מורשת יהדות מרוקו

486— פיוט — סי׳ ני דוד קיים

ע״מ ח־ח הגאים

בשקל לאילו לאילון עאג׳יבו

אָשִׁיר בִּזְמִירוֹת וּרְנָנִים / בְּבֵית אֵ־ל שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

חֲדָשִׁים וְגַם יְשָׁנִים / לִפְנֵי יְיָ אֶבְרָכָה:

נוֹטֵר כַּרְמוֹ עֵת הוֹפִיעַ / בִּימֵי מֶלֶךְ שֶׁהִרְשִׁיעַ

אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַפּוֹשֵׁעַ / בִּלְתִּי רָאוּי לִמְלוּכָה:

יָדַע כִּי חֲזָקָה מַמְלַכְתּוֹ / עַל כָּל־מְדִינוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ

כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא רַעְיָתוֹ / מַעְרָכָה מוּל מַעְרָכָה:

דָּבְאוֹ בְּעַשְּׂרוֹ מַחְמַדָּיו / רָאָה יָדַע רַב לוֹ יָדָיו

לְכֹל־שָׂרָיו וַעֲבָדָיו / מִשְׁתֶּה עָשָׂה יֵין נְסוּכָה:

וּבָעִיר שׁוּשָׁן רַב הַמִּשְׁתֶּה / מִכֹּל־עַם קָהָל יֶאֱתֶה

וְיִשְׂרָאֵל עַם בְּרִיתִי / הִשְׁתַּחֲווּ לַמַּסֵּכָה:

דְּרוֹרוֹ הוֹלִיכוּ שׁוֹלָל / לְיִשְׁרַת לֵבָב־עַם אֻמְלָל

כִּי הַמֶּלֶךְ הַמְּהֻלַּל / לְחָלְיוֹ הֶעְלָה אֲרוּכָה:

קָרָא לִפְנֵי כָל־הָעֵדָה / עַל וַשְׁתִּי תְּהִי נוֹעָדָה

עֲרֻמָּה כְיוֹם הִוָּלְדָהּ / לְהַרְאוֹת יָפְיָהּ אֵיכָכַה:

יִתְעַנֵּג יִשְׂמַח בְּיַעְלָה / עַל הוֹד זָהְרָהּ וְחַשְּׁמַלָהּ

 אַךְ צוּר מַדָּד כְּפַעֲלָהּ / מֵאֲנָה וְלֹא הֲלָכָה:

יוֹשְׁבֵי רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת / שָׁאַל, כַּדָּת מָה־לַעֲשׂוֹת ?

וַשְׁתִּי שֶׁפָּרְצָה פְּרָצוֹת / דָּת מָדַי פָּרָס הָפָכָה:

מְמוּכָן עָנָה בְּפֶה צַח / מִשְׁפָּטָהּ הֶרֶג וָרֶצַח

כִּי הִכְלִימַתּוּ לָנֶצַח / לִפְנֵי רַבֵּי הַמְּלוּכָה:

כנפי שחר

—על אחשורות וושתי.

נוטר כרמו — שומר כרמו, הוא הקב״ה ששומר את ישראל. הופיע — התגלה. בת מלך —ושתי. דבאו — שפע של עושר. יאתה — יבא. דרורו — חופשיותו וחירותו. שולל — ערום מדעת, מוטעה. ארוכה — רפואה. ביעלה — כנוי ליופי. וחשמלה — ברק ויופי. צור— הקב״ה. מדד בפעלה — שילם לה כגמולה. מאנה — סירבה. ממוכן — המן. רבי המלוכה — גדולי המלכות.

— פיוט — סי׳ אנ (י)

בשקל ״אנא יא הוד אל־בארח״

אֵ־לִי צוּר יְשׁוּעָתִי / מַצָּבִי הוּרַם

הַמֶּלֶךְ זָכַר וַשְׁתִּי / שֶׁחָטְאָה גָּרָם:

קָרָא, אַיֵּה רָעִיתִי / שֶׁקִּצְפֵּי זָרָם

בְּאַפִּי בַּחֲמָתִי / הוֹד יָפְיָהּ הֻחְרַם:

כֹּל־נַעֲרוֹתָיו

אוֹהֲבָיו מֵתָיו

וְיוֹשְׁבֵי חַצְרוֹתָיו / קָרְאוּ בִּמְגוּרָם

בַּקְּשׁוּ נְעָרוֹת יָפוֹת / כְּנַעֲרוֹת אֲרָם:

נִמְצָא אִישׁ מִנְּסִיכִים / מָרְדְּכַי שְׁמוֹ

בְּבֵית אֵ־ל לוֹ מַהְלְכִים / נַגִּיד בְּעַמּוֹ :

בְּעֵת בָּאוּ מַלְאָכִים / פָּנָיו קִדְּמוּ

בַּת דּוֹדוֹ בְּקוֹל בּוֹכִים / לֻקְּחָה מֵעִמּוֹ:

אֶסְתֵּר הַיָּפָה

קוֹמַת צַפְצָפָה

מֵחֵיקוֹ נֶהֱדָפָה / מִבֵּית מְגוּרָם

לַצָּרָה הַנִּשְׁקָפָה / בִּגְזֵרַת אֵ־ל רָם:

כנפי שחר

— על אחשורוש וושתי ועל מרדכי ואסתר.

מצבי הורם — מעמדי התרומם. זכר ושתי — לאחר שהרג אותה. זרם — קפץ וזרם כנחל, שלא עצרתי בעדו. החרם — נדון להשמדה. מתיו — אנשיו. ויושבי חצרותיו — יושבי חצר המלכות. במגורם — במלונם וגם בפחדם. מנסיכים — מהשרים החשובים. נגיד בעמו — מנהיג הדור. מלאכים — שליחי המלך. בת דודו — אסתר. קומת צפצפה — גבוהה ותמירה כאילן צפצפה. נהדפה — נלקחה, נדחפה. מגורם — ביתם ודירתם. לצרה הנשקפה — לצרה הצפויה. בגזירת א־ל רם — בגזירת ה׳.

(493) — פיוט — אני דוד קים

ע״מ ז־ה / ג־ו־ה; ז־ז־ה הגאים

בשקל ״א־לאים לו רית מא־ג׳רא״

אָנָּא בַת שֶׂה פְּזוּרָה / בַּת עַמִּי נֶאְדָּר

מִגְדָּלִי / אוֹת קוֹל־אוֹיָה מָה רַב / שַׁבָּת קוֹל הֵידָד

מִגְדָּלִי / אוֹת קוֹל־אוֹיָה מָה רַב / שַׁבָּת קוֹל הֵידָד:

נִשְׁבַּר לִבָּהּ בְּזָכְרָהּ / כִּי עַתָּה נֶעְדַּר

יָ־הּ אֵ־לִי / לֹא נִקְרֵאתִי זֶה רַב / כְּיוֹשֵׁב בָּדָד

יָ־הּ אֵ־לִי / לֹא נִקְרֵאתִי זֶה רַב / כְּיוֹשֵׁב בָּדָד

יָסוֹר בַּפֶּה יִסְּרָהּ / אִם דַּרְכֵּךְ נִגְדָּר

בַּת חֵילִי / מִי יוֹדֵעַ יֶעְרַב / מַלְכוּתֵךְ תִּדַּד

בַּת חֵילִי / מִי יוֹדֵעַ יֶעְרַב / מַלְכוּתֵךְ תִּדַּד

מָה־בִּידֵי קַדְרוּת דַּעְתִּי / בֵּין עַמֵּי קֵדָר שַׂחְתִּי / רָשָׁע יֶאֱרוֹב

מָה חָשְׁכוּ קִירוֹת בֵּיתִי / עָרִיץ רַע לְעֻמָּתִי / אָהֳלִי חָרוֹב

מֶה עָצְמָה עָקַת מוֹתִי / בַּיָּד נִין אֲגַג בֹּשְׁתִּי / יָמִים בְּקָרוֹב:

דָּמִית נַפְשְׁךָ נְצוּרָה / בְּעֹז וְהָדָר

מַלְכִּי לִי / חַסְדּוֹ עָצוּם וָרָב / נָקוּם נִתְעוֹדָד

מַלְכִּי לִי / חַסְדּוֹ עָצוּם וָרָב / נָקוּם נִתְעוֹדָד:

כנפי שחר

493 — דו־שיח בין מרדכי ואסתר להתיצב לפני המלך.

בת שה פזורה — אסתר המלכה בת עם ישראל שנקרא שה פזורה. בת עמי — אסתר המלכה. מגדלי — מעמדי וחוזקי. אות — סימן. הוכחה. קול אויה מה רב — כמה גדול קול הצוחה. שבת קול הידד —• שבת קול השמחה. כי עתה נעדר — נעדר ממנה לבא אל בית המלך. לא נקראתי זה רב — לא נקראתי לבא אל המלך כבר זמן רב. יסור בפה יסרה — מרדכי הוכיח אותה ויסר אותה במלים קשות. נגדר — נסגר ולא תרצה לגשת אל המלך. בת חילי — אסתר המלכה. מי יודע יערב — מי יכול להיות אחראי וערב לדברים. שלא תהיה מלכותך תידד — תתנתק ותלך ממך המלוכה. מה בידי — מה בידי לעשות. קדרות דעתי — עם דיעה קודרת ומעורפלת. עריץ רע — זה המן. עקת מותי — צרת מותי. ביד נין אגג — נינו של עמלק זה המן. נצורה — שמורה ומוגנה. מלכי לי וכו' — ה׳ בודאי יעזור לי ואנחנו עם ישראל נקום ונתעודד.

וְאַתְּ וּבֵית הַבִּירָה / סוֹחֶרֶת וָדָר

תֻּגְאֲלִי / וּבֵית אָבִיךְ יָחְרָב / יֻתַּץ יְשֻׁדָּד

תֻּגְאֲלִי / וּבֵית אָבִיךְ יָחְרָב / יֻתַּץ יְשֻׁדָּד:

דָּגְלָה בְּצִלָּהּ גָּמְרָה / וַתַּעַט אַדָּר

אַחֲלֶּה / צוּמוּ עָלַי גַּם רַב / וְגַם יוֹנֵק דַּד

אַחֲלֶּה / צוּמוּ עָלַי גַּם רַב / וְגַם יוֹנֵק דַּד:

קִים אַתְּ כֹּל־דְּבָרָהּ / וְאִישׁ לֹא נֶעְדַּר

עֲוִילַי / צָחִים צָמִים קְרָב / וְאִישׁ מִתְגּוֹדָד

עֲוִילַי / צָחִים צָמִים קְרָב / וְאִישׁ מִתְגּוֹדָד:

יוֹם שְׁלִישִׁי בְּדַלְתֵי / בֵּית מֶלֶךְ עָמְדָה בִּלְתִּי / נִקְרְאָה בְּשֵׁם

נָשָׂא עֵינָיו בָּהּ, וַתִּ — / —שָּׂא חֶסֶד וָחֵן, וַתֶּ — / — רַח רֵיחַ בֹּשֶׂם

שַׁרְבִיט לָהּ הוֹשִׁיט וַתִּ — / — קְרַב אֵלָיו בְּאוֹן וַתִּי — / — גַּע בְּיַד נוֹגְשִׂים:

מָה־לָךְ אֶסְתֵּר גְּבִירָה? / נַפְשֵׁךְ לִי תִיקָר

שַׁאֲלִי / עַד חֲצִי מְלוּכָה / כְּמַר מִדֶּלִי

שַׁאֲלִי / עַד חֲצִי מְלוּכָה / כְּמַר מִדֶּלִי:

עָנְתָה לוֹ אִם לָךְ יָשְׁרָה / נַפְשִׁי וַתִּיקָר

מִשְׁאָלִי / בַּקָּשָׁתִי מִמָּךְ / הוֹדְךָ יוֹפַע לִי

מִשְׁאָלִי / בַּקָּשָׁתִי מִמַּךְ / הוֹדְךָ יוֹפַע לִי:

כנפי שחר

ואת ובית הבירה — את ובית המלכות. תגעלי — ירחיקו ויגעילו אותך. יתץ ישדוד — יהרס וישדדו אותו. ותעט אדר — לבשה והתעטפה באדרת מכובדת. גם רב וגם יונק דד — כלו׳ כולם יצומו גדולים וקטנים. עוילי — הקטנים. צחים צמים יבשים וצמים. ואיש מתגודד — והמבוגרים מכים בעצמם או נאספים. בלתי נקראה בשם — מבלי שהמלך הזמין אותה. ותרח — לשו׳ הרחה וריח, כלו׳ נדף ממנה ריח בושם. באון — בעוז. ביד נוגשים — דוחקים ולוחצים. כמר מדלי — כטיפה מהדלי. הודך יופע לי — כבוד המלך יופיע אצלי.

מֶלֶךְ וְהַמָּן נִקְרָא / לְמִשְׁתֶּה יָקָר

שִׁמְעִי לִי / אֶסְתֵּר, מָה אַתְּ חוֹכָה? / סוֹדְךָ גַּלִּי לִי

שִׁמְעִי לִי / אֶסְתֵּר, מָה אַתְּ חוֹכָה? / סוֹדְךָ גַּלִּי לִי:

מָה־לָךְ אֶסְתֵּר רַעְיָתִי / הַמוֹלְכָה תַּחַת וַשְׁתִּי? / קוֹלֵךְ עֲנִינִי

עָנְתָה, זוֹ שְׁאֵלָתִי / גַּם מָחָר לְבִירָתִי / יָבוֹא אֲדוֹנִי

גַּם הַמָּן מָחָר יֶאתֶה / עִם רוּם הוֹדְךָ לְמִשְׁתֶּה / תִּרְצֶה קָרְבָּנִי:

יָצָא הַמָּן בְּשִׂמְחָה / מִמִּשְׁתֵּה יַיִן

גַּלְגַּלֵּי / מַעְלָה הָפְכוּ גַּלְגָּל / מַזָּלוֹ הוּרַע

גַּלְגַּלֵּי / מַעְלָה הָפְכוּ גַּלְגָּל / מַזָּלוֹ הוּרַע:

כִּרְאוֹתוֹ אוֹיְבוֹ, מָחָא / כַּפָּיו הִתְאוֹנֵן —

אֱוִילִי, / מָרְדֳּכָי כְּנֵד גַּל / עוֹמֵד לֹא יִכְרָע

אֱוִילִי, / מָרְדֳּכָי כְּנֵד גַּל / עוֹמֵד לֹא יִכְרָע:

יָהִיר הִתְיַהֵר, נָחָה / דַּעְתּוֹ בְּהָכִין

עֵץ עֲלֵי / כֹּל־הָעֵצִים הִדְגַּל / מִבֵּיתוֹ גָּרָע

עֵץ עֲלֵי / כֹּל־הָעֵצִים הִדְגַּל / מִבֵּיתוֹ גָּרָע:

בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה / שְׁנַת הַמֶּלֶךְ אָבְדָה / מֻפְתַּחַ שְׁמוּרוֹת

מְתָיו לָבְשׁוּ חֲרָדָה / נְעוֹרִים בְּלִי חֶמְדָּה / לְכֹל־אַשְׁמוּרוֹת

בְּחֶמְלַת צוּר תְּעוּדָה / עַל עַם קָהָל וְעֵדָה / טוֹבוֹת נִזְכָּרוֹת:

גֶּזֶר עַל סוֹפְרוֹ לִקְרוֹא / סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת

מַזָּלִי / הוּרַם בְּקָרָאוֹ אֶת / טוֹבַת מָרְדְּכָי

מַזָּלִי / הוּרַם בְּקָרָאוֹ אֶת / טוֹבַת מָרְדְּכָי:

שָׁאַל מֶלֶךְ בְּחַקְּרוֹ / אַנְשֵׁי תְּבוּנוֹת

אָמְרוּ לִי / הֲגָמַלְנוּ טוֹבָה / לְאִישׁ מָרְדְּכָי?

אָמְרוּ לִי / הֲגָמַלְנוּ טוֹבָה / לְאִישׁ מָרְדְּכָי?

בְּמַעֲנָם חֻבְּרוּ / בְּהִתְאוֹנְנוּת

מַלְכִּי לִי / לֹא נַעֲשָׂה דָּבָר / עִם אִישׁ מָרְדְּכָי

מַלְכִּי לִי / לֹא נַעֲשָׂה דָּבָר / עִם אִישׁ מָרְדְּכָי

כנפי שחר

חוכה — מדברת ומבקשת. יאתה — יבא. כנד גל — כגל עומד ודומם כדברי הפס׳ (ג׳; ב׳) ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״ וכן כתוב(ה׳: ט׳) ״וכראות המן את מרדכי וגו׳ לא קם ולא זע ממנו״. מביתו גרע — גדע אותו מביתו. מפתח שמורות — שמורת עינו (השערות השומרות על העין) נשארו פתוחות, לא היה יכול להרדם. מתיו — אנשיו. לכל אשמורות — לכל חלקי הלילה. בהתאוננות — בצער. לא נעשה דבר — לא גמלנו טובה.

 (308) — קצידה — להר״ר מרדכי טרזמאן ז״ל

מרכש מאה 19-20

ע״מ י־י הגאים ברובה

בשקל ״מאל ג׳פני יבכי בדמוע ליל ונהאר״

אעירה שחר כרך ג' – פרשת ויקהל

מתוך אתר פיוט

מתי אור דודי', מושר הן כרשות לקדיש והן בשירת הבקשות של יהודי מרוקו בשבת פרשת 'ויחי', החותמת את ספר בראשית. זהו פיוט מסוג הקצידה, מונח המציין במסגרת שירת הבקשות את הפיוט המסיים את אירוע השירה, אשר לו מאפיינים מיוחדים: מדובר בדרך כלל בשיר ארוך, סיפורי, אשר כל טוריו מסתיימים בחרוז אחד, ומשקלם קבוע.
במבט ראשון, שירנו אינו מספר את סיפורה של פרשת 'ויחי': אם יש בו חלק סיפורי, הרי זהו החלק המתאר כיצד הפליא הקדוש ברוך הוא את מכותיו במצרים – ואכן, יש מי שהעריך כי במקורו נכתב הפיוט עבור ליל הסדר; אמנם ניתן לזהות בכל זאת קשרים בינו ובין פרשת השבוע – מקומו המרכזי של יעקב אבינו, ותחילת ההשתקעות של בני ישראל במצרים. כך או כך, דומה כי במוקד הפיוט לא עומדת פרשה מקראית היסטורית, אלא ההווה הקונקרטי בתוכו חי הפייטן; מחצית מהפיוט כוללת סדרה ארוכה ונרגשת מאוד של שאלות 'מתי' ו'מדוע', בהן הדובר ספק תוהה, ספק זועק – בניסוחים שונים ומגוונים – אימתי תבוא הגאולה, ומפני מה היא מתעכבת כל כך. על כן, יציאת מצרים, לדידו, היא בעיקרה סמל ודגם לישועה העתידית, לה הוא מייחל ומצפה. ברוח דברי חז"ל במדרש (מכילתא דר"י, מס' דפסחא, פר' יד) – "ליל שמורים הוא לה', בו נגאלו ובו עתידין להגאל" – מקווה המשורר: כְּלֵיל שִׁמּוּרִים יִהְיֶה הַלָּיְלָה, וכורך עבר, הווה ועתיד יחדיו, לרגע אחד של תפילה.

מָתַי אוֹר דּוּדִי יִזְרַח וְיִנְהַר / מָתַי מַלְכֵּנוּ יֵצֵא כְּגִבּוֹר

מָתַי רַגְלֵי מְבַשֵּׂר־טוֹב בָּהָר / מָתַי אֲסִירִים תְּשַׁלַּח מִבּוֹר

מָתַי כְּאוֹר חַמָּה יָאִיר סַהַר / מָתַי עַל אוֹיְבִי מֵעָלַי תִּשְׁבּוֹר

מָתַי בִּנְךָ מִכֹּל־טְמֵאָה יִטְהַר / מָתַי, מַלְכִּי, סִיגִים תִּצְרוֹף כַּבּוֹר

מָתַי הַמַּשְׂכִּיל יַזְהִיר כְּזֹהַר / מָתַי עַל כָּל־פְּשָׁעַי תַּעֲבוֹר:

מַדּוּעַ דּוּדִי מִמֶּנִּי רָחַק / עָזַב יוֹנָתוֹ מִרְמַס שָׂמוּהָ

מַדּוּעַ עָזְבָה שׁוֹכֵן שַׁחַק / בָּאוּ בָּהּ זָרִים וַיְחַלְּלוּהָ

מַדּוּעַ שֵׁבֶט יְהוּדָה בְּדֹחַק / בֵּן־אַמָּה וֶאֱדוֹם הִזִּילוּהָ

כְּשֶׂה נֶאֱלָמָה בֵּין גּוֹזְזֶיהָ:

מָתַי יוֹם  הִלָּחֲמוֹ לְבַדּוֹ / מָתַי יִוָּדַע לַשֵּׁ"ם יוֹם אֶחָד

מָתַי יוֹם גּוֹג וּמָגוֹג יֵיאָבְדוּ / מָתַי יֻשְׁלַם שֵׁם וְכִסֵּא יַחַד

מָתַי הֵרִים כְּאֵילִים יִרְקְדוּ / מָתַי פָּרָה וְדֹב יִרְעוּ יַחַד

מָתַי דְּגֵי־יָם וָעוֹף יִרְעָדוּ / מָתַי יִהְיֶה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד

מָתַי אַקְרִיב קָרְבָּן בְּמוֹעֲדוֹ / מָתַי צִיּוֹן תְּמַלֵּא עַם אֶחָד:

מַדּוּעַ בֵּן־אִמָּהּ בֶּטַח בָּדָד / מִשְׂתָּרֵר בְּגַאֲוָה וְחֶרְפָּה

מַדּוּעַ אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי בָּדָד / גּוֹלֶה נָדַח בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה

מַדּוּעַ כֹּל־טוּבִי מִמֶּנִּי שֻׁדַּד / עֵינִי תָּמִיד כָּל־יוֹם לְךָ צוֹפָה

חָנֵּנִי, אָבִי, הַמְצֵא לִי תְּרוּפָה:

מֶלֶךְ מְלָכִים, רָם עַל כָּל־רָמִים / חֹן עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְטוֹבָה אוֹת

כִּימֵי צֵאתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם / הַרְאֵנוּ נִסִּים וְגַם נִפְלָאוֹת

הִנֵּה גִּזְרַת בֵּין הַבְּתָרִים / וַעֲבָדוּם וְעִנּוּם אַרְבַּע מֵאוֹת

וְיִצְעֲקוּ וַיֵּדַע אֱ־לֹהִים / חָשַׁבְתָּ לָהֶם קָשִׁי הָעַבְדוּת

בַּמְּצָרִים עָשִׂיתָ שְׁפָטִים / מִיְּמֵיהֶם דָּם, וּצְפַרְדֵּעַ רְבָבוֹת:

מַכָּה שְׁלִישִׁית בָּהּ נִקְדַּשׁ שְׁמוֹ / בָּא עָרֹב עָשָׂה בָּהֶם נְקָמָה

מִקְנָם אָבַד (דֶּבֶר), וְהִפְלָה אֶת עַמּוֹ / שְׁחִין פָּרַח בְּאָדָם וּבְהֵמָה

בָּרָד יָרַד כַּאֲבָנִים עָלֵימוֹ / אַרְבֶּה נָח בְּכֹל־גְּבוּל מִצְרַיְמָה

חֹשֶׁךְ עָב, שְׁלֹשֶׁת יָמִים לֹא קָמוּ / בְּכוּרֵיהֶם הִכָּה שׁוֹכֵן רוֹמָה

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים בְּיָד רָמָה:

נָא, רְפָה שְׁבָרֶיהָ, כִי מָטָה / כְּלֵיל שִׁמּוּרִים יִהְיֶה הַלַּיְלָה

זֶה־כַּמָּה נַפְשִׁי בְּחַיַּי נָקְטָה / צָרוֹת תְּכוּפוֹת חוֹזְרוֹת חֲלִילָה

כְּלָל: רְשָׁעִים רֻבָּם חֲרָטָה / בְּנֵי עַוְלָה יָצְאוּ מִכְּלָלָא

כָּל־יוֹם יוֹסִיפוּ עַל עֻלִּי מוֹטָה / אֵין יוֹם שֶׁאֵין מְרֻבָּה קְלָלָה

זְכוֹר מָה הָיָה לִי וְהִבִּיטָה / הַסְּתָו עָבַר גַּם קַיִץ כָּלָה

בֵּן קָרָאתָ אוֹתוֹ אַף אִם חָטָא / עוֹבֵר עַל פֶּשַׁע מַרְבֶּה מְחִילָה

נָא, אָבִי, הַרְחֵב אֶת אֶרֶץ חִטָּה / אֶרֶץ צְבִי הִיא לְעַם סְגֻלָּה

בִּזְכוּת קָנָה בְּמֵאָה קְשִׂיטָה / מָקוֹם אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלָה

הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה / יַקְרִיב לְךָ קָרְבַּן מִנְחָה וְעוֹלָה

קָרֶב־נָא אֶת שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה / וְיִהְיֶה נֵס־מִצְרַיִם טְפֵלָה

הַתְּאֵנָה אֶת פַּגֶּיהָ חָנְטָה / חֹן, כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה

תִּתְבָּרַךְ, יוֹצֵר מַעֲלֶה וּמַטָּה / תִּתְקַדַּשׁ, אֵ־ל חַי נוֹרָא עֲלִילָה:

((46) — פיוט — סי׳ לישראל (נגארה) חזק

ע״מ ה-ז הגאים בבתים (פרט,לפזמון)

לָךְ, צוּר גְּאוֹנִי, / כָּלְתָה רוּחִי בְּקִרְבִּי .

שׁוּב אֶל מְכוֹנִי / וּשְׁכוֹן כְּאָז בִּמְסִבִּי:

עַד אָן תַּרְחִיק נְדוֹד/ אַתְּ דּוֹד/ תָּלִין חוּץ לִמְסִבִּי?

עַד אָן תִּשְׁכָּחֵנִי / וַאֲנִי / שׁוֹמֵמָה בַּשֶּׁבִי?

יְנַחֲמוּנִי / חוֹזַי בְּחֶזְיוֹנֵיהֶם

כִּי תַעְטְּרֵנִי / רָצוֹן וַעְטֶרֶת צֶבִי: עַד אָן:

שַׂגֵּב הֲמוֹנִי / וְקָרֵב קֵץ פְּלָאוֹת

הָפֵק רְצוֹנִי/ וּמוֹרָשֵׁי לְבָבִי: עַד אָן:

רַב רִדְפוּנִי / שָׂרִים חִנָּם, גַּם כָּשַׁל —

כֹּחִי וְאוֹנִי / מִלָּשֵׂאת עוֹד עַל אוֹיְבִי: עַד אָן:

אָעִיר רְנָנִי / לָךְ צוּר פּוֹדֶה וְגוֹאֵל

וְגַם לְשׁוֹנִי / תֶּהְגֶּה בְּקוֹל עוּגָבִי: עַד אָן:

לְתַחֲנוּנִי / הַט אֹזֶן מִשָּׁמֶיךָ

נִחַר גְּרוֹנִי / בְּקָרְאִי מֵרֹב עָצְבִי: עַד אָן:

חַזֵּק יְמִינִי / וְהַכְנֵעַ אֶת קָמַי

וְּרְאֵה אַרְמוֹנִי / כִּי יַהֵל שָׂם עֲרָבִי: עַד אָן:

חַד בְּלִי שֵׁנִי / אֲנִי קְרָאתִיךָ, אֵ-ל

כִּי תַּעֲנֵנִי / וּשְׁלַח יִנּוֹן וְתִשְׁבִּי: עַד אָן:

כנפי שחר

(46) הנושא: כיסופי גאולה.

כלתה — שאפה. במסבי — במחיצתי. ועטרת צבי — עטרת פאר. שגב — רומם. הפק רצוני — הוצא רצוני מן השאיפה אל המוחש. ומורשי לבבי — מחשבות לבי. נחר — יבש, נצרד. יהל — יאהיל, נוטה אהולו. חד — אחד. ינון ותשבי — משיח ואליה.

שבת נח / סדרה ב׳

דודי ירד לגנו — צביהאן

ידיד נפש — נועם ״בת יפת״ (מס׳ 34)

בקשה — לְהוֹדוֹת מָה טוֹב בְּחִבַּת

(29) — בקשה — סי׳ יהודה בן אברהם חזק, ע״מ ח-ח הגאים

לְהוֹדוֹת מָה טוֹב בְּחִבַּת

לַייָ כִּי הַיּוֹם שַׁבָּת:

יָחִיד צִוָּה עַם קְדוֹשִׁי / שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה

מָזוֹן תַּכְפִּיל לְיוֹם שָׂשִׂי / וְיַיִן טוֹב לִכְבוֹד שַׁבָּת:

הַכֵּן לָךְ כֹּל־מַעֲדַנִּים / בָּשָׂר שָׁמֵן אַיִל תָּמִים

שֻׁלְחָן עָרוּךְ יִהְיֶה שָׁלֵם / קִדּוּשׁ יַיִן בִּכְלֵי חֶמְדׇּת:

וְעַנֵּג נַפְשָׁךְ בְּיוֹם זֶה / בְּסוֹד תּוֹרָה, וְאַל תִּבְזֶה —

עֱנוּת עָנִי דַּל וְרָזֶה / לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי שַׁבָּת:

דְּבַר מִסְחָר אֵין לְאָמְרוֹ / בְּיוֹם זֶה, כִּי אַ-ל בְּחָרוֹ

מִכָּל הַיָּמִים וּלְשָׁמְרוֹ / שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת:

הִתְבַּשְּׂרוּ עַם אֱמוּנִים / בְּיַד אַכְזָרִים נְתוּנִים

מָשִׁיחַ בָּא מִמְּעוֹנִים / יָבוֹא לָנוּ בְּרֹב הַדְרָת:

בֶּן־דָּוִד הַנָּבִיא צֶמַח / בְּיָמָיו נָגִיל וְנִשְׂמָח

נִין עֲמָלֵק יִסַּח יִמַּח / הַשֵּׁם שָׁלֵם בְּרֹב חִבָּת:

אַבְרָהָם לְזַרְעוֹ הַלְּלוֹ / שִׁירָה, בַּעֲבוּר יִשְׁמוֹר לוֹ —

אָלֶ"ף וָ"ו הֵ"א לְמוֹשָׁב לוֹ / אוֹתָנוּ יִנְצוֹר כְּבָבָת:

חַזֵּק יָדֵינוּ אֵ-ל עֶלְיוֹן / וּבְנֵה מְהֵרָה עִיר צִיּוֹן

 אֵלִיָּה תִּשְׁלַח עִם יִנּוֹן / יוֹצִיאוּנוּ מִתּוֹךְ לַבָּת:

זֶבַח־תּוֹדָה כַּפֶּר־עֹנֶשׁ / נַקְרִיב בְּשַׁבָּת וָחֹדֶשׁ

עוֹלָה וְכָלִיל, נְחַדֵּשׁ / קַךְבָן וּמַנְחַת מַחֲבַת:

קַבָּל בִּרְכַּת הַמְּשׁוֹרֵר, / אֵ־ל חַי, מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר

תֵּן לוֹ חֵלֶק וְגַם כֶּתֶר / בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת:

כנפי שחר

(29) הנושא: שבת ושיבת ציון.

ענות עני — כניעתו, צעקתו. לא מצאה ידו… — לא השיג לקנות צרכי שבת. בן־ דוד… — משיח יעקור וימחה זכר עמלק, ואז שם ה׳ יהיה שלם (ראה רשי׳י— שמות יז, טז). אל״ף… — אותיות ״אוה״.

בקשה מספר 6 כרך א'

דודי ירד לגנו — רמל-מיא

ידיד נפש — נועם ״בו לבד אבטח בעודי״ (מס׳ 16)

בקשה א׳ — שבת כאישון בת עין ב׳ — טובך י-ה לגמור

(6) — בקשה — סי׳ שמעון בן לביא חזק

נועם ״עין חן עלי בנך פקח״ (מס׳ 23)

רבי שמעון לביא (ה'רמ"ו 1485/6–1586) היה משורר, פילוסוף ומקובל מדור גירוש ספרד. מחבר הספר "כתם פז" והפיוט המפורסם "בר יוחאי" ורבה של יהדות לוב.

קורות חייו

שמעון לביא נולד בספרד בשלהי המאה ה-15. בעקבות גירוש ספרד הגיע בילדותו לעיר פאס שבמרוקו ושם גדל ופעל כרב. בשנת 1551 החליט לעלות לארץ ישראל, אך בהגיעו לטריפולי החליט להישאר בה ולהתמנות לרב הקהילה היהודית עקב מצבה הקשה באותן שנים. לפי כתבים מאוחרים יותר, הוא הנחיל את המנהג הספרדי ליהדות טריפולי, והתקין מספר שינויים שהשתלבו במסורת של יהדות לוב.^[1] פרופ' רפאל פטאי מזכיר אותו בספרו על אלכימאים יהודים, כמי שעסק באלכימיה תאורטית.^[2]

עבודתו החשובה ביותר של רבי שמעון לביא היא ספרו "כתם פז", פרשנות על ספר הזוהר. בנוסף הוא חיבר שירים, שהמפורסם שבהם הוא "בר יוחאי" לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי.

מתוך ויקיפדיה

שַׁבָּת כְּאִישׁוֹן / בַּת עָיִן

 תִּשְׁמוֹר וְזָכְרֵהוּ / עַל יָיִן

מוֹפֵת וְאוֹת לָנוּ בְּרִית / וּבְסוֹד שֶׁמִּטַּת אַחֲרִית

הֶקֵּף בְּלִי יַכְרִית / סוֹד יָיִן:

עֹנֶג מְכֻבָּד מִבְּלִי  / נֶגַע וּפֶגַע וָחֳלִי

כִּי יוֹם מְנוּחָה לִי / אוֹר עָיִן:

וַיְבָרְכוֹ וַיְקַדְּשׁוֹ / נֶפֶשׁ יְתֵרָה לִבְּשׁוֹ

יִנְעַם צוּף דִּבְשׁוֹ / מֵיָּיִן:

נַחַל עֲדָנִים יִנְחֲלוּ / אַנְשֵׁי בְּרִיתוֹ , יַעֲלוּ —

פּוֹרָת וְיִשָּׁתְלוּ / עַל עָיִן:

בֶּן־זוּג לְאֻמִּי נִסְמָן / צִוָּה אֱ-לֹהִים נֶאֱמָן —

לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמָן / עִם יָיִן:

לָכֵן חֲכַם לֵב יִסְעַד / שְׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בַּל יִמְעַד

כִּי כֵן יְבֹרַךְ עַד / טוֹב עָיִן:

בֶּטַח בְּשָׂרוֹ יִשְׁכּוֹן / נוּחַ לְנַפְשׁוֹ יִכּוֹן

כִּי כֵן יְהִי נָכוֹן / אֶל יָיִן:

יוֹבֵל גְּאֻלָּה וּדְרוֹד / יִזְכֶּה, וְיָשׁוּב אֶל צְרוֹר —

לֹא רָאֲתָה לוֹ אוֹר / כָּל עָיִן:

אָהֳלֵי חֲדָרָיו אֶעֱלֶה / שׂבַע שְׂמָחוֹת יַזְּלִי —

אֵ־לִי, וְיַעֲרוֹךְ לֶ- / -חֶם־יָיִן;

חִזְקוּ וְאִמְצוּ נוֹצְרֵי / חֻוקִּים וּמִצְוֹת, 'שׁוֹמְרֵי־

שַׁבָּת, יָבוֹא עֶזְרִי / מֵאָיִן:

כנפי שחר        

 (6) הנושא: קדושת שבת ושכרה.

שבת באישון… — שמור שבת כבבת העין. מופת… — כי הוא הוכחה וראיה קיימת על חידוש העולם. בסוד שמטת אחרית — שאחרי ששת אלפי שנים תשבת הבריאה אלף שנים, והוא שמטת סוף העולם. הקף בלי יכרית — מחזור שלא יפסק, שלאחר כך שוב יתחדש וחוזר חלילה. סוד יין — סוד השביעיות, יי"ן כמספר שבעים. עונג… — נגע אותיות ענג. ינעם :..מיין — יותר מיין. נחל עדנים — סמל לשכר טוב בעולם הבא. יעלו פורת… — יתנו פרי כעץ שתול על מים. בן־זוג… — השבת הוא בן־זוגה של כנסת ישראל. יהי נכון… — יהיה מזומן לסעודה של יין המשומר לצדיקים לעתיד לבוא. יובל… — לתקיעת שופר המבשרת גאולה ודרור יזכה, אל צרור… אוצר החיים ששום עין לא ראתהו. אחלי חדריו — גנזי מרומים. יזלי — יזיל לי, יוריד. מאין — מעם ה׳, מאין־סוף ברוך הוא.

 (270/38) — פיוט — (סיום ״סגולתי״),

מְזֻלְזֶלֶת בְּנִבְכֵי יָם / אֲנִי אוֹרָה לְנֶעְתָּמִים

 וְאִם הוּרַד, זְמַן, עֶדְיָם / אֲנִי יָשָׁר אֲנִי תָּמִים

 אֲנִי הוּא חַי אֲנִי _קִים / לְעוֹלְמֵי עַד לְעוֹלָמִים

אֲנִי אֶפְקוֹד שְׁאַר צֹאנִי / וְצוֹלֵעָה וְהוֹמִיָּה

וְיָבוֹאוּ לְאַרְמוֹנִי / וְתִשְׁכּוֹן שָׁם יְפֵה־פִּיָּה

וְנִשְׁמָתִי לְצוּר קוֹנִי / תְּבָרֵךְ צוּר דָּר עֲלִיָּה:

הנושא: נחמה.^,(השיר במלואו לקמן מס׳ 270)

מזולזלת..־. — את, כנסת־ישראל, שמתיחסים לך בזלזול במעמקי ים־הגלות, עוד אאיר לבניך שחשכו עיניהם מצרות. ואם הורד… — הושפל לזמן־מה כבודם, אני ישר…וחזקה עלי לקיים הבטחותי כשם שאני קיים לעד. אני אפקוד… — אזכור לטובה צאני — ישראל השבורה והנדחה.

(39) — פיוט — סי׳ אברהם,

אֲגַדֶּלְךָ אֱ-לֹהֵי כֹּל־נְשָׁמָה / וְאוֹדֶךָּ בְּרוֹב פַּחַד וְאֵימָה

בְּעָמְדִי תּוֹךְ קְהָלֵךְ צוּר לְרוֹמֵם / לְךָ אֶקֹּד וְאָכֹף רֹאשׁ וְקוֹמָה

 רְקִיעֵי רוֹם הַלֹּא נָטָה בְּמִבְטָא / וְהָאָרֶץ יְסָדָהּ עַל בְּלִימָה

הֲיוּכַל אִישׁ חֲקוֹר סוֹד אֵ-ל יְצָרוֹ

וּמִי הוּא זֶה בַּכֹּל־קֵדְמָה וְיָמָּה?

מְרוֹמָם הוּא עֲלֵי כֹּל־פֶּה וְלָשׁוֹן / אֲשֶׁר הִפְלִיא וְעָשָׂה כֹל בְּחָכְמָה

וְיִתְגַּדַּל בְּגוֹי קָדוֹשׁ וְעֶלְיוֹן / וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּעָלְמָא:

כנפי שתר

הנושא: תהלה, רשות ל׳׳קדיש״.

אקוד… — אקוד ראש ואכוף קומה. במבטא — בדבור לבד. על בלימה — ללא תשתית ויסוד. היוכל… — להגיע ולהשיג עומק סוד א-ל אשר יצר אותו?

אֲגַדֶּלְךָ אֱ-לֹהֵי כֹּל־נְשָׁמָה/ מְזֻלְזֶלֶת בְּנִבְכֵי יָם-אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל

פיוט — סי׳ אברהם, ע״מ ת׳ יב״ת י״ת

פיוט הודיה לבורא עולם, על הורדת גשמים

המשורר ידוע רק בשמו הפרי "אברהם"

אֶפְצְחָה רִנָּה וְתוֹדָה / אֶצְהֲלָה בְּגָאוֹן יְיָ

וּבְתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה / אֶזְכְּרָה חַסְדֵי יְיָ

בּוֹ לְבַד אֶבְטַח בְּעוֹדִי / כִּי מְנָתִי הוּא וְחֶבְלִי

וּשְׁמוֹ מִשְׁעָן בְּיָדִי / וּדְבָרָיו נֵר לְרַגְּלִי

עֵת אֲשַׁוֵּהוּ לְנֶגְדִּי/ אֶשְׁכְּחָה רֵישִׁי וּמְחַלִי

כֹּל־יְמוֹתַי אֶעֱבוֹדָה / יוֹצְרִי הָאֵ-ל יְיָ

וּבְתוֹךְ עַם אֶעֱמוֹדָה / וַאֲבָרֵךְ שֵׁם יְיָ

רַחֲמָיו נֶגְדִּי נְתָנָם / אֵ-ל, וְעָבַר עַל עֲלוּמַי

צוֹרְרַי תַּמּוּ וְאֵינָם / אָבְדוּ מוֹנַי וְקָמַי

וּמְשַׂנְּאַי וַהֲמוֹנָם / נָפְלוּ תַּחַת פְּעָמַי

לָבְשׁוּ הַכֹּל חֲרָדָה / דָּלְלוּ עוֹזְבֵי יְיָ

אָחֲזָה אוֹתָם רָעֲדָה / מִפְּנֵי פַּחַד יְיָ

הֵן א-לֵיהִים־טוּב אֲחַוֶּה / וַיֲשׂוֹחֵחַ פְּלָאָיו

כִּי בְּשָׂשׂוֹן הוּא מְרַוֶּה / פִּי יְדִידָיו עַם קְרוּאָיו

יוֹם וָלַיְלָה עוֹד אֲקַוֶּה / לַאֲשֶׁר מַעְלָה נְשִׂיאָיו

זַמָּרֵי לָאַ-ל, יְחִידָה, / נָא וָכֹל־יִרְאֵי יְיָ

שׁוֹרְרוּ שִׁירָה חֲמוּדָה / נָא וּבָרְכוּ אֶת יְיָ

מָה אֲדַבֵּר וַחֲסָדָיו / גָּבְרוּ מֵעַל שְׁחָקָיו

לוּ יְחִילוּן כֹּל־עֲבָדָיו / גַּם גְּבָאָיו וַאֲפִיקָיו

נָעֲלָה עַל כֹּל־גְּדוּדָיו / צוּר מְשַׁלֵּחַ בְּרָקָיו

נִצְבָּה נַפְשִׁי וְעָמְדָה / חִישׁ לְהוֹדוֹת שֵׁם יְיָ

כִּי מֵאֹד חָשְׁקָה וְחָמְדָה / לַחֲזוֹת נֹעַם יְיָ.

כנפי שחר

אפצחה — אפתחה. אצהלה — יזהירו פני משמחה. בגאון ה׳ — בעוזו וגבורתו. מנתי הוא וחבלי — חלקי ונחלתי. עת אשוהו — אשיתהו. רישי ומהלי — עוניי ומחלתי. ועבר על עלומי — מחל חטאות נעורי. דללו — התמעטו והושפלו. א-להים־ טוב — טוב־א-להים וחסדו. אחוה ואשוחח — אספר. קרואיו — מכובדיו. נשיאיו — עביו. יחידה — כנסת ישראל. יחילון — יקוו, לי יחיל ודומם (איכה ג, כו). גבאיו ואפיקיו — בורות ומוצאי מים. גדודיו — צבאיו. גצבה נפשי… — המשורר עמד נצב לראות נועם הי בהורידו את הגשמים.

אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל– אֶפְצְחָה רִנָּה וְתוֹדָה / אֶצְהֲלָה בְּגָאוֹן יְיָ

71— פיוט — סי׳ יצחק

יוֹצֵר מִיָּדוֹ / עֹשֶׂר וָרֵישׁ

אָשִׁיר לִכְבוֹדוֹ / שִׁי"ן יוֹ"ד רי"יש:

צוּר מָעוֹז דַּלִּים / בֶּאֱמֶת שְׁמוֹ

רוֹכֵב גַּלְגַּלִּים / וּמִי יַקְדִּימוּ

מַלְאָכִים קַלִּים / רָצִים לִנְאוּמוֹ:

וְכָל זוּלָתוֹ / שִׁי"ן קוּ"ף רי"יש

כִּי אֵין צוּר בִּלְתּוֹ / אָלֶ"ף חֵי"ת רֵי"שׁ:

חָסִין בַּשֵּׁם הוּא / וַאֲהַלְּלוֹ

כִּי אֵין כָּמוֹהוּ / וְאֵין כְּמִפְעָלוֹ

יָמִים רָאוּהוּ / כִּי בְּשָׁעֳלוֹ —

מָדַד מֵימֵיהֶם / צָדֵ"י ו"ו רֵי"שׁ

וּשְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם / שִׁי"ן בֵּי"ת רי"יש:

קוּם, עוֹשֵׂה פֶּלֶא, / הַעֲלֵה שֶׁבִּי

מִבֵּית הַכֶּלֶא / אֶל עִיר הַצְּבִי

שָׁם יִרְעֶה טָלֶה / עִם זְאֵב — לָבִיא:

עֹז יָדְךָ הַרְאֵה / מֵ"ם ה" א רֵי"שׁ

וּבְאוֹרֶךְ נִרְאֶה / אָלֶ"ף ו"ו רֵי"שׁ:

כנפי שחר

יוצר… — ה׳ מוריש ומעשיר (שמואל־א ב, ז). שי-יי־ר — שיר. רצים לנאומו — למאמרו, לעשות שליחותו. ש׳-קי-ר׳ — שקר. כי אין… — מבלעדי ה׳ אין צור אחר. א׳-ח׳-ר׳ — אחר. חסין… — הנה לא ישיגוהו יתב׳ מושגי הגוף ולא תואר מתארי הגוף, ובאמרנו חסין, עזוז וגבור, אינו אלא בשם בלבד כפי השגתנו אנו. (ראה רש־י — שמות סו, ז). בשעלו מדד… — (ע״פ ישעיה מ, יב), בכף ידו. צ׳-ו׳-ר^, — צור, כנוי להשי׳ית. ושאון גליהם — גאות גלי הים. שי-ב׳-ר' — שבר, ניפץ. העלה שבי — השב את השביה. שם ירעה טלה… — (ע״פ ישעיה סה, כה). מ׳-ה׳-ר׳ — מהר. ובאורך… — (תהלים לו, י). א׳-ו׳-ר׳ — אור.

אעירה שחר-פרשת לך לך-פיוט –רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

80-פרשת וירא / סדרה ד׳|

דודי ירד לגנו — חגאז משרקי

ידיד נפש — נועם ״אם קמי עלו על ראשי״

בקשה — קוראי עונג. נועם ״בוא יבוא נא״

(80) — בקשה — סי׳ פרג׳י

הפורה והמעולה שבפיטני תוניסיה. נולד בפאס בסוף המאה ה-16 ונפטר במאה ה-17. שירתו חביבה על כל יהודי צפון אפריקה, וזכתה לתפוצה נרחבת. ר' פרג'י עבר לבאג'ה שבתוניסיה, ונודע שם כאחת מתלמידי החכמים המרוקנים שמצאו מקומם בתוניסיה. הוא היה פיטן ומקובל. בשמו נכרכו אגדות, ואודות סיפור חייו ומיתתו נוצר שיר בערבית-יהודית.

ר' פרג'י כתב פיוטים למועדים שונים ממעגל השנה ולאירועים ממעגל החיים. כמו כן יצר שירים דידקטיים להנהרת הלכות. הנושא המרכזי בפיוטיו הוא גלות וגאולה. אף שירים שעוסקים בשבת, בתורה ובאירועים ממעגל החיים רוויים בתכנים לאומיים אלו. מפיוטיו, ובעיקר מאלו שעוסקים ברשב"י ובספירות, ניכרת גדולתו בקבלה. 

ר' פרג'י שוואט כתב את רוב שיריו לזמרה בלחנים ידועים – בשמחה המשפחתית או בסעודה בבית ובבית הכנסת. לצד הפיוט היה רושם את הלחן שעבורו נכתבו המלים, על ידי אזכור המלים הפותחות הידועות כמלותיו של לחן זה. עם היקלטותו של הפיוט החדש, היה הלחן זוכה למנגינות חדשות, והחל לשמש בעצמו כסימן היכר ללחנים אלו.

שירתו כתובה בסגנון נקי, הניזון בעיקר מן העברית המקראית, אך באחדים מפיוטיו ניתן למצוא גם ארמית זהרית. כמו כן מופיעות אצלו צורות פיטניות וחידושי לשון מקוריים. הוא הושפע מר' ישראל נג'ארה, אך לצד כתיבתו במשקל הכמותי ניכרת בשירתו ההינתקות מן החרוז המבריח. רוב שיריו כתובים בתבניות סטרופיות מגוונות. פרג'י גם חידש צורות שיר מקוריות.

שיריו התקבלו על ידי יהודי צפון אפריקה והם מזומרים עד היום.

אפרים חזן-אתר הזמנה לפיוט

קוֹרְאֵי עֹנֶג שִׁירוּ יַחְדָּו / שִׁיר מְנוּחַת חַי הָעוֹלָמִים

יוֹם אֲשֶׁר כֻּלּוּ מַעְבָּדָיו / בֵּרְכוֹ מִכָּל־הַיָּמִים:

פַּאֲרוּ, עַמִּי, יוֹם שַׁבָּת / הַמְּפוֹאָר לִפְנֵי עֶלְיוֹן

חֹק־שְׁמִירָתוֹ בַּל יֻשְׁבַּת / לַעֲשׂוֹתוֹ בִּלְתִּי רִפְיוֹן

אִם יְדַעְתֶּם אַנְשֵׁי חִבַּת / לֹא נְתָנוֹ שׁוֹכֵן חֶבְיוֹן —

לֹא לְזָרִים עוֹבְדֵי בִּלְעָדָיו / הוֹלְכִים עַל דֶּרֶךְ לֹא־תָּמִים

רַק אֲלֵיכֶם זֶרַע דּוֹדָיו / עַם בְּחוֹתָמוֹ נֶחְתָּמִים:

רָם בְּקָרְאוֹ לִיקוּתִיאֵל / לַעֲלוֹת אֵלָיו הָהָרָה

אָז בְּעָמְדוֹ שָׁם לִפְנֵי אֵ־ל / שָׁת בְּרֹאשׁוֹ צִיץ וַעְטָרָה

וּלְעַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל / מִלְּפָנָיו הוֹרִיד תּוֹרָה —

הַיְּקָרָה מִכֹּל־מַחְמַדָּיו / מִפְּנִינִים מִפָּז וּכְתָמִים

מִשְׁפְּטֵי שַׁבָּת עִם סוֹדָיו / עַל סְפָרֶיהָ נִרְשָׁמִים:

גַּם יְקוּתִיאֵל חָשׁ _וַיְצַ- / -וֶה לְעַם מִדְבָּר הִנְהִיגָם

תִּשְׁמְרוּ, עַמִּי, יוֹם נִרְצָה / מֵעֲשׁוֹת בּוֹ דֹּפִי וּפְגָם

הֵן מְקוֹשֵׁשׁ עֵת בּוֹ נִמְצָא / בָּאֲבָנִים רָגוֹם נִרְגָּם

כֵּן לְכָל־עוֹבְרִים עַל פִּקּוּדָיו / בָּאֲבָנִים יִהְיוּ נִרְגָּמִים

רַק אֲשֶׁר יִשְׁמוֹר מִצְּעָדָיו / יִשְׁמְרֵהוּ רָם עַל רָמִים:

יִמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ הַיּוֹם / הָעֲמֵלִים קִצְרֵי רוּחַ

לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אֵ-ל אָיֹם / מִשְׁפְּטֵי יוֹם הַמָּנוֹחַ

עַד יְמַהֵר לָכֶם פִּדְיוֹם / גַּם דְּרוֹרִים יִפְקַח קוֹחַ

רַחֲמָיו לֹא כַלוּ וַחְסָדָיו / לֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר לָאְשֵׁמִים

יֶאֱסוֹף עַמּוֹ צֹאן יָדָיו/ אֶל דְּבִירוֹ מִבֵּין עַמִּים:

כנפי שחר

(80) הנושא: שבת.

מעבדיו — מעשיו. פארו — כבדו. דודיו — ידידיו. בחותמו — אות ברית קודש. ליקותיאל — משמותיו של משה רבינו. וכתמים — זהב נבחר. מצעדיו — דרכיו של הי. מרגוע — מנוחה. יפקח קוח — ער ימהר…עד יפקח קוח, יתיר הכבל, ישחרר.

167— פיוט — סי׳ יששכר

הנושא: צפיה לישועה, רשות ל״קדיש״.

פרשת ויצא

אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

חלק א'

שׁוּב לִי, אוֹר עֵינִי, / חוּס וַחֲמוֹל

שׁוּב אֶל מְכוֹנִי / וּלְבֵית זְבוּל

כַּפֵּר עֲוֹנִי / סְלַח וּמְחוֹל:

רַחֵם עֲשׁוּקָה / בְּיַד הָגָר

מֻכָּה וּדְחוּקָה / בְּיָד אַכְזָר:

בְּרֹב רַחֲמֶיךָ, / אֱ-לֹ־הֵי עוֹלָם,

הָאֵר אֲפֵלַת / עַם דַּךְ נִכְלָם

רַחֵם עַמְּךָ / כִּימֵי עוֹלָם:

מָה לָךְ' חֲשׁוּקָה, / כֶּתֶם וָדָר,

גֶּפֶן שׂוֹרֵקָה, / יְפַת תֹּאַר?

אַכְרִית מֵאַרְצֵךְ / קוֹץ וְדַרְדָּר

אָשׁוּב לְבֵיתֵךְ / בְּהוֹד וְהָדָר

וְאָז תִּתְגַּדַּל / בְּעַם נֶהְדָּר:

כנפי שחר

הנושא: צפיה לישועה, רשות ל״קדיש״.

ביד הגר — בן הגר, ישמעאל. ביד אכזר — אדום. דך נכלם — מדוכא ונעלב. כתם ודר — בנוי כבוד לישראל שהוא כזהב נבחר ואבן חן. גפן שורקה — משובחת. קוץ ודרדר — כנוי למעיקים.

פיוט — סי׳ יששכר

הנושא: צפיה לישועה, רשות ל״קדיש״.

פרשת ויצא

(230) — אסתכבאר — ס׳ אברהם

אעירה שחר כרך א'

פרשת מקץ– הנושא: רבי אברהם בן עזרא ז״ל וספריו.

אֵיךְ בֵּין הַגִּבּוֹרִים / לְשׁוֹנָם עֵט סוֹפֵר —

יָרִים רֹאשׁ, כָּמוֹנִי, סָכָל חֲסַר דַּעַת?

בְּלֵב־יָם־שִׁיר גּוֹזְרִים / לְשׁוֹן זָהָב אוֹפִיר

אֲדַמֶּה לְשׁוֹנוֹתָם, בְּאֵר נוֹבַעַת:

רֹן־עֲלָמוֹת נוֹטְרִים / דּוֹמֶה לִצְבִי עֹפֶר

יָפָה בִּבְנוֹת הַשִּׁיר, לִלְשׁוֹנָם נִשְׁמָעַת:

הַלֹּא מֵרֹאשׁ אָרִים / ראב"ע אֶשְׁכּוֹל כְּפַר

כַּף מַאֲזָנִים שֶׁלּוֹ, חֲכָמִים מַכְרַעַת:

מוֹרֵנוֹ רֹאשׁ הָרִים / חִבֵּר אִמְרֵי שֶׁפֶר

"צַחוֹת" עִם "מֹאזְנַיִם", שָׁם מִשְׁקָל הַדַּעַת:

בִּנְתִיב גָּדֵר, שִׁירִים / שָׂם לוֹ בְסוֹף סֵפֶר

יְתֵדוֹת וּתְנוּעוֹת, תּוֹסֶפֶת מִגְרַעַת:

אוֹרְךָ עוֹד סְפָרִים / בְּשִׁבְחָם אֲסַפֵּר

"פַּרְדֵּס" ו־"עֵץ הַחַיִּים" וְ"עֵץ הַדָּעַת":

שֹׁרֵשׁ מִכְּלַל כָּרִים / אַף יְפֵה נוֹף סַפִּיר

בָּם יְשׁוֹטְטוּ רַבִּים, וְתִרְבֶּה הַדָּעַת:

"עֲרוּגַת הֲבֹשֶׂם" / 'שַׁרְשְׁרוֹת יְשַׁבֵּר

עִם סֵפֶר "מַהֲלָךְ־שְׁבִילֵי הַדַּעַת":

בָּחוּר כָּאֲרָזִים / לִוְיַת חֵן לוֹ־חִבֵּר

"מִקְנֵה אַבְרָם" נֶזֶם, עַל אֹזֶן שׁוֹמַעַת:

מִי הֵבִיא תּוֹךְ שָׂרִים / צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר?

הֲלוֹא הֵם אֲרָיוֹת, וַאֲנִי תּוֹלָעַת:

כנפי שחר

(230) הנושא: רבי אברהם בן עזרא ז״ל וספריו.

סכל — כסיל. בלב ים… — בלשון זהב גוזרים לב ים השירה. באר נובעת — למעיין המתגבר. רון עלמות נוטרים — שומרים על רעננותו של השיר. דומה… — הנושא: רון עלמות, ר״ל שיר כלול ביופיו. יפה בבנות השיר… — כל מליצה נשגבה עומדת לרשותם. כף מאזנים שלו… — (ע״פ אבות ב, ח) אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים וראב״ע בכף שניה מכריע הוא את כולם. ראש הרים — גדול החכמים. אמרי שפר — חיבר דברי חכמה יפים, והם: ספר צחות ובר. בנתיב גדר… — בדרך סיום הספר כתב שירים, כמו בסוף ספר תהלים ומגילת קוהלת, וגם בפתיחת הפרשיות — מפרי בשלח עד פר, פקודי, ובפתיחה לספר ישעיה, רות קוהלת ואסתר ועוד. יתדות… — שכל המוסיף בהם גורע. שורש מכלל ברים… — אולי שב למעלה; כלומר, בספרים — פרדס, עץ החיים ועץ הדעת — שרשים חובקים שטחי הבמה ונופים יפים כספירים; כרים — ל' כר נרחב (ישע, ל, בג); ואולי גם אלה שמות ספרים. שרשרות ישבר — כלומר, אפי דברים מסוגרים מבינת אנוש בשרשרות ברזל, הספר ערוגת הבושם, (והספר מהלך שבילי הדעת) ינתק מוסדותיהם ויוציאם לאור ההסבר והתפיסה. בחור בארזים… — תואר גדלות לראב״ע ז"ל, אשר כתכשיט חן חיבר לו ספר ״מקנה אברם״, שהוא כנזם וכו'. צלפחד בן חפר — המשורר מדמה עצמו לצלפחד, שקושש עצים ביום השבת(שבת צו.). כלומר כמו שזה חילל את השבת כן גם הוא בשירתו הפגומה מחלל קדושת השירה; או: ששירתו כקש לפני שירתם.

אסתכבּאר / בּיתאין — כשם שיש מדריך המנחה את המקהלה בעזרת המטפח, זהו המתופף, כך יש לנעימה מדריך, זה ה״אסתכבאר״, שמובנו הגדה והודעה, שכן מודיע הוא מראש לאן מועדות פניה של המנגינה, ובעיקר לְתַרְגֵל את האוזן ולמלא את החלל הֵדֵי נעימה בכדי להכשיר כלי הגרון לכניסה נוחה ובשלה לעיצומו של התסדיר ולשליטה מושלמת בנעימה שלא תשתנה ולא תטה ממסלולה וצלצולה המיוחד לה. כזה הוא גם תפקידם של ה״ביתאין. והיות שהמנהג לחזור על ה״בית״ פעמיים, יהיה זה אותו ה״בית״ עצמו או מישהו אחריו. ומכאן לשם ״ביתאין״, רבוי זוגי מן בית.

אעירה שחר כרך א'

פרשת מקץ- הנושא: רבי אברהם בן עזרא ז״ל וספריו.

מקץ / פיוטים

(244) — פיוט — סי׳ שלמה

נועם ״אשירה נא לידידי״

שׁוֹכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה / עִם אָהֳלִי כּוּשָׁן

עִמְדִי בְּרֹאשׁ כַּרְמֶל / וּצְפִי לְהַר בָּשָׁן:

לַגַּן אֲשֶׁר נֶחְמָס / יָפָה שְׂאִי עַיִן

וּרְאִי עֲרוּגָתֵךְ / כִּי נִמְלְאָה שׁוֹשָׁן:

מָה לָךְ צְבִי נֶחְמָד / כִּי תַּעֲזוֹב גַּנִּי

לִרְעוֹת בְּגַן יָקְשָׁן / וּבְתוֹךְ עֲצֵי דִּישָׁן ?

הַב נֵרְדָה לַגַּן / נֹאכַל מְגָדִים שָׁם

וּבְחֵיק יְפַת עַיִן / תִּשְׁכַּב וְגַם תִּישַׁן:

כנפי שחר

 (244) הנושא: נחמה.

שוכנת — ת״ו — שוא נע, עי הקדמה, משקל היתד והתנועה ״יתירה מזו״. שוכנת… — דברי ה'. אהלי כושן — גלות כוש. וצפי… — והסתכלי משם להר בשן, הכוונה כאן להר הבית, ובעבור שהבשן הוא מקום דשן ושמן ומקום מרעה, כמ״ש (עמוס ד, א) פרות הבשן, לפיכך קרוי הר הבית הר בשן, כי שכן עליו הכבוד, ע״ד הר א-להים הר בשן (תהי סח, טז) — שהוא הר בשן, משובח. לגן — ביהמ״ק. אשר נחמם — כמ״ש (איכה ב, ו) ויחמוס כגן שובו, נחמס — נשחת ואבד. מה לך… — דברי כ״י, למה עזבת גני והשפעת טובך ליקשן בן אברהם מקטורה (בראי כה, ב). והלוא אמרת לו(שם בא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע? דישן — מבני שעיר החורי(שם לו, כא). מגדים — פירות משובחים, כנוי למע״ט וקיום מצוות התלוים בארץ. תשכב… — תשרה שכינתך בקביעות.

אעירה שחר כרך א'-פרשת מקץ-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל