מורשת יהדות מרוקו

׳מכנאס הקטנה׳ – יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט

מיכל בן יעקב

מבוא

לטבריה נודע מקום מיוחד בתודעתם של היהודים המערבים (יהודי צפון־אפריקה) בכלל ושל יהודי מכנאם בפרט. קשר אמיץ היה להם ליהודי מכנאס, כיתר יהודי מרוקו, עם העיר טבריה: הם שמעו עליה מפי שד״רים שפקדו את קהילותיהם, הם היללוה בפיוטים שכתבו לכבודה, וביד נדיבה תרמו כספים למענה. מעבר לזיקה העמוקה לארץ ישראל ולמצוותיה בכלל, המשיכה המיוחדת לעיר הקודש טבריה שורשיה בהערצה הגדולה לרבנים ולחכמים הרבים הקבורים בסביבתה, ובמיוחד לר' מאיר בעל הנס, שמקום הציון של קברו סמוך לעיר, על שפת הכינרת. יהודים ששאפו להגיע לארץ ישראל התפללו אל הצדיקים הקבורים בטבריה וביקשו ׳רשות׳ לעלות, ובפרט הם ביקשו את ׳ברכתו׳ של ר׳ מאיר. בבואם לארץ פנו רבים מן העולים לטבריה, המקום ׳המוכר׳ והחביב עליהם במיוחד. העולים האמינו בסגולות שארץ ישראל מעניקה לתושביה ובברכות שבירכו אותם הצדיקים בעת שהשתטחו על קברותיהם. היו שעלו ארצה כדי לקיים נדרים שנדרו או להגשים ציוויים שנצטוו עליהם בחלומותיהם, כשר׳ מאיר בעל הנס (רמבה״ן) נגלה אליהם שעה שקראו אליו להושיעם בעת מצוקה.

נוסף על משיכתם של העולים לטבריה, כאמור, בשל סגולותיה הרוחניות, הציעה טבריה אפשרויות פרנסה טובות יותר מאשר מקומות יישוב אחרים בארץ. המערבים בעיר עסקו במסחר זעיר, במלאכה ובפעילות כלכלית ענפה בעורף הכפרי הרחב של העיר. כמו כן יוקר המחיה בעיר היה נמוך יחסית לצפת ולירושלים, ומעלה נוספת היתה לה לעיר שברוב עונות השנה היה בה מזג אוויר נוח. ועוד: הרחק ממוקדי השלטון, נהנו היהודים מסובלנות יחסית מצד שכניהם המוסלמים. עוד יתרון חשוב שיכלו העולים מן המגרב למצוא שם היה הפן החברתי והקהילתי. היהודים הרבים מהמגרב בכלל וממכנאס בפרט שכבר גרו בטבריה סייעו לעולים החדשים בשלבים הראשונים של התאקלמותם בארץ במציאת קורת גג ומקורות פרנסה, וקיבלו אותם בחמימות אל תוך הקהילה. כך הגיעו העולים לא רק אל מקום מוכר להם, כנזכר, אלא גם אל קהילה מוכרת ופתוחה.

כעשרים אחוז מכלל יהודי צפון־אפריקה שהיו בארץ במחצית השנייה של המאה הי׳׳ט הגיעו ממכנאס, ובטבריה הם בלטו במיוחד.

הערת המחברת: נתון זה לקוח מתוצאות עיבוד מאת המחברת של חמישה מפקדים שנערכו במאה הי״ט בקרב היהודים בארץ ביוזמתו של משה מונטיפיורי. המפקדים שמורים באוסף מונטיפיורי(א״מ) ב-London School of Jewish Studies בלונדון ובמיקרופילם במכון לתצלומי יד עבריים בספרייה הלאומית בירושלים (מתכ״י). כעת הם בתהליך פענוח ודיגיטציה של העמותה הישראלית לחקר שורשי משפחה (בעבר, החברה הגניאלוגית הישראלית), בשיתוף עם קרן מונטיפיורי www.montefioreendowment.org.uk. לתיאור המפקדים והערות מתודולוגיות על השימוש בהם, ראו מ׳ בן יעקב, ׳מפקדי מונטיפיורי כמקור לחקר היהודים באגן הים התיכון במאה ה־19 – הדוגמה של יהודי צפון אפריקה׳, פעמים, 107 (תשס״ו/2006), עמ^׳ 149-117.

https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_6.pdf

הקישור מתוך חוברת פעמים 107 (א.פ)

בתחילת המאה הי״ט אמנם ישבו בטבריה כאלף ומאתיים יהודים בלבד, כמחציתם ספרדים, אך בשל אסונות טבע למיניהם היתה צמיחתו של היישוב אטית. בעקבות גלי העלייה המוגברים עלה מניינם של היהודים בעיר בסוף המאה עד לכארבעת־אלפים. בקרב הקהילה הספרדית החל מאמצע המאה הי׳׳ט עלה חלקם של עולי המגרב עד לכשלושה־רבעים בסוף המאה, אולם אם נוסיף למספרים אלו גם את המערבים ילידי הארץ, צאצאי העולים מדורות קודמים, נמצא כי שיעורם באוכלוסייה היה גדול בהרבה. הם בלטו לא רק במספרם, אלא גם במעמדם ובתפקידים שמילאו בחיי הקהילה בעיר. השתתפותם ניכרת, למשל, בהילולות לכבודו של רמבה׳׳ן בי״ד באייר(׳פסח קטן׳ או ׳פסח שני׳) ובביקורים התכופים בקברי הצדיקים בסביבות העיר. בשל כל אלה כונתה טבריה ׳מכנאס הקטנה׳ של ארץ ישראל. כיצד נוצר קשר מיוחד זה וכיצד הוא נשמר במנהגיהם ובמסורותיהם הייחודיים של בני הקהילה? במאמר זה אני מבקשת לבחון ביתר פירוט את נוכחותם של יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט ואת ייחודם שם וכן את הזיקה בין דרכי השתלבותם בחיי העיר ובין הקשר שנמשך אצלם עם קהילת מוצאם, הלכה למעשה.

זיקתם של יהודי מכנאס לטבריה

מרחבים מקודשים נוצרו ועודם נוצרים על ידי מסורות כתובות ומערכות של דינים ופסקי הלכה ולא פחות מכך ואולי אף יותר על ידי מנהגים עממיים ועל ידי תפיסות של ׳קדושה׳ הרווחות בציבור. בספרו של הגאוגרף רוברט סק על תפיסות של מרחב במחשבה החברתית, הוא מציין: ׳כשאנו באים לדון במקום ובמאפייניו… אנו עוסקים במערכת שמבחינה קונצפטואלית, אך לא מעשית, אפשר להפריד בינה ובין עובדות ויחסי הגומלין שביניהן׳ ייתכן שאין עניין מתאים יותר לקביעה זו מאשר הדיון על ארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, ועל ערי הקודש שבה. הניידות המרחבית של יהודים אל המקומות הקדושים ומהם לא זו בלבד שהיא מחזקת את התפיסות התודעתיות הקשורות לארץ ישראל, את הערכים הכרוכים בה ואת הקשרים אליה ואל אתריה, אלא היא גם יוצרת את כל אלו. לפיכך יש לגשת למחקר על טבריה ועל היהודים שישבו בה ׳בנתיבותיהם של תפיסות, אמונות וערכים׳, כמינוחו של טואן,⁵ מה שמכונה ׳גאוגרפיה דתית׳ או geopiety.

זיקתם העמוקה של יהודי מרוקו לארץ ישראל במהלך הדורות ידועה ומתועדת היטב, ובטיפוח הקשרים הללו מקומם של יהודי מכנאס בולט. הזיקה מתבטאת, למשל, בפסקי הלכה שמסדירים את התרמת הכספים למען היישוב בארץ ואת קבלת פני השד״רים בקהילתם, במנהגים שנהגו המאזכרים את ארץ ישראל באירועים משפחתיים ובמועדים, בפיוטים ששרו המשבחים את ארץ ישראל, בעלייה לרגל למקומות הקדושים, ויותר מכול, בעלייה לארץ כדי להשתקע בה.

החל מהמאה הט׳׳ז התפתחה בצפת הקבלה, ובמידה מסוימת גם בטבריה. בקרב המקובלים התחזקו מנהגים של הערצת הרבנים והחכמים הרבים הקבורים בגליל מדורות קודמים (או שאמורים להיות קבורים שם). המנהג להשתטח על קברים, הידוע עוד מימי הביניים המוקדמים, לא רק נחשב מעשה שמבטא אדיקות דתית, אלא הפך להתנהגות הרצויה המאפשרת ׳לשוחח׳ עם הצדיק, לבקש את התערבותו בחיי היום־יום ולספוג מסגולותיו. במשך הזמן הפכו מקומות קבורה אלה בעצמם למקומות קדושים.

תורות הקבלה של האר״י הקדוש שנתגבשו בגליל מצאו קרקע פורייה להיקלט בה בצפון־אפריקה בכלל ובערים המסורתיות במרכז מרוקו ובדרומה בפרט. חכמי מרוקו הרבו ללמוד מספרי הקבלה, ובני הקהילה קראו יחד את ספר הזוהר. באמונה זו מקום מרכזי לארץ ישראל ולתפיסתה של ארץ ישראל כמלכות. במחצית השנייה של המאה הי״ט החלו להתפתח שם ביתר שאת מנהגים הקשורים בהערצת צדיקים. שלמה דשן מצא כי במחצית הראשונה של המאה הי״ט היו מנהגים אלו עממיים בלבד, אך במכנאס במחצית השנייה של המאה הם נמצאו גם בפסקי הלכה שמסדירים אותם. במחקריו הסיק יששכר בן־עמי שנוצר קשר הדוק בין הערצת הצדיקים ובין ארץ ישראל, בגלל ׳ציר מרכזי המזין את הקשר שבין יהודי מרוקו לארץ־ישראל הוא עניין הגאולה׳, והמשיך והוסיף על ׳תפקידם הפעיל של יהודי מרוקו בקירוב הגאולה ובהבאת המשיח׳.

עם זאת, תפיסה זו לא אוששה בציון תאריך מסוים. אם כן, באיזו מידה השפיעו האמונה המיסטית והציפייה למשיח על היחיד בהחלטתו לעלות לארץ ישראל הממשית? אליעזר בשן דן בנושא ונותן כיוון ברור בעניין זה:

הרעיון המשיחי אינו רעיון ערטילאי, ואיננו מוגבל לתקווה של השתחררות מעול הגויים בלבד, אלא הוא בעל כיוון גיאוגרפי ברור. אמונה זו ממקדת את הכיסופים לשיבה לארץ־ישראל… ובמידת האפשר היו אף עולים לארץ.

במכנאס תפסה ׳ציון׳ מקום מרכזי במיוחד בחיי הקהילה. חכמים הדגישו בדרשותיהם את מעמדה המיוחד של ארץ ישראל, ורקמו את הזיקה המסורתית לציון עם התפיסות הקבליות של קדושה וגאולה במרקם אחד. במכנאס נכתבו ספרי שבח על טבריה ושרו פיוטים רבים על העיר, על התנאים והאמוראים הקבורים שם ובמיוחד על רמבה״ן.

פיוט נפוץ ביותר בשבחה של טבריה, ׳אוחיל יום יום אשתאה׳, כתב ר׳ דוד בן אהרן חסין, בן מכנאס (1790-1730 לערך). השיר, שזכה אף לשלל חיקויים, משבח את ׳אדמת קדש טבריה׳, ׳נעמה ישיבתה גם טובה ראיתה׳. הוא מהלל את הצדיקים הקבורים בסביבתה וגם מתאר את העיר עצמה. פיוט זה היה נפוץ לא רק במכנאס ובמרוקו, אלא בכל ארצות המזרח, ואף הוכנס לנוסח התפילה ולמסורות של בתי הכנסת הספרדיים בעיר טבריה עצמה.

׳מכנאס הקטנה׳ – יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט

מיכל בן יעקב

עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט

 המניעים לעלייה

הזיקה המסורתית של כל יהודי מאמין לציון והאמונה שלו בסגולותיה של ארץ ישראל יצרו את התשתית האידאולוגית והחברתית לעלייה. הן נתנו ליחיד גם את הלגיטימציה ואת הכוח לפרוש פיזית מקהילתו, ובו בזמן להמשיך ולשמור על קשרים אתה. אדרבה, העלייה אף העניקה לו בעיני משפחתו ובני קהילתו מעמד נעלה, כשל שליח. במאה הי״ט חיזקו רבני העיר, ובהם רבנים ממשפחות נודעות כבירדוגו וטולידאנו, את הקשרים הרוחניים והמעשיים עם ארץ הקודש ועודדו עלייה בפסקי הלכה שנטו להעדיף את אלה החפצים לעלות. למרות החובה המוטלת על כל יהודי לעלות לארץ ישראל, ׳הכל מעלין לארץ־ישראל, ואין הכל מוציאין׳(כת׳ יג, יא), לא נתפרשה חובה זו באופן חד־משמעי ונחרץ, וכן לא היה כה פשוט למלאה.

השאלות שהועמדו בפני הפוסקים במאה הי׳׳ט לא היו חדשות, אולם החידוש בתשובותיהם של החכמים היה הדגש ששמו בחיוניותה של ארץ ישראל ובצורך בעלייה. זו היתה נטייתם בפירושים שפירשו את המקורות, פירושים שניתנו בהתחשב במצב בקהילה, בדרכים ובארץ ישראל. בשנת תקצ״א, למשל, כשהושלט סדר באזור הים התיכון עקב כיבוש אלג׳יריה על ידי הצרפתים, ושרר שקט בנתיבי הים ואף גבר הביטחון היחסי במקצת הדרכים היבשתיות, פסק ר׳ יעקב בירדוגו שאין הדרך לארץ עוד בחזקת סכנה. לאחר מכן, בעקבות פסק זה, לא נמצאו פסקי הלכה מהמגרב שקבעו עמדה הפוטרת יהודי מלעלות בשל הסכנות בדרכים.

מצוות יישוב הארץ חלה על כל יהודי, אישה כאיש, וכך פתחה העלייה בפני נשים אפשרויות ייחודיות לבטא את שאיפותיהן הרוחניות. האמונה בקיום ׳הניצוצות׳ בקרבם של כל איש ואישה אפשרה כאמור גם להן להשתתף באופן פעיל בתהליך קירוב הגאולה. כך העניקה העלייה מעמד נעלה לנשים, בהיותן תושבות הארץ ושליחות של משפחותיהן ושל קהילתן. עם זאת הדאגות היום־יומיות וההתחייבויות המשפחתיות וכן המגבלות שחלו עליהן בכל הקשור בניידות במרחב מנעו מנשים צעירות ומנשים נשואות להגשים את שאיפותיהן לעלות ארצה, אלא אם גם אבותיהן או בעליהן חפצו גם הם לעלות. עם זאת נשים שהתאלמנו היו פנויות להגשים את חלומותיהן והיו חופשיות לעלות ארצה, בייחוד אם ילדיהן כבר היו עצמאיים, ואם היו להן המשאבים הכספיים לעשות כך. כמו כן, ניידות מרחבית זו, שבדרך כלל היתה מוגבלת מבחינתן של נשים בחברות מסורתיות, לא זו בלבד שהיתה פתוחה בפני האלמנות, אלא היא נחשבה מבורכת, כמצווה, אם כי לא תמיד מסיבות רוחניות בלבד.

נשים כגברים, ואולי אף יותר מגברים, האמינו בסגולותיהם של הצדיקים והרבו לבקר בקבריהם ולהשתתף בהילולות. העלייה אפשרה לנשים נגישות ישירה למקומות הקדושים, כדי למלא נדרים שנדרו בדרך כלל בתפילותיהן הפרטיות ובתחינותיהן בעת מצוקה, וכן לבקש בקשות למען הכלל. במאה הי׳׳ט היתה הגישה למקומות פתוחה בפניהן, והן ניצלו מצב זה כדי לבטא את שאיפותיהן ולחזק את אמונתן.

אלמנות רבות ממכנאס, מבוגרות וצעירות, ניצלו את ההזדמנות לעלות לארץ ישראל, בגפן או עם בניהן ובנותיהן הנשואים. בהקדמה לספרו ׳אוצר המכתבים׳ מפרט ר׳ יוסף משאש את התלאות שעברו על בני עירו מכנאס ועל בני משפחתו בניסיונותיהם לעלות ארצה, ובתיאוריו אלו אנו שומעים בין היתר גם על תלאות שעברו אלמנות בודדות שעלו ארצה ואלמנות שעלו עם משפחותיהן. בשנת תרי׳׳ג, למשל, יצאו עם עשר משפחות מורחבות ׳עשר נשים זקנות, ועוד אשה חכמה בכל מעשה מחט, וגם למדנית הרבה… ושמה אורודוויניא… אלמנתו של… כהה״ר יעקב בן ואעיש זצ״ל׳.

סדרה של משברים שהתרחשו במכנאס סמוך לשנת 1860 הניעו אף הם את היהודים לעלות ארצה: התסיסה נגד השלטון המרכזי לאחר מותו של הסולטן מלאי עבד אל־רחמאן (1859) וכן ההתמודדויות של יורשו מוחמד (הרביעי) בן עבד אל־רחמאן עם המרידות של השבטים נגד השלטון, עם לחציהן של מדינות אירופה (בראש ובראשונה המלחמה עם ספרד, 1860-1859) ועם החרפת הבעיות הכלכליות שפקדו את המדינה. לעתים קרובות נפלו היהודים קורבן להתפרצויות, והאווירה היתה קשה. ללא ספק, בשנות השישים של המאה הי׳׳ט דרבן המצב הקשה את היהודים לקבוע את מועד עלייתם. נראה שגל העלייה ממכנאס לארץ ישראל החל מראשית שנות השישים משקף את המצב הקשה הזה, והוא נמשך עד לשנת 1912, כשהחילו את הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו. עם זאת יש לציין שלא הקשיים בלבד הניעו את העולים ממכנאס, שהרי גם בערים אחרות נגזרו גזרות והתחוללו פרעות, ומהן לא עלו יהודים ארצה במספר רב כמספר העולים ממכנאס; אלא שהשילוב שחל בה בין התשתית הרוחנית העשירה והחיה ובין אירועי הזמן הוא שהביא רבים כל כך מבניה להחליט לעלות לארץ.

למרות הדחיפה שנתנו התסיסה הפוליטית, המשברים הכלכליים ופגעי הטבע להחלטה לעלות ארצה, אותם הגורמים עצמם גם עיכבו את ביצוע ההחלטה: בדרכים גברו מקרי השוד, בקווי התחבורה החמירו השיבושים, ורשויות השלטון אף העלו את המסים שנדרשו היהודים לשלם. על פי רישומיו של ר׳ יוסף משאש, בשנת תרכ״ג(1863) דחו משפחות אחדות את עלייתן כי ׳השנים לא היו כסדרן, כל שנה ומכותיה, מהארבה למינו, ומחולאים רעים למינם, גם שנות בצורת, ושנות רעב, ומלחמות שבטי הברברים לא פסקו׳. שוב ושוב ר׳ משאש מזכיר את הדרכים שנסגרו בשל קרבות השבטים: ׳קמה סערת מלחמה בין כמה שבטי הברברים, ונשמו כל הדרכים, אין יוצא ואין בא, ואשר סמכו על הנס, שלא ברצון חכמים, ויצאו העיר לנסוע, נשללו ונפצעו, וחזרו בעירום ובחוסר כל, מוכים ומעונים׳. עוד עילה לאיסור שהטילו השלטונות על יציאת היהודים ממכנאס ולהטלת מסים כבדים היתה הצורך ביהודים כבעלי מלאכה מיוחדים: ׳ובשנת ת״ר נתעוררה עוד תנועת העליה… ונודע הדבר לשר העיר [מכנאס], ועכבה בחזקה, כי היו בהם צורפי זהב וכסף וחייטים שהיו צריכים לבני העיר, כי הערביים לא היו יודעים מלאכות הללו כלל׳.

גם אילוצים במישור האישי עיכבו את עלייתן של משפחות. מצבם הבריאותי של כל אחד מבני הקבוצה, מגפות ואף מקרי מוות חזרו ונשנו בתיאוריו של ר׳ משאש:

"ואבא מארי ז״ל השתדל מאד [לעלות ארצה]… [ב]אייר התק״ף… הכין את עצמו לנסוע עמהם ביום א׳ סדר בהר סיני בבקר השכם, ואך בחצות הלילה אחזתו קדחת גדולה, ולא יכול לנסוע, וכמה נצטער ופלגי מים ירדו עיניו על זה".

במקרים רבים אכן יצאו העולים מן העיר, אך לא הגיעו ליעדם, בשל המכשולים שאילצו אותם לחזור לבתיהם או להשתקע באחת הקהילות שבנתיבות המסע, כגון אוראן שבאלג׳יריה או אלכסנדרייה שבמצרים. בשנת תר״ד (1844), למשל, על פי רישומיו של ר׳ משאש, יצאו שבעים נפש ממכנאס, אך בבדיקת שמות העולים הרשומים במפקדים שנערכו בארץ בשנים תר״ט(1849) ותרט״ו(1855), לא נמצא אף לא שם אחד מן השמות הרשומים אצל משאש. ייתכן ששובש רישום השמות, וייתכן שבין מועד יציאתם ממכנאס ובין מועד המפקד מתו אחדים מהרשומים, אך סביר להניח שאילוצים מאילוצים שונים מנעו מאלה שיצאו ממכנאס להגיע ליעדם.(41)

(41)הערת המחבר: מחמת החשש לעבור על איסור ׳לשון הרע׳ או על איסור הוצאת דיבה רעה על הארץ לא הרבה ר׳ יוסף משאש לציין את אי הגעתם של בני קהילתו לארץ ישראל או את חזרתם של העולים למכנאס. הרב פרום׳ משה עמאר סבור כי כל התיאורים של ר׳ יוסף משאש הם תיעוד ספרותי של התקופה יותר מאשר תיעוד היסטורי. עם זאת הסיפור מדגים את הלך הרוחות בקהילה. תודתי לרב עמאר ששיתף אותי בידיעותיו.

תוצאותיה של האווירה הדתית שעודדה עלייה, לצד המשברים הפוליטיים והכלכליים שדחפו את היהודים משם, היו ברורות: על פי מפקדים שנערכו בקרב היהודים בארץ ישראל במאה הי״ט, כ־20% מכלל העולים מצפון־אפריקה לארץ ישראל מוצאם היה מהעיר מכנאס. נתון זה מפליא עוד יותר בהתחשב במספר הצנוע, יחסית, של יהודים שהתגוררו בעיר באותה תקופה, כ־6,000 נפש. העלייה אמנם היתה רק תגובה אחת מני רבות של היהודים לאווירה הקשה ששררה במדינה ולתנאים הירודים שנוצרו, אך עם זאת, בעבור יהודים אלו, שהכמיהה לציון מילאה תפקיד פעיל בחייהם, זירזו התמורות את המועד להגשמת החלומות, למימוש הנדרים ולקיום המצוות הכרוכות ביישוב הארץ.

עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

בחירתה של טבריה כמקום מושבם של עולי מכנאס

לאחר המסע הארוך והמייגע ממכנאס לארץ ישראל, היתה טבריה מוקד משיכה טבעי בעבור יהודי מרוקו בכלל ובעבור עולי מכנאס בפרט, עקב הציפיות לישועה, המסורת הרוחנית והקשר הרגשי העמוק לטבריה, ולעתים גם בעקבות נדרים שנדרו יהודים להתפלל על קברו של רמבה״ן. העולים נמשכו לעיר גם כדי להשתטח על קברי הצדיקים והרבנים המפורסמים הקבורים בסביבה, וגם כדי להתיישב סמוך אליהם. נוסעים יהודים ונוצרים ציינו כולם בתיאורי מסעותיהם שיהודים בכלל ומוגרבים בפרט הגיעו לטבריה מתוך האמונה הקושרת את טבריה עם מקום הופעתו של המשיח ועם תהליך הגאולה העתידה לבוא, אמונה הנשענת בין השאר על מסורות שבמקורות: ׳א״ר [אמר רבי] יוחנן ומשם [טבריה] עתידין ליגאל׳ (בבלי ר״ה לא, ע׳׳ב); ׳וקבלה היא שבטבריה עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש׳ (רמב׳׳ם, משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק יד, הלכה יב). גם בתורת הקבלה שהתפשטה במרוקו, וכן בשירה על הגאולה שנכתבה שם, הגליל, וטבריה בתוכו, תופס מקום נכבד. העולים פקדו את קבריהם של ר׳ עקיבא, הרמב׳׳ם, ר׳ יוחנן בן זכאי ואחרים, אך מעל הכול הגיעו לטבריה כדי לחיות בקרבת ציון הקבר של רמבה׳׳ן, דמות החביבה במיוחד על יהודי המגרב בכלל ועל יהודי דרום מרוקו בפרט. במאה הי״ט הלכו והתפשטו מנהגים הקשורים בקברי צדיקים וכן המסורת הקושרת את ציון הקבר של הדמות הנערצת, רמבה׳׳ן, עם חופי הכינרת ועם טבריה. כך עלתה חשיבותו של ציון זה וגבר זרם המבקרים במקום.

המשיכה לטבריה לא היתה רוחנית בלבד. בפעילות הקהילתית בטבריה מילאו מערבים רבים תפקידים בכירים בתור דיינים, נושאי תפקיד אב בית הדין וראשי ישיבות, גם אם לא היו בעלי התפקיד הראשי בהייררכיה הקהילתית, מקום שהיה שמור לבני משפחת אבואלעפיה. בקרב העולים ממכנאס בלטו במיוחד החכמים ר׳ יהודה ב״ר יוסף בירדוגו, [נולד במכנאס, עלה לטבריה בשנת תרכ״ב, נפטר בטבריה בשנת תרמ״ז(יערי]. ר׳ שלמה ב״ר יעקב טולידאנו [נולד במכנאס בשנת תקצ׳׳ה, עלה לטבריה בשבת תרי״ח, ושם כיהן בבית הדין ונשלח כשד״ר למרוקו. בעת שליחותו בתאזא שבמרוקו, בשנת תרל״ז, נפטר שם] ואחיו ר׳ יהודה טולידאנו, [5נולד במכנאס בשנת תר״ח, עלה לטבריה בשנת תרכ׳׳ב, כיהן ברבנות העיר כעשרים שנה, יצא כשד״ר, ובשנת תקס״ד נבחר לנשיא כוללות הספרדים בטבריה. נפטר בטבריה בשנת תרפ״ד (ילה [לעיל, הערה 22], עמ׳ נט; אבישר [לעיל, הערה 47], עמ׳ 299). במפקדים מופיעים שלושה חכמים ששמם ר׳ יהודה טולידאנו, ועל פי הנתונים שבמפקדים, קשה לוודא פרטים על ר׳ יהודה טולידאנו זה.] ר׳ אליעזר בהלול ואחיו ר׳ משה בהלול, [ר׳ אליעזר בהלול נולד במכנאס בשנת תר״ג, עלה לטבריה בשנת תרי׳׳ד ומת שם בשנת תרע׳׳ח. ר׳ משה בהלול נולד במכנאס בשנת תקס׳׳ט, עלה לטבריה בשנת תרי״ד ונפטר שם בשנת תרמ״ג] ר׳ רפאל אוחנא [נולד במכנאס בשנת תר״י, עלה לטבריה בשנת תרכ״ה, נשלח כשד״ר לקהילות צפון אפריקה ולארצות אחרות פעמים אחדות. נפטר בשנת תרס״ב] ורבים אחרים. הנה כי כן יצא לטבריה השם ׳טבריה לתורה׳. כוחם הבלתי מוצהר של המערבים בקהילה היה בוודאי לגורם משמעותי רב חשיבות בעבור עולים מכל קהילות מרוקו והוא משך אותם אל טבריה.

גם גורמים חברתיים ייחודיים ליהודי המגרב בטבריה בכלל וליהודי מכנאס בפרט השפיעו על העולים החדשים והביאו אותם להתיישב בעיר. הימצאותם של ותיקים יוצאי מכנאס שנקלטו היטב בעיר ושל בתי כנסת ייחודיים שהם הקימו היתה גורם מושך בעבור העולים החדשים, וכך, בשל ריבוי העולים מעיר זו, ובמיוחד בשל המספר הגדול של תלמידי החכמים משם, הקנתה לעצמה טבריה בשנות השישים של המאה הי׳׳ט את השם ׳מכנאס הקטנה׳ של ארץ ישראל. כינוי זה אף חיזק את הקשר בין אנשי מכנאס לעיר והגביר את כוח המשיכה שלה כיעד התיישבות בעבורם.

יתרון נוסף היה לה לטבריה כאבן שואבת למתיישבים יהודים חדשים, והוא אפשרויות הפרנסה שבה, שהיו רבות מאשר בירושלים ואף בצפת, ויוקר המחיה היה נמוך יותר. בחודש אייר תרל״ו(1876) ביקר ר׳ יוסף חיים אופלטקה בטבריה והעיר: ׳מחייתם בזול מאוד… שכירות הבית אשר לא יעלה לערך רבע מחיר שכירות בית בירושלים׳. העורף החקלאי של העיר המציא מתוצרתו ליושבי טבריה, וכך ׳כל מיני המזון והכלכלה הם בזול הרבה פה, ממש שליש הערך ממה שהוא בירושת״ו׳. ועוד: הכפריים שבסביבה סיפקו גם מקורות פרנסה לרוכלים ולבעלי המלאכה היהודים ׳הסובבים בכפרים׳, כלשון הרישומים במפקדים. עם זאת יהודי העיר היו עניים ושרויים בדוחק תמידי, ורבים מהם נזקקו לסיוע מקופת הקהילה כדי לכלכל את משפחותיהם.

גלי העלייה ממכנאס לטבריה במאה הי״ט

באמצעות עיבוד הנתונים הרשומים בסדרת מפקדים שנערכה בקרב היהודים בארץ ישראל באמצע המאה הי״ט, אפשר לאתר גלי עלייה מוגדרים מצפון־אפריקה בכלל ממרוקו בפרט ואף ממכנאס באופן ממוקד. בגלי העלייה הראשונים שנחשפו מהמגרב במאה הי״ט בשנים 1821-1817 ובשנים 1834-1830, לא נמצאו רישומים של עולים ממכנאס, מפאס או מצפרו. רוב רובם של הרשומים המערבים הם מאלג׳יריה, עקב התמורות שחלו באזור בסמוך לכיבוש הצרפתי, אולם מקצת העולים היו למעשה יהודי מרוקו אשר הצהירו שמוצאם מאלג׳יריה כדי לזכות בחסות צרפתית, ואי אפשר לוודא את מוצאם אל נכון. בשנות הארבעים חל גידול כלשהו במספר היהודים יוצאי מרוקו בטבריה, ושיעור יוצאי מכנאס בהם היה שליש. לעומת זאת במחצית הראשונה של שנות החמישים גדל שיעורם של המערבים בעיר ליותר מארבעים אחוז, ואני מעריכה שבשנת תרט״ו (1855) היו בעיר כארבע־מאות מערבים, וזה היה הרכבם: משפחות (כמאתיים חמישים נפש), אלמנות, יתומים ויתומות ילידי צפון־אפריקה ועוד יהודים שנראה לי כי היו צאצאיהם של המערבים הוותיקים. אלו היו כשני־שלישים של כלל המערבים בעיר.

עלייה תלולה ניכרה במספר העולים המערבים בטבריה בשנים 1866-1855: גידול של יותר משמונים וחמישה אחוז. בהתחשב בשיעורי התמותה הגבוהים בקרב העולים וגם בקרב הוותיקים, בייחוד אלו שנגרמו מן המגפות שפרצו בשנים תרט״ו (1855) ותרכ״ו (1866), הגידול במספר העולים מעיד על זרם מוגבר של עולים בעשור זה: יותר ממחציתם של כלל היהודים יוצאי המגרב בטבריה בשנת תרכ״ו(1866) עלו במשך העשור הזה. לא זו בלבד שעלה מספר העולים ילידי צפון־אפריקה שחיו בעיר, אלא עלה גם חלקם של המערבים בקרב כלל הספרדים, והם היו יותר משבעים ושניים אחוז מכלל הספרדים בעיר. מהם כשמונים אחוז מן העולים הגיעו ממרוקו, ויותר ממחציתם באו מהעיר מכנאס, דהיינו כמעט שלושים אחוז מכלל העולים הספרדים בעיר.

בשנות השבעים חזרו ונשנו המגפות בטבריה, והקהילה הספרדית שם גדלה אך במעט. עם זאת, מספר העולים ממרוקו עלה על מספר הנפטרים. במפקד תרל״ה -1875-היה מספר המערבים שנרשם בעיר דומה לזה שבשנת תרכ״ו(1866): שש־מאות עד שבע־מאות חמישים איש, ושוב: קרוב למחציתם ממכנאם. אמנם לעומת ממדי האוכלוסייה כיום המספרים עצמם אינם נראים מרשימים, אולם בעיר הקטנה של ארץ ישראל במאה הי״ט היה משקלם רב: כאלף שש־מאות יהודים בשנת תרט״ו(1855) ובהם כשש־מאות שישים ספרדים וכשמונה־מאות אשכנזים, וכאלפיים שלוש־מאות יהודים בשנת תרכ״ו (1866) ובהם אלף וארבעים ספרדים ואלף מאתיים שישים אשכנזים. נוכחותם של המערבים בעיר היתה ניכרת אף בעיני נוסעים שביקרו שם. בשנת תרל״ו – 1876- ביקר בעיר רי״ח אופלטקה, וציין ׳כי הספרדים שבעיה״ק [שבעיר הקודש] טבריא ת״ו [תבנה ותכונן]… רובם מערבים מבטן ומהריון כנודע׳.

באשר לרבע האחרון של המאה הי״ט, אין ברשותנו מידע דמוגרפי מפורט על גלי העלייה ועל תת־הקבוצות בקרב הקהילה בטבריה באותו פרק זמן. יהושע בן־אריה מעריך כי בשנת 1900 היו בעיר כארבעת־אלפים ומאה יהודים, כשני־שלישים מכלל האוכלוסייה, שנאמדה בכששת־אלפים תושבים. במשך כל התקופה היה מספר הספרדים דומה למספר האשכנזים. להערכתי המשיך מספר העולים ממרוקו בעיר לגדול, על סמך מגמת הגידול באוכלוסייה היהודית בעיר, כפי שעולה מעדויות על המשך תנועתם של גלי העלייה ממרוקו לארץ, ועל סמך ייסודם של בתי כנסת ייחודיים למערבים בטבריה בשנות השמונים והתשעים של המאה הי״ט. ערי הפנים המסורתיות של מרוקו, מכנאס ופאס, המשיכו להיות המקור העיקרי שממנו קלחו זרמי עלייה מן המגרב לטבריה. בשנת 1904 ציין נחום סלושץ: ׳תנועת ההגירה מערי הפנים של מרוקו אל ארץ־ישראל מתחזקת מיום ליום׳.

עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

עמוד 295

ההרכב הדמוגרפי של העולים

אחד המאפיינים הבולטים של הגירת היהודים הוא ההרכב המשפחתי בה, ואלו היו פני הדברים גם בעלייה מצפון־אפריקה לארץ ישראל במאה הי״ט. בתיאוריו של ר׳ יוסף משאש את העלייה ממכנאס, גם אם תיאוריו ספרותיים בלבד, חוזר וניכר מאפיין זה: ׳שבכל שנה היו עולים משפחות שלמות׳. נוסף על משפחות גרעיניות, בתיאוריו, וגם במפקדים, אפשר לזהות גם משפחות מורחבות שעלו יחד. בשנת תרי״ג (1853), למשל, יצאה ממכנאס שיירה של שמונה משפחות, שהיו בה כשבעים נפש ובהם הוא ציין את אלו: ׳מסעוד בן עמארא וביתו ובית אביו, עשרה עשרה [!] נפשות, מכלוף בן יזרי וביתו ובית אביו, וחמיו וחמותו עשרה נפשות, שמעון מלכא ואחיו וכל בית אביו שמונה נפשות, רבי חיים רוומי וביתו וחמיו רבי מודי ראגונץ וביתו י׳ב נפשות׳. הרישומים במפקדים מאשרים את התיאור של הרב משאש: משפחות שלמות עלו ארצה. רישום במפקד שנערך בשנת תרכ״ו (1866), למשל, מעיד על יהודי ושמו גיגי, בן ארבעים ושש, שעלה ארצה ממכנאס בשנת תרכ״א עם אשתו אסתר וארבעת ילדיהם; במפקד משנת תרל״ה (1875) נמצא יצחק אריה, בן שלושים וחמש, שעלה ארצה ממכנאס כשמונה שנים קודם לכן, עם אשתו קארין ושניים או שלושה מארבעת ילדיהם. האלמנות, האמהות והחמיות שעלו עם בני משפחותיהן רשומות בלוח נפרד, ברשימות האלמנות.

שלמה דשן חישב את גודל המשפחה הממוצעת במכנאס בסוף המאה הי״ט והגיע לכ־5.3 נפשות למשפחה, ובהתחשב בנסיבות נוספות הסיק שהיו כשלושה ילדים למשפחה. בארץ היתה המשפחה היהודית המערבית (ולמעשה המשפחה היהודית בכלל) קטנה יותר. מעיבוד הנתונים על כלל יהודי צפון־אפריקה הרשומים במפקדי מונטיפיורי בעיר טבריה עולה כי הגודל הממוצע של משפחה שבה ראש המשפחה הוא גבר נשוי בן עשרים־ארבעים ותשע היה כשלוש נפשות בלבד, דהיינו זוג וילד אחד. מכך אפשר לשער ששיעורי התמותה בארץ היו גבוהים מאלה שהיו במכנאס באותה תקופה. אם כי, כמו שאפשר לראות בדוגמאות לעיל, היו גם משפחות גדולות יותר.

זהותם האתנית של יוצאי מכנאס והשתלבותם בחברה היהודית בטבריה

כשהגיעו לטבריה שמרו העולים ממכנאס על השתייכותם המקורית, המבוססת על עיר מוצאם, ולא יצרו קבוצה חדשה בעלת זהות ׳מערבית׳ רחבה. הם הביאו אתם מקהילתם במרוקו לא רק את שפתם ואת מלבושיהם, אלא גם את דפוסי ניהול הקהילה ואת דפוסי הפעילות החברתית שלהם. עם הגידול במספר העולים בעיר במחצית השנייה של המאה הקימו יוצאי מכנאס בתי כנסת ייחודיים, אם כי לעתים באופן זמני בלבד. בתי הכנסת, בתי המדרש וחברות הלימוד האלה התאפיינו בסגנון התפילה והלימוד וכן בדרכי המימון של מוסדות הקהילה ושל נתמכיה.

כמה גורמים סייעו לשמר את הזהות הקבוצתית של יוצאי מכנאס בטבריה: המספר הנדרש של בני הקבוצה (׳המסה הקריטית׳) שאפשר את קיומם של חיים קהילתיים; דמויותיהם המיוחדות של המנהיגים בני הקבוצה; והכוח הכלכלי של מקצת בני הקבוצה, שסייע לאחרים ולהחזקת מוסדות. עם זאת לא היתה היבדלות זו שלמה או מוחלטת, והיא אף לא נמשכה יותר מאשר בזמנם של בני דור העולים עצמם. כמו כן, בד בבד עם שמירת זהותם הייחודית ופעילותם הבדלנית הם לא פרשו מן הקהילה הספרדית. המערבים לא נדחקו אל שוליו של המבנה החברתי, הרוחני או הפוליטי. אדרבה, הם השתלבו בפעילותה של הקהילה היהודית בעיר בכללה; חכמים מערבים בעלי שיעור קומה ממשפחות רבניות ידועות מילאו תפקידים ציבוריים מרכזיים בחיי הקהילה היהודית בעיר והטביעו עליה את חותמם. הם הנהיגו אותה, הם קבעו את דרכי פעילותה, הם ייצגו אותה בחוץ לארץ כשד׳׳רים, והם מילאו את מוסדותיה ואת רחובותיה. בשנים תרל״ג-תרמ״א, למשל, כיהן בה ר׳ רפאל ב׳׳ר שלמה ממאן כרב הראשי. בשנות השבעים כיהנו בה ר׳ יהודה ב׳׳ר יוסף בירדוגו, ר׳ יהודה אסמג״א ור׳ רפאל מאמאן בדייני בית הדין, כאבות בית הדין, כפרנסי בתי הכנסת וגבאיהם, כראשי הישיבות וכשד״רים.

אמנם בשנת תרכ״ה (1865) התלוננו רבני מכנאס שמנהיגי הספרדים בטבריה נוקטים קיפוח ואפליה כלפי החכמים המערבים, בעיקר כלפי היהודים יוצאי מכנאס, והכוונה לאפליה בחלוקת כספי התרומות ללומדים בעיר, אך התלונה התמקדה בבעיה הכספית בלבד, ולא נשמעו בצדה תלונות על קיפוח בחלוקת התפקידים או על אפליה חברתית: ׳צרות צרו חכימייא בצוקי טבריה בצר להם צערין דרבנן, מחלוקה דרבנן, ומפקנא אית להו, מעלנא לית לחו [ומוציאים מאתנו ולא נותנים לנו], ואפס עצור ועצוב׳. נראה לי שהסיבות לכך שהמערבים, ובמיוחד יוצאי מכנאס, השתלבו בקהילה הספרדית שילוב מלא היו לא רק פועל יוצא של שיעורם הגבוה באוכלוסייה ושל כוח מנהיגותם הרוחנית. מצב זה נוצר כנראה משילובם של הגורמים הללו באווירה הכללית של סובלנות ששררה אז בקהילה היהודית בעיר ובעיר בכלל.

בתי כנסת ובתי מדרש של יהודי מכנאס בטבריה

בתי הכנסת הספרדיים הוותיקים בעיר, בית הכנסת ׳עץ חיים׳ מייסודו של ר׳ חיים אבואלעפיה במאה הי״ח ובית הכנסת ׳הסניור׳ שהקים סניור ר׳ שמואל הכהן קונורטי בראשית המאה הי׳׳ט, נבנו מתחילתם כמבנים שאכן נועדו לשמש בתי כנסת, ולהם אולמות גדולים, מקורים בכיפות, ארונות קודש מעוצבים בעיצוב מיוחד, וכל אחד מהם נתון בתוך קיר מעוצב אף הוא בעיצוב מיוחד. כצפוי, עם הגידול באוכלוסייה בעיר במאה הי״ט, נוסדו עוד בתי כנסת, רובם ארעיים וממוקמים בחדרים או במבנים קיימים בעיר. במרוקו הלכה והתרחבה באותה עת התופעה של בתי כנסת פרטיים, ובמחצית השנייה של המאה הי״ט קיבלה תופעה זו את אישורם של החכמים. כך, בעת בואם של יהודי מכנאס לטבריה הביאו אתם העולים אופי חדש זה של בתי כנסת. נוסף על בתי כנסת של הציבור ושל היחיד נוסדו בטבריה גם בתי כנסת מסוג ביניים, בתי כנסת שהקימו אגודות של חכמים, מעין בתי כנסת של קבוצת יחידים; לא של ציבור. ייתכן שהמחסור באמצעים אצל כל אחד מיחידים אלו בנפרד הביא את שיתוף הפעולה ביניהם. ייתכן גם שהקמת בתי הכנסת האלה לא היתה אלא תוצאה של פילוג כלשהו בין תלמידי החכמים בעיר. בהקשר זה יש מקום לציין את הקמתם של בתי כנסת ייחודיים לעולי מכנאס, שהיה בה כדי לבטא את גיבושם החברתי של עולי מכנאס בטבריה גם במרחב הפיזי.

בבית הכנסת הוותיק ׳עץ חיים׳ נשמר היסוד ה׳ספרדי טהור׳, אם כי התפללו בו גם מערבים, והם אף מילאו תפקידים כגון בעל קורא או שמש. כמו כן הסתננו אליו השפעות מוגרביות – פיוטים שנאמרו בבית הכנסת, פיוטים על טבריה ועל רמבה׳׳ן שנכתבו עוד במגרב. החל משנות השישים והשבעים, כאשר גבר זרם העולים ממרוקו ונוסדו בתי כנסת ייחודיים להם, עברו רבים מן המתפללים המוגרבים לבתי הכנסת העדתיים.

בית כנסת נפרד ייסד חכם יחיד בקומה השנייה של ׳עץ