיים הגדולים של חברת פיק״א למוסדות הלאומיים וכן סכום כסף למדינת ישראל להקמת מישכן הכנסת…בניית מישכן הכנסת מסמלת את השלמת פועלם הלאומי־ממלכתי הגדול של האב והבן של בית רוטשילד להתעצמותו של עם ישראל בארץ ישראל״.

נשיא המדינה, שניאור זלמן שז״ר, אמר בין היתר בדבריו: ״יישר כוח מקרב לב נביע למשפחה האצילה שהתמחתה בנדיבות לבניין הארץ, ולכל לראש לידידתנו הכבודה, גברת ג׳יימס דה רוטשילד, שקיימה בקפדנות וברוחב לב את צוואת בעלה המנוח, נדיב בן נדיב, ולכל בני המשפחה שסייעו ומסייעים לה. תזכה המשפחה הנדיבה הזאת עוד רבות בשנים להיות מישענת נאמנה לארצנו הנבנית ותשבע נחת מפרי מעלליה ונהלל בשערים מעשיה הטובים״.

דברי תודה השמיע גם ראש הממשלה, לוי אשכול. ״על הקמת הבניין המפואר הזה חייב העם תודה למשפחת רוטשילד בכלל ולאשה האצילה, גברת ג׳יימס דה רוטשילד, בפרט״.

במהלך הטקס החגיגי של חנוכת המישכן נקראה הגברת דורותי רוטשילד לאולם המליאה, ושם העניק לה יו״ר הכנסת מגילת קלף ובה דברי הוקרה והערכה לפועלה הרב של משפחת רוטשילד. על המגילה חתמו יו״ר הכנסת, נשיא המדינה וראש הממשלה.

משפחת ספרא – ה״מונטיפיורו״ של ימינו

קשרים מיוחדים נרקמו בשנים האחרונות בין הרב חיים פינטו שליט״א לבין האחים אדמון ויוסף ספרא, אנשי העסקים הבינלאומיים משווייץ, יוצאי המשפחה השורשית והמפוארת מחאלב. המשפחה ידועה במפעליה הפילנטרופיים הרבים למען היהודים, בארץ ובעולם, וגם במוסדות ״אוצרות חיים – ישמח משה״ ידיהם להם רב. הידידות העמוקה בין משפחות ספרא ופינטו הביאה להקמת מיבנה מפואר באשדוד, קומפלקס של בית כנסת וישיבה.

בחודש סיוון תשנ״א נחנכה באשדוד הישיבה המפוארת על שם אדמון ספרא. אדמון ויוסף ספרא כיבדו בנוכחותם את הטקס,ועשה הלבה. אדמון ספרא על קבר דבי משה אהרון פינטז זצ״ל באשדוד.הנער שבתמונה הוא מנחם, בנו של הרבפרנטו שליט״א.

כשקודם לכן עלו המכובדים לקבר הרב משה אהרון פינטו זצ״ל בבית העלמין באשדוד. ליד הציון התקיימה תפילה, כנהוג ליד קברות צדיקים, ובסיומה אמרו שני האחים ״קדיש״ בנעימה ובהטעמה החאלבית המסורתית. הישיבה נקראת ״דברי אדמון ספרא״. בחנוכתה השתתפו בין היתר הראשון לציון, הגאון רבי עובדיה יוסף שליט״א, ראש עירית אשדוד, צבי צילקר, רבני העיר והסביבה, אישי ציבור ותושבי העיר.

בעת חנוכת הבית חלק הרב יוסף שבחים לאחים ספרא, ״אשר עשו ועושים רבות ונצורות להנציח את הוריהם היקרים, ושניהם מייסדים בכל מקום בתי כנסיות ובתי מדרשות ומכניסים אליהם ספרי תורה״. גם שר הפנים, הרב אריה דרעי, התייחס בדבריו לאחים ספרא, ״שאת שמם כמעט ולא שומעים – אבל לא בגלל שהם אינם עושים, אלא להיפך: הם עושים רבות, אבל בצינעה״. הוא סיים בדברי ברכה ותפילה, כי הקב״ה ייתן להם חן וחסד להמשיך בפועלם ולבנות עוד בית כנסת ועוד בית מדרש, מתוך אושר וברכה. הרב חיים פינטו שליט״א אמר בדברי ברכתו, כי בכל דור ודור שולח הקב״ה שליחים כדי לפאר את שמו בעולם הזה, להגדיל תורה ולהאדיר״. איש שכזה הוא אדמון ספרא, ה׳מונטיפיורי׳ של ימינו – אם לא יותר״.

בתום מסכת הברכות קבעו האחים ספרא את המזוזות בפתח הישיבה יחד עם הרב יוסף.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

 

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

מעשי מופת

הרי״ף-רבי יאשיהו פינט וזצ״ל

זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור

והאלילים כרות ייכרתון

קונסטנטין, תחילת המאה ה־15. בין אנשי הקהילה היהודית היה גם אחד, עני מרוד, שלפרנסתו הסתובב מבית לבית ורכש סחבות, כלים ישנים ושבורים וחפצים אחרים, שבעליהם ביקשו להיפטר מהם. את המוצרים הללו מכר בפרוטות, כשהרווח שלו הוא זעום. כך היה מנהגו במשך שנים רבות, כשהוא עובר בין בתי יהודים וערלים, ומפרנס בדוחק ובצער את בני משפחתו.

איש פשוט היה היהודי, תמים עם אלוקיו, שלא זכה בצעירותו ללמוד בצורה מסודרת לימודים בסיסיים.

באחד הימים הגיע האיש לבית של לא־יהודי, ורכש כמות גדולה של בגדים ישנים וכלים שבורים. כשהגיע לביתו התחיל במיון המוצרים: כלי נחושת לערימה אחת, ברזל לשנייה ובגדים לשלישית. בעודו ממיין מצא באחד הכלים הללו פסל קטן ששימש לעבודה זרה, עשוי נחושת, ממורטט ומלוכלך. לקח הסוחר העני את הפסל, והשליכו לערימת הנחושת, כדי למכור את הערימה לסוחר נחושת. אחר כך המשיך במלאכת המיון, ובעודו עסוק במלאכתו שמע קול עמום הקורא: ״יהודי, יהודי, למה תזניחני״. הקול המוזר, שלא מהעולם הזה, עורר באיש צמרמורת ופחד גדול. הביט סביבו לראות מהיכן יוצא קול מבעית זה, ומי קורא לו. שכן, באותה שעה רק הוא היה בבית. הביט בכל פינה ולא ראה דבר, וסבר שמא בדמיונו שמע את הקול. חזר למלאכתו, והנה, מעשה שטן, שוב נשמע הקול הזר והמוזר: ״יהודי, יהודי, למה תניחני כך מוטל על הארץ בחרפה. רחם עלי והקימני בחמלה וחנינה״.

שוב נבעת האיש, כשהפעם הוא בטוח שקול של ממש שמע ולא בדמיונו היה הדבר. שוב חזר לחפש בתוך דירתו הקטנה, מתחת למיטה ובעליית הגג, אך העלה חרס בידו. הפעם כבר לא ידע מה לחשוב, והעדיף להעסיק את מוחו בדברים אחרים.

שוב חזר למלאכת המיון, ושוב נשמע הקול, והפעם בחוזקה, בקול בכי וצעקה גדולה: ״ רחם עלי ואל תשחיתני, ואני אשלם לך על כך טבין ותקילין. לא תצטער על כך שתציל אותי״.

אז הבחין כי הקול יוצא מתוך ערימת גרוטאות הנחושת, והחל לנבור בערימה כדי לבדוק את מקור הקול. מייד מצא את הפסל הקטן ששימש לעבודה זרה, שהמשיך לדבר אליו ולהתחנן כי ירים אותו מתוך גל הגרוטאות ויניח אותו למעלה, במקום מכובד ומיוחד. ״ אם תניח אותי על הארגז הזה תרוויח היום כפליים מהרגיל״, הבטיח לו הפסל.

העני התמים והפשוט השתכנע מהדברים ששמע, והניח את הפסל על הארגז. משסיים למיין את החפצים שאסף יצא למכור אותם, וראה זה פלא: כדברי הפסל כך היה, ובאותו יום כפולה היתה משכורתו.

למחרת שוב דיבר אליו הפסל, וביקש ממנו כי ינקה אותו ממישקעי הליכלוך שהצטברו עליו. ״אם תעשה זאת״, פיתה הפסל את האיש, ״תרוויח היום כפליים מיום אתמול״. העני, שראה כיצד התקיימה ביום האתמול הבטחת הפסל, מיהר לעשות כדבריו וניקה וציחצח אותו עד שהבהיק. ביום השלישי ביקש הפסל ארגז מיוחד שישמש לו כבית, ששם יהיה מוצב דרך קבע. שוב הבטיח לו, כי שכרו יהיה רב מאתמול. גם כאן לא יכול היה האיש לסרב להצעת ולבקשת הפסל, ועשה כמבוקשו. ההבטחה לא איחרה מלהתממש, ושוב הרוויח באותו יום סכום נאה של כסף.

ובכל יום ויום היה הפסל מבקש משהו נוסף, והאיש מקיים, וככל שרבו הבקשות והוא ציית וקיימן – גדלה משכורתו ועוניו חלף כלא היה. הדרישות של הפסל ובקשותיו גדלו מיום ליום, וכמו סם, שאליו מתמכרים, לא יכול היה העני לשעבר להיגמל, שכן הכסף הרב שזרם לכיסיו סימא את עיניו ואטם אח.ליבו. לא ארכו הימים והאיש הקים לפסל בית מיוחד, ובו דוכן מיוחד, ונר תמיד דולק לפני הפסל. וכשם שביתו של הגילול היה נאה ומהודר, כך גם האיש עצמו- מהכספים שהחלו לזרום אליו רכש בית מפואר, גדול ומהודר, שכל רואיו התפעלו ממנו.

