מורשת יהדות מרוקו

תוניסיה

גולת תוניסיה היתה המרכז הרוחני־תורני של יהדות צפון אפריקה בין המאה השמינית למאה האחת־עשרה. חכמי קירואן זכו להכרה מגאוני בבל, ובהמשך פעלו בקרבה גדולי תורה כרבנו חננאל – פרשן התלמוד הנודע. קהילות אלו נחרבו עד היסוד עם עלייתה לשלטון של כת האל־מווחדון במאה השתים־עשרה. לאחר גירוש ספרד התיישבו בתוניסיה אנשי הלכה ותלמוד רבים כרבנים אברהם זכות, אברהם בן בקראט הלוי ומשה אלאשקר.

תרומה משמעותית להתפתחות התורנית יש לזקוף לרבנים מסעוד אלפאסי ושלמה פרץ אשר הגיעו ממרוקו לתוניסיה במאה השמונה־עשרה והחלו ללמד בה תורה. תוך זמן קצר הצליחו להביא להתעוררות דתית.

החיד״א, בביקורו בתוניסיה ב־1774, תיאר בהתלהבות את התרשמותו מגדולת רבניה ולימודם המעמיק, וכן את תמיכתם הנדיבה ביהודי ארץ ישראל. על פי עדותו, מאה שנים קודם לכן, באמצע המאה השבע־עשרה התחוללה מהפכה חינוכית בהנהגת הרבנים צמח צרפתי, אברהם הכהן ואברהם טייב, שעיקרה מעבר מלימוד גמרא עם רש״י ללימוד מעמיק של התלמוד עם בעלי התוספות. בשיטה החדשה, ניתוח הסוגיה התלמודית לא נועד לשם הסקת מסקנות הלכתיות הלכה למעשה. שיטה זו, אשר כונתה ״העיון התוניסאי״, כללה למשל לימוד של סדר קודשים הדן בהלכות בית המקדש, אף שאינו נוהג הלכה למעשה. שינוי שיטת הלימוד הביא לפריחה אינטלקטואלית, ולפי עדותו של החיד״א, נערים רבים היו בבחינת ״מעיינים״ גדולים.

עם הכיבוש הצרפתי ב־ 1881 הפכה תוניסיה לארץ חסות, וההשפעה הצרפתית ניכרה בכל תחומי החיים בקהילה היהודית. בהדרגה פינתה את מקומה הערבית התוניסאית לטובת השפה הצרפתית. רבים מבני הקהילה, שהיתה ביסודה מסורתית, הגיעו לידי משבר דתי ולרמות שונות של התרחקות מן המסורת. המשבר הרוחני בקהילה היהודית בעיר תוניס היה כל כך חריף עד שנאלצו למנות רבנים מג׳רבה, האי הסמוך.

הקמת בתי הספר של כי״ח הגבירה מאוד את מגמת עזיבת המסורת בקרב צעירי תוניסיה. בשנת 1864 נוסד הוועד המחוזי של כי״ח בתוניס ונערך להקמת בית ספר של הרשת. ניסיון זה נתקל בהתנגדות עזה של הביי, השליט המוסלמי, ושל הקאיד, מנהיג הקהילה היהודית, והתוכנית נגנזה. בשנת 1878 הוקם בית הספר הראשון של כי״ח, והוסכם שהוא יתנהל על פי המסורת, מתוך מטרה שבוגריו יהיו משכילים יראי הי. הקמת בית הספר של כי״ח זכתה לתמיכת רבנים חשובים וביניהם הרב ישראל זיתון, רבה הראשי של תוניס. בשנים הבאות הוקמו בתי ספר של כי״ח לבנים ולבנות בערים נוספות, ומספר התלמידים גדל בהתמדה, אולם בניגוד לציפיות, החינוך המודרני הוביל דווקא להתרחקות מהמסורת.

לעומת חכמי תוניס, רבני ג׳רבה שמרו באדיקות על החינוך התורני והתנגדו לניסיונות להקים בית ספר של כי״ח באי. בין המתנגדים היו הרב יעקב הכהן גדישא ורבי כלפון הכהן. גם כאשר פנה אליהם הרב הראשי של תוניס והציע לתמוך ברעיון, הוא נענה בשלילה.

הציונות תפסה מקום חשוב בתוניסיה כולה, אם כי העלייה מתוניסיה לארץ לאחר הקמת המדינה היתה דלילה יחסית ונפרשה על פני שנים רבות, בעוד חלק גדול מן היהודים היגרו לצרפת.

בתוניסיה נוצרה ספרות תורנית ענפה בתחומי העיון בתלמוד, ההלכה, הקבלה והדרוש, אך לא נכתבו בה כלל ספרי הגות ופילוסופיה. למן המחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה פנו רבים ללימוד הקבלה(כנראה בהשפעת הרב אברהם אבן מוסה ובנו הרב משה), ויש מהם שנודעו כגדולי המקובלים כרב יצחק טייב(מחבר ״ערך השולחן״) בתוניס, והרב משה עידן בג׳רבה.

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן

הרב ישועה בסיס

מגדולי חכמי תוניסיה(1860-1773), כיהן כראש אב בית הדין וכרבה הראשי של העיר תוניס. העמיד תלמידים הרבה, שהנהיגו את יהדות תוניסיה בדור שלאחריו. נודע בפיקחותו הרבה ונתפרסם כפועל ישועות. זכה להערכה רבה גם בקרב חכמי אשכנז.

כיבוד הורים

כשהיה צעיר לימים חזר רבי ישועה מבית הכנסת אחרי תפילת ערבית של שבת, וראה מבעד לחלון שאמו ישנה. כדי לא להפריע את מנוחתה נשאר מחוץ לבית, אף על פי שירד גשם שוטף. כשראוהו השכנים שאלוהו מדוע אינו נכנס לביתו, והשיב להם שהוא ממתין שאמו תתעורר. חסו עליו השכנים והעירו אותה. כעס עליהם הרב בסיס ואמר, ״מוטב שהייתם מניחים לה להתעורר בעצמה והייתי זוכה לקיים מצוות כיבוד אב ואם כהלכתה.״

משיב כהוגן

ר׳ אפרים חיות, מרבני הונגריה, כתב בספרו ״אשל אברהם״ בנוגע לסוגיה מורכבת בפרשת שמות בדבר פירושו של הרשב״ם לשם ה׳ המפורש: ״ותמהתי על המראה הזאת [הסוגיה] כמה שנים, ואין מגיד לי מכל גדולי הדור באשכנז, בפולניה ובאיטליה, עד שבאתי פה תוניס רבתי יע״א ואמרתי לידידי כנפשי, הרב המאור הגדול, מוהר״ר יהושע בסיס ואמר לי מיד תוך כדי דיבור.״

מתי תבוא הישועה?

יום אחד שמע חכם ישועה בסיס כרוז עובר וקורא צו מטעם המלך: ״השליט ירום הודו מצווה לשחרר את כל העבדים והשפחות! שוק העבדים ייסגר!״ לשמע הדברים החל לבכות. כל היהודים הופתעו שהרי לרב לא היו עבדים ושפחות ואף ידוע שהסתייג מתופעה זו. ניגשו אליו ושאלוהו לפשר בכיו. השיב הרב ישועה, ״כששמעתי את הכרוז חשבתי בלבי, ברוך ה׳ שפקד אותם והוציאם לחרות. אך כיצד אפשר שבני חם שנתקללו מימות אביהם בקללת העבדות, 'עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו׳(בראשית ט׳ כה), כבר הגיעה שעת גאולתם, ואילו אנו, בני אברהם יצחק ויעקב, עדיין בגלות?!״

חוכמת הדקדוק

רבי שאול הכהן מג׳רבה, בעל הספר ״לחם ביכורים״, היה מומחה בחוכמת הדקדוק. רבי ישועה בסיס נהג לכנות אותו בכינוי ״שאול בחיר ה׳״. כשביקר אותו עמד הרב ישועה בסיס לכבודו. טען כנגדו הרב שאול הכהן, ״כיצד רב גדול כמוך קם לכבודי?״ השיב לו הרב ישועה, ״אני עומד בפניך הואיל ואתה חכם ממני בחוכמת הדקדוק. שווה חוכמת הדקדוק מכל חוכמה שבעולם.״

כיבוד פרחי לימוד

אישה אחת שלחה את בנה הקטן לשאול את הרב בסיס לגבי כשרות עוף. הילד, כבן עשר, מצא את הרב שוכב ומעיין בספר. הבן שאל והרב ענה מה שענה. לאחר מכן שאלו הרב ישועה, ״מה לומד בני?״ והילד השיב שהוא לומד בישיבה מסכת ביצה. מיד התרומם רבי ישועה ממקומו ועשה לו הידור, קד קידה קלה, לכבוד התורה. לימים גדל הילד והיה לרב גדול, רבי יעקב אבוקרה, וגם בבגרותו לא שכח את האירוע שהותיר עליו רושם עז. ״בכל פעם שחשתי קושי בלימוד,״ הוסיף הרב אבוקרה, ״נזכרתי ברבי ישועה ומיד התגברתי וחזרתי ללימוד.״

כוחה של תמימות

רבי ישועה בסיס השתתף בסליחות ושם לבו לאדם הנראה עני מרוד, האוחז בסידור וצועק בכוונה עצומה, ״עננו… עננו!״ ביקש הרב ישועה להבין את לבו, ושאל אותו, ״למה אתה מתכוון כשאתה מתפלל?״ השיב היהודי בתמימות גמורה, ״רבי, כל שנה אנו מתפללים שאף אחד מישראל לא יהיה עני – יעננו׳ פירושו, עני־נו״ [נו בצרפתית: לא]. התפעל הרב ישועה מדבריו ואמר לתלמידיו, ״אדם זה, באמונתו התמימה, משפיע שפע ברכה על העולם.״

היכן ניכרת יראת שמים?

תלמידו של הרב בסיס, רבי אברהם הכהן יצחקי(בעל ״משמרות כהונה״), היה נוהג לצאת מדי פעם מבית המדרש כדי לעשן. ניגש אליו רבי ישועה ואמר לו, ״מי שלא יכול להתאפק ולהתגבר על יצר העישון – אין לו יראת שמים.״

ראש רבני תוניסיה וראש בית הדין הגדול(1921-1840), תלמידם של הרב אברהם חג׳אג׳ והרב ישועה בסיס. כתב אלפי תשובות בהלכה, חלקן התפרסמו וחלקן עדיין בכתב יד. בראשית דרכו היה סוחר שעווה והכיר היטב את דרכי המסחר, עובדה שסייעה לו רבות בכהונתו כדיין. היה ידוע במידותיו התרומיות: אהב שלום ונהג כבוד בכל אדם אך היה תקיף ואיתן בדעתו. הרב זיתון תמך בהקמת בית הספר של כי״ח בתוניס ואף ביקש לסייע לד״ר עוזיאל מפריז להקים בית ספר של כי״ח בג׳רבה. המשיך בתמיכתו בלימודי חול ובכי״ח גם לאחר שרבו, הרב אברהם חג׳אג׳, חזר בו מהסכמתו.

הרי אתה כבן חמש מאות שנה

פעם אחת גונב לאוזנו שאחד מרבני העיר סוסא העניש נאשם במלקות. הרב זיתון כתב לו בלשון תוכחה, ״ידידי! כמדומה לי שרו״מ [רום מעלתו] הוא כבן חמש מאות שנה ומעלה ולא ידע רוח היום… לא זו הדרך ולא זו העיר, ובכן סוב לאחור והתנהג לפי העת והזמן…״

למד לשונך לומר איני יודע

פעם נשאל הרב זיתון בענייני טריפות. הרב השיב שאינו בקי בנושא והפנה את השואל לרב אחר. משראה שתלמידיו תמהים על כך השיב שלמד זאת מרש״י, אשר ציין כמה וכמה פעמים בפירושו לתורה ״איני יודע״.

פעם אף כתב לרב יוסף גג', שאף שהוא מעריך אותו עד מאוד הרי שאינו בקיא בגיטין וקידושין והוא מציע לו שלא יפסוק בסוגיות מורכבות בתחום זה.

מתרחק מן המחלוקת

מחלוקת קשה נתגלעה בין רבי יעקב כהן גדישא, רבה הראשי של ג׳רבה, לבין רבי בנימין חדאד מג׳רבה, עד שהראשון הטיל חרם על האחרון. מששמע זאת הרב זיתון, כתב להם, ״ובראותי כל הכתוב רחפו עצמותי מרעיד ומרעיש על המעשה הרע הזה. אוי לאוזניים שכך שומעות, תלמידי חכמים מבזים זה את זה עד אשר הגיעו למידה כזאת – צר לי מאוד. אולם אין לי עסק בזה וכל ימי אני מתרחק מן המחלוקת ובפרט מן החכמים.״

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן

הרב חיים חורי

הרב חיים חורי(1957-1885), מגדולי רבני תוניסיה. בצעירותו למד אצל הרב משה מאזוז ובמקביל עבד בדפוס. כיהן כרב וכדיין בקהילת גאבם. הקים בג׳רבה את ישיבת ״תורה וחיים״ ומוסדות צדקה וחסד, ועסק בחינוך. היה ידוע באהבתו לארץ ישראל, לחכמיה ולשליחיה. עודד את עליית יהודי תוניסיה לארץ ישראל. ממייסדי אגודת ״עטרת ציון״ שעסקה בלימוד השפה העברית ובעבודת אדמה כהכנה לעלייה לארץ. ב־1954, והוא כבן שבעים שנה, עלה לישראל והתגורר בבאר שבע.

משמח חתן עם הכלה

פעם אחת פרץ סכסוך בעיר גבאס בין הורי החתן להורי הכלה משום שהאחרונים לא קיימו את הבטחתם להעניק לה נדוניה ראויה. בעקבות המריבה ברחה הכלה לביתה ומשפחתה פנתה לחכם חורי בבקשת סיוע. הרב ביקש שימתינו עד שיתייעץ עם אשתו. תמהו האנשים לשם מה צריך הרב חורי לשאול את אשתו, ומה עניינה לכאן. נועד הרב עם אשתו ויצא אל בית הכלה. כשהגיע, מסר לידי הכלה את תכשיטיה של אשתו וזו חזרה בשמחה לבית חתנה כשבידה נדוניה ראויה. ראה החתן, שמח ושאל מהיכן התכשיטים, שהרי הוריה טענו שאין בידם כסף. לתדהמתו, סיפרה הכלה כי הרב חורי העניק לה במתנה את תכשיטי הרבנית. נרעש ונבוך מנדיבותם של הרב והרבנית הבין החתן ששגה, השיב את התכשיטים לבעליהם ונשא את ארוסתו כדת וכדין.

שתי ציפורים במכה אחת

איש אחד נקלע למצב כלכלי קשה ביותר ופנה אל הרב חורי לעזרה. הרב השיב לו בהצעה פיננסית, ״אתן לך מטפחות ראש ותמכור לנשות ישראל. כך תרוויח את פרנסתך וגם בנות ישראל ילכו בצניעות." העני הסכים והרב חורי יצא לשוק ופגש את סוחר המטפחות. ״בכמה אתה מוכר מטפחת?״ שאל הרב חורי. ״במאה ועשרה פרנק,״ השיב המוכר. ״ובכמה אתה קונה כל אחת?״ ״בתשעים פרנק,״ השיב המוכר. ״אקנה את כל המטפחות במאה פרנק לאחת, ויהודי אחד ימכור אותן מבית לבית,״ הציע הרב והסוחר הסכים. וכך העמיד הרב חורי את אותו עני על רגליו.

כוחה של שמחה

הרב חורי היה ידוע כ״מבדח עציבי״(משמח עצובים). בהזדמנויות שונות הדגיש את חשיבותה וכוחה של השמחה, הן בחיי השעה והן בחיי הרוח. בספרו"ואברהם זקן״ כתב: ״אם בקניין הגשמי… ישמח האדם אם עלה בצלחתו, ולפי רוב מקנתו והצלחתו, תגדל שמחתו, כל שכן וקל וחומר בקניין הרוחני האמיתי, בעשות האדם מצווה ממצוותיו יתברך שמו, שחיוב גמור לשמוח שמחה של מצווה, ככתוב ׳עבדו את ה׳ בשמחה׳, והיא השמחה האמיתית.״

מספרים כי היה נוהג לומר, "הדחכא חיר מן דג׳אג׳ה מחסייה״ – ״הצחוק יפה לבריאות יותר מתרנגול ממולא״.

ג׳רבה

האי ג׳רבה, הנמצא בים התיכון מצפון לתוניסיה, היה מרכז יהודי, בעל מאפיינים ייחודיים. באי חיה קהילה יהודית עתיקת יומין המיוחסת לימי שלמה המלך. תושבי האי המבודד הצליחו לשמר את המסורת באדיקות. לאורך הדורות היתה הקהילה היהודית בג׳רבה כפופה לרבני תוניס, אולם במחצית השנייה של המאה התשע־ עשרה חלה פריחה תורנית באי, ולנוכח המשבר הרוחני העמוק בתוניס, נטלה ג׳רבה את הבכורה והפכה לגורם רב השפעה. הלימוד המקובל בג׳רבה היה ממוקד בהלכה (״אליבא דהלכתא״), כלומר, לימוד התלמוד מתוך כוונה לגזור ממנו השלכות הלכתיות. את המהפכה הלימודית הנהיג הרב כלפון משה הכהן שהיה הרב הראשי של גירבה. עד לימיו עסקו תלמידי החכמים בעיקר בלימוד בשיטת ״העיון התוניסאי״. הרב כלפון לימד את כללי הפסיקה בצורה שיטתית ויסודית. בכל שבת היה מציג בעיה הלכתית, ותלמידיו היו עוסקים בה במהלך השבוע וכותבים את תשובותיהם. בשבת שלאחריה נהג לבחון את תשובותיהם. עם הזמן בחר סוגיות יותר ויותר מורכבות וצמצם את המידע שמסר לתלמידיו מראש, זאת על מנת שיפתחו את היכולת לברר את השאלה על כל צדדיה ולהכריע. כך העמיד שדרה של פוסקים בהלכה ובראשם הרב רחמים חויתא הכהן, ממשיך דרכו. הגישה החינוכית הג׳רבאית ראתה בכתיבת חידושי תורה חלק אינטגרלי מלימוד התורה. עם הקמת בתי דפוס באי במאה העשרים, יצאו לאור ספרים תורניים רבים.

הרב חי טייב לא מת

כבר בגיל צעיר היה הרב חי טייב(1837-1743) נערץ בקרב יהודי ג׳רבה ותוניסיה כולה. נודע כאיש חריף וכלמדן מעמיק הבקיא ברזי הקבלה וכן בעשיית נסים. היה אהוב על הבריות, העמיד תלמידים רבים, ועם זאת חי חיי עוני ונזקק לתרומות. בצעירותו שרפה אמו את כתביו משום שרצתה שיישא אישה, וכתוצאה מכך, שקע בדיכאון והתמכר לטיפה המרה. לאחר מותו נוסף לו הכינוי ״לא מת״, ללמדך ש״צדיקים במיתתן קרויים חיים״. רבים מחיבוריו אבדו, ורק מעטים מאלה שנותרו, זכו לראות אור.

כיצד נתגלה רבי חי טייב?

באחד מבתי העשירים התעוררה בערב פסח שאלה קשה בעניין כשרותו של עוף. אם הבית פנתה אל משרתה והורתה לו להראות לרב את העוף. המשרת רץ אל עליית הגג, שם ישב שקוע בלימודו נער צעיר ויתום מהוריו שאומץ על ידי הגביר. בני הבית נהגו לכנותו ״הרב״ משום שעסק בתורה כל היום, אף כי לא הוסמך לרבנות. המשרת טעה ופנה אל הנער ולא אל רב העיר, רבי שלמה אלפסי. הנער המופתע נשא עיניו אל העוף, עלעל בפוסקים שעה ארוכה ופסק להתיר. המשרת שב ובפיו פסק ההלכה מאת ״הרב״ ופני אשת הגביר אורו. בבוקרו של פסח הלכו גדולי העיר ועשיריה להתברך מפי רב העיר, והגביר הודה לו על שהתפנה בערב הפסח לפסוק בעניין העוף. הרב אלפסי תמה על הדברים והכחיש שהובאה לפניו שאלה כזאת. הגביר הנדהם קרא למשרת וזה סיפר ששאל את ״הרב״, כלומר, את הנער חי טייב. בפנים חמורות קרא הרב אלפסי לחי הצעיר ושאלו כיצד העז לפסוק הלכה בשאלה סבוכה ללא רשותו. הנער הוציא מתיקו צרור דפים עבה כתוב בכתב צפוף והוכיח בראיות ברורות את פסיקתו. תדהמה אחזה ברב אלפסי ולעיני כול הכריז, ״זה הקטן גדול הוא!״ ומיד מינה אותו לחבר בית הדין הרבני.

פתרון כפוי

הרב חי טייב חולשה היתה לו לטיפה המרה. בן דודו(ויש אומרים אחיו), הרב הראשי, הרב יצחק טייב, הורה לכל בעלי החנויות שלא למכור לו ערק. הרב חי טייב כיתת רגליו מחנות לחנות אך בכל מקום סירבו למכור לו בתואנות שונות. כשהגיעה השבת עלה הרב יצחק לדרוש, עמד על הבמה אך לא הצליח להוציא הגה, מחשבתו היתה מבולבלת והוא גמגם. אז שם עינו על הרב חי טייב והטיח בו, ״אתה עוצר מבעדי מלדרוש!״ השיב לו הרב חי טייב, ״אתה סגרת לי למטה, ואני סגרתי לך למעלה.״ אז התחייב הרב יצחק לבטל את הוראתו והרב חי טייב ביטל את גזירתו.

למי מכוונת התוכחה?

בעיר ג׳רבה התגורר יהודי מתבולל, עשיר וקמצן, שהיה רחוק מתורה ומצוות. כשמת קברוהו בהלוויה מצומצמת והמשפחה הקרובה ישבה עליו שבעה. מנחמים מיעטו לבוא וחכמי העיר נמנעו מלדרוש כדרכם בבית האבל, שכן לא היה בפיהם דבר שבח לומר על הנפטר. אחד מתלמידיו של רבי חי טייב בא לנחמם ושמע על צערם. משחזר לישיבה וסיפר על כך הסכימו התלמידים ביניהם שאכן כך ראוי לרשע. ראה רבי טייב את ההתגודדות ושאל לפשר העניין. מששמע את אשר אירע, הודיע, ״אני אבוא הערב לדרוש!״ תמהו התלמידים, מדוע זכה אותו יהודי שכל חייו חי כגוי, שהגאון חי טייב יבוא לדבר בשבעה שלו? התפשטה השמועה על כך וכל תושבי האי התקבצו בבית הנפטר לשמוע מה יאמר הרב. פתח רבי חי טייב וציטט מדברי חז״ל, שימיו של אדם חולפים כצל עובר וכל עושרו והנאותיו הן זמניות וחסרות חשיבות, וכן דיבר על אפסות האדם. כל השומעים חשבו שהוא מבקר את העשיר, ובסתר לבם אף חייכו ושמחו שהרב משיב לו כגמולו. המשיך הרב טייב בדרשתו ולפתע החלו נשמעות אנחות כבושות מן הקהל. אז עצר הרב טייב ואמר, ״דעו, אחי, שברגע זה של אנחה מעומק הלב זכה הנפטר למחיצה בגן עדן, כי גדול כוחו של המזכה את הרבים, והמנוח זיכה אתכם במותו בהרהורי תשובה.״

הרב רחמים בוכריס

הרב רחמים בר משה בוכרים (בוכריץ)(נפטר ב-1913) מחשובי הדיינים בג׳רבה. מחבר הספרים ״בגדי שש״ על פרקי אבות, "קודש הילולים״ על תהילים, ״פטר רחם״ על ההגדה של פסח, ״קול בכיי" על ספר איוב, ועוד. עלה לירושלים ובה נפטר.

ממי לפחד?

הרב רחמים בוכרים ביקש לעלות לארץ ישראל מג׳רבה. לפני היציאה לדרך ניגש אליו בנו וסיפר לו שהוא חרד מאוד מן המסע. השיב הרב בוכרים לבנו, ״אם תפחד מאחד, לא תפחד מאף אחד. ואם לא תפחד מאחד, תפחד מכל אחד.״

בחייהם ובמותם לא נפרדו

בין הרב בוכרים לגיסו רבי דוד כהן גישא(בעל ספר ״שירי דוד״) היו קשרי ידידות אמיצים. הם ישבו יחד בבית הדין בג׳רבה ונהגו כבוד ואהבה זה כלפי זה. ערב עלייתו ארצה הלך הרב בוכרים להיפרד מרבי דוד. לאחר שהתחבקו והתנשקו, אמר רבי רחמים, ״הנני הולך ואתה בא אחרי״, וביקש לעודד את גיסו לבוא בעקבותיו לארץ ישראל. אולם רבי דוד לקה במחלה ולא עלה לארץ. בכ״ג טבת תרע״ג(1913) נפטר הרב רחמים בוכרים בארץ ישראל, וביום שלמחרת נפטר גיסו, הרב דוד כהן גישא, בג׳רבה.

הרב משה מאזוז

הרב משה מאווז(1915-1851) תלמיד חכם ופוסק חשוב. שימש כראב״ד באי ג׳רבה. ספריו רוכזו בארבעה כרכים: ״סבר פנים״, ״פתגם מלך״, ״שערי משה״ ו״שערי תורה״. מעיון בפסקיו בולטים בקיאותו העצומה, זיכרונו החריף ושליטתו בחוכמת הדקדוק. היה איש אמת ולא חשש לחלוק על שאר החכמים. בערוב ימיו התעמק בלימוד תורת הנסתר.

קמח ותורה

עוד בילדותו, חשק לבו של הרב משה מאזוז בתורה. אביו הבחין בכך ושלח אותו ללמוד אצל רבי חיים הכהן. נפש המורה נקשרה בנפש תלמידו, אך בשל קשיי הפרנסה ביקש הרב חיים לפרוש מן ההוראה ולעבוד לפרנסתו. אביו של הרב מאזוז, שראה את כישרונו של הבן ואת סגולותיו של המורה, פנה אל הרב בהצעה מפתה. הוא הציע לו שותפות בעסקים: האב יעבוד והם יחלקו את רווחיו שווה בשווה. הרב חיים הסכים והבן משה המשיך ללמוד במקום שלבו חפץ. לימים אמר הרב מאזוז, ״השותפות הזו היא ששיתפה ביני לבין אבי שבשמים.״

ועיין

הרב מאזוז היה ידוע בבקיאותו ובזיכרונו העצום. בתשובותיו ההלכתיות נהג לצטט פסקים רבים, גם כשציין שהוא כותב את הדברים בשעה שהיה בשוק, ולאו דווקא בבית המדרש. באותם הימים השתמשו בתי הדפוס באותיות עופרת שאותן קבעו בתבניות. את האותיות היו מרכיבים על פי כתב היד, ולאחר הדפסת הגיליון היו מפרקים את הלוחות לטובת הגיליון הבא. מספרים שבהדפסת כתבי הרב מאזוז נתקלו המדפיסים שוב ושוב בבעיה – לא נמצאו להם מספיק אותיות ע', בשל הפעמים הרבות שהרב השתמש במילה ״ועיין".

״הָאִישׁ אֶחָד יִחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!״

פעם אחת נפגש בחור בסתר עם ארוסתו ומחמת השתלהבות היצר קיימו יחסי אישות. בני הזוג התוודו על מעשיהם, והשמועה התגלגלה. כתוצאה מכך רעשה הקהילה והרבנים החליטו לקבוע תקנה האוסרת על מפגשים בזמן האירוסין. משהגיעו אל הרב מאזוז סירב לחתום על התקנה והזכיר, ״האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקציף?!״(במדבר ט״ז כב).

רק מעשים יקבעו

מנהג היה לרב משה מאזוז לשבת בבית המטבחיים בערב פסח כדי לענות על שאלות בענייני שחיטה. שנה אחת הגיע נשיא הקהילה לשחוט כבש לחג. ניגש אליו הרב ושאל האם סיים לחלק את הקמחא דפסחא לכל העניים. הנשיא השיב לו שהקופה ריקה והוא מבטיח שלאחר השחיטה יטפל בעניינם. הרב מאזוז נדהם והודיע שהוא יוצא מיד על מנת למשכן את בית הכנסת הגדול (אל ג׳ריבה) ולמסור את הכסף לעניים. הרב מאזוז יצא בבגדים מגואלים בדם לכיוון בית העבוט בעוד כולם, והנשיא בראשם, מנסים למנוע מבעדו לעזוב את המקום תוך שהם מתחייבים לטפל בעניין. הרב סירב להבטחותיהם, ״רק מעשים יקבעו,״ אמר. השחיטה נעצרה וכולם מיהרו להביא כסף מבתיהם. רק משנאסף הסכום הראוי ניאות הרב מאזוז לשוב אל בית המטבחיים ולשחוט את הכבש שהביא נשיא הקהילה.

מתוך הספר "חוכמה מקדם" חזי כהן

הרב ציון כהן יהונתן

הרב ציון כהן יהונתן(1872־1931) היה רבה של העיר זוהרא. בגיל עשרים וחמש נתמנה הרב ציון לדיין בג׳רבה, ואחר כך לראש אב בית הדין. הרב ציון תואר כגאון שמעלותיו עיון מעמיק, סברה ישרה, פיקחות וענווה. סופר עליו שלמד את כל הש״ס שלוש פעמים בעיון, ובכל רגע פנוי למד גמרא. כתב כמה ספרים, ביניהם ״שערי ציון״ ו״ציון במשפט תפדה״.

קניות לשבת

ערב שבת אחד ראתה כלתו הטרייה של הרב ציון כהן יהונתן את חותנה שב מבית המדרש ובידו עגבניות. הניחן הרב בביתו ויצא לדרכו. לאחר זמן־מה שב והפעם מלפפונים באמתחתו, וגם אותם הניחם בבית ויצא לדרכו. וכך אירע שוב ושוב ובכל פעם הוא מביא עמו ירק או פרי אחר. הלכה הכלה לחמותה ושאלה מדוע אין הוא עורך את כל הקניות בבת אחת. השיבה לה הרבנית, ״הרב כל כך אוהב את השבת, וכה חביבות עליו ההכנות לקראתה, שהוא שמח להאריך ולהרבות בהן ככל האפשר.״

עוד קניות לשבת

כאמור, הרב ציון כהן יהונתן נהנה לצאת אל השוק בעצמו ולרכוש את המוצרים לכבוד השבת. הסוחרים שהכירו בגדולתו התרגשו בכל פעם למראהו. הם שירתו אותו ואף הוזילו עבורו את המחירים עד לכדי הפסד, וזאת משום שייחסו לקנייתו אצלם סגולה להצלחת עסקיהם. הרב ציון, שלא רצה ליהנות ממתנות חינם, הפציר בהם לנקוב במחיר המלא, אך הם סירבו. בצער רב נאלץ הרב להימנע מלקנות אצלם את צורכי השבת.

מתן בסתר

כשהתמנה רבי כלפון הכהן לדיין בג׳רבה היה מצבו הכלכלי בכי רע, אולם הוא הסתפק במשכורת הזעומה ששילמה הקהילה. ראה זאת הרב ציון כהן יהונתן וביקש לסייע לו. מה עשה? פנה אל חברי הקהילה וביקש העלאה בשכרו שלו, וכך, מפני השוויון, העלו גם את משכורתו של הרב כלפון. במשך שנים ריננו על רבי ציון הכהן שביקש להעלות את שכרו ושיבחו את הרב כלפון שלא ביקש תוספת. במשך שנים היתה יד נעלמת מניחה בערב ראש השנה ובערב פסח סכום כסף נכבד במשרדי הקהילה, ומשמת הרב ציון כהן יהונתן, נפסק מתן הכסף.

גאונות פשוטה

פעם הגיע אל הרב ציון כהן יהונתן חכם יעקב הכהן(מחבר הספר ״מעיל יעקב״) ובידו צרור דפים שבהם כתב פירוש לרש״י שרבים התקשו בהבנתו ורבים מן הפרשנים ניסו להסבירו ללא הצלחה. עיין הרב ציון כהן יהונתן בדברים ואמר לו להוסיף שתי נקודות בפירושו של רש״י וכך תיפתר הבעיה. שמע זאת רבי יעקב ולאחר שעשה כדברו, הלך ומחק את כל מה שכתב.

הרבנית מזאלה כהן

תלמידת חכמים, חיה בראשית המאה העשרים. בתו של הרב סאסי הכהן, ראש אב בית דין בג׳רבה

(בעל ״ברכת ה׳״, ״זרע דוד״ ו״זכות יצחק״), ורעייתו של הרב יעקב בן ג׳אתו הכהן, מחבר ״זרע שלום״, תלמיד חכם, פייטן וגומל חסדים. אף שבתקופתה לא זכו ילדות ונערות לחינוך תורני, הרבנית מזאלה למדה והעמיקה בזכות אביה שלימד אותה בבית, וכשבגרה המשיכה ללמוד בחברת בעלה.

משיבה כהוגן

יום אחד שבו בניה של הרבנית מזאלה מן הישיבה ובפיהם קושיה שהקשה הרב בשם ה״משמרות כהונה״(ר׳ אברהם הכהן יצחקי). הקושיה נותרה בשיעור ללא מענה. הקשיבה אמם רוב קשב ומיד העלתה תירוץ. חזרו הבנים אל הרב ותשובה בפיהם והוא שיבחם על חוכמתם. לאחר זמן־מה הגיעו בישיבה לעניין קשה והבנים ביקשו ללכת הביתה, בתואנה שהם זקוקים לנקביהם. שם שאלו את אמם וזו השיבה להם כהוגן. כשחזרו עשו עצמם מעיינים בסוגיה ולאחר זמן הציעו את תשובת אמם. כשעשו זאת בפעם השלישית, התלונן המלמד אצל אביהם, הרב יעקב בן ג׳אתו, על כך שהוא מגלה להם את התשובות, אולם הרב יעקב השיב שאינו קשור לעניין והפנה אותו להתלונן אצל אשתו, הרבנית מזאלה.

טלית ותפילין

מספרים שהיתה מתעטפת בטלית ומניחה תפילין – ולא מיחו בידה.

מתוך הספר חוכמה מקדם" חזי כהן

הרב משה כלפון הכהן

הרב כלפון הכהן(1950-1874) מחכמי תוניסיה, רבה הראשי של ג׳רבה ודיין. עד לימיו עסקו תלמידי החכמים בעיקר בלימוד מעמיק של התלמוד(ה״עיון התוניסאי״) והוא דחף ללימוד נרחב של פסיקת הלכה. בכל שבת לימד את כללי הפסיקה בצורה שיטתית ויסודית. היה מציג בעיה הלכתית שעליה עמלו תלמידיו במהלך השבוע ואף ניסחו תשובה הלכתית. בשבת שלאחריה היו דנים בסוגיה תוך שהוא בוחן את התשובות שכתבו. כך העמיד שדרה של פוסקים בהלכה. הרב כלפון היה מן המתנגדים התקיפים להכנסת לימודי חול ומקצוע ומנע את הקמת בית הספר של כי״ח בג׳רבה. הרב כלפון היה ציוני נלהב. לאחר ועידת סאן רמו ואשרור הצהרת בלפור בידי חבר הלאומים קבע שמדובר ב״ניצוצות הגאולה״. הרב כלפון הכהן היה בעל תפיסה הומאניסטית, וניסח מספר רעיונות הנוגעים לשלום העולם. בחיבוריו תמך בהקמת חבר הלאומים ובית דין בינלאומי שמקום מושבו בירושלים. הרב כלפון הכהן חיבר ספרים רבים בכל ענפי היהדות.

לשון נקייה

הרב כלפון הכהן הקפיד בכל מאודו על לשון נקייה. פעם רדף אחד מנכדיו אחר תרנגול בחצר הבית ולא הצליח לתפסו. התרגז הנער והחל לקלל את העוף. כששמע זאת הרב כלפון קרא לו וגער בו. השתומם הילד, ״אבל זה רק עוף! האם הוא מבין את דברי?!״ השיב לו הרב כלפון, ״ומה בכך?! אתה מרגיל את עצמך לדבר בלשון גסה.״ ואז הוסיף ואמר, ״כשאדם מוציא מפיו קללה, הוא חושב שהיא יצאה מפיו ועברה למקום אחר, אך למעשה הוא מכניס את המילים הקשות האלו אל תוככי לבו.״

למען הכלל

במלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים ביום הכיפורים לבית הכנסת שברובע הגדול של ג׳רבה ודרשו לקבל חמישים ק״ג זהב, ולא, יפוצצו את הרובע היהודי למחרת. מיד החל מבצע התרמה בין אנשי הרובע הגדול, והרב כלפון הכהן ביקש מהגרמנים שימתינו עד שיפנה גם לרובע הקטן לבקש את עזרתם. הגרמנים הסכימו והזהירו אותו שאם לא ישולם הסכום במלואו מיד, מרה תהיה אחריתם. בעצם יום הכיפורים פנה הרב כלפון הכהן אל הרובע הקטן. דממה נפלה על הקהל המופתע כשהרב כלפון סיפר על דרישת הגרמנים וביקש מהקהל כסף וזהב על מנת להעביר את רוע הגזירה. התפילה הופסקה וכולם הלכו לבתיהם ושבו עם כסף, זהב ותכשיטים. הזהב נשקל והנה נמצא שנאספו רק שלושים וחמישה ק״ג.

הרב כלפון חזר אל הגרמנים בלב כבד, אך למרבה הפלא הם הסכימו לתת לו ארכה של יום והלכו לדרכם. למחרת נודע כי כוחות הצבא הבריטי מתקרבים לאי, והגרמנים ברחו מג׳רבה. כששאלו את הרב כלפון אם לא פחד, ענה, ״ברגעים כאלה שכחתי מגופי ונפשי, ורק אחי היהודים עמדו לנגד עיני. הצלת הכלל משכיחה ממך את עצמך!"

איש אמת

רבי כלפון הכהן שימש כדיין בג׳רבה. יושרו והגינותו הלכו לפניו עד שגם מוסלמים העדיפו לפנות אליו. פעם אחת עמדו שני מוסלמים במשפט אצל הקאדי אך הוא התקשה לפסוק את דינם ושלח אותם אל הרב כלפון. התובע התנגד להישפט בפני יהודי אך הקאדי גער בו והוא נאלץ לעשות כדבריו. הרב כלפון קיבל את המתדיינים בסבר פנים יפות, התעמק בפרטי הפרשה עד שהגיע לחקר האמת, והצדיק את התובע. התובע שמח כל כך עד שביקש לתת לרב כלפון מתנה, אך הרב כלפון גער בו, ״תורתנו אסרה לקחת שוחד, וכי רוצה אתה שאעבור על איסור חמור?" רק אז הבין התובע לפני מי הוא עומד.

מענה רך

איש אחד ניגש אל הרב כלפון הכהן והתלונן, ״הירח עוקב אחרי. בכל פעם שאני מפנה מבטי אליו אני מגלה שהוא מביט בי." הרב כלפון, אשר הכיר את האיש וידע כי בור ותם הוא, הבין שהוא מוטרד באמת מן העניין והשיב לו, ״אני מזמין אותך ואת הירח לדין תורה ביום ט״ו בחודש.״ ביום המיועד הגיעו שניהם, האדם והלבנה, לדין תורה. פתח המתלונן והרצה את טענותיו ומיד אחר כך הניח הרב כלפון את ידו על אוזנו ועשה עצמו מאזין לדברי הירח. המתין קמעה ואמר, ״אתה טוען שהירח עוקב אחריך, ואילו הירח טוען שאתה זה העוקב אחריו. לפיכך אני פוסק ששניכם תחדלו מלהסתכל זה על זה.״ אז פנה אל האיש והזהיר, ״אם בכל זאת תפנה מבטך אל הלבנה, אזי באותו רגע ממש רשאית הלבנה להביט עליך.״ מאותו הלילה הפסיק האיש להסתכל על הירח, והבעיה נפתרה.

הרב רחמים חי חויתא הכהן

רבה הראשי של ג׳רבה (1959-1901), תלמידו המובהק של הרב משה כלפון הכהן וממשיך שיטתו בלימוד ההלכה. עם עלייתו לארץ התמנה לרב מושב ברכיה שבנגב ונחשב לרבם של יוצאי תוניסיה בישראל ובתפוצות. גדולי הרבנים, ספרדים ואשכנזים כאחד, נהרו אליו והוא הותיר עליהם רושם רב עד שזכה לכינוי ״האדמו״ר מג׳רבה״. בג׳רבה עמד בראש הישיבה שבבית המדרש ״רבי אליעזר״, נודע כבעל כישרון הוראה יוצא דופן ונהג ללוות את תלמידיו בלימודם עד שהפכו לפוסקים. הרב רחמים חויתא הכהן סייע לתלמידי חכמים עניים ופעל רבות בקרב העשירים כדי לגייס כספים למימון לימודם. כמחנך, גילה רגישות כלפי תלמידיו והקפיד, בין היתר, שמספר התלמידים בכיתה אחת לא יעלה על עשרים וחמישה. הרב חויתא הכהן כתב ספרים רבים ובין תלמידיו הבכירים נמנים הרב רפאל כדיר צבאן, הרב מצליח מאזוז והרב ינון חורי.

בשכבך ובקומך

כשהיה הרב רחמים חויתא הכהן צעיר לימים, היה מתמיד גדול ושונה בלילות עד מאוחר. פעם אחת כששב לביתו ראה שאביו לא הלך לישון מרוב דאגה. משהבחין בכך, שינה הרב חויתא מדרכו והחל לחזור מן הישיבה מוקדם יותר. כך, בכל ערב היו האב ובנו משוחחים קמעה והולכים לישון באותה שעה. משנרדם האב, היה הרב חויתא שב ללימודו.

תן תודה

אדם אחד בא לבקר אצל הרב חויתא הכהן. כשהשיחה התמשכה הגישה בת הרב כוס מים לאורח. הודה האיש לנערה אך לא בירך לפני ששתה. שאל אותו הרב, ״על מה הודית לבתי?״ השיב לו האורח, "על שנתנה לי מים ורוויתי מצימאוני.״ נענה הרב כנגדו, ״על פעולה קטנה של העברת מים ממקום למקום הודית לבתי, ולמי שברא את המים לא תאמר תודה?!״

כל ישראל ערבים זה לזה

ליל שבת אחד, קרוב לחצות, נשמעו דפיקות חלושות על דלת ביתו של הרב חויתא הכהן. הדפיקות הלכו והתחזקו ובני הבית ניעורו משנתם. בדלת עמד יהודי שבא ברכבת בשבת. אשת הרב היתה המומה כיצד מעז יהודי שחילל שבת לבוא אל הרב וביקשה שלא להכניסו, אך הרב רחמים חויתא עצר בעדה ואמר לה, ״אדם זה הוא יהודי מאחינו. צריך לעזור לו מבלי לבדוק בציציותיו."

חוכמה מקדם- סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן- 2016 עמ' 57-54

הרב רפאל כדיר צבאן

נולד בג׳רבה(1995-1900), למד אצל הרבנים משה כלפון הכהן ורחמים חויתא הכהן. שימש כדיין בג׳רבה וכרב בעיר מדנין. כשעלה לארץ כיהן כרבה של נתיבות והיה חבר מועצת הרבנות הראשית. רבים שיחרו לפתחו לשם התייעצות או קבלת ברכה. הרב צבאן לחם בתקיפות כנגד חילול שבת ופגיעה בחינוך, ויחד עם הבבא סאלי הוציא פסק האוסר על לימודים מעורבים בנתיבות. נחשב כבעל הסמכות התורנית העליונה של יהדות תוניסיה בישראל. עשה רבות לפיתוח מוסדות התורה של העדה התוניסאית ופעל להוציא לאור את ספריהם של חכמי תוניסיה.

רב העיר מוכר בשוק

תושבי נתיבות נדהמו לגלות שרב העיר מוכר ארבעת המינים בשוק המקומי, דבר שאינו יאה למעמדו הרם. הידיעה על כך פשטה ורבים הגיעו לחזות במראה המשונה ואף לקנות מידיו ארבעה מינים שהרב ערב לכשרותם. שלושים ושמונה שנים עשה כך הרב רפאל כדיר צבאן ורק לאחר מותו נפתרה התעלומה, כשהתגלה שהרווחים הופקדו בקופה מיוחדת שבעזרתה סייע למאות משפחות של נזקקים.

לא הביישן למד

הרב צבאן היה ידוע בפסיקה מהירה וחדה בענייני מראות טהרה. אחרים נטו לחשוש וחיפשו בספרים, ואילו הרב היה בוחן היטב את הכתם ופוסק מיד. משחש שאחד מתלמידיו מוכן לפסיקה, קרא לו ואמר, ״מתי תלמד כבר לפסוק להלכתא? שב כאן לידי ותתחיל ללמוד.״ יום אחד באה אל הרב אישה עם שאלה במראות. התלמיד הנבוך ביקש לצאת מן החדר, אך הרב צבאן אמר לו, ״שב! כשצריך ללמוד אסור להתבייש.״

חוכמה מקדם-סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן-עמ'59-58

לוב

הקהילה היהודית בלוב היא מן הקדומות בעדות ישראל. עם גירוש ספרד והתפשטות השלטון העות׳מאני במאה השש־עשרה, החל שלב חדש בהתיישבות היהודית בלוב. ההתעוררות הרוחנית בלוב מיוחסת לרב המקובל שמעון לביא, שהיה ממגורשי ספרד. המתיישבים החדשים שהגיעו בעקבות גירוש ספרד ופורטוגל, וכן יהודים מליבורנו שבאיטליה, הצטרפו לבני המקום והתרכזו בערים בנגזי וטריפולי, ובכמה יישובי ספר. הקהילה המרכזית היתה בטריפולי, ובראשה עמד בתחילה קאיד(נשיא) אשר ניהל את ענייניה. בשנת 1874 הוחלפה משרת הקאיד, שהיתה מנהלית בעיקרה, במשרת החכם באשי, שהיה המנהיג הרוחני. הראשון בתפקיד זה היה הרב אליהו חזן, אשר הגיע כשד״ר מארץ ישראל ונענה לבקשה להישאר בלוב. בקהילות האחרות כונתה הסמכות התורנית העליונה ״הרב הכולל״.

במאה התשע־עשרה הובאו רבנים מבחוץ לכהן בלוב – דבר המעיד על חולשה או התרופפות בלכידותה הדתית ובמעמדה הרוחני של הקהילה. אולם, בטריפולי לבדה פעלו בראשית המאה העשרים כעשרים ישיבות ובהן התקיימה פעילות לימודית ענפה. יש מהן שעסקו בתחום ידע ספציפי, וכך למשל אצל הרב משה אסרוסי (מחבר הספר"וישב משה") התמחו בדיני שחיטה. לימוד הקבלה היה נפוץ בקהילות לוב, ובטריפולי הוקמה ״חברת זוהר״, שעיקרה לימוד וקריאת ספרות הסוד. רבני לוב נהגו לכתוב שירי קודש וראו בכך אמנות חשובה. לצד כניסת רבנים ללוב מקהילות אחרות, יצאו כמה רבנים בני המקום ללמד מחוצה לה.

לאורך הדורות פעלו בלוב חכמים בולטים אשר חיברו ספרי קודש בתחומים שונים. המקובל שמעון לביא כתב את החיבור הקבלי ״כתם פז״ ותיקן תקנות חשובות. רבי חוכמה מקדם

אברהם כלפון כתב את הספר ״חיי אברהם״ ובו טעמיהם של כחמש מאות דינים ומנהגים. הרב יעקב רקח חיבר יצירה גדולה בשם ״שולחן לחם הפנים״: עשרים ואחד כרכים ובהם ביאור על ה״שולחן ערוך״. פירושים רבים נכתבו גם לספרי תהילים, משלי ושיר השירים, משום שקראו בהם בציבור.

במאה התשע־עשרה החלה חדירה של השפעות מודרניות ללוב, אשר התעצמה עם הכיבוש האיטלקי בתחילת המאה העשרים. יחסם של יהודי לוב לשינויים שחלו במדינה תחת השלטון האיטלקי היה מתון וסובלני, והם הסתגלו לחלק מן התכנים שהביאה עמה התרבות האיטלקית. בעקבות זאת, היהודים מילאו תפקיד חשוב בתיווך בין האוכלוסייה הערבית המקומית לשליטים האירופיים החדשים.

החינוך הושתת על אדני המסורת ופעל בבתי כנסת ובבתים פרטיים, והשתתפו בו בנים בלבד אשר למדו בעיקר תפילה ומקרא. לעיון במשנה ובגמרא הגיעו רק מעטים – המצטיינים שבחבורה ומי שידו השיגה ונפשו חשקה בתורה. הלימוד היה בקבוצות גדולות ורב גילאיות, ועיקרו למידה בקול רם ושינון של כתבי הקודש. בשבתות הונהג לימוד למבוגרים בבתי הכנסת.

החכם באשי, הרב אליהו חזן, מצא את מצב החינוך בלוב בכי רע וביקש להנהיג רפורמה, שכללה: ארגון התלמידים בקבוצות גיל, צמצום הכיתות והכנסת לימודי חול ותוכני לימוד כלליים. הרב חזן ביקש גם לכלול את לימוד השפה האיטלקית בחינוך היסודי. גישתו נתקלה בהתנגדות מצד רבנים בטריפולי ומצד חלק מאנשי הקהילה. עם זאת, תהליכי המודרניזציה לא נעצרו, והכיבוש האיטלקי בראשית המאה העשרים חיזק את הנהירה למסגרות חינוכיות איטלקיות. בשנת 1876 הקים האיטלקי גנטו פאגי בית ספר לבנים, וב־1887 הוקם בית ספר לבנות. בבתי ספר אלה למדו שפות רבות, ובראשן איטלקית, ומטרתו היתה להכשיר את התלמידים למסחר עם איטליה. בשנת 1890 הוקם בלוב בית ספר של כי״ח, אשר העניק חינוך צרפתי. הקמת בית הספר עוררה מתח רב ואצל רבים התעורר חשש כבד מהשפעה שלילית בגלל אופיו החילוני, אולם בית הספר משך תלמידים רבים. עם הידרדרות המצב בחינוך וכישלון היוזמה של הרב חזן, שעבר למצרים, יזמו ראשי הקהל גיוס כספים לטובת שדרוג מערכת החינוך. הקמת הארגון הציוני"בן יהודה" בלוב של שנות השלושים של המאה העשרים, בישרה תקופה של חידושים רבים בתחום החינוך, ולימוד העברית הפך מרכזי יותר ויותר.

יהודי לוב תמכו בתנועה הציונית כבר מראשיתה במאה התשע־עשרה. עם זאת, התמיכה לא היתה מוחלטת, והתפתחה בעצלתיים. תחת השלטון האיטלקי הפאשיסטי היה מצבם של היהודים קשה, ומהומות דמים ופרעות ביהודים המשיכו גם לאחר מלחמת העולם השנייה. מצב זה עודד את היהודים לעזוב את לוב, והאיץ את תהליכי עלייתם לארץ. חלקם עלו בעליה הבלתי לגאלית. ביטוי לתמיכה בציונות ובהקמת מדינת ישראל עולה מפסיקת בית הדין בטריפולי לחגוג את יום העצמאות באמצעות קריאה בתורה בשחרית ובמנחה, ונשיאת תפילות מיוחדות ובכלל זה תפילה לשלום המדינה. ב־1949 החלה עלייה המונית: רובם של יהודי לוב ורבניה עלו לארץ והשתלבו במדינת ישראל.

הרב כמוס אג׳רבי

תלמיד חכם ודיין בלוב (1913-1840). נודע בחריפותו בלימוד התלמוד ונושאי כליו. היה בן למשפחה ענייה ועבד למחייתו בעבודות קשות. פעמים רבות, משאזל השמן במנורתו, למד לאור הירח. נתמנה לאב בית הדין בטריפולי עם הדיינים אברהם חביב ושלום תשובה. כשביקר בג׳רבה ונפגש עם רבניה, נפעם הרב משה כלפון הכהן מחריפותו וידיעותיו בתורה. הרב אג׳רבי העמיד תלמידים הרבה ובהם הרב חי גביזון, שהיה לימים אב בית הדין בטריפולי.

לחשוב על כל הקושיות

הרב אג׳רבי אמר פעם ששאיפתו היא להבין את הגמרא היטב עד שיעלה מעצמו את כל קושיות הראשונים.

טעות סופר

פעם אחת התקשו בישיבה במאמר סתום בתלמוד. התלמידים חזרו וקראו את הכתוב ולא הצליחו להבינו. משהגיע הרב אג׳רבי, הבחין בתכונה בבית המדרש ושאל במה עסוקים התלמידים, והשיבו לו שיש מאמר גמרא תמוה. הרב אג׳רבי עיין בגמרא דקות ארוכות, ולבסוף הכריז, ״יש כאן טעות סופר. השורה העליונה התחלפה עם השורה התחתונה.״ בדקו ומצאו כי הצדק בידו, ובאה הבעיה על פתרונה.

חוכמה מקדם-סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן-עמ' 66

לוב

הרב אליהו בכור חזן

מגדולי הפוסקים (1908-1848), מחבר שו״ת ״תעלומות לב״. נולד באזמיר, ויצק מים על ידיו של סבו, הראשון לציון חיים דוד חזן. התגלה כגאון בתורה, וקנה לעצמו ידיעה גם בשפות זרות: ערבית, צרפתית, איטלקית וספרדית. ייחס חשיבות רבה לקשר עם קהילות ישראל באירופה. היה מיוזמי כנס הרבנים ההיסטורי בפולין שיועד לעסוק בשאלות המודרנה והיהדות – ולבסוף בוטל בלחץ המתנגדים למודרנה. ב־1874 חנך את משרת חכם באשי בלוב ושימש בתפקיד זה במשך שלוש־עשרה שנים. יישם שיטות חינוך חדשות במערכת החינוך היהודית בלוב: הרחבת נושאי הלימוד והעמקתם, שיפור התנאים בבתי הספר ולימוד מקצועות חופשיים שיקנו לתלמידים כלים להתפרנס בכבוד. הקים את חברת "יגדיל תורה״ על מנת לקדם את מהפכת החינוך בטריפולי. לאחר מכן שימש רב ראשי באלכסנדריה שבמצרים. היה בקיא בתלמוד ובפוסקים ובספרות החדשה. כתב מחזה בשם "זיכרון ירושלים״, שעסק במפגש שבין העולם היהודי לעולם המודרני. השיב לשאלות מכל רחבי העולם ומתשובותיו ההלכתיות עולה דמות של תלמיד חכם חדשן. עסק בהגותו ובפסקיו בתופעת החילון והמודרנה. כשנפטר הראשון לציון היש״א ברכה (הרב יעקב שאול אלישר) הוזמן להחליפו, אך סירב משום שלא רצה להיות שותף במחלוקות הרבות שהתעוררו סביב משרה זו.

כיצד מזהים גנב?

בערב שבת אחד הגיעו לעיר שלושה סוחרים יהודים. מכיוון שלא הכירו איש מתושבי העיר החליטו להטמין את כספם מתחת לעץ תאנה עד למוצאי השבת. במהלך השבת, אחד הסוחרים לא עמד בפיתוי וגנב את הכסף. במוצאי שבת ניגשו הסוחרים אל המחבוא שבעץ התאנה ולא מצאו את כספם. הם חשדו איש ברעהו והגיעו לכדי מריבה קשה. הסוחרים התייצבו בבית המשפט העירוני אך השופט הנבוך לא הצליח לפסוק בעניינם ושלח אותם לרבי חזן. שמע הרב חזן את טענותיהם אך גם הוא התקשה להכריע ושלחם בחזרה אל השופט. רגעים אחדים לאחר שיצאו שלח לקרוא להם ואמר, ״אשמע טענותיכם שוב, אולי אוכל בכל אופן לשפוט ביניכם.״ הרצו הסוחרים את טענותיהם בשנית, והרב חזן הודה בשנית שאין בידו לשופטם.

יצאו הסוחרים לדרך ושוב קרא להם וביקשם להשמיע את טענותיהם בשלישית. לבסוף הודיעם שאינו מצליח להכריע מי הגנב ומסר בידם מכתב לשופט. הסוחרים חזרו אל השופט, וכשזה פתח את המכתב ראה שכתוב בו שמו של הגנב. מיד עצרו את הסוחר הנדהם, סטרו על פניו, ועד מהרה הודה במעשיו וגילה היכן הטמין את הכסף. השופט הנפעם הלך לרב חזן ושאלו כיצד ידע מי הגנב, ומדוע אמר שאינו יודע מיהו הפושע. הסביר הרב חזן, ״כשנכנסו השלושה זיהיתי שאחד מהם פוסע חלושות ותמהתי אולי הוא חולה או אטי ברגליו. כששילחתי אותם אליך הבחנתי שהחשוד מיהר לצאת ברגליים קלות. הבנתי שהוא שמח שסודו לא התגלה. וכדי לבדוק זאת עשיתי זאת פעמיים נוספות. ואז ידעתי בביטחון שהוא האשם.״

תורה עם דרך ארץ

הרב אליהו חזן ביקש להקים בלוב מוסדות חינוך המשלבים לימוד תורה עם מקצועות חול, וכך הציע: ״בית ספר אחת חדרים־חדרים, אשר יכילו כל התלמידים לקבל לימוד עברית, כתב וחשבון ושפה, וגם שפה איטלקית המהלכת בין הסוחרים.״

ועוד הציע, ״באשר נייסד בית ספר גדול ורחב ידיים, אשר שם יתקבלו המלמדים החכמים ללמד לעם ה' תורה ומשנה וגמרא ושעה או שתי שעות ביום ילמדו אותם כתיבה עברית ואיטלקית שהיא צריכה לעיר הזאת.״

רב לא יהודי

הרב אליהו חזן תמך בהקמת בתי ספר מודרניים המשלבים לימודי קודש ולימודים כלליים וסייע לכי״ח במצרים. הוא התנגד לשליחת ילדים לבתי ספר לא יהודיים. בשנת 1885 נחנך בית ספר ליהודים שכל מוריו היו קתוליים. הרב חזן העיר בציניות, ״קרוב לוודאי שבית הספר ישמח להוסיף לצוות המורים רב, אך העניין מתעכב משום שככל הנראה עדיין לא מצאו רב לא יהודי…"

ירושלים במקום טבריה

כשהגיע הרב אליהו חזן כשד״ר למרוקו נחשף לפיוטו של רבי דוד חסין "אוחיל יום יום אשתאה״, המדבר בשבחה של טבריה. הפיוט מצא חן בעיני הרב חזן, שחיבר

בהשראתו שיר דומה שבלבו ירושלים: הפיוט של הרב דוד חסין:

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה תָּמִיד עֵינִי צוֹפִיָּה
אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה אַדְמַת קֹדֶשׁ טִבֶּרְיָה

נָעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ גַּם טוֹבָה רְאִיָּתָהּ
יָם כִּנֶּרֶת חוֹמָתָהּ שָׁמָּה הָעִיר בְּנוּיָה

הגרסה של רבי אליהו חזן:

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה עֵינֵי תָּמִיד צוֹפִיָּה

מָתַי אָבוֹא וְאֶרְאֶה יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה

נַעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ יָפָה מְאֹד יְרֻשָּׁתָהּ

הֵרִים סָבִיב לְעֻמָּתָהּ חוֹמַת אִישׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה

הרב אליהו בכור חזן-חוכמה מקדם-חזי כהן

הרב אברהם חביב -לוב

הרב אברהם חביב (1923-1850) היה מגדולי רבני טריפולי. פעל רבות כדי לשפר ולהעלות את קרנן של הישיבות בטריפולי. כיהן כרב הכולל בעיר בנגזי ועבר ללמד בישיבה בטריפולי. היה מקובל גדול והעמיד תלמידים הרבה.

שמע בין אחיכם

יום אחד, כשעבר הרב חביב ברובע הגדול, ניגש אליו חנווני והציע לו כוסית ערק. הרב שמח על המחווה וביקש לברך. אז החל החנווני לתנות בפניו את צרותיו והרב הקשיב וייעץ לו מה יעשה. החנווני המשיך וסיפר לו על סכסוך שיש לו עם שכניו. עצר אותו הרב חביב ואמר, ״סכסוך שכזה ייתכן שיגיע לבית הדין ועל כן איני יכול לשתות את הכוסית!" הניחה הרב על השולחן והוסיף, ״נאמר ׳שמע בין אחיכם שפטתם צדק בין איש ובין אחיו״ (דברים א׳ טז). אחיך הוא, ואיני יכול לשמוע אותך אלא כשאני מצוי ביניכם.״

מה עושים עם מחבוב מיותר?

בסוף כל חודש היה הרב חביב מקבל את משכורתו מהקהילה, בסך ארבעה מחבוב. בשל המצב הכלכלי הקשה ויוקר המחיה החליטו הרבנים להגדיל את משכורתו של הרב במחבוב נוסף. כמו בכל חודש קיבל הרב את משכורתו במעטפה. בעודו בדרך, מנה את תכולתה וגילה שיש בה חמישה מטבעות. למחרת נכנס הרב חביב לחדרו של הגזבר והחזיר לידיו את המטבע הנוסף. ״זה בסדר,״ חייך הגזבר ושמח לספר לו שהרבנים החליטו להוסיף לו על משכורתו מטבע אחד. הרב חביב השיב לו, "אני מסתפק בארבעה מטבעות, ואם הקהילה גילתה שיש לה מטבע נוסף, עדיף שיתנוהו לאנשים שבאמת זקוקים לו. אלו כספי ציבור ואסור לנהוג בהם כפי שעולה על דעתו של כל אחד.״

הרב שאול חדד (מודרנו)

הרב שאול חדד(מודרנו) נולד ב־1908 בטריפולי שבלוב, תלמידו של הרב ציון ביתאן. הרב חדד היה שוחט ובודק מומחה, ומגדולי הפוסקים בטריפולי. הוא דבק במידת האמת ולא פחד מאיש. זכה לכינוי רבי שאול מודרנו (מלשון ״מודרנה״), משום שהבין את נפש הדור בעידן המודרני, נקט לקולא והיה מעורב עם הבריות.

מניין מיוחד

פעם ראה הרב מודרנו קבוצת נערים משחקת בזמן התפילה. ניגש אליהם ושאלם לסיבת מעשיהם. השיבו לו הילדים שהתפילה ארוכה ומלאת סלסולים ופיוטים ולבם קץ בה. מששמע זאת הקים מניין מהיר והזמינם להתפלל עמו.

חוכמה מקדם

הרב כמוס עגיב (רבי ממוס)

תלמיד חכם ומקובל, שימש ברבנות בלוב ובארץ (1991-1913). רבי כמוס היוו מתלמידי הרב ציון ביתאן, למד שחיטה אצל הרב יוסף חיים זרוג, והושפע מאוד מהרב יצחק חי בוכובזה, ראב״ד בטריפולי. מצעירותו נהג לקום בחצות וללמוד זוהר עד הבוקר, ובבקרים עסק בתלמוד עם מורו ורבו הראב״ד חי גביזון. הרב כמוס שימש ברבנות בכמה ערים בלוב ודאג לביסוס החיים הדתיים שם. היה דרשן מעולה ודמות סוחפת. עלה לארץ ונתמנה לרב העיר אור יהודה וכן היה ראש רבני לוב בארץ. רבי ממוס היה מקובל מעשי: נהג לברך, לתת סגולות ולערוך פדיונות נפש. היה עניו אך גם תקיף בהנהגתו. השתדל בכל כוחו לסייע בהוצאה לאור של ספרי קודש בכלל וספרי רבני לוב בפרט. מספריו: שני כרכי ״כמוס עמדי", ו״מנחת עני״.

צא ולמד

כשהיה נער, נאלץ רבי ממוס לעזוב את לימודיו ולסייע בפרנסת המשפחה. הנער התקבל לעבודה בדפוס של רפאל חביב ולאחר מכן בדפוס של ר׳ אברהם תשובה. כמוס הצעיר עבד בחריצות ובמסירות. יום אחד הגיע לבית הדפוס ונאמר לו שאין עבודה. הלך כמוס לבית המדרש ולמד כל אותו היום. בערב, לפני שיצא לביתו, ניגש אליו הרב יצחק חי בוכובזה, ראש בית דין צדק, והעניק לו סכום כסף קטן במתנה. למחרת בבוקר חזר הנער לבית הדפוס ושוב נאמר לו שאין עבורו עבודה ושוב הלך לבית המדרש. למחרת, כשפניו הושבו ריקם בפעם השלישית, החליט לברר מה אירע. כמוס הצעיר גילה שהרב בוכובזה פנה למנהל הדפוס וביקשו שיפטר את הנער ממשרתו, משום שנכון לו עתיד מזהיר בעולם התורה.

הבול תלוי בזקן

כשעלה לארץ התבקש הרב ממוס לעבור בחינות ברבנות הראשית אף ששימש כרב בלוב. הרב ניגש לבחינה, ולמרבה הפלא לא קיבל אישור רבנות והתבקש להתייצב לבחינה חוזרת. כששב לביתו וסיפר את שאירע אמרה לו אשתו, ״כנראה ראו שיש לך זקן קטן. בפעם הבאה תגדל את זקנך ויאשרו את המינוי.״

לא יחל דברו

כאשר היה משתתף בערבי לימוד הקפיד רבי ממוס שלא לדרוש ראשון. וכן הסביר את הפסוק "לא יחל דברו" ( במדבר ל", רוצה לומרת אם נמצא בין החכמים, לא יתחיל הוא לדבר ראשון.

חוכמה מקדם-חזי כהן-עמ' 73

באדיבותו ובהסכמתו של מר חזי כהן המחבר.

אלגייריה

הקהילה היהודית באלג׳יריה היתה מן הקהילות החשובות שבארצות המגרב, ולעתים אף זכתה למעמד בכורה בקהילות צפון אפריקה.

במהלך הדורות הגיעו לאלג׳יריה גדולים בתורה אשר השפיעו עליה רבות. בעקבות גזירות קנ״א (1391) הגיע גל פליטים מספרד, ובו גדולי חכמי ישראל הרב יצחק בר ששת (הריב״ש) והרב שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ץ). בנו, הרב שלמה (הרשב״ש), כבר נולד באלג׳יר. בהמשך הגיע לתלמסאן הרב אפרים אנקאווא, פוסק, פילוסוף ורופא, שהפך להיות הרופא הבכיר בעיר והיה מקורב לשליט המוסלמי. באותה התקופה הגיע מספרד הרב אשתרוק הכהן, והפך לראש הקהילה היהודית בתלמסאן. בעקבות חכמים אלה הפכה אלג׳יריה למרכז הרוחני החשוב של ארצות המגרב. עם גירוש ספרד (1492) הגיע גל נוסף של פליטים שהעצים את הקהילה ואת רבניה. בגל הגירה זה הגיע הרב יוסף אלאשקר, פוסק ומקובל שהתיישב בתלמסאן.

בתקופה העות׳מאנית זכתה הקהילה היהודית לאוטונומיה בכל תחומי החיים, אך מצבה הביטחוני היה רעוע. עם זאת, לימוד התורה באלג׳יריה לא פסק, ואף צמחו בתוכה גדולי תורה כרב יהודה עייאש, שהיה מהבולטים שבחכמי ארצות האסלאם במאה השמונה־עשרה. הרב עייאש כתב ספרי שו״ת (שאלות ותשובות) רבים וקיבץ את כל מנהגי אלג׳יריה ב״ספר המנהגים״.

יהודי אלג׳יריה התרכזו בערים אלג׳יר, קונסטנטין, תלמסאן ואוראן, ובקהילות קטנות נוספות. בכל אחת מן הערים פעלו תלמידי חכמים בעלי שם. בעיר אלג׳יר היה תפקיד מרכזי לרב יצחק מרעלי בפעילות התרבותית העברית במאות התשע־עשרה והעשרים. בקונסטנטין פעל הרב יוסף גנאסיא, שהיה תלמיד חכם, משורר

והוגה דעות, ויצירתו המונומנטלית כוללת מאה שלושים ושבעה חיבורים בכל תחומי היהדות. בתלמסאן כיהן הרב חיים בלייח, שהיה דיין ולמדן גדול, בקיא בדקדוק ובמחשבה היהודית. הרב דוד כהן סקאלי שימש כרב בתלמסאן ואחר כך באוראן, שבה עמד גם בראש ישיבה. בתשובותיו ההלכתיות ניכרת התמודדות עם התרבות הצרפתית שהגיעה לאלג׳יריה.

בין חכמי אלג׳יריה במאה העשרים, בלטו במיוחד הרב יוסף משאש והרב יהודא ליאון אשכנזי. הרב משאש הגיע ממרוקו ושימש כרבה של תלמסאן במשך שבע־עשרה שנה. יצירתו היא רב־גונית וכוללת כחמישים חיבורים בתחומי ההלכה, הפילוסופיה, פרשנות המקרא, המדע והרפואה. בפסיקותיו ביקש להתמודד עם אתגרי המודרנה. הרב אשכנזי, הידוע בכינויו ״מניטו״, היה בנו של הרב הראשי האחרון של אלג׳יריה, הרב דוד אשכנזי. מניטו היה הוגה דעות חדשן, רב ומחנך, אשר תורתו ינקה מתורתם של חכמי אלג׳יריה. הוא שימש מנהיגה הרוחני של יהדות צרפת.

בשנת 1830 פלשה צרפת לאלג׳יריה, והנהיגה רפורמות משמעותיות. היא ביטלה את בית הדין הרבני של אלג׳יר וניהלה את הקהילה היהודית בצורה ישירה, תוך אכיפת החוק הצרפתי. בשנת 1870 התפרסמה פקודת כרמיֶה, ויהודי אלג׳יריה קיבלו אזרחות צרפתית. מצבם הוטב והם החלו להתערות בתרבות הצרפתית. מרביתם שלחו את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים הצרפתיים, שבהם קיבלו חינוך צרפתי־ חילוני. חלקם יצאו מן הרובע היהודי ועברו להתגורר ברבעים האירופיים, ואף אימצו את השפה הצרפתית. הם השתלבו במוסדות ההשכלה הגבוהה בצרפת, והפכו לגורם מתווך בין התרבות הצרפתית לתרבות האלג׳יראית. בתי ספר אחדים של רשת כי״ח המשיכו להציע חינוך יהודי משולב עם חינוך צרפתי, אך החינוך המסורתי הלך ונזנח. מאוחר יותר שולבו כיתות הלימוד המסורתיות (שכונו"מדרש") בבתי הספר של כי״ח. תהליכי המודרניזציה וההתערות בתרבות הצרפתית הביאו לפיחות משמעותי במעמד הרבנות ובסמכותה והציבו בפני הרבנים שאלות חדשות ומורכבות. חכמי אלג׳יריה גילו פתיחות וגמישות לצד דבקות במקורות. הם ביקשו להיענות לאתגרי התקופה וחתרו לסינתזה בין ערכי המודרנה ליהדות. בדרך זו נקטו, למשל, הרב דוד מועטי, שהיה ראש ישיבת ״עץ חיים״, והרב נטר גדעון, נשיא מועצת ההנהגה.

חכמי אלג׳יריה בעת החדשה ראו בחכמי ארץ ישראל מקור סמכות ושמרו על קשרים רבים עמם. מבין חכמי ארץ ישראל שהשפיעו על יהודי אלג׳יריה, בולט במיוחד הראשון לציון יעקב שאול אלישר (ה״יש״א ברכה״), אשר סייע להם רבות בהתמודדות עם אתגרי המודרניזציה. מקום מיוחד היה לשד״רים מן הארץ, שמהם ציפו יהודי אלג׳יריה להדרכה בהלכה ובמוסר. ביניהם בלטו הרבנים אליהו בכור חזן, רחמים פרנקו ובן ציון אלקלעי.

באלג׳יריה לא היתה פעילות ציונית משמעותית, משום שיהודיה קשרו את גורלם התרבותי והמקצועי עם צרפת. אין בידינו מידע על הקמת אגודות ציוניות, התרומות לקרנות הלאומיות היו מועטות ולא היתה דמות בכירה שהנהיגה תמיכה בתנועה הציונית. עם זאת היו באלג׳יריה פעילים ציוניים, וחכמיה, כמו הרבנים גנאסיא ומשאש, אף השתתפו בפעילות שכזו. בעקבות מלחמת העולם השנייה ושלטון וישי בצרפת, ששיתף פעולה עם הנאצים, חלה התעוררות ציונית. ואף על פי כן, עם הקמת המדינה רוב יהודי אלג׳יריה היגרו לצרפת ורק מיעוטם עלה לארץ.

הרב יהודה עייאש

הרב יהודה עייאש (1760-1688) נולד למשפחה רבנית ידועה, בנו של הרב יצחק עייאש. התחנך אצל הרב שלמה ידידיה צרור, וכישרונו התגלה כבר בגיל צעיר. בגיל שמונה־עשרה נתמנה לדיין בבית הדין של רבו, נודע כדרשן מופלא ומכל רחבי אלג׳יריה נהרו להאזין לו. נתמנה לרב העיר אלג׳יר ולאב בית הדין ועמד בראש ישיבה. זכה לכינוי ״הגאון מופת הדור״, וסמכותו נתקבלה על חכמי הקהילה האלג׳יראית. הצטיין כפוסק ושמו נודע לתהילה גם מחוץ לאלג׳יריה, בקהילות מרוקו, מצרים, איטליה וצרפת. רבי יהודה עייאש קיבץ את כל מנהגי אלג׳יריה ב״ספר המנהגים״. בשנת 1749 יצא לארץ ישראל עם קבוצת תלמידים דרך ליבורנו, שם פגש את החיד״א. משהגיע לארץ לימד בישיבת ״כנסת ישראל״ שייסד אור החיים (ר׳ חיים בן עטר), ולאחר מותו של זה עמד בראש הישיבה. רבי יהודה עייאש חיבר ספרים רבים: ״קול יהודה״ על התורה; ״מטה יהודה״ ו״שבט יהודה״ על ה״שולחן ערוך״; "לחם יהודה" על הרמב״ם, ועוד.

ניצחוני בנותי

סיפור שהביא הרב יוסף משאש בספרו ״נחלת אבות״ (כרך ו, דרוש תנד, עט׳ עט): "ועוד ראיתי על ספר כתב יד, כי בעיר אלגייר בזמן הגאון מוהר״ר עייאש זיע״א, היתה בתולה אחת גדולה בנוי בת איש עשיר, חכמה בתורה הרבה ושוקדת יומם ולילה על לימוד התורה. וקפצו עליה בני אדם רבים ונכבדים. והיא לא רצתה בשום פנים ואופן להיות לאיש, מטעם בן עזאי: נפשה חשקה בתורה. ויקבול עליה אביה לפני הגאון הנ״ל.

וישלח אחריה וידבר על לבה דברים טובים. ולא אבתה לשמוע לו מקל וחומר מבן עזאי: שהוא איש, ומצווה יפרו ורבו׳, ועם כל זאת אמר יומה אעשה ונפשי חשקה בתורה^,, וכל שכן היא, שאיננה מצווה על יפרו ורבו: ויאמר לה הרב: ׳הלא גם בתלמוד תורה אינה מצווה ואין לה שכר!׳ ותשחק ותאמר לו, כי נעלמו ממנו לשעה דברי הרמב׳ים ז"ל, שגם אישה יש לה שכר לימוד(יורה דעה בסימן רמ״ו סעיף ו), ואמנם – יהי רצון שיתקיימו דבריו שאמר, שלא יהיה לה שום שכר לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כי אינה עוסקת בתורה לצפוי שכר, רק לשם אהבתה של תורה. וייפעם הגאון מדבריה אלה, ויפטרה לשלום ברוב ברכות. ויאמר לאביה, ’הנח לה לעשות רצונה כי בזה תהיה זכותא נפישא להגן על בני העיר.’ וכן היה. פעם אחת ראה הגאון בחלומו, והנה בלשת באה לעיר להרוג ולשלול. ויצאה אותה הבת לבדה בחרב שלופה לקראתם, ותכריע את כלם לטבח, ותהי תשועה גדולה. וייבהל הרב מראשית החלום, וישב בתענית. ואחר שלושה ימים בליל שבת באה בלשת לעיר מהספרדים, דרך הים. וה' בחסדו הטיל רוח סערה אל הים, וכל אוניותיהם כליל נשברו וצללו כעופרת במים אדירים, ויושע ה׳ את כל העיר מיד מציירים. וידע הרב רמז החלום, שזכות אותה הבתולה הגנה על בני העיר. ונשארה כך האשה בבתוליה, וחשקה בתורה. עד היותה בת שישים שנה. ועלתה אל הארץ ושקדה על התורה, עד יום מותה בשיבה טובה למעלה ממאה שנה…’׳.

אלג'יריה –הרב יהודה עייאש-חוכמה מקדם-חזי כהן

עמוד 81