ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית

מדינת ישראל, העלייה החשאית וגיוון פעילות המחתרת — ׳המסגרת׳ מן ההיבט המבצעי

רקע כללי

כמו שצוין בפרקים הקודמים העוסקים בסוף העידן הקולוניאלי, לאחר שהשתחררה מרוקו משלטון צרפת והייתה למדינה עצמאית, התנהלה הפעילות המחתרתית, כבשאר חלקי המגרב, באמצעות ׳המסגרת׳. בפרק השישי העוסק באלג׳יריה נאמר ש׳המסגרת׳ הייתה הנציגות של ׳המוסד לתפקידים מיוחדים׳ בצפון אפריקה, ארגון חשאי שטיפל בהגנתם של יהודי המגרב. להבדיל מאלג׳יריה, ששם יכלו יהודים לצאת את המדינה גם לאחר עצמאותה, ומתוניסיה שתחת נשיאות חביב בורגיבה העניקה להם חופש תנועה אף היא, בגלל סירובם של שלטונות מרוקו להעניק חופש תנועה ליהודים התפצלה פעילות ׳המסגרת׳ לעוד כמה שלוחות, והעיקרית עסקה בעלייה חשאית. כעיקר, בהשראת ׳המסגרת׳ במטה ׳משואות׳ בקזבלנקה (כינוי אזור הפעולה של מרוקו בשפת המחתרת) ובמרכז העצבים במטה בפריז(כינויו ׳סאלון׳) נעשתה עבודת המחתרת בחסות חמש שלוחות:

שלוחת העלייה(׳מקהלה׳) הייתה השלוחה הפעילה מכולן, והיא שיתפה פעולה עם שלוחת ההגנה העצמית ׳גונן׳ או ׳לביא׳. כוח האדם שלה היה מורכב משלוחת תנועות הנוער המחתרתית ׳באלט׳ ומגיוס מיוחד בחודשי הקיץ בקרב פעילים מתנועות נוער ומצופים יהודים בצרפת.

שלוחת ההגנה העצמית הכשירה נוער מקומי להגן על הקהילות מפני פגיעות, וגויסה לפעולות העלייה החשאית לאחר שהתבדו החששות לפגיעות פיזיות ביהודים.

שלוחת המודיעין עסקה בגיוס צעירים יהודים מקומיים לשתי מטרות: לאסוף מידע בעוד מועד על כוונות השלטונות ועל המהלכים שעמדו לנקוט בחשיפת פעילות ציונית, ולמעקב אחר המתרחש בקהילות היהודיות.

• שלוחת ׳הבָּאלט׳ פעלה בקרב תנועות הנוער החלוציות, ורכזיה הישראלים ארגנו פעילות ציונית בדירות מבטחים ובמועדוני מחתרת של ׳בני עקיבא׳, ׳דרור׳, ׳השומר הצעיר׳, ׳הבונים׳ ו׳הנוער הציוני׳. מיטב חניכי התנועות הופרדו משלוחה זו וגויסו לשלוחות האחרות של ׳המסגרת׳, לרבות בתחום העלייה.
• שלוחת ׳העורף הציבורי׳, הידועה בכינויים שונים בשפת המחתרת, ובהם ׳מדרש׳. אנשיה היו מבוגרים יחסית, והם שימשו גשר בין ׳המסגרת׳ לקהילות היהודיות, וסייעו להשיג הגנה משפטית לפעילי הארגון שנעצרו בידי השלטונות.

כאמור שלמה חביליו פיקד על ׳המסגרת׳ במטה הכללי בצרפת בשנים 1960-1955; אפרים רונאל היה מפקד ׳המסגרת׳ בשנים 1964-1960. מפקד ׳המסגרת׳ היה כפוף ישירות לראש ה׳מוסד׳ בישראל, איסר הראל עד 1963 ומאיר עמית בשנים 1968-1963. שלמה יחזקאלי היה המפקד הראשון של ׳המסגרת׳ במרוקו, אחריו פיקדו על ׳המסגרת׳ כמה אנשים, והבולטים שבהם היו יאשקה אליאב ואלכס גתמון.

שלוחת העלייה

שלוחת ׳מקהלה׳ הייתה היחידה מכל שלוחות ׳המסגרת׳ שאורגנה בשותפות בין איסר הראל מן ה׳מוסד׳ לשלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות. כל עוד הסוכנות המשיכה לכוון את העלייה ה׳נסבלת׳ באמצעות ׳קדימה׳, ולמרות החששות כי זו עומדת להיעצר, לא ננקטו צעדים מרחיקי לכת. ואולם עם החלטת ממשלת מרוקו באביב או בקיץ 1956 להפסיק את העלייה המאורגנת ולסגור את מחנה העלייה ליד קזבלנקה, חבר ה׳מוסד׳ למחלקת העלייה בסוכנות. מקיץ 1955  ועד קיץ 1956

הקים ה׳מוסד׳ במרוקו את שלוחת ׳המסגרת׳ להגנה עצמית, ועסק בעוד כמה משימות שאפיינו את עבודתו במישור הקהילתי, אבל בלי לחדור לתחום ארגון העלייה שנותרה נחלתה של ׳קדימה׳. הדברים השתנו בקיץ 1956. ב-31  ביולי, בעיצומו של המשא ומתן בין הקונגרס היהודי העולמי לממשלת מרוקו להתרת היציאה של העולים שהצטופפו במחנה ׳קדימה׳, נפגש שרגאי עם איסר הראל, והשניים סיכמו כי שיתוף פעולה חשאי בין מחלקת העלייה של הסוכנות ובין ׳הגוף השני׳, קרי ה׳מוסד׳, ייכנס לתוקף ברגע ש׳קדימה׳ תחדל לפעול, ועד אז ׳שום גוף לא יכנס לפעולה׳.

 לגוף שיקום לטפל בעלייה ויפעל במחתרת יהיו שלושה מטות — בירושלים, בפריז ובקזבלנקה. כל מטה יורכב מבאי כוח ה׳מוסד׳ ומחלקת העלייה שיחלקו ביניהם את התפקידים. סוכם שבמטה בירושלים ישמשו איסר הראל וברוך דובדבני(אז מנהל מחלקת העלייה בישראל), ובפריז — שלמה חביליו

מטעם ה׳מוסד׳ ואפרים שילה שישמש קצין עלייה ונציג מחלקת העלייה. כזכור מן הפרק השלישי על מצרים, שילה היה מאנשי המוסד לעלייה ב׳ לשעבר בפריז. ב־ 1959מונה במקומו השליח נפתלי בר־גיורא. המטה בקזבלנקה(בכינוייו השונים ׳אירמה׳, ׳אנטואן' ו'ונסאן׳) היה צריך לקום ביזמת המטה בפריז.

בהצעת הסדר העלייה במתכונת החדשה נקבע כי מנגנון העלייה החשאי יפעל באזורים שונים ברחבי מרוקו, במרוקו הצרפתית לשעבר, במרוקו הספרדית, בטנג׳יר (׳טינו׳ ו׳אדום׳ בכינויי המחתרת) שעדיין שמרה על סטטוס של עיר בין־לאומית, בגיברלטר (כינויה ׳קדרון׳) ובכל תחנת מעבר עד להבאת העולים לחוף מבטחים (נאפולי או מרסיי). נאמר כי כל השליחים של הסוכנות שישוגרו לפעולות ה׳מוסד׳ ׳יושאלו׳ לזמן פעולתם בחו״ל ל׳מוסד׳, וישרתו בהתאם לתנאים המקובלים בו. דרגתם תיקבע בתיאום בין הסוכנות ובין ה׳מוסד׳. סוכם כי כל ההחלטות הנוגעות לעלייה או למשא ומתן על העלייה הנעשות בידיעת או בהסכמת השלטונות המקומיים יהיו באחריות הבלעדית של מחלקת העלייה, ואולם מטעמי ביטחון הן יצריכו תיאום הדוק עם הזרוע שתטפל בפעולות המיוחדות.

ההסכם הרשמי הוכן ב־16 בספטמבר 1956, ובו פירט הראל את עקרונות העבודה בינו ובין שרגאי. צוין שהאחריות המדינית לעלייה ולמשא ומתן עם שלטונות מרוקו לריכוך עמדתם, שיימשך גם בעידן העלייה החשאית, אכן תהיה בידי הנהלת הסוכנות. את הפעולות המבצעיות להברחת היהודים יעשו פעילי ה׳מוסד׳. מן הראוי להדגיש שבמרוצת הזמן לא נשארו הכללים התאורטיים הללו נוקשים. אנשי מחלקת העלייה גויסו למבצעי עלייה מסוכנים, וסייעו למגויסי ה׳מוסד׳, ואנשי ה׳מוסד׳ נרתמו, בסופו של דבר, למשא ומתן המדיני לריכוך מדיניות העלייה של מרוקו. הוחלט שמחלקת העלייה בהשגחת שרגאי וסגנו, דובדבני, תקבע אם יש לבצע עלייה מיוחדת ומתי לעשות זאת; היא תהיה אף זו שתאשר את צורות העלייה, ותקבע את סדרי העדיפויות של המועמדים לעלייה.

מה היו המקורות למימון העלייה החשאית? שלא כמו בראשית עידן ׳קדימה׳, בו בזמן שהג׳וינט מימן את העלייה ישירות עד שהסוכנות נטלה עליה את המשימה הזאת, את היציאה המחתרתית מסוף 1956 מימנה הסוכנות מכספי ׳המגבית היהודית המאוחדת׳ בארצות הברית שהוקצבו לה; הן הג׳וינט הן הסוכנות קיבלו את ההקצבות הכספיות שלהם מן ׳המגבית היהודית המאוחדת׳ כל אחד על פי צרכיו — הסוכנות ליעדי עלייה וקליטה, הג׳וינט לצורכי עבודה סוציאלית וסיוע לקהילות במצוקה. לעתים ויתר הג׳וינט על חלק מן ההקצבה שלו מן ׳המגבית׳ לטובת הסוכנות, כך היה בעידן המחתרת, אך אין פירושה של מדיניות וו שהג׳וינט מימן את העלייה החשאית. ככל הנראה, הג׳וינט המשיך לסייע מכספו לטיפול בערירים ובקשישים שלא הועלו בסיוע ׳מקהלה׳, משום שלא היה בכוחם של האנשים האלה לצאת בדרכי מחתרת, או מפני שלא הייתה להם תמיכה משפחתית.

העבודה המעשית בארגון העלייה החשאית כבר נעשתה בסוף 1956.

לאחר שפנו הפעילים, צעירי ׳באלט׳ מתנועות הנוער החלוציות במחתרת שצורפו לעבודת ׳מקהלה׳ וותיקי ׳מקהלה׳ בעצמם, אל המועמדים לעלייה בשכונות היהודיות ובכפרים, וביררו מי הם המעוניינים לעלות, פנו צעירים אחרים אל המועמדים לעלייה, והודיעו להם על מועד היציאה, על סדרים מוסכמים ועל מקומות המפגש. היה מקובל שאין הפעילים פועלים באזור שבו הם מתגוררים באותו הזמן כי אם באזורים שאין מכירים אותם, ואף הם אינם מכירים את שכניהם, כדי למנוע מן המשטרה להתחקות על עקבות הפוקדים. במועד שנקבע, על פי רוב בלילה, היו המשפחות יוצאות בחשאי עם מטען קל לדרך, ואת המטען הכבד שלחו הפעילים אחריהן. בעדותה של מדלן בניסטי, ילידת קזבלנקה משנת 1939ופעילת ׳המסגרת׳ מטעם תנועת ׳דרור' היא מספרת כי גויסה בסוף שנות החמישים להתקרב אל עולים פוטנציאליים, וכך אמרה:

העברנו רשימות של משפחות שרצו לעלות לישראל. חברי הקבוצה ביקרו אצל המשפחות ודיברו אתם על העלייה. הם אספו מהם תמונות ופרטים אחרים. בלילות היינו מעבירים אותם למקום מפגש [ובזה הסתיים תפקידנו].

במקום המפגש המתינו להם פעילים נוספים, שדאגו להעבירם לספינות או לחצות את הגבולות היבשתיים. משפחות מסוימות חששו לשתף פעולה, אך במרבית המקרים הסכימו מרצונם החופשי. אותם עולים נטלו עמם 3-2 מזוודות והשאירו את רכושם מאחוריהם מהפחד שהשלטונות יגלו את כוונותיהם לעזוב את מרוקו.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית – עמוד 425