למרות העושר לא שכח האיש מניין בא, והירבה בצדקה ובגמילות חסדים, כשהוא זוכר כי בעבר הלא רחוק היה הוא דל ואביון, החי באשפות. אנשי העיר דיברו בהתפעלות על האיש, שעלה מביב השופכין והפך לעשיר גדול, מבלי שידעו מה הסוד הנורא שמסתתר מאחורי העושר הגדול הזה. שכן, את הסוד שמר האיש ונצר מכל מישמר, ואף לאישתו לא גילה דבר וחצי דבר. מי שבכל זאת שאל והתעניין קיבל ממנו תשובה כי הכל בחסדי ה׳ יתברך, ששינה את מזלו ומאשפות ומעפר הרים אותו, האביון והדל. כאות הוקרה אף בנה ישיבה בביתו, בית מושב לתלמידי חכמים, שהתקבצו ולמדו שם, בכל יום עשרה אחרים, שזכו בסיום הלימוד לסעודת מלכים ולמענק כספי הגון בטרם שבו לבתיהם.

בנוסף הירבה האיש במצוות הכנסת אורחים, והיו עוברי אורח מצויים בביתו, סמוכים על שולחנו וזוכים למתת בטרם המשיכו הלאה בדרכם. גם לבית הכנסת תרם מהונו והירבה בצדקות, ועל כל אלה זכה לכבוד גדול בקרב אנשי הקהילה.

יום אחד הגיע לעיר הרי״ף, הרב יאשיה פינטו, שיצא לחקור ולברר היכן נמצאת עבודה זרה כדי לבער אותה. בקונסטנטין שמע על הגביר היהודי, שביתו משמש כבית ועד לחכמים ולתלמידים, והוא מרבה בצדקה ובגמילות חסדים. הגיע הרי״ף לשם, ואכן נוכח כי הדברים ששמע אודותיו היו נכונים. בעל הבית קיבל אותו בכבוד גדול ובסבר פנים יפות, הזמינו ללמוד בישיבה עם התלמידים האחרים, וגם לסעודה המפוארת בסיומו של יום.

הביט הרי״ף בזמן הסעודה בפני האיש, ומשהו הציק לו. ״חוכמת אדם תאיר פניו״, אך עלזה ניכר שהיה עם הארץ גמור ולא בקי במסחר ובעסקים. כיצד, תמה הרי״ף, הגיע זה לאן שהגיע? מניין הגדולה והעושר והכבוד? הוא שוחח עם תלמידי החכמים שמסביבו ושאלם לפשר הדבר, ואלה סיפרו לו כי אכן לא תמיד היה כך מצבו של האיש, וכי בעבר היה סוחר גרוטאות ובלואי סחבות. ולפתע, ציינו, התמזל מזלו והתעשר, ואין איש יודע מה הסיבה לכך. הרי״ף שמע, והדברים רק סיקרנו אותו יותר. הוא הרגיש דחף עז לחקור ולשאול ולרדת לשורש העניין, כדי לפתור את התעלומה.

בתום ברכת המזון קם הרי״ ף ויצא לבית אחר, והזמין לשם את מארחו. שם חלק לו תחילה שבחים על מידת הכנסת האורחים היפה ועל שהוא מחזיק תלמידי חכמים. ״מה טוב חלקך ומה נעים גורלך ומה יפה ירושתך״, אמר לו הרי״ף. ״אך שאלה לי אליך, רבי יהודי: כיצד הגיע אליך כל העושר הזה? אמור נא לי את האמת ולא תכחש, כי בכוחי לגלות את הדבר גם אם תנסה להסתיר את האמת ממני״.

המשיך הרי״ף ודיבר בתקיפות עם האיש, וזה החל לחשוש ומייד הודה וגילה לו את האמת הנוראה. שמע הרי״ף את הסוד, ואמר למארחו: ״האם אתה עדיין אותו יהודי כשהיית קודם לעושר, המאמין באמונה שלמה בבורא עולם ובתורתו הקדושה״?

״ודאי וודאי״, השיב העשיר. ״יהודי אני, בן בנו של יהודי, ומאמין בה׳ אלוקינו ובתורתו אמונה שלמה. בכל יום אני מתפלל ומייחד ״שמע ישראל״, ואני אוהב את תלמידי החכמים, מוקירם ומכבדם, ויוכיחו מעשי כי אכן אמת אני דובר״.

״ואם יציעו לך עושר כדי שתעבוד עבודה זרה – האם אכן תעבוד עבודה זרה?״ – שאל אותו הרי״ף.

״חס וחלילה, ה׳ ישמור. אם יציעו לי כל כסף וזהב שבעולם לא אעבוד עבודה זרה, להשתחוות לפסל יציר־אדם״, ענה העשיר.

״אם כך, הראה נא לי את אותה צורה שהביאה לך את העושר הזה״, ביקשו הרי״ף. הלכו שניהם אל ביתו המפואר של העשיר, וזה הובילו אל הבית המיוחד שבנה לאותו פסל. שם ראו את הארגז המיוחד שבנה לו, ופתחו אותו. ראה הרי״ ף את הפסל, הוציאו מהארגז והשליכו בחבטה ארצה. מייד פקד על בעל הבית להביא לו פטיש כבד, והחל לחבוט ולרסק את הגילול. בכל מכה ומכה היה הפסל צועק וזועק מרה, אך צעקות אלה רק הוסיפו כוח לרי״ף, שלא חדל מלהכות עד שריסק את הפסל לגמרי וטחן אותו לאבקה עד דק. אחר כך לקח את האפר חרה אותו לים.

משסיים להעביר את הגילול מן הארץ ניפנה אל בעל הבית, ואמר לו. ״דע לך, כי כל המצוות הרבות שקיימת מיום שהתעשרת היו בכספי עבודה זרה, שהם אסורים בהנאה. אולם, שוגג היית ולא מזיר, והקב״ ה לא יקפח את שכרך על העבר. אבל, אם חפץ אתה שלא לאבד את זכויותיך עליך לאבד ולהשמיד את כל רכושך, שבא אליך מעבודה זרה. ולאחר שתשרוף ותשמיד את כל נכסיך יסייע לך הקב״ ה ויחייה אותך בהיתר ולא באיסור, וימציא לך כל מחסורך. שכן, גלוי וידוע לפניו יתברך כי מאהבתו ומיראתו היו כל מעשיך לשם שמיים, ורדפת לקיים את מצוותיו באהבה ובחשק״.

שמע זאת העשיר וכולו המום מהגילוי שגילה לו הרי״ף, על התועבה שהביא אל ביתו והעשירה אותו עושר רב, ומייד רץ לקיים את מצוות הרי״ף. ללא כל שהיות שלח אש בנכסיו, ביתו ורכושו ובכל אשר לו. לאחר מכן חזר לעיסוקו הישן בסחר גרוטאות ובלואי סחבות, ושוב הפך לנושא השיחה בקרב יהודי העיר, שראו כיצד לא היסס לרגע ובידיו שלו הביא עליו את עוניו, כדי שלא ייהנה מעבודה זרה, ובלב שלם שם את מבטחו בה׳. ומכיוון שזכרו כיצד דאג הוא להם בימי עושרו ועסק בגמילות חסדים ובצדקה, השיבו לו אנשי העיר כגמולו ודאגו לכל מחסורו, כשהם מקרבים ואוהבים אותו, מעודדים את רוחו ומחזקים את ידיו. וכך התקיימה הבטחת הרי״ף, כי למרות שיירד מנכסיו – לא יידע מחסור.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

שמח זבולון בצאתך ויששכרשושלת פינטו 5 באוהלך

שלוש שנים לא ירדו גשמים על הארץ, ואנשי חאלב באו לרב יאשיהו פינטו זצ״ל וביקשו כי יסייע בעדם. הרב הודיע כי יום חמישי הקרוב יהיה יום תענית, שבו יתאסף הקהל בבית הכנסת. באותו יום, לאחר שהציבור אמר פרקי תהילים, קם הרי״ף ופתח בדברי כיבושים, כדי לעורר את הקהל לתשובה.

במהלך דרשת הרב ישבו בקהל שני יהודים, אשר שוחחו זה עם זה ולא הקשיבו לדברי הרי״ף. שיחתם הקולנית הפריעה לשכנים, ולאחר אזהרות חוזרות ונישנות הוציאו הגבאים את השניים מבית הכנסת.

בתום הדרשה נפתחו ארובות השמיים. הציבור הצטופף ליד הרי״ף, כדי לנשק את ידו ולהודות לו על הנס הגדול. גם שני האנשים, שהוצאו קודם לכך מהקהל, ביקשו להתקרב לרב ולקבל את ברכתו, אך הציבור מנע זאת בעדם. הרי״ף, שראה מה מתרחש, ביקש מהקהל לאפשר לשני היהודים לגשת אליו, והוא קירב אותם ובירך גם אותם.

באותו לילה חלם הרי״ף, כי עצירת הגשמים התבטלה בזכות אותם שני אנשים, ובזכות ההסכם שעשו ביניהם באותו מעמד. הם החליטו לעשות את ההסכם לאחר שדברי הרב חדרו אל ליבם ועוררו אותם לעשות מעשה.

הרב הקיץ משנתו ושלח את שמשו לראש הקהל, כדי שיתייצב אצלו. באישון לילה הגיע לביתו ראש הקהל, ושמע מהרי״ף כי הוא מבקש לאסוף מחר את כל היהודים, שהגיעו לעצרת שהתקיימה בבית הכנסת. ״הבא גם את שני אלה שדיברו במהלך הדרשה״, הדגיש הרי״ף.

למחרת התאספו שוב היהודים. הם לא הבינו מה הסיבה להתכנסות הדחופה. שני המדברים חששו, כי עומדים להענישם על שלא נהגו כבוד ברי״ף. כשהגיע הרי״ף הוא ביקש מהשניים כי יעמדו לצידו, ופנה לקהל: ״דעו לכם, כי הגשם שירד אתמול וטרם חדל מלרדת לא הגיע בזכותי. זכות שני האנשים הללו, שאתמול הושלכו מכאן בבושת פנים, היא שעמדה לנו ופתחה את ארובות השמיים״.

השניים הביטו מופתעים זה בזה, ולא הבינו במה זכו. הרב פנה אליהם, הפציר וגזר עליהם כי יגלו לקהל את ההסכם שעשו ביניהם. אז סיפר אחד מהם לציבור, כי הוא גר בחאלב – וחברו בכפר. לאחר ששמעו את דברי הרי״ף על חשיבות לימוד התורה ומה גורם עוון ביטול תורה, ואת המוסר שהטיף הרב לעשירים שאינם תומכים מספיק בלומדי התורה – החליטו לעשות מעשה: לחדש את ההסכם שהיה בין זבולון ליששכר. בן הכפר יעבוד ויפרנס את בן העיר בכבוד, כדי שזה יתבטל ממלאכתו ויעסוק בתורת ה׳, יומם ולילה. לאחר כמה שנים, סיכמו, יבוא בך העיר אל הכפר וילמד את השני כל מה שלמד.

זה היה תוכן השיחה וההסכם ביניהם, ומשום כך התלהבו והרימו את קולם ולא הבחינו כי הם מפריעים לציבור לשמוע את דרשת הרי״ף. בסיימו לדבר קם הרי״ף ממקומו נישק את שניהם ואמר לציבזר: ״בזכותם ריחם הקב״ ה עלינו״.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

 

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי

לא תהיה בך משכלה

הדבר היה לפלא: נערה, שהתייתמה בצעירותה, וירשה הון ועושר מאביה, סירבה לבוא בברית הנישואין. רבים ביקשו להשתדך איתה, שכך היתה נאה וחכמה, אך היא השיבה ריקם את פני כולם. היא לא נתנה טעם לסירובה, לכל אלה ששאלו אותה לפשר הדבר.

כשהיתה בת 40 ביקש להשתדך איתה ר׳ אברהם שאמוט, שהיה או בן 45, והתאלמן זה מקרוב. אלה ששלח אליה, כדי שידברו על ליבה, חזרו בידיים ריקות, ומשום כך החליט ללכת אליה ולברר את הדבר. כשזו סירבה לתת הסבר כלשהו השביעה ר׳ שאמוט בשם ה׳ כי תגלה לו את הסיבה: מדוע אינה רוצה להתחתן עם איש.

פחד השבועה נפל עליה, ואז גילתה לו כי ראתה בחוכמת האיצטגנינות כי כל בן או בת אשר ייצאו ממעיה ימותו בטרם ימלאו להם 20 שנה. ״למה לי לצער את בעלי, יהיה מי שיהיה, אשר ישכל את כל ילדיו?״ – הסבירה.

״יש תקנה לכך״, ענה לה ר׳ שאמוט. ״אם תגדלי את הילדים ותחנכי אותם בדרך התורה והמצוות – ובמיוחד גמילות חסדים – הם יחיו ויאריכו ימים״, אמר לה. אז התרצתה לו האשה, וכעבור זמן קצר נשא אותה ר׳ שאמוט לאשה.

כשנה אחר כך ילדה בן, וקראה לו אהרון, על שם אביה המנוח. ההורים גידלו את בנם בדרך התורה והמצוות, ובפרט אלה הקשורות לגמילות חסדים. כשהגיע אהרון לגיל 17 לקחו לו אשה, ויולד בנים ובנות.

אהרון שמע מאמו על מה שראתה בחוכמת הנסתר לגבי ילדיה שלה, וכיצד התבטלה הגזירה בעצתו של אביו, ר׳ שאמוט. משום כך, כשהתקרב לגיל 40, חשש לחייו: הוא פחד שמא הגדרה שהתבטלה היתה טובה ל־20 שנה, ועתה, בגיל 40-ימות. לאחר שנתיים, כשראה כי הוא חי, נרגע. הוא הבין, שמידת גמילות חסדים, שעליה הקפיד, תשמור עליו עוד 20 שנה, עד גיל 60. וכשהתקרב לשנה זו שוב חשש, וגם הוריו, שכבר היו ישישים מופלגים: הם פחדו כי לא יוכלו לראות במות בנם, כשהם בגיל כה מבוגר.

בערב יום הכיפורים, ט׳ בתשרי, נפל ר׳ אהרון למשכב. למחרת התעורר מעלפונו, כשפסוק שגור בפיו: ״ואת כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובחיה״. הוא הכיר את דברי הגמרא (ברכות, נ״ז): ״אמר ר׳ יוחנן: השכים ונפל פסוק לפיו- הרי זו נבואה קטנה״, והבין כי נבואה קטנה נפלה לפיו. לפי הבנתו פירש את הנבואה, כי הוא עומד למות ונכסיו ירדו לטמיון. יום לאחר מכן התמוטטה אורווה גדולה, שהיתה שייכת לו, ועם קריסתה מתו כל בעלי החיים שהיו בה: תרנגולות ויונים, כבשים ופרה. צמרמורת חלפה בבשרו, לאחר שהבין כי מהשמיים רומזים לו שקיצו קרב. בערב חג הסוכות הגיע לעירו של ר׳ אהרון, סלוניקי, הרב יאשיהו פינטו זצ״ל, והתאכסן בבית אביו, ר׳ אברהם שאמוט. הרי״ ף הרגיש כי בני הבית שרויים בדיכאון, ושאל אותם לפשר הדבר. אז סיפרו לו את כל הדברים: הגזירה שראתה האמא בתורת הנסתר, העצה שנתן לה ר׳ אברהם שאמוט והתמוטטות האורווה.

חייך הרי״ף והרגיע אותם, והסביר להם כי הפסוק שנכנס לפיו של הבן והתמוטטות האורווה מסמלים רק טוב. הפסוק לקוח מהבטחתה׳ לנח אחרי המבול(בראשית ט׳ טי): ״ואני הנני מקים את בריתי איתכם ואת זרעכם אחריכם. ואת כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובכל חית הארץ איתכם״. ומכיוון שהפסוק שנכנס לפיו של ר׳ אהרון מתחיל במילה ״ואת״, הרי שבכך יש נוטריקון ״ו׳א׳תן ת׳חתיך כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף וכוי. ״כל החיות והעופות שמתו בהתמוטטות האורווה׳/ הסביר לו הרי״ף, ״מתו תחתיך והיו כפרתך. כך התבטלה הגזירה הרעה עליך, ואין לך אלא לשמוח״.

הדברים מאירי העיניים של הדי״ ף עודדו את בני הבית, והם החליפו את העצבות בשמחה גדולה. אז שאל הרי״ ף את ר׳ אהרון איזה מעשה טוב עשה בעשרת ימי תשובה, שבזכותו נקרע רוע גזר דינו. אז סיפר לו ר׳ אהרון על יהודי הגר בעיר, שלמה לפאפא, המוחזק כאדם עשיר, והוא צדיק וישר. בז׳ בתשרי קם ר׳ אהרון כמנהגו לסליחות, אך טעה והקדים: במקום להתעורר באשמורת הבוקר קם כבר בחצות הלילה. בעוברו ליד בית שלמה לפאפא שמע קול בכי הבוקע מהמטבח שלו. היה זה שלמה לפאפא, שקם לבכות במטבח כדי לא להעיר את בני ביתו. הוא ביקש רחמי שמים והתפלל כי ישלח לו ה׳ את אוצרו הטוב, לאחר שהפסיד במסחר ובעלי חובו קמים עליו, והם אינם יהודים ואין בליבם רחמים. ר׳ אהרון שאמוט שמע את הדברים מיהר לשוב לביתו וצרר אלף זהובים בארנק. את הארנק לקח איתו ושב לבית לפאפא, השליך את הארנק מבעד לחלון הבית פנימה וחזר לביתו, שמח וטוב לב על המצווה שזכה בה.

שלוש שעות אחר כך שב ר׳ אהרון לבית הכנסת, לאמירת הסליחות. כשנכנס לבית הכנסת כבר מצא שם את שלמה לפאפא עומד מול ארון הקודש והוא מתפלל בלהט ובדבקות. ר׳ אהרון עמד בשקט מאחוריו ושמע כי הוא אומר את ההלל הגדול בכל כוונת הלב. ר׳ אהרון שמח עוד יותר, כי ידע שבגלל מתנתו נוסף הלל ושבח להשם יתברך. עוד באותו יום פרע שלמה לפאפא את חובותיו, ובעלי חובו עזבוהו.

שמע הרי״ ף את הסיפור, נפל על צוואר ר׳ אהרון וחיבקו ונישקו, ואמר לו: אשריך, דבר זה, ללא ספק, ביטל את הגזירה מעליך, ועל כך אתה מקבל שכר גס בעולם הזה וגם בעולם הבא.

ימי חג הסוכות עברו על בני משפחת שאמוט בשמחה כפולה ומכופלת. במוצאי החג ערכו היהודים סעודות לכבודו של הגאון, והזמינו אותו אליהם. גם שלמה לפאפא עשה סעודה מפוארת, כדרכו לכל האורחים העוסקים בתורה, המגיעים לעיר. לאחר הסעודה סיפר שלמה בסתר את המעשה המופלא שאירע לו, ועל ההצלה שזכה בחסדי שמיים: ״ארנק שלח לי הקב״ ה ביד מלאכו״, אמר בהתרגשות לגאון. הגאון חייך ואמר לו: ״אלף זהובים היו בארנק, לא כן?״

שלמה לפאפא השתומם, מכיוון שהוא לא גילה פרט זה לאיש. הוא תמה מניין הסוד הזה ידוע לרי״ף, ולאחר שהפציר בו רבות ואף השביע אותו כי יגלה לו את הסוד, ניאות הרב יאשיהו פינטו זצ״ל לספר לו מניין באו לו הרווח וההצלה, כשהוא משביע את שלמה לפאפא כי ינצור את הסוד הזה. שלמה לפאפא התרשם עמוקות מגודל תעצומות הנפש של ר׳ אהרון שאמוט ומחיבוב מידת גמילות החסדים שהחזיק בה, ומאותו יום ואילך נהג בו בכבוד גדול. את סיפור המעשה כתב הרי״ ף זצ"ל

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקיד

ם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

מעשי מופת

רבי שלמה פינטו־זצ״ל ורבי כליפא מלכה זצ"ל

אריה שאג

רבי שלמה פינטו, אביו של הרב חיים פינטו הגדול, נשא גם בתואר לא רשמי של קונסול ספרד בעיר אגאדיר. תפקידו היה לדאוג לאינטרסים של מדינה זו בדרום מערב מרוקו, איזור חקלאי פורה, נוח לגידול מיקנה ועשיר בדגה. את פרנסתו הוציא הרב ממסחר, ולא הפך את התורה כלי להוציא ממנו את לחמו. הרב חי בסוף המאה החמישית ותחילת השישית (ה׳ת״ק־ה׳ת״ר). באחת מנסיעות העסקים שלו לדרום מערב המדינה, נקלעה שיירתו בטעות לאיזור מיוער המוכה בחיות רעות. מסביבם נשמעו נהמות ושאגות מאיימות של חיות טרף, שהיו בקירבה מסוכנת. אנשי השיירה נתקפו פחד, וחשבו כי במקום הזה יפלו פגריהם.

אז החל הרב שלמה לעודד את רוחם הנופלת. הוא פקד עליהם ללכת בעקבותיו, כשהוא הולך ראשון, עד יעבור זעם. כך הנהיג הרב את השיירה, כשהוא עטוף בטליתו ומעוטר בתפיליו. בשלב מסרים הקיפה את השיירה להקת חיות טרף, נמרים ואריות, שנהמו על האנשים וחשפו שיניים מאיימות. הרב פינטו ירד מעל אוכף החמור, וכשהוא אוחז בארבע כנפות הטלית ניגש לעבר החיות. אלה נהמו בטרוניה, נרתעו לאחוריהם ונסוגו למעבה החורש.

למעט אריה אחד, שגילה משום מה סימני ידידות, ונשאר ללוות את השיירה במהלכה. אריה זה אף דאג להרחיק מהשיירה חיות טרף אחרות, שנקלעו בדרכה.

הרב שלמה פינטו זצ״ל הוא אחד מארבעת הצדיקים, שעצמותיהם הובאו באחרונה לקבורה בקריית מלאכי על ידי הרב חיים פינטו שליט״א.

ובכל נפשך

הרב שלמה פינטו, בתוקף תפקידו כמייצג ענייני ממשלת ספרד בדרום מערב מרוקו, נסע מדי פעם לספרד כדי לקבל הנחיות ולמסור דיווחים ממקור ראשון. באחת הפעמים הללו התארח אצל שר, שהיה אחראי על נושא המסחר.

השר נתן לאורחו את חדר האורחים, ובו מיטה ללון. והנה שם לב הרב לעובדה, שלמראשות המיטה היה תלוי צלב, כמינהג הספרדים הנוצרים. הרב סבר כי שנתו תערב עליו יותר בלי נוכחות הצלב, ומיהר לסלק מהחדר את העבודה זרה.

למחרת קם בעל הבית משנתו, ובא לבקר את הרב בחדרו. הוא שם לב מייד לכך שהצלב חסר, ושאל את הרב מה עלה בגורלו. זה הסביר לו, כי מזרע היהודים הוא, ודתו שונה מדתו, והצלב מפריע לו וטורד את מנוחתו.

נתקף עליו הגוי חימה, והחל לצעוק עליו. ״אתם בכלל מנודים מספרד, ואסור לבוא איתכם במגע. באיזה רשות הוצאת את הצלב מהחדר? צדקו אלה שהחליטו, לגרש אתכם מכאן. המעשה שעשית לא יעבור בשתיקה״.

הרב נלקח אל השלטונות והושם בצינוק, ושם החלו לענות אותו בכל מיני ייסורים. בכל פעם שהנחיתו עליו את ידם האכזרית ביקשו ממנו לנשק את הצלב ואו יונח לו, אך הרב סירב, ואמר להם כי הוא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם ולא לנשק את הצלב.

יחד עם הרב שהה בספרד הרב כליפא מלכה, גם הוא לרגל עסקיו. זה שמע על מה שנעשה לגיסו, ומיהר להתייצב בשער הארמון ולהיפגש עם המלך. שם דיבר איתו קשות, ואמר לו כי יש להפסיק לאלתר את מסכת העינויים ברב פינטו. ״אם יאונה לו רע נחדש את החרם שהטילו החכמים על ספרד, האוסר על יהודי להיכנס לתחומה. ההפסד יהיה כולו שלכם. הפסיקו לענות אותו, שכן דבר לא יעזור לכם. בוודאי ידוע לך כי אבותינו מסרו את נפשם במדינה זו, בכל מיני מיתות משונות, ולא המירו את דתם. איש באמונתו יחיה; עבורכם זו דת, ולנו היא עבודה זרה. שחרר את האיש מכלאו, והניחהו לנפשו״.

דברי הרב עשו רושם על המלך, הגם שקשריו של הרב מלכה עם הולנד, אנגליה ופורטוגל היו חשובים בעיניו. הוא מיהר להורות על שיחדור הרב פינטו מכלאו, ושב עם הרב מלכה למרוקו. מאותו יום ואילך הדירו השניים את רגליהם מאדמת ספרד, ואת מסחרם איתה ניהלו בעזרת שליחים.

בדרכם למרוקו שאל הרב מלכה את עמיתו מדוע לא התפלל על עצמו כדי להינצל מהעינויים, וזה השיב לו כי סוף סוף זימן לו הקב״ ה מצווה כה חשובה, של מסירות נפש, ״בכל לבבך ובכל נפשך״. ״אין זו מצווה המזדמנת בכל יום, ואתה מצפה ממני כי אברח ממנה ולא אקיימנה?״ – השיב לו בתמיהה. ״חייב אדם למסור את עצמו אפילו על מינהג וסימן הנהוג בישראל. מינהג ישראל תורה הוא, ובראשי תיבות ׳מיתה׳. על אחת כמה וכמה שחייב אדם למסור את נפשו על נישוק חפץ של עבודה זרה״.

תורה ועבודה

רבי שלמה פינטו, אביו של הר״ ח הגדול, היה גיסו של רבי כליפא מלכה. השניים היו סוחרים גדולים שראו ברכה במעשי ידיהם. עושרם לא סימא את עיניהם, וברוח המאמר ״אדם יסודו מעפר וסופו לעפר״ הקדישו את זמנם לתורה ולעבודת ה׳.

בשעה שאנשיהם עשו את מלאכתם ועסקו בקנייה ובמכירה, שהו הרבנים פינטו ומלכה באוהלה של תורה, ועסקו בהוויות אביי ורבא. מדי פעם הופרע לימודם להתייעצות הכרחית עם פועלים, שהיו נכנסים אליהם בעניינים חשובים, שלא סבלו דיחוי.

את רוב היום העבירו בצוותא, עטורים טלית ותפילין, לומדים, מתפללים ופוסקים הלכות – עד שעת תיקון חצות. הרב פינטו ביקש מגיסו כי לא יכלול את שמו בתכתובות שניהל, בעיקר בפסקי הלכה ובתשובות לשאלות, כנראה בגלל הכבוד שרחש לגיסו המלומד, שאותו ראה כמלאך הי. החברותא בין השניים היתה גם בנסיעות מחוץ למדינה, בעסקי מסחר. לשניים היו ספינות, שהובילו מיטענים בין מרוקו לבין ספרד ופורטוגל. בהקשר לכך ישנן שתי סברות ביחס למקום הולדתו של הרב חיים פינטו. אחת מהן גורסת כי הרב נולד באגאדיר שבמרוקו, והשנייה מצביעה על העיר ברצלונה שבספרד כעל מקום לידתו.

לפי הגירסה השנייה היה זה בעת שהרב שלמה פינטו לקח את רעייתו הרבנית למסעו בספרד, נוכח הריונה המתקדם. בגירסה זו תומך הרב מאיר פינטו זצ״ל, שהעיד כי ראה מיסמך שכתב הרב חיים, שבו ציין כי נולד בברצלונה.

הסנדק שלו היה הרב כליפא מלכה. הרב נולד בפרשת פנחס, ביום בו נפטר הרב חיים בן עטר זצ״ל. הרב מלכה ידע על פטירת אור החיים הקדוש ברוח הקודש, ומשום כך ביקש מגיסו כי יקרא לרך הנולד בשם חיים. ב־12 שנותיו הראשונות גדל חיים על ברכי אביו ודודו, וספג מהם תורה וקדושה.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

סוד שרפי קודש

כשהגיע רבי דוד בן ברוך לפרקו שלח אותו אביו, רבי ברוך, אל רבי כליפא מלכה כדי למצוא לו עזר כנגדו. רבי כליפא הכיר מייד במעלותיו של הצעיר, ונתן לו את בתו לאשה. לאחר זמן מסויים החליט הרב כליפא מלכה כי חתנו ראוי ללמוד את סוד עליית הנשמה בעת אמירת ״כתר יתנו לך״ שבתורת הש״ץ במוסף של שבת ומועד, ולימד אותו את רזי העניין.

בעת שעשה זאת, לא ידע הוא או חתנו כי עוד זוג אוזניים מאזין להם מאחורי הכותל. היה זה חיים פינטו הצעיר, שחשקה נפשו לעלות במעלות הייראה ולהיכנס לפרדס. אולם, הוא שמע רק את מחצית הסוד, כיצד לנתק את הנשמה מהגוף, ולא קלט.את המחצית השנייה -כיצד להחזירה אחר כך ארצה. כך קרה, שבשבת הסמוכה אחזו הרבנים שלמה פינטו וכליפא מלכה בידיו של דוד בן ברוך הצעיר, ובעת אמירת ה״כתר״ עלו נשמות שלושתם לשמי שמיים העליונים.

בסוף הקדושה אמר הרב כליפא מלכה לרבי שלמה פינטו, כי סוד זה ידוע רק לו, ועתה גם לרב פינטו ולרבי דוד בן ברוך. ״אולם״, הוסיף הרב, ״כשנשמתי עלתה למרום הרגשתי שנשמה נוספת מהעולם הזה היתה איתנו״. ומייד עבר בעיניו על פני המתפללים בבית הכנסת, וסקר אותם במבטו. כשהגיע לחיים פינטו הצעיר הבין שמצא את מבוקשו. הנער עמד מעוטף בטליתו, עיניו פעורות לרווחה כלפי שמיים ונפשו עורגת למעלה כאייל על אפיקי מים.

מייד נכנס הרב לפעולה, ועל כך יש שתי גירסאות. הראשונה מספרת כי הרבנים סגרו את דלתות בית הכנסת וחיכו לשעת מנחה, ואז שוב העלו את נשמותיהם – ולימדו את חיים פינטו את סוד הירידה. הגירסה השנייה מספרת כי הרב פינטו רץ מייד החוצה והגיע לבית כנסת שבו טרם נאמרה הקדושה. ב״כתרי׳ עשה עליית נשמה וכשהגיע לעולמות העליונים חיפש ומצא את נשמת בנו והורידה ארצה.

שתי גירסאות קיימות גם לגבי פטירת הרבנים. הראשונה גורסת כי בתוך שבוע מהאירוע נפטרו גם שניהם- רבי כליפא מלכה ורבי שלמה פינטו. השנייה גורסת כי השניים נפטרו בהפרש של שנה. תחילה החזיר את נשמתו הרב כליפא מלכה זצ״ל, ואחר כך הרב פינטו זיע״א.

״תורתך בתוך מעי,,

לפי בקשת סוחרים ספרדים, שאיתם היה בקשרי מסחר, רכש הרב שלמה פינטו שני יהלומים גדולים בממון רב, ושלח אותם באונייה ממרוקו לחוף פורטוגל. משם, חשב, יועברו היהלומים לתעודתם בדרך היבשה.

אולם, משהו השתבש. אחד מאנשיו של הרב, שהיה נאמן עליו, לא עמד בפיתוי למראה היהלומים, חמד אותם ובלע אותם זמן קצר לפני שהספינה עגנה בנמל הפורטוגלי.

כשהתברר לרב כי היהלומים אינם, ציווה לערוך חיפוש בכליהם של המלחים, אך לשווא. היהלומים לא נמצאו. הרב ידע כי ידו של האיש שעבד למענו היתה במעל, אך לא היו לו כל הוכחות. בפורטוגל התאכסן הרב אצל אחיו הצעיר, הרב ראובן פינטו, ששימש ברבנות בקהילת ליסבון. לא חלפו שעות מרובות ואל הבית הגיע פועלו של הרב, שבלע את היהלומים, והוא מתפתל מכאבי בטן עזים. הוא מיהר להתוודות על חטאו וביקש את סליחת הרב על עוגמת הנפש שגרם לו. הרב פינטו מיהר להרגיעו, וביקש ממנו כי ייקח את היהלומים בתוך מעיו עד לספרד: ״אין מקום בטוח ממנו, נגד אובדן או ליסטים״, הסביר. וכך היה. האוצר היקר הגיע בתוך חדרי בטן עד לספרד, ונמסר לתעודתו.

על מקרה זה נהג היה הרב משה אהרון פינטו זצ״ל להוסיף מוסר השכל. נעים זמירות ישראל כתב בתהילים את הפסוק ״ותורתך בתוך מעי״. ״אפשר לקשר זאת״, הסביר, ״למצב השורר במעבר ממדינה למדינה, שבה מתירים לקחת סכום כסף מסויים ואת היתר מחרימים פקחי הגבול. ומה יעשה זה שצריך להוציא סכום כסף גדול מזה? הוא רוכש בכסף יהלומים, בולע איתם וכך מתחמק מרוע הגזירה. כך הוא האדם בעולם הזה. עושה מצוות ומעשים טובים ואוגר אותם, כמו יהלומים, ומכין עצמו בעולם הזה לקראת העולם הבא. וכשהוא מגיע לעולם האמת לא מלווים אותו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, כפי שנאמר בפרקי אבות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד. ׳ותורתך בתוך מעי׳ – לאחר שעוברים את הגבול מסייעים היהלומים לבנות חיים חדשים, כפי שבעולם הבא מסייעים התורה והמצוות, שהם האבנים הטובות והיהלומים של היהודי״.

מכשפה לא תחיה

בתקופת חייו של הרב שלמה פינטו היה כוח הכישוף חזק בקרב הערבים, והם השתמשו בו כדי להטיל אימה על היהודים ולהסית את האספסוף אשר בקירבם לפעולות איבה נגד היהזדים. אחד ממכשפיהם הצליח להפעיל את כוחותיו על צעירה יהודיה, רחל אסבג שמה, ובעקבות זאת היא עזבה את ביתה ומשפחתה ועברה לכפר סמוך, כדי להמיר שם את דתה ולהתחתן עם בנו של הקאדי המקומי.

הרב שלמה פינטו התייחס למעשה בחומרה רבה. ״יהודים לא יהיו הפקר״ – אמר בליבו, וקבע פגישה דחופה עם מוסלמי, שהוחזק בקרב אנשיו כרב־המכשפים. בפגישה דרש הרב ממנו בתוקף כי יסיר את הכישוף מהצעירה היהודיה, בטרם תתייצב לפני שלושה כוהני־דת מוסלמיים ותצהיר כי היא מתאסלמת מרצונה החופשי. שכן, לאחר שתעשה זאת לא תוכל לחזור אל חיק היהדות, ודינה בסקילה.

המכשף לא נבהל מהרב פינטו, והחל להתל בו ולומר לו כי לא זו בלבד שלא יישמע לו, אלא בדרך זו ימשיך וייקח את כל בנות היהודים. ״כוח הכישוף לא מאריך ימים, אבל חשוב לי שהנערות יצהירו מרצונן על התאסלמותן לפני שלושה נכבדים, וגם לאחר שיפוג כוח הכישוף לא יוכלו לחזור אליכם״, אמר לו.

כשראה הרב כי דבריו נופלים על אוזניים ערלות, מיהר להתייעץ עם אחיו, הרב יעקב פינטו. באותה עת התארח הרב יעקב באגאדיר, שם אהב לשהות בימי הקיץ, שכן במקום מושבו הקבוע, מראקש, היה הקיץ קשה יותר. סיפר הרב שלמה לאחיו על מה שקרה בפגישה, והם החליטו כי למחרת ישכימו קום, ויעשו תיקונים והקפות סביב ביתו של רב־המכשפים, כדי לפגוע בכוחו ולהורידו ממעמדו. שני האחים הרבנים עשו את הדבר באשמורת הבוקר, וזמן קצר לאחר מכן, כשהתעוררו בני משפחת המכשף משנתם, הם החלו להתנהג כאילו נטרפה עליהם דעתם. זו של ראש המשפחה השתבשה עליו יותר מכולם, ועוד באותו יום שחט במו ידיו את אשתו ובניו ואחר כך העלה את ביתו באש. ובעוד הלהבות אופפות את הבית נכנס הוא עצמו פנימה, והפך לאפר.

מייד לאחר מכן חש הרב שלמה פינטו עם אבי הנערה אל בית המושל, וביקשו ממנו לסיים את פרשת הבת החטופה. המושל השיב לשניים, כי מייד יבדקו את הנושא עם הנערה: אס תרצה להתאסלם מרצונה, יכובד רצונה. אם לא – תוכל לשוב לביתה ולמשפחתה.

הלכו שלושתם את הכפר, ומצאו את הנערה כשהיא כלואה בחדר, והיא צועקת מרה ומבקשת לחזור אל עמה, ובני הבית מצליפים עליה בשוט כדי שתישבר ותודיע על רצונה להתאסלם. הורה המושל לאנשיו לפרוץ את דלת הבית ולאסור את בני המשפחה, והנערה שבה עם אביה לביתה.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליהשושלת לבית פינטוט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

נפש תחת נפש

מושל האיזור היה במצוקה. בנו יחידו, שעתיד לרשת את כסאו, לא נפקד בבנים. כמה וכמה נשים כבר השיאו לאותו בן,' אך הוא לא ניבנה מהן. בצר לו פנה המושל אל הרב שלמה פינטו, וביקשו כי יתפלל על בנו ויברך אותו בזרעא חיא וקיימא. המושל הוסיף איום: ״אם בתוך שנה לא אראה נכד, הרי שאגזור גזירות על היהודים שתחת חסותי, ואבקש לעשות כן גם ממושלים אחרים״.

הרב שלמה פינטו ביקש שהות של שבוע, ואחר כך חזר אל בית המושל והודיע לו כי יש באפשרותו להתפלל על בנו. ״בתוך שנה הוא ייפקד בבן, אולם, לידתו תביא למות אביו״, הזהיר אותו. ״ביום שבו ייוולד התינוק – ימות אביו״.

הרב מיהר להוסיף: ״דע לך, שאיומך לגזור עלינו גזירות אינו מפחיד אותי. יש לנו מושיע, אבינו שבשמיים, ורווח והצלה יעמדו לנו ממקום אחר, כפי שהיה כבר במקרים רבים בעבר.״

המושל לא התייחס לדברים שאמר לו הרב, וביקש ממנו כי קודם כל יתפלל שבנו ייפקד בבן. ״אחר כך נדבר כיצד לבטל את הגזירה שלפיה צריך בני למות״, הוסיף.

הרב פינטו הזהיר אותו כי הדברים לא פשוטים כל כך, אך זה התעקש ושילח אותו מעל פניו. הרב שב לביתו, והתפלל למען בנו של המושל.

לאחר כחודש הודיעה אשת הבן לבעלה, כי היא בהריון. כשראה המושל כי חלקה הראשון של נבואת הרב התגשמה, חשש כי גם החלק השני יתממש, והוא יזכה אומנם בנכד-אך יאבד בן. מיהר איפוא וזימן את הרב פינטו, ובתחנונים ביקש ממנו כי יתפלל לביטול הגזירה. הרב הסביר להם, כי קצרה ידו מהושיע. ״אתם לחצתם עלי כי אתפלל למען ילד, למרות שלא הייתם ראויים לכך. אתם הוספתם איומים ולחצים, וכך קרה שלידת הבן מותנית בנפש אחרת תחתיו. נפש אחת תיכנס לעולם הזה, ואחרת תצא במקומה. גזירה היא, ואין לשנותה״.

המושל ניסה שוב לאיים ולהפחיד, אך הרב פינטו עמד איתן בפני דבריו הקשים. ״אם תעזו להזיק ליהודים ייפרע מכם הקב״ ה מנה אחת אפיים״. הבין המושל כי כלתה הרעה אל ביתו, וכי עדיף שלא יתעסק עם היהודים ועם מגינם. משום כך החליט לטפל בחוליה החלשה שבשרשרת – כלתו. הוא מירר את חייה והציק לה עד שזו הפילה את פרי ביטנה, וכך הציל את חיי בנו.

מעשה זה היה שגור בפיו של הרב משה אהרון פינטו זצ״ל. הוא היה נוהג לספר אותו להורים שלא נפקדו, והסביר כי לפעמים נפש הבאה לעולם גורמת, לא עלינו, ליציאת נפש אחרת ממנו, של האב או האם. משום כך, הסביר, עדיף לעיתים שלא להתרעם או להתמרמר כשלא נפקדים בבנים, מחמת הסכנה הכרוכה בכך.

ירדו במצולות

מוצאו של הרב כליפא מלכה הוא מהעיר תאטוואן. אחותו היתה נשואה לרבי שלמה פינטו, אביו של הרב חיים הגדול. רבי כליפא מלכה היה עשיר גדול, שעסקי המסחר שלו חבקו עולם. במקביל לעסקיו הגשמיים היה הרב גדול בתורה, חיבר שירים ופיוטים וכתב ספרים, ביניהם ״כף ונקי״ ו״ קול זמרה״. אולם, רוב החיבורים שכתב אבדו, וחבל על דלא משתכחין.

יהודי אגאדיר מספרים, כי בעיצומו של יום הכיפורים הקדוש, בעת שהרב היה שקוע בתענית ובתפילה, הגיעו לנמל מספר ספינות, עמוסות בסחורה של הרב כליפא מלכה.

הרב, שחשש כי עוד מעט קט יטרידו אותו הסוחרים בענייני המיטען, התפלל כי זה יטבע בים. וכך היה. מאז ירד מעושרו, והפך להיות כאחד העניים.

עד ימינו אלה, בתנאים מסויימים של שפל ומישטר רוחות, ניתן לראות את תרני האוניות של הרב כליפא מלכה זצ״ל מבצבצים מקרקעית הנמל. עדויות על כך נמסרו מיהודים, המתגוררים בעיר הנמל.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

 

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחהשושלת לבית פינטויה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

המלאך הגואל

יהודי מכובד ומוכר היה מר יחיא הכהן מקזבלנקה. לכל דבר שבקדושה היה הוא ראש וראשון, והיה מוקיר תלמידי חכמים. כשביקש רבי פנחס הכהן, נין ונכד לרבי דוד בן ברוך, להשתטח על קבר הצדיק רבי כליפא מלכה, התנדב יחיא הכהן להסיעו. הם נסעו ממראקש, והיו בדרכם לאגאדיר. הכבישים באותם ימים היו בעיקר לשימוש עגלות, והמכוניות של אז טרם היו מתקדמות דיין. כך קרה, שבאחד מעיקולי הדרך התהפכו השניים במכונית שלוש פעמים. הגילגולים הסיטו את הרכב מהכביש, והשניים הבחינו לחרדתם כי גילגול נוסף עומד להפיל אותם לתוך התהום. מייד צעק רבי פנחס הכהן ״זכות הצדיק רבי חיים פינטו תעמוד לנו, ולא נמות בתהום הזו״. באותו רגע חשו השניים, כאילו כוח עלום מסיט את המכונית ומושך אותה לכיוון הנגדי.

לאחר שנרגעו מעט שאל רבי יחיא הכהן את עמיתו מדוע זעק בתפילתו והזכיר את הרב פינטו, בשעה שיכול היה להזכיר את סבו המלומד בניסים, רבי דוד בן ברוך, הקרוב אליו ממש, ולהינצל בזכות אבות זו.

. ענה לו רבי פנחס, כי בניהם של צדיקים חייבים להאמין בכוחם של צדיקים אחרים, שאינם בני משפחתם ממש. שכן, לא תמיד פנוי אותו צדיק לסייע לקרובו. ״כשהיינו בצרה ורציתי לקרוא לזקני, היה הוא עסוק באותה שעה בלימוד זכות על אשה, שעמדה אז בתפילה. לכן פניתי לרב פינטו, וזה מיהר לסייע בכך שעף כמלאך ומיהר להטות את המכונית, ומחמת קוצר הזמן לא פנה לריבונו של עולם וביקשו לבטל את רוע הגזירה״.

מעשי מופת

רבי חיים פינטו הגדול זצ"ל

עניים בני ביתך

אחד מבני משפחת הרב היה מאיר פינטו, מחשובי העיר מוגאדור ומפרנסיה.

באחת משנות הרעב, שהתרגשו לרוב בימים ההם, קיפחו אנשים רבים את חייהם, כמו שנאמר ״מי ברעב, ומי במגיפה״. באותה שנה הגיע הרב חיים פינטו לבית הכנסת של רבי מאיר בן עטר, והוא עייף ורעב, ובעודו שם חטפה אותו תנומה.

השר מאיר פינטו ישן באותה שעה בביתו. והנה, בעודו ישן, הופיע בחלומו רבי שלמה פינטו זצ״ל, אביו של הר״ח, ורבי משה טאחוני, ושניהם הוכיחו אותו על כך שרבי חיים ישן רעב בבית הכנסת. ״דע לך״, אמרו לו, ״כי הוא עדיין צעיר, אומנם, אך בבוא היום יצא ממנו אור גדול״. קם השר מאיר פינטו ממיטתו, והלך לחפש את הר"ח. באותו זמן הופיעו שני הצדיקים גם בחלומו של הר״ח, ובישרו לו כי בקרוב יגיע אליו מאיר פינטו, ועל הר״ח ללכת איתו וללמוד איתו תורה. כדי שיידע שהכל אמת הודיעו כי הם מעירים אותו משנתו ומתייצבים לפניו בהקיץ.

וכך היה. התעורר הר״ח, ראה את השניים מולו, ואלה נתנו לו שלום ובירכו אותו. לא חלף זמן רב והשר מאיר פינטו הגיע למקום, ונקש על הדלת.

״מי שם?״ – שאל הר״ח.

 ״אני, מאיר פינטו״.

״תגיד את המזמור ויהי נועם, ואז אאמין לך כי אתה אכן הינך״, אמר לו הרב. הוא חשש כי מאחורי הדלת עומד שד, ואלה ניזוקים מאמירת ויהי נועם.

אמר רבי מאיר את המזמור וסיימו, ואז הכניסו הר״ח. הוא סיפר לרבי מאיר כי אביו ניגלה אליו בהקיץ וסיפר לו הכל. צמרמורת חלפה ברבי מאיר כששמע את הדברים, והוא מיהר ולקח את הר״ח, שהפך אצלו לבן בית, ושם ישב ועסק בתורה.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופתהשושלת לבית פינטו

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

מראה עיניים

באחד הלילות קם כמנהגו הרב חיים פינטו, כדי לעסוק בתורה. בני הבית ידעו על כך, ולא הפריעו לאביהם בזמן הלימוד.

והנה, באחד הלילות נכנסה בתו מזל לחדר, בגלל צורך כלשהו. כשהיתה בפנים ראתה, כי אביה יושב ולומד תורה עם אדם נוסף. כשראה הרב כי בתו בחדר, נזעק ממקומו וצעק: ״בתי בתי, מדוע נכנסת ללא רשות לחדר? אוי לנו ואבוי לנו, כי האיש שאותו ראית אינו אלא אליהו הנביא, ולא היית ראוייה להיות נוכחת במחזה הזה ולראות אותו. ובגלל זה נגזרה הגזירה, שהעיניים הללו, שראו מראה אסור – יתעוורו, או שעלייך למות, חס וחלילה״.

הבת ההמומה נאלמה דום, רועדת מאימה ופחד. אבל, כרחם אב על בניו התפלל הרב על בתו היקרה וביקש רחמים עליה, שלא תתעוור לפני חתונתה. אחר כך סיפר זאת לבתו, והיא, שהיתה צדקת גדולה, קיבלה עליה באהבה את הדין ושמה את מבטחה בהי.

חלפו הימים. באחת השנים הגיע לעיר אורח, נכדו של רבי כליפא מלכה. כשהגיע לעיר, היה הנכד מתאכסן בבית הרב פינטו. נתקלו עיניו של האורח בבת הרב, וראה את צניעותה וצדיקותה, כבת לשושלת ונצר לצדיקים ורבנים גדולים. הוא החליט לבקש ממנו את ידה של בתו, ולשאתה לאשה. אבל, ככל שביקש והפציר לא ניאות הרב להיעתר לבקשתו, ולא נימק מה הסיבה לסירובו. חזר הנכד לעירו, מדוכא ושבור ברוחו. הוא אף התחיל לחשוש, שמא מצא הרב פסול בו, ואולי אין הוא ראוי לשאת את בתו הצדקת.

והנה, באחד הלילות, הופיע בחלומו של הרב פינטו סבו של אותו צעיר, הרב כליפא מלכה זי״ע. ״ אני שלחתי אליך את נכדי״, אמר הרב מלכה לרב פינטו. ״ שלחתי אותו אליך שמח וטוב לב, והנה חזר הוא ממך אלי עצוב ונכה רוח״.

השיב לו הרב בחלומו: ״כבודו בוודאי יודע, שעל בתי מזל נגזרה הגזירה כי תתעוור בשתי עיניה, על שראתה גילוי אליהו. משום כך סירבתי להשיאה לנכדך היקר״. ״הסר דאגה מליבך״, ענה לו הרב מלכה. ״נכדי יקבל עליו את הדין, יהיה אשר יהיה״. למחרת שלח הרב פינטו הזמנה לנכדו של הרב מלכה, רבי אהרון מלול. כשהגיע אליו סיפר לו את הגורל המר הצפוי לבתו, לאחר שתינשא. משום כך, הסביר לו, סירב עד כה לתת לו את בתו לאשה. רבי אהרן מלול לא נרתע. ״אני מוכן להתחתן עם בתך. זכות גדולה שכזו לא מצויה בכל יום״, אמר.

לא עברו ימים מרובים והשניים באו בברית הנישואין. אולם, רוע גזר הדין נקרע והתבטל, בזכות תמימותם וצדקתם של בני הזוג הצעיר, והודות לזכות אבות, שעמדה להם. ושניהם האריכו ימים, וראו בנים ובנות. וכשהגיע זמנם להיפטר מהעולם נפטרו שניהם בשבוע אחד, ונקברו בסמוך בבית הקברות הישן בעיר מוגאדור.

משפט צדק

אחד מעשירי העיר סווירה מכר דירה בעיר לאחד היהודים. סיכמו מה שסיכמו ושילם הקונה מה ששילם, ונכנס לדירה. אולם, לאחר שנכנס הדייר לדירתו החדשה קרע המוכר צוהר בקיר דירתו, המשקיפה לעבר דירת הקונה. כל בקשותיו ותחנוניו של הקונה לעשיר, כי יסתום את החלון כפי שהיה כדי לשמור על פרטיותו וצניעותו – לא הועילו. משכלו כל הקיצין תבע הקונה את המוכר העשיר לדין תורה לפני הרב חיים פינטו.

משהגיע יום הדין התייצבו שניהם אצל הרב, ושטחו בפניו את טענותיהם. הרב השתכנע כי הצדק עם הקונה, מכיוון שהחלון החדש גורם לו ל״היזק ראייה״, ופסק כי על העשיר לסתום את החלון ולהשיב את המצב לקדמותו.

שמע העשיר, ופניו חפו. הוא נעלב מכך, שהרב קיבל את עמדת הקונה ומכך שהוא עצמו יצא חייב בדין. הוא קיבל אומנם את הדיו, כמצווה, אך בחמת זעמו הלך וכתב שטר מזוייף, שלפיו חייב לו הקונה סכום גדול של כסף, והחביא את השטר לימים אחרים.

לאחר מספר שנים נולד לקונה הדירה בן. הפרוטה לא היתה מצוייה באותה שעה בכיסו, ולא ידע מהיכן ישיג את צורכי סעודת המצווה שלאחר הברית. גם רהיטים לא היו לו בביתו, כדי לארח את המוזמנים. הסתובב האיש ופניו נפולות, תוהה מאיין יבוא עזרו. יצא אל השוק, ובכיסו שני ריאלים בלבד. לא היה בקומץ זה כדי להשביע את הארי, ולקנות את צרכי הסעודה.

בעוד הוא מסתובב עגום ומדוכדך והנה עוברת מולו אשה מקומית עם חמורה, העמוס עשב ריחני. קנה ממנה העני את כל העשב שהיה על חמורה, בשני הריאלים שהיו בכיסו. אחר כך חזר האיש לביתו, עם העשב שזה עתה רכש.

באותה שעה היה בבית אחיו. זה ראה את העשב, וידע כי אחיו עשה עיסקה טובה: שוויו של עשב זה היה פי כמה וכמה מהמחיר, שאותו שילם האח. מייד לקח האח את העשב, רץ אל שוק הבשמים ומכר אותו שם בדמים מרובים. אחר כך מיהר לשוב לבית אחיו והכסף צרור בידו, ומייד רץ אבי הבן ורכש בכסף זה את צרכי הסעודה. הכסף היה די והותר, ועוד נשאר לו סכום נכבד שבעזרתו פתח עסק. הצליח הקב״ה את דרכו, והוא הלך מחיל אל חיל והפך לאחד הסוחרים הגדולים והעשירים בעיר.

שכנו העשיר עקב כל העת אחרי שכנו העני, שעלה לגדולה. כשראה שהפרוטה מצוייה בכיסו החליט כי הגיעה הזמן לפרוע את השטר המזוייף. הוציא העשיר את השטר ממקום המחבוא, והגיע איתו אל בית הרב פינטו, לתבוע את שכנו. השכן ההמום השיב לרב, כי אין הוא יודע על מה מדובר: מעולם לא לווה כספים אצל שכנו, ולמעט רכישת הדירה -לא היה לו איתו שום עסק או משא ומתן. חשב הרב פינטו: זה טוען כי לא היו דברים מעולם, וזה מציג לעומתו שטר. ״שובו למחרת״, אמר לשניים, ״ואז אפסוק״.

למחרת הגיעו השניים. העשיר בשלו – הציג את השטר, ושכנו כופר בכל. ״תן לי את השטר״, אמר הרב לעשיר הזייפן. ״אני אבדוק את כשרותו בתוך ארון הקודש. והיה, אם מחר יופיעו על השטר נקודות – נכונים דבריך, ואם חלק יהיה – נכונים דברי שכנך״.

וכך היה. הניח הרב את השטר בארון הקודש למשמרת. למחרת, כשהתייצבו שני בעלי הדין, הוציא הרב את השטר והראה להם: חלק.

״לבן הוא – טהור הוא״, אמר הרב לזייפן, כשהוא מתכוון בדבריו לשכנו. ״טהור האיש, ואמת דיבר. ואתה, הרשע, שוב מדרכך הרעה והתוודה על חטאתך״.

הודה העשיר על חטאו בפנים נפולות, ומאז לא ניסה יותר להטריד את שכנו.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו,

זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור

זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור

שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

רגליים לדבר

בלילות, כשכל אנשי העיר נמו את שנתם, דלק אור הנר בחדרו של הרב חיים פינטו. את הלילות ניצל ללימוד, כדרכו בקודש. לילה אחד כבדו עליו שמורות עיניו, והוא החל לנמנם. בעודו נים ולא נים הניח בהיסח הדעת את רגלו על ספרו של הרי״ף זצ״ל. כשניעור משנתו הבחין בכך, והצטער צער גדול – למרות שהמעשה נעשה בשוגג.

הדבר לא נתן לרב מנוח, והא קרא לשמשו וביקש ממנו שיביא רצועת עור. כשחזר השמש עם הרצועה הורה לו הרב להלקות את אותה רגל, שהונחה בשוגג על הספר.

השמש התחלחל: ״כיצד אוכל להלקות את כבודו? לא אוכל לעשות כדבר הזה״, אמר לרב, וסירב. הרב חיים פינטו לא התרצה, וציווה על שמשו כי יעשה כמצוותו, ולא יחדל מלהכותו עד אשר יאמר לו.

בלית ברירה החל השמש להלקות בכל כוחו את רגלו של הרב. היכה והמשיך, והרגל הלכה והתנפחה, הלכה וכאבה, עד שאמר לו הרב להפסיק.

בלילה שלמחרת הופיע הרי״ף בחלום לרבי דוד בן חזאן, ואמר לו: ״תגיד לרב חיים שלא יצטער על מה שאירע בשוגג. צווה עליו כי יקום ממיטתו. רגלו הנפוחה – כבר הבריאה״. גם אל הרב פינטו ניגלה הרי״ף בחלום, ואמר לו כדברים האלה. ״מחילת שמיים וארץ. מחר, בעזרת השם, כשתקום משנתך – תהיה בריא״.

למחרת הגיע הרב חזאן אל הרב פינטו, וסיפר לו את החלום. ״כן״, אמר לו הרב, פינטו. ״מי שבא אליך בחלום – בא גם אלי״. וכדברו את הדברים האלה קם על שתי רגליו, הבריאות והשלמות.

לא בשמיים היא

תלמידו המובהק של הרב חיים פינטו הגדול היה רבי אברהם קוריאט, מחבר הספר ״ברית אבות״. באחד הימים הגיע אליו אחיינו, אליהו בן אמוזג, לביקור במוגאדור. הרב קוריאט לקח את הנער, אז בן 15, לישיבה של הר״ח, ושם שוחח איתו הרב פינטו.

לאחר שתהה על קנקנו הסתבר לרב, כי בנער הזה יכולת ללמוד את תורת האסטרולוגיה. הרב החל ללמדו את התורה, ולאחר מספר שנים שלט הצעיר במהלך גרמי השמיים ומסילותיהם.

כעבור מספר שנים השתקע אליהו בן אמוזג באיטליה, ושמו כרב וכמנהיג הלך לפניו. כמינהג אותם ימים ניהל הרב ויכוח תיאולוגי עם כומר, ולאחר שהרב ניצח אותו ביקש ממנו הכומר כי יגייר אותו. ״קשים גרים לישראל כספחת״, ומשום כך דחה הרב את בקשתו. תחת זאת אמר לו, כי עדיף שיישאר באמונתו אולם יקפיד לקיים את שבע מצוות בני נוח.

תלמיד אחר של הר״ ח הוא רבי דוד זגורי, שכיהן בליסבון, מחבר ״דוד להזכיר״, ורבי יעקב בן שבת, מחבר ״רוח יעקב״.

תפילת הדרך

אחד מחכמי מראקש, רבי מסעוד בן עבו, היה נוהג לפקוד את מוגארור לרגל מסחרו. באחת הפעמים, כשסיים את ענייניו במוגאדור, הלך כמנהגו אל הרב פינטו, וביקש לקבל ממנו ברכה. הרב פינטו סירב, ואמר לו כי לא יעזוב את העיר.

כעבור יומיים שוב בא החכם אליו, ושוב לא הניח לו הרב פינטו ללכת לדרכו. ביום חמישי נכנס בן עבו בשלישית אל הרב פינטו, ואמר לו כי הוא חייב לצאת לדרך, כדי להספיק לעשות את השבת בביתו.

ראה הרב פינטו כי הוא קצר רוח, ואמר לו: ״אני רואה שאתה ממהר לצאת הביתה ולא רוצה לחכות. יהי כן. אולם, אם תהיה בצרה תצעק אלי, ואל תחשוש״.

לקח רבי מסעוד את עגלתו ויצא לדרך. במחצית הדרך לביתו תקפו אותו שודדי דרכים, ועמדו להרוג אותו ולהסתלק עם הרכוש. כפסע היה בינו לבין המוות. אז נזכר בדברי הרב פינטו, וצעק אליו.

מייד התעוררה בהלה בקרב השודדים: הם שמעו קול רעש והמולה, וחששו כי כנופייה אחרת של ליסטים עומדת עליהם להורגם. מייד עזבו את רבי מסעוד וברחו על נפשם, ובן עבו ניצל ממוות והגיע בשלום לביתו. שם סיפר למשפחתו על הנס שאירע לו בדרך.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים הרב חיים פינטומלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

ביד הלשון

מנהג היה לו לרבי דוד בן חזאן: כמו חכמי התלמוד, שהיו נוהגים להכין או לשמור מאכל מיוחד ליום השבת, כך נהג הוא להעלות על שולחנו דגים בסעודת ליל שבת. בימים ההם לא היו מקררים או אמצעים דומים, והיה צורך לרכוש את הדגים מהסוחרים סמוך לבישולם.

ביום שישי, כהרגלו, יצא רבי דוד אל השוק, לרכוש דגים. והנה, בכל חנות ומכל סוחר הוא מקבל תשובה זהה: ״היום אין דגים, בגלל סערה עזה שהשתוללה בים. הדייגים לא יכלו לפרוש את הרשתות, וחזרו לחוף מחמת הסכנה״.

הצטער רבי דוד על כך שהנאת השבת תיפגם, בגלל המחסור בדגים, אך מצא פתרון: הוא ידע שאצל הרב פינטו נמצאו דגים להעלות על שולחן השבת, והוא הלך אליו וסעד על שולחנו.

כמאמר בפרקי אבות על שניים שיושבים ודברי תורה מצויים ביניהם, התחילו הרב פינטו ואורחו לשוחח בענייני תורה, הלכה ואגדה, בפרשת השבוע ובהוויות אביי ורבא. וכך חלף הזמן מבלי שהשניים הבחינו כי השעה מתאחרת, וכשביקש רבי דוד לשוב אל ביתו חשש מחמת השעה המאוחרת. שכן, באותם ימים היו הדרכים בחזקת סכנה, בגלל גייסות וכנופיות מיניהן.

ראה הרב פינטו כי אורחו במצוקה, וקרא לאחת השדות. התייצבה היא אצלו, ואז פקד עליה כי תיקח את רבי דוד לביתו, ותצילהו מכל צרה וצוקה. וכך היה. במחצית הדרך הוציאה זו את לשונה, ושלהבת אש יצאה מפיה. ״חוששתני כי חיללת את השבת״, אמר לה רבי דוד.

״במחילה מכבודך – לא״, ענתה לו. ״לא נאמר האיסור אלא על בני אדם, בשר ודם. ואילו אנו עשויים מאש״.

המחזיר נשמות לפגרים מתים

מדי שני וחמישי נוהג היה רבי חיים פינטו לשבת ברחובה של העיר, כדי לאסוף צדקה לעניים. באחד מאותם ימים התרגשה ברחוב מהומה רבתי. הסיבה לכך היתה נעוצה בדמותם של משרתים שרצו ברחוב. הללו היו משרתיו של אחד משרי המלך, שנוהג היה לאכול רק משחיטת היהודים. באותו יום התכונן השר לערוך סעודה לשרים אחדים, ועל כן שלח את משרתיו, כשבידיהם עופות משובחים ומפוטמים מלוליו הרבים, אל שוחט יהודי.

המשרתים הפראיים מיהרו למלא את מצוות אדונם, דהרו ברחוב, כשהם עמוסים בעופות המקרקרים. לפתע, תוך כדי מרוצתם, הם עברו על פניו של רבי חיים פינטו, שישב על כסאו במקומו הקבוע שברחוב היהודים, דחפו אותו הצידה והפילו אותו ארצה. אפילו לא נעצרו כדי להתנצל, אף לא כדי לסייע לו לקום.

אבל, כאשר הגיעו אל השוחט הם מצאו לתדהמתם, כי כל העופות שהביאו עימהם הפכו להיות פגרים מתים. והשוחט סירב, כמובן, לשחוט אותם.

חזרו המשרתים ההמומים בידיים ריקות אל השר, וסיפרו לו את אשר אירע. הלה לא היה מוכן לקבל את סיפורם כפשוטו, וצעק עליהם: ״האם קרה לכם משהו יוצא־דופן בדרככם, שבעטיו בא העונש המוזר הזה?״

איש מהם לא ידע להשיב לשר, ואם ידע לא העז לומר. ורק אחד המשרתים אזר אומץ, עמד לפני השר ואמר: ״אדוני השר, אולי זה בגלל הרב של היהודים״.

״הרב של היהודים?״ – תמה השר.

 ״מי הוא זה? מה הוא שייך לעניין?״

״השייכות שלו לעניין״, השיב המשרת, ״היא בכך, שכאשר מיהרנו לרוץ ברחוב כדי למלא את מצוותך, דחפו אותו משרתים אחדים מדרכם הצידה, והוא נפל מכיסאו״.

 ״מי הרב הזה?״ – אמר השר. ״תאר לי אותו!״

המשרת תיאר את מראהו של הרב, את הדרת־פניו ואת מלבושיו. ״הרי זה רבי חיים פינטו!״ – קרא השר, שהכיר את הרב.

 ומיד הורה למשרתיו למהר שוב אל הרחוב ההוא, לגשת אל הרב ולבקש ממנו סליחה ומחילה על אשר עוללו לו בדרכם. ולא זו בלבד, אלא שאף פקד עליהם לשאת את הרב על כתפיהם ולהביאו אחר כבוד אל ארמונו.

המשרתים עשו כן, וכאשר הובא הרב אל הארמון, התחנן בפניו השר: ״אנא ממך, אדוני, עשה למעני כל מה שביכולתך, כי אני עורך הערב מסיבה לכל השרים. והיה אם לא אמצא עופות אהיה לחרפה, ללעג ולקלס בעיני כולם. אני מתחנן לפניך, רבי״.

אחרי שהשר הפציר ברבי חיים פינטו חזור והפצר, הוא נעתר.לבקשתו, וביקש לראות את העופות המתים. השר לקח אותו עימו והראה לו את הפגרים.

ואז הרים רבי חיים פינטו את מקלו, נגע בעופות – ולתדהמת כולם שבה אליהם רוח חיים. הם קמו על רגליהם, החלו לקרקר בחדווה כאילו דבר לא אירע להם.

השר, שראה במו־עיניו את מעלת קדושתו של רבי חיים פינטו, החליט בליבו להוציא להורג את המשרתים, שכה פגעו בכבודו. אולם, רבי חיים פינטו אמר לשר: ״לא, אל תיגע בהם לרעה. רק אבקש ממך לצוות עליהם שלא יעיזו ללכת פעם נוספת ברחוב היהודים בריצה ובבהילות״.

השר הבטיח זאת, כמובן, ומאותו יום, כשהיה גוי פוסע ברחוב היהודים, היה עושה זאת בשובה ונחת, כי חזקה על כולם מצוות השר לעשות כן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר