מורשת יהדות מרוקו

מעוז צור ישועתי למשורר ושמו מרדכי

מאת: אפרים חזן

חנוכה תשע"ד

לקריאת המאמר

מבוא

החנוכה חביב היה על הפייטנים לאורך כל הדורות, ופיוטים רבים נכתבו לכבודו הן במסגרות ליטורגיות (פיוטים שנכתבו כדי להשתלב בתפילה במקום קבוע) והן במסגרות פתוחות יותר. הפיוטים מגוונים ביותר: מהם המספרים על נס החנוכה ומהם המבקשים להציב את חג החנוכה כדוגמה וכסמל לגאולה העתידה. פיוטים אלו קושרים בין חנוכת החשמונאים לחנוכה לעתיד לבוא ובין אור הנרות לאור הגאולה; ויש שהם קושרים את האור ואת מנורת החנוכה גם לחזון המנורה של זכריה, הלוא הוא הפטרת שבת חנוכה ("רני ושמחי", זכריה ב, יד ואילך). גם חנוכת המשכן וקורבנות הנשיאים משתלבים בכלל הפיוטים. נושא אחר שפייטנים בנו עליו רבים מפיוטיהם הוא הלכות החנוכה – החל בפיוט הקדום ועד לשירת הרב קוק.

'מעוז צור ישועתי' הוא פיוט לחנוכה הנאמר לאחר הדלקת הנרות במנהגי אשכנז. בזמננו "אומץ" הפיוט גם בקהילות ספרדיות ומזרחיות שונות – בעיקר בשנות המדינה. פיוט זה שייך לפיוטי הגאולה: הוא עוסק בתקופות היסטוריות שונות בחיי עם ישראל ומתאר את הגאולה שהייתה בכל אחת מהן (ראו בעיון להלן).

זהו פיוט סטרופי בן שש מחרוזות. בנוסחים מסוימים נשמטה המחרוזת האחרונה, ולפי עדותו של בעל סידור עבודת ישראל "אין חרוז זה בשום סדור ישן גם אינו מן המחבר אלא הוספת אחרון". בנוסחים אחרים נוספו מחרוזות אחרות, אך אלו לא נקלטו בסידורים הרגילים

.

כל אחת ממחרוזות הפיוט חורזת לעצמה ובכל אחת ארבעה טורים: שלושת הטורים הראשונים מתחלקים לשתי צלעות, ואילו הטור הרביעי מתחלק לשלוש והחריזה הפנימית בו מתגוונת.

מבנה החריזה: א/ב א/ב ב/ב ג/ג/ב    ד/ה ד/ה ה/ה ו/ו/ה

משקל:

שש הברות דקדוקיות בצלע, כלומר השוואים הנעים והחטפים מצטרפים להברה שאחריהם ואין להם מעמד בפני עצמם (המילה יְשׁוּעָתִי למשל היא בת שלוש הברות: יְשׁוּ-עָ-תִי)

.

הפיוט וביאורו

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי / לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי / וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ / מִצַּר הַמְּנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמֹר / בְּשִׁיר מִזְמוֹר / חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ

מעוז צור ישועתי כינוי לקב"ה על פי תהלים לא, ג: "הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי", ופירש רד"ק: "מפני רודפי שלא ישיגוני, ואעוז בך כמו שיעוז אדם בצור גבוה. לך נאה לשבח – על פי בראשית רבה ו, ב: "לך נאה לומר שירה" – שישראל אמרו שירה על הניסים שעשה הקב"ה עימהם. תכון – יתכונן וייבנה. בית תפילתי – כינוי לבית המקדש על פי ישעיהו נו, ז: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". לשון הנקבה בפועל תִּכּוֹן מתייחסת כביכול למילה תְּפִלָּה על פי תהלים קמא, ב: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ. ושם – בבית המקדש. תודה נזבח – נקריב קורבן תודה על הגאולה ועל חנוכת הבית; והוא על דרך תהלים קז, כב: "וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה". לעת תכין מטבח מצר המנבח – בעת הגאולה ובניין בית המקדש תיעשה נקמה באויב המחרף ומגדף ומבקש בכך להעביר את ישראל על דתם. עוד יש בציור הנביחה רמז לפגיעות ולפרעות. "תכין מטבח" על פי ישעיהו יד, כא. "מצר" כמו 'לצר'. "המנבח" על פי ישעיהו נו, י; והעניין על פי מדרש ויקרא רבה לג, ו: "את וכלבא שוין… מיד נבח ככלבא…" המדבר בנבוכדנצר המבקש לעובדו כעבודה זרה, ובקשה זו בעיני ישראל כמוה כנביחת כלב. אז – בעת הגאולה, בניין בית המקדש והנקמה באויב. אגמר – אשלים את שירי, על דרך 'גמר את ההלל' (על פי משנה פסחים י, ז). בשיר מזמור חנכת המזבח – על פי תהלים ל, א: "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד". מזמור זה נאמר במנהגי הספרדים לאחר הדלקת נרות החנוכה.". ".

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי / בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה.
חַיַּי מֵרְרוּ בְּקֹשִׁי / בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה.
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה / הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה.
חֵיל פַּרְעֹה / וְכָל־זַרְעוֹ / יָרְדוּ כְאֶבֶן מְצוּלָה

רעות שבעה נפשי – בשעבוד מצרים; על פי תהלים פח, ד: "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי". ביגון כֹּחי כלה – על פי תהלים לא, יא: "כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה"; ורמז אל שמות ב, כג: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ". חיי מררו בקשי – על פי שמות א, יד: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". בשעבוד מלכות עגלה – זה שעבוד מצרים. עגלה הוא כינוי למצרים על פי ירמיהו מו, כ: "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם". ובידו הגדולה – הקב"ה בכוחו הרב; על פי שמות יד, לא: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם". הסגולה – כינוי לישראל שהם עם סגולה; על פי שמות יט, ה: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן מצולה – על פי שמות טו, ד–ה: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם… יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן". וכל זרעו – הם כלל המצרים, שראו בפרעה את אביהם ואלוהיהם

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי / וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי.
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, / כִּי זָרִים עָבַדְתִּי.
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי / כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי.
קֵץ בָּבֶל, זְרֻבָּבֶל / לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי

דביר קדשו – על פי תהלים כח, ב: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ", ונדרש במדרש תהלים ל, א (הוא מזמור שיר חנוכת הבית לדוד): "מקום שדיברות יוצאות לעולם, שנאמר כי מציון תצא תורה". הביאני – הקב"ה הביאנו לארץ ישראל ולבית הבחירה הוא דביר קודשו; והעניין על פי שמות טו, יז. וגם שם לא שקטתי – שבכל ימי בית ראשון והתקופה שקדמה לו לא היו לישראל ימים רבים של שקט ומרגוע. נוגשׂ – כינוי לנבוכדנצר על פי ישעיהו יד, ד. והגלני – זו גלות בבל. זרים – עבודה זרה; על פי דברים לב, טז: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ". ויין רעל מסכתי – במו ידי מזגתי לעצמי יין מורעל על ידי מעשי הרעים; והציור על פי תהלים ס, ה: "הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה". כמעט שעברתי – הלשון על פי שיר השירים ג, ד: "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי"; ועניינו שעת הגאולה הגיעה מהרה כנאמר בטור הבא. קץ בבל – קץ גלות בבל. זרובבל – היה ביד זרובבל (זכריה ד, ט ועוד). לקץ שבעים נושעתי – כאמור בירמיהו כט, י: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה

".

כְּרֹת קוֹמַת בְּרוֹש בִּקֵּשׁ / אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא.
וְנִהְיָתָה לוֹ לְמוֹקֵשׁ / וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה.
רֹאש יְמִינִי נִשֵּׂאתָ / וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ.
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו / עַל הָעֵץ תָּלִיתָ

:

במחרוזת זו מספר הפייטן על נס הפורים, ופתח ברצונו של המן בן המדתא להרוג את מרדכי ואת כלל ישראל. ברוש – כינוי למרדכי היהודי על פי מגילה י ע"ב: "ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים…", ונראה שכיוון הפייטן בכינוי זה גם לכלל ישראל על פי הושע יד, ט: "אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן". עניין הכריתה מתאים לנאמר במגילה: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג). ונהיתה – בקשתו להרוג את מרדכי. ונהיָתה – צורת הפסק לצורך המשקל. למוקש – שהרי סופו שנתלה "עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי" (אסתר ז, י). וגאותו – כמסופר באסתר ה, יא. נשבתה – כמתואר באסתר ו, יג: "אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו… כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". ראש ימיני נשאת – רוממת וגידלת את מרדכי. ימיני – משבט בנימין; כינוי למרדכי על פי אסתר ב, ה: "אִישׁ יְמִינִי". ואויב שמו מחית – המן, שהוא מזרע עמלק, נמחה שמו; והוא על פי דברים כה, יט: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". רב בניו וקניניו – בניו הרבים ועושרו שנתגאה בהם; ראו אסתר ה, יא. על העץ תלית – מתייחס אל "בניו" על פי אסתר ט, יד. וייחס הפייטן המעשה ישירות לקב"ה אף על פי שבמגילה לא נזכר שם ה'.

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי / אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי / וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים / נַעֲשָׂה נֵס לְשׁוֹשַׁנִּים.
בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה / קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:

יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים – השוו תפילת 'על הניסים': "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמוני ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל…". חשמנים – הם החשמונאים, ותפס הפייטן לשון מקרא על פי תהלים סח, לב. ופרצו חומות מגדלי – ראו משנה מידות ב, ג "ושלוש עשרה פְּרָצוֹת היו שם שפרצום מלכי יון, חזרו וגדרום…". וטמאו כל השמנים – על פי בבלי שבת כא ע"ב: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל". ומנותר קנקנים – מכל השמנים שהיו במקדש "בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד" (בבלי שבת שם). נעשה נס – כנאמר שם: "ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". לשושנים – כינוי לכנסת ישראל על פי שיר השירים ב, ב: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים"; וראו רש"י לתהלים סט, א: "על ישראל שהם כשושנה בין החוחים, שהחוחים מנקבין אותם…". בני בינה – הם חכמי ישראל על פי דברי הימים א יב, לג ומדרש הפסוק בבראשית רבה כו, צט. השוו גם פיוט הרשות לחזרת הש"ץ לימים נוראים ולמועדים במנהגי אשכנז "מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים". קבעו שיר ורננים – על פי בבלי שבת שם: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", והשוו תפילת 'על הניסים': "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".

חֲשֹׂף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ / וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ / מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה / וְאֵין קֵץ לְזֹאת הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן / הָקֵם רוֹעִים שִׁבְעָה.

חשוף זרוע קדשך – על פי ישעיהו נב, י: "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ". וקרב קץ הישועה – השוו שיר השירים רבה ב, ח: "הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים…'"; ולשון "קֵץ" ראו גם בבית ג, והוא על פי דניאל יב, ו ועוד. נקם נקמת עבדיך – ראו תפילת 'אבינו מלכנו': "נקום נקמת דם עבדיך השפוך", והשוו תפילת 'אב הרחמים' שלפני הכנסת ספר תורה במנהגי האשכנזים. ממלכות הרשעה – השוו תפילת 'על הניסים': "כשעמדה מלכות יון הרשעה…" כי ארכה השעה ואין קץ לזאת הרעה – שמכל הגלויות והצרות שנמנו במחרוזות הקודמות נגאלנו במהרה, ואילו הגלות האחרונה נמשכת לאין קץ. הגרסה הרווחת "לימי הרעה" אינה תואמת את המשקל. דחה – הפל ומגר. אדמון – כינוי לעשו על פי בראשית כה, כה. בספרות חז"ל ובפיוט לדורותיו כינוי זה מציין את מלכות רומי ואת מלכויות הנוצרים. כינוי זה עצמו משמש בפיוט של הקליר לראש השנה, והביאו רש"י בפירושו לתורה בבראשית ל, כב. בצל צלמון – החוסה בצל הצלם והצלב. מילת 'צלמון' על פי תהלים סח, טו, והיא מתקשרת בצליליה אל המילה 'צלמוות'. הקם רועים שבעה – על פי מיכה ה, ד; והרועים מציינים הנהגה רמה לעם ישראל כנגד כל אויביו בעת הגאולה.

.

עיון ודיון

בתיאור השיר העלינו את בעיית הנוסח ואת הטענה כי המחרוזת האחרונה היא תוספת מאוחרת. ואולם מאחר שמחרוזת זו זכתה להתקבל ברוב הסידורים ומאחר שהיא משתלבת יפה באווירה ובהקשר ומשקלה מדויק – נתייחס אל השיר בנוסחו המקובל. עם זה נזכור היטב את הערתו של בעל סידור עבודת ישראל שהובאה לעיל כשנבוא לשקול את ההשערה העולה במקומות שונים על זמנו של המחבר. השערה זו אומרת כי המחבר האנונימי 'מרדכי' – כפי שהשם מצטרף מן האקרוסטיכון (האותיות הראשונות של בתי השיר) – כִּיוֵון דבריו נגד המלך פרידריך ברברוסה שהיה אדמוני, ומכאן הבקשה "דחה אדמון / בצל צלמון". ברם אם תוספת מאוחרת לפנינו, הרי שאין לדברים אחיזה במציאות. מי שמכיר את השירה והפיוט ואת המאפיינים הפואטיים שלהם ידחה טענה זו מכול וכול מטעמים ספרותיים: אחד מן היסודות הפואטיים המרכזיים בפיוט לדורותיו הוא השימוש בכינויים. הכינוי 'אדמון' כבר קיים בפיוט מאות שנים קודם לפיוטנו, ובכלל זה בפיוט הנאמר בתפילות ראש השנה במנהגי אשכנז ששם צמח פיוטנו. בביאור הצבענו על כך שאף רש"י ציטט מפיוטו של ר' אלעזר הקליר בפירושו לבראשית. נמצא שאין לנו אלא לדחות את הקשר בין הפיוט למלך שהוזכר.

פייטננו חי כנראה באמצע המאה השלוש־עשרה, וזאת על סמך המקורות הקדומים ביותר שבהם מופיע הפיוט ועל סמך העובדה שהוא כתב את פיוטו במשקל המיוחד לשירת הקודש הספרדית, הוא משקל ההברות הדקדוקי שהוצג לעיל בתיאור השיר (וראו א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, ירושלים תשמ"ו, עמ' 47). כלומר הפיוט נכתב בתקופה שהשפעת שירת ספרד הגיעה לאשכנז.

מראשי המחרוזות בפיוטנו מצטרפת החתימה 'מרדכי', ולזה נוסף הצירוף 'חזק' העולה מן המחרוזת האחרונה. חתימת השם מבליטה את המבנה: חמש מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת ועוד מחרוזת מסיימת – שכאמור היא בסימן שאלה. התבנית חופפת היטב את התוכן הבנוי על תקופות היסטוריות בחיי עם ישראל ועל הגאולה שהייתה בימים ההם, והקדיש הפייטן מחרוזת לכל תקופה: גלות מצרים, גלות בבל, סיפור המגילה וכמובן סיפור החנוכה שהוא עיקר העניין במעמד הדלקת הנרות. המחרוזת הראשונה היא מעין הקדמה של תודה לקב"ה ("לך נאה לשבח") שהוא מגן לישראל ומושיעם ("מעוז צור ישועתי"), ועיקר התקווה בה היא קורבן התודה לעתיד לבוא שיוקרב בחנוכת המזבח לעת הגאולה השלמה. על בקשה זו, בהדגשת יסוד הנקמה באויב, חוזרת המחרוזת האחרונה הנחשבת לתוספת. יש המסתייגים מביטויי הנקמה באויב המופיעים בפיוטנו. ברם אם נזכור שהפיוט נכתב בתקופה של גזרות ורדיפות אכזריות – תקופת מסעי הצלב המאוחרים, נבין שבקשת עונש לאויב הפוגע היא חלק מבקשת הגנה מפרעות דומות בעתיד על רקע מעשי האכזריות הנוראיים של הפורעים, כמתואר בספר גזרות אשכנז וצרפת (עיינו א"מ הברמן, ירושלים תשל"א).

המסגרת ההיסטורית על ארבעת פרקיה משמשת דוגמה וסמל לתקווה המובעת במחרוזת הפתיחה, והדברים נקשרים ומתחברים ברקמה מסועפת אל מקורות המקרא וספרות חז"ל, כפי שהובא במפורט בביאור השיר. במרקם זה בולט השימוש בכינויים: עיקרם של הכינויים הוא לציין דבר או דמות לא בשמם הישיר אלא בדרך אחרת המתקשרת לעניין – כגון תכונה או מעשה ואף דימוי או ביטוי המתקשרים אל השם המכונה. בשונה מן השם השכיח והשגרתי, הכינוי מביא את הקורא לחשוב על המשמעות הטמונה בו ומבליט צד כלשהו בשם או בדמות המתקשר אל עניין השיר. כך למשל הכינוי הראשון בשירנו "מעוז צור ישועתי": כינוי זה פונה אל הקב"ה שהוא מושיע ומגן, ובחינה זו היא המתאימה לשירנו מצד תכניו ומצד הבקשה העולה בו. עוד יש בכינוי זה קשר לפסוק המקראי שהוא מיוסד עליו (ראו פירוט בביאור) על הפרשנויות ועל המדרשים הנלווים אל הפסוק.

נקודה מעניינת היא שאלת הדובר והנמען: הפנייה בפתיחת השיר ממענת את הנאמר לקב"ה בדיבור ישיר בלשון נוכח כדרך סגנון התפילה. ואולם במחרוזות השנייה והשלישית עובר הדובר לדבר על הקב"ה בגוף שלישי. השינוי בהתייחסות אל הנמען וכן חילופי העמדה של הדובר הם מן המאפיינים של שירת הקודש (ראו בהרחבה א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, עמ' 268–274). השינוי במעמדו של הנמען משקף את המתח בין קרבה למרחק בפנייתנו בתפילה אל בורא עולם: מצד אחד אנו פונים אל אלוהינו ואלוהי אבותינו שהתורה הבטיחתנו "כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כג, ו) – ואל אוהב פונים בדיבור ישיר ומתוך קרבה. אך בה בעת אנו זוכרים כי הוא "האל הגדול הגיבור והנורא אל עליון…" ('מתוך תפילת העמידה'), ואליו פונים מתוך יראה ומתוך מודעות למרחק הגדול. מתח זה מתואר באופן פיוטי מופלא בשירו של ר' יהודה הלוי "יה אנה אמצאך / מקומך נעלה ונעלם // ואנה לא אמצאך כבודך מלא עולם", והוא עולה גם משירי קודש אחרים. מעניין כי בשירנו סיפורי העבר משתמשים בלשון נסתר כלפי הקב"ה, ואילו הבקשות לעתיד פונות אליו בלשון נוכח ובדיבור ישיר

ראשון הוא לכם /לחדשי השנה

אפרים חזן

אפרים חזן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לספרות עם ישראל ובמחלקה ללשון העברית, וחבר האקדמיה ללשון העברית.

פרשתנו פותחת בתיאור שתי המכות האחרונות. לקראת המכה המכרעת, מכת בכורות, באה מצוות קידוש החודש בלוויית הקביעה "הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה." זו המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל כעם לקראת הגאולה, ובניסוחו המפורסם של רש״י בפתח פירושו לתורה (בר' א:א): ״אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא מ׳החודש הזה לכם' (שמ' יב:ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל״.

בתקופת המקרא, לראש החודש היה מעמד של חג, כפי שעולה מהפטרת ״מחר חודש״ (שמו״א כ:יח-מב), ומן הפסוק וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אתי הלכתי [אַתְּ הֹלֶכֶת] אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת

(מל״ב ד:כג). מכאן למדו חכמים מצוות י הקבלת פני רבו ברגל. גם בימינו נשתמרו בקהילות שונות כמה מנהגי חג, וראש חודש עצמו זוכה גם לחגיגיות ולייחוד מסוימים, מלבד התפילה המיוחדת לו. כך נהגו נשים בקהילות שונות להדליק נר ראש חודש ולא לעשות מלאכה ביום זה.

מיוחד הוא ראש חודש ניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים, הנקרא בלשון הקדמונים ״ראש ראשי חודשים״. מנהגים ותפילות מיוחדים מלווים אותו. משהו מן המנהגים הקדומים שייחדו את ראש חודש ניסן משתקף במנהגי יהדות תוניסיה. בתוניס הכינו עוגות דבש מיוחדות לר״ח ניסן כסימן לשנה מתוקה. הקנדיל, נר השמן לראש חודש, זוכה בניסן למעמד מיוחד: כל אחד מבני הבית משקע בו תכשיט זהב כלשהו זכר לתרומת- המשכן, שנחנך בא' בניסן. בקהילות שונות, ובמיוחד בג'רבה, מסבים בני המשפחה סביב קערת ה״בסיסה״, העשויה מקמח חיטים, שעורה ודוחן קלויים. כל אחד מבני הבית זוקף זרת ימין מעל הקערה, ואבי המשפחה יוצק עליה שמן זית, תוך אמירת דברי איחולים ותפילה לא-ל הפותח את ידו ומעשיר. בהמשך בוחשים במפתח את התערובת, סימן לפתיחת שערים, ונותנים גם לתוכה תכשיטי זהב לסימן ברכה, הצלחה ועושר. לאחר מכן, בני הבית טועמים מן העיסה המיוחדת.

ראש חודש ניסן הוא גם המועד הראוי לרכוש ולהכין את הכבש המיועד למטעמי הפסח.

יהודי מצרים פותחים את תפילת ערבית של ראש חודש ניסן בסדר לימוד מיוחד, הנקרא ״תאווחיד״, ייחוד ה', הכולל לימוד פרשת ״החודש הזה לכם״ וסדר קורבן פסח, שיר לקידוש החודש, הלל הגדול ופיוטים שונים. המכיר את קהילות יהודי מצרים העתיקה יזהה בסדר הלימוד ובפיוטים הכלולים בו עקבות של מנהגי ארץ ישראל, שנהגו בקהילות בני ארץ ישראל שחיו במצרים. בעניין הייחוד עצמו אפשר לזהות את עקבות השפעתו של הרמב״ם.

במנהגי הספרדים מתחילים בראש חודש ניסן לקרוא בסדר קורבנות הנשיאים, בסוף פרשת ״נשא״, ולאחריהם בחזון העצמות היבשות בנבואת יחזקאל. תחושת הגאולה שבפרקים אלה מודגשת בתפילות הנאמרות לאחר הקריאה במוטו ״כימי צאתנו מארץ מצרים הראנו נפלאות״. אומנם זמנה של ברכת האילנות כל חודש ניסן, אך קהילות רבות מקפידות לברכה בראש חודש, ומהן, כגון יהודי אפגניסטן, נוהגות לצאת אל חיק הטבע ואל הבוסתנים ועורכים סעודות חג. מנהג זה משקף היטב את תחושת הפריחה והלבלוב ואת האביב המלווה את החג הקרב ובא, ואת מצוות התורה שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה׃ (דב' טז:*א), פסוק הבסיס למבנה לוח השנה היהודי שעליו נצטווינו בפרשתנו.

פייטנים רבים בכל הדורות ובכל המנהגים כתבו פיוטים לקראת החג, הן פיוטי הלכה, המפרטים את הלכות החג ואת סדר הסדר, והן פיוטים בשבחי החג ובגאולת מצרים. בכל אלה לא נפקד מקומם של הפיוטים לכבוד ראש חודש ניסן.

הפסוק הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה." נעשה למעין סיסמת הגאולה לעתיד לבוא, בהסתמך על דברי חז״ל ״בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל״, כפי שמשתקף מן הפיוט ״פזורים החוכים גאלה אחרונה״, לרבי פרג'י שוואט:

פְּזוּרים הַחוֹכִים / גְּאֻלָּה אַחְרוֹנָה

אֵלִיָּהוּ יִגְאַלְכֶם / כְּפַעַם רִאשׁוֹנָה

בְּצֵאת מִנּוֹף קְהַלְכֶם / בְּחֹדֶשׁ הַלְּבָנָה

רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם / לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה

-רְדוּ שָׁנִים עֲבַדְתֶּם / בְּחָנֵס בְּמַהֲרוּת5

וְיַעַן הֶאֱמַנְתֶּם / בְּאֵל עוֹשֵׂה גְּבוּרוֹת

רַבּוֹת מוֹפְתִים רְאִיתֶם / בְּרוֹבֵץ תּוֹךְ יְאוֹרוֹת

בִּרְכוּשׁ רַב יְצָאתֶם / וּמֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת

בְּחֹדֶשׁ חָל לְהַשְׁרוֹת וּבְתוֹךְ מִשְׁכָּן שְׁכִינָה

10-גְּאֻלָּה הָעֲתִידָה / בְּנִיסָן צוּר נִגְלֶה

וּבוֹ יַעְשֶׂה לְעֵדָה / כְּמֵאָז נֵס וָפֶלֶא

וּבוֹ תַּגְדִּיל תְּעוּדָה, / וּמְלוּכָה תִתְעַלֶּה

וְתוֹשִׁיעַ יְהוּדָה, / וְכָל קָמִים תְּכַלֶּה

וְאָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ, רִנָּה

יְמֵי חַג הַגְּאֻלָּה / עֲשׂוּ, רֵעַי וְאַחַי-15

לְאֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא / יְקַבֵּץ נִדָּחַי

לְצִיּוֹן עִיר תְהִלָּה, / וַאֲמַרְתֶּם: "כֹּה לֶחָי!"

וְשָׁם תַּעֲלֶה זְבָחַי, / וְשָׁם תֹּאכַל אֶת פְּסָחַי

רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה

.1פזורים: כינוי לישראל הפזורים בין האומות. החוכים: המצפים והמייחלים. גאולה אחרונה: לגאולה העתידה. 2. אליהו: שהוא מבשר הגאולה (מל' ג, כג). 3. נוף: כינוי למצרים (יש' יט, יג). בחדש הלבנה: בחודש ניסן, שבו הראה הקב"ה למשה לבנה בחידושה. 4. ראשון… השנה: שמ' יב, ב. 5. רדו שנים עבדתם: מאתיים ועשר, ולא כל ארבע מאות שנה (על פי בר"ר, צא, עמ' 1122). בחנס: כינוי למצרים (יש' ל, ד). במהרות: במהירות, שנתקצר הקץ מת' שנה לרד"ו. 7. רבות מופתים: מופתים רבים. ברובץ תוך יאורות: כינוי לפרעה, על פי יח' כט, ג. 8. ברכוש רב יצאתם: הד לדברי הכתוב בר' טו, יד. 9. בחדש… שכינה: בראש חודש ניסן; אותו היום נטל עשר עטרות, ואחת מהן – שהוא ראשון לשיכון שכינה (שבת פז ע"ב). 10. גאלה העתידה: על פי דברי חז"ל: "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" (ר"ה יא ע"א). צור נגלה: הקב"ה ייגלה. 11. ובו: בחודש ניסן. כמאז: בימי יציאת מצרים. 12. תעודה: כינוי לתורה, על פי יש' ח, טז. תגדיל תעודה: על פי יש' מב, כא. ומלוכה: מלכות ישראל או מלכות ה'. 13. ותושיע יהודה: על פי יר' כג, ו. קמים: האויבים הקמים נגד ישראל. 14. שחוק פינו, רנה: פינו יימלא שחוק ורנה; על פי תה' קכו, ב. 15. חג הגאלה: חג הפסח שחל בניסן. יקבץ נדחי: ובכך יהא החג גם חג הגאולה האחרונה. 17. עיר תהלה: כינוי לירושלים, על פי יש' כב, ז. ואמרתם "כה לחי": על פי שמ"א כה, ו; כה יהיה לשנה הבאה. 18. ושם… פסחי: על פי לשון המשנה בפסחים ו, ו: "ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים". ועל פי המשקל מלת "את" יתירה

על המחבר

הפורה והמעולה שבפייטני תוניסיה. נולד בפאס בסוף המאה ה-16 ונפטר במאה ה-17. שירתו חביבה על כל יהודי צפון אפריקה, וזכתה לתפוצה נרחבת. ר' פרג'י עבר לבאג'ה שבתוניסיה, ונודע שם כאחד מתלמידי החכמים המרוקנים שמצאו מקומם בתוניסיה. הוא היה פייטן ומקובל. בשמו נכרכו אגדות, ואודות סיפור חייו ומיתתו נוצר שיר בערבית-יהודית.

ר' פרג'י כתב פיוטים למועדים שונים ממעגל השנה ולאירועים ממעגל החיים. כמו כן יצר שירים דידקטיים להבהרת הלכות. הנושא המרכזי בפיוטיו הוא גלות וגאולה. אף שירים שעוסקים בשבת, בתורה ובאירועים ממעגל החיים רוויים בתכנים לאומיים אלו. מפיוטיו, ובעיקר מאלו שעוסקים ברשב"י ובספירות, ניכרת גדולתו בקבלה.

ר' פרג'י שוואט כתב את רוב שיריו לזמרה בלחנים ידועים – בשמחה המשפחתית או בסעודה בבית ובבית הכנסת. לצד הפיוט היה רושם את הלחן שעבורו נכתבו המלים, על ידי אזכור המלים הפותחות הידועות כמלותיו של לחן זה. עם היקלטותו של הפיוט החדש, היה הלחן זוכה למנגינות חדשות, והחל לשמש בעצמו כסימן היכר ללחנים אלו.

שירתו כתובה בסגנון נקי, הניזון בעיקר מן העברית המקראית, אך באחדים מפיוטיו ניתן למצוא גם ארמית זוהרית. כמו כן מופיעות אצלו צורות פייטניות וחידושי לשון מקוריים. הוא הושפע מר' ישראל נג'ארה, אך לצד כתיבתו במשקל הכמותי ניכרת בשירתו ההינתקות מן החרוז המבריח. רוב שיריו כתובים בתבניות סטרופיות מגוונות. פרג'י גם חידש צורות שיר מקוריות.

שיריו התקבלו על ידי יהודי צפון אפריקה והם מזומרים עד היום.

עיון ודיון

השיר שלפנינו מספר שבחי חודש ניסן וממוקד בו. החודש מכונה 'חודש הלבנה', החודש שבו נקבע סדר ימי החודשים כולם מעתה ועד עולם ולשם כך הראה הקב"ה למשה את הלבנה בחידושה, וכמו הנדרש במכילתא דרשב"י יב 'החדש הזה לכם מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה באצבע דמות לבנה ואמר כזה ראה וקדש לכם'

הטור הרביעי במחרוזת הפתיחה 'ראשון הוא לכם לחדשי השנה משמש רפרין, החוזר בפי הקהל לאחר כל מחרוזת ומחרוזת ובכך הוא עומד במרכז השיר כולו, ומביא עמו את פרשת החודש כולה. אווירת הגאולה הנושבת מהפרשה וממצוות פסח מצרים והתכונה שמסביבו, שורה על הפיוט שעיקרו בקשה לגאולה העתידה, אמרת חז"ל 'בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל' בונה את השיר: ישראל בגלותם מכונים 'פזורים החוכים גאלה אחרונה', והדובר בשיר מבטיחם 'אליהו יגאלכם כפעם ראשונה'. וה'גאלה העתידה' אף היא בניסן תבוא ותביא עמה חיזוק מעמד התורה ועלייתה של מלכות ישראל ואת מימוש החלום לשיבת ציון כמתואר במזמור קכו שבתהלים ממנו משבץ הפייטן את הלשון 'ואז ימלא שחוק פינו רינה'. השורש 'גאל' חוזר בפתיחת המחרוזת האחרונה בכינוי 'חג הגאלה' לחג הפסח, ובכך הוא מוכתר כזמן הגאולה האחרונה, כמתואר במחרוזת השלישית, כשם שהוא זמן הגאולה הראשונה כמתואר במחרוזת השנייה

סיום השיר הוא קריאה לחוג את חג הפסח ומעין הבטחה לגאולה שלמה ולבניין בית המקדש 'ושם תעלה זבחי / ושם תאכל פסחי', כדברי הסיום בהגדה של פסח 'ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים' וכלשון המשנה בפסחים ו, ו

הפיוט מעוטר בכינויים המדגישים את תחושת הגאולה: ישראל הם 'חוכי גאולה' 'עדה' 'יהודה 'אחי ורעי'. מצרים מכונה 'נוף' 'חנס', ופרעה הוא 'רובץ תוך יאורות' כינוים הבאים בהקשר של גנאי למצרים ולמלכה. בעת הגאולה 'תגדיל תעודה' כלומר תתחזק התורה כדברי הנביא 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיהו מב, כא)

תרשיש ב

מחקרים נוספים ביהדות תוניסיה ומורשתה

עורכים

אפרים חזן וחיים סעדון

הוצאת אדרא

אפרים חזן

'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה

קובצי הפיוטים כמנהג תוניסיה וג'רבה נותנים מקום של כבוד לשירתו של המשורר רבי אליהו בן יוסף סדבון, שחי במאה השמונה־עשרה. למשל, בקובץ הפיוטים החשוב של יהודי תוניס, 'שירי זמרה' (ליוורנו תרל"ב 1872- ), עולה שמו כאחד מארבעת הפייטנים המרכזיים לצידם של רבי ישראל נג'ארה, רבי מוסה בוג'נאח ורבי פרג'י שוואט. הוא הדין בכתבי היד התוניסאיים. אלה ערוכים בסדר אלפביתי של התחלות הפיוטים, ולאחריהם מובאים שירים על פי מעגלי הפיוט וייעודם של השירים, כגון כתבי יד 850 , 2137 , 2138 ממכון בן־צבי וכן כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 1350 , כתב יד סינסינטי 2038 , 2039 , ועוד. ברוב הקבצים הללו רב חלקו של אליהו סדבון.

רבי אליהו סדבון הוא המשורר השני בחשיבותו בין משוררי תוניסיה לאחר פרג'י שוואט. פורסמה רשימה של שמונים ושלושה מפיוטיו, ושירתו תוארה והוצגה בצירוף ח"י שירים מבוארים וקווים לתולדות חייו. מידע נוסף התגלה עם פרסום הספר 'תולדות חכמי תונס' מאת המשורר יוסף הכהן טנוג'י. המחבר ציין, כי בשיר שבכתב יד שברשותו הצביע המשורר על תקע"א כשנה שבה קרה האירוע הציבורי המתואר בשיר, ומכיוון שמשוררנו כתב קינה על מותו של השד"ר רבי אליעזר גאלמידי, שנהרג בשנת תקס"ד, הרי שנוכל להסיק כי השנים תקס"ד-תקע"א היו שנות שיא במעמדו של רבי אליהו סדבון, שהרי שימש בהן "דובר" של הציבור כולו.

במאמר זה אנו מבקשים להציג את פיוטי מעגל השנה במורשתו של ר"א סדבון, הכוללים, בין היתר, קומפוזיציה מונומנטלית, קדושתא בסגנון ספרדי לחג הפורים, פיוט 'מי כמוך' לשביעי של פסח ופיוט שכתב רבי אליהו לכבוד ל"ג בעומר ורבי שמעון בר יוחאי.

כדי להבין את יצירתו של רבי אליהו סדבון, ובעיקר את פיוטי מעגל השנה, עלינו לסקור בהרחבה את זיקתו לַשִירה של פרג'י שוואט.

אחד הגילויים המעניינים בשירת פרג'י שוואט היה הקדושתא לחג החנוכה. זהו גילוי מפתיע, שכן לא היינו מצפים כי לאחר פסק מפורש של בעל ה'שלחן ערוך' נגד שילוב פיוטים בתפילת היוצר, יקום פייטן שיחבר מערכת פיוטים לקדושתא האמורה להשתלב בתפילת העמידה. דבר זה הביאנו לשער שמא אין כאן אלא מעשה יצירה על פי תבנית הקדושתא, ולמעשה לא שימשה הקדושתא תפילה בציבור. והנה, עדות של רבי יוסף הכהן טנוג'י מלמדת, כי למרות הפסק של מרן, לא ויתרו יהודי תוניסיה על מנהגי אמירת הפיוטים במסגרתם ההיסטורית. רק בתקופה מאוחרת יותר, מן המחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה ואילך, הועברו הפיוטים לאחר תפילת העמידה, וגם אז השתמרה עוד אמירת הפיוטים במקומם בקרב קהילת הפורטוגזים. הדברים נאמרים בערך הדן ברבי אברהם אלנאקר, מדפיסם של כמה וכמה מחזורי תפילה, ובכללם 'מחזור קטן, מנהג תונס' (דפוס ליוורנו, תקנ"ב). טנוג'י מתאר את מפעלו זה של ר"א אלנקאר:

והעתיק כל המחזור מנהג תונס אחרי תפילת י"ח כאשר הסכימו הרמ"ס [הרה"ג מסעוד אלפסי — המעתיק] ודעמיה בס' משחא דרבותא ע"פ סודות הקבלה כדעת השואלים ממנו בערי אלג'יר עש"ב [עיין שם באריכות]. ועד היום ק"ק פורטוגיזיס נוהגין בהן כמלפנים להפסיק באמצע התפילה לומר אותם המחזורים המיוסדים ממשוררי ספרד הקדמונים במעמדיהם. אבל הקהלה התוניסית כבר קבעה אותם אחרי תפילת יח מימי הר"י בן זקן שהדפיס המחזור בליוורנו תקכ"ב וכדעת הרמ"ס הנז'.

נמצאת למד כי רק בסוף המאה השמונה־עשרה הועברו פיוטי הקרובה ממקום ייעודם במהלך תפילת העמידה בחזרת הש"ץ לאחר התפילה, וגם זאת רק בקהילה התוניסית המקומית. ואילו קהילת הפורטוגזים  בתוניס דבקה במורשתה והשאירה את הפיוטים על מכונם. דבר זה מלמדנו כי פרג'י שוואט כתב את הקדושתא לחנוכה בקהילה ששילוב הקדושתא בתפילה היה חלק ממנהגיה, וכי קהילה זו הייתה גמישה ודינמית דיה להכניס קדושתא חדשה בת הזמן אל מערכת התפילה.

בעקבות הקדושתא של רבי פרג'י לחנוכה הלך רבי אליהו סדבון וחיבר קדושתא לפורים. תיאור מפורט של הקדושתא למרכיביה הביא טנוג'י, ואף ציטט בהרחבה מתוך תחילתם של הפיוטים השונים. למיטב ידיעתנו, זו הקדושתא האחרונה שנכתבה.

השוואה בין שתי הקדושתאות מלמדת היטב שלנגד עיניו של ר"א סדבון עמדה הקדושתא של פרג'י. השפעתו של פרג'י על משוררנו בולטת ביותר בתחום הצורות, והדבר ניכר בשתי דוגמאות בולטות במיוחד. בשעתו תיארנו  את התבנית המיוחדת לשיר 'אהלל אל אבותי', שאות האקרוסטיכון חוזרת בראש כל מילה ממילות המחרוזת. האקרוסטיכון העולה מטורי הענף בסטרופה הוא "אני פרג'י בר נסים", ומטורי האזור עולה האקרוסטיכון "שוואט משפחתי". בעקבות שיר זה הלך רבי אליהו בשיר 'אני אֶל אֵל אדרשה', והעמיד אות חוזרת בכל מילה, והתקבלה החתימה "אליהו" בטורי הענף והחתימה "סדבון" בטורי האזור. השוואה בין שתי המחרוזת הראשונות של שני השירים מלמדת על הקִרבה בין המשוררים, וכך היא המחרוזת הראשונה בשיר של פרג'י:

אֲהַלֵּל אֵל אֲבוֹתַי / אֵלָיו אֶפְצַח אֲמָרִים

אָנָּא אֱזֹן אֶנְקוֹתַי, / אַבִּיר אַדִּיר אַדִּירִים

אַיָּם אֵיפֹה אוֹתוֹתַי / אָבְדַן אֵילִים אֲרוּרִים

שונאְ יֶך שימםָ שַׁמהָּ / שַׁסעַּ שָׁרשֵׁ שָׁרשְֵׁימוֹ

שׁוּבָה שִׁיבַת שׁוֹמֵמָה / יִשְׁלַח שַׂר שָׁלוֹם שְׁמוֹ

כל מילה בשלושת הטורים הראשונים פותחת באל"ף, וכך נבנה האקרוסטיכון של טורי הענף; בשני הטורים שאחריהם מתחילה כל מילה באות שי"ן, וכך נבנה האקרוסטיכון המקביל, כמצוין לעיל. מטבע הדברים, התחביר בשיר מעין זה הוא אסינדטי, כלומר ללא מילות קישור, ועל הקורא לגלות גמישות בפענוח מבנה המשפט. על פי תבנית זו עצמה כתב ר"א סדבון:

אֲנִי אֶל אֵל אֶדְרְשָׁה, / אֵלָיו אָשִׂים אִמְרָתִי

אֶשְׁאֲלָה, אֲבַקְּשָׁה, / אֶתְאַב אוֹר אֲפֵלָתִי

אֲצַפֶּה, אַל אֵבוֹשָה, / אוֹחִיל אֵל אֱיָלוּתִי

סוֹגְדֵי סֶמֶל, סוּרֶיךָ, / סַכְסְכֶם סַעֲרֵימוֹ

סוֹפְרֵי סוֹד סְתָרֶיךָ, / סַמְכֵם סַעֲדֵימוֹ

קרבת הדברים והשפעתו של פרג'י ניכרות בראייה ראשונה. אות האקרוסטיכון החוזרת על עצמה, צירוף השם בטורי הענף ושם המשפחה בטורי האזור, הצימודים ומשחקי הצליל, תוכן הדברים ואף חריזת האזור — בכל אלה הלך ר"א סדבון בעקבות פרג'י, ומתקבלת דוגמה ברורה של מסורת השיר העוברת מדור לדור. כוחה של מסורת זו הוא הרבה מעבר להשפעה הישירה של שירת פרג'י על שירת ר"א סדבון, שכן התבנית שתיארנו כאן אומצה גם על ידי רבי משה בוג'נאח, ובאותה המתכונת עצמה הוא כותב:

אֶעֱרֹךְ אֹמֶר, אַבִּיעַ, / אֶקֹּד אֶרֶץ אֶשְׁתַּחֲוֶה

אַפַּים, אַף אַכְרִיעַ, / אֲרוֹמֵם אֵל אֲחַוֶּה

אֱמוּנַת אֵל אוֹדִיעַ, / אַדִּיר אֵלָיו אֲקַוֶּה,

בָּרִים בּוֹטְאִים בַּהֲמוּלָה / בְּשֶׁבַח בּוֹרֵא בַּהֲדוֹמוֹ

בּוֹאוּ בֵּיתוֹ בִּתְהִלָּה, / בָּרְכוּ בּוֹרֵא בִּמְרוֹמוֹ!

סמוך לזמנו של ר"א סדבון כתב רבי נהוראי ג'רמון את שירו 'נורא נשגב נעלמת' על פי

אותה תבנית:

נוֹרָא נִשְׂגָּב נֶעֱלַמְתָּ / נִין נִלְאֶה נָשׂוֹא — נִזְנַח

נָפוֹג נָפוֹץ נֵאַרְתָּ / נִבְזֶה נִדְכֶּה נֶאֱנָח

נִגַּשׂ נִדַּח נָטַשְׁתָּ / נִתְעָה נִתְעָב נֶאֱלָח

גּוֹעֵר גַּלִים גּוֹי גְּעַר / גְּעַל גֵּאֶה גְּדָעוֹ

5 גָּבוֹהַּ, גְּבַהּ גָּהַר / גָּהַר גָּבַהּ גּוֹז גִּזְעוֹ

אפרים חזן-'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה

עמוד 32

בידינו אפוא ארבע תחנות מסירה של מתכונת שירית העוברת מדור לדור: ר' פרג'י שוואט, ר' משה בוג'נאח, ר' נהוראי ג'רמון ורבי אליהו סדבון. מתכונת מיוחדת נוספת מאמץ משוררנו משירת פרג'י: תבנית שיר בן מחרוזת אחת בלבד. מחרוזת זו היא בת חמישה טורים בדרך כלל: שלושת הטורים הראשונים חרוזים בחריזה אחת מעין טורי ענף מדומים( ועוד שני טורים חרוזים בחריזה שונה )מעין טורי אזור מדומים(. תבנית זו מעמידה, כביכול, סטרופה בודדת מתוך שיר אזור מקובל, שבו תבנית כזו חוזרת על עצמה כמה פעמים ומעמידה שיר בעל היקף, ואילו כאן מסתפק המשורר ביחידה של מחרוזת בודדת, והיא כל השיר כולו. תבנית זו היא חידוש מעניין, באשר ההיקף המצומצם מחייב את המשורר לבטא את עצמו בתמציתיות, הן מבחינת התוכן והן מבחינת דרכי העיצוב, הכוללים 'פואנטה' או שיא לקראת סיום השיר, כגון בשיר 'פלא ידך אל הודעת', המובא בזה:

פֶּלֶא יָדְךָ, אֵל, הוֹדַעְתָּ, / יוֹם קָרַעְתָּ יָם לַהֲמוֹנַי

רָעִים עֹז גַּלָּיו רָגַמְתָּ, / זֶה, עָבַרְתָּ בּוֹ אֱמוּנַי

גַּם פְּלָאִים שָׁם הוֹסַפְתָּ / בַּהֲשִׁיבְךָ יָם עַל מוֹנַי

יָדְךָ כֵּן תּוֹסִיף, וְעַתָּה / יִגְדַּל נָא כֹּח אֲדֹנָי!

לפנינו 'רשות' קצרה לקדיש לשביעי של פסח, המסתיימת בשיבוץ כלשונו מתוך במדבר יד, יז. שיבוץ זה מחבר את הפיוט לייעודו, לקדיש, בקשר מילולי: "יגדל" — "יתגדל". אולם הקשרו של השיבוץ מביא אל השיר הן את סיפור יציאת מצרים, תוך הדגשת כוחו של הקב"ה, והן את הצורך בהצלה וגאולה ללא תנאים, בטענה שכל עיכוב יש בו משום פגיעה, כביכול, בכוח ה'. השיר הקצר מעלה את תיאור קריעת ים סוף והניסים הנלווים אליו ברצף פעלים: הודעת, קרעת, רגמת, עברת, הוספת. סדרת פעלים זו בזמן עבר מנוצלת לבקשה לעתיד בפועל "תוסיף"; החזרה "הוספת" ו"תוסיף" ממחישה היטב את כוונת השיר לבטא את בקשת הגאולה על רקע קריעת ים סוף ויציאת מצרים. זהו אפוא עיקר כוחו של השיר החד־סטרופי, הכולל עוד דרכי עיצוב כדרך השירים האחרים. ר"א סדבון הלך בעקבות קודמו וחיבר אף הוא שירים חד־סטרופיים קצרים, כגון שיר זה:

אֱלֹהִים אֵלֶיךָ דּוּמִיָּה / תְּהִלָּה, יָדִיד עָלַי חָבִיב

לָךְ בְּשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה / כָּמַהּ, וְאַהֲבָתְךָ שְׁבִיב

יוֹקֵד בְּלִבִּי, וְעַיִן בּוֹכִיָּה / לִנְדוֹדִי, כִּי גָּדַל הַכְּאֵב

הַעֲלֵנִי מִמַּעֲמַקֵּי בַּיִר / בָּהּ אֲנִי כְּשֶׂה נֶאֱלָם

וּשְׁלַח לִי עָנִי רוֹכֵב עַל עַיִר / יִבְנֶה דְּבִירִי וְהָאוּלָם

אף שיר זה בנוי בריכוז ובתמציתיות, המעלים מתח עז וחריף בין האהבה הבוערת והכמיהה לקרבת אלוהים ובין השקיעה בבור הגלות וההתרחקות, המולידים כאב ובכי. מכאן אל הבקשה העולה מפיו של "השה הנאלם", כי האל ישלח את שליחו כאמור בזכריה ט, ט. השיבוץ, המעביר אותנו לנבואת זכריה המבטיחה "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ ]…[ עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), כולל בתוכו גם את ההתאמה במעבר מן השפל אל ההתעלות, מארץ ציה וממעמקי הבור אל הדביר והאולם.

נמצאת שירת ר' אליהו סדבון מקושרת לשירת פרג'י בכמה וכמה דרכים שבתוכֶן ובצורה, ומרכז ההשפעה הוא בקבוצת הפיוטים שבמעגל השנה. כאמור, גולת הכותרת של משוררנו בחיבור שבין מעגל התפילה ומעגל השנה, היא הקדושתא לפורים. זו נדונה בהרחבה רבה על מרכיביה השונים, תוך השוואה לקדושתא הספרדית ולזו של ר' פרג'י שוואט בעבודתה של ר' נוימן־בוכריס, ופטורים אנו מלדון בה כאן. נבחן אפוא את שאר פיוטי מעגל השנה במורשתו של ר"א סדבון על רקע מה שקדם לו בשירה העברית בצפון אפריקה ותוך עמידה על חידושיו הוא.

שירי מעגל השנה פותחים מדרך הטבע בשירי השבת. נושאיהם וענייניהם של שירי השבת מוגדרים וברורים ועיקרם שבחה של השבת וסגולותיה ושבחם של שומרי השבת ושכרם, גדולתם של ישראל שהקב"ה בחר בהם מכל עם והנחילם שבת קודשו, וגדולת השבת שהקב"ה בחר בה מכל הימים והנחילהּ לישראל. גם ההכנות לשבת והכיסופים לקראתה הם חלק משירה זו. עוד נמצא בשירי השבת את סיפור הבריאה, אם ברמז ואם במפורש ובמפורט, שכן השבת היא סיומו המוצלח של מעשה הבריאה, "תכלית מעשה שמים וארץ" ו"זכר למעשה בראשית".

שיר השבת 'אענג יום שביעי יום נהרה' שכתב רבי אליהו מבליט את עניין עונג השבת וכיבוד השבת כעולה מפתיחת השיר הבנויה על הפסוקים בישעיהו נח, יג-יד: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהֹוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר ]…[ אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהֹוָה". פסוקים אלה ומדרשיהם המפורטים בביאור הם מרכז השיר, המדגיש את העונג ואת מנוחת השבת. כך מציין השיר בטורים 1, 11 , 12 , 20 את השורש ענ"ג, הפותח את השיר ואף בא בסיומו ומקיף את השיר כולו. בהרחבת הדברים בטורים 7, 8, 16 , 17 , 18 , המתארים את הלבוש ואת המאכלים המיוחדים לשבת, הגדיל המשורר ופירט: "שולחן אערוך חמשה מינים / בשר ועוף ודג ופת חמודות // וביין אשיר שירה חדשה". מנוחת השבת והנשמה היתרה אף הם בולטים בשיר בטורים 1, 2, 3, 6, 14 , 15 , תוך רמיזה לציווי השבת שבעשרת הדברים. בצד העונג המנוחה מיועדת ללימוד תורה, שכן "לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה" (פסיקתא רבתי כג), ובכך צירף הפייטן את שתי הדעות בעניין ]ר' ברכיה בשם[ ר' חייא )בי רבא( ]בר אבא[: "לא ניתנה השבת אלא לתענוג"; רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: "לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה". עניין הבריאה והשבת נזכר בפתיחת השיר בו שבת אשר ברא נשיה', ובטורי האזור של המחרוזת הראשונה הוא מדגיש את בריאת האדם "ועזרו", כלומר אשתו, אולי מתוך תודה לאשת החיל שטרחה בערב שבת והכינה לשבת. השיר מסיים בשכרו של שומר השבת הזוכה ל"נחלה בלי מצרים". למרות ייחודו של שיר זה ניכרת בו השפעה מיוחדת של השיר 'אתענג על אל היום', 21 שאף הוא מבליט את עניין עונג שבת, מנוחת השבת ולימוד התורה. גם נושא הבריאה המשולב בשירנו מושפע מתיאור בריאת אדם וחוה בשירו של פרג'י 'כל שומרי שבת'.

בצד פיוטי השבת הרבים כתבו פייטני צפון אפריקה גם פיוטים למוצאי שבת, פיוטי ההבדלה, שראשיתם עוד במאות האחת־עשרה והשתים־עשרה בספרד ובאשכנז. הפייטן מעמיד את השבת היוצאת כנגד המולת ימי המעשה, המשא והמתן ועסקי מקח וממכר, מדגיש את ביטחונו המלא בה' וצופה ומאחל לשבוע טוב, ומציין כי ראויים הם שומרי השבת כי יזכו לפרנסה טובה ולהצלחה בעשיית החולין. עוד יש בפיוטי ההבדלה הבעת תקווה לגאולה קרובה והזכרת שמו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה, שהוא הדמות המרכזית במוצאי שבת. בטוחים אנו, כי אליהו יבוא ויבשר את הגאולה, שהרי הגאולה היא שכרם של שומרי השבת, וכאילו אנו אומרים לקב"ה: "הרי שמרנו את השבת כפי שציוויתנו, שלח לנו מעתה את אליהו הנביא".

אפרים חזן-'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה

עמוד 34

פָּקֹד פָּקַדְתִּי   סיסמת הגאולה

מוקדש בידידות ובהערכה לידידי ישראל רוזנסון נ"י

וּכְקֶדֶם יִפְקֹד, פְּקוּדֵי / הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדוּת

אפרים חזן

 השורש "פק"ד" עולה בראשית פרשת שמות בפסוק: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות ג, טז). פסוק זה משתרשר לאחור, אל סיום ספר בראשית: "וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה" (בראשית נ, כה). השורש "פקד" מכתיר את הפרשה האחרונה בחומשנו כפרשת "פקודי", השורש "פק"ד" בפקודי  הוא כפול משמעות, והוא מחבר אותנו בחיבורים מעניינים בכיוונים שונים, המתייחסים להקשרי הפרשה וסביביה, כך למשל, פקודי המשכן ככפרה לחטא העגל שנאמר בו (שמות לב, לד) "וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֛ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י" עֲלֵהֶ֖ם חַטָּאתָֽם"  כפרשה החותמת את חומש שמות, ספר הגאולה,  השורש "פקד" מחבר אפוא את ראשית החומש לסופו ולסיום חומש בראשית.

הפסוק מופיע שוב עם הגאולה עצמה בפתח פרשת בשלח: " וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם" הפקידה-פקודה המודגשת בצירוף המקור אל הפועל הופכת להיות סיסמת הגאולה. עוד זאת החומש, המוביל את ישראל לשערי הארץ הוא חומש במדבר, חומש הפקודים, המתחיל במפקד עם ישראל לשבטיו ובסיומו הבקשה:

במדבר פרק כז

(טז) יִפְקֹ֣ד ה' אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה:

(יז) אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת ה' כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה:

 מעגל הגאולה נסגר בקיום השבועה ליוסף בפסוק שלפני האחרון בספר יהושע (כד, לב) "וְאֶת־עַצְמ֣וֹת י֠וֹסֵף אֲשֶׁר־הֶעֱל֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל׀ מִמִּצְרַיִם֘ קָבְר֣וּ בִשְׁכֶם֒ בְּחֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר קָנָ֧ה יַעֲקֹ֛ב מֵאֵ֛ת בְּנֵֽי־חֲמ֥וֹר אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם בְּמֵאָ֣ה קְשִׂיטָ֑ה וַיִּֽהְי֥וּ לִבְנֵֽי־יוֹסֵ֖ף לְנַחֲלָֽה".  

אכן, המדרש (שמות רבה פרשה ג) מחבר היטב בין אזכורי "פקד" הכפולים, מקור ופועל מוטה:

ישראל נמלכים בזקנים, ולכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך ואספת את זקני ישראל, אמור להם פקוד פקדתי, א"ל מסורה היא בידם מיוסף שבלשון הזה אני גואלם לך אמור להם זה הסימן, מהו פקד פקדתי פקד במצרים פקדתי על הים, פקד להבא פקדתי לשעבר, ואת העשוי לכם במצרים, כלומר אני פוקד על המצריים מה שעושים לכם, כד"א [= כמה דאת אמר](שמואל א טו) פקדתי את אשר עשה לך עמלק, ואומר אעלה אתכם, אמור להם כמו שאמרתי ליעקב אביהן כן אעשה, ומה אמר לו (בראשית מו) ואנכי אעלך גם עלה, וכן יעקב אמר לבניו (שם, מח) והיה אלהים עמכם והשיב אתכם וגו', מיד ושמעו לקולך למה שמסורת גאולה הוא בידם שכל גואל שיבא ויאמר להם פקידה כפולה גואל של אמת הוא, ואח"כ ובאת אתה וזקני ישראל וגו'.

את שרשרת המסירה מדור לדור מתאר בעל מדרש שמות רבה (פרשה ה, יג)

וישמעו כי פקד ה' על השמועה האמינו ולא על ראיית האותות, ובמה האמינו? על סימן הפקידה שאמר להם, שכך היה מסורת בידם מימות אברהם ויצחק. ויעקב מסר ליוסף ויוסף מסר לאחיו, ואשר בן יעקב מסר את הסוד לשרח בתו ועדיין היתה היא קיימת, וכך אמר להם: כל גואל שיבא ויאמר להם פקד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת. וכיון שבא משה ואמר: פקד פקדתי [אתכם] (/שמות/ ג'), מיד – ויאמן העם.

לזיכרון הלאומי דרושים מסרנים ומחנכים שיעבירוהו מדור לדור, ואף יתנו בו סימנים, המחברים בין עבר, הווה ועתיד, ורק כך הוא משתמר ועולה ומכריע בעת הצורך:

וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם הלכו אצל סרח בת אשר אמרו לה: בא אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותו ממש. אמרו לה: והרי אמ' פקוד יפקוד אלהים אתכם. אמרה להם: הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים, שכן שמעתי מאבא פ"א פ"א פקוד יפקוד. מיד האמינו העם באלהיהם ובשלוחו שנאמר: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו". (פרקי דרבי אליעזר מ"ח, ב)

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (שמות, י"ג, י"ט)… ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: יוסף יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך [אם לא תעלה את ארונך תישאר אתה כאן ואנחנו נצא ממצרים פטורים מהשבועה]. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה  (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דויהי בשלח)

סימן המחומש לחמש גאולות העמידו לנו חכמי המדרש

מנצפ"ך –  צופים אמרום (מִן צֹפָךְ),  כ"ך נרמז לאברהם לך לך למאה שנה יוליד. מ"ם ליצחק (בראשית כו) כי עצמת ממנו מאד רמזו שהוא וזרעו עצומים בב' עולמות. נ"ן ליעקב הצילני נא מציל בשני עולמות. פ"ף לישראל למשה (שמות ג) פקד פקדתי אתכם. צ"ץ (זכריה ו) הנה איש צמח שמו וגו' זה משיח ואומר (ירמיה כג) והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ (במדב"ר יח, כא)

גאולת האבות וישועתם, גאולת הבנים במצרים וגאולת בני הבנים לעתיד לבוא מתחברות זו לזו, וכולן עולות מחמש האותיות הכפולות בעברית, חמש האותיות שיש בהן אותיות רגילות ואותיות סופיות, שבארגון שונה מִסִּדְרָן הן יוצרות הבטחה גדולה. מנצפ"ך – צופים אמרום. הצופים הם נביאי ישראל, האמונים להביא את דבר ה' לעם הם הם שקבעו ומִיסְדו את הסימן שנמסר כבר לאבות עצמם. קביעה זו הופכת את הסימן לנבואה הניתנת מעם הקב"ה, וסופה להתקיים, ארבעה סימנים כבר התממשו, ואנו מייחלים ומצפים למימושו של הסימן החמישי, צ"ץ – צמח צדקנו, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה נחכה לו.

המטען הרב שנושא עמו השורש "פקד"  הוא אכן מיוחד גם בכך שהוא  נוטה  בכל בנייני הפועל: ועוד בניין מיוחד לו הוא בניין הָתְפָּעֵל (במדבר ב, לג "והלויים לא הָתְפָּקְדוּ בתוך בני ישראל").  עוד זאת השורש "פקד" נושא על גבו  קרוב לעשרים משמעויות. בפסוקים הראשונים בפרשת פקודי מופיע השורש "פקד" פעמיים, אותם מתרגם אונקלוס במשמעות של מניין, והנה אונקלוס מוסיף את השורש "פקד" לפסוק השני בפרשה  "ובצלאל בר אורי בר חור לשבטא דיהודה עבד ית כל דפקיד ה' ית משה" (תרגום אונקלוס, לח, כא-כב ), ומעלה משמעות נוספת לשורש "פקד", עניין ציווי ופקודה, משמעות בעלת נוכחות בולטת בעברית לדורותיה. משמעויות אלה מהן קרובות זו לזו ומהן שונות ואף מנוגדות זו לזו. נסקור כמה מהן: זכירה – וה' פקד את שרה, "פקדונות הרי הן כזכרונות". מניין – אלה פקודי המשכן, פקודה וציווי – ה' פקד עלי לבנות לו בית בירושלים. מינוי ותפקיד – ופקדו שרי צבאות בראש העם, לבקר מישהו – ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים. היעדרות וחוסר – וַיִפָּקֵד מקום דוד. ובימינו נפקדות.

רבי יהודה הלוי מנצל את רב המשמעות של השורש ויוצר מכתם משעשע, המדגיש את שתי המשמעויות העולות מן הפסוק  בשמואל א כ, יח, התחלת ההפטרה, הקרויה "מחר חודש", לשבת שהיא ערב ראש חודש. "וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ: 

להבנת המכתם יש להכיר את הסיפור שמאחורי המכתם. הלוי נקלע במקרה לסעודה שלא הוזמן אליה, חידד את עטו וכתב:

לֹא נִקְרֵאתִי רַק נִקְרֵאתִי / וּבְמִסְפַּרְכֶם לֹא אֶמָּצֵא

 אִם אֶפָּקֵד לֹא אֶפָּקֵד / אוֹ אֶמָּצֵא לֹא אֵרָצֶה.

לא נקראתי, היינו לא הוזמנתי ואיני קרוא לסעודה, אלא נקראתי, כלומר נזדמנתי במקרה, נקריתי. הכתיב באל"ף הוא מכוון ומסתמך על הכתיב בשמואל ב א, ו. אם אפקד, אם איעדר ולא אמצא, לא אפקד, לא תזכרו כלל שאני קיים.

רבי משה אבן עזרא כתב סדרה של מעל אלף ומאתיים שירים, החורזים במילים זהות במשמעויות שונות, במילים הומונימיות. בעברית של ימי הביניים נקראו אלה "מילים משותפות", ובמונחי השירה העברית בספרד הן מכונות במונח "צימודים". למפעלים מסוג זה קראו בימי הביניים בשם "ספר הענק", כלומר תכשיט המקשט את צוואר המחבר ומכבדו לעיני כול. בין שירי הצימודים בספר הענק לרבי משה אבן עזרא מצוי שיר בן שישה טורים החורז בפועל "פָּקְדוּ" בשש משמעויות שונות, נציג בזה את השיר ונציין בשוליו את המשמעויות העולות ממנו לפועל החורז:

עַל פִּי ה' נָשְׂאוּ מוֹנִים/ רֹאשׁ כָּל בְּנֵי הַדור פָּקְדוּ

וַיְבַקְּשוּ בַהְמוֹן אֲלָפָיו אַח- / שֵׂכֶל, וְדוֹרֵש אֱמֶת פָּקְדוּ

עַד מָצְאוּ אַב כָּל-הֲמוֹן גּוֹיִים / לֹא חָסְרוּ הוֹדָיו וְלֹא פָּקְדוּ

עָלָיו רְעוֹת עֶדְרוֹ בְּתוֹם לֵבָב / וּבְנוֹת מְעוֹן הַתּוֹם וּבִין פָּקְדוּ

הָיָה לְבֵן לָאֵל וְהוּא לוֹ אָב / אוֹתוֹ בְּצֵל אֵל מֵאֱנוֹש פָּקְדוּ

יִמְחֶה עֲווֹנוֹתָם לְמַעְנוֹ יוֹם / מָצוֹק עֲלֵיהֶם מַעֲוָה פָּקְדוּ

הפועל "פקדו", עובר כבריח בתור חרוזו של השיר, שש משמעויות עולות לפועל, תוך רמיזה להקשר המקראי, שבו באה אותה משמעות והעמדת מילה נרדפת המבהירה את המשמעות הטמונה בפועל באותו הטור. לא נפרט אך תוך ביאור רצוף של השיר נבליט את המשמעויות השונות. וכך אומר השיר, המוקדש לאיש מעלה בשם אברהם: בהשראה עליונה ספרו הסופרים (=מונים) את בני הדור, ופקדו1 ( = ספרו). בתוך כל אלפי הפקודים חיפשו אדם חכם ( = אח-שכל) וגם איש אמת פקדו2 (=חיפשו), ואז מצאו את אברהם ( = אב כל-המון גויים), המושלם בכל המעלות, ושבחיו ( = הודיו) לא נגרעו ולא פקדו3 ( = חסרו, נעדרו). אותם מונים על פי ה' פקדו4 (=ציוו) על אברהם לרעות ולהנהיג את הקהילה (=עדרו) ולבנות לקהילה בית של תום וחכמה. אברהם היה כבן לאל ומכל בני האדם פקדו5 ( = מסרוהו לשמירה) אותו לחסות בצלו של הקב"ה, וביום צרה הקב"ה יסלח וימחל בזכותו ( =למענו) לחטאים ולעוונות פקדו6 ( = זכרו, כלומר נזכרו, ועמדו לגרום לעונש, מלשון "פוקד עוון"). מרחב המשמעויות מכשיר את המילים מן השורש "פקד" למשחקי לשון של דו משמעות ומשנה הוראה מתוך תבנית עומק וקישורים בעלי עניין, שיש לשים לב אליהם. בשתי דוגמאות אלה ראינו את עצמתה של שירת ספרד ואת חיבורה למקרא, הנה תוך כדי השתעשעות בדברי שירה העמידו את הקורא על משנה הוראה וריבוי משמעויות בלשון המקרא.        

לאחר גירוש ספרד קמו כמה מרכזים שהמשיכו את שלשלת השירה העברית. שירה זו, אולי, לא הגיעה לרמתה של שירת תור הזהב בספרד, אך בהחלט נשמעו בה קולות של שירה משובחת ומעולה.

משוררי תקופה זו, המאה הט"ז, המשיכו במסורת השירה הספרדית, אך יחד עם זה חידשו דברים בשירתם והעמידו, למעשה, אסכולה חדשה. אביה של אסכולה זו במיטבה הוא רבי ישראל נג'ארה (1542-­1619). רבי ישראל נולד בצפת, והיה ראש וראשון לחבורת המשוררים אנשי צפת שהסתופפו בצִלָּם של מקובלי צפת, הארי וגוריו. מלבד בצפת שהה רבי ישראל גם בדמשק, ובמשך תקופה ארוכה שימש שם בתפקיד של חזן וסופר הקהילה.

רבי ישראל היה משורר פורה ביותר, ומאות שיריו נפוצו במהירות רבה בקרב כל עדות המזרח עוד בימי חייו. אין לך קובץ פיוטים מזרחי שאין בו משירתו של רבי ישראל נג'ארה, ולא בכדי אמרו עליו "לא קם בישראל – כישראל". כבר בשנת 1587 (שמ"ז) נדפס בצפת ספר שיריו הראשון "זמירות ישראל" והוא היום ספר יקר המציאות. לספר זה שלושה חלקים : א. עולת התמיד ובו שירים ותפילות לזמנים שונים. ב. עולת השבת ובו שירים ותפילות לשבתות השנה פיוט לכל פרשה מבראשית עד לזאת הברכה . ג. עולת החודש ובו שירים ותפילות לחדשים ולמועדים.

מתוך עולת השבת נציג את מחרוזת הפתיחה לפרשת פקודי:

יָקִים הָאֵל מִשְׁכָּן שִׁילֹה

וְלַאְסִירָיו יָשִׂים פְּדוּת

וּכְקֶדֶם יִפְקֹד, פְּקוּדֵי

הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדוּת

בצורה מחוכמת ביותר משבץ המשורר קטע מפסוק הפתיחה של הפרשה, והפעם השורש "פקד", והמשמעות הפעם היא משמעות של זכירה שתביא לבניין המקדש, בתוך כך הוא מקנה לצירוף "משכן שילה" משמעות שונה לחלוטין מן המשכן של עלי ושמואל. "משכן שילה" בשירתו של נג'ארה, כפי שהראה ר' שמואל כהן (במאמר, 'יקים האל משכן שילה : על "משכן שילה" בשירי ר’ ישראל נג’ארה', ספר שילה (תשעו), עמ' 64-69) הוא המשכן שייבנה על ידי מלך המשיח הקרוי שילה, כלומר בית המקדש השלישי.  הצירוף "משכן שילה" חוזר ונשנה בשירת נג'ארה, למשל בשיר השבת הידוע "יודוך רעיוני, ה' רועי":

אֵל עולָם שֶׁכֻּלּו שַׁבָּת תְּזַכֵּנִי 
וְנֵרְךָ בְּהִלּו שִׂים אור בַּעֲדֵנִי 
וְאֶל מִשְׁכַּן שִׁילה תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי 
מְהֵרָה עֲנֵנִי אוֹרִי וְיִשְׁעִי

הקמת "משכן שילה", מקדשו של המלך המשיח והעלייה אליו הן התגלמות הגאולה השלמה. החיבור שיצר נג'ארה בין בית המקדש השלישי ל"פקודי המשכן" הוא אפוא חיבור אל הגאולה הראשונה ואל סיסמת הגאולה "פקד יפקד אלוהים אתכם…".

פרשת תזריע

אֶעֱרֹךְ זֶמֶר תּוֹךְ מַקְהֵלוֹת / עַל חֲתַן דָּמִים לַמּוּלוֹת.

'אֲשֶר קִדֵּש יְדִיד מִבֶּטֶן, וְחֹק בִּשְאֵרוֹ שָֹם, וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶש' נוסח זה של ברכת הברית קושר בין מצוות המילה שנצטווה אברהם אבינו, והיא אחד מעשרה ניסיונות שנתנסה בהם, לבין קיום המצווה לדורות עולם,  כפי שהיא מובאת בפרשתנו כבדרך אגב ' וביום השמיני ימול בשר ערלתו'. מפסוק זה נלמדות הלכות רבות מעבר לתיאור המצווה בספר בראשית. הציווי לאברהם 'ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם' (בראשית יז, יב) מקבל בפרשתנו תוקף של מצווה מסיני והקביעה הנאמרת לאברהם 'והיה לאות ברית ביני וביניכם' (שם,יז, יא) מתקשרת לקביעה אחרת בעניין השבת 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם' וחוזרת לפסוק בפרשתנו בשני עיקרים: מילה דוחה שבת, ועל הילוד לעבור לפחות שבת אחת לקראת מילתו.

חביבה היא מצוות המילה על ישראל בכל הדורות כולם, ופייטנים בכל הדורת שרו תהילתה ושבחיה. תיארו את גודל המצווה המציינת את ייחוד עם ישראל בין האומות, ובירכו את הנימול בבריאות ואריכות ימים וכי יזכה לראות גואל בימיו, כשם שהוא זוכה שאליהו מלאך הברית ומבשר הגאולה נוכח בטקס הברית.

מבין הפיוטים הרבים לברית מילה נציג את פיוטו של רבי משה בוג'נאח פיוט הנוהג בקהילות צפון אפריקה ובעיקר בקהילות תוניסיה ולוב. פיוט זה מביא אל טקס הברית נימה של שעשוע ושובבות בצד החשש לילוד ולבריאותו.     

                 אֶעֱרֹךְ זֶמֶר תּוֹךְ מַקְהֵלוֹת

                 עַל חֲתַן דָּמִים לַמּוּלוֹת.

                 נִמּוֹל מִתְבּוֹסֵס בְּדָמִים

                 יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים

5               תִּרְצֶה דָּמוֹ, צוּר עוֹלָמִים,

                 כְּדַם זֶבַח וּכְדַם עוֹלוֹת.

                 יָהּ, חֹן וַחֲמֹל בְּרֹב חֶמְלָה

                 עַל בֵּן יִכָּנֵס לַמִּילָה

                 יִזְכֶּה לַחְזוֹת יוֹם גְּאוּלָּה,

10             יוֹם יֶשַׁע, יוֹם אוֹר וְגִילוֹת.

                 מוֹהֵל, לְאַט נָא לַנַּעַר,

                 וּרְאֵה אֵיךְ תַּחֲזִיק בַּתַּעַר

                 לִכְרוֹת עָרְלָה בִּבְלִי צַעַר,

                 וּזְרוֹק אֶל גִּבְעַת הָעְרָלוֹת!

15             שׁוֹמֵר אֱמוּנִים, שָׁמְרֵהוּ

                 וּבְקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ,

                 אוֹרֶךְ יָמִים הַשְׂבִּיעֵהוּ

                 לְמַעְנָךְ, נוֹרָא עֲלִילוֹת.

                 הַקְשֵׁב רִנַּת דַּל נַעֲנֶה,

20             וּבְחַיֵּי נִמּוֹל זֶה תִּקְנֶה

                 עַמָּךָ, וּדְבִירָךְ חִישׁ תִּבְנֶה,

                 וּזְכוֹר אַהֲבַת כְּלוּלוֹת!

                 חַזֵּק עַמָּךְ, צוּר מִבְטָחִי

                 וּלְצִיּוֹן קַבֵּץ נִדָּחִי,

25             קַבֵּל שַׁוְעִי וּרְצֵה שִׂיחִי

                 כְּבֶן יִשַׁי בְּשִׁיר מַּעְלוֹת!

1. אערוך זמר: אסדר שיר ואזמר. תוך מקהלות: בתוך הקהל בטקס, על פי תה' מח, כז. 2. חתן דמים למולות: הוא התינוק הנימול, והלשון מתוך שמ' ד, כו. 3. מתבוסס: כאשר ימולו אותו, וראו טור 6, והלשון על פי יח' טז, ו. 4. יראה… ימים: יש' נג, י. 5. תרצה דמו: מצוות המילה שקוימה בו תהא רצויה לפניך. 6. כדם… עולות: כדם הקרבנות על גבי המזבח. הלשון על פי מל"ב טז, טו. 7. ברוב חמלה: בחמלה רבה. 8. בן יכנס: נו"א: בן הנכנס, והעניין אחד. 9. יזכה: הנימול. 10. יום… וגילות: יום הגאולה הוא יום ישועה ויום גילה ושמחה, וחידש צורת ריבוי 'גילות' לתקנת החרוז. 11. מוהל: פנייה למוהל לעוררו להיזהר במעשהו לבל יפגע בנימול, חלילה. לאט נא לנער: על פי שמ"ב יח, ה. 12. וראה: שים לב והתבונן במעשיך. 14. גבעת הערלות: שימוש הומוריסטי, על פי יהוש' ה, ג. 15. שומר אמונים: כינוי לקב"ה, על פי תה' לא, כד. 16. ובקרב שנים חייהו: חב' ג, ב. 17. אורך ימים השביעהו: תה' צא, טז, בשינוי הוראה. 18. למענך: לכבודך ולכבוד שמך, לפי שמקיימים מצוותיך. נורא עלילות: כינוי לקב"ה על פי תה' סו, ה. 19. הקשב: שמע וקבל. 20­-21. ובחיי… עמך: תולה בקשת הגאולה בברכה לנימול: בחייו תפדה עמך. 22. וזכור אהבת כלולות: על פי יר' ב, ב. 26. כבן… מעלות: כשירי דוד ששר את שירי המעלות, תה' קכ-קלד.

השיר כתוב מתוך שמחת המאורע, שהרי 'ששון זו מילה' (בבלי מגילה טז ע"ב) והוא מיועד לטקס הברית, מתאר את הנימול לקראת הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו ומשגר לו ברכות לבריאות ולאריכות ימים, וכי יזכה לגדול ולראות בבוא גואל. הדובר עומד לפני המוהל, מחזק את ידיו, מזרזו על מעשהו וקורא לו לעשות מצוותו ביד אמונה ובמומחיות. דבריו נאמרים מתוך דאגה לשלום הילוד, אך גם בקורטוב של חיוך: מוֹהֵל, לְאַט נָא לַנַּעַר,/ וּרְאֵה אֵיךְ תַּחֲזִיק בַּתַּעַר / לִכְרוֹת עָרְלָה בִּבְלִי צַעַר, / וּזְרוֹק אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת!' כיוון שהזכיר את הצער ואת הסכנה העלולה לפגוע ביילוד מיד פונה הוא אל הקב"ה כי ישמור וירפא את הנימול ויחייהו, והוא שב ומברכו באריכות ימים ובגאולת ישראל בימיו, והשיר מסתיים בבקשת הגאולה ובהזכרת שירי המעלות, המביאים אל השיר את שמחת הגאולה והעלייה לרגל, ובכך הוא קשר את סוף השיר לתחילתו 'אערוך זמר תוך מקהלות' תוך רמיזה לפסוק 'בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים יְקֹוָק מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל' (תהלים סח, כז) מתוך מזמור המתאר גאולה ונדרש על הגאולה, וכפירוש רש"י שם 'אף עוברים במעי אמן אמרו שירה' (על פי בבלי סוטה ל ע"ב). שירת העוברים והתינוקות מימי קריעת ים סוף עונה כהד לשירת הקהל בעת ברית המילה. יתר על כן המשורר מזכיר לנו כי בזכות דם פסח ודם המילה נגאלו ישראל ממצרים ברמיזה אל יחזקאל טז, ו 'מתבוסס בדמים', ובעיקר אל מדרשו (שיה"ש רבה א ועוד) 'ואמר לך בדמיך חיי, זה דם הפסח, ואמר לך בדמיך חיי זה דם המילה' וכך המשורר את מצוות ברית המילה הנערכת בזמנו אל גאולת מצרים ואל הגאולה לעתיד לבוא.

פרשת אחרי מות 

רוֹמֵם בְּהוֹד סְעִיפִי סְחִיפִי / וְהָשֵׁב לְרֹאשׁ מְנִיפִי צְנִיפִי 

פרשת אחרי מות פותחת באזכור מיתת נדב ואביהו בני אהרן 'בקרבתם לפני ה' וימותו', מכאן ואילך ניתנות הוראות מדויקות לכניסה אל הקודש 'בזאת יבוא אהרן אל הקדש'. רק לאחר תיאור סדר עבודת הכהן הגדול וסדר הפעולות לפרטיהן מגלה התורה (ויקרא טז, כט-ל) 'וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ'. כי על כן נקבעה פרשה זו לקריאת התורה ביום הכיפורים. התורה אינה מפרטת  את כל הפעולות, התפילות והעבודות. פירוט מלא של סדר העבודה החל מ'שבעה ימים קודם יום הכיפורים…' (משנה יומא א, א) ועד 'ויום טוב  היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש' (שם, ז, ד) בא במשנה במסכת יומא. דברי המשנה, התוספתא והתלמוד משמשים בסיס לתיאורי סדר העבודה בפיוטי העבודה לאורך הדורות. פיוטי העבודה הם בעלי מסורת ארוכה ביותר מאז ראשית הפיוט עד לפיוט האחרון שנכתב בידי שד"ל  במאה ה-יט. 

סדרי העבודה נתחבבו על כלל עדות ישראל ונתקבלו בכל המנהגים. פייטנים בכל הדורות השקיעו את כוח יצירתם לשכלל ולעצב במכלול יופי והוד את הפיוט הנדון. מלבד התיאור המפורט של סדר העבודה בבית המקדש הוסיפו הפייטנים לדורותיהם הקדמה הכוללת שבח לקב"ה ומתארת את בריאת העולם ואת תולדות העולם מאדם הראשון ועד לוי בן יעקב וממנו לאהרן הכהן ומכאן ואילך בא סדר העבודה עצמו. היקף הפיוטים, בעיקר בחלקו הראשון, אינו אחיד יש מאריכים ביותר ויש מקצרים ביותר.          

ראשון כותבי פיוטי העבודה הידוע לנו בשמו הוא יוסי בן יוסי, וכותבי פיוטי  עבודה לפניו לא נודעו בשמם. התבנית הקדומה נעדרת החרוז  נשארה דומיננטית בכל המרכזים ובכל הזמנים. אם כי היו לא מעט פייטנים שחידשו סממני צורה ותבנית והוסיפו חריזה, מילות קבע, שרשור וכיו"ב. 

לימים הוסיפו פיוטי רשות, כלומר פיוטים מקדימים, לסדרי העבודה. קהילות הספרדים נוהגות לומר שני פיוטי רשות, הראשון לרבי משה אבן עזרא והשני לרבי שלמה אבן גבירול, לקראת סדר העבודה. נציין כי שני הפייטנים כתבו את הרשויות הללו כמבוא לפיוטי עבודה שהם עצמם חיברו, והמתפללים אימצו רשויות אלה לסדר העבודה 'אתה כוננת עולם מראש', הנהוג בקהילות הספרדים זה למעלה מאלף שנה ונחשב לקדום מבין סדרי העבודה המפויטים.  

בחרנו להציג את הרשות לסדר העבודה של רשב"ג בזכות המוסיקליות המיוחדת שלו ומשחקי הלשון הרצופים הבאים בסופי הטורים.     

אֲרוֹמִמְךָ חִזְקִי וְחֶלְקִי 

בְּבוֹאִי בְּרֹב דָּבְקִי וְדָפְקִי  

גַּם בְּשָׁפְכִי זַעֲקִי וְצַעֲקִי 

בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי  

5          דְּרַשְׁתִּיךָ בְּשִׁמְשִׁי וְאַמְשִׁי 

הַאֲזִינָה לַחְשִׁי וְרַחְשִׁי  

וְהַעֲבֶר נָא יָקְשִׁי וּמוֹקְשִׁי 

שׁוּבָה ה' חַלְּצָה נַפְשִׁי  

זְרֵה נָא עֲוֹן אָרְבִי וְעָקְבִי 

10        חֲבוֹשׁ מַחַץ עָלְבִי וְעָצְבִי  

טַהֵר סְגוֹר לִבִּי וְחֻבִּי 

וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי  

יוֹם עָמְדִי בְּאַלְפִּי וְטַפִּי 

כְּבוֹשׁ יָהּ קְשִׁי עָרְפִּי וְאַכְפִּי  

15        לְךָ אֶפְרֹשׂ כַּפִּי וְאַפִּי 

וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי  

מִיּוֹם שְׁחוֹת בִּרְכִּי בְּפִרְכִּי 

נִשְׁבַּת תָּמִיד עֶרְכִּי וְנִסְכִּי  

שִׂבַּרְתִּי בְּחֶלְכִּי לְמַלְכִּי 

20        ה' אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי  

עָגַמְתִּי בְלַחֲצִי וּמַחֲצִי 

פָּרוּךְ בְּיַד חוֹרְצִי וְקוֹרְצִי  

צִפִּיתִי לְאוֹמְצִי וְעוֹלְצִי 

כִּי הוּא יוֹצִיא  

25        קֻצַּץ חוּט שְׁבִיסִי וְצִיצִי 

רָחַק עֲסִיסִי וְדַם רְסִיסִי  

שָׁבַת מְגִיסִי וְסָר בְּסִיסִי 

אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי  

תַּתִּי שְׂפַת לִקְחִי כְּרִקְחִי 

30        שַׁתִּי עֲרֹךְ שִׁבְחִי כְּזִבְחִי  

שַׁדַּי שְׁעֵה שִׂיחִי כְּפִיחִי 

בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי  

לַמְּדֵנִי צוּר מְצוּדָתִי 

מִצְוַת עֲבוֹדָתִי וְדָתִי  

35        הָבֵן תְּעוּדָתִי עֲדָתִי 

אֲדֹנָי נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי  

גֵּאֶה תְּמוֹךְ רַגְלִי וְדִגְלִי 

בְּצַלְעִי סְמֹךְ כִּשְׁלִי וְחֶשְׁלִי  

יָהּ קוֹמֵם נִפְלִי וְשִׁפְלִי 

40        סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְּטִי לִי  

רוֹמֵם בְּהוֹד סְעִיפִי סְחִיפִי 

וְהָשֵׁב לְרֹאשׁ מְנִיפִי צְנִיפִי  

לְעֵת עֲרֹךְ צִפְצוּפִי כְּצוּפִי 

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי  

1. ארוממך: על פי תה' ל, ב. חזקי: מקור כוחי, על פי תה' יח, ב. וחלקי: גורלי ונחלתי, על פי אי' ג, כד; תה' עג, כו. 2. בבואי… ודפקי: כאשר אדפוק על שעריך לדבוק בך. 3. בשפכי… וצעקי: על דרך: 'אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי', תה' קמב, ג, וראו גם תה' קב, א; תה' סב, ט. 4. בקראי… צדקי: על פי תה' ד, ב. 5. דרשתיך… אמשי: ביקשתיך ביום ובלילה. 6. האזינה… ורחשי: על דרך: 'הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי', תה' יז, א. 7. והעבר… ומוקשי: והסר את מכשולי, על דרך: 'הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ', שמ"ב כד, י. 8. שובה… נפשי: על פי תה' ו, ה. 9. זרה… ועקבי: השלך את עוונותי האורבים לי והעוקבים אחריי. ועקבי: לשון מארב או התחכמות, על דרך: 'וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם', בר' כז, לו ופירש"י: 'כתרגומו וכמני, ארבני. וארב, וכמן. ויש מתרגמין וחכמני נתחכם לי'. 10. חבש… ועצבי: רפא את המכה שהכה בי אויבי. חבש מחץ: על דרך: 'בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא', יש' ל, כו (וראו גם איוב ה, יח). עלבי: המעליב אותי, על דרך: 'עלובין ואינן עולבין', בבלי שבת פח, ע"ב. ועצבי: על דרך: 'וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו', מל"א א, ו ופירש רד"ק שם: 'ולא הכעיסו כשהיה עושה שום דבר רע לא היה מכלימו ומיסרו'. 11-12. טהר… בקרבי: על דרך: 'לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי', תה' נא, יב. טהר… לבי: על דרך 'וטהר לבנו', מתוך התפילה לשבת ויו"ט. סגור לבי: על דרך: 'וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם', הו' יג, ח. וחבי: על דרך: 'לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי', איוב לא, לג. 13. יום… וטפי: כאשר אני ניצב בין הגדולים (ראשי העם) והקטנים. באלפי: על דרך: 'אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה', שו' ו, טו. וטפי: על דרך: 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם… טַפְּכֶם', דב' כט, ט-י. 14. כבש: העלם, הסתר (ראו: מי' ז, יט ורד"ק על אתר). קשי ערפי: על דרך: 'וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם', יר' ז, כו. ואכפי: מלשון כפייה, נֶטֶל, על דרך: 'וְאַכְפִּי עָלֶיךָ לֹא יִכְבָּד', איוב לג, ז. 15. אפרש כפי: אתפלל, על דרך: 'וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה", שמ' ט, לג. ואפי: פניי, ונראה כי כוונת המשורר היא לנפילת אפיים, כשהיו הכוהנים והעם נופלים על פניהם ביום הכיפורים בעת שהכהן הגדול היה הוגה את השם המפורש. 16. ושפתי… פי: על פי תה' סג, ו. 17. מיום… בפרכי: מיום צאתי לגלות. שחות ברכי: השתחוויה. בפרכי: עבודת הפרך, כלומר ההשתעבדות לאומות בגלות. 18. נשבת: שבת, פסק. תמיד: עולת התמיד שהוקרבה בכל יום, על דרך: 'וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד', דנ', יב, יא. ערכי: מערכת התמיד, על פי דה"ב ב, ג. ונסכי: נסכי המים והיין ששפכו על גבי המזבח בעת הקרבת הקורבנות, על דרך: 'עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ', במ' כח, י. 19. שברתי: קיוויתי, על פי תה' קיט, קסו. בחלכי: לשון עוני וחולשה, על דרך: 'עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ', תה' י, ח; י;יד. 20. ה'… חשכי: הקב"ה יאיר את אפלתי, על פי תה' יח, כט. 21. עגמתי: דאגתי ודאבתי, על דרך: 'עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן', איוב, ל, כה. לחצי ומחצי: המכות שהוכיתי בגלות. 22. פרוך… וקורצי: שבור ורצוץ ביד אויבי החותך אותי. חורצי: על דרך: 'אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ', וי' כב, כב.  וקורצי: על דרך: 'מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי', איוב, לג, ו. 23. צפיתי… ועולצי: ייחלתי לקב"ה המחזקני ומאמצני. 24. כי… יוציא: על פי תה' כה, טו. 25. קצץ… וציצי: נקרעו חוטי בגדי הכהונה, וזהו ביטוי לחורבן בית המקדש.  שביסי: שבכה לתכשיטי הראש, על דרך: 'הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים', יש' ג, יח. וציצי: הציץ שחבש הכהן הגדול על מצחו, על דרך: 'וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר', שמ' כח, לו. 26. רחק… רסיסי: יין הנסכים ונתזי הדם שהיזה הכהן מהקורבנות בטלו ואינם עוד. עסיסי: מיץ הפרי, כלומר היין. על דרך: 'וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס', עמ' ט, יג. ודם: על דרך: 'וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר', דב' לב, יד. רסיסי: על דרך: 'קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה', שה"ש ה, ב. 27. שבת… בסיסי: כלי הקודש פסקו מלשמש במקדש. מגיסי: הקערות, על דרך: 'וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו', שמ' כה, כט, ותרגם אונקלוס, שם: 'ותעביד מגסוהי'. בסיסי: הכיור בעל כן הנחושת, על דרך: 'וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת', שמ' ל, יח, ותרגם אונקלוס, שם: 'ותעביד כיורא דנחשא ובסיסיה דנחשא'. 28. אמרתי… מחסי: הקב"ה הוא מגני, על פי תה' קמב, ו. 29. תתי… כרקחי: תפילתי תהיה תחליף לקטורת, על דרך: 'תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב', תה' קמא, ב. תתי: נתתי, על דרך: 'וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף', שמ"ב כב, מא. 30. שתי… כזבחי: שמתי את עריכת השבחים לקב"ה במקום קורבן, על דרך: 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ', הו' יד, ג. שתי: שמתי, על דרך: 'שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ', תה' צ, ח. 31. שדי… כפיחי: פנייה לקב"ה שיקבל את תפילתי כמו את פיח הקורבנות. 32. בידך… רוחי: על פי תה' לא, ו. 33-34. למדני… ודתי: למד אותי את חוקיך ומצוותיך, על דרך: 'לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ', תה' קיט, יב. צור מצודתי: האל המגן עליי כסלע וכמצודה. על דרך: 'הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת', תה' לא, ג; 'ה' סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ', תה' יח, ג. עבודתי: עבודת יוה"כ. 35. הבן… עדתי: למד את תורתי לציבור. הבן: על דרך: 'דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי', תה' קיט, כז ועוד. תעודתי: תורתי, על דרך: 'לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה', יש' ח, כ. 36. ה'… תאותי: כל תשוקותיי גלויות לפניך, על פי תה' לח, י. 37. גאה: כינוי לקב"ה, על דרך: 'אָשִׁירָה לַה'כִּי גָאֹה גָּאָה', שמ' טו, א; 'יחיד גאה לעמך פנה' מתוך תפילת 'אנא בכוח'. תמוך… ודגלי: עזור לי בשעת צרה, על דרך: 'תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ', תה' יז, ה. 38. בצלעי… וחשלי: ובעת צרתי ושברי, כאשר אני כושל וחלש – תמוך בי. בצלעי: על דרך: 'וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ', תה' לה, טו. וחשלי: חולשתי, על דרך: 'וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ', דב' כה, יח. 40. סלעי… לי: על פי שמ"ב כב, ב. 41. סעיפי סחיפי: סף בית המקדש ולוחות הארז המצפים אותו, על דרך: 'הַסִּפִּים… נֶגֶד הַסַּף שְׂחִיף עֵץ', יח' מא, טז. 42. והשב… צניפי: והשב לראשו של הכהן הגדול את מצנפתו. מניפי: כינוי לכהן הגדול המניף את הקרבנות, על דרך: 'הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה", וי', ט, כא. צניפי: על דרך: 'יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ', זכ' ג, ה. 43. לעת… כצופי: כאשר אערוך את תפילתי הערבה כדבש. צפצופי: על דרך: 'הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים', יש' ח, יט. כצופי: על דרך: 'צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם', מש' טז, כד. 44. יהיו… פי: על פי תה' יט, טו. 

הפיוט שלפנינו הוא בן אחת עשרה מחרוזות באקרוסטיכון אלפביתי ובחתימה 'שלמה גבירול'. בכל מחרוזת ארבעה טורים, הטור הרביעי הוא סיומת מקראית. בארבע המחרוזות הראשונות  הדובר הוא שליח הציבור המבקש כי ה' יכפר על חטאיו ויקבל את תפילתו, אך דמות השליח מזדהה עם קהל עדתו ועם דמותה של כנסת ישראל. כך שהקורא ניצב בפני דמות דובר מתחלפת ומתגוונת תוך כדי דיבור. הנה הדובר בתור שליח מבקש 'גם בשפכי זעקי וצעקי / בקראי ענני אלהי צדקי', והנה הוא מייצג את עם ישראל הקובל על הגלות 'עגמתי בלחצי ומחצי / פרוך ביד חורצי וקורצי'. הדובר מבקש אפוא כי יצליח בשליחותו, וכי הקב"ה יסייע בידו, שלא ייכשל בדרכו ויכין לבו להנחיל תורה לקהל עדתו. ותוך כך הוא מקונן על עבודת המקדש כי איננה "רחק עסיסי ודם רסיסי', כלומר אין לנו לא ניסוך היין ולא הקרבת קרבנות ונתינת דמם על קיר המזבח.  

הרשות נכתבה, כאמור, כהקדמה לסדר העבודה המקיף 'אלהים אל ראשון ואחרון' שכתב רשב"ג, באקרוסטיכון אלפביתי כפול ארבע עשרה, ובחריזה מתגוונת א-ב, א-ב, המשתנה ממחרוזת למחרוזת. הטור הרביעי הוא סיומת מקראית ממין העניין, עוד זאת המחרוזות מתקשרות זו לזו בדרך השרשור, כלומר המילה המסיימת מחרוזת אחת היא המילה הפותחת את המחרוזת הבאה אחריה. 

עיקר כוחו וייחודו של שיר הרשות הוא בתבנית החריזה יוצאת הדופן. כל טור מסתיים ברצף של שתי מילים, בדרך כלל מילים נרדפות, פה ושם מילים מנוגדות או משלימות זו את זו. שתי המילים מעמידות בדרך כלל צימוד שונה אות והטכניקה המיוחדת הזו יוצרת לשון חידתית שהקורא נהנה לפענח. 'חזקי וחלקי' הוא הקב"ה, 'דבקי ודפקי' מתאר את דבקותו של הדובר הדופק על שערי תפילה, 'שמשי ואמשי' מציינים בוקר וערב. כנסת ישראל בגלות מצויה במצב 'לחצי ומחצי', כלומר 'לחוצים מחוצים', כמתואר בשיר אחר לרשב"ג (שביה עניה), והיא נתונה בידי 'חורצי וקורצי' הוא האויב הכורת אותי ופוגע בי. לסיום הוא מבקש לרומם את בית המקדש, ולהחזיר כבוד הכהן למקומו 'והשב  לראש מניפי צניפי', 'מניפי' הוא הכהן הגדול המניף חזה ושוק, 'צניפי' היא המצנפת לראשו המסמלת את כלל בגדי הכהונה ואת סדר העבודה בבית המקדש. הקצב המיוחד הנוצר מן הצימוד הרצוף יוצר תחושה של  מלאות ומיצוי העניין 'חזקי וחלקי', 'זעקי וצעקי' 'לחשי ורחשי', 'אלפי וטפי' וכו'.  

הסיומות המקראיות החותמות את המחרוזות הן מתוך פסוקים התומכים בתפילתו של הדובר כשליח ציבור, כך הפסוק החותם את המחרוזת הראשונה 'בקראי ענני אלהי צדקי' מתוך תהילים ד, ב, והמשכו 'חנני ושמע תפלתי', אף לשון הפסוק במחרוזת השנייה 'שובה ה' חלצה נפשי' מתוך תהלים ו, ה, הוא זעקת תפילה שהמשכה 'הושיעני למען חסדך' ולקראת סיום המזמור חש הדובר כי 'שמע ה' תחנתי ה' תפלתי יקח'. הסיומת המקראית השלישית 'ורוח נכון חדש בקרבי' חלקו השני של הפסוק בתהלים נא,יב, הפותח 'לב טהור ברא לי אלהי'. סיומת זו עומדת כולה בעולמו של הפרט המבקש היטהרות, כפרה והתחדשות כדי להיות ראוי לקהל שהוא מייצג כשליח ציבור. 

מבחינה תחבירית כל מחרוזת בונה עניין שלם אחד אם בכיוון הפרט כעומד לעצמו במחרוזת השלישית, הן כשליח ציבור העומד בתפילה במחרוזת הרביעית וכמנחיל תורה לקהלו במחרוזת התשיעית, הן כנסת ישראל בגלותה במחרוזת השישית והן בגעגועי כנסת ישראל למקדש במחרוזת השביעית, ובבקשת הגאולה בשתי המחרוזות האחרונות. שני טורי הסיום 'לְעֵת עֲרֹךְ צִפְצוּפִי כְּצוּפִי / יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי' מחזירים אותנו לשתי המחרוזת הראשונות המבקשות מן הקב"ה לקבל התפילה ברצון, ובונים מסגרת של 'סיים במה שפתח', ומחברים את פיוט הרשות ליעדו.