עם סגולה ◆ לחג הפסח ◆

א. כל טרחא שאדם מתאמץ ומזיע בנקיון הבית מחמץ וכל ההכנות לפסח בכך זוכה לכפרת עוונות (אריז"ל).

ב. סגולה לתינוק שאיחר לדבר, נותנים לו לשתות ממים שלנו, המיועדים ללישת הבצק עבור אפיית ממצות, ובנוסף עוזר לשיפור הזיכרון, ונרמז בתלמוד מסכת הוריות (דף יג ע"ב), חמישה דברים משיבים את הלימוד ואחד מהם, השותה מים של שיורי עיסה וכו' (יהדות המגרב עמוד 85).

ג. צריך להתרחק מכל כעס וקפידא בפרט בליל הסדר,

וכתב הרב הגר"ח פלאג'י זצ"ל וכפי מה שאדם מתייחס לאנשי ביתו, כך נוהגים עימו בכל עיניניו מהשמים, מדה כנגד מדה. 

ד. סגולות בקערת ליל הסדר,

כתב בספר אוסרי לגפן (ח"יג), משם הרה"צ חיים כהן שליט"א המכונה  "החלבן" אכילת הזרוע – סגולה לשידוך. (ואם היא צלויה יאכלנה למחרת. אכילת הביצה – סגולה לבנים. אכילת החרוסת – סגולה לקנות דעת.

ה. סגולת האפיקומן.

מנהגנו לשמור חתיכה קטנה מהאפיקומן והוא סגולה לפרנסה, ולהינצל בדרכים. ומובא בהגדה מימים ימימה,

מעשה נפלא מהראש"ל הרב שלמה משה עמאר שליט"א שסיפר בעת עלייתם ממרוקו לארץ ישראל עברו דרך צרפת

מהנמל שבמרסי הפליגו, ובדרך הייתה רוח סערה שטלטלה את האוניה ויושביה, זקן אחד הוציא מאמתחתו, חתיכה מהאפיקומן והשליכה לים, והים שב מזעפו…  וכך מנהג יהודי אלג'יר, וכן נהגו יהודי לוב והייתה נשמרת האפיקומן עד לשנה הבאה ששורפה בביעור חמץ (נחלת אבות פסח אות נט).

ו. אכילת המצה מסוגלת לפרנסה, כי בחג הפסח נידונים על התבואה (בני ישככר, מר"ח ניסן).

ז. כאשר אומר "ונצעק אל ה' כל אחד יכוון בדבר מה שצריך מאת הקב"ה בדבר ישועה ורחמים.

ח. שאוכל מרור (חסה), יכוון בזה לצאת ידי חובה, כל השנה בדבר המרירות…. 

 ט. עת רצון בעת גמר ליל הסדר, בשעת חצות לילה,

שערי שמים פתוחים לקבל התפלות, על כן יברך את בניו ובני ביתו בלילה זה. ויעקב אבינו קבל את הברכות בליל פסח כמובאר במדרש.

יהי רצון שנזכה מהרה בקיום הברכה

"ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון. ונודה לך על גאולתינו ועל פדות נפשנו" במהרה בימנו אמן. 

כעתירת הרב אברהם אסולין. {לעשרות סגולות ראו קטגוריה סגולות}.

—

מניעת אכילת קטניות ועוד

א. מנהג קהילות ספרד וארצות המערב שלא לאכול אורז בפסח. והטעם שמא התערב באורז חיטה או קמח, ואין לעשות התרה משום מנהג אבותינו ובכך יש כמוציא לעז על רבותינו. איתא בפסחים (קיד), רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת. ואין הלכה כותיה, והחשש שמא יתחלפו עיסת אורז ב

עיסת חיטה. וכתב החיד"א בספרו טוב עין (סימן ט אות ו). דאנחנו בני ספרד אין נוהגין במניעת הקטניות, אמנם באורז נהגו בעיה"ק ירושלים ת"ו מרבית הת"ח ויראי ה' שלא לאוכלו בפסח משום מעשה שהיה. וכ"כ בספר פקודת אלעזר (או"ח עמוד ס"ד). עכשיו נוהגים גם הספרדים בירושלים וצפת ת"ו לאסור קטניות זולת פולין חדשות ולחות שמקלים בהם. וכ"כ הרה"ג רבי דוד בן שמעון זצ"ל בספרו שער המפקד (פסח סעיף י). וכ"כ נתיבי עם, מנהג ירושלים להימנע מאכילת אורז, ובימי מלחמת העולם הראשונה היה רעב גדול, והגיע סיוע מארה"ב ושלחו אוניה טעונה באורז ומאז המשיכו באכילת האורז. וכן נהגו בתלמסן וחלק מהמשפחות באלג'יר (הוד יוסף עמוד קכ"ד). וכ"כ בן איש חי (ש"א פרשת צו אות מא), פה עירנו (בגדאד), יש הרבה בעלי בתים נוהגים שלא לאכל אורז בפסח, מפני כי האורז ימצא בו תערובת חיטין ושעורים, וצריך לבדקו תחילה פעמים ושלוש, וחוששין שמא ישגו בבדיקה וישאר באורז חיטה ושעורה ויבשלו בו לכך בדלין ממנו. וכ"כ בספר מועד לכל חי (ס"ב אות ז). שכן מנהג טורקיה. ומובא בספר שולחן גבוה (סימו תנג ה"א), מנהג יהודי סלוניקי שלא לאכול אורז. מובא בספר ישראל סבא, היה חכם אחד במרוקו שהתיר אכילת אורז ושלח אליו רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל אגרת וז"ל וכבר נהגו ראשונים וחכמים גדולים שאין לאוכלו ומנהג אבותינו תורה משום ואל תטוש תורת אמך. וראיתי בספר נר ציון פסח (עמוד קמ"א). שכן נהגו בארצות הבלקן. יון, בולגריה, בוסניה, ואיטליה עכ"ל.

ב. אכילת קטניות ככל אנו אוכלים קטניות ירוקות ולחות. וכך מנהגנו במרוקו כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קס). וכן נהגו בתוניס כמובא בספר עלי הדס (עמוד תכח). שאין אוכלים קטניות יבשים אלא קטניות ירוקים ולחים. וכן הוא מנהג סלוניקי שלא לאכול קטניות מלבד חרדל, כמובא בספר שולחן גבוה (סימן תנג ה"א). וראיתי בספר נר ציון (חודש ניסן דף קמב), שכתב וכן מנהג קהילות ארם צובא כן העיד ח"ר עזרא עדס זצ"ל שכן מנהגם. ואף שבתקופה האחרונה לא נמנעו בקהילת ארם צובא מאכילת הקטניות, הנה שמענו מפי עד נאמן שלא הותר כן אלא לצורך שעה בעת המלחמה, לפי שהיו במצור ובמצוק, ולא שביטלו ושינו מנהגם הקדום. על כן בזמנינו שאין חשש, הדר דינא שיש להחזיר עטרת המנהג לתפארה, ולהימנע מקטניות יבשות כמנהג מימי קדם, דמשק, לבנון, בוכרה, אפגניסטן, וכתב הרב בית דוד, טעם הדבר כי שם קטניות הוא כשאוכל הזרעים אחר שיבשו הקליפות ועושה מהם גורן, וע"ז כתבו הראשונים (סימן תנג). כמה טעמים לאוסרם, א. מפני שעושים אותם גורן עם מיני דגן. ב. מפני שטוחנים אותם שהם יבשים (כתירס וכיו"ב), ועושים מהם פת, ויש לחוש שמא יתחלף בפת דגן. ג. מפני ששמים אותם בשקים עם דגן, אבל כל זה שייך רק בקטניות יבשות ולא בלחות, ועל כן נהגו בכל ארצות ספרד לאוכלם. אולם מנהג בני אשכנז שאינם אוכלים קטניות בין לחים ובין יבשים. וונפקא מינה לבני המערב וספרד לעשות התרה במקום חולי וכדומה שלא קבלו אבותינו ורבותינו דין קטניות בגדר איסור כאחינו האשכנזים אלא בגדר סיג.

ג. היו משפחות שלא אכלו כלל שום, כמו משפחתנו מהעיר מראכש, וכן המנהג בק"ק אולדמנצור (רבי שמעון אבוקסיס), נטיפא (סבתא תמר דנינו), וכן המנהג במחוז דרעא (מפי הרב מאיר אסולין).
יתכן והסיבה לכך היא שהשום גדל בשדות ששם מגדלים גם חמץ, ויתכן שישנן משפחות נוספות ממקומות אחר. מ"מ המנהג הרחב בכל מרוקו לאכול רק שום חי וירוק (טרי), והסיבה שמנהגנו להימנע מלאכול שום יבש, לפי שנמצא במקומות של קטניות יבשות, וקיים חשש שמא יתערבו עימו קטניות או מהשקים (בזמנם בגמר השימוש היו חוזרים ומשתמשים בשקים שפעמים מעורב בהם קמח).

ד. בדין שמן קטניות. בעיקר הדבר אם שמן קטניות בכלל הגזרה, בתרומת הדשן התיר להדליק בשמן קטניות, לפי שנאסר רק באכילה ולא בהנאה, וכ"כ המהרי"ל (פסח סימן ט'). ואבני נזר (סימן שעג). דגם שמן הנעשה מן הקטניות בכלל הגזרה. אומנם במהרש"ם (ח"א סימן קפג), ובמרחשת (סימן ג'), כתבו דשמן היוצא מן הקטניות שלא נפלו עליהם מים מותר באכילה, ופרשו דמ"ש בתרוה"ד לאסור איירי כשלא בררן לפסח, או כשנתערבו במים. והנה מרן החיד"א בברכי יוסף (תנג סק"ה ותמז סקי"ד). הביא דברי הפר"ח שאסר לשתות שמן שומשמין בפסח. וכתב שם שמנהגם בירושלים ת"ו שלא לבשל בפסח אלא בשמן זית וכן ראוי להורות. וכן כתב בספר לב חיים פלאג'י שבמקומו נהגו לא להשתמש בשמן הקטניות לא לאכילה ולא להדלקה ואינו איסור אלא גדר וסייג. ע"כ נר ציון פסח. וראיתי בספר ארץ חיים סתהון (סימן תנג ס"א), הביא את המנהג שלא להשתמש בשמן שומשמין אלא בשמן זית מסונן יפה, כי בשמן שומשמין שכיחי טובא גריעני חיטים. ובספר זכרונות אליהו מני כתב פה עיה"ק חברון ת"ו אין אדם אוכל שמן שומשמין ואם כן נראה שכולם קבלו עליהם חומרת חוזר וניעור אפילו בטעמו. וכתב בספר זכור לאברהם ריש הלכות פסח שכן מנהג טורקיה בכל החומרות אית לן חוזר וניעור. וכתב הרב אור לציון (פ"ח אות טו בביאורים), שטעם הדבר שהחמירו בזה לאו משום שנמנעו משמן קטניות, שהרי רוב הספרדים בא"י לא נמנעו מקטניות אלא לפי שהיה מצוי מלבד שמן זית רק שמן שומשמין, והיה בו עירוב גרעיני חיטה, והחמירו לחוש דחוזר וניעור. וכך מנהג ירושלים, מרוקו, טורקיה ועוד.

ה. מנהגנו להשתמש בשמן זית בלבד, ויש משפחות שנמנעות מלהשתמש בשמן זית ומשתמשים במקום בשומן בשר אך להנאות בשמן זית נהגו היתר, כמו להדליק נרות בשמן זית. (הגר"ד פרץ מפי הרבנית תמר פרץ ע"ה וכך נהגו בבית הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל).

ו. כתב הרה"צ רבי שלמה חיון זיע"א – המובא בספר הגדה יאמרו גאולי ה' (ח"א עמוד 89), וז"ל בסוקאר של פורטוגאל וכיוצא שאומרים שאין חשש ושמענו שרבים מיראי ה' ופקיע שמייהו בחכמה וסדר הקדושה היו אוכלים, וכ"כ הרב בית יהודה עיאש שם דסוקר של פורטוגאל הוחזק שאין בו שום זיוף, נראה דהמחמיר שלא לאוכלו וכו' מ"מ יכול הוא להשהותו בפסח וכו' הכן מסיק המחבר במחזיק ברכה עש"ב עכ"ד. ובשו"ת קרני ראם (סימן רכט), כתב שבעירו סאלי לא אכלו סוכר ולמי שמעונין, העצה להמיס את הסוכר ולסננו ע"כ והרב הגאון רבי רפאל אנקוואה זצ"ל למרות הפיתרון שכתב בשו"ת הנ"ל בביתו לא השתמש בכל ימי הפסח בסוכר (הגר"ד פרץ משמיה דנכדו רבי יוסף אנקוואה ז"ל). ובספר נהגו העם (עמוד מד אות ה), כתב בדידי הוה עובדא ביום אחד בשאר ימות השנה כאשר יצאתי מביתי והנה בעל חנות אחד הראה לי סוכר שהצבע שלה היה לבן לא כצבע הסוכר, ולקחתי החתיכה הזאת לביתי ושמתיה במים, והנה כאשר נמס הסוכר נמצא חתיכת לחם ממש, וזה טעם הנמנעין מן אכילת הסוכר משום שהפועלים טובלין פתם ביערת הדבש בבית החרושת (עיין נהר מצרים דף כח אות יא) ע"כ. ולכן בימנו שהסוכר בחזקת כשרות מהודרת וידוע שאין מזיפים בסוכר, וכן על פי משרד הבריאות יש איסור מוחלט לאכול במקום התעשיה, מותר לכתחילה לאכול סוכר וכן נוהג הגאון הרב יהושע מאמאן שליט"א.

ז. בכל ימי הפסח מנהגנו להשתמש בהכנת התה, בעלי נענע ירוק לבד ולא בתיונים למינהם, וכן בדרום מרוקו נמעו מלשתות קפה, כך נהגו גם באולדמנצור (רבי שמעון אבוקסיס), וכן נהגו בערים פאס, מראכש, ובצפון מרוקו (הגר"ד פרץ). ויתכן הסיבה שנמנעו משתית קפה למרות שהינו פרי ולא קיטניות מפני שהיו נצרכים לטחון אותו, ומשם היה בנמצא בשקים בחנויות הקיטניות למינהם.

ערב – פסח.

א. בתפלת שחרית ערב פסח, מנהגנו שאין אומרים מזמור לתודה (סידור החודש).

ב. בשריפת חמץ יש שנהגו לשרוף גם את הלולב שנשמר מחג הסוכות ראה בספר ישראל סבא לר' דוד יהודיוף חתן הבבא סאלי (עמוד 331).

ג. מנהגנו שהבכורות מתענים בערב פסח, זכר לנס שניצלו ממכת בכורות, כאשר הבכור פחות מגיל המצות, יתענה אביו בעבורו ומאחר שירדה חולשה לעולם יש מתירים אכילה למשתתפים בסיום מסכת או סיום חלק מהזוהר הקדוש או בהשתתפות בסעודת ברית מילה.ועובדה מעניינת שרבי משה אסולין זצ"ל רבה של בוגמז, העיד שכך נהגו אצלם מלבד חלושי כח וכדומה, שהיה עורך סיום מסכת בעבורם, והוא עצמו היה בכור והמשיך בתעניתו. וכן נהגו בדרום מרוקו (רבי שלמה פחימא), בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן קעט), הוסיף שמהני אף סיום פרק גמרא ע"כ. בק"ק חלב, נהגו לערוך סיום הזוהר אותו היו גורסים ולומדים במשך כל החורף, ועורכים את הסיום בערב פסח (מפי הרב אברהם עדס). וכך ונהגו בתפילאלת בתענית, וכאשר הבכור היינו תינוק או קטן מנהגנו שהאב מתענה עבור בנו, וכתב בספר וזאת ליהודה טולידאנו (סימן פד), המנהג פשוט שהאב או האם מתענין על בנם הבכור עד שיגדל, וכתב המג"א בשם הסמ"ק דאם התענו פעם אחת הוי כנדר וכו', ובספר ישראל סבא (עמוד 331)סיפר הרה"צ יחיאל אבוחצירא שליט"א שאביו סידנא בבא חאקי זיע"א היה מתענה בעבור בנו ר' אהרון היו' כל שנה עד שנעשה בר מצוה, וגם בזה לא סמך על סיום מסכת וכיוצ"ב וכשנעשה בן י"ג, הודיעו כי מעתה יהיה עליו לצום בעצמו. וכתב הרה"ג הרב משה מלכה זצ"ל בספרו והשיב משה (עמוד 72), וכך נהג בהולד בנו הבכור בכל ערב פסח התענה בעבור בנו. וכתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספרו חיים לראש (עמוד יד), דיש מתחכמים להתחיל מסכתא איזה ימים קודם ערב פסח, וגומרים אותה  בערב פסח ועושין סעודה לסיום מסכת. ובשו"ת לך שלמה (בהשמטות סימן ז),שבכור שרוצה להפקיע התענית בהשתתפותו בברית, ואינו מב"ב ואין לו שום ריעות אין להתיר לו לאכול בסעודה מצוה.

ד.  כתב הש"ע ויש מי שאמר שאפילו נקבה בכורה מתענה. וכך נהגו בסלוניקי כמובא בספר שולחן גבוה (פסח אות יא). וכ"כ בברית כהונה (עמוד קלב). וכ"כ מנהג יהודי אלג'יר ראה בספר זה השולחן (ח"א עמוד קב אות ג). אולם מנהגנו שהבנות הבכורות אינם מתענות כפסק הרמ"א וכ"כ הבן איש חי (פרשת תצוה אות כה). ואיתא בברכי יוסף למרן החיד"א (סק"ט). שהתענית משום פרסומי ניסא שניצלו הבכורים, והיה ראוי להתענות ביו"ט עצמו לפי שבליל ט"ו היה הנס, אלא שביו"ט אסור להתענות לכן הקדימוהו ביום שלפניו. וקשה היכן מצינו שמתענים זכר לנס? אדרבה לפרסומי ניסא עושין שמחה ויו"ט! לכן יש מפרשים את דברי הטור, כי בשעה שאמר משה רבנו ע"ה שימות כל בכור בארץ מצרים ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו, התענו בכורי ישראל שהיו ניצולים, וכל אב התענה בשביל בנו שלא יענש בעוון אביו, ואף כי הבטיח להם משה רבנו ע"ה ולא יתן המשחית לבוא וכו'. בכל זאת צריכים היו לרחמי השי"ת, שלא יגרמו עוונותיהם להיענש עם המצרים, לכן מתענים גם עתה בכורי ישראל זכר לתעניתם שהתענו בשנה שיצאו ממצרים. (פסקי תשובות סימן תע).   

ה. אין מסתפרים כל ערב פסח. ומקודם היו הדיינים מענישים למגלח ולמתגלח במיני עונשים. ויש פעם שעשו נידוי למי שעשה מלאכה מחצות היום (נוהג בחכמה עמוד מט אות ג). ובספר וזאת ליהודה (סימן פב), בעניין התגלחת בערב פסח אחר חצות לאדם הבא מחוץ לעיר (דרכים של זמנם), או חבוש בבית האסורים (בימנו כמעט שהיתר זה לא קיים, שהרי נותנים לאסירים להסתפר), או לעניין אבילות וכדומה, מצאתי כתוב בספר הרב הגדול כמוהרבי"ע (רבי יהודה בן עטר), וז"ל ונראה מדברי הרמב"ם בסוף הלכות יום טוב בהלכה המתחלת לפיכך יום י"ד בניסן וכו' כמו חולו של מועד והוא קל מחולו של מועד וכו' ע"ש, דכל הנך התירו בחולו של מועד (ש"ע סימן תקלא), מכל שכן דמותרים ג"כ בערב פסח אחר חצות דהא ערב פסח קל מחולו של מועד.

ו. שיעור כזיתות. כתב הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ד א"ח סימן סא), וז"ל והעלתי להלכה דכפי הדין והסברה שראוי למדוד בכמות ולא במשקל. ודוקא בדבר השוה במשקלו אז נכון לשער במשקל, שזה עולה בדקדוק יפה, ואמרתי שמזה נמשך הטעות לדברים שאינם שוים ושראוי לבטל המנהג עכ"ל. ומ"מ מי שאינו יודע לשער, ישקול במשקל, (כזית 27 גרם). וראוי לסדר כל הכזיתות מרור חסה, וכזיתות מצה מערב פסח. חיוב לאכול ג' כזיתות (אחד במוציא, השני בכורך, והשלישי באפיקומן), ואם רוצה להחמיר יאכל ה' כזיתות, ב' כזיתות במוציא, כזית בכורך, ב' כזיתות באפיקומן. ב' כזיתות מרור- חסה, אחד מרור, והשני בכורך.

ז. בימנו ראוי לקחת מרור – חסה וכדומה, ירקות שגדלו בחממות ללא חרקים, שהרי בדור הקודם היה מיעוט חרקים, אחר שרית הירק במלח, היו מחזקים את הגבעול מול השמש, והיה נבדק כהלכה, שבזמנם לא היו רצוצים, ובימנו עם הרצוצים התרבו החרקים, ויש מחכמי המוסרבדורראה אור החיים (ויקרא יא מג(, שאמרו שלפי ירידת הדור, כך הדבר מתקיים ברמשים במאכלים, לכן בזמנו בפרוטות נותן להדר ולקנות ירקות ללא חרקים.

ח. חיוב לשתות ארבע כוסות יין ואם אינו יכול לשתות יין יערב עם מיץ ענבים. ושיעור רביעית 86 סמ"ק, אומנם יש עניין להדר בליל הסדר בכלים משובחים, אבל כאשר הכוסות ליין גדולים לבסוף יש תקלה שאינו שותה ד' כוסות, או שישתכר מחמת היין ואז יצא שכרו בהפסדו, לכן כדאי שיהיו כוסות כשיעור הלכה.

ט. איתא בגמרא (פסחים קיד), רבי אלעזר בר צדוק אומר חרוסת מצוה, ושואלת הגמרא (דף קטז), מאי מצוה, רבי לוי אומר זכר לתפוח, ורבי יוחנן זכר לטיט, וכתבו בתשובות הגאונים לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים (פ"ח), שנאמר "תחת התפוח עוררתיך וכו' כפלח הרימון רקתך וכו' התאנה חנטה פגיה כו' אמרתי אעלה בתמר וכו' אל גינת אגוז ירדתי וכו' וכן שקדים של שם ששקד הקב"ה על הקץ. (הוד יוסף עמוד קלו). וכתב בספר מועד לכל חי פלאג'י (סימן ד אות כו), ואגוזים ושקדים שמלבנים החרוסת זכר לטיט שעושין מסיד שהוא לבן וכו'.

י. מנהגנו שאין אוכלים חרוסת בערב פסח, וכן לא מרור – חסה. משום חיבוב מצוה והיכרא במה שאין אוכלים אותו בערב פסח ובליל פסח אוכלים אותו למצוה.

יא. ליל פסח שחל ערב שבת, כתב הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ד א"ח סימן ס), בתפלת ערבית כתב מנהגנו שמעולם לא אמרנו ברכה מעין שבע, והטעם כי ליל שמורים הוא, וכדעת הש"ע (א"ח סימן תפז סעיף א). וכן כתב בקצור שולחן ערוך טולידאנו (סימן תלו אות ח). וכן מנהג ק"ק חלב (מפי הרב אברהם עדס).

—

תורת אמך ◆ פרשת בהר◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס'52◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר  (כה, א).

כתב הרב יוסף בן הרוש זצ"ל, בספרו אהל יוסף, יש להקשות, הרי כל התורה כולה בהר סיני ניתנה כמו שאמר רש"י ז"ל, אם כן בהר סיני למה לי?  ואכן יש לתרץ, ידוע שמדת הענוה, אין לך שום מדה טובה ממנה. שהרי אברהם אבינו ע"ה נשתבח בה וכן משה רבנו ע"ה וכן דוד המלך ע"ה, כולם נשתבחו במדת הענוה, וכמו שכתוב (במדבר יב, ג), והאיש משה ענו מא"ד, ראשי תיבות מ'שה א'ברהם ד'וד, ובמדת הענווה שהיתה משה, זכה וקיבל תורה מפיו יתברך וזכה לכל הכבוד הראוי לו. וגם הר סיני היה שפל ועניו מכל ההרים שכנגדו, ולכן ניתנה עליו התורה, שנאמר למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח, יז), בעלי מומין כמו גבן, נמצא מי שהוא בעל גאוה נקרא בעל מום, וזה כונת הכתוב וידבר ה' אל משה', בשביל שהוא עניו, וגם באומרו 'בהר סיני', שהיה שפל ועניו, 'לאמר', לאחרים שיתרחקו מן הגאוה ויברחו בענוה.

דבר אל בני ישראל ואמרתה אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה' (כה, ב).

כתב הרב דוד קדוש זצ"ל בספרו לב דוד, כתב בספר החינוך (מצות פד), מה שביאר בטעם מצוה זו, ועוד יש לומר, דהנה כל אומן מתעסק בעבודה שנותנת לו רווחים, ואם כן מה רווח לבורא בשביתת הקרקע? אלא כל שש שנים האדם טרוד בעבודת הקרקע עם כל המלאכות הקשורות בזה, ואילו התורה מונחת בקרן זוית. אבל רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך ציוה שביתת קרקע בשביעית, למען ילמדו התורה. הא כיצד ? איתא בגמרא (ברכות לה(, רבא אמר לתלמידים שלא יבואו ללמוד בחודש ניסן ולא בחודש תשרי, כדי שלא יהיו טרודים במזונות כל השנה. נמצא כל שנה בטלו חודשיים, לפי זה במשך שש שנים בטלו שנה שלימה. לכן בשביעית ישלימו מה שהחסירו במשך שש שנים.

ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה' אלהיכם (כה, יז).

כתב הרב משה טולידאנו זצ"ל בספרו אהל משה, רש"י ז"ל פירש, כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ. וקשה והרי כבר ציוה על זה בפרשת משפטים (שמות כב, כ), שכתוב 'וגר לא תונה', ופרש"י שבאונת דברים הפסוק מדבר. ואין לתרץ, ששם מדבר בגוי וכאן מדבר בישראל, שהרי פירש"י שם כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה אלא בא ממדינה אחרת לגור שם, מכאן כי בישראל מדובר גם שם. ויש לומר, כי מדבר בישראל שבא מארץ אחרת, וציותה אותו התורה שלא יונה אותו לומר שהוא גר, וכאן מדובר בישראל הדר עימו במדינה שלא יקניט אותו.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע (כה, כ).

כתב הגאון רבי יהודה אלבאז זצ"ל בספרו שבות יהודה, נראה לפרש, אף שיש מה לאכול, מכל מקום 'מה נאכל',  אכילתנו אינה אכילה ממש כשנביט על הימים הבאים. לכן אמר (כה, כא), 'וציותי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש שנים', שתהיו בטוחים בשביעית אף בתבואה השמינית, ואכלתם לחמכם לשובע בביטול מחשבות.

הכנה לשנת השמיטה   –  שאל את הרב

 זה הזמן לכל שינוי המתבקש כמו לנטוע עץ או כל דבר בגינה, ולא לחכות לקראת סוף שנה שאז הגננים ידיהם מלאות בעבודה,
כמו כן כל גיזום העצים צריך לבצע לקראת השנה החדשה, כמו כן מומלץ להניח דישון טוב שנותן את הוויטמינים הצריכים לאדמה, כמו גם איטי תמס, המתפרקים לאט בשמיטה.
בשנת השמיטה מלאכות המותרות
הם השקיה הצריכה לקיום העת ולא מעבר לך, ובעת שנשקפת כל סכנה לעץ איזה מלאכות יהיו מותרות אז צריך לפנות לרבנים שעוסקים במצות התלויות בארץ.
בברכת חזק וברוך

תשלום ועד בית בשנת השמיטה עבור גם הגינה

תומר לועד ביעת שאתה משלם לנקיון ותחזוקת הבנין והשקיה המותרת בגינה,
וכדאי לדבר בנועם עם הועד על מעלת מצות השמיטה שמביאה ברכה מרובה לבית, ואדרה אם יש לו תוכנית לעשות כל שינוי או חידוש בגינה יקימה כעת לקראת שנת השמיטה
בברכת
חזק וברוך

בברכת

שבת שלום הרב אברהם אסולין לתגובות: a0527145147@gmail.com

=הזמנה לכנס ערב עיון על הרב שמען ביטון ערב מרתק וניתן לרכוש ספרי הרב ביטון בבקשה לפרסם

תורת אמך ◆ פנינים לחג שבועות

המלקט: הרב אברהם אסולין

מנהגי מרוקו, לוב, תוניס, אלג'יר.

הקדמה.  חג השבועות כשמו כן הוא  שסופרים שבע שבועות בחינת הכנה אשה לבעלה שבעה נקים. ולכן הפליגו חכמי הסוד במעלת  הטבילה  בחג שבועות כנגד שער הנ' ואז קודשא בריך הוא מתייחד, עם כנסת ישראל.                                                                                                        

נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לברך שהחיינו.

ולא חילקו בין הדלקת נרות שבת ליו"ט. נהגו העם (שבת אות ז), ועונות אמן בברכת שהחיינו של הבעל בקידוש. וכתב הבן איש חי (פרשת במדבר ש"א ה"א), ופה עירנו נוהגים הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחיינו בקידוש. וכן כתב הרב רפאל ברוך טולדאנו הלכות יו"ט (סימן תסב), נשים המברכות שהחיינו בשעת ההדלקה, אין לפקפק בדבר, דבלאו הכי יכולות לברך שהחיינו על כניסת יום טוב, אלא דאם ברכה מבעוד יום, לא תוכל לעשות מלאכה, שכבר הכניסה את יום טוב. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"יח אות ב), שרשאיות לענות אמן בברכת שהחיינו שבקידוש ואינו הפסק אף שכבר בירכו ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות.  וכך ראה בקודש בשולחנם של בבא סאלי, בבא חאקי, בבא הנה (מפי רבי אברהם מוגרבי). וכתב הרב משה פיינשטין בספרו אגרות משה. והטעם היות שניכר כניסת החג בעצם הדלקת הנר כמו אצל הגבר בעת הקידוש שבליל  החג. וכן נהגו בלוב לברך ברכת שהחיינו אחר הדלקת נרות יו"ט. (סידור עוד אבינו חי).

לימוד מקראי מועד.  נהגו להיות ערים בלילה ולקרא מקראי מועד. כתב החיד"א בספרו לב דוד (פרק לא). שמעתי כי רצו קצת לומדים קבעו לומדים פרקים ברמב"ם, ויש שלמדו האדרא, ולא רצו ללמוד תיקון האר"י ע"ה את קסתי נתתי אשר לא טוב עשו לבנות במה לעצמם ולשנות מנהג ישראל.

פתיחת ההיכל.  בעת פתיחת ההיכל קרואים הציבור את הכתובה.  החתן – הקב"ה.  הכלה – עם ישראל. והתנאים –  התורה. ולכן קוראים גם את התרי"ג מצות בלילה, וטעם קריאת הכתובה לפי  שעם ישראל מתייחד עם התורה.  ואמרו בעת שהשליח ציבור אומר בתפלת המוסף כתר שמגיע לתיבת איה' אז נחתם האדם על חלקו בתורה שהם חיינו, כי הם חיינו ואורך ימנו ובהם נהגה יומם ולילה, וכל אחד לפי הכנתו כך זוכה נשמתו ביותר בפרד"ס התורה.

 עמידה בקריאת עשרת הדברות

נהגו בקהילות ספרד לעמוד כנתינתם מהר סיני וכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור כתב לבטל מנהג קדמון זה שלא לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות וכל זאת מפני תרעומת הקראים. וכתב על כך החיד"א בספרו טוב עין (סימן יא), דשאני הכא שקורין בס"ת כל התורה מידי שבת בשבתו, וגם ביום זה הם קוראים עשרת הדברות איזה חלק בס"ת, בכי האי לית לן בה שמוכח שהכל אמת, אלא שהם עומדים בהם להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות, ורוצים לעשות איזה זכר לקום אמירתן ובזה ליכא שום קפידא, והוחזקו במנהג זה כמה שנים כידוע,

ונראה שמאחר שנהגו העם כן לקום בעשרת הדברות,

נראה שחייבים הכל לעמוד, ואין לשום אחד להשאר יושב, דגם אם אין מן הדין לקום, עתה שנהגו כל הקהל בזה, נעשה חיוב על הכל ואם ח"ו בעני ההמון נראה כמזלזל וכו'. ראה בספר נוהג בחכמה (עמוד קמג אות ט), להגר"י בן נאים. כתב הרב יצחק חזן בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן יג), ואם נהגו אבותינו ואבות אבותינו לעמוד לא הלכו בזה נגד דעת מרן, והרי ראינו לכמה פוסקים רבים וגדולים שישבו המנהג ויש כמה שקילסוהו, אין לנו לבטל המנהג מפני חשש תרעומת המינים וכו' ועוד כתב הרב ולולא דמסתפינא הוה  אמינא כי זה שכל האחרונים לא העלו על שפתם את תשובת הרמב"ם זו, מטיל ספק בנכונותה. 

וכתב הרב שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן נז), גם אם מצווים המינים בינינו הם שונים מאילו שהיו בזמנו של הרמב"ם שבזמנם חילקו בין עשרת הדברות לשאר התורה, אך אלו של זמננו אינם מאמינים בה' ובתורתו וכופרים בעיקר, וכ"ש שהם כופרים בערת הדברות עצמם, אשר על כן גם אם נעמוד או נשב, הרי אצלם אין הדבר מעלה או מוריד מאומה, ומסיים הרב, מקום שנהגו לעמוד אין לבטל מנהגם, שאדרבה בזה מורידים כבוד התורה, אלא מצוה עליהם להחזיק במנהגם הטוב שאין בו כ"א כבוד והדור ותפארת לתורתנו הקדושה, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.   

 וכך כתב רבי רפאל ברוך טולדנו בספרו קיצור ש"ע (הלכות חג שבועות ה"ט), ויש לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות מעין דגמת קבלתם בסיני, וצריך להיות באימה וביראה דגמת מעמד הר סיני שהיו באימה וביראה, וכך אנו נוהגים. ושמעתי מהרב אברהם מוגרבי ששנה אחת בחג השבועות התפלל עם חמיו הרב אברהם אבוחצירא זצ"ל, ועם סדנא בבא סאלי ובעת עשרות הדברות עמדו כל הציבור ללא עוררין. וכן נוהגים יהודי אלג'יר כמובא בספר מטה יהודה (סימן א אות ו). וכן בספר עלי הדס (פ"ו אות לג), מנהג יהודי תוניס. פסק בשו"ת דברות אליהו אברז'ל (ח"ז סימן יח), כתב שגדולי תימן שנהגו גם הם במנהג זה של עמידה בעשרת הדברות, בשו"ת ויצבור יוסף להגר"י צוברי זצ"ל (ח"ב פרק ששה עשר סימן יד), וכן הגר"ש עדני זצ"ל בספרו נחלת יוסף (ח"ב מנהגים סימן ב), וז"ל ונהגו פה כשקורא עשרת הדברות כל הציבור עומדים ושכן המנהג בצנעא מימי קדם, בשעת קריאת עשרת הדברות בספר תורה כל הקהל כאחד עומדים על רגליהם ועומדים כך בחרדת קודש באימה וביראה עד שגומר דיבור עשירי ואז חוזרים ויושבים. ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב סימן א), נשאל בנדון זה מהגאון הרב שבתאי בוחבוט הרב הראשילבירות הואיל ויש מערערים על מנהגם, ובסוף תשובתו כתב ותצא דינא בנ"ד דאין להם לזוז ממנהגם והנח להם לישראל קדושים במנהגם הקדוש שכוונתם רצויה לשמים ואף למי שרוצה לנהוג מחדש אין בידנו כל למונעם לא ע"פ הפשט, והסוד עכ"ל. ובספר כתר שם טוב (ח"א עמוד שטו). כתב נהגו לעמוד בעשרת הדברות בקהילות הספרדים בלונדון ואמשטרדם.

תרגום ההפטרה.

 מנהגנו באולדמנצור לקרא את ההפטרה ביום הראשון ואחרון של חג השבועות לקרא את ההפטרה עם אונקלוס ועוד ביאורים (מפי רבי שלמה פחימה).

מאכלי חלב. 

אחר תפילת שחרית נהגו לערוך קידוש וכל אחד מתכבד בכוס שמנת, מעשה הנשים לקיים הפסוק דבש וחלב תחת לשוניך, ועוד טעם שבני ישראל קבלו את התורה. ומעתה לאכול בשר לשחוט צרכים, וכן כליהם היו אסורים לכן אכלו מוצרי חלב. וראיתי בשו"ת מים חיים (ח"א אור"ח סימן ריד), כתב מנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות חלב, ונראה הטעם, שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה, וישראל היו במתן תורה היו דוגמת החתן, והתורה היא הכלה, על כן אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה במאכלי חלב, לרמוז לעצמנו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה, ויונקים חלבה וטובה, כמ"ש דדיה ירוך בכל עת וכו'. ועוד כי חלב בגמטריא ארבעים זכר לארבעים יום של נתינת התורה.

 נהגו לאכול מצה עם חלב,

 בק"ק במראכש, בוגמז ועוד מקומות. ובספר נוהג בחכמה (עמוד רב אות א), כתב טעם, כמאמר רז"ל המצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלה לדבש שנאמר דבש וחלב תחת לשונך, ואמרו רז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכ"כ בספר שמו יוסף (אות קמג עמוד טז), להגר"י בן ואליד הטעם הנ"ל. ועוד טעם באכילת מצה, שמעתי מהרב מאיר אסולין, לפי שפסח עד עצרת, יום אחד וביניהם הינם ימי חול המועד.

קריאת האזהרות.

 אחר הצהרים קראו הציבור ביום הראשון את האזהרות לרבי יצחק בן ראובן את מצוות עשה, ולרבי שלמה אבן גבירול את מצוות לא תעשה וביום השני (בחו"ל), מצוות לא תעשה לרבי יצחק בן ראובן, ומצוות תעשה של רבי שלמה (מפי רבי מאיר אסולין).  בארץ יש קוראים אחר שחרית, אומרים אזהרות רשב"ג ובערב אחר מנחה אומרים אזהרות של רבי יצחק. כתב בספר ש"ע המקוצר (סימן צג אות ד). טעם אמירתם אולי עבר אחד מהקהל על איזו מצוה, ויהרהר בתשובה לתקן דרכיו לפיכך יכוון למה שקורא ויתבונן בפירושם. יש קומות שהאחרון המסיים יוצא למפתן הדלת שופך מעט חלב לסימנא טבא, שהרי התורה נמשלה דבש וחלב תחת לשוניך.

מגילת רות.

נהגו עם ישראל לקרא מגילת רות בחג השבועות וטעם אמירתו מובא בילקוט רות מה ענין רות אצל עצרת, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני וכו' ועוד כתבו  שהתורה כולה גמילות חסדים, וכן במגילת רות יש בה גמילות חסדים. ובספר שלמה חדשה (דף קכא), נתן טעם בירושלמי אמרו דוד המע"ה נסתלק בעצרת והקב"ה ממלא שנותיהם ובודאי נולד בעצרת ומגילת רות ליחוס דוד המלך ע"ה. (בר"י ס' תצד אות יג).

קריאת תהלים.

 עם ישראל מרבה באמירת תהלים שחיברו דוד המלך ע"ה. בחג שבועות הוא יום ההילולא. איתא בגמרא (ב"ב דף יד עב), דוד כתב ספר תהלים והתחבר על ידי עשרה זקנים, על ידי, אדם הראשון, מלכי צדק, אברהם אבינו, משה רבנו, הימן, ידותון, אסף, ושלשה  בני קרח. ועל ידי אמירת התהלים מסוגל לשוב בתשובה, שהרי דוד המלך בכל דרכיו חיבר את התהלים גם בשעות הקשות כמו שבנו רודף אחריו, ועלינו לדעת שאנו קוראים אמירת למנצח וכדומה או עיניני מלחמה לכיון לנצח את היצר הרע וכן על זה הדרך.

שפיכת מים. 

מנהג עתיק הוא שפיכת מים על האחרון המסיים את האזהרות. ומובא בספר היכל הקודש (פרק פד), להרמב"ם אלבאז זיע"א גדול המקובלים במרוקו חי באזור תארודאנת, לפני כארבע מאות וחמישים שנה. וז"ל ונהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום השבועות וג"כ טובלים בטבילה או טהרת תשעה קבין קודם שחרית לזיכרון טל תחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה וכו'. והציבור המתפללים כל אחד בידו נטלות עם מים ושופכים עליו מדה הגונה של מים. שנה אחת המסיים היה הילד שלמה פחימה כגיל חמש, אביו ביקש מהציבור שיניחו לבנו היות וקטן הוא, אך לשווא, ואף סבו מנכבדי הקהילה ניסה כוחו אף הוא לשווא וטענת הציבור שמנהג אבותינו בידנו ואין לשנות. וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד רה אות ד), טעם שפיכת מים, נלמד ומה מים אינם הולכים אלא למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת אלא בנמוכי רוח ומים ועל כן שופכים מים בשבועות ללמוד להלוך בדרכי ענוה. ובספר נהגו העם (שבועות אות ט), וז"ל ושמעתי הטעם כשנולד משה רבנו הצפינה אותו אמו ג' חודשים וכאשר לא יכלה עוד להצפינו שמה אותו בתיבה על שפת היאור ובדר זו ניצול ע"י בת פרעו, ולפי דברי חז"ל (קידושין לח.), משה רבנו נולד בז'  באדר ובכן מלאו לו ג"ח בשישה בסיון יום שחל בו חג שבועות שאז שמה אותו אמו על שפת היאור, ולזכר המאורע שחל בו ביום שזכינו לקבל את התורה על ידו, נוהגים לזרוק המים אחד על השני לחבב את המים שע"י ניצול מקבל התורה. עוד טעם שמעתי אחר לזכר שעת מתן תורה, שאז פרחה  נשמתן של ישראל, והקב"ה הוריד טל תחיה להחיותם ולזכר זה זורקים המים אחד על השני. והן אמת שרבנים במרוקו מחו במנהג זה כמובא בשו"ת מים חיים (סימן ח"א רטז), מנהג שפיכת המים בשבועות היה בעירי מכנאס בזמן הקדום אצל אנשים ריקים דוקא, וחכמי העיר מוחין בכל שנה ובשנת התר"ל עשו תקנה לבטל מנהג זה, והודיעו בה האיסורים הנמשכים מזה, הן איסור סחיטת בגדים ביו"ט והן איסור צערא דגופא דחברו, ועוד איסור המחלוקת וכו'. וידידי רבי יוסף חיים דבדה בקובץ תפארת משה (מנהג שפיכת מים בחג השבועות), כתב חילק בין דברי הרבנים שמחו נגד התופעה השלילית כנזכר, אבל מי שרוצה לקיים המנהג כתקנת אבותינו ורבותינו נ"ע והוא להתיז מעט מים לטעמים שהזכרנו, קדוש יאמר לו, שהרי בביהכ"נ יען כי לא ממדובר בכמות רבה וכן מדובר יראי ה' לכן הנה מה טוב ומה נעים להמשיך במנהג הזה ולשומרו בתוך גבולותיו, גבולות  התורה. כתב הראש"ל רבי משה שלמה עמאר בשו"ת שמע שלמה (ח"ד אור"ח סימן ז), וז"ל הנה פשוט וברור שעיקר המנהג היה להזות עליו טיפות מים הרומזים לתורה וחסד. והיו הולכים ומוסיפים, עד שהליצנים היו זורקים זה על זה בספלים ובדליים וכו' וגם שלא בקריאת האזהרות, ובמקום דלא אפשר לשמור על עיקר המנהג בזה להזות מעט מים ממש באזהרות, טוב יותר שיבטלו מנהג זה ולא לחלל שה"ש וחילול המועד ח"ו. 

לימוד בספר איוב.

אחר חג השבועות מתחילים בלימוד ספר איוב, מתוך הספר ארבע גביעים, שעל ידי לימוד זה מתרחק האדם מיצר הרע.

ביום איסור חג,

 עורכין טקס לויה של הגניזה כל אחד מביא את הגניזה מביתו ומלוים את הגניזה לבית עלמין בשירה וריקודים ואף מקימים סעודה קטנה, כך נהגו לעשות באולדמנצור, ובשו"ת מים חיים (ח"א אור"ח סימן נ), כתב שכן מנהג מכנאס, וכן תלמסאן באלג'יר, ונתן טעם כי סיבת בילוי הספרים היא, מפני רוב הלימוד שלמדנו בהם, ולכן עושים שמחה ושירה על רוב למוד התורה, שעכשיו שאנו רואים ספרים ודפים בלוים, נודע הדבר שיש למוד תורה הרבה בעיר. וראיתי טעם אחר ומה כניסת התורה לבית המדרש בשמחה גם בעת גניזתם ערכתנו לכתבים.  וכן קראתי שכן נהגו הקהילה הספרדית בירושלים. ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ).

 הרב אברהם אסולין לתגובות: a0527145147@gmail.comת

—

א. בספר מבוא שערים לאריז"ל, כתב כאשר אדם מתפלל כל תפלת שחרית, אז מצטרפים כ"ב האותיות על מצחו, וכאשר מדלג בתפלה, נחסרים מה- כ"ב

אותיות, וכל התורה כלולה בכ"ב אותיות ולכן נחסר הוא מחשק התורה ע"כ. וכמובן שגם מי שהוצרך לדלג בתפלה מחמת אונס וכדומה, בודאי שישתדל בכל כוחו ללמוד, והגאון הרב חיים קניבסקי שליט"א העיד על עצמו שיש לו קושי להתחיל את הלימוד, אבל אחרי שהתחיל ללמוד הכל הולך כסדר, לכן העצה היעוצה שאדם בא ללמוד, לפני שתיה חמה ולדבר עם החברים ראשית יתחיל בלימוד, כי פעמים משיחה אדם עלול לדבר על החבר והוא סיבה שיחסר החשק בלימוד

ב. כמובא בספר שיחות הר"ן למוהר"ן מברסלב זצ"ל (אות צא). וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי ששים רבוא אותיות התורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל (קצג). וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה ששם שרש נשמות ישראל כנ"ל. ועל כן בודאי אי אפשר לאהב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצא שום חסרון בשום ישראלי נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום אזי בודאי יאהב את התורה מאד. ואזי יתמיד בלמוד התורה מגדל האהבה כנזכר לעיל.

ג. בתפלת שחרית, בברכת אהבת עולם, יתחנן באמירת "אבינו אב הרחמן, המרחם רחם נא עלינו ותן בליבנו וכו'

יהי רצון שתמיד נזכה ללמוד תורה ובכך נזכה לכל הברכות כמו שכתוב במשנה באבות כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכהכנה נפלאה לחג מתן תורה, יום הדין כמה תיהיה לנו תורה בכל הפרד"ס לשנה הקרובה.

א. סגולה לשמירה. בליל א' של ספירת העומר נוהגים לקחת כל אחד חתיכת מלח בידו בעת הספירה ובכל יום, קודם אומרים סדר קרבן העומר כמובא בסידורים – כך נהגו במרוקו, ובכל יום מברכים עם המלח ביד. וכן כתב בספר ויזרע יצחק טולידאנו (עמוד 24), ובספר מנחת משה אסבאג (סימן כא אות ו), באולדמנצור לא נהגו כן, וכתב בספר דבק מאח (מערכת עין, אות טז), ולכל מי שישא מלח הזה עליו, יהיה לו למגן וצינה מדבר וממגפה ומעין הרע ומכל דבר, ויועיל כמו קמיע מומחה ופקיע. ונהגו בקהילות המערב, אלג'יר, לוב, וכ"כ מנהג יהודי תוניס, בספר עלי הדס (פרק יג אות ב), והביא שכן כתב הרב זה השולחן (עמוד קלה אות ד), וביאר שהוא מועיל להסיר עין הרע. ועין בבן איש חי (ש"א צו. ו), שהמלח מסוגל לדחות המשטינים והמקטרגים. וכן נהגו מקובלים רבים (דברי שלום- מנהגי בית אל אות נ"ב), וכך נהג זקן המקובלים כמוהר"ר יצחק כדורי זצ"ל.

ב. אנו סופרים שבעה שבעות כדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה,

"שבע שבתות תמימות תהינה" והכל כהכנה לחג השבועות כשמו כן הוא שסופרים שבע שבועות, בחינת הכנה אשה לבעלה שבעה נקים. ולכן הפליגו חכמי הסוד במעלת הטבילה בחג שבועות כנגד שער הנ' ואז קודשא בריך הוא מתייחד, עם כנסת ישראל.

ג. ימים אלו קדושים מאד כמובא במדרש מפסח לעצרת כולם ימי מועד הם, וכתב בספר החינוך למה סופרים בכל יום, אלא כדי שאדם ישריש בתוכו מדת הכרת הטוב לבורא על התבואה שהיא קורבן העומר.

ד. וכפי ההכנה לקבלת התורה שהוא יום הדין בחג השבועות, כמה תורה תיהיה לנו בכל השנה, שהם הכי משמעוותים עבורנו שעל כך אנו מתפללים בכל יום כי הם חיינו ואורך ימנו ובהם נהגה יומם ולילה, יהי רצון שכולנו נזכה לכל חלקי הפרד"ס, ונזכה למתיקות התורה והכל תלוי בהכנה שלנו ועל כך נאמר מי שטרח בערב שבת…

ספרי הרב שלום משאש בחינם

להירשם – http://orhadash.net/index.php/forum/6/624.html

שבת שלום וחג שמח

כמוהר"ר חיים בן עטר זצוק"ל זיע"א.

                                                  בעל "אור החיים הקדוש" מאת: הרב אברהם אסולין

מקטנותו בתורה

בעיר סאלי נולד הצדיק ולמד מפי סבו  כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי,  הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים,  ובין ברכביו גדלתי, ובחקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.

מרביץ תורה ועול הציבור

מלאכת שמים על שכמי שמתח, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…

כיצד התחבר ספר אור החיים

 את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור  החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.

השגחה פרטית

הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליורנו יע"א אשר לא  הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.

הארות רוחניות

במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא(כאן), וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).

כנסת ישראל

נכנסנו למירון יום רביעי… וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון וקודם  שהאיר  היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה (אגרת).

הארה גדולה

ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…

מערת אליהו

יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות  מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם…

                פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע"א  זצ"ל

                                         לוקט : הרב אברהם אסולין   

טבילה במקוה

כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.

מנהג אבותינו

כתב רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו חפץ ה על הש"ס ברכות  (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.

מנהג קדמונים

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.

מחזיקים בת"ח

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ"ג פי"א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.

להורות בגיל צעיר

 איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש"י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב"ם הלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בש"ע (יו"ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכו' ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב"ם והרי"ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו ראשון לציון (יו"ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב. 

סגולות

כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכו'.

הנחת תפילין

פסק רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו פרי תואר (יו"ד סימן כח ס"ק ד), שיש ג' דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו'. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו' אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.

ברכת הציפורן

פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה' (ברכות דף מג ע"ב). וז"ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרוגפל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקים ועצו מתקים שפיר מברכין בורא מיני בשמים

ברכת שהחיינו

כתב כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס"קט),  כתב שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב. בקום המדינה היה חכם בשם הרה"ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו"ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר, וכ"ש לתקופת הגר"ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימנו אנו ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך וכן שמעתי מפי הגר"י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה  לענ"ד אם אדם יקנה ספר נדיר מאות שקלים והפרוטה לא קימת בכיס ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).

חיבוריו       

א. אור החיים –  על התורה

ב. פרי תואר – יורה דעה

ג. ראשון לציון – על הש"ס

ד. מאור החיים – מדרשות באיטליה נכתב ע"י תלמדו הרב משה פראנקו.

מקום מנוחתו כבוד בהר הזיתים, יום ההילולה ט"ו בתמוז.

לתגובותבמילa0527145147@gmail.com

בעז"ה כמידי שנה נקיים הילולת רבתי לצדיק באלעד וכן נוציא לאור גיליון מיוחד לכבוד ההילולה, לפרטים 0527145147

—