מורשת יהדות מרוקו

פרשת אמור אפרים חזן

 'בָּאתִי בְּסֹוד לּולָּב אֶתְּרֹוג ּובַהְּדַסִים'

פרשת אמור ממשיכה את פרשת קדושים בכך שהיא עוברת מציווי הקדושה לכלל ישראל לציוויי קדושה לכוהנים. ציוויים אלה פותחים באיסור להיטמא למת, אלא כי אם לקרוב מדרגה ראשונה: אב, אם בן, בת אח, אחות (הרווקה) ולאשתו הראויה לו ככוהן. על הכוהנים לשמור על שלמות גופם ועל ייחוסם וככלל קובעת התורה "קְ דֹשִׁים יִהְיּו לֵאֹלהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְלּו שֵם אֱֹלהֵיהֶם…" (ויקרא כא, ו), וכפי שהעמיד זאת הרמב"ן: "קדשים יהיו לאלהיהם – הקדושה היא הפרישות כאשר פירשתי בסדר של מעלה (לעיל יט ב). יאמר, שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים, יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות", ובדרך השיר ביטא רבי ישראל נג'ארה בפיוטו לפרשת אמור, כך:

לְקַדְמוּתְכֶם שׁוּבוּ בָּנִים / חִישׁ אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים

יוֹשֵׁב רוּם מִמְּכוֹן שִׁבְתוֹ / אָמַר אֶל מֹשֶׁה בִּנְאֻמָיו

אֲשֶׁר כָּל-כֹּהֵן מְשָׂרְתוֹ / הוּא לֹא יְטַּמֵָּא בְּעַמָּיו

אֲבָל יִהְיוּ בָּאֵי בֵיתוֹ / זַכִּים כְּשַׂרָפֵי מְרוֹמָיו

לְהַקְרִיב זִבְחֵי שַׁלָּמָיו תָּמִיד יִהְיוּ נְכוֹנִים

המחרוזת משקפת היטב את ציווי הקדושה על הכוהנים ואת הנימוקים לקדושה זו, הכוהנים, באי בית ה' יהיו זכים כמלאכי מרום, כלומר שווים הם משרתי המקדש למלאכי השרת, כדי שיהיו נכונים תמיד לעבודת המקדש. פתיחת השיר נוקטת דרך עיצוב מיוחדת ואת הציווי למשה בפתיחת הפרשה הוא הופך לבקשה מן הקב"ה. בקשה המתפרשת במחרוזת האחרונה: 'אל הר ציון אשר שמם / השב כהנים ולויים…'. הנושא המרכזי השני בפרשתנו אף הוא עניינו קדושה, קדושת הזמן, "פרשת המועדות" בפי חז"ל. זו סקירה מלאה של כל מועדי הקודש והמצוות המיוחדות לכל מועד ומועד. ברשימת המועדים בולט חג הסוכות ומצוותיו, הסוכה, ארבעת המינים ומצוות השמחה, אלה משכו את לבם של פייטני ישראל לדורותיה, שהרבו לכתוב פיוטים לחג הסוכות על כל מרכיביו. בחרנו להציג את פיוטו של גדול פייטני תימן, רבי שלום שבזי בפיוט לחג הסוכות.

סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ צוּרִי פְּרוֹשׂ עָלַי

וּשְׁמַע לְקוֹל שַׁוְעַת עַמִּי וּמִקְהָלִי:

אוֹר יִשְׁעֲךָ יִזְרַח עַל כָּל בְּנֵי אִישׁ תָּם

תּוֹסִיף בְּשִׂמְחָתָם עֶזְרָם וּמִשְׁעַנְתָּם

יִזְכּוּ רְאוֹת יִשְׁעָךְ, יַעְלוּ בְמִשְׁמַרְתָּם

וַאְנִי לְךָ דוֹדִי תָּמִיד וְדוֹדִי לִי:

לִי יֶאֱתֶה הַחֵן אֶתְעוֹרְרָה שֵׁינָה

וַאְסוֹבְבָה לִרְאוֹת שָׁלֵם וְצִיּוֹנָה

יָשִׁיב אֲדוֹן עוֹלָם דַּלָּה וְאֶבְיוֹנָה

אֶשְׂמַח וְאָגִילָה, אַרְבֶּה בְּמַהְלָלִי:

מֵעַנְנֵי כָבוֹד צוּרִי עֲטִיתַנִי

לֹא אֶמְצְאָה שֶׁמֶשׁ יוֹם הֶעֱלִיתַנִי

וּבְחַסְדְּךָ הַטּוֹב הָאֵל מְשַׁכְתַּנִי

זָכְרָה לְאַהְבָתִי קֶדֶם וּמַחְמָלִי:

בָּאתִי בְּסוֹד לוֹלָב אֶתְרוֹג וּבַהְדַסִּים

עֲרָבָה שְׁנֵי בַדִּים אֲגֻדָּה כְּלָל נַעְשִׂים

וּבְיַד שְׂמֹאל אֶתְרוֹג וָאֶזְכְּרָה נִסִּים

וָאֶעֱנֶה הַלֵּל וָאֶנְעֲמָה קוֹלִי:

נַפְשִׁי לְךָ תָרֹן, תַּנְעִים בְּקוֹל רִנָּה

תַּעְרוֹךְ תְּפִלָּתָהּ בִּשְׁבָח וּבִתְחִנָּה

תַּשְׁפִּיע שְׁלוֹמֶיךָ לָנוּ בְּכָל פִּנָּה

מִשְׂגָּב תְּהֶא לַדָּל וּתְחַדְּשָׁה גִּילִי:

יוֹם יִשְׂמְחוּ עַמָּךְ תוֹסִיף בְּשִׂמְחָתָם

מִמְרוֹמְךָ תַקְשִׁיב אֶל קוֹל תְּפִלָּתָם

תִּגְעַר בְּכָל שָׂטָן, תִּהְיֶה בְעֶזְרָתָם

אַתָּה מְנָת כּוֹסָם, רוֹפֵא לְכָל חֹלִי:

וּלְמַעְרְכוֹת יַיִּן נִרְצֶה לְהִתְעַנֵּג

נַעַן בְּשִׁיר וּשְׁבָח לָאֵל וְנִתְפַּלֵּל

נִדְרוֹשׁ בְּסוֹד לוֹלָב וַהְדָּס וְהָאֶתְרוֹג

גַּם בָּעֲרָבָה נַשִּׂיג לְסוֹד מִלָּי:

סֻכָּה וְתַעֲנוּג יוֹם זֶה וְקוֹל חֶדְוָה

בָּהּ נֵשְׁבָה לִלְמוֹד כִּי הִיא אֱמֶת מִצְוָה

נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה בָּהּ, נִתְחַבְּרָה אַחְוָה

אִם אֶחְפְּצָה לָלוּן אִישַׁן בְּעֵת לֵילִי:

פּוֹדֶה זְכוֹר לָנוּ חֶסֶד אֲשֶׁר קָדַם

קַבֵּץ פְּזוּרֵינוּ אֶל הֵיכְלֵי נוֹעַם

בִּזְכוּת בְּנֵי חָכְמָה כָּל יוֹדְעֵי טַעַם

אַתָּה אֱמֶת חֶלְקִי צוּרִי וּמִגְדָּלִי:

1.סכת… עלי: על פי 'ופרוש עלינו סכת שלומך…' בברכת השכיבנו ללילי שבת וימים טובים. 2 .מקהלי: קהל ישראל, על פי תה' סח, כז. 32 .כל… תם: כינוי לעם ישראל, בני יעקב, על פי בר' כה, כז. 4 .תוסיף בשמחתם: שכן חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו". עזרם ומשענתם: פנייה לקב"ה 5 .יזכו… במשמרתם: יזכו לגאולה ולישועה ולחדש את מסורת המשמרות והמעמדות בבית המקדש. 6 .ואני… לי: על פי שה"ש ו, ג. 7 .לי… שינה: חן הגאולה יגיע אלי אז אתעורר משנת הגלות, על פי שה"ש ה, ב, וראה מדרש הפסוק בשהש"ר ועוד. 8 .שלם וציונה: ציון וירושלים. 9 .ישיב… ואביונה: הקב"ה ישיב את עם ישראל הדלים בגלותם אל שלם וציונה הנזכרים בטור הקודם. 11 .ענני כבוד: על פי בבלי סוכה יא ע"ב וכדברי רבי אליעזר "ענני כבוד היו", והשווה זוהר חדש, תולדות, עמ' תקנח. עטיתני: כסית אותי מכל עבר, על פי תוספתא סוכה ד, ב. 14-13 .ובחסדך… קדם: על פי יר' לא, ב; ב, ב. ומחמלי: חוזר אל "לאהבתי", כלומר זכור לי את אהבתך לי ואת חמלתך עלי. 18-15 .באתי… קולי: נטילת ארבעת המינים מסמלת עניינים שונים בנסתר ובנגלה, כפי שהובאו בדברי הזוהר ובמדרשי חז"ל. האתרוג ניטל בשמאל בבחינת גבורה ומלכות כנגד הלב מקום החכמה, שני בדי ערבה כנגד משה ואהרן ועניין האגודה הוא בכך שארבעת המינים מסמלים קהלים שונים בעם ישראל המתאגדים יחדיו, וכבר באו משלים וסמלים לעניין במדרש ויקרא רבה ל, י-יא. 18 .הלל: שהלולב ניטל לפני אמירת ההלל, מחזיקים בו כל ההלל ומנענעים בו בקטעי הלל מסוימים. 22-19 .נפשי… גילי: תפילת החג אף היא נערכת בשיר ובשמחה, ושמחה זו ערובה לשפע ולשלום ולחידוש שמחת הגאולה. 27 .ולמערכות יין: זו שבת שבה מקדשים על היין וראה פסחים קו ע"א. להתענג: לקיים וקראת לשבת ענג על פי יש' נח, יג. 30-29 .נדרוש … מלי: מאחר שבשבת אין נטילת לולב ממש, יש ללמוד ולדרוש "סוד לולב". 31 .סוכה ותענוג: שבת חג הסוכות שבו מתקיימים מצוות סוכה ועונג שבת. 32 .בה… מצוה: בסוכה נקיים מצוות לימוד תורה, שכן "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה"

עיון ודיון מרכז הפיוט שלפנינו הוא חג הסוכות הן מצד התוכן והן מצד מעשה השיר. כך היא הפתיחה היוצאת מן הסוכה הממשית אל "סוכת שלום", מטפורה להגנת ה' על עמו. במחרוזת השלישית מפרש הדובר את המטפורה "מענני כבוד צור עטיתני", כלומר ההשוואה לעבר אומרת הגנה מוחלטת מכל הכיוונים כדרך ענני הכבוד שהקיפו את ישראל מכל צד, מעלה ומטה (במ"ר א, ב) הצילום משרב ושמש (ראו טור 12 ,) וכיוונו את דרכם אל ארץ ישראל. ענני הכבוד הסובבים את ישראל מביאים את הדובר לראות בעיני רוחו את כלל ישראל סובבים את "שלם וציונה" בבחינת "סבו ציון והקיפוה" (תה' מח, ג). הכינויים "שלם וציונה" לירושלים מחברים את הקורא לפסוק "וַיְהִי בְָשָׁלֵם סֻכֹוֹ ומְעֹונָתֹו בְצִיֹון"(תהלים עו, ג), והשוו מדרש תהלים לפסוק "מתחילת ברייתו של עולם עשה הקדוש ברוך הוא בירושלים סוכה, כביכול שהיה מתפלל בתוכה, יהי רצון שיהיו עושין בניי רצוני כדי שלא אחריב את ביתי ומקדשי וכיון שחרב הוא מתפלל יהי רצון מלפני שיעשו בניי תשובה שאקרב בנין ביתי ומקדשי, הוי ויהי בשלם סוכו. את מוצא שנקרא בית המקדש שלם…". היציאה אל המדבר מתוך אמונה בקב"ה נחשבת זכות גדולה לעם ישראל, וכדברי הנביא " הָלֹ֡ךְ וְֽקָרָ֩אתָ֩ בְאׇזְנֵ֨י יְרוּשָׁלַ֜͏ִם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַֽחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה׃(יר' ב, ב). זכות מיוחדת זו מובלטת בטורים 14-13 ובמחרוזת האחרונה, כאשר הדובר מבקש "לפרוע את השטר", ולקיים את הצהרת ה' "זכרתי לך חסד נעוריך", ומכאן הוא מבקש "זכרה לאהבתי קדם" (טור 14") זכור לנו חסד אשר קדם" (טור 3 .) ציור הסוכה עומד ברקע "אור ישעך יזרח", לפי שהסוכה מיועדת לצל וסוככת על הנמצא בתוכה, כי על כן מבקש הדובר כי צל ההגנה לא יעיב על אור הגאולה והישועה. בדומה לזה השינה בסוכה (טור 34 ) מתחברת ומתקשרת להפליא להכרזה "אתעוררה שינה" בראש מחרוזת ב, הכרזה המציינת את הגאולה כפי שראינו בביאור לשיר. שמחת חג הסוגות, "זמן שמחתנו" מודגשת בשיר בדרכים שונות, אך עיקר העניין הוא שילוב שמחת החג בשמחת הגאולה "יום ישמחו עמך תוסיף בשמחתם". לימוד התורה והעיון בסוד ארבעת המינים יביא את הגאולה "בזכות בני חכמה". קיום מצוות הסוכה, לימודם והעיון בסודם, התפילה וההלל יובילו את פזורי ישראל מן הסוכה אל "היכלי נועם".

פרשת אמור-אפרים חזן

פרשת פנחס

אני שֶׂרח בת אשר / נכנסתי לגן עדן ואני חיה

פרשת ויגש הציגה את שמות בני ישראל הבאים מצרימה,  ואף ציינה בהדגשה (מו, ז) את 'בנות בניו' של יעקב בין הבאים, וציין רש"י שמותן: 'סרח בת אשר ויוכבד בת לוי'. הרמב"ן מסתייג וטוען כי גם אם נֶאֱמַר 'בנות בניו' בלשון רבים הכוונה היא לסרח בת אשר שנזכרה במפורש ( מו, יז) 'אבל יוכבד לא יזכירנה הכתוב כמו שאמר 'כל נפש ששים ושש', אבל ירמוז אליה כדעת רבותינו'. מכל מקום זוכה סרח בת אשר להזכרה מפורשת של הכתוב, לאחר מניין בני אשר מציין הפסוק 'ושרח אחותם', כבר כאן אין האגדה משאירה אותנו עם השם בלבד, ואורגת סביבו מסכת חיים מופלאה, כפי שהרחיב בעל התרגום המיוחס ליונתן 'ושרח אחתהון דאידברית כד היא קיימא לגינוניתא דעדן על דבשרת ליעקב דיוסף קיים היא שיזיבת ליתבי אבל מדין קטול ביומי יואב'  ותרגום הדברים: 'ושרח אחותם שהובלה כשהיא חיה לגן [עדן] על שבישרה ליעקב שיוסף חי. היא הצילה את יושבי אָבֵל מדין-מוות בימי יואב…^[1]

במניין השבטים בפרשתנו עולה שוב שמה של שרח 'ושם בת אשר שרח' (במדבר כו, מו), וכאן מוסיף המיוחס ליונתן פרט מעניין 'ושום ברת אשר שרח דאדברת בשיתין ריבון מלאכין ואיתעלת לגינתא דעדן בחייהא מן בגלל דבשרת ית יעקב דעד כדון יוסף קיים'.  הוסיף ותיאר את כניסתה לגן עדן בשישים ריבוא של מלאכים, כנגד יוצאי מצרים, ובכך רמז לאגדה נוספת, שגאולתם של ישראל תלויה הייתה בסרח בת אשר, לפי שרק היא ידעה מקום ארונו של יוסף, ובזכותה הגיע משה אל הארון, כדי לקיים את השבועה שנשבעו ישראל ליוסף, כמתואר במסכת סוטה יג ע"א ובמדרשי אגדה נוספים. יתר על כן סוד גאולתם של ישראל בידיה היה מסור, כפי שמציג זאת ילקוט שמעוני (פרשת לך לך רמז סד) 'ר' אליעזר אומר חמש אותיות נכפלו וכולן לשונות של גאולה… ף"ף בו נגאלו ישראל ממצרים… ואשר בן יעקב מסר סוד גאולה לסרח בתו, וכשבאו משה ואהרון אל זקני ישראל ועשו אותות לעיניהם הלכו זקני ישראל אצל סרח בת אשר… אמרו… אמר 'פקד פקדתי' אמרה להם הוא האיש לגאול את ישראל בא שכך שמעתי מאבא ף"ף, מיד 'ויאמן העם"

י' היינמן דן בהרחבה באגדות סרח בת אשר והצביע על המכנה המשותף באגדות אלה, שהוא ידיעת הסוד וגילויו לראוי לכך 'היא מגלה למשה היכן יוסף קבור, היא מגלה ליעקב אבינו כי יוסף חי וקיים: והיא מגלה לבני ישראל את סוד הגאולה' נוסיף כי היא גם מגלה ליואב את סוד השלום, וכי אין צורך לפגוע בעיר שלמה בגלל מורד בן בליעל, וכדבריה 'אנכי שלמי אמוני ישראל' (שמואל ב כ, יט). היא היא המביאה שלום ואמונה ('ויאמן העם'). דמותה המופלאה של סרח בת אשר מצאה את מקומה בשירים שונים שנכתבו עליה בלשונות היהודים. שירה זו הייתה על פי רוב שירתן של נשות ישראל, ומדרך הטבע נאחזו והדגישו את דמויות הנשים. כי על כן נציג הפעם משהו משירה זו מתוך שירתן של הנשים היהודיות בג'רבה. הן זיהו את דמותה של סרח עם האגדות הקסומות שהילכו לגבי בית הכנסת "אלגריבה", אחד מבתי הכנסת העתיקים בצפון אפריקה, ואפילו  שמו המיוחד הוא מופלא (אלגריבה פירושו המופלאה).

אני סרח בת אשר

ערבית-יהודית                                         עברית

אנא גריבה נכאפי באלכיר                          אני גריבה אגמול אושר וטוב

אלדי יזורני ויג'ני לייא                               אשר יבקרני ויבוא אלי

אנא סרח בנת אשר                                   אני סרח בת אשר

דכלת ללגננה ואנא חייה                             נכנסתי לגן עדן ואני חיה

באבא יעקב צ'מנלי                                    אבי יעקב הוא הבטיחני,

מלך אלמות מא יוצללי                               מלאך המות לא יגיעני,

ואלדי יזור מקאמי ויצללי                           מי שמבקר מקומי ויתפלל

עמרהו מא ישוף חתא שייה                         כל חייו לא יראה שום רעה

זורוני בנסאכם וצגארכם                            בקרוני בנשיכם ובילדיכם

חתא דוני מא יג'רא לכם                             שום רעה לא תבוא אליכם

אנא נצללי ונצ'תררע ליכם                         אני אתפלל ואתחנן עבורכם

קודם ראבי אלעאלייה                               לפני ה' אל עליון

יעקב באבלו הכבד על יוסף ממאן להתנחם, והנה הוא שומע את סרח בת אשר, השרה ומנגנת לפניו:

דיים דיים                                                            קיים קיים

שידנה יוסיף פי מצרים                              אדוננו יוסף במצרים

ענדו מנשה ואפרים                                   יש לו מנשה ואפרים

יעקב שומע ושואל בספקנות מה את שרה? וסרח עונה לו:

אנא נגני בתחקיק                                     אני שרה דבר אמת

עלה שידנה יוסיף אל צדיק                         על אדוננו יוסף הצדיק

יעקב, שבע תלאות ואבל, חוזר ושואל: מי הוא יוסף זה שאת שרה עליו, והאם דברייך אמת? והיא עונה:

אנא נגני בל מגדוד                                                אני שרה באמת ובתמים

עלה שידנה יוסיף מוזוד                             על אדוננו יוסף חי וקיים

לה כלאתו ווחשה וולה דוד                         לא אכלתהו חיה ולא תולעת

כשמוע יעקב את הבשורה, הוא מתנער, עיניו נפקחות, והוא מברך את נכדתו:

יךְִּ אל בניה, יךְּ אל בניה                             אוי בת חן אוי בת חן

דוויתי לי עינייה                                       ריפאת לי את מאור עיני

תדכלי לגן עדן חיה                                   תיכנסי לגן עדן חיה

עיון ודיון

לא ייפלא שדמותה המופלאה של סרח בת אשר השתלבה בסיפורי יוסף, המסופרים בלשונות היהודים, ומובא בהם סיפורה של סרח המבשרת ליעקב 'עוד יוסף חי'. כך, למשל, ב'קצת יוסף' הוא סיפורו של יוסף בערבית-יהודית בנוסח המצוי בין יהודי עירק, שהגיע עד לתימ. מבקשים השבטים השבים ממצרים לאחר התגלות יוסף מסרח ליטול כלי נגינתה בידה ולשיר לפני יעקב את בשורת יוסף. היא שרה וחוזרת פעם ושתיים, ואז מרים יעקב את ראשו ואומר לנכדתו: 'את שימחתיני והחיית את רוחי, כך תחיי לאורך ימים ולא תטעמי טעם מיתה'.

סיפורה של סרח קָסַם קֶסם רב לשירה העממית בערבית-יהודית, המושרת בפי הנשים בקהילת ג'רבה. שירה זו כוללת סידרה ארוכה של שירים העוסקת בסיפורי המקרא תוך שילוב מדרשים ואגדות ממקורות שונים ומגוונים, והיא קרויה 'שירת הנביאים'.

באופן מפתיע ביותר מזהה שירה זו את דמותה של סרח בת אשר עם הדמות האגדית והמופלאה המסתתרת מאחורי בית הכנסת 'אלגריבה'. בית כנסת זה מרוחק מן השכונה היהודית ועומד כבניין בודד לעצמו. מקומו ושמו התחברו במסורת העממית אל דמות עלומה של אישה מופלאה ומיוחדת בצדיקותה ובאישיותה, שהגיעה באורח פלא למקום ולפתע נעלמה, ומאחר שהוא אחד מבתי הכנסת הקדומים ביותר והמקודשים ביותר נכרכו בשמו סיפורי עם ואגדות רבות. המסורת קושרת את מקומו המיוחד לימי מלכות ישראל ומספרת על כתובת אבן: 'עד כאן הגיע יואב בן צרויה'.

עוד קושרת המסורת את מבנה בית הכנסת אל בניין בית המקדש ומספרת על אבן מאבני המקדש המשוקעת ביסודותיו ועל דלת מדלתות המקדש שהובאה בידי הגולים הראשונים ושובצה בבניין. והנה בא 'שיר הנביאים' המיוחד ומזהה את הדמות העלומה עם סרח בת אשר. עצם הזיהוי נובע מן המגמה של הסיפור העממי שלא להשאיר גיבורים אנונימיים, ואפשר שהקשר של המקום עם שמו של יואב בן צרויה התחבר אל דמותה של סרח בת אשר שעמדה מולו במצור על אבל, והצילה עיר ואם בישראל.

עוד אפשר שמטעי הזיתים בדרך אל בית הכנסת התקשרו לפסוקי הברכה בברכת יעקב  'מאשר שמנה לחמו…' (בראשית מט, כ) ובברכת משה '…טֺבל בשמן רגלו' (דברים לג, כד). אף נתבקש הסבר להיעלמותה הפתאומית של אותה דמות עלומה ופלאית, והזיהוי עם סרח אומר, כי הייתה כאן התגלות מיוחדת של סרח בת אשר שבוודאי חזרה למקומה בגן עדן, אליו היא נכנסה בעודה בחיים השיר עובר במסורת שבעל פה מאם לבת, ויש נשים הזוכרות את סבתן שרה להן את השיר. מדרך הטבע מתייחס השיר אל כניסתה של סרח לגן עדן בחייה, ולהבטחת יעקב אבינו כי לא ישלוט בה מלאך המוות. בשירנו עובר התיאור מדמותה של סרח אל נפלאות 'אלגריבה', ובכך נתלים מעשי הפלא בדמות מופלאה .

סרח בת אשר-פרשת פנחס-אפרים חזן

יָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

על קינה המשותפת לכל מנהגי קהילות ישראל

אפרים חזן

כידוע, יש כמה וכמה הבדלים בין מנהגי אשכנז ומנהגי הספרדים לגבי מידת האבלות בימי בין המצרים. מנהגי ג'רבה נוטים להחמיר. רבנו הגדול, רבי כלפון משה הכהן, בספרו 'ברית כהונה' מונה כמה מנהגי אבלות בימים אלה הנוהגים מיז בתמוז : לא  להסתפר, אין מקיימים חתונות, נמנעים מברכת שהחיינו ואפילו בשבתות, ועוד מנהג 'מנהגנו פה דמי"ז בתמוז והלאה אומרים בחצות היום תיקון רחל ונקרא תיקון חצות…'

בשלוש השבתות שבין יז בתמוז לתשעה באב, שַבְּתוֹת בין המצרים, קוראים הפטרות מענייני דיומא, ושלוש הפטרות אלו מכונות 'תלתא דפורענותא' כלומר שלוש ההפטרות העוסקות בפורענות ובחורבן. השבת השלישית בסדרה זו היא השבת שלפני תשעה באב, ובה אנו מתחילים בקריאת ספר דברים ופרשת השבת היא לעולם פרשת דברים. שבת זו נקראת בפי קהילות שונות   'שבת חזון', על שם ההפטרה מפרק הפתיחה של ספר ישעיהו, המתחיל במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ…', ועיקרה תוכחת מוסר למנהיגי העם ולכלל הציבור ולהתנהגותם המוסרית. המשפט הוא יסוד ואבן פינה לכל חברה אנושית באשר היא. מאז שנקבעו 'דינים' כאחת משבע מצוות בני נ­ֹחַ, מלווים ענייני המשפט את מערכת המצוות ואת אורח החיים היהודי, עליו תקום או תיפול החברה, ומשאת הנפש היא כי 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה' (יש' א, כז). כפי ההכרזה שבה ההפטרה מסתיימת.

במנהגי ג'רבה הפטרת שבת דברים שונה לגמרי, והיא מתוך ישעיהו כב, א-יד.  הפותחת  ' א) מַשָּׂ֖א גֵּ֣יא חִזָּי֑וֹן מַה־לָּ֣ךְ אֵפ֔וֹא כִּֽי־עָלִ֥ית כֻּלָּ֖ךְ לַגַּגּֽוֹת: (ב) תְּשֻׁא֣וֹת׀ מְלֵאָ֗ה עִ֚יר הֽוֹמִיָּ֔ה קִרְיָ֖ה עַלִּיזָ֑ה חֲלָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א חַלְלֵי־חֶ֔רֶב וְלֹ֖א מֵתֵ֥י מִלְחָמָֽה'. גם במנהגי ימי בין המצרים וגם בהפטרה המיוחדת הזו משמרת הקהילה את תחושת האבדן והחורבן שהביאו עם הגולים הקדמונים לג'רבה.

ראוי לציין כי במנהגי תימן הפטרה זו מחולקת לשניים: חלקה הראשון (מפסוק א עד פסוק כ) מתחילה במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ' ומסתיימת 'כי פי ה' דבר'.  והיא משמשת כהפטרה לשבת השנייה במקום קריאת 'שִׁמְעוּ', ובשבת שלפני תשעה באב, קוראים בישעיהו א מפסוק כא המתחיל 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה'. קריאה זו של "איכה" מתחברת בתודעת השומעים באופן ברור למגילת איכה היא ספר קינות. ולפרשת השבוע היא פרשת דברים למחאתו של משה – 'אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם' (א, יב). המילה המשותפת קושרת בין שלושת המקורות ומבליטה את מצבם של ישראל בתקופות שונות, כפי שתיאר זאת המדרש (איכה רבה  א, א)

שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה… א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה.

משה מסמל את הגאולה ואת ישראל בכבודם, ישעיהו מוכיח את העם על הידרדרותם, אך עדיין יש תקוה בפיו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א, כז), ירמיהו שהיה עד לחורבן אין בפיו אלא קינה. כאמור, תחושת האבלות והחורבן מלווה את קהילות ישראל החל ביז בתמוז ועד למחרת תשעה באב.

אמנם אין אבלות נוהגת בשבת כלל, ובכל זאת פייטני כל הדורות לא נמנעו מלכתוב פיוטים וקינות לשבתות אלה, שלוש שבתות הפורענות. כך מציג יניי, הפייטן הארץ ישראלי בן המאה השישית, את משה לעומת ירמיהו:

אַזְכִּירָה יָמִים עִם יָמִים / יְמֵי יִרְמִיָהוּ עִם יְמֵי מֹשֶה

בִּימֵי מֹשֶה אָז כְּנַעַר נֶאֱהָבוּ / וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ נִתְחַיָּבוּ וְנֶאֱיָבוּ

בִּימֵי מֹשֶה בָּטְלָה עַבְדּוּת פֶּרֶךְ /  וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ בָּטְלָה עֲבוֹדַת עֵרֶךְ

תקופה מול תקופה, בין זמן של אהבה וחיבה "כנער", ברמיזה להושע יא, א "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" לבין חורבן וגלות.

קינה קדומה נוספת המשווה בין ימי משה לימי ירמיהו היא הקינה 'ובכן משה אמר איכה אשא לבדי', מאת ר' אלעזר הקליר. קינה זו מצויה במחזור רומניא, אך טרם זכתה למהדורה מדעית, וכך פותחת הקינה:

וּבְכֵן מֹשֶׁה אָמַר אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד

מֹשֶׁה אָמַר בְּרָכָה הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר בָּכֹה תִּבְכֶּה בַּלַּיְלָה

מֹשֶׁה אָמַר גִּילוּ וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי

השוואה זו בין משה לירמיהו, בין זמן גלות למועד של גאולה, נעשית דוגמה לפייטנים לאורך הדורות. כך שש מאות שנים אחרי יניי והקליר יכתוב רבי יהודה הלוי את הקינה "אש תוקד בקרבי", שהתקבלה  במנהגי כל קהילות ישראל, ועיקר עניינה השוואה קורעת-לב בין "יציאת מצרים" ל"יציאת ירושלים":

               אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי / בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי /צֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְקִינוֹת אָעִירָה / לְמַעַן אַזְכִּירָה / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               אָז יָשִׁיר משֶׁה / שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וַיְּקוֹנֵן יִרְמְיָה / וְנָהָה נְהִי נִהְיָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

5             בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן / וְשָׁכַן הֶעָנָן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה / עָלַי כַּעֲנָנָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               גַּלֵּי יָם הָמוּ / וְכַחוֹמָה קָמוּ / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           זְדוֹנִים שָׁטָפוּ / וְעַל רֹאשִׁי צָפוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               דָּגָן מִשָּׁמַיִם / וְצוּר יָזוּב מַיִם / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

10                       לַעֲנָה וְתַמְרוּרִים / וּמַיִם הַמָּרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב / סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           קָרוּא אֱלֵי אֵבֶל / עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               וּמַרְאֶה כְּבוֹד ה' / כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְחֶרֶב לְטוּשָׁה / לַטֶּבַח נְטוּשָׁה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

15           זֶבַח וּמִנְחָה / וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה / כַּצּאֹן לַטִּבְחָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת / וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           תַּעֲנִית וָאֵבֶל / וּרְדֹף הַהֶבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               טוֹבוּ אֹהָלִים / לְאַרְבַּע הַדְּגָלִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

20                       אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים / וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה / וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           מָכוּר לִצְמִיתוּת / וְכָתוּב לִכְרִיתוּת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן / וְאַבְנֵי זִכָּרוֹן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְאַבְנֵי הַקֶּלַע / וּכְלֵי הַבֶּלַע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

25           לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים / וְשִׁבְעִים זְקֵנִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           נוֹגְשִׂים וּמוֹנִים / מוֹכְרִים וְקוֹנִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               מֹשֶׁה יִרְעֵנִי / וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרַע / וְטִיטוּס הָרָשָׁע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה / וַה' שָׁמָּה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

30                       רָחַק מִמֶּנּוּ / וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               סִתְרֵי פָרֹכֶת / וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           חֵמָה נִתֶּכֶת / עָלַי סוֹבֶכֶת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               עוֹלוֹת וּזְבָחִים / וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           בַּחֶרֶב מְדֻקָּרִים / בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

35           פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת / לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           שְׁרִיקוֹת וּתְרוּעוֹת / לְקָלוֹן וּזְוָעוֹת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               צִיצַת הַזָּהָב / וְהַמְשַׁל וָרַהַב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           אָפֵס הָעֵזֶר / וְהֻשְׁלַךְ הַנֵּזֶר / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה / וּשְׁכִינָה נוֹרָאָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

40                       נִגאָלָה וּמוֹרְאָה / וְדָוָה וּטְמֵאָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               רִנָּה וִישׁוּעָה / וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְזַעֲקַת עוֹלָל / עִם נַאֲקַת חָלָל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה / וְכָלִיל וּקְטוֹרָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וֶאֱלִיל וְתוֹעֵבָה / וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

45           תּוֹרָה וּתְעוּדָה / וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְחֶסְרוֹן הַתַּלְמִיד / וּבִטוּל הַתָּמִיד / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               אֵל אֱלוֹהֵי הַצְּבָאוֹת / יַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְיָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

1­-2. אש… מירושלים: הפייטן נסמך על המדרש בילקוט שמעוני לאיכה רמז תתרכ"ו, ומתחבר למדרש הזה, הפותח בהשוואה הניגודית: 'כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" (שמ' יד, ל), וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה א, יד). מדרש הזה בתבנית של דבר והיפוכו. 3. אז … ינשה: זו שירת הים הבלתי נשכחת, על פי שמ' טו, א. 4. ויקונן… נהיה: מגילת איכה שכולה נהי ובכי, נתחברה, על פי המקובל, בידי ירמיהו, ראה אכ"ר א, א. 5. ביתי… הענן: הוא המשכן שנבנה בימי משה וירד עליו כבוד ה', על פי שמ' לד-לה. 6. וחמת… כעננה: זעף ה' ניתך עלי. גלי… קמו: זו קריעת ים סוף שבה נאמר "והמים להם חומה" (שמ' יד, כב). 8. זדונים: הם המים הזידונים, על פי תה'  קכד, ה, המסמלים אסונות ומקרים רעים כנגד מי ים סוף שהם סמל לישועה.  9. דגן… מים: המן והבאר שליוו את ישראל במדבר (שמ' טז, לה: יז, ו). דגן משמים: על פי תה' עח, כד. 10. לענה… המרים: על פי איכה ג, טו "האכלני מרורים הרוני לענה". ומים המרים: כדרך שמשקים את הסוטה, על פי במ' ה, כד. 11.  השכם… חורב: אלו ימי ההכנה למתן תורה, על פי שמ' יט, י-יא. 12. קרוא… בבל: על פי תה' קלז, א 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…'.  13. ומראה… לפני: על פי שמ' כד, יז, תיאור עלייתו של משה להר סיני. 16. סגולת אל: כינוי לעם ישראל, על פי שמ' יט, ה. כצאן לטבחה: על פי יר' יב, ג. 17. חגים ושבתות: שעליהם נצטוו ישראל במדבר. 18. תענית ואבל: על חורבן בית המקדש. 19. טובו אהלים: על פי במ' כד, ה. לארבעה דגלים: סדר מסעות ישראל במדבר, על פי במ' פרק ב. 20. אהלי ישמעאלים: שפגעו בגולים, על פי איכ"ר ב, ד. 21­-22. יובל… מירושלים: כנגד היובל שהיא שנת הדרור (וי' כה, ח-יב), הגלות הייתה שעבוד לשנים רבות ומעין גירושין של ישראל מעם הקב"ה. 24. ואבני זכרון: הן אבני החושן ואבני השוהם, על פי שמ' כח, ו-ל. 25. ואהרנים: הם הכוהנים בני אהרן. ושבעים זקנים: השותפים להנהגת העם יחד עם משה, על פי במ' יא, טז.  30. ממנו: מאתנו 31. סתרי פרכת: הארון בתוך בית קודשי הקודשים המוסתר על ידי הפרוכת, על פי שמ' כו, לא-לג. 34. בחרב… היקרים: על פי שילוב פסוקים, איכה ד, ב, ט. 35. פארי… נקבעות: אלו בגדי הכהונה שהיו 'לכבוד ולתפארת' (שמ' כח, ב). 36. שריקות ותרועות: קולות הניצחון של האויב. לקלון וזוועות: תחושות הביזיון, האבל והצער על החורבן. 37. ציצת… ורהב: מלכות ישראל בכתר זהב שלטון וכוח. 38. אפס העזר: תמה ונסתיימה עזרת ה' לישראל, השווה דב' לג, ז. והושלך הנזר: כתר מלכות ישראל הושלך ארצה בביזיון, על פי איכה ב, א. 40. מוראה ונגאלה: עניינו טינופת ולכלוך החטא, על פי צפ' ג, א. 41. וחצוצרות תרועה: על פי במ' י, א-י.42. וזעקת עולל: השווה איכה ב, יא-יב. 43. וכליל: זו העולה. וקטורה: היא הקטורת. 44. ואליל… ומצבה: זו עבודה זרה לסוגיה אשר בעטיה חרב בית ראשון, על פי בבלי יומא ט, ע"ב. 46. התלמיד: מציין את לומדי התורה. ­47­-48. אל… ירושלים: דברי נחמה תוך בקשה לגאולה בדומה לגאולת מצרים. יראנו נפלאות: על פי מיכה ז, טו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". לתוך ירושלים: כנגד המענה "בצאתי מירושלים" ותיאור העדר המקדש ועבודתו הקינה מסיימת בבקשה לשוב למקדש ולעבודתו.

על המחבר

למרות התפוצה הרחבה של הקינה 'אש תוקד' בכל קהילות ישראל הנה עד לפני שנות דור לא היו בידינו עדות או מסורת  ברורה באשר למחברה, לזמנה ולמקום חיבורה של הקינה. י' לוין כלל קינה זו בין פיוטי אברהם אבן עזרא על סמך עדות כתב יד מן הגניזה, אף על פי שחלק נכבד מכתבי היד שהמהדורה מבוססת עליהם מציינים  את יהודה הלוי בהקשר לקינה שלפנינו. נראה שלוין הכריע על פי הדמיון הרב בין "אש תוקד בקרבי" שבעלותו לא הייתה ברורה לבין הפיוט 'אחי שמעו נא לי' שהוא וודאי מאת ר' אברהם אבן עזרא, לפי שהוא נכלל בדיוואן שירתו,[1]  ואף קלט את הליטניה המתחלפת, 'בצאתי ממצרים' כנגד 'בצאתי מירושלים'.

אַחַי, שִׁמְעוּ נָא לִי, / אַזְכִּיר בְּהָרִים קוֹלִי / צֵאתִי מִמִצְרָיִם;

               וְאֵשׁ תּוּקַד בְּכִסְלִי / בְּזָכְרִי, בְּיוֹם רַב אָפְלִי, / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

בָּחַר שׁוֹכֵן בְּקִרְבִּי / מֹשֶׁה לְשַסַּע לָבִיא, / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם;

               וְנִבָּא בִּזְמַן חוֹבִי / יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

לוין הניח, כנראה, כי מי שחיבר את 'אחי שמעו נא לי', חיבר גם את 'אש תוקד'. ברם באותה מידה ניתן להניח כי אבן עזרא לא יכתוב שני שירים דומים כל כך.

דב ירדן כלל את 'אש תוקד' במהדורתו לשירי הקודש של רבי יהודה הלוי.  הוא נשען גם על רשימת וילסקר, מדובר ברשימת שירים של ר' יהודה הלוי, שעלתה מתוך מספר דפים שנמצאו בשני כתבי קדומים שהיו גנוזים באוסף פירקוביץ' שבסאנט פטרסבורג, והיא שריד של מפתח לדיוואן ריה"ל, שהחוקר לייב וילסקר פרסם לראשונה, ועל כן היא נקראת על שמו: 'רשימת וילסקר'. פליישר ניתח את הרשימה בפרוטרוט, ובין השאר אישש על פיה את בעלותו של ריה"ל על פיוטים שונים וביניהם על 'אש תוקד', והוא כותב כי 'על פי ר"ו (רשימת וילסקר) ניתן להכריע בוודאות בייחוסה  לריה"ל גם של הקינה הזאת'. מכאן ניתן לשער כי ראב"ע כתב את "אחי שמעו נא לי" בעקבות "אש תוקד בקרבי", שכתב ריה"ל לפניו   (אודות ריה"ל ראו פרשת נח).

עיון ודיון

אש של צער ואבלות בוערת בלב הדובר, כשהוא חושב על תפארת העבר, עת הגאולה ויציאת מצרים. קינות ושירים של צער עולים ומתעוררים לזכר החורבן והגלות. החזרה המתחלפת "בצאתי ממצרים" כנגד "בצאתי מירושלים", הופכת לזעקת שבר חוזרת ונשנית בעקבות כל הקבלה והקבלה. וההקבלות מדגישות את הניגוד בעזרת שוויון הלשון והעניין: שירת הים הבלתי נשכחת של משה כנגד הקינה והנהי של ירמיהו. ענן הכבוד המקיף את המשכן ובית המקדש, כנגד עננה קודרת של כעס האל וחמתו. וכך נמשכת קינת ההשוואה בטורים כפולים לאורך כל אותיות האלפבית, כביכול הדובר מבקש למצות את כל צערו ומרירות לבו: נסי המדבר מסמלים את אהבת ה' לישראל ואת סיפוק צרכיהם וכנגד זה המחסור העצום והמוות בחוצות קריה בעת החורבן, ההגנה המלאה על עם ישראל ביציאת מצרים וכנגדה הסגרת ישראל בידי האויב האכזר העושה בהם כרצונו, עבודת הקודש בבית המקדש כנגד עבודה זרה ועבדות לאויב בעת החורבן, תפארת העבר כנגד הקלון והביזיון לעת החורבן. ככל שהפער גדול יותר – כך הצער מתעצם והולך. דברי הסיום בשני הטורים ובקשת הגאולה מרומזת בעזרת השיבוץ מספר מיכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" כי כל הדברים הנפלאים  שאירעו "בצאתי ממצרים" ישובו ויתרחשו כאשר "ישיב ה' שכינתו לציון". מעניין הסיום בנוסחי אשכנז "קול ששון ושמחה / ונס יגון ואנחה/ בשובי לירושלים" המתחבר לדברי הנחמה של ירמיהו לג, י-יא. המדגיש את קולות השמחה וההלל לה' עם הגאולה. החיבור אל ירמיהו בא כתשובה ישירה לנאמר בטורים 2-3, ההקבלה בין שירת משה לקינת ירמיהו. בין כך ובין כך הפך המשורר את דברי הצער על העבר המפואר למעין הבטחה לעתיד לבוא.

[1]       ראה שירי הקודש של אברהם אבן עזרא, מהדורת י' לוין,  א-ב, ירושלים תשל"ו – תש"מ,  ב' עמ' 259.

פרשת ואתחנן

יָחִיד, יִחוּדוֹ בְמִסְפָּר אַל תֵּחַד, / יְרָא רֵאשִׁיתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ וּפְחַד

לפרשת 'ואתחנן' מתלווה אנחת רווחה לאחר 'תלתא דפורענותא' הן שלוש השבתות שבין יז בתמוז לתשעה באב, שבהן נקראות הפטרות של תוכחה ופורענות. והנה עבר תשעה  באב ואנו מגיעים לשבעה דנחמתא הן שבע השבתות עד לראש-השנה שבהן נקראות הפטרות של נחמה וחזון הגאולה, ובראשן שבת "נחמו".  תחושת הנחמה עולה לא רק מן ההפטרה  המכריזה "נחמו נחמו" אלא גם מן הפרשה עצמה המחזירה אותנו למעמד הר סיני, למתן תורה ולשעת החסד, שבה מעיד הקב"ה  על ישראל  "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם". מתוך תחושה זו של יראה ודבקות בה' אנו מגיעים אל יסוד היסודות של היהדות, אל ההצהרה העצומה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" ולפרשה המקיפה וחובקת את כלל מצוות התורה היא מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך". 

הדרך לאהבת ה' הותוותה בידי הרמב"ם כך:

האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול א כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

והוסיף הרמב"ם וקבע גדריה של אהבת ה':

כיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

החיבור בין "שמע ישראל" ל "ואהבת" מומחש במעמד המייסר של מות רבי עקיבא:

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.

כיסופיו של רבי עקיבא וצימאונו לאל חי מלווים אותו כל ימיו בשאיפה "מתי יבוא לידי ואקיימנו". רבי עקיבא שהעמיד את התורה על כלל גדול ויקרא פרק יט "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'", עושה עצמו דוגמה לאהבת ה' עד לקצה יכולת האדם וקושר את "ואהבת" ל"שמע ישראל" ולייחוד ה'.

חכמים עטפו את קריאת שמע על שלוש פרשותיה בברכות הנאמרות לפניה ולאחריה, כהוראת המשנה (ברכות א, ח) "בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה". הברכה שלפני קריאת שמע קרויה "ברכת אהבה" על שם חתימתה. בתפילת שחרית – "הבוחר בעמו ישראל באהבה" ובתפילת ערבית – "אוהב  את עמו ישראל".  מבלי להיכנס לענייני  חילופי הנוסח, הברכה פותחת  "אהבה רבה / אהבת עולם אהבתנו" ומסיימת  "באהבה", ובתפילת שחרית מילת "אהבה" חוזרת ארבע-חמש פעמים נוספות (תלוי בנוסח), ומרכז התוכן של  ברכת אהבה הוא בחירת ישראל ומתן תורה. הברכה מוסיפה תובנות חדשות למצוות "ואהבת". זו ברכה היוצרת תחושה של התעלות, קדושה וזכות, אהבת עולם של ה' לעמו ובקשה כי נזכה ללמוד את התורה ולקיימה "באהבה", ולייחד לבנו ל"אהבה וליראה" את שמו. כך מצטרפת אהבת ה' לישראל אל מצוות " ואהבת – אהבת השם". ודרך אמירתה הברכה מפרשת כי מצוות "אהבת ה'" מתממשת על ידי לימוד התורה. ואכן, מי שקורא ברכת "אהבה" יוצא בה ידי חובת ברכת התורה.  ברכת האהבה פותחת באהבה, מסיימת באהבה, חובקת את "שמע ישראל" ומתקשרת ל"ואהבת", כדרך שראינו בסיפורו של רבי עקיבא. השורש "א-ה-ב" חוזר בברכת "אמת ויציב" שלאחר קריאת שמע של שחרית הן כאחת מחמש עשרה לשונות של אימות "וְאָהוּב" והן ככינוי לבני ישראל "על זאת שיבחו אהובים", ובלשון כפולה זו כלולים אהבת ישראל לה', ואהבת ה' לישראל ושתי האהבות משתלבות יחדיו ומעצימות זו את זו.

חיבור זה מובלט בנוסח קדושת מוסף באמירה "אומרים פעמים באהבה: שמע ישראל" ובנוסח אשכנז "פעמים באהבה 'שמע' אומרים", תוך השוואה בין ישראל למלאכים. המנונם של המלאכים "קדוש, קדוש, קדוש", נאמר בפי ישראל. מוסיפים עליהם ישראל הכרזת ייחוד ה' והמלכת אלוהותו בעולם כולו בקריאת "שמע ישראל". ובקריאה זו קידש עם ישראל שם שמים לאורך כל הדורות כולם.

המילה "באהבה" כסיום של ברכה חוזרת במפתיע בברכה המקדימה את "ברכת כוהנים" "לברך את עמו ישראל באהבה", חוזרת ומודגשת בברכת השלום "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוהינו תורה וחיים, אהבה וחסד" ובנוסחי אשכנז "תורת חיים ואהבת חסד", אף כאן נראה לנו כי ברכת השלום מפרשת את ברכת הכוהנים ומרחיבה את פרטיה. כאן אולי מובאת תשובה לשאלה, היכן נצטוו הכוהנים על האהבה בברכתם?. האהבה היא יסוד נסתר בברכה ויחד עם התורה היא כלולה בברכה השנייה "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ".

מצוות "ואהבת" התלויה ברגש זקוקה לכלים המפעילים את הרגש לפיכך ראו פייטני ישראל לדורותיהם אחריות לעורר את אהבת השם בלב בריותיו, כלומר בלבו של כל יחיד ויחיד ולהדגיש את אהבת השם לעמו.

הפייטן הקדום יניי מקדיש את קרובת הסדרה "שמע ישראל" לקריאת שמע ולייחוד האל, תוך ביקורת כנגד אמונת השילוש, ובתווך כורך את הייחוד באהבה:

פְּלִיאָה תְהִי אַהֲבָתוֹ בְּצִירֶיךָ / בְּכָל לְבָבְךָ וּשְנֵי יְצָרֶיךָ

צֵאת נַפְשָךְ בְּיַד צָרֶיךָ / אֱהֳבֵיהוּ בְּכָל צְעָדֶיךָ

ופירושו: גם בעת ציריך, היינו, כאביך וייסוריך, גם אז תהיה אהבתך מופלאה ונשגבת, וממשיך בדרשת הספרי "בכל לבבך" – בשני יצריך. גם אם האויבים מוציאים אותך להורג, כדרך שעשו לרבי עקיבא, אהוב אותו בכל ייסוריך ובצערך הגדול, וכדרשת הספרי "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך, וכך הוא אומר "כי עליך הורגנו כל היום (תה'  מד, כג, וראו הקשר הדברים במזמור). בדרך אחרת מצהיר ר' יהודה  הלוי על  אהבתו לאל.

בְּכָל‑לִבִּי, אֱמֶת, וּבְכָל‑מְאֹדִי / אֲהַבְתִּיךָ, וּבִגְלוּיִי וְסוֹדִי.

שְׁמָךְ נֶגְדִּי – וְאֵיךְ אֵלֵךְ לְבַדִּי? / וְהוּא דוֹדִי – וְאֵיךְ אֵשֵׁב יְחִידִי? […]

הצהרת האהבה מחוברת לפסוק של "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", אל רמזי הפסוק הוא משלב את המילה "אמת", היא מילת המענה הנאמרת לאחר קריאת שלוש פרשות "שמע", ואליה מצטרפות עוד ארבע עשרה מילים של אימות וחיזוק, והוסיף כי אהבה זו מוחלטת היא בגלוי ובסתר. הבית השני מעביר אותנו אל אהבת ה' לישראל. מאחר שהאל הוא אהבתי, לעולם איני לבדי ואיני יחידי, וכניסוחו של רבנו בחיי בספר "חובות הלבבות" (שער י – שער אהבת ה', פרק ב): "שירצה באמרו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך להדבק באהבת האלהים בסתר ולהראותה בגלוי עד שתתברר מן המאמין אמתת אהבתו לאלהים בסתרו ובגלויו". השאלות הרטוריות  וחריזת הביניים בין ההנחה לשאלה בבית השני של השיר ובהמשכו יוצרות התאמה והשלמה בין שני החלקים ומעין אימות בכוח הצליל.

חיבור קריאת שמע ל"ואהבת" הופכת את ההתבוננות, הלימוד וההתייחסות ל"שמע ישראל" למעין פרשנות ל"ואהבת", שכן הדבקות בייחוד ה', דחייה מכול וכול כל הגשמה וריבוי  משקפת אהבה עזה ועצומה לאל אחד ויחיד. כך עשה יניי וכך עשה, כחמש מאות שנה אחריו, רבי יצחק אבן גיאת בשיר שלפנינו:

               אַנְשֵׁי לֵבָב, שִׁמְעוּ לִי

               בְּקָרְאִי "אֱלֹהִים אֲדֹנָי חֵילִי!"

               שֵׁם כְּבוֹדוֹ אֲבָאֵר בְּשִׂכְלִי –

               לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי!

5             יָחִיד, יִחוּדוֹ בְמִסְפָּר אַל תֵּחַד,

               יְרָא רֵאשִׁיתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ וּפְחַד,

               הֱיוֹתוֹ בְשֵׁם "אֶהְיֶה" לֹא נִכְחַד –

                           הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד!

               צָפוּן יְקָרוֹ בְּמַעֲלוֹת גְּבֹהִים,

10          גְּבֹהִים אַחַר גְּבֹהִים נוֹהִים,

               יְעִידוּן לְכָל עַיִן מְסִבּוֹת נְגֹהִים:

                           אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים!

               חוֹקְרֵי כְבוֹדוֹ תָּמָהוּ,

               עָמְדוּ מֵרְאוֹת וְהִתְמַהְמְהוּ,

15          עֵינֵי שִׂכְלָם מֵרְאוֹת כָּהוּ –

                           וַיֹּאמְרוּ "לוֹא-הוּא"!

               יָדְךָ עַל שִׁלֵּשִׁים תִּכְבַּד,

               הַחוֹשְׁבִים אָב וְרוּחַ נֶעְבָּד,

               וּבֶן-מָוֶת וּנְשׂוּא עַל בַּד

20                      מִן הַשְׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד!

               צַדִּיק גּוֹי יַעֲרִיצְךָ בְּרוּחַ נְדִיבָה,

               יַמְלִיכֲךָ בְּשָׂפָה עֲרֵבָה,

               קוֹרֵא "אֶחָד!" פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה –

                           וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא!

1. אנשי לבב: על פי איוב לד, י. 4. לו… לי: על פי תה' פא, יד. 5. אל תחד: על פי בר' מט, ו, ועניינו: אל תייחד את הקב"ה במספר, אל תזהה אותו עם המספר אחד כמספר מן המספרים. 6. ירא… ופחד: לקב"ה אין ראשית ואחרית, ולכן אל תהרהר בם. 7­-8. היותו… האחד: שם האלוקים "אהיה" אינו סותר את אחדותו המוחלטת. בשם "אהיה": שמו של הקב"ה "אהיה", על פי שמ' ג, יד. האחד את האחד: על פי שמ"ב יד, ו, וכאן במשמעות אחדותו של הקב"ה. 9. צפון יקרו: כבודו נסתר. במעלות גבהים: בגלגלי שמים. 10. גבוהים… נוהים: הגלגלים נעים בלי הרף ומשתוקקים אל הקב"ה. 11. מסבות: סיבוב הכוכבים בגלגליהם. נגהים: לשון 'נגהות' (ראו יש' נט, ט), והכוונה היא לאורם והילתם של הכוכבים. 12. אך… אלהים: על פי תה' נח, יב. 13. חוקרי כבודו: החוקרים האתיאיסטים, חסרי האמונה. 14. עמדו… והתמהמהו: חדלו מלראות את העומד לפניהם ולהסיק מכך את המסקנה ההכרחית כי ה' הוא האלקים. 15. עיני… כהו: על דרך: 'וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת', בר' כז, א. 16. ויאמרו… הוא: על פי יר' ה, יב, וכאן הכוונה היא לדברי החוקרים האומרים שאין הקב"ה קיים בעולם הזה. 17. שלשים: על פי שמ' כ, ד, וכאן הכוונה היא לנוצרים, בעלי אמונת השילוש. 18­-19. החושבים… בד: המאמינים ב'שילוש הקדוש': האב, הבן ורוח הקודש. 19. ובן… על בד: ישו, שהועלה על עץ הצלב (=בד). 20. מן… נכבד: על פי שמ"ב כג, יט, וכאן עושה המשורר שימוש היתולי בפסוק. 21. צדיק גוי: ישראל הצדיקים. ברוח נדיבה: ברצון, על פי תה' נא, יד. 23. קורא… באהבה: ישראל משמיעים פעמיים בתפילתם את המילה 'אחד' – ב'קריאת שמע'. 24. ואל… בא: על דרך: 'וְעַד הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא', שמ"ב כג, יט, וכאן עושה המשורר שימוש היתולי בפסוק.

פיוטנו בא כהקדמה לקריאת שמע, והוא נמנה על סוגה נדירה במיוחד שצמחה בפיוט הספרדי. השיר כולל שש מחרוזות בחתימה "יצחק". כל מחרוזת חורזת בפני עצמה וחותמת בסיומת מקראית. פתיחת השיר מציבה אותו כשירו של שליח הציבור הפונה אל קהלו ומבקשו להטות אוזן וללמוד את אשר יש לו לבאר לגבי שם השם. הוא קורא לקהלו "אנשי לבב", כלומר בעלי תבונה ורגישות.

במחרוזת השנייה הוא מדגיש כי הכינוי "יחיד" או "אחד" בהקשר של קריאת שמע אינו "אחד" על פי המקובל בלשונם של בני האדם. הוא מגייס את הכתוב בבראשית מט, ו,  ובתחכום נפלא הוא קובע כי האחד המיוחס לקב"ה אינו נמנה כלל ועיקר עם המספרים כפשוטם, ומאחר שאין לו ראשית ולא אחרית, הוא מעל לכל ספירה ומניין. גם העובדה שהוא מכונה בשמות שונים, כגון "אהיה", העשוי לציין עתיד אינה פוגמת כלל באחדותו. הסיומת המקראית מתוך שמואל ב, יד, ו, הבאה מהקשר שונה לחלוטין מוסיפה חן ורעננות לניסוח השירי.

כבוד האל מתגלה לעיני בני אדם באמצעות גלגלי השמים, אשר עצם מציאותם ופעולתם  מעידים על הבורא המניע אותם  בבחינת "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע". לא הכול משכילים להתבונן במעשה ה' ולהבין, יש כופרים אשר עיניהם טחו מראות את נפלאות ה' בטבע, ומכחישים את מציאותו "ויאמרו: 'לא הוא'", כאותם המכחשים בה' הנזכרים בירמיהו, ה, יב.

מכאן עובר הדובר אל פולמוס חריף ועוקצני כנגד האמונה הנוצרית המאמינה בשילוש ובצלוב, ובלעג רב הוא משבץ את לשון הפסוק משמואל ב כג, יט כדי לציין מקומו של הצלוב על ענף עץ בעיני מאמיניו.

המחרוזת האחרונה כולה שבח וכבוד לישראל העם הצדיק  הממליך עליו את ה' בקריאת שמע ישראל, פעמיים ביום באהבה, ואינו מתקרב כלל וכלל לאמונת השילוש הנוצרי, "ואל השלושה לא בא" אף כאן סיומת מקראית שונת הוראה, הבונה צחוק ולעג לנצרות.

שתי המחרוזות האחרונות מלמדות כי אף על פי שרבי יצחק אבן גיאת היה בן אנדלוסיה המוסלמית ולכאורה העולם הנוצרי היה רחוק ממנו, הנה הפולמוס עם הנצרות מלמד כי רבי יצחק נשא עיניו למרחוק וביקש לחזק ידי אחיו הנתונים תחת עול הנוצרים ותחת לחצם על היהודים להמיר את דתם. המחרוזת האחרונה זוכה לתחושת חגיגיות של המלכת מלך, ובעזרת הרמזים לקדושה מתחברת המחרוזת האחרונה העוסקת בישראל אל המחרוזת השלישית העוסקת בצבא מרום, אלה גם אלה מלמדים ומכריזים על בורא עולם כל אחד בדרכו. הטור שלפני האחרון "קוֹרֵא 'אֶחָד!' פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה" מחבר את הפיוט לייעודו כפיוט לקריאת שמע וכורך אותה "באהבה" אל "ואהבת" על כל משמעויותיה.

בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא

בשבת זו, שבת "שופטים", נחזור ונזכיר לעצמנו שאנו בשבת הרביעית משבע שבתות הנחמה, בה קוראים הפטרה שהיא יפה במיוחד: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (יש' נא:יב). שבע הפטרות הנקראות "שבעה דנחמתא" מסיימות את השנה ומובילות את קהל המתפללים לקראת השנה החדשה מתוך תחושה של תקווה ונחמה. מכאן החשיבות הרבה שייחסו קדמונים להפטרות אלה, שהיו השראה לפיוטים עוד בתקופת הפיוט הקדום. פרשן התפילה הנודע, רבי דוד אבודרהם (בן המאה הארבע עשרה) בנה מעין מדרש על פי התחלותיהן של הפטרות הנחמה, כולן מתוך ספר ישעיהו, וסימן נתן בהן: 'נו"ע ארק"ש', ואלה דבריו:

תיקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (הפטרת "ואתחנן", יש' מ:א כו), כלומר הקב"ה אמר לנביאים. על זה משיבה כנסת ישראל (הפטרת "עקב", יש' מט:יד-נא:ג): "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי", כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים. ואומר (הפטרת "ראה", יש' נד:יא–נה:ה): "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה". כלומר הנביאים חוזרים ואומרים לפני הקב"ה: הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו. על זה חוזר הקב"ה ואומר עוד (הפטרת פרשתנו) "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם",   ואומר עוד(הפטרת "כי תצא", יש' נד:א-י): "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה", ואומר (הפטרת "כי תבוא", ואומר יש' ס:א-כב): "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ ". על זה משיבה כנסת ישראל (הפטרת "נצבים", יש' סא:י סג:ט): "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה". כלומר עתה (אחרי שלוש נחמות מפי הקב"ה עצמו) יש לי לשוש ולשמוח, "תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּא-לֹהַי כִּי הִלְִּבישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי".

דו שיח נפלא זה, שבו הקב"ה עצמו מנחם וחוזר ומנחם את כנסת ישראל נכתב אמנם על 'דרך צחות', כלומר מעין מליצה נאה, כפי שרבי דוד מציג זאת, אולם הוא משקף בהחלט את תחושת הפיוס והריצוי של כלל ישראל. הפטרה זו היא הזדמנות נפלאה להציג פיוט מוכר וידוע הנאמר בקבלת שבת – "לכה דודי", משום שמשובצים בו פסוקי נחמה מתוך שבע הפטרות הנחמה. מן ההפטרה לפרשתנו משולבים שלושה פסוקי גאולה בולטים שעניינם התעוררות והתנערות לקראת הגאולה; משפטים הדורשים מכנסת ישראל יזמה ועשייה, ובזה הם עולים בקנה אחד עם פתיחת הפיוט "לכה דודי לקראת כלה".

המחבר, רבי שלמה הלוי אלקבץ, נולד בסלוניקי בשנת ה'רס"ה, בראשית המאה הט"ז, ושם למד תורה בשקידה רבה. לאחר נישואיו החליט לעלות לארץ-ישראל ונתיישב בצפת, וסביבו התרכזו תלמידים רבים. רבי שלמה הלוי אלקבץ היה החבר הזקן בחוג המקובלים של גיסו, הלא הוא רבי משה קורדבירו, והוא נהג ללמד את תלמידיו גם בזמן טיולים לקברות הצדיקים בצפת ובסביבותיה, בעיקר הרבים. רוב ספריו של רבי שלמה הם פירושים על ספרי המקרא על דרך הקבלה. במירון. דברי התורה שאמר בשעות אלה נרשמו בידי תלמידיו, והם הונחלו לדורות הבאים יחד עם ספריו הרבים. רוב ספריו של רבי שלמה הם פירושים על ספרי המקרא על דרך הקבלה.

הפיוט המפורסם "לכה דודי" נכתב גם הוא על דרך הקבלה וחכמת הנסתר, והוא קשור במנהג של מקובלי צפת לצאת לשדה ולקבל את פני השבת. שעות רבות קודם כניסת השבת נהגו מקובלי צפת (וירושלים) לצאת אל מחוץ לעיר, לשדה, כשהם לבושים בגדי לבן. הם יצאו לקבל את פני הכלה, וביציאתם שרו וזימרו פיוטים לכבוד הכלה ומזמורי תהלים מעוררי שמחה ("לכו נרננה" וכו').

בפיוט לכה דודי" מתמזגות ההרגשה החגיגית לקראת השבת והתקוות לגאולת השכינה מגלותה. משפסק המנהג לצאת לשדה ממש, נהגו לצאת אל חצר בית-הכנסת, ובימינו נשאר זכר למנהג זה כשהקהל פונה  לצד מערב בשעת אמירת הבית האחרון של הפיוט.

"הכול תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל" – אִמרה זו מוכחת פעם נוספת בשירנו. מכל עשרות אלפי הפיוטים שכתבו פייטני ישראל לדורותיהם ולארצותיהם זכה פיוטנו להיות קבוע בכל הנוסחים ובכל הסידורים בשעה של רגשת הנפש. ערב שבת בין השמשות, ברגע שבין "יוֹם הַשִּשִּי" לבין "וַיְכֻלּוּ", רגע של געגועים וכיסופים, נעשה פיוט זה חלק בלתי נפרד מתפילת השבת, כמו שאר התפילות העתיקות שחיברו אנשי כנסת הגדולה. ולא עתיק הוא פיוטנו אלא בן כ400- שנה בלבד, ובפיוט העברי שהוא בן כ1,500- שנה, 400 שנה הן זמן מועט למדיי. יפה מבטא הפיוט שלפנינו את רגשות הלב ואת כיסופי הנפש לשבת ולגאולה, כפי שידעו לבטא זאת מקובלי צפת בני דורו של המחבר. המנהג לצאת לשדה כדי לקבל את פני המלכה, מבטא אף הוא געגועים עזים לשבת ולגאולה. האווירה שסביב השיר היא חלק בלתי נפרד מלימוד השיר עצמו.

גרשום שלום מתאר בספרו "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה" את קבלת השבת של המקובלים בצפת:

שעות רבות לפני כניסת השבת נהגו מקובלי צפת וירושלים לצאת לשדה הפתוח מחוץ לעיר

 כשהם לבושים בגד לבן. היציאה אל השדה היא היציאה לקבל את פני הכלה. קבלת הפנים לוותה בזמרת פיוטים מיוחדים לכבוד הכלה ובמזמורי תהלים מעוררי שמחה. המפורסם בפיוטים אלה הוא הפיוט 'לכה דודי' מאת רבי שלמה, שהיה החבר הזקן בחוגו של גיסו, רבי משה קורדובירו בצפת.

פיוט זה ממזג בתוכו באופן בולט את הסימבוליקה המיסטית של הקבלה עם התקוות המשיחיות לגאולת השכינה מגלותה.

בשיר שלפנינו תשע מחרוזות ושני טורי פתיחה (לטורי פתיחה מעין אלה אנו קוראים 'מדריך'), ורק שלוש מהן – שתי המחרוזות הראשונות והאחרונה, עוסקות בעניין קבלת השבת. שאר המחרוזות עוסקות בגאולה. השאלה העולה כאן היא בדבר הקשר בין מחרוזות הפתיחה והסיום – המסגרת

 שעניינן השבת, לשאר המחרוזות העוסקות בגאולה. חז"ל קשרו בין שני הנושאים באמרם: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת" (שבת קיט ע"ב), ו"אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין" (שם קיח ע"א)

יותר מקשר רעיוני זה פועלים בשיר מעין השוואה ודימוי סמויים במקצת. השבת מקור הברכה, יום

המנוחה, הכלה – שבת המלכה הבאה בסופם של שישה ימי טורח ושעבוד. שבת זו מסמלת את הגאולה, היציאה מתוך ההפֵכה ומעמק הבכא של ימי החול, את ההתנערות מעפר החולין והשגרה, את ההתעוררות והציפייה לאור, אור הגאולה. ואף-על-פי שהשיר אינו מזכיר במפורש את אור השבת ואת נרות השבת, הרי נשמעים הם מן התיאור של אור הגאולה, "כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי". קשר מעניין אחר הוא הקשר בין הכלה-השבת ובן זוגה, הוא עַם ישראל – הדוד ההולך לקראת הכלה, ובין ציור דומה של חתן וכלה: " יָשׂישׂ עָ לַיִךְ אֱלֹהָיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה" – והפעם החתן הוא הקב"ה, והכלה – כנסת ישראל.

היציאה לקראת השבת סמל ודוגמה היא ליציאה אל אור הגאולה, ויציאה זו – יציאה של שמחה היא, והשמחה מתגלית בחלק הגאולה – "ונשמחה ונגילה" ובחלק השבת – "גַּם בְּשִׂמְחָה [ברנה]

 וּבְצָהֳלָה". אווירה זו של שמחה אופפת את כלל התפילה של קבלת שבת הפותחת במזמור "לכו נרננה."

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה

שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְּיֻחָד
ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה

לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה
מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה

מִקְדָּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחְמֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי
עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ

הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי כְּבוֹד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה

לֹא תֵּבֹשִׁי וְלֹא תִּכָּלְמִי מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי
בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁסָיִךְ וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְעָיִךְ
יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה

יָמִין וּשְׂמֹאל תִפְרֹצִי וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי
עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה

בֹּאִי בְּשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ גַּם בְּשִׂמְחָה בְּרִנָּה וּבְצָהֳלָה
תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה
בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא

https://www2.biu.ac.il/JH/Parasha/shoftim/efrp.pdf?fbclid=IwAR2xZEmlgYyvVXQZxZEM2OxOd32Sx4d9Nhwo3XZ_s_kl3duh0kNHSZfNo3U

בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא-פרשת שופטים -פרופ' אפרים חזן

פרשת כי תצא

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלָד בְּלִי כוֹכָב!

אפרים חזן

פרשתנו היא אחת הפרשות העשירות במצוות, ומונים בה לא פחות מ-ע"ד מצוות. קשה עד מאוד לגלות את העיקרון המארגן את סדר הדברים, או את השיטה העומדת מאחוריהם, אך ניתן בהחלט לארגן מתוך הפיזור קבוצות של מצוות סביב נושאים חברתיים ומשפחתיים. כך הפתיחה באשת יפת תואר, הסמוכה לענייני המלחמה המסיימים את הפרשה הקודמת, מכוונת אותנו למצוות וסייגים, הקובעים כי גם בעת מלחמה כבוד האדם וטוהר הנשק הם ערך עליון. בו בזמן נפתחת סדרה של מצוות בענייני אישות, משפחה ואף חינוך. קבוצה בולטת אחרת של מצוות – לקט, שכחה ופאה –  נכנסת תחת הכותרת "מתנות עניים" (דב' כד:יט-כא). שלושת הפסוקים הללו כוללים את הצירוף "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה". לכאורה טעם המצווה ברור, עזרה חומרית לחלש, כמו שאר דיני צדקה. ברם, מצוות אלה מקריות בחלקן, שהרי עיקרן חוסר מודעוּת ואפילו שכחה; אין אדם יכול לקיים מצוות "שכחה" מתוך מחשבה ובכוונה תחילה. ייחוד זה הביא את הפרשנים השונים לתהות על טעמן המיוחד של מצוות אלה, כפי שהיטיבה נחמה ליבוביץ  לסקור עניין זה.

בעל "ספר החינוך" מעמיד את עיקר מצוות שכחה על חינוך האדם לנדיבות, ומאות שנים אחר כך רש"ר הירש מציגהּ כמעין "מחאה נגד המושג 'שלי'". הווה אומר, כי בצד התמיכה בעניים כתוצאה ממצוות אלה, כפי שממחישה באופן מופלא מגילת רות, המצוות של "מתנות עניים" מחנכות לתיקון מידותיהם של הנותנים.

בהקשר זה אנו מבקשים להעלות כיוון נוסף, ודומה כי הוא נרמז גם במהלך מימוש מצוות הלקט  במגילת רות, כאשר בעז מצווה על הקוצרים "וְלֹא תַכְלִימוּהָ" (רות ב:טו). כלומר, בצד הנתינה והתמיכה יש עניין לא פחות חשוב, והוא הנתינה דרך כבוד. במצוות אלה לא הנותן הולך אל הנצרך, אלא להפך, ובעיקר אין הדבר תלוי ברצונו הבלעדי. כיוון שהנצרך הולך אל הנותן, יכולה להתפתח אצלו תחושה שהכול תלוי בנותן ובחסדו. באה התורה וזיכתה את העני בלקט שכחה ופאה, ומעתה הוא בוחר לו את השדה, הוא מלקט על פי יכולתו, בדרך המוסכמת עליו ועל חבריו המלקטים, הוא האדון למתנתו, ותודתו שלוחה לבורא עולם ולא לבעל השדה. במצוות אלה העני אינו עומד מול העשיר עמידה המחלקת למעמדות. המעמדות בעצם הגדרתם נותנים העדפה ברורה לעשיר על פני העני ללא קשר לכישרון, למאמץ, לקניין רוחני כלשהו או למידות טובות ולאישיותו של האדם בכלל.

החברה מתחנפת לעשיר, והוא זוכה ליתרון ולסבר פנים יפות בכל מקום, ללא קשר להיותו ראוי לכבוד זה. אין צריך לומר, כי בכל דבר הנקנה בכסף יתרונו של העשיר גדול ורב. יתר על כן, גם המזל מאיר לו פנים והוא "מסתכן" ומצליח, ואילו העני, גם כשהוא זהיר ביותר, ניסיונותיו עולים בדר"כ בתוהו. כנגד מצב זה, וכנגד חוסר ההערכה והזלזול בעני באשר הוא עני, יוצאים במחאה סיפורי עם שונים, וכמה מן השירים היפים שכתבו משוררינו לאורך הדורות. כך הוא, למשל, שירו של רבי אברהם אבן עזרא:

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשַּׂר – / אוֹמְרִים: כְּבָר רָכַב!

אָבוֹא לְעֵת עֶרֶב – / אוֹמְרִים: כְּבָר שָׁכַב!

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, / אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכַּב

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלַד בְּלִי כּוֹכָב

מה שהביע ראב"ע בתמציתיות רבה, פירט והרחיב שש מאות שנה אחריו פייטן בן מקנס, רבי שלמה חלואה (=שח"ל), בשירו "אמת מארץ חדל חדול". התיאור המפורט והסאטירי, ההומור החד והעוקצני, תוך הבלטת קצות הניגוד בין העני לעשיר, ובעיקר הצביעות הרבה ביחס החברה לזה כנגד זה – כל אלה  בונים סטירה חברתית ושיר מחאה ממדרגה ראשונה.

להלן נציג את המשורר ואת שירו, והם ידברו בעד עצמם.

אֱמֶת מֵאֶרֶץ חָדַל חָדוֹל

       וְאִם תִּרְאֶה מַשּׂוֹא פָנִים דְּבָרָך צְפוֹן לִפְנֵי מִגְדּוֹל

       וְאִם תִּרְצֶה לֵיחָנֵק

       הִתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל

5    בַּיוֹם וּבַלַיְלָה שַׁמָּשֵׁי עָשִׁיר לֹא יִיעָפוּ

       וְשַׁמָּשֵׁי חָכָם מִסְכֵּן רֹאשָׁם חָפוּ

       הַלָּלוּ אֲנָשִׁים לָהֶם יִכְסָפוּ

       וְהַלָּלוּ לָהֶם בְּסִירָה אוֹתָם יִדְחֲפוּ

       גַּם זֹאת לֹא תַּכִּירוּ בוֹ וּבִנְעָרוֹ

10   בְּצֵאתוֹ לַשּׁוּק הַכֹּל מִמֶּנוּ יָגוּרוּ

      מִכָּל מַאֲכָל חֵלֶק יָפֶה לוֹ יִבְחֲרוּ

       בָּשָׂר שָׁמֵן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים לוֹ יִבְזוֹרוּ

       דַּל וְעָנִי בְצִדּוֹ שׁוֹבְרוֹ

       כְּסוּתוֹ תָעִיד עָלָיו וְשִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ

15   מִכָּל מַאֲכָל חֵלֶק הָרַע לוֹ יִבְחֲרוּ

       כְּרָעַיִם אוֹ בְדַל אוֹזֶן הוּא בְּשָׂרוֹ

       הֵן הוּא בְּעוֹמְדוֹ לִפְנֵי הַגְּבִיר

       מִתְּחִילָּה יִדְמֶה לְשׁוֹפָר הָפוּךְ וְלִבְסוֹף לִתְבִיר

       כִּי הַגְּבִיר לִבּוֹ אַבִּיר

20   וְהֶעָנִי בִבְלִי דַעַת מִלִּין יַכְבִּיר

       וְעוֹד לוֹ כָּל יָמָיו רָעִים

       בְּחַג חוֹדֶש וְשַׁבָּת שִׁינּוּי וֶסֶת לוֹ לִפְגָעִים

       לֹא יַעֲלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעִים

       כִּי אִם בִּשְׁפַל אֶרֶץ יֵשֵׁב וּבַמְּקוֹמוֹת הַמֻּוצְנָעִים.

25   זְמַן לְעָנִי הֶחֱלִיף הַשִּׁיטָּה

       תָּמִיד כָּל יָמָיו יָדוֹ מַטָּה

       בָּרֵיוַח יִטּוֹל שְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה

       וּבַהֶפְסֵד יִמְכּוֹר שֻׁולְחָן וּמִיטָּה

       חֵלֶק לְשִׁבְעָה עָשִׁיר זָכָה בּוֹ

30   הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְהוּא עַל מִשְׁכָּבוֹ

       בְּרֹב מִשְׁתֶּה יַיִן יִשְׂמַח לְבָבוֹ

       וְלוֹ מֵעִיר לַעְזוֹר כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ

       טִרְדַּת הַזְּמָן לְעָנִי נְתוּנָה

       מֵאֱמֶת וְיַצִּיב עַד אֱמֶת וֶאֱמוּנָה

35   יָגַע וְלֹא מָצָא – אֵין אֱמוּנָה

       בָּא עַד כִּיסוֹ וְאֵין עוֹזֵר לוֹ – וְהַיוֹם פָּנָה

       יֶלֶד חָכָם וּמִסְכֵּן חָכְמָתוֹ בְזוּיָה

       עָשִׁיר זָקֵן וּכְסִיל הוּא כְּמוֹ תַאֲוָה נִהְיָה

       עָרֵב לְנֶפֶשׁ אוֹהֲבָיו כְּמַיִם בַּצִּיָּה

40   כִּי הוּא יַצִּילֵם מִפֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה

       כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאוּהוּ

       כִּי לְאֵין יָדוֹ, עַל מַה יְקָרְבוּהוּ?

       בְּיוֹם שִׂמְחָתָם יְכַחֲשׁוּ בְקִירְבָתוֹ וִיבַזוּהוּ

       וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ: 'קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגּוֹאֲלֵינוּ הוּא'

45   לֵיל שֶׁלֶג וּמָטָר עָשִׁיר בְּשִׂמְחָה

       וְעָנִי וְאֶבְיוֹן בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה

       זֶה מַצָּעוֹ כָפוּל וַחֲבִיתוֹ פְתוּחָה

       וְזֶה עָרוּם יָלִין וְאֵין מַשֵּׂאת וַאֲרוּחָה

       מָטָר יְשַׂמַּח עָשִׁיר כִּי יִבְטַח עַל מְאוֹדוֹ

50   וְעָנִי בוֹ יִתְעַצַּב כִּי אֵין כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ

       זֶה אוֹצְרוֹתָיו מְלֵאִים בָּר וְלֶחֶם וּמְזוֹן מִסְעָדוֹ

       וְזֶה כָּל יוֹם חַיָּיו תְּלוּיִים נֶגְדּוֹ

       נִכְסֵי עָשִׁיר פַּחַד אוֹחֵז כִּי יֵדַע שַׁדּוּן

       וְנִכְסֵי עָנִי פַלְגָּא מִלְוֶה וּפַלְגָּא לַאֲבַדּוֹן

55   זֶה מַזָּלוֹ גוֹרֵם לִנְכָסָיו וְלֹא יֹאבְדוּן

       וְעָנִי בִּישׁ גָּדוֹ יֹאמַר לוֹ פּוּק דּוּן

       סוֹדוֹת הַצְלָחָה בְאָוזְנֵי עָשִׁיר

       נִדְבְּרוּ וּשְׁמוּעוֹת רָעוֹת לְאָוזְנֵי עָנִי נִבְחֲרוּ

       זֶה רוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְבָרוֹ

60   וְזֶה חוֹבֵק אֶת יָדוֹ וְאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ

       עֲטִינֵי עָשִׁיר מַלְאוּ חָלָב וּמֵחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁוקֶּה

       וְהֶעָנִי מוּלוֹ שׁוֹכֵב טָמוּן בְּאַרְעָא בְּאַרְנְקֵי

       זֶה מִמִּקְרֶה הַזְּמָן נָקִי וְזֶה לוֹקָה

       וְלֹא מִתְרַפֶּה וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה

65   פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין לְעָשִׁיר מוּכָנָה

      וְעָנִי מְחַזֵּר בְּתַר צְלִיל שְׂעוֹרִים וְלֹא יִמְצָאֶנָּה

       זֶה מָעוֹתָיו קוֹנוֹת מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה

       וְזֶה חֶסְרוֹן כִּיס לוֹ לְמָנָה

       צוּף דְּבַש אִמְרֵי נֹעַם דִּבְרֵי עָשִׁיר וְאִם רָעִים

70   וְעָנִי חֲסַר טַעַם וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים

       זֶה תַּחַת כְּבוֹדוֹ מְהֻודָּר לְרֵעִים

       וְזֶה אֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ וּמַדָּיו קְרוּעִים

       קֶרֶן זָוִית לְעָנִי בְּחוּרָה

       וּפְנֵי הַבַּיִת לְעָשִׁיר שְׁמוּרָה

75   זֶה נִפְתְּחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי אוֹרָה

       וְזֶה מַזָּלוֹ שׁוֹרֶה בַמְּגוּרָה

       רֶגֶל עָנִי תִּכָּשֵׁל בִּמְקוֹם מִישׁוֹר

       רֶגֶל עָשִׁיר בִּמְקוֹם חַתְחַתִּים תַּעֲצוֹר

       זֶה מַזָּלוֹ עֵינַיִם לוֹ וְלֹא יָשׁוּר

80   דַּרְכּוֹ כְּדֶרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר.

בצד דרכי הכתיבה המסורתיות נוקט שח"ל דרכי הבעה מקוריות ורעננות. כך בצירופי לשון שונים, כגון הביטוי הנפלא: "מאמת ויציב עד אמת ואמונה" (34) שעניינו מן הבוקר ('אמת ויציב') ועד הערב ('אמת ואמונה'). דוגמה נוספת היא הביטוי "הגביר לבו אביר" (19). במיוחד חביב עליו השימוש בשם פרטי או במונח מקצועי במשמעותו הכללית, והוא בונה דימויי שיר ומשחקי לשון בשמות הטעמים, כגון בתיאור העני העומד לפני העשיר כ"שופר הפוך לבסוף תביר" (18). המשורר מוכיח את קהלו ומתלונן על היחס לעניים. השיר מתאר את "תלאות העני וכבוד העשיר" כלשון הכתובת לשיר, והוא סטירה נוקבת על יחס החברה לעניים, תוך תיאור העני במצוקותיו ובהשפלותיו, וכנגדו החנופה כלפי העשיר. יש בה בשירת המחאה הזו בעלת האירוניה המושחזת ממסורת השירה החברתית של  ר' אברהם אבן עזרא.

       האירוניה והסרקזם החריפים ניכרים כבר במחרוזת הפתיחה בהכרזה "אמת מארץ חדל חדול" שהיא היפוך אמירתו של בעל התהלים (פה:יב) "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", והיא יוצרת חוסר אמון מוחלט בחברה ובצדק חברתי כלשהו. אין לצפות שהצדק והאמת ינצחו, אדרבה יש להסתיר את האמת מפני "הגדול", העשיר, כדי שלא יפגע בך. מכאן ואילך השוואה מרתקת בין העשיר לעני: יחס החברה כולו שקר, החנופה לעשיר אין לה גבולות, והסוחר והמוכר יודעים היטב את מי להעדיף: העשיר זוכה בכל חלק טוב, והעני "כרעים או בדל אוזן הוא בשרו". לכאורה הוא הבשר שהמוכר נותן לו בתמורה לכספו הדל, אך מתוך הטור השירי עולה גם המשמעות כי בשרו וגופו של העני הפכו אף הם ל"כרעים ובדל אוזן". מעמדו של העשיר הופך כל אמירה מטופשת היוצאת מפיו ל"צוף דבש אמרי נֹעם", וכנגדו "ילד חכם ומסכן חכמתו בזויה", כפי שלימדנו קהלת (ד: יג; ט:טז).

דומה כי שתי נקודות השפל בגורלו של העני הן במזלו הרע, ללא קשר למצבו הכלכלי: "רגל עני תכשל במקום מישור / רגל עשיר במקום חתחתים תעצור". הנה כי כן לא די במצבו הדל, בעוניו, ובהיעדר פרנסה – כל הפסד ופגע מגיעים אליו גם בשאר מהלכי חייו.

נקודה נוספת היא בהדגשה, כי עת חג ושמחה, שהם ימים טובים לכול, קשים הם לעני באשר "בחג חודש ושבת שינוי וסת לו לפגעים". ואין לו ברירה אלא לשבת "בשפל ארץ… ובמקומות המוצנעים", שכן שינוי המאכל גורם חולי מעיים.

השיר מסתיים בשורה 80 אך אין כאן חתימה וסוף דבר, אלא תיאור נוסף של העני חסר המזל כנגד העשיר המצליח, מעין "וחוזר חלילה" או מעין סיום פתוח, שהקורא מוזמן להמשיכו עוד ועוד. קריאה נוספת תלמדנו כי לסטירה החריפה שלפנינו יעד ברור: מעין חץ שהמשורר מבקש לירות ללב החברה המזלזלת והמתעלמת מן העני, ויותר מכך מכוון     החץ ללב העשיר, שהפער הגדול בינו לבין העני זועק לשמים, ותיאורו הפלסטי מבקש לגרום לחרדה אצל העשיר מפני העתיד. חרדה זו עולה דווקא מן התיאור הקיצוני של איתנות מעמדו של העשיר. חוסר הצדק והחרדה מפני העתיד הם תוכחה שאמורה להניע את העשיר לתמוך בעני, ולקיים  את רוח מצוות "מתנות עניים", שהן מתנותיו של הקב"ה לעני מכוח הצדק הטבעי והשוויון האנושי.

פרשת כי תצא- אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלָד בְּלִי כוֹכָב- אפרים חזן

אדיר ומהולל אברהם – מילים וביצועים

פרשות לך לך–וירא הן פרשותיו של אברהם אבינו, איתנו של עולם. "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם", כך מוסרים לנו חכמינו במסכת אבות (ה, ג). השורש "נסה" (שממנו נגזר מאוחר יותר השם "ניסיון") נזכר במקרא רק לגבי העקדה. ואכן נושא העקידה עולה במשנה, באגדה, בתפילה ובמסגרות שונות בפיוט, ואף קבע ז'אנר פיוטי לעצמו. לעומת זאת, לגבי שאר תשעת הניסיונות לא נאמר כי מדובר בניסיונות, וממילא הועלו הצעות שונות במדרשים למיניהם לגבי אופן מנייתם של עשרת הניסיונות.

התיאור המפורט של ניסיונות אלו בא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים כו–לא) שם נבנה תיאור הניסיונות כמערכת בת חמישה זוגות, וזאת על פי אבות דרבי נתן המפרט "שניים ב'לך', שניים בשני בניו, שניים בשתי נשיו, אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים ואחד בברית מילה." כפי שניתן לראות לא כל הניסיונות הנמנים ברמזים מעוגנים במסופר בתורה ולא לגבי כולם ברור כי בניסיון מדובר. בין כך ובין עשרת הניסיונות, על פי המניינים השונים, יוצרים מבנה לסיפור חייו של אברהם, ומציגים אותו בגדולתו תוך התפעלות נלהבת מאישיותו.

הדבר משתקף בתיאורו הנלהב של הרמב"ם את דרכו של אברהם אבינו לאמונה באל אחד. לאחר שסקר את התהליך שהביא את בני האדם להתרחק בבורא עולם ולהתחיל להאמין בעבודה זרה עד שכל העולם שקע באלילות, נולד אברהם המחפש מקטנות את האמת עד שהוא מגיע להכרה בבורא עולם. דבריו של הרמב"ם הם המנון לאברהם אבי המאמינים:

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו… ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו… (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק א, הלכה ג )

מתוך כלל דברי הרמב"ם ניתן לזהות ארבעה מהניסיונות, ברם הם מובלעים בתוך סיפור הדברים, כמי שאינו רוצה להתחייב, אף על פי שבפירושו למשנה במסכת אבות הוא מזהה את עשרת הניסיונות על פי פרקי דרבי אליעזר. ניתן לומר עוד כי שלב החיפוש אחר הבורא וההכרה באל אחד הוא הניסיון הנמנה ראשון כמעט בכל המניינים.

בקפיצה של מעל שמונה מאות שנה אנו מבקשים להציג את פיוטו של רבי דוד קיים בן מוגדור אשר במרוקו, מעורכי ספר השירים "שיר ידידות", קובץ הפיוטים של שירת הבקשות של יהודי מרוקו. רבי דוד הוסיף פיוטים פרי עטו לכל פרשה ופרשה מן הפרשות שבהן נוהגת שירת הבקשות (משבת בראשית עד שבת "זכור"). בפרשת לך לך העלה בשיר מורכב במתכונת מיוחדת הקרויה קצידה (מרוקאית) את קורות אברהם בפרשתנו, תוך שהוא מייחד מקום לאותם עניינים שנחשבו לניסיונות מבלי לציין זאת, וזה סיפור הפרשה בסגנון יצירתו המורכב של רבי דוד קיים:

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר / הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמֵּי מָזוֹר:
קִבֵּל אֶת דִבְרֵי אֵ-ל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדָּר / אַרְצָה כְּנַעַן, שָׂם רַגְלָיו יִבְזוֹר:
אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָּבֵד הָרָעָב, דָּר – / בְּאָהֳלָם קִנֵּן, כֹּחוֹ אָזוּר:
הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, פְּקָדָהּ בִּדְבָרוֹ/כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת דָּר/'אֲחוֹתִי אַתְּ, כִּי בָּךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר'
שָׂרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ: / 'מַרְאֵה זִיוָהּ כִּסְמָדָר / בֵּיתָה פַּרְעֹה תֻּקַּח, כִּי כֵן גָּזוּר':

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׂרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבָּנוֹת מְאֻשָּׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעַר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָן תִּנְעַר

נְכוֹתוֹ הִרְבָּה, כַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַמָּטָר / עֶבֶד וְשִׁפְחָה, גַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:
צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיק, גָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר / נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:
קְרָאוֹ, הוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / 'מַדּוּעַ פִּיךָ תֶּאְטַר? / מַה זֹאת עָשִׂיתָ לִי? – לֹא בְּמִישׁוֹר!
קַח אִשְׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחְרוּ, / כָּל מָקוֹם מֻגָּש מָקְטָר' / פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בִּכְשׁוֹר:
מִקֶּדֶם לָעַי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁם, וְשָׁם מִשְׁטָר / בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵל הוּעַד
אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָהּ / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱלֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפּוֹ וְיֶעְתַּר / לְבֶן אָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בַּמָּצוֹר:
הֵרִיק חֲנִיכָיו, חַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר / הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר:
מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר / הֵבִיא אֶשְׁכָּר, וַיְבָרֶךְ לְאֵל צוּר:
רְכוּשׁ קַח, מִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ / לְכָל-אִישׁ חֶלְקוֹ בָתַר / אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצוֹר:
קָפַץ נִשְׁבַּע, קִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר, / לֹא אֶקַּח, מִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִמְשׂוֹרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בְּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוֹ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר / 'אַל תִּירָא אַבְרָם' שָׁמְעָה וַתִּצוֹר:
'אֵלִי, עֵינַי לְךָ יְשַׂבֵּרוּ / הַעֶבֶד יְהִי טַפְסָר? / בֶּן מֶשֶׁק בֵּיתִי – קִנְיָנִי יֶאְצוֹר?
לִי הִבְטַחְתָּ, כִּי בָנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר, / יוֹצֵא חֲלָצַי, לוֹ הוֹנִי נְצוֹר':
מִמָּרוֹם דִּבְרֵי אֵל לוֹ נָהֲרוּ / 'אַל תְּהִי זָעֵף וָסָר' / הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:
כִּדְבָרַי, בָּנֶיךָ לֹא יִסָּפְרוּ' / הֶאֱמִין בּוֹ, עוֹד לוֹ סָר, / אַךְ בִּירֻשַּׁת אֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

'מַה לָךְ תַּרְבֶּה חֲקִירָה?' / שַׁדַּי בּוֹ גָעַר
'שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר –
קַח וְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאַל תְּעַרְעַר'

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹל, אֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר / אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:
אַחַר יֵצֵא בְמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר / וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַחֲרוֹשׁ תִּקְצוֹר:
שָׂרָה שָׁמְרָה דִבְרֵי אֵל, מוּסָרוֹ,/ אָמְרָה, דְבָרוֹ יָשָׁר/נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָה, כִּי רַחְמָהּ עָצוּר
אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְעֵינֵי מֻכְשָׁר / אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן הַצּוּר:
הָגָר הָרְתָה, כְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר / שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָאֲתָה כַצּוּר:

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אוֹן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נֵאַר
יָצְאָה, בָרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵל גָּדְלוּ, וּמַה גָּבְרוּ, / אָב הָרַחֲמָן לּא נָטַר – / אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:
גִּלָּה מַלְאָכוֹ בַעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר / כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעְלָבִים יָשׁוּר:
שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר / יְשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְעֵין שׁוּר:
קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לָמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר – / כָּל זָכַר אֲשֶׁר לֹא מָל וַיִבְצוֹר:
חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר / יִתְגַּדַּל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר:

הפיוט פותח בהתפעלות רבה מאישיותו של אברהם, אשר כבש את לבם של בני דורו, שראו בו "נשיא אלוהים", כדבריהם של בני חת (בראשית כג ,ו). המילה "בדורו" באה להדגיש את מעורבותו של אברהם ואת המשימה שנטל על עצמו "לתקן עולם במלכות שדי", וכפי שתיאר זאת הרמב"ם: "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד." עוד יש במילה "בדורו" כדי להבדיל את אברהם מנח שעליו נאמר "בדורותיו", ויש בשינוי הזה כדי לציין שאברהם התפלל על בני הדור וביקש עליהם, ואילו נח לא ביקש על בני דורו. דימוי הארז הבא בטור זה רומז אל הפסוק "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגא", לאמור יש בצדיק מעצמת הארז ומיופיו ויש בו מתנובת התמר ומפריו.

תולדות חייו של אברהם מתחילים בשירנו, כמו במניינים רבים של עשרת הניסיונות, ברמז הכרה באל אחד "קבל את דברי אל חי יוצרו", אך הרמז מופנה באחת אל ניסיון ההליכה אל ארץ כנען, ומכאן לניסיון הבא "ארצה מצרים ירד" וכבר מגיע ניסיון נוסף "אוילים שבו שרה בית מלך נבער", הצלתו אינה מאחרת לבוא, ופרעה מצווהו "קח את אשתך לכו אל תאחרו", ואם נרצה יש כאן מעין רמז למעשה אבות סימן לבנים לעת יציאת מצרים. עם החזרה לארץ כנען נופל עליו ניסיון מלחמת המלכים ומניסיון זה לניסיון ברית בין הבתרים וגזרת גלות מצרים תוך ההבטחה "בניך לא יספרו", אך המציאות עדיין קשה ושרה כמהה לבן, "נתנה לו שפחה כי רחמה עצור", "הגר הרתה" והתוצאה "שפחה על רעיה גאתה כצור", מכאן לניסיון המסיים את פרשתנו, ניסיון המילה: "קיים בבריתו למול בשרו".

המבנה הצורני המיוחד של הקצידה המרוקאית ומתכונת החריזה יוצרים מצלול מיוחד הממקד את הקורא, כך הוא צליל הרי"ש במחרוזת הראשונה; צליל זה של הרי"ש נשאר כחלק מן החרז לאורך השיר כולו, והשינויים החלים בחריזה מבליטים את קביעות הרי"ש.

מתוך כך בולט החרז "דר" על משמעויותיו השונות: את הציווי "לך לך" שמע אברהם "מארץ קוץ ודרדר", ובכך המחיש הפייטן את הפגמים של ארם ואנשיה, בהמשך "כי כבד הרעב דר / באהלם קנן" מציין החרז "דר" את הזמניות והארעיות בירידה מצרימה. בפעם השלישית מתארת המילה "דר" את יופייה של שרה ואת "מראה זיוה כסמדר". בתוך כל עושר הצליל והמוסיקה המיוחדת מפתח המשורר דימויים ומטפורות, רמזי מקראות ומדרשי חז"ל, תוך שימוש מפתיע בלשונות נדירים מן המקרא והרבה חידושי לשון מקוריים ומעוררי עניין. הפיוט בונה דרמה מרתקת ומרבה בציטוטים מפי גיבורי הסיפור. דבר זה מצטרף לכך שמחרוזות השיר בנויות מחמישה טורים ארוכים ושלושה טורים קצרים, כאשר הטורים הארוכים מספרים ומפרטים את סיפור הדברים ואילו הטורים הקצרים הם מעין תמצית ותגובה שירית למסופר. כמין מקהלה הצופה מן הצד ואומרת דברה על המתרחש על הבמה. ובעת ביצוע הפיוט באשמורת הבוקר של השבת נבנית מעורבות הקהל והאהדה הגדולה לאבות לקראת קריאת הפרשה בעוד שעות אחדות.

פרופ' אפרים חזן הוא חוקר שירה ופיוט, היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.

                         עוֹקֵד לְעָקוּד לָקַח וְעָלָה

                        וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻולָּה

                        אָבִי, אָבִי, מַה זֹאת הַפְּעוּלָה

                        הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה

                         אָבִי, אָבִי, אֱזוֹר מָתְנֶיךָ

                        וַעֲשֵׂה בִי רְצוֹן קוֹנֶךָ

                        בַּקֵּשׁ רַחֲמִים בְּעַד חֲנוּנֶיךָ

                        אוּלַי יִרְאֶה בְּעָנְיִי וּבְעָנְיֶיךָ

                        אָבִי, אָבִי, גַלֵּה זְרוֹעֲךָ וְחַזֵּק יָדֶיךָ

10                      פֶּן יִתְגָּאֵל בְּדָמִי בְּגָדֶיךָ

                        דְּרוֹשׁ תַּחַן בְּעַד חֲמוּדֶיךָ

                        אוּלַי יִזְכּוֹר אֱלוֹהַי חֲסָדֶיךָ

                        אָבִי, אָבִי, שְׁלַח הָאֵפֶר לְאִמִּי

                        וְתִרְאֵהוּ וּתְנַחֵם עַל עֲלוּמִי

15                      חוּסָה עַל בְּשָׂרִי וְעַצְמִי

                        אוּלַי מְרַחֵם עַל דַּל מֵעָפָר מְקִימִי

                        אָבִי, אָבִי, זְרוֹק דָמִי עַל הַמִּזְבֵּחַ

                        וְיִהְיֶה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ

                        חֲמוֹל עָלַי כִּי לֹא נִשְׁאָר בִּי כוֹחַ

                        אוּלַי יַחְמוֹל עָלַי נוֹתֵן לַיָּעֵף כּוֹחַ

                      אָבִי, אָבִי, קַדֵּש שֶׁם אוֹהֲבָךְ

                        וְקַח אַיִּל אֲשֶׁר נֶאֱחָז בַּסְּבָךְ

                        רוּץ לְהַגִּישׁוֹ תַּחַת חֲבִיבָךְ

                        וְאֱמוֹר אַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵחַ בָּךְ

                          אָבִי, אָבִי, טֶרֶם תִּשְׁמַע אִמִּי שָׂרָה 

                        וְתִבְכֶּה עָלַי בְּנֶפֶשׁ מָרָה

                        יְחִידְךָ אַל תָּשְׁחֵת כְּכֶבֶשׂ וּפָרָה

                        אוּלַי יָחוֹן אוֹתִי הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה

25                     אָבִי, אָבִי, כְּמוֹתְךָ אֶמְצָא כּוֹפֶר

                        כִּי אַתָּה מָשׁוּל בְּעָפָר וָאֶפֶר

                        לְבָבְךָ לְזַכּוֹת שׁוֹכֵן שְׁמֵי שֶׁפֶר

                        אוּלַי יִתֵּן לִי ה' פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר

                        אָבִי, אָבִי, מַאֲכֶלֶת לָקַחְתָּ בְּיָדֶיךָ

30                     לִשְׁחוֹט אֶת בִּנְךָ יְחִידְךָ

                        נוֹרָא יָשִׁים יִרְאָתוֹ לְנֶגֶדְךָ

                        אוּלַי יִפְדֶה אוֹתִי כְמוֹ פָדֶךָ

                        אָבִי, אָבִי, סְכֵה אֶת שַׁוְעָתִי

                        וְהַבִּיטָה אֶל דִּמְעָתִי

                          עַתָּה אָקוּם וְתָקִים אֶת שְׁבוּעָתִי

                        הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי

                        אָבִי, אָבִי, פַּתַּח מַאֲסָרִי

                        כִּי הָיִיתִי שֶׂה לִמְשׁוֹךְ בְּאַפְסָרִי

                        צְפֵה כִּי מִפַּחַד אֵל סָמַר בְּשָׂרִי

40                     וּמֵעִם ה' יָבוֹא עֶזְרִי

                        אָבִי, אָבִי, שׁוּבָה אֶת שְׁבִיתִי

                        וַהֲשִׁיבֵנִי לְשָׁלוֹם אֵל בֵּיתִי

                        חֶרֶף זֹאת יאֹמְרוֹ שְׁאֵרִתִי

                        יְחַיּוּ מֵתֶיךָ יָקוּמוּ נְבֵלָתי

ביאורים ומקורות

3. אבי, אבי: הפייטן מכפיל את הפנייה הן לשם חיבה והן להדגיש את גודל התמיהה, על פי בר"ר נו, ה:

"ויאמר יצחק אל אברהם אביו אבי, למה אבי שני פעמים כדי שיתמלא עליו רחמים". 5‑6. אבי… קונך: על פי אוצר המדרשים, מדרש ויושע עמ' קמו: "השיב יצחק לאביו 'אבי מהר עשה בי רצון קונך והוא יעשה רצונך'", ובאיכ"ר כד: "פתח יצחק ואמר… ונעקדתי ברצון לבי על המזבח". 7‑8. בקש… ובענייך: הדובר נהפך כאן מיצחק הנעקד ליצחק האב המבקש בעד כלל ישראל. 9‑10. אבי… בגדיך: על פי מדרש תנחומא (וירא כג): "אמר לו אבא אסרני… ידי ורגלי מפני שהנפש חצופה היא… שמא אזדעזע ויפסל הקרבן", ובב"ר נו, יא: "שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך". והשוו יל"ש כמובא להלן. 11‑12 חמודיך: בניך. אולי… חסדיך: ובזכות זה יגאל את כלל ישראל. 13‑14. אבי… עלומי: על פי יל"ש וירא צו: "אבא מהר עשה רצון יוצרך ושורפני יפה ואפר שלי הולך לאמי כל זמן שתראהו אמי תאמר זהו בני". 15‑16. חוסה… מקימי: על דרך התיאורים במדרשים שונים, כגון "ויושע", עמ' קמו: "מיד נפלה אימה גדולה על יצחק שלא ראה כלום בידו לעולה… מיד נזדעזע יצחק וירגזו אבריו". 19‑20. חמול… כוח: אף כאן מביעים דבריו של יצחק חרדה מן המעשה וציפייה להצלה. 21‑22. אבי… מרה: יצחק מביע כאן את דאגתו לאמו, ובעקבותיה התקווה שעוד יזכה להצלה. 25. אבי… כופר: כמו שאתה ניצלת ממיתה כך אנצל אני. 26. כי… ואפר: על פי המדרש לבר' יח:כז: "ואנכי עפר ואפר"; בר"ר מט, כז: "אילו הרגני נמרוד לא הייתי עפר, ואילו שרפני לא הייתי אפר". 33. אבי… שועתי: ראה והבט לתפילתי. 34. והביטה… דמעתי: שהיו דמעות המלאכים נושרות ומתערבות בדמעותיו של יצחק. 35. עתה… שבועתי: הנה אני קם מעל המזבח, ותתקיים ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בר' כא:יב) ושבועת "כה וכה יהיה זרעך" (יל"ש וירא, קא). 37‑38. אבי… באפסרי: בעקבות התגלות ה' פתח את קשרי העקדה. 39‑40. מפחד… עזרי: מהתגלות ה' עתה סמר בשרי ש"היו עיניו מרופפות וצופות לשכינה והרים קולו ואמר אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי" יל"ש, וירא, קא. 41. אבי… אוהבך: קבל עליך מצוותו "אל תשלח ידך אל הנער". 47‑48. חרף… נבלתי: שמכאן תתקיים האמונה בתחיית המתים, על פי יל"ש, וירא קא: "כיוון שהגיע החרב לצואר פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיוון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים 'אל תשלח ידך אל הנער' חזרה נפשו לגופו והתירו ועמד יצחק, וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות ופתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים".

פרשת חיי שרה
מְאוֹר חֲתָנִי חִיש יִזְרַח / עִם בַּת נְדִיבִים
פרשת חיי שרה עומדת בסימן חילופי הדורות: עם מותה של שרה הגיעה העת לבנות את בית יצחק. אברהם שולח את 'עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ' אל ארם נהרים 'לקחת' אישה ליצחק ממשפחת אברהם. שבעת הפסוקים המתארים את דאגתו של אברהם לזיווג ליצחק מרשימים ביותר והופכים למעין צוואה לדורות.
מנהג קדום הוא שקוראים לחתן בשבת שלאחר חופתו קריאה מיוחדת בספר בראשית בפרשת 'ואברהם זקן' (בראשית כד, א-ז), הפרשה המספרת את סיפור זיווגם של יצחק ורבקה. קדמותו של המנהג ניכרת בזה שבקריאה זו נשתמר המנהג העתיק של קריאת התרגום בצמוד לקריאת התורה. מנהג זה נשמר בקהילות צפון אפריקה כפי שהוא. בקהילות מסוימות במזרח עולה החתן בסדר הפרשה השוטפת ואת פרשת 'ואברהם זקן' ותרגומה קוראים מן החומש. בקהילות אחרות נעלם המנהג, והחתן עולה למפטיר וכיו"ב.
מסורת קדומה לשירי החתונה העבריים ותחילתם בהלכות נישואין, אלו שבע ברכות הנאמרות תחת החופה ובשבעת ימי המשתה. במסכת כתובות דף יז ע"ב נזכרים כמה לשונות של שיר הנאמרים לכבוד הכלה, כגון דברי בית הלל בפי רבי יהודה בן אילעאי, 'שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר 'כלה נאה וחסודה', או, למשל, עדותו של רבי דימי שם 'הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק לא פרכוס – ויעלת חן' והפיוט העברי הקדום שידע רק צורות שיר הקשורות בתפילה, מערכות קרובה ויוצר וכד', שילב את השירים לחתן כפיוטים הליטורגיים הללו.
דוגמה מופלאה למערכת קדושתא מפוארת לשבת חתן אנו מוצאים במורשתו של הקליר בקדושתא 'אהבת נעורים מעולם' שפרסם ע' פליישר. בפיוטיה של קומפוזיציה זו ניתן לראות מעין תבנית יסוד ובניין אב לפיוטי החתונה במורשת השירה העברית לדורותיה מצד ההתייחסות לחתן ולכלה. הפייטן מרבה לספר בשבחיהם ולהעתיר עליהם ברכות רבות, תוך שהוא קושר ברכות אלה לדוגמאות היסטוריות של הזוגות במקרא מאברהם ועד דוד. הפייטן הופך את החתונה המשפחתית למעין סמל ודוגמה לאהבת הדוד והרעיה וחיבורה של כנסת ישראל לקב"ה לקראת הגאולה העתידה. ההרחבה למעגל הלאומי נעשית במעברים רטוריים מבריקים מעניין לעניין ולעתים עולה תמונה רב-משמעית לשני הכיוונים.

ובכן ומשוש חתן על כלה

               אַדֶּרֶת מַעֲטֵה הוֹד וְהָדָר כְּאֵיתָן יְאֻפַּד חָתָן

               בָּנִים וּבָנוֹת בְּיַלְדוּת וּבְזֹקֶן כְּעֶדְנָה תְחַבֵּק כַּלָּה

               גִּיל וּמָשׂוֹשׂ כְּיָצָא לָשׂוּחַ בַּשָׂדֶה יְעֻטַּר חָתָן

               דֶּרֶך יֹשֶׁר וָטוֹב כְּנִתְרוֹצְצָה בְּבָנִים תֻּנְהַג כַּלָּה

5             הוֹן וְעֹשֶׁר וּמִקְנֶה כְּאִישׁ תָּם יִנָּתֵן לְחָתָן

               וּכְרָחֵל וְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ בַּיִת תְּבוֹרַך כַּלָּה

               זֶרַע בְּרָכָה וּמְלוּכָה כְגוּר אַרְיֵה יַגְזִיעַ חָתָן

               חֲנִיטִים תְּאוֹמִים כְּפֶרֶץ וְזֶרַח אָחִיו תְּיַחֵם כַּלָּה

               טוּב חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים כְּפֹרָת יִנָּתֵן חָתָן

10          יַלְדֵי אַהֲבָה וְחִבָּה כְּבַת פּוֹטִיפָרַע תָּחֳנַן כַּלָּה

1. איתן: כינוי לאברהם, על פי ילק"ש תהלים , קעח. יאפד: יולבש ויקושט כבאפוד. 2. כעדנה: היא שרה, על פי בר' יח, יג. 3. כיצא… בשדה: כינוי ליצחק, על פי: 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב' (בר' כד, סג). 4. כנתרוצצה בבנים: רבקה, עליה נאמר: 'וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ' (בר' כה, כב). 5. כאיש תם: יעקב, על פי 'וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים' (שם, שם, כז). 7. כגור אריה: יהודה, שנאמר בו: 'גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ' (שם, מט, ט). יגזיע: יפריח ויצמיח כגזע. 8. חניטים: צאצאים, על דרך: 'הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ', שה"ש ב, יג. 9. כפֹרת: הוא יוסף, שנאמר בו: 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן' (בר' מט, כב). 10. כבת פוטיפרע: כאסנת בת פוטיפרע אשת יוסף, (שם, מא, כב).
   
   למאמר המלא של פרופסור חזן : 
   https://www.dropbox.com/…/%D7%97%D7%99%D7%99%20%D7%A9
2.  
3.  

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח

מגלת היטליר – על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

במלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה( ספטמבר 1939)  והשלטת האידיאולוגיה הנאצית וחוקי הגזע ברחבי אירופה, הוטלו על היהודים הגבלות חמורות ודמם הותר. אידיאולוגיה זו חלחלה לצפון אפריקה בעקבות עלייתו של משטר וישי הפרו-נאצי בצרפת, ובמושבות הצרפתיות – אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו  – נקבעו חוקי גזע, שהכבידו מאוד על חיי היהודים במקום ואף העמידום בסכנת חיים ממש. בנובמבר 1942 נחתו כוחות אמריקאים של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה ונכנסו למושבות הצרפתיות. נוכחותו של הכוח האמריקאי של בעלות הברית עוררה שמחה רבה בקרב האוכלוסייה היהודית וגרמה תחושת ביטחון. היהודים האמינו שעם הפלישה יקיץ הקץ על שלטון הרשע של וישי, אך למרבה הצער, המערכות השלטוניות הצרפתיות הפרו-נאצית לא הוחלפו מיד בתום הקרבות.באלג'יריה ובמרוקו המשיכו החוקים המפלים להתקיים עד אמצע שנת ;1943 ובאשר לתוניסיה, על אף ההישג הראשוני של בעלות הברית במערכה, הצליחו כוחות מדינות הציר לבסס בה את שלטונן. היא שוחררה בידי כוחות בריטים במאי.1943

יהודי צפון אפריקה, שסבלו קשות תחת המשטר הפרו-נאצי, ידעו שמצבם טוב בהרבה ממצב יהודי אירופה, ובצד הצער והאבל על השמדת הקהילות היהודיות באירופה הם הבינו היטב ממה ניצלו. תחושות אלה של יגון ושל שמחה והרצון לשמר את הזיכרון מאותם ימים קשים מצאו את ביטוים בספרות העממית על סוגותיה השונות. הטל פרסם חמישה פיוטים בערבית יהודית, שלושה המתארים את סבל היהודים תחת שלטון הגרמנים באירופה, ושניים שהוקדשו לתוניסיה: אחד מהם מתאר את מצב יהודי תוניסיה תחת הכיבוש הגרמני, ואחד מתמקד בשחרורם בידי בנות הברית. שרף קיבצה סוגות שונות של ספרות עממית בספרה "מגילת היטלר בצפון אפריקה" והציגה טקסטים שונים המתייחסים למלחמה בצפון אפריקה ולניצחון בנות הברית: קצות, קצידות, פרודיה על הגדה של פסח וכן קטעי פתיחה וסיום מתוך "מגילת היטלר".

"מגילת היטלר" נתחברה בקזבלנקה בידי פרוספר-אשר חסין  בשנת 1943 כלומר, לפני תום מלחמת העולם השנייה, ומטרתה לפרסם "מִמַּה ניצַּלְנוּ וּמָה עוֹבֵר עַל אַחֵינוּ הַפְּזוּרִים" – לאמירה זו חשיבות עליונה, שכן היא מעידה על כך שהמלחמה עדיין לא הסתיימה, והיא יוצרת תחושת קרבה ושותפות של "גורל אחד". המגילה מגוללת את סיפור הצלתם של יהודי צפון אפריקה מאימי המשטר הפרו-נאצי במושבות הצרפתיות, ובתוך כך היא מספרת באריכות על עלייתו של היטלר לשלטון ועל רוע מעלליו ומעללי עושי  דברו באירופה ובצפון אפריקה.

אשר פרוספר חסין (1995 -1918) הוא הוכשר להוראה בסמינר למורים במרוקו ושימש יו"ר חבר המורים העבריים במדינה. במסגרת פעילותו הציבורית היה מראשי הפדרציה הציונית במרוקו ונבחר ליו"ר ארגון "חובבי השפה" להפצת השפה והתרבות העברית וליו"ר המועדון העברי בקזבלנקה. חסין חווה את מוראות משטר וישי, והיה עד להשתלטות כוחות הברית על העיר ב 11- בנובמבר 1941  חסין עלה לארץ בשנת 1948 , ונבחר מטעם מפא"י לכהן בכנסת הרביעית, החמישית והשישית, כמו כן עמד בראש התאחדות עולי צפון אפריקה.

. http://www.knesset.gov.il    מתוך אתר הכנסת

בהקדמתו למגילה המחבר אומר: "חוֹשֵׁב אֲנִי כִּי חוֹבָה עָלֵינוּ לִקְרוֹא מְגִלָּה זוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּאַחַד עָשָׂר לְנוֹבאמְבֶּר וְלָחֹג פּוּרִים קָטָן שֶׁאַחֲרֵי שֶׁתִּגָּמֵר הַמִּלְחָמָה נִקְבַּע אוֹתוֹ לְפוּרִים גָּדוֹל" – מדברים אלה נלמד שחלה חובה לחוג מדי שנה "פורים שני" (או כפי שהוא מכונה כאן "פורים קטן)", זכר לאותה הצלה. מובן מאליו שלצד החובה לקיים "פורים שני", חלה חובה לכתוב את הדברים ולספר את סיפור הנס – אמירה מפורשת בעניין זה מביא הרב יוסף משאש בהקדמתו לפיוט "אדון אתה משכיל לעם דל" (לפורים דל מעג'אז):

וכתב כמוהר"א ]=כבוד מורנו הרב רבי אליהו] מזרחי ז"ל, שבכל מקום שנעשה בו נס, החובה רמייא [מוטלת[ על רבני העיר לכתבו על ספר הקהל לזכרון, שלא ישכח מפי זרעם, להודות לה'  עליו תמיד, ולא יהיו כפויי טובה למקום ב"ה ח"ו. וכתב כמוהר"מ] כבוד מורנו הרב רבי משה[ לשקאר ז"ל, שצריכים בני העיר לתקן בהשכמה [צ"ל: בהסכמה] וחרם עליהם ועל בניהם, הבאים אחריהם, לעשות פורים על שנעשה נס, ואף שהולכים לעיר אחרת להשתקע, חל עליהם ועל זרעם אחריהם, וכש' שחובה עליהם לכתבו על ספר בני העיר, וכן עשו מרדכי הצדיק ואסתר המלכה.

ראה משאש, נר מצוה, עמ' צ. כדאי לציין, כי בעל "מגן אברהם" בפירושו לשולחן ערוך ]או"ח סימן תרפו] מזכיר הלכה בדבר קיום "פורים של קהילות ומסתמך על תשובות מהר"ם אלשקר  [1522-1466] ", גם מחבר ספר ההלכה הפופולרי "חיי אדם" [מאה [19 ) מזכיר את ההלכה הזאת (כלל קנה סעיף מא,ומספר על יום כזה שחגג בעצמו על נס שקרה לו.

 המנהג לקבוע "פורים שני" על הצלה קהילתית ולספר במגילות או בפיוטי "מי כמוך" [על דרך "מי כמוך" של ר' יהודה הלוי, לשבת זכור], ראשיתו בימי הביניים המאוחרים – העדויות הקדומות ביותר הן "פורים מועד קטן" משירז שבפרס [מאה 12 או מאה 14]  ופורים נרבונה ( 1236 ) – והוא נמשך עד אמצע המאה ה 20- . לוינסקי מונה כ 90- ימי "פורים שני" קהילתיים ופרטיים, שנחוגו בקהילות ישראל השונות וממיינם בהתאם למועד, שבו הם חלים לפי לוח השנה העברי.  שמרוק  מונה 111 ימי "פורים שני" –100קהילתיים ו – אישיים, וכמספר הזה (בערך( מציין גם מרכוס, ונראה שיש נוספים. ימי "פורים שני" נקראים לרוב על שם הקהילות שניצלו מפורענות, כגון "פורים בלגרד" (תקפ"ב, 1882) "פורים בגדד"תצ"ג, 1733 – או על שם יחידים ומשפחות שניצלו מאסון, כגון "פורים אברהם דנציג" -וילנה תקס"ד, 1804 אך יש הנושאים שמות אחרים, כמו פורים היטלר" (קזבלנקה תש"ג, 1943)  הנקרא על שם הצורר.

מגילת היטלר כתובה על נייר מגולל, והיא בנויה בשבעה פרקים. בסופה מצוין:מספר פסוקי המגילה קי"א וסימניך קוה אל יי  " והחצי יצאוּ לקראת השּׁודד הנורא" החצי = במחצית הפסוקים, והוא פסוק נו – שם מופיעה המילה "שודד". הערה מנמוטכנית זו דומה להערות מסורה בסופי ספרים על מניין הפסוקים, והיא מזכירה הערות על חצי האותיות וחצי המילים בתורה. נראה שהחלוקה לפסוקים מושתתת בעיקרה על עקרונות ליטורגיים, והיא מתאימה להוראה שהמחבר נותן בהקדמתו – לקרוא את המגילה "בְּנִגּוּן כְּנִגּוּן מְגִלַּת אֶסְתֵּר". חלוקה זו אינה זהה לפיסוק תחבירי מודרני, המחלק את הטקסט למשפטים ולחלקי משפט.

מבחינת סגנונה, "מגילת היטלר" ממשיכה מסורת רבת שנים של חיבור מגילות ספרותיות-היסטוריות על דרך מגילת אסתר, "אם המגילות".  היא כתובה לכל אורכה ברוח המגילה ובחיקוי לה, ובמקרים רבים היגדיה" מולבשים"  על פסוקים ממגילת אסתר ויצוקים בתבניתם. ומאחר שכתיבה מעין זו עשויה להיתפס כפרודיה של לעג וצחוק, המחבר מזהיר את הקוראים ואומר: "הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לא לִמְגִלַּת הִתּוּלִים וּצְחוֹק תֵּחָשֵׁב כִּי אִם לִמְגִלָּה רְצִינִית מְגִלָּה מַמָּשׁ. כִּי עַל פִּי סִגְנוֹנָהּ יְכוֹלִים אַתֶּם לְהַכִּיר שֶׁהִיא מֻושְׁפָּעָה מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁלָּנוּ וְלָכֵן צָרִיך לִקְרוֹתָהּ בְּנִגּוּן כְּנִגּוּן מְגִלַּת אֶסְתֵּר".

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח-מגלת היטליר – על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

נדגים להלן את לשונה וסגנונה של מגילת היטלר בעזרת ההיגדים הפותחים בכל פרק.

תפקידם של ההיגדים הפותחים להצביע על מעבר מעניין לעניין, והם מאופיינים בזיקה לשונית ורעיונית גלויה להיגדי הפתיחה של פרקי מגילת אסתר.

הפרק הראשון פותח בהיגד:

וַיְהִי בִּימֵי הִיטְלֶיר הַצַּבָּע הוּא הַ קּאפּוֹרָאל הַמּוֹשֵׁל עַל כָּל גֶּרְ מנְיָא שְׁבַע עֶשְׂרֵה מְדִינוֹת. בַּיָּמִים הָהֵם בַּעֲלוֹת הָאַכְזָר הַזֶּה עַל כִּסֵּא מֶמְשׁלְתּוֹ אֲשֶׁר בְּבֶּרְלִין הַבִּירָה

והוא על דרך הפתיחה של מגילת אסתר: "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה. בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה" (אס' א, א-ב(.  בפרק זה המחבר מתאר ברוח מגילת אסתר ובחיקוי לשונה את עברו העלוב של היטלר, את עלייתו לגדולה, את גאוותו, את מזימותיו ואת החלתם של חוקי הגזע בארצו. בתוך כך הוא עומד על הקשר הגנטי הישיר של הצורר הנאצי להמן הרשע ולעמלק ומבליט את התשתית הפסיכולוגית המניעה את מעשיו:

מִסְפַּר צָרוֹתָיו הָרַבּוֹת שָׁכח וּמִלִּבּוֹ הֱסִירָן וְנִקְמַת אֲבוֹתָיו הָמָן וַעֲמָלֵק יִמַּח שְׁמוֹ כִּשְׁמָם זָכַר וְעַל לִבּוֹ חֲרָטָהּ […] אָמַר בְּלִבּוֹ זְקֵנַי נֻוצְּחוּ מִמִּעוּט חָכְמָתָם וַאֲנִי אִישׁ דַּעַת וּמָלֵא תְּבוּנָה עֲצָתִי נְכוֹנָה וּזְרוֹעִי חֲזָקָה וּבָזֶה אכְבֹּשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם.

על ידי הקישור לעמלק ולזרעו המחבר מעצים את הזיקה לפורים עצמו ולשבת "זכור" הקודמת לו.

בדומה לפרק ב שבמגילת אסתר, המחבר פותח את הפרק השני במילים "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלּה", אך המשך דבריו מאזכר את הכתוב המקראי דווקא על דרך הניגוד, שכן במגילת היטלר נאמר: "אחר הדברים האלה כְּשׂוֹךְ חמת המלך…"

המלך…" (אס' ב, א) ואילו במגילה שלפנינו נאמר: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה…

וַַַַחֲֲֲֲמָָָָתוֹֹֹֹ עוֹֹֹֹדֶֶֶֶנָָּה יוֹֹֹֹקֶֶֶֶדֶֶֶֶת בְְְְּקִִִִרְְְְבו". בפרק זה המחבר מתאר את השתלטות גרמניה על מדינות אירופה, ואומר:

וַיֹּאמְרוּ שָׂרי הִיטְלֶיר אֵלָיו יִשְׁתַּדֵּל אֲדוֹנֵנוּ לִכְבֹּשׁ עָרִים גְּדוֹלוֹת נֶחְמָדוֹת לְמַרְאֶה. וְיַפְקֵיד אֲדוֹנֵנוּ הַחַיָּילִים שֶׁבְּכָל עָרֵי מֶמְשַׁלְתּוֹ יְזִינֵם וִיצַוֵּם לִלְכֹּד כָּל עִיר גְּדוֹלָה טוֹבַת מַרְאֶה יָפָה חֲזָקָה וּפוֹרִיָּה וְיוֹסִיפוּהָ עַל מַפַּת גֶּרְמנְיָא".

ההיגד שלפנינו נסמך על הכתוב המקראי "ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה. ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה אל שושן הבירה" (אס' ב, ב-ג), ומובלטת בו הקבלה בין גחמותיו של הרודן הנאצי החושק בערים הנאות לתאוות הנשים של המלך אחשורוש.

הפרק השלישי עוסק בהשלטת האידאולוגיה הגרמנית הגזענית-הנאצית ברחבי אירופה, בפעילותם הרצחנית של הנאצים ובהתייצבותן הגלויה של בעלות הברית כנגד גרמניה ובני בריתה. ההיגד הפותח:

אַחַר הַדְּבָרִים האֵלֶּה גִּדַּל המשול [צ"ל: הַמּוֹשֵׁל] הִיטְלֶיר אֶת הִימְלֶיר הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּרים אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל שָׂרֵי הַגֶּיסְטאפּוֹ אֲשֶׁר לו. וְכָל הַנָּאזִים כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהִימְלֶיר כִּי כֵן צִוָּה הִיטְלֶיר וְהַיּהוּדִים אֵינָם שׁוֹמְעִים בְּקוֹלו

מקביל לנאמר במגילה: "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן… וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן…

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (אס' ג, א-ב). מכוח הקבלה המחבר מרמז על העתיד לקרות ליהודים תחת המשטר הנאצי.

הפרק הרביעי מקביל לפרק ד' במגילת אסתר, ועניינו תענית. כצפוי, ההיגד הפותח של הפרק הרביעי מאזכר את הפסוקים הראשונים של פרק ד' במגילת אסתר, אך יש בו שינוי בכיוון התנועה. שכן על מרדכי היהודי נאמר שיצא אל העיר לזעוק בה את זעקתו מול שער הארמון (במרחק ממנו) ואילו במגילת היטלר מסופר שהיהודים בּרחוּ מן ה עיר בזעקות גדולות והתדפקו על שערי בריטניה ואמריקה.

הפרק החמישי מספר על הצטרפות האמריקאים למערכה נגד גרמניה, וההיגד הפותח – "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לַמִּלְחָמָה וַיִּלְבְּשׁוּ הָאָמֵירִיקָאִים נְקָמָה" – בהיותו מיוסד על הכתוב: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות" (אס' ה, א), מבטא עצמה ונחישות לקראת העימות עם האויב במקביל לאסתר העוטה מעטה מלכות לקראת התייצבותה הנועזת מול המלך אחשורוש.

הפרק השישי מתמקד בנחיתת הכוח האמריקאים של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה, ובהשתלטותו על המושבות הצרפתיות. כפי שנוכל לראות, הפרק משופע בעובדות היסטוריות:

הערת המחבר:

מדובר ב"מבצע לפיד (Operation Torch)  שבו נכנסו כוחות הברית למושבות הצרפתיות במטרה להשתלט על אזורים, שמהם יוכלו לבצע מתקפות על גרמניה ועל בנות בריתה בדרום אירופה. הכוח האמריקאי נחת בחופי צפון אפריקה (בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי) ב 8- בנובמבר 1942 . השתלטות הכוח האמריקאי הייתה מהירה – באלג'יריה נכנע הכוח הצרפתי כעבור יומיים, ב 10- בנובמבר, ואילו במרוקו ההשתלטות ארכה שלושה ימים והסתיימה בכניעת הכוח הצרפתי ב 11- בנובמבר.

בַּלַּיְלָה הַהוּא נדְדָה מְנוּחַת הַשַּׁלִּיט רוּזווילְט [ע"ד: בלילה ההוא נדדה שנת המלך, אס' ו, א] וַיָּבוֹאוּ הָאָמֵירִיקָאִים בִּשְׁמוֹנָה לְנוֹבֵאמְבֶּר וַיִּכָּנְסוּ לֶערִים בְּיוֹם רְבִיעִי אַחַד עָשָׂר לְנוֹבֵאמְבֶּר (מַתְאִיםעִם ב כִּסְלֵו) לַיּהוּדִים הָיְתָה אוֹר[ה] וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן [ ו]יקַר וּבְהַגִּיעַ הַיּוֹם אֲשֶׁר קיו [צ"ל: קִוּוּ] הָאַכְזָרִים לִשְׁלוֹט בַּיּהוּדִים הַיּוֹם אֲשֶׁר נֶהְפך לָנוּ מִ יּגוֹן לְשִׂמְחָה כִּי הָאָמֵירִיקָאִים שָׁלְטוּ עֲלֵיהֶם… וּבְכָל עִיר וָעִיר אֲשֶׁר הָאָמֵירִיקָאִים בָּאִים חֻוקֵּי הַנָּאזִים וְהַפאסִיסְת מְפֵירִים וְהָעַמִּים צֹהֲלִים וּשְׂמֵחִים. וַיִּרְדְּפוּ הָאָמֵירִיקָאִיִּים הַצָּרְפַתִּים וְהַבְּרִיטָאנִים שׂוֹנְאֵיהֶם וַיּוֹצִיאוּם מִחוּץ לְאַפְרִיקָא וַיַּעֲשׂוּ בָּהֶם כִּרְצוֹנָם. וַיִּכְבְּשׁוּ טרִיפּוֹלִי סוּס סְפאקְס קירֻואן וְגאבֶּיס וַתִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בְּכָל הֶעָרִים. וַיָּבואוּ מִסְפַּר הַהֲרוּגִים כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף וְהָאֲסוּרִים כְּמאָה וַחֲמִישּׁים אֶלֶף וּבַבִּזָּה שָׁלְחוּ יְדֵיהֶם [השווה:ובבזה לא שלחו את ידם, אס' ט, י; ט, טו]. שׂוֹנְאִים לְאֵין מִסְפָּר הִפִּילוּ וּכְלֵי זַיִן רַב מָצְאוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּשׂוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם וְאִישׁ לא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחַד האליי.– les Alli's = בנות הברית עֲלֵיהֶם

מועדי הפלישה האמריקאית המובאים כאן מדויקים. יתר העובדות נמסרות בדחיסות ללא התייחסות לפרק הזמן שחלף בין הפלישה (בנובמבר 1942 לביטול החוקים המפלים במרוקו ובאלג'יריה -מרס-יוני 1943

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח-מגלת היטליר   על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

סיפור שחרורה של תוניסיה בידי הכוחות בריטיים של בעלות הברית (מאי 1943) עומד במוקד הפרק השביעי והאחרון – עובדה היסטורית זו מצוינת בהיגד הפותח: "בַּחֹדֶש הַשֵּׁנִי הוּא חֹדֶשׁ אִיָּיר בִּשְׁלשָׁה יָמִים בּו  [הירשברג אומר – ב 7- במאי (= ב' או ג' באייר), ראה תולדות היהודים ב, עמ' 170]נִכְנְסוּ לְתוּנִיסְיָא וּ בּיזֵירְת". נראה שהמחבר "דילג" על פרקים ז-ח, והסמיך את דבריו על הפסוק הראשון של פרק ט במגילת אסתר (המבשר את סוף המעשה): "ובשנים עשר חֹדש הוא חֹדש אדר בשלושה עשר יום בו הגיע דבר המלך להֵעשות".

לקראת סיום מובאת רשימת קצינים שנעצרו בשל פשעי המלחמה. רשימה זו מוצגת בדמיון לרשימת עשרת בני המן. היגד הסיום של מגילת היטלר גם הוא כתוב בחיקוי מופתי לפסוקי הסיום של מגילת אסתר, הנה כך:

וְכָל מַעֲשֵׂי תָּקְפָּם וּגְבוּרָתָם שֶׁל האליי [=בנות הברית] הֲלא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל כָּל הָעַמִּים. כִּי הָעם הַיּהוּדִי עַם שָׁקֵט וְרוֹדֵף צֶדֶק דּוֹבר טוֹב לְעַמּוֹ וְדוֹרֵשׁ לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם עִם שְׁכֵנָיו.

והשווה: "וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדֻלת מרדכי… הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. כי מרדכי היהודי… דֹרש טוב לעמו ודֹבר שלום לכל זרעו".

חשוב להדגיש שוב, שחיקוי לשון מגילת אסתר וסגנונה ניכר לכל אורך מגילת היטלר ואינו מוגבל להיגדי הפתיחה.

אף על פי שעיקר אחיזתה של המגילה שלפנינו הוא במגילת אסתר, יש בה שיבוצים גם ממקורות אחרים, כגון: "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת עָשָׂה", על פי "בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל", תה' ז, טז; "בַּיּוֹם אכלהוּ חרֶב וְקֶרַח בַּלַּיְלָה", על פי "ביום אכלני חרב וקרח בלילה", בר' לא, מ. כמו כן יש בה רימוזים לסיפורים מקראיים אחרים, כמו למשל ההיגד: "לְהַרְאוֹת לָהֶם אֶת גּדֶל כְּבוֹדו וְתִפְאַרְתּו וְאֶת יְקַר גְּדֻלָּתו וְרֹב חכְמָתו וּמִסְפַּר אֲנָשָׁיו", המרמז לסיפור שלמה המלך ומלכת שבא: "ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה… ומאכל שלחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו (מל"א י, ד-ה).

"פורים שני" זכר להצלת קהילות צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, נקבע ל 11- בנובמבר – מועד זה מצוין הן בהקדמת המחבר והן בסוף המגילה, אך אין מצוין תאריך עברי.

פיוטים ומגילות לזכר נס והצלה מקומיים נכתבו בימינו גם בישראל. עם המפורסמים שבהם נמנים שני פיוטי "מי כמוך" על תשועת ישראל במלחמת ששת הימים (אייר תשכ"ז, יוני 1967 ) – "אלהים ברא ישראל למופת" מאת ר' יוסף משאש (ראה משאש, נר מצוה, עמ' קסט -קעה) ו"אדון חסדך בל יחדל" מאת ר' מסעוד דאנינו (ראה דאנינו, תפארת בחורים). להבדיל מן המקובל, אין מציינים "פורים שני" לזכר תשועה זו.

להלן המגילה עם ההקדמה שבראשה, כפי שהיא מועתקת מתוך: קרופ, מ' (עורך) מגילת היטלר: הוצ' פקסימיליה. ירושלים 2006 . הוספנו על הטקסט הזה ניקוד (כמתבקש בהקדמת המחבר), ומספרנו את הפסוקים להעיד על סימן מניינם: "קוה אל ה'". עוד הוספנו תיקונים והערות, אלה מובאים בסוגריים מרובעים ובשולי הטקסט.

פ' חסין

מגלת היטליר

זְמַן רַב חִפַּשְׂתִּי לִמְצֹא תְּנוּעוֹת כְּדֵי שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יוּכַל לַהֲגוֹת בִּמְגִלָּה זו לְהַכִּיר עֶרְכָּהּ וְלָדַעַת מִמַּה נִּצַּלְנוּ וּמָה עוֹבֵר עַל אַחֵינוּ הַפְּזוּרִים אַך לַשָּׂוְא יָגַעְתִּי כִּי בְּכָל בָּתֵּי הַדְּפוּס שֶׁל מָארוֹקו אֵין תְּנוּעוֹת. לָכֶם קוֹרְאִים יְקָרִים אֲנִי מַזְהִיר לְקורְאָהּ בְּשׂוֹם לֵב בִּשְׁבִיל שֶׁלא תְּשַׁנּוּ מִבְטָא הָאוֹתיּוֹת וּבָזֶה יִשְׁתַּנֶּה גַּם הַבֵּאוּר. בְּהַרְבֵּה מִלּוֹת יֵשׁ אֵיזֶה אוֹתִיּוֹת יְתֵרוֹת, כָּל זֶה עָשִׂיתִי רַק בִּשְׁבִיל לְהָקֵל קְרִיאָתָהּ. חוֹשֵׁב אֲנִי כִּי חוֹבָה עָלֵינוּ לִקְרוֹא מְגִלָּה זו בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּאַחַד עָשָׂר לְנוֹבֵאמְבֶּר ולחג פּוּרִים קָטָן שֶׁאַחֲרֵי שֶׁתִּגָּמֵר הַמִּלְחָמָה נִקְבַּע אוֹת ולְפוּרִים גָּדוֹל. הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לא לִמְגִלַּת הִתּוּלִים וּצְחוֹק תֵּחָשֵׁב כִּי אִם לִמְגִלָּה רְצִינִית מְגִלָּה מַמָּשׁ. כִּי עַל פִּי סִגְנוֹנָהּ יְכוֹלִים אַתּם לְהַכִּיר שֶׁהִיא מֻושְׁפָּעָה מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁלָּנוּ וְלָכֵן צָרִיך לִקְרוֹתָהּ בְּנִגּוּן כְּנִגּוּן מְגִלַּת אֶסְתֵּר.

הֶֶֶֶעָָָָערָָָָה בְּאֶמְצַע הַמְּגִלָּה כָּתוּב "וַיַּרְא הִיטְלֶיר כִּי בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵיו אֵבֶל גָּדוֹל הָיָה לַיּהוּדִים": מֶה הָיָה? מֵת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ מֵת אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה מֵת הַסּוֹפֵר הַגָּדוֹל יַעֲקֹב אָשֵׁר אַבְּרָמוֹבִיץ וְעוֹד הַרְבֵּה סוֹפְרִים וַחֲכָמִים מֵתוּ בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אֲבָל לא זוֹהִי כַּוָּנַת הִיטְלֶיר הָאָרוּר כִּי אִם מָצָאתִי עַל מַה לּסְמוֹך וְסָמַכְתִּי. בְּנֵי הָמָן שֶׁמֵּתוּ הֵם שְׁנֵים עָשָׂר הַקְּצִינִים שֶׁנֶּאֶסְרוּ בְּאַפְרִיקָא. כַּאֲשֶׁר תַּתְחִילוּ הַקְּרִיאָה וְתִשְׁמְעוּ שְׁמוֹת הָאֲרוּרִים תַּכּוּ וּתְצַוּוּ לִבְנֵיכֶם לְהַרְעִישׁ בָּרַעֲשָׁנִים כְּמו שֶׁעוֹשִׂים בִּקְרִיאַת מגִלַּת אֶסְתֵּר (וּבָזֶה יִמָּחֶה שֵׁם עֲמָלֵק זֶה שֶׁנִּשְׁאַר תַּחַת הַשָּׁמַיִם)

המּחבּר פ' חסין מורה לעברית

1. HASSINE, 29, Rue de Safi – CASABLANCA

בָּרוּך אַתָּה אָבִינוּ הַמְּרַחֵם תָּמִיד עָלֵינוּ וּמַכְרִיע אוֹיְבֵינוּ תַּחְתֵּנוּ שֶׁזִּכִּיתָנוּ לִקְרֹא

מְגִלָּה.

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח-מגלת היטליר  על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

ויצא

מָתַי אֶחֱלֹם / נוֹתְבֵי נְתִיבִי / וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי

פרשתנו עוסקת בהתפתחותו של יעקב, בהעמדת השבטים והקמת בית יעקב. היא פותחת בחלום הסולם בבית אל, במעמד הנשגב 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו' (בר' כח, יג) ובהבטחה הגדולה: 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה… וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' (שם, יג-טו). החלום  וההבטחה מלווים בהבטחה מעשית ומידית "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (שם, טו), ואכן, לאחר ההתפעלות הגדולה מן החלום ומקדושת המקום,  יעקב הבורח, בודד וחסר כול, מבקש על צרכיו הבסיסיים "לחם לאכול ובגד ללבוש", וההבטחות והתקוות הגדולות נרמזות באמירה הקצרה "ושבתי בשלום אל בית אבי".

לצד ההתגלות לקראת הגלות הראשונה של יעקב ובריחתו לארם, מתקיימת התגלות רבת משמעות גם ביציאה השנייה, היציאה למצרים. אף כאן מתגלה ה' אל יעקב "במראות הלילה" (שם, מו, ב) ומבטיחו "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה..." (שם, מו, ד). מילים אלה מתחברת שבפרשתנו "וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" ולאמירה שבתהלים 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה', (צא, טו) ומכאן דברי המדרש החוזרים במקומות רבים:

כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך, אלולי שהדבר כתוב א"א לאמרו, א"ל הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות, בשבילי אני     עושה, כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר (תה' צא, טו) עמו אנכי בצרה             ואני גואל לעצמי שנא' (יש' נט) וירא כי אין איש וישתומם וגו'.

דמותו של ישראל סבא הגולה ממקומו אך חולם על השיבה לבית אבא וזוכה להבטחות האל "והשבתך" "ואנכי אעלך גם עלה" הופכת לסמל בחלום הגאולה בשיר מאת המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:

               מָתַי אֶחֱלֹם / נוֹתְבֵי נְתִיבִי

               וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי

               לְשַׁדִּי נֶהְפַּךְ / לְחֹרֶב וְשָׁרָב

               כְּבֵדִי נִשְׁפַּךְ / מִיּוֹם חָרַב

               דְּבִירִי, וְאַפָּךְ / נִמְשַׁךְ וְרוֹב רָב

5                         וְאַרְיֵה בְמַאֲרָב / יָגוּד עֲקֵבִי.

               וְהִנְנִי זוֹחֵל / וְנַפְשִׁי דָוָה

               מְבַכָּה כְרָחֵל / וּמֵי רֹאשׁ רָוָה

               וַאֲנִי מְיַחֵל / וַאֲסִיר תִּקְוָה

                           כִּי אֱלֹהַי וַה' לְרִיבִי.

10           יְשֻׁרוּן יְשֻׁרוּן / בְּקָרוֹב יְשׁוּעָה

               יְשֵנִים יְעוּרוּן / לְקוֹל הַתְּרוּעָה

               וְרוֹזְנִים יֹאמְרוּן / לְגוֹלָה וְתוֹעָה:

                           שׁוּבִי אֶל עָרַיִךְ שׁוּבִי.

               חֲנִיתְךָ הָרֵק / וּנְקֹם שְׁכוּלָה

15           מִצַּר חוֹרֵק / שֵׁן עַל מְשׁוּלָה

               כְּגֶפֶן שׂרֵק / וְתִהְיֶה בְעוּלָה

                           הָאוֹמֵר לַצוּלָה חֳרָבִי.

               זְמִירוֹת מְתַנִּים / עַל מִשְׁמְרוֹתָם

               לְוִיִּים וְכֹהֲנִים / בַּעֲבוֹדָתָם.

20           קוֹל בִּרְנָנִים / בְּבוֹאָם וְצֵאתָם

                           זֹאת מִשְׁאַלְתָּם / תְּמַלֵּא וְתָבִיא.

1. מתי אחלום: מתי יתקיים בי הכתוב "היינו כחֹלמים" שנאמר על שיבת ציון. נותבי נתיבי: הם מכיני הדרך לגאולים לעלות לארץ ישראל, על פי יש' מ, ג-ד. 2. ושבתי… אבי: כדברי יעקב בפרשתנו, והוסב לכלל ישראל. 3. לשדי… ושרב: יבשה  בי כל לחלוחיות וחיוניות ותם כוחי, על פי תה' לב, ד. 4. כבדי נשפך: רבו כאבי וצערי, על פי איכה ב, יא. 4­-5. מיום חרב דבירי: מאז חרבן המקדש. ואפך… רב: וכעסך ממשיך לפגוע בי ולריב עמי. 6. ואריה במארב: הוא האויב, על פי  תה' י, ט. יגוד עקבי: יפגע בי ויפילני, על פי בר' מט, יט. 7. זוחל: ירא ורועד  7­-8. ונפשי… רוה:  נפשי חולה ומתייסרת בגלות, ומבכה את בני ישראל כרחל אמנו המבכה על בניה, על פי יר' לא, טו. מי ראש: מי רעל, על פי יר' ט, יד. 9. ואני… תקוה: אני מצפה  לגאולה  אחוז וקשור בתקוותי, על פי זכ' ט, יב. 10. כי… לריבי: זו תוחלתי כי ה' יריב את ריבי ויצילני, על פי תה' לה, כג.  14-11. ישרון … שובי: אלה דברי ה' המבשר על הגאולה. 11. ישרון: כינוי לעם ישראל, על פי דב' לב, טו; לג, ה. ישורון: יראו בעיניהם. 12. יעורון… התרועה: יקיצו מתרדמת הגלות לקול שופר הגאולה, על פי  זכ' ט, יד. 13. ורוזנים: מלכי אומות העולם. לגולה ותועה: לכנסת ישראל. 14. שובי… שובי: דברי האומות המזרזים את ישראל לשוב לארצם, על פי יר' לא, כ"שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה". 14. חניתך …שכולה: הדובר חוזר ופונה לקב"ה ומבקשו לנקום נקמת ישראל מידי שונאיהם. שכולה: היא כנסת ישראל בגלות, על פי יש' מט, כא. 15. חורק שן: שונא ועוין, על פי איכה ב, טז. 16­. על… שורק: כינוי לכנסת ישראל שנמשלה לגפן שורק, על פי  יר' ב, כא. בעולה: קשורה ומחוברת לקב"ה כימי קדם. 17. האומר לצולה חרבי: כינוי לקב"ה שהפך מצולות ים ליבשה, על פי יש' מד, כז. 19­-21. זמירות… ותביא: תפילתם ובקשתם שתבוא הגאולה ותתחדש עבודת המקדש, על פי תפילת מוסף לרגלים "והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם. והשב ישראל לנויהם…".

על המחבר

לוי אבן אלתבאן חי בסוף המאה האחת עשרה בסרגוסה שבצפון ספרד, עיר של הוגים, גדולי תורה ומשוררים. שיריו ופיוטיו אבדו או שיוחסו לפייטנים אחרים, בעיקר אלה שהיו חתומים "לוי" ויוחסו בטעות לרבי יהודה הלוי, עובדה זו מעידה בהחלט על איכות פיוטיו של אלתבאן. רבי אברהם אבן עזרא שמר את זכרו של פייטננו כאחד 'מזקני לשון הקודש'. את זכרו כמשורר ראוי ובעל מעמד שמר לא אחר מאשר רבי יהודה הלוי שהחליף עמו שירי ידידות ובהם דברי הערכה ושבח לשירתו. בדורות האחרונים נתגלתה אט אט שירתו וזכתה לכינוס במהדורה מעולה שההדיר דן פגיס.[2]  לא כל שיריו הגיעו לידנו, ברם המהדורה מעידה על פייטן בעל כישרון ובעל שיעור קומה השולט ברזי השירה הספרדית. מהדורת פגיס ערוכה לפי נושאי הפיוטים ותכניהם וממנה אנו למדים כי אלתבאן כתב על כל הנושאים שהעסיקו את שירת הקודש הספרדית: הנפש וכמיהתה לבורא, המלחמה ביצר ובטבע האדם, גדולת הבורא ותפארת הבריאה המעידה על גודלו, תיאור מצוקות הגלות ובקשה לגאולה ולבניין בית המקדש. עוד כתב על נושאים הכלולים בסוגות הספרדיות של שירת הקודש: רשויות, סליחות לסוגיהן, אופנים, מאורות, אהבות ועוד. כמה מסליחותיו כלולות עד היום בסדר הסליחות "שפתי רננות" כמנהג ג'רבה וטריפולי.

עיון ודיון

השיר דלעיל הוא שיר מעין איזור (יש בו גם חריזה קבועה הקושרת ומחברת את השיר במעין חגורה) בעל מדריך (הפתיחה בת שתי השורות) וחמש מחרוזות היוצרות את חתימת המחבר "לוי חזק". המדריך מבטא את תמצית השיר כולו, ופותח בשאלה "מתי" הזועקת כנגד אורך הגלות. בקשת הדובר, עם ישראל, היא לראות בעיני רוחו את הגאולה המתקרבת "מתי אחלום".

בקשת החלום מתקשרת אל הטור השני "ושבתי בשלום / אל בית אבי", וכפי שצוין בביאור, זו לשון בקשתו של יעקב אבינו בבורחו מעשו אל לבן לארם. הדובר  שם את הדברים בפי כנסת ישראל בגלות המבקשת ומייחלת לשוב ארצה. גם עניין החלום וגם השיבוץ מתקשרים לדמותו של יעקב. גם הטור השלישי מתקשר ליעקב המתלונן באזני לבן (בראשית לא, מ) "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי", ובכך מסמל יעקב את מצוקות הגלות של בניו. חיבור אחר ליעקב נמצא בטור השמיני  בדימוי נפש הדובר לרחל אשת יעקב המבכה על בניה.

הכינוי ישורון בפתיחת המחרוזת השלישית מעלה את לשון התפילה בברכות השחר "עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון". הפייטן בונה אפוא בעזרת השיבוצים והרמיזות את דמותו של יעקב כגולה החוזר ל"בית אביו" כסמל לבניו המבקשים אף הם לשוב אל בית אביהם שבשמים, אל ארץ ישראל ואל  בית המקדש. יתר על כן בקשתו של יעקב בטור השני של המדריך משמשת כרפרין לשיר, כלומר מעין פזמון שהקהל חוזר עליו לאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר שבקשה זו חוזרת בביצוע הפיוט בבית הכנסת שבע פעמים פעם אחת מפי החזן, והקהל חוזר על טור זה לאחר המדריך ולאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר בקשה זו חוזרת בפי הקהל שבע פעמים.

כיוון אחר העולה מן השימוש בחלום ובשיבה הוא מזמור קכו בתהלים "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" מזמור הרואה בעיני רוחו את הגאולה הפורצת "כאפיקים בנגב".

המחרוזת השלישית עומדת כמין ציר בין שתי המחרוזות הראשונות המתנות את מצוקות הגלות לבין שתי המחרוזות האחרונות המבקשות על הגאולה השלמה והתחדשות עבודת המקדש. חשיבותה של המחרוזת השלישית היא בכך שהיא מביאה את תשובת הקב"ה לבקשת הדובר ויוצרת דו-שיח והבטחה מפורשת מפי האל כי בקרוב תיראה הישועה. המחרוזת הזו פותחת בצימוד שלם "ישורון ישורון", פעם כשם ישראל ופעם כפועל. עם ישראל ישור ויראה את הגאולה הקרובה, ולא עוד אלא שמלכי ארץ הם שיזרזו את ישראל בגאולתם, ויקראו לכנסת ישראל "שובי אל עריך אלה שובי". לאחר הבטחה זו מבקש הדובר לעשות נקמה באויבים ובצוררים, ומסיים בבקשה להתחדשות עבודת בית המקדש  וישובו "כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם".