השירה היהו. העמ. לערובי-י.לסרי


ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ -בן אדמה-השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי

השירה העממית

 

וולד לארד ייתפככר ללי וולדתו

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

גְ'זִייל מֵן סְבָאב, קוֹלוֹ לְווּלְדְ כְמְס סְנִין,

דרוֹזוֹ כִּיף שְׁמִס טָאלְעִין.

אוּממּוֹ תְפְרַח בִיהּ תֵטְלְב לְרַבּב לְחְנִין,

כְללִּי ווּלְדִי ייָא רְבבִּי, נְתִין כְלְקְּתוֹ.

 

בן האדמה יזכור את מולדתו

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

צבי יפהפה, אמרו לבן חמש,

מדרגותיו עולות, כצאת השמש.

אמו תשמח בו, וברימון עולמים תפציר,

השאר, אלוהי, בני בחיים, כי אתה היוצר!

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

בן אדמה יזכור במולדתו

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

כי קום והצלח

 אמרו לבן חמש

 מעלותיו עולים עלות שמש

 בין שדי אם ישכב ואל ימש

 צוארי אב לקח לימרכבתו:

 

ווּלְדְ עְסַר סְנִין לָאדָאב מָא תְכְּרְהְלוֹ,

סווּאִיי בְסווּאִיי ייִתְרְתֵּתבְלוֹ עֵקְלוֹ.

תְּכְּללּמוּ מְעָאהּ בְלְמְחְננָּא אוֹ בְּששְּרוֹלוֹ,

מְפְסֵס ייָאסֵר עֵנְדְ אַהְלוֹ ווּקְּבִּילְתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן עשר שנים אל תחסכו לו מוסר השכל,

כי לאט לאט יתייצב לו השכל.

דברו עמו בחנונות, ותנו לו בשורתו,

מדושן עונג הרבה, בקרב ביתו ומשפחתו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

כי מה תאיצון מוסר לבן עשר

 עוד מעט קט יגדל ויזכר

 דברו לו חן דון ויתבשר

 שעשועיו יורדיו ומשפחתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

 

אַמָא לְדָאדְ יִיָּאם ווּלְדְ לְעֵשְׂרִין,

פרכ לגוזלאן מא ייסבהלו פלחין.

ייִּטְנֵז עְלָא שִׁייוּכ, ייִּדְחַכְּ עְלָא לְמְעֵלְלמִין,

תָאייַּה בְרוּחוּ טְרִיק לְמְעַוְוְזָא גְרְרְתוֹ,

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

ומה נעימים ימיו של בן עשרים,

עופר האיילים, לא ידמה לו בפניו יפי התארים.

 ילעג לזקנים ויצחק למלומדים יודעי מושכלות,

תועה ברוחו, השלתה אותו דרך עקלקלות.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

כי מה נעימים ימים לבן עשרים

 קל כעופר דולג על ההרים

 בז למוסר לועג לקול מורים

 יעלת חן חבלו ומלכדתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

ווּלְד תְלָאתִין לְהְמוּם בְּדָאוְו עְלִיהּ,

רְדּד בָאלוֹ מְלִיח פְסְסְבְּכָּא צָאב רְזְלִיה.

מְצְרוֹפוֹ כְּתִיר מְסְדָארוֹ מָא יִיסְזִיהּ,

מְהוּולִינוֹ אוּלָאדוֹ ווּמְדָאתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן השלושים, תלאות הזמן הציפו אותו,

נתן דעתו היטב, נלכדו רגליו ברשתו.

הוצאותיו מרובות, והכנסותיו לא להספיקו,

הסיעו אותו בניו ואשת חיקו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

בן שלשים נפל ביד אשת

 קם והביט הנו בתוך רשת

 ילחצוחו סביב בני קשת

 משאלות לב בניו ולב אשתו:

 כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

ווּלְדְ אַררְבְעִין ייִּבְדָא ייִּנְקְצַר קֵּלְבּוֹ,

ייִּפְרַח בְּקְרְעְתוֹ לְלִי עְטָאלוֹ רְבבּוֹ.

ייִּתְבֵע טְרִיקְּתוֹ ווּיִתְרֵכּ צְחָאבוֹ,

עְלָא עְדָאבוֹ וּועְלָא סְקָא זְרִיתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן הארבעים, התחיל סובל בלב שברונו,

ישמח בחלקו, אשר העניק לו ריבונו.

הולך במישרי דרכו, יעזוב גם ידידיו,

על יסוריו, וחרף עמל טרחותיו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

נע ונכנע משיג לארבעים

 שש בחלקו אם רע ואם נעים

 רץלדרכו מעזוב רעים

על עמלו יעמוד במשמרתו

 כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

 

ווּלְדְ לְכֵמְסִין קְּלְבּוֹ בְדָא ייִנִהִזֵם,

ייִדדּוֹ עְלָא כְדַדוֹ ייִבַאת גִ'יר ייִכֵמֵמם.

מָא עַרְף בְרָאצוֹ כִּיף חְצְל פִי הָאד לְהְמְּמ,

קֵלְבּוֹ כָאיְיְף לָאמָא ייִתְקְרֵרב ווּקְתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן חמישים ליבו החל נכנע.

ידו על לחיו, ועם הרהוריו נד ונע.

לא ידע בנפשו, כיצד נלכד במתלאה,

לבו ירא, פן יתקרב סופו הלאה.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

בן המשים יזכור ימי הבל

 יאבל כי קרבו ימי אבל

בז בעיניו אח כל יקר תבל   

כי יפחד פן קרבה עתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

ווּלְדְ סְתְתִּין פְעָאלוֹ מָאהַוְסִי דָאהֵר,

ררָּאיְי ווּצְוּוָאר עֵנְדוֹ תְצִיבוֹ חָאדֵר.

טֵבְעוֹ מֵבְדדֵּל מְעָא ננָּאס דִימָא ווָאעֵר,

מֵרְכִי פְצְחחְּתוֹ ווּפִמְסִיתוֹ ייִּעְתַר.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן הששים, מעשיו בלתי מובנים,

העצה והדעה אצלו מזומנים.

טבעו משונה, עם זולתו קשה במשאו ובמתנו,

רופף בבריאותו, תמיד יצלע על ירכו ועל מותנו.

 בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

שאלו מה היה לבן ששים

 אין מעשיו ברים ושרשים

 בי שרידיו דלים ונחלשים

 לא יקומון אתו במלחמתו

 כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

אִידָא סְנִינוֹ יוּצְלוֹ לְחְסָאב סֵבְּעִין,

כְּלָאמוֹ מָא יִסְווָאסְ קְּדדָּאם ססָּאמְעִין.

ייִּקְּלָאל עְלִיהּ חֵתתָּא נְנְדֵר דְלעִין,

עְלָא עְקקָּאֵיְיזוּ מְחֵנִי פִי תֵמְסֵיִתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

אם שנותיו הגיעו עדי חשבון שבעים,

לדבריו אין ערך, מול השומעים.

נתמעטה אצלו גם חדות ראות עיניו,

על משענתו שפוף, בהילוך פסיעותיו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

אם שנותיו נגעו אלי שבעים

 אין דבריו נראים ונשמעים

 רק למשא יהיה עלי רעים

 מעמם על נפשו ומישענתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

ווְּלְד תֵמֹאנִין אוּלָאדוֹ מֵקְּלְלְקִּין מֵננֱּוֹ,

מֵחְקּוֹר עֵנְדְ חְבָאבוֹ ווּזִירָאנוֹ.

לְכְבְז ווּלְמָא מָאררִּין קְּבָאלְת עִינוֹ,

קָארִי חְסָאבוֹ אַמָא נְהָאר תְקּוֹם עִיטַתוֹ,

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן השמונים, בניו מחוסרי סבלנות כלפיו,

בזוי בפני ידידיו, וגם שכניו.

הפת והמים מרים בעיניו,

קורא חשבונו, ליום בו תישמע צווחתו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

בן שמונים טורח עלי בניו

אין לבבו אתו ולא עיניי

בוז ליודעיו ולעג לשכניו 

רוש בכוסו גם לענה פתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

 

אִידָא סְנֵינוֹ יוֹצְלוֹ לֵחְסָאב תֵסְעִין,

מֵפָאצְלוֹ כָּאמְלִין דִימָא עֵנְדוֹ מֵזַעְזְעִין.

חֵתתָּא עֵדָאמוֹ ווּעְרוּקוּ ייִּבָאנוּ מֵדַעְדְעִין,

זֵלְדוֹ תֵכְּממֵּס ווּתְקְררֵבּ ווּקְתוֹ

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

אם שנותיו יגיעו למנין תשעים,

אברי גופו, אצלו כולם רעועים,

עצמותיו ועורקיו נראים שדופים ובלואים.

עורו נצטמק, קרב יומו ועתו,

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו ישוב לחיק אומנתו.

 

ווְּלְד מִייָּאת עָאם פָאנִי הוּוָא דְגְ'ייָא,

מָא בְּקָאתְלוֹ ווּקְּפָא ווָאלָא מְסִייָא,

סָאף חֵפְדָאנוֹ ווּסְבֵע פֵכִיר דוּנִייָא,

רָאקֵּד פִי פְרָאצוֹ מָא מְטְלְלעִין לֵחְסַבְתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן מאה שנים, במהרה הוא הולך וחרב,

לא נותרה זקיפות קומה, ולא זריזות הגו.

הביט בנכדיו, שבע בטוב עולם,

מוטל על יצועו, מכלל חשבון הוא נעלם.

 בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

מוּל לְמִייָּא ווּעְסְרָא כִּיף לְמִייִּת ייִּנְחְסָאב,

אַבִייָאד לִינְסָאן לְלִי אוּסֵל לְהָאד לְחְסָאב.

נְהָאר מוֹתוֹ ייִּדְפְנוּהּ לוּלָאד לְקְרָאב,

יִפֵרְחוּ זְמִיע לוּלָאד מְעָא לְחְבָּאב.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן מאה ועשר שנים, חשוב כמת,

אשרי בן אנוש, שהגיע לגיל זה כעת.

במותו יקברוהו, בניו וקרוביו,

ישמחו צאצאיו,יחד עם אהוביו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

אַבִּייָאד לִינְסָאן לְלִי אוּצֵל לְהָאד לֵחְסָאב מֵסָא פִי תַלְמוּדוֹ,

עְמָאיְילוֹ מְלָאח עֵבבָּאהוּם כָּאמְליִן פִייִּדוֹ.

לְמִצְווֹת לְלִי עְמֵל פֵעוֹלַם הַבָא, לִיהּ ייִּתְעֵררְדוֹ,

ננָּאס כָּאמְלִין יֵקוּלוֹ עְלִיהּ אַבִייָּאדוֹ,

מֵתְבבְּעִין פִי טְרִיקְּתוֹ, כֵּללָּא אוּלָאדוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

אשרי בן האדם, עדי חשבון זה הגיע בתלמודו,

מפעליו טובים, בשלמות לקחם בידו.

מצוות מעשיו, בעולם הבא יקבילו פניו,

והקהל כולו, יאמר עליו, אשריו!

ממשיכים בדרכו, שהותיר לבניו אחריו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

אחרי זאת כמת יהי נחשב

אשרי איש אשר נחשב לגר תושב

אין בלבו רעיון ולא מחשב 

רק לאחרית נפשו ומשכרתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ -בן אדמה-השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת

השירה העממית

פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת

על לחי התינוק עשר נשיקות

 

סְתְהִית פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת.

חמדתי על לחי התינוק עשר נשיקות.

 

לְלְוּולָא בַּאְיְין טְטְפִירָא ווּלְעְזַלָא,

הראשונה בין הציפורן ובשרו עלי אצבעות,

 

ווּתתָּאנְייָא פְזְזְוֹבְהָא צוֹר עָאלִי בְּלָא בְנִייַּן.

 והשניה על מצחו חומה גבוהה בלא טפחות.

 

תתָּאלְתָא פְלְעִין כְּחְלָא מֵן תתִּיתָאן

השלישית על שחור עינו שחורות משחור התות בצל,

 

ווּררָאבְּעָא פְלְכְדּד ווּרְדָא לָא תְדְבָאל,

והרביעית על חוטמו, כמו ורד שעוד לא קמל.

 

אֵלְכָאמְסָא פְלְמֵנְכַר תֵמְרָאֱ מֵן סְכְרָאן,

החמישית על חוטמו, אל על הוא נישא כתמר,

 

ווּססָּאתתָּא פְלְפֵמּמ כָאתֵם מֵן דְהָאבָאן.

 והשישית על פיהו, כמו טבעת זהב לטוהר.

 

ססָּאבְעָא פְסְסְנָאן זוֹהֵר מֵן לְייָּאמָאן,

השביעית על שיניו, כפנינים מתימן לזוהר,

 

ווּתתָּאמְנָא פְלְעֵנְקּ טווּיִל עֵררָּאד לְגוֹזְלָאן.

והשמינית על צואר הצבי, גבוה ומקומר.

 

תתָאסְעָא פְססְּדֵר לוּחָא מְכְיְיְּרָא מֵן סֵנְסָאל,

התשיעית על חזהו, לוח מובחר מעץ אורנים,

 

ווּלְעָאסְרָא כוּפְתְ נְקּוּלְהָא, ווּבָּאבָּא מוּממּוּ ייָא לְגְזָאל.

ואת העשירית פחדתי לאמר, והתינוק כעופר איילים.

 

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש

השירה העממית

קינות על חורבן ירושלים ובית מקדש.

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו וזימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות. הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים "צום החמישי . מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצמם היום הזה. זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצויין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה" : משנכנס אב ממעיטין בשמחה " ( תענית ד, ו )

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה ואוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים "בסוף המגרב".

ומכוח אהבתם אליה הם שומרים לה אמונים וגועים בבכיה וביום זכרון חורבנה. בעינים יורדות דמעה ובלב שבור ונדכה, אמרו כולם בשבועה "אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"

חורבן הבית ופיזור האומה הדוויה לארבע כנפות ארץ חברו יחדיו עם המעמד הלאומי הנחות בגולה וברוב סבלותיה והשפלותיה. יהיו החיים אשר יהיו, הנה כאשר נזכר היהודי בארצו, או אז אין שוםערך לשום הישג בעיניו.

והנה האבל של תשעה באב השא אופי מיוחד בגלות מרוקו, פחות או יותר לפי המקום. בערים הגדולות והמפותחות בצפון, היה זה יום קודר ובא לביטוי בדברי נכאים. אולם אבל זה, זכר לחורבן הנורא, היה שחור משחור אצל היהודים יושבי עיירות וכפרי המערב והדרום הרחוק.עובדת היותם קטנים ומבודדים, ובמקרים רבים מנותקים כמעט ניתוק מוחלט, הוסיפה מימד משפיל יותר ומדכא יותר לאבל ולמנהגים. במקומות אלה היה סגנון הבניה פשוט ביותר, איכות החיים ירודה עד כי לא היה כמעט שום הבדל בין מציאות זו לבין מציאות החיים בירושלים בזמן חורבנה.רוב הסמטאות היו צרות מאוד ורוחבן לא עלה על ארבעה מטרים ואף פחות. שני חמורים כי יעברו זה מכיוון צפון וזה מכיוון דרום, והרי לך תאונת דרכים של שני חמורים. החשמל ונפלאותיו לא הגיעו אפילו למשמע האוזן, והתנאים הקשים מנשוא והאופל בתוך הבתים הבנויים טיט וחומר וקש וקורות עצי התמר, יצרו בייחוד בליל תשעה באב וביומו תוגה כבדה.הזיהוי, מדעת או שלא מדעת, של ההוויה האישית הציבורית בהווה העכור, עם הסיוט הלאומי העכור המושרש מני דורות, התממשבילל ובמספד היוצאים מלבבות דואבים, כשהאבל של "קריה נאמנה" הוא מוחשי מאוד.ובכלל, הצרות הקודמות השתרבבו ונתחברו את הצרות הנוכחיות, ובצירופן היו לשרשרת של בכי. נתרבו הצומות לאורת השנה, וכל צום הריהו זכר לאסון שקרה לעם, ואף דברי העידוד שבפי הנביא לא הפחיתו כאבם."כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה, ז, א-ג, ח, ט)

בליל תשעה באב נמנעו הנשים מכל לבוש צבעוני ומכל תכשיט ועטו בלויים ושחורים. גם הגברים הסתפקו בלבוש טלוא, רגליהם יחפות והליכתם בקומה שפופה. בייסוריו הנוראים וברגשי צערו ומרירותו, התלונן הנביא ירמיהו על הגורל המר. ובתלונתו ובקינתו אמר : "כה אמר אדוני צבאות, התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה, ואל החכמות שלחו ותבואנה, ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים" (ירמיהו, ט, טז, יז)

ואמנם הנשים התגודדו קבוצות קבוצות וצווחו על חורבן ציון, ששמעו עליו מפי הגברים והילדים, שהם שלמדו על אודות הפורענות וההרס. לנשים לא נקבעו קינות ומספדים מראש, הללו חוברו בו במקום, על ידי חכמות שידעו לתאר ולחרוז חרוז נוגה.המקוננות צרחו ורקעו על הארץ, ושרטו בקצות אצבעותיהן את הלחיים שהלכו והאידימו עד זוב דם, אף נתלשו הבגדים ונמרט השיער. יתר הנשים שהקיפו אותן במעגל, נסחפו עד מהרה אל זעקות נהי השבר, הבכי בהנורא וההספד הלכו ונתעצמו וגברו ממש כדברי הנביא : "כי שמענה נשים דבר אדוני, ותקח אזניכם דבר פיהו, וחמדינה בנותיכם נהי, ואשה רעותה קינה" (ירמיהו, ט, יט).צער אובדן העצמאות והמרכז הרוחני המקודש ביותר, נשתרבב בצער הגלות וקשיי הזמן ותהפוכותיו. בין קינה למספד, שנאמרו בערבית, ישבו הנשים על הארץ ועטפו פניהן במטפחות ובצעיפים שחורים, ובכו בדמעות דם. כך ישבו זמן מה מהרהרות ודוממות, עד כי שוב הופרה הדממה בפתאומיות על ידי אחת הנשים המקוננות, אשר ברצותה ללבות את שלהבת אש הזעקה צרחה ואמרה : "וואה וואה אווילי מייא, ראה זזית וולמלוכייא" (אוי לי ואבוי לי פי מאה, רק שמן ונזיד המלוכייא).ופירוש הצעקה הזאת כי בימים אלה בזוכרנו שוב את ההרג והשחיטה, נותר לנו ויאה לנו לאכול רק פת לחם טבולה בשמן, ותבשיל עלוב של ירק המלוכייא. ירק זה היה נפוץ וזול, ואכלוהו על פי רוב דלת העם בקהילה, והוא סמל להסתפקות במועט לדלות ולעוני מרודה.

אשר לגברים, הללו הטיבו להבין את משמעותו הלאומית של יום תשעה באב, וידעו את תולדות החורבן. כולם עד האחרון שבהם הפסיקו עיסוק ומלאכה מבעוד יום, ונפשם נשתלבה מבחינה רגשית בעגמת האבל.

לא הייתה שום ארוחה מיוחדת לקראת יום הייסורים, והסעודה האחרונה כללה מרק עדשים דליל ומעט לחם שעורים. מנהג זה נפוץ היה ועודנו מקובל, נהגו לאכול ביצה שלוקה וטבולה במעט אפר כמנהג המתאבלים, וזכר לאפר השריפה בבית המקדש. לעת ערב סרו כולם את בית הכנסת כשבידיהם ספר התעניות ושאר קינות בכתב יד.

ולהבדיל מתשעה באב הרי יום הכיפורים – כולו יראה, טהורה וקדושה ולפיכך נקרא הצום הלבן, על שום הבגדים הלבנים שלבשו, ועל שום הנפש המתענה שבאו להלבינה מכל חטא.

בליל יום הכיפורים וכל אותו יום היו מתהלכים שחוחים ונפולי פנים. יחפים צעדו לבית הכנסת ולחלות פני בוראם. ואיני מזכיר את יום הכיפורים שלא היו לו כל שירים עממיים, אלא כדי להדגיש את הבדל ההרגשה בינו לבין תשעה באב.

דווקא בתשעה באב היה כל יהודי אומר בלבו : ומפני חטאינו גלינו מארצנו ואבדה עצמאותינו. ואילו בליל יום הכיפורים וביום השבתון היה היהודי עושה למען זיכוך נפשו על ידי מצוות ומעשים טובים וחזרה בתשובה, למען יתוקן הפרץ הזה, ונשוב לעבוד את בוראנו באהבה בבית המקדש, שנזכה לראות בבניינו עם כהן בעבודתו ולוי במעמדו.קהל היהודים פסעו בדומיה את בית הכנסת האפל, כדי לקרוא ולזכור שוב את הפורענות הלאומית הגדולה, ולבכות את השריפה אשר שרף אדוני. בבית הכנסת הוסרה הפרוכת מעל ארון ספרי התורה, ויש ובמקומות שונים תלו במקומה סדין שחור ומאובק. באי התפילה לא החליפו אמירת שלום ולא דיברו כלל, ועין לעין הביעה אומר.

אבל גם באזורי מרוקו המפותחים, בכפריהם ובעריהם, אשר בבתי תפילותיהם היו כסאות וספסלים, נהפכו המושבים האלה עליונים למטה, כל הבאים ישבו ארצה ושילבו רגל ברגל, כאשר היד תומכת את הראש השמוט השח בכובד אבלו.

מתפללים חרישית תפילת ערבית, ובסיומה כאשר עטה החושך את הסביבה, יושבין לארץ ואומרין : "למי אבכה וכף אכה, ובבכי אמרר והמון מעי אשנן". זו הקינה הראשונה הסוללת דרך רבה להמשך. לאורו הקלוש של נר בודד פותח החזן באמירת מגילת איכה. במגילה, העשויה כתב יד בקלף מגולל או חלק ספר דפוס, נאמרת בלי ברכה. החזן מאריך בקול רם ונוגה בקריאת המלה הראשונה "איכה" וממשיך להאריך בה עד כלות נשימתו, לאחר מכן ממשיך הוא בניגון עצוב מאוד, ברוב אנחות ובדמעות שוטפות, וקורא אותה עד תומה, כאשר המתפללים עוקבים אחריו בדממה ובקשב. בסיום מכבים את הנר, אות לכיבוי הקוממיות עתיקת היומין והשליח ציבור מכריז על מנין השנים, למן השנה בה קרס הבית תחתיו ועד לאותה שנה.

בסיום התפילה העגומה הזו, שנאמרו בה קינות שונות בתוכן ובנגינות, מתפזרים האנשים איש איש לביתו ולמשכבו על הארץ ללא מצע. בין היתר יש ששמים למראשותם במקום משכבם אבן, רגב אדמה ובצל אחד.

על פי אחד ההסברים מתוך רבים, לנוהג זה, מסמלת האבן את האבנים אשר השליכו הנוצרים על היהודים הגולים, ששירכו דרכם והם כבולים בשלשלאות ברזל, אל מחוץ לארצם ההרוסה, הרחק מחורבות מקדשם. רגב האדמה מסמל את התפוררות המבנה היקר, המפואר והקדוש, הבצל מסמל זליגת הדמעות על כל אלה, ועל העם שנתפרד כקליפות הבצל הזה, הנתלשות בזו אחר זו.

למחרת השכם בבוקר עוד גברה אווירת הנכאים, וחזיונות אלה חוזרים ומדגישים יתר עוגמת נפש ודאבון הלב וקדרות חיצונית. אחרי התפילה בלי טלית ותפילין, קוראים קינות במחרוזת ארוכה, שחוברו ברובן על ידי רבי יהודה הלוי. קוראים גם קינות שחיברון חכמים אחרים, וכן משל פשוטי העם מדורות ראשונים ואחרונים. לשונם לא חסרה כושר ביטוי, גם הספיקה לקינה מרה. נאמרו גם קינות בערבית מוגרבית והן מופיעות בשלמותן בחלק זה בספרנו.

חקרתי ודרשתי היטב כדי לגלות שמות מחבריהן, אולם לא מצאתי שום מסמך או עדות מובהקת, וכל מאמצי לא הניבו כל תוצאה. השפה היא ערבית מדוברת, וכך רשמתיה ותרגמתי על פיה. ענין קינות אלה הוא תיאור תלאות הגולים בחייהם המחפירים, והתוכן רובו ככולו שאוב ממקורות הנביא ירמיהו, מהמדרש ומהאגדה ועוד תיאורים אלגיים, ככל שהשיגה ידו של אותו מחבר עלום שם.

בין הקינות שלוש קינות מיוחדות והן: קינה על חנה ושבעת בניה, קינה על עשרה הרוגי מלכות, וקינה על איוב המיוסר מארץ עוץ. על אף אורכן מצאתי לנכון להביא ולתרגם גם אותן.

הקינות מחוברות בדרך הפרוזה ועוטות תוגה אבלה. הן מתארות בפרוטרוט את גיבוריהן, ומוסיפות כאב על הרס גאון תפארת המקדש שחולל ונחרב, הן מבכות את הזבול שהיה לסמל רוחני ולמשגב יוקרתי של קדושה, ואת עינויי הגולים שגלה כבודם כלפנים ופנה זיו הדרם.

שלוש הקינות האלה שחוברו, למיטב ידיעתי ועניות דעתי, על־ידי יהודים בהיות נושאיהן שאובים ממקורות עמנו וקורותיו, לשונן פשוטה ומחברן הצליח להכיל בהן מרובה. בסיומה של כל אחת מהקינות האלה, מובעת משאלת לב המחבר לגאולה שלמה ולביאת המשיח. כן מטיף היוצר מוסר לקוראים ולשומעים להאמין ולקוות לימים טובים יותר, מתוך דבקות באל הרחום ובדרכיו הישרות. עיקר אמירת קינות אלה, שאין להן נגיעה ישירה וממשית לחורבן, היא מציאת תכנים נוספים אשר הוסיפו עוד אמצעי ביטוי ליום תשעה באב. נושאן הטראגי מצא ביום זה נתיבות בלבבות גדושי התפילות והקינות. לא נותר זמן פנוי לשיחות חולין בטלות, שאין להן קשר ליום החורבן.

בסיום קריאת הקינות, מהן בעברית ומהן בערבית, הופרה דממת הקשב והכל שוב געו בבכי, ובלב נותרה הרגשת תוכחה קשה וייסורי מצפון.

פשוטי העם, אשר חיברו קינות אלה (בערבית), חיפשו ומצאו פורקן לעצמם ולהרגשות זולתם, למען הדגשת האבל ומועקות הגלות. כך עבר תשעה באב, לילו ויומו, והותיר את רישומו הקודר והמעיק נוכח חשכת התפוצה וחוסר המעמד הלאומי. יהדות מרוקו שמרה על יום זה ועל כל תכניו, ובעטיו ביקשו מעשי חסד ותשובה, למען יתרצה הקדוש־ברוך־הוא וישמיע פעמי המשיח במהרה, והוא יופיע וימלוך בעמו במשפט ובצדק, ויוליכנו במהרה קוממיות לארצנו, כמימים וכשנים קדמוניות, בתקוות עם ביום ענותו לאמור:

״למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים, השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״ (איכה ה-כ, כא).

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש

קְצָּצא עְלָא כֵלִיָּיאן יְרוּשָׁלַיִם-יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו

השירה העממית

קְצָּצא עְלָא כֵלִיָּיאן יְרוּשָׁלַיִם

אווילי נמסי האייס, וונזדד פי חזאני,

עלא כלייאן ירושלים מא יידחכוסי סנאני.

נבכי בדמוע אדדם, וואלא נקבל לעזא.

עלא להיכאל דדי נהדם מן כתרת למעזזא,

וודכלו כיול מסררזא, ווכלאוו למכאגי,

ווכלאוו חיוט לבהזא בדדכאן וונניראני.

 

קינה על חורבן ירושלים

אויה לי כי אלכה המום, ואחדש ימים אבלים,

על חורבן ירושלים, לא יחייכו שיני השפיים.

אבכה בדמעות דם, ולא אקבל תנחומות,

על ההיכל, אשר נהרס, מרוב הוקרות.

פרצו לשעריו פרשים על סוס מאוכף, ורמסו המקומות.

וניתצו קירות ההדר בעשן ומדורות.

 

 

ייא נאס אללאה אסכט ווחנא מא בינא נשעפו,

בדדם נכתב אלכטט, לא סמאחא וואלא אעפו.

סמאוואת בתתלאלס לחפו, אווילי עלא מא ואני,

ווננצארא בחדידהום חררפו, דבחו לוי מעא לכוהני.

 

אנשים! האל זעף עלינו ולקח לא למדנו,

כי בדם נחקק הסימן, בלא סליחה ולא רוחמנו.

הרקיעים עטו בשחור אמתחות, אויה על אסונים,

הצוררים בברזל מוטטו, טבחו לויים עם כוהנים.

 

 

שממרו כמאמהום וזאוו, פארחין לדאכ אננהאר,

סתפאוו פינא אוגאזאוו דבחו וחדקו בננאר.

ייא חוסרא חכמוהום כיף לחות לקננאר, סגיר וושיבאני,

חתתא לכהן הודלק בננאר למקריב לקורבני

 

זקפו קומתם ובאו ששים ליום ההוא נכספו,

לאידנו שמחו וגייסו חיילות, שחטו ובאש שרפו.

אויה! כמו דגים לכדום בחכה, צעיר וזקנים,

גם כהן על מוקד הועלה, זה שהקריב קרבנות ושלמים.

 

תקאלת לחאלא בינא, עלא דדנוב וולכדע,

סבבתלנא מות אנבינא, זכריה בן יהודיע.

עלא סבבתו מאתו סגיר וולמראדדע דזאל או־נסוואני,

בלא אוצאייא ובלא אודע, מדבוחין פי כול רכאני.

 

הוחמר מצבנו מרוב עוון ומרמה,

על המתת הנביא זכריה בן יהוידע במזימה.

מתינוק ועד טף, מאשה ועד גבר.

בלי שאול בלי התרות, שחוטים בפינות ובכל עבר.

 

 

מן ססמא נאדא נאדי, אוצאח עלא נבוכדנצר,

קאללו, קום תפנני אולאדי, ירושלים תכצצר,

זאב לזיוס וובקא חאצר.

עלא פממ למדינא בעד ממא זא למבששר,

מא בא ייאמן ייא כוואני.

 

מזבולה זעקה בת קול, קראה לנבוכדנצר,

אמרה לו, קום השמד בני, וירושלים לתל נחרב.

הביא צבאות, במצור הקיף וסבב,

ולשער העיר בא, זעזוע המתרה להיזהר,

כי איש לא האמין לנביא המזהיר.

 

 

הוודו זוז דלמלאייכא סאגוהא למדינא,

דככלוה לבלאד טאייקא, נכסי כול מא חדינא.

אמר אללאה וודדינא מא אילו סארכ תאני

מקביל מא ייעטינא ארראחים אררחמאני.

 

ירדו שני מלאכים, הובילו אותו לירושלים המדינה,

הכניסוהו לעיר המובטחת, ונותץ כל אשר נבנה.

גזר מאמר האל קיבלנו, הוא אחד ואין שני לו.

סבלנו כל אשר גזר עלינו האל, ברחמיו שלו.

 

 

בית למקדש סארת מחקורא, וולחללוף מדבוח פיהא,

קדדאם ארון התורה, אלצנאם מעא ססביהא.

ייא חצרא וואיין נביהא, ללי ייסכר אררחמאני,

וידדד סיבא פיהא, מותת זכריה ייא כוואני

 

בית המקדש נותר נכלם, כי נזבח בתוכו החזיר,

ומול ארון קודש התורה, פסלים וצלמים למכביר.

עתה אין עומד על המשמרת, ואין משרתי האל הרחמן,

וכל זה נגזר על שהרגנו זכריה נביא נאמן.

 

הקצצא מובאת כאן בחלקה….(א.פ)

 

קְצָּצא עְלָא כֵלִיָּיאן יְרוּשָׁלַיִם-יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- קצצא עלא ירושלים חין דכללהא נבוזראדן

 

 

השירה העממית

קינות על חורבן ירושלים ובית מקדש.

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו וזימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות. הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים "צום החמישי . מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצמם היום הזה. זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצויין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה" : משנכנס אב ממעיטין בשמחה " ( תענית ד, ו )

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה ואוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים "בסוף המגרב".

קצצא עלא ירושלים חין דכללהא נבוזראדן

אַוִוילִי בְּלְוִויל עלָא מָא זְרָאלִי, חִין דְכֵל לְעְדוּ תְבְּדֵּדל חָאלִי,

בְּדְכוּל נְבוּזַרָאדַן יִכְלִי הֶיכָאלִי, מָא נְלְבֵס לְבִּיֵיד דוּן לְכְּחָאלִי.

בֵּאַמֵר לְקוֹדְּרָא יִפְנִּניהוּם פִי מֵרָּרא,

בְּלְכִיוּל תְרְדַח וּבְּכֵּתַרת צִיִיָאח.

קינה על ירושלים כשנכנס נבוזרדאן בשעריה

אללי לי ביללות מה אירע לי, בפרוץ האויב שונתה מעלתי,

נכנס נבוזראדן להחריב היכלי, לבן לא אלבש אלא שחור אפלתי.

בפקודת בורא העולם, נצטווה להשמיד במחי יד,

בסוסים רומסים וברוב צווחות מכל צד.

נזל בקוואמו אודאר בלצוואר, באמר אררחמאן יחסאבלו דוואר,

כממם יפנניהום פי סאעא ייא חודדאר, יקתלהום כבאר ווסגאר,

סאגו לפרסאן, וכתרת לגומאן, בדכול לעדו מא עוול בררבח.

נחת בעצמתו והקיף החומות, במאמר הרחמן על הבריות,

זמם לכלותם בשעה אחת, ימיתם גדולים וקטנים לבלי היות.

דהרו הפרשים ורבו הקלגסים, חילות הצורר המנצחים נכנסים.

ייא רבבי מולאיי וואס האד לגמרא, דאזתעלא אולאדכ פי מררא,

חין זאהום לעדו בלקום לחמרא, כלאהום וורזעת בלאדהום

קאל יימחיהום וואלא ייעפו עליהום

מא יכללי מננהום לא מלאח וואלא קבאח.

אלוהי ריבוני! מה הגזירה חלפה על בניך גם הפעם, השיגה האויב עם אדומי, החריבם והפך ארצם. למחות זכרם ולא לחמול עליהם, לא יותיר מהם לא טובים ולא רעים.

מדדו ידיהום גרקו לביבאן, דכלו לזנוד כי מחאל לחיוואן,

קדדאם בית לקודס עמלו דיוואן, באמר סולטאן נבוזראדן.

בדכול לממזר בדבוח לכנזיר,

פי מודע לארון דדי פיה אללוואח.

הושיטו ידיהם וקרעו השערים, פרצו הגדודים כחיות השדה,

על יד המקדש ערכו מועצות, בפקודת הכובש נבוזראדן הרודה.

משנכנס הממזר ונשחט החזיר המבעית,

במעמד ארון קודש ובו לוחות הברית.

נדק ססולטאן וואמר ללחורואץ, גיידהום בגיוד לחדיד ווננחאס, לא תדדבוהום בכור, לא תעטיווהום בררסאס, פי סאעא קטעו רראס. מגיידין דבחוהום, פי למזאבל תרמיווהום, ודאזו לכול עלא לרוואח.

הביע המלך הורה לחכמים, כבל אותם באזיקי נחושת וברזל, אל תירו באבני קלע או אבני הברד, עירפו ראשי בני ישראל. כבולים טבוחים ולאשפתות השליכום, כך תעשו לכל בני ברית.

שדדוהום פי לרבאג מתל לגנם, בדאוו בלעוללאמא, תניוו בלכוהנים, סדדו תלמידים מעא לחזזאנים, וודבחו ננסא מעא לבאנים. ווה ווה עליהום עלא מא סאר ביהום, ייא חסרא חכמוהום כיף ננחל פלזבאח.

כלאום במכלאות כמו הצאן, התחילו במלומדים ושנו בכוהנים, תפסו תלמידים וגם משוררים, רצחו נשים על פני הבנים. אויה ואבוי עליהם, ועל מה שנתרחש להם, כאשר תפסום כמו דבורים בכוורותיהם.

הווד לעדו אוסאף בעיניה, הזז ואסו וודחכ ווסייר בידיה, עלא מזייא נגזי פי סאע נפנניה, נקטעו ידדיה מעא רזליה, זאהום בלזנחאן, אוכתרת לגומאן, באמר סולטאן נבוזראדן.

ירד הצורר והביט בעיניו, זקף ראשו, צחק ונופף בידיו, בבואי לעם הזה מהר אשמידו, אקטע ידיו וגם רגליו, בא להם בכנפיים ובריבוי גייסות, בפקודת נבוזראדן ואמריו.

בססנאסל רבטוהום מתל לזדייאן, לקוייאד לכבאר מעא אצצובייאן, ווסלת אננובא ללעזבאת ווצובייאן, זהקו תמאנין אלף הרבו ללעורבאן לקאווהום מן בעיד עתקוהום, בלקדד לזמאל, ווכחרתו מלאח.

בשלשלאות קשרום כמו תיישים, יחד גדולי שופטים עם שובבים, הגיע תור הבתולות והבחורים, נמלטו שמונים אלף ברחו לערבים, פגשום התיימרו לסעוד אותם, בבשר גמלים ומלחים רבים.

נדהו ללעורבאן עתקונא בלמא, עינינא דלאמו וולסננא סאר פחמא. פיסאע דככלוהום כול וואחד פי כימא מא זאדו עליהום חחתא כלמא בלגרב מנפוכין והומא בלעטש מדבוחין חללו לגרב פי חלוקהום וומשאוו לרוואח.

אמרו לערבים: הרווינו מים, כי חשכו עינינו ולשוננו כפחם, מהר הכניסו אותם כל אחד לאוהל מחניק וחם. לא הוסיפו דבר עימם, ולא מלה ודברים, בנאדות נפוחים, והם תשושים מצמאונם, פתחו הנאדות לחלל פיהם, נחנקו ופרחו נשמותם.

ייא לזוואד לעדו מאזאל מא קאדא, וודבבאחין דבחוהום פכל איבדא, וולכיול תזרי עליהום זייאדא, זראוו זאבוהום מן טריק בעידא. זברוהום זיעאנין והומא ברוצהום ערייאנין, והומא משאכן לכול זראח.

האויב טרם כילה, והטובחים שחטום ברוב חשק ומרץ. ורוכבי הסוס דלקו אחריהם, הביאו כל נמלט מכל ארץ. מצאום מזי רעב וגופם עירום וערייה, והם מסכנים פצועים עם מכה טרייה.

וואזיוו תתעזזבו מא זרא ייא חודדאר, מן צבאח חחתא לדדוהאר, מא כללאוו לא נתא וואלא דכר, מא כקאוו גיר לטורס וונסא לעוואר. אממא לעוואחק תתרמאוו פלבייאר יעטיוו לוואלדיהום וואלא מן ייאתיהום חתחא בכאוו ססמאוואת, וותקוואוו לרייאח.

באו והביטו בפלאים, מבוקר ועד צהרי הימים, לא הותירו זכר ולא נקבה, שרדו רק נשים סומות ואילמים, ואילו הבתולות לחשכת הבורות הושלכו אי־לאן, פנו להוריהם, ומי יענן בקוראן, עד כי השמים הזילו דמעות, וסערו רוחות וענן.

צאת סולטאן וודפד עיניה ללאה לעאלי וועלאס פדדית קאוומב וכללית דארב כאלי האדא מא עמלת לדדי מא עמלו עמאלי אממא אנא כאפר בללאה מחלי, אילב כתתפת ידדייא, ומתא תגפר לכטייא, ופהאד לרוואח דדי קתלת נתי תסמח.

נזדעק המלך ונשא עיניו, ושאל אלוהי מרום, מדוע הכחדת אומתך, נהרס זבולך בלי מקום. ענהו: כך עוללתי לאלה אשר לא עבדו עבודתי, אמר לו המלך: הלוא אני כופר, ולא באלהותך אמונתי,ואם ידי לאחור אכבול, ותבטל כל קנס ותכפר מעלי, ועל הנפשות האלה שהרגתי, תעביר מחילתך עלי.

פי תנאדהו לאבות וזאוו לנביא, בססרע אטלב יספע ללאה רבבי, חין ראה מולאנא קאל, אטלב ייא חאביבי. קאללו טלבת מננכ תעפי עלא תבקיית צאבי חין סמעו אלמאכייא, אוצייחו בננדיב אולבכא, חתתא סוואדו שמאוואת וותקוואוו לריאח.

נתעוררו האבות ובאו לנביא, התחנן לתפילה ואולי האל, כאשר ראהו ריבוננו אמר לו: בקש יקירי ונביאי. אמר הנביא: משאלתי היא, יהמו רחמיך על שארית תינוקות, וכאשר שמעו המלאכים, צווחו במספד ובכיות, נתקדרו פני שמים ונתעצמו בסופות.

חמקו אטטיור פי סמא והוואוו, עלא בית לקודס מן כתרח אדדאוו, נכלאת ייא חצרא ווקאוומהא נזלאוו. וולחוש וותעאלב פי יירעאוו באיין לומאם יינדללו, וופלשעאב יינקטלו, יידפלו פי אוזזההום עסייא ווצבאח.

חגו הצפודים ברקיע וריחפו מעל המקדש מרוב אורו וחילו, אויה לנו כי נחרב, וכל משכימי פתחו הוגלו מזבולו. שועלים ותנים יהלכו בו, ובין האומות העם יושב בשפלו, במורדות ההר ייהרגו, יירקו בפניהם השכם והערב.

זינאת ליהום שאעא קאלו הייא, וואלא ערפו באיין ללאה מול דדונייא, בוה בוה מא זרא בלקום לעממייא, אללי מא קבלו כלאם נביא זכריה. כול יום כאן יזיהום, וכא יבררח עליהום, תכבבע פי סארייא, וונצדוה כיף נציר אללוואח.

יפתה להם שעתם התגאו בכוחם, וכבר לא ידעו מנהיג העולם, אוי ואבוי על אסון זה העם, לא קיבלו תוכחת זכריה נביאם. בכל יום הופיע בינותם, חוזר וקורא חזונו בקולות, ומזעמם טמן עצמו בעמוד, נסרוהו כנסירת הלוחות.

קאלו לומאם לכיר נקטע עליהום, לבהז וונאוור ללי כאן עליהום, ווליום ייא חצרא קתלו נביהום, וסארו לעביד ייחכמו פיהום. אללאה ייא רבבי תפאזילי קלבי, פי קריב תרסללננא למשיח.

נתלחשו העמים כי חדלה שפעתם, הועד הוד הזוהר שננסך להם, והיום ברוע מעלל רצחו נביאם, עבדים זרים מושלים בהם, אלוהים, הרחב דעתנו אמצנו וחזקנו, ובקרוב שלח לנו משיח צדקנו.

אילאכ ייא רבבי טלבת בננייא, תכליהום כיף כלית בית המקדש דגייא.

ווחנא נייתנא אילאכ קווייא, תאמר עלא בית המקדש תנזל מבנייא, וויזיוו בני משה, ויזמעו כלל מן הווא גאשי, בזהד מן כאלק לכסוד מעא אררוואח.

ממך אלוהי, אבקש בקשה חנונה בתמימות, החרב אויבינו, כפי שהמקדש הרסת במהירות, בטחוננו בך עצום הוא, צווה וירד מקדשך בנוי לתלפיות. ויבואו אנשי בני משה, וייקבצו המוני נפוצות, בעוצמת יוצר הבריות ונשמות ורוחות.

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו קצצא עלא ירושלים חין דכללהא נבוזראדן

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- סתהית אנא מעא מוממו

השירה העממית

סְתְהִית אָנָּא מְעָא מוּמּמוֹ

נִכְסַפְתִּי אֲנִי עִם הַתִּינוֹק

 

סְתְהִית אָנָּא מְעָא מוּממּוֹ לִילָּא פִּי לִילָא,

ווּלְעָאם חְתתָּא יִדּוּז גִּיר פְחָאל הָאד לְלִילָא.

לוּכָּאן מָא תְּנְצֵּר שֶׁמּס, מָא תְּדְוִי גְּמְרָא,

גִּיר דְּדלְּמָא פִּי כּוּלל רְכָּאן

ווּנְבִּית אָנָּא וּמוּממּוֹ, גִּיר סְכָּארָא פִּי לְאָמָאן.

 

נכספתי אני עם התינוק

נכספתי עם התינוק ללילה בתוך לילה,

ולעוד שנה אשר תעבור כמו זה הלילה.

לולא תזרח השמש, לא תאיר הלבנה.

רק אפלה בכל מקום ופינה,

ואני עם התינוק אלון, באמתחת מטמון אמונה.

 

 

מִסִּינָא לְקִיסָארְיָּיא, וּסְרִינָא כְסוּוָא דְלְבְרְוֹקָאדוֹ.

יִכְּבֵר מוּממּוֹ ווִירְזְעְלְנָא אַבוּגָאדוֹ.

עִלְלְקְּנָא לְכְוָּאדְרוֹ, וּודְגְגְנָא לְמְסָאמֵר

וּונְתִי יָיא אְנְנְפִיסָא, תְּקוּם בְּיִדִיכּ עָאמֵר.

 

סרנו לשווקים, וקנינו כסות ובד ברוקאט,

יגדל תינוקנו, ויהיה לנו אדבוקאט.

תלינו המסגרת ותקענו מסמרות,

ואת יולדת קומי וידיך עתירות.

 

 

חְנָּא אִלָא כָּא נְשְׁרְבוֹ אֵשׁשׁרָאב, נְתְכַיְּרוּ פְלְמִיזָאן,

יִכְּבֵר מוֹמוֹ ווִיזרע דַּיָּן.

אִלָא כָּא נִדְרְבוּ לְמוֹזִיכָא, כָא נִדְרְבוּ בְּטָטנְבּוּר,

יִכְּבֵר מוּמּמוֹ, וויִרְזַע שְׁלִיחַ צִבּוּר.

אִלָא כָּא נִצְוְבוּ לְמְּעְזוּן, כָּא נְצְווֹבּוָהּ מִן אְזְזְבִּיב,

יִכְּבֵר בָּאַבָּא מוּמּמוֹ, וויִרְזְעְלְנָא טְבִּיב.

 

כאשר אנו שותים יין, אנו בוררים לנו שיעור לענין,

יגדל תינוקנו, ויהיה לדיין.

כאשר אנו נוגנים נגינה, אנו מכים בתוף מעור,

יגדל תינוקנו, ויהיה שליח ציבור.

כאשר אנו מכינים ריבה, מכינים אותה מצימוק יפה,

יגדל תינוקנו, ויהיה לנו רופא.

 

 

הֻוָא לְעָאלִי לְלִי כְלְקְּהוּם. מֵן לִהּ לָא יוּתָא,

כְלְק לְחֻתָּא, ווּבְּעְדָא מֵן דְּהְרְהָא פְלְמוּוָאז תְּעוּם.

כְדוּדֵכ תּוֹתָא, יָיֹא כְיָּאל לִיאָקוּתָא

וּוֹלָא גְרּרָאר פְּסְסְמָא, כִּיף טַטִּיר יִפְרְפְר וִויהוּם,

ווּנְתִּי יָיא אְננפִיסָא, נְעְסְתִּי וּועְבָּאכּב נְנְוּם.

 

הוא העליון יצר אותם, ורק לו היכולת,

ברא הדג, וכבר שוחה בגבו בגאות סוערת,

לחייך אדומות כתות, ודמותך כפנינה זוהרת.

וכמו ציפור בשמים, וכמו עוף תרחפו ותנהמו,

והתינוק והיולדת, בשינה עמוקה נאחזו ונמו.

 

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- סתהית אנא מעא מוממו

 

עמוד 41

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר