מורשת יהדות מרוקו

תורכיה – האימפריה העות׳מאנית

הקהילה בתורכיה היתה אחת הקהילות היהודיות המשפיעות מבחינה פוליטית בשטחה של האימפריה העות׳מאנית. בעקבות גירוש היהודים מספרד בשלהי המאה החמש־עשרה נהרו רבים מהם אל תחומי האימפריה, והצטרפו אל היהודים המקומיים. רוב יהודי תורכיה חיו בערים הגדולות: איסטנבול, אנקרה, איזמיר וסלוניקי(שהיתה בשליטה תורכית ישירה עד 1912). שפת הלדינו, שהגיעה עם מגורשי ספרד, היתה שפת היומיום בקרב יהודי תורכיה, ובה שרו וזמרו ואף דרשו בבית הכנסת.

האימפריה העות׳מאנית העניקה אוטונומיה לכל עדה דתית. משנת 1865 עמד בראש העדה היהודית החכם באשי, אשר שימש כנציג היהודים. את הקהילות הנהיגה שכבה קטנה של בעלי הון, אך מרבית היהודים היו עניים. הפערים הכלכליים גרמו למתיחויות קשות, בעיקר בענייני מסים. לעתים התלקחו המתיחויות למשברים של ממש. גם הרבנים היו מעורבים במאבקים, כשחלקם תמך בעשירים וחלקם בעניים. בעקבות אירועים אלה, הרבו חכמי תורכיה לעסוק בשאלת מעמד הקהילה ותקנותיה, ובעיקר בנושא חלוקת נטל המסים בין עשירים לעניים. כך, למשל, הרב חיים פלאג׳י, גדול חכמי תורכיה במאה התשע־עשרה, תיקן תקנות למען מעוטי היכולת ואף התעמת עם העשירים.

בתקופות מסוימות, לימוד התורה היה פורה מאוד בתורכיה, ופעלו בה ישיבות חשובות, ובראשן חכמים בעלי שם: הרב אליהו מזרחי(הרא״ם), מפרשני רש״י העיקריים; רבי יוסף מיטראני(המהרי״ט) ורבי יוסף טאיטאציק, שלישיבתו נהרו תלמידים מכל העולם, וביניהם המהרשד״ם (רבי שמואל די מדינה), רבי שלמה אלקבץ ורבי יצחק אדרבי.

חכמי תורכיה נדרשו להשיב לשאלות הלכה מכל רחבי המזרח ולפיכך חיברו ספרי שו״ת רבים, הלכה ופרשנות לטור, ל״שולחן ערוך״ ולרמב״ם. מגדולי הפוסקים נזכיר את הרב חיים פלאג׳י, שכתב עשרות ספרים בהלכה, ואת הרב חיים חזקיהו מדיני, אשר כתב את האנציקלופדיה ההלכתית הייחודית ״שדי חמד״. לימוד הגמרא היה בשיטת העיון הספרדי, ונכתבו ספרי פירוש רבים לתלמוד, אשר רק בודדים הודפסו. ״עין יעקב", פירוש לאגדות התלמוד, נערך על ידי הרב יעקב אבן חביב ממגורשי ספרד. נכתבו גם ספרי דרוש ומוסר רבים, רובם ככולם בלדינו. החיבור החשוב ביותר בתחום הדרוש הוא ״ילקוט מעם לועז״, הכולל לקט מדרשים ודברי מוסר. מפעל זה החל על ידי הרב יעקב כולי והמשיכו אותו רבנים אחרים. בין גדולי הדרשנים בתורכיה היו הרב משה אלמושנינו ו״האתמרי״, הרב אליהו הכהן, שהעמיק בתורת הסוד. מראשית המאה השטונה־עשרה זכה ספר הזוהר למעמד חסר תקדים בקרב חכמי האימפריה.

מסורת הפיוט היתה מפותחת מאוד ברחבי האימפריה העות׳מאנית. הרב ישראל נג׳ארה נחשב למייסד המסורת היהודית של המקאם התורכי, אף שחי ופעל בסוריה. פיוטים רבים הותאמו על ידו ללחנים של שירים תורכיים – תופעה שעוררה פולמוס בקרב הרבנים. מאמצע המאה השבע־עשרה הפכה העיר אֶדירְנֶה למרכז של מוזיקה עברית, ובשלהי המאה השמונה־עשרה פעל מרכז דומה באיזמיר בהנהגת הרב אריאס.

אירוע דרמטי, שהשפעתו ניכרת עד ימינו, היה הופעת משיח השקר שבתי צבי ונביאו נתן העזתי, במאה השבע־עשרה. שבתי צבי נולד באיזמיר, שב אליה ממסעותיו והכריז על עצמו כמשיח. הוא הוחרם ונודה אך גם זכה לתמיכתם של המונים, ובכלל זה רבנים חשובים. לבסוף נעצר באיסטנבול על ידי השלטונות וחויב לבחור בין המרת דתו לאסלאם או גזר דין מוות. הוא בחר להתאסלם, ולאחר מספר שנים מת בגלות. בעקבות התאסלמותו וקריאתו למאמיניו לנהוג כך, המירו יהודים בכל רחבי העולם את דתם. סלוניקי, שרבים מיהודיה התאסלמו בעקבות שבתי צבי, הפכה למרכז של השבתאים. הציפייה הנכזבת לגאולה חוללה שבר דתי עמוק ועוררה תגובות קשות מצד השלטונות בארצות רבות.

במאות התשע־עשרה והעשרים החלה להתרופף זיקתם של יהודי האימפריה העות׳מאנית לדת. בשנת 1839, בעקבות פרסום התנט׳ימאת – רפורמה שהשוותה את מעמד היהודים והנוצרים למעמדם של המוסלמים – המסגרות הקהילתיות נחלשו מאוד. היהודים נחשפו למודרנה באמצעות דיפלומטים, סוחרים ומיסיונרים, וכן באמצעות יהודים וארגונים יהודיים מאירופה – מה שהוליד, כצפוי, מאבק בין חלוצי ההשכלה המודרנית לשמרנים.

גם התמורות בשדה החינוך היו מפליגות ותרמו לניתוק מן המסורת ומאורח החיים הדתי. החינוך בתורכיה היה מסורתי במשך מאות שנים. בני העניים למדו בתנאים קשים במילז־ארב, תלמוד תורה. הלימוד יועד לבנים בלבד וכלל בעיקר אוריינות בסיסית ושינון כתבי הקודש. לאחר שנות לימודים מועטות יצאו מרבית הילדים לעבוד, ורק בני העשירים או התלמידים המצליחים המשיכו בלימודיהם. מתוכם, המוכשרים ביותר התקדמו ללימוד בישיבות. על מנת לחזק הזיקה למסורת הוקמו חברות תלמוד תורה, בעיקר בבתי הכנסת. עם בוא רוחות ההשכלה והתערבותם של ארגונים יהודיים כדוגמת כי״ח, חלו שינויים באופי החינוך. ילדים רבים למדו בבתי ספר ממשלתיים, בבתי ספר של המיסיון או בבתי ספר קהילתיים מודרניים אשר שילבו לימוד קודש עם חול. בתי הספר הקהילתיים עוררו מתחים קשים בין המצדדים בהשכלה למתנגדים לה.

במהלך הדורות היה ליהודי תורכיה יחס עמוק לארץ ישראל. השליטה העות׳מאנית אפשרה להיכנס בקלות לארץ וגם לקנות בה קרקע. עם זאת, התנועה הציונית לא הכתה בתורכיה שורשים עמוקים, וחדירתה היתה אטית. מרבית האמידים הסתייגו ממנה, והיא זכתה ליחס אוהד בעיקר בקרב השכבות העניות. תרמה לכך גם החרדה מתגובת השלטון להתעוררותן ופעילותן של תנועות לאומיות. גם הממסד הדתי חשש מפניה: כך למשל, החכם באשי, הרב חיים נחום אפנדי, גילה יחס מורכב כלפי הציונות. רק לאחר הצהרת בלפור ומלחמת העולם הראשונה החלה התעוררות ציונית משמעותית, ועם הקמת המדינה עלו רוב יהודי תורכיה לארץ.

הרב חיים פלאגיי

הרב חיים פלאג׳י(1869-1788), מגדולי האחרונים. היה אב בית הדין הגדול באיזמיר וכן החכם באשי. פעל רבות לחיזוק הקהילה, תיקן תקנות למען מעוטי היכולת ומתח ביקורת על עשירי הקהילה. הקים מוסדות לעזרה לנזקקים ופיקח עליהם. יזם הקמת בית חולים יהודי באיזמיר בתמיכת הנדבנים רוטשילד ומונטיפיורי ופעל רבות להצלת יהודי דמשק מעלילת דם. חיזק את לימוד התורה באמצעות תקנה הקובעת שכל ילד זכאי ללימודי יסוד, והורה להקצות את מיסי הבשר לחינוך הילדים העניים – תקנה שעוררה עליו את חרונם של עשירי העיר. כתב כשמונים ספרים בכל תחומי היהדות, חלקם הגדול נשרף.

בעזרת ה׳

הרב חיים פלאג׳י ראה צורך להקים בית חולים יהודי באיזמיר. הוא פנה לעשירי הקהילה וביקשם לסייע לו לגייס לשם כך את עשירי העולם. הרב פנה לסניור ליאון אדוט, מעשירי איזמיר, בבקשה שיתקשר עם הברון רוטשילד ויבקש ממנו להרים תרומה לבית החולים. העשיר סירב לפנות אל רוטשילד מחשש שזה יכעס עליו. הרב פלאג׳י התעקש והעשיר פנה לרוטשילד, שתרם בעין יפה. אמר הרב פלאג׳י לאדוט, ״תמה אני עליך שלא ראית שבראש האיגרת כתוב ׳בעזרת האל׳ ואם כן הכול אפשרי."

לשם ה­

בנו של הרב חיים פלאג׳י, רבי אברהם, שם לבו שבכל פעם שאביו כותב חידוש בתורה, הוא מקדים ופותח מגירה בשולחנו, מציץ בה ארוכות ואז מתיישב לכתוב את חידושו. הבן פתח יום אחד את המגירה ומצא בה קלף ועליו שם הוי־ה.

איסור עצבות בשבת

הרב חיים פלאג׳י הורה להיגמל מעישון(עוד לפני שנודע שהעישון פוגע בבריאות). הסיבה לכך היתה שאדם הרגיל לעשן בכל ימות השבוע, ביום השבת נעצב לבו והוא מייחל ומצפה לסופה.

חוכמה מקדם-חזי כהן-תורכיה – האימפריה העות׳מאנית– הרב חיים פלאגיי

תורכיה – האימפריה העות׳מאנית

הרב חזקיהו מדיני(שדי חמד)

הרב חיים חזקיהו מדיני(1905-1833), מכונה על שם ספרו ״שדי חמד". רבה של העיר קרסו־בזאר שבחצי האי קרים, ובהמשך של העיר חברון. למד אצל הרב החכם באשי הרב יצחק קובו ואצל הרב יוסף חיים בורלא, והוסמך להוראה כבר בגיל שלוש־ עשרה. מאוחר יותר התחנך בישיבות באיסטנבול שבתורכיה. ״שדי חמד״, יצירתו המונומנטלית, היא מעין אנציקלופדיה תלמודית. שמו של הרב מדיני הלך למרחוק, ורבים פנו אליו בשאלות מקהילות רחוקות. לאחר שלושים שנות רבנות עלה ב־1889 לארץ ושימש רבה של חברון.

לא תיקום ולא תיטור

כשהיה הרב חזקיהו מדיני בחור צעיר התבלט כשקדן עצום בתורה. התקנא בו אחד מן האברכים על גאוניותו ושקדנותו וטפל עליו האשמה כאילו את שעות הלימוד הליליות הוא מבלה בחברת גויה אחת שהיתה מנקה את הבית. הרב חזקיהו מדיני הכחיש את הדברים מכול וכול וזכה לתמיכה מרבו, ולאחר זמן־מה שככה המהומה. לאחר כמה שנים, אותה גויה שפותתה להעיד נגדו נפגעה במכות קשות: ביתה נשרף, אחד מבניה מת ומשפחתה ירדה מנכסיה. הבינה האישה כי מן השמים עושים עמה חשבון על מעשיה ופנתה לרב מדיני שכבר היה גדול בתורה, ביקשה את סליחתו, והציעה לחשוף את העלילה שנרקמה נגדו. הרב חזקיהו הסכים למחול לה בתנאי שתנצור בלבה את כל אשר אירע. לימים, הסביר שאם היה מבקש ממנה לספר את האמת, הפרשה היתה מתעוררת שוב ולעז היה יוצא על כך שאחד מתלמידי החכמים נכשל בחטא חמור של הדחת עד. עוד אמר שברגע שביקש זאת מן המנקה חש שמעיינות של חוכמת ה׳ יורדים אליו.

יבוא השלישי ויכריע ביניהם

פעם אחת הביא הסנדלר לרבי חזקיהו מדיני נעליים שתיקן עבורו. הסנדלר נקב בשכרו שהגיע לכדי עשר אגורות, אך לרב מדיני היה רק רובל שלם. הסנדלר סירב לקבל את הרובל משום שלא היה בידו להחזיר עודף לרב והציע שיבוא למחרת לקבל את שכרו. הרב מדיני דחה את הצעתו משום שלא רצה להלין את שכרו של הסנדלר ודרש שייקח הרובל וישיב לו העודף מחר. הם התווכחו זה עם זה דקות ארוכות, עד שבמקרה נכנס למקום אחד מקרובי הרב אשר היה בידו הסכום הנדרש ושילם בעבורו.

מוחל על כבודו

בכל יום שישי נהג בעל ״שדי חמד״ לטבול במקווה לכבוד שבת. כשהיה הולך אל המקווה נהגו בעלי המלאכה וכל הציבור לעמוד לפניו אך הרב מדיני ביקש להימנע מכך, ולפיכך החל ללכת בדרך צדדית. סנדלר אחד עבד בחנות הסמוכה למקווה. בכל פעם שהרב מדיני היה עובר על פניו, היה מפסיק ממלאכתו, עומד לכבודו ומברכו. פנה אליו הרב חזקיהו מדיני ואמר, ״הלכה פסוקה היא שפועל שכיר אסור לו להפסיק מלאכתו כדי לדרוש בשלום העוברים והשבים. ואתה שכיר יום הנך לבני ביתך. לכן אבקש ממך שלא להתבטל ולא לעמוד לכבודי.״ כעבור שבוע בא הרב לטבול והסנדלר שוב עמד לכבודו…

מתרחק מן הכבוד

הרב חזקיהו מדיני היה נוהג להיכנס לבית הכנסת בשעה שהציבור עומד ממילא על רגליו כגון בברכת ״ברוך שאמר״ או ״ה׳ מלך״, כדי שלא יצטרך הקהל לעמוד לכבודו.

ביקור חולים

פעם אחת ראו את הרב חזקיהו מדיני הולך בחום היום ברחובות העיר. שאלוהו להיכן הולך ביום חם שכזה והשיב להם כי הוא בדרכו לקיים מצוות ביקור חולים. שאלוהו מיהו החולה והרב ציין את שמו של אחד מגדולי הרשעים שבעיר. תמהו האנשים, ״הן עבריין הוא, ואל ירבו כמותו בישראל. ומדוע הולך הוא לבקרו ועוד ביום חם שכזה?!״ השיב להם הרב, ״ראשית, נאמר ׳אפילו חוטא שבישראל מלא זכויות כרימון׳; ושנית, לא את החולה בלבד אנו מבקרים אלא גם את השכינה המרחפת מעל מיטתו.״ הצטרפו אליו האנשים והלכו אל החולה הרשע. כשנכנסו הופתע החולה למראה מבקריו ובראשם הרב החשוב, והתיישב על המיטה מפני הכבוד. לימים קם על רגליו והחלים ואף תיקן את מעשיו הרעים.

חזי כהן-תורכיה – האימפריה העות׳מאנית-הרב חזקיהו מדיני(שדי חמד)

עמוד 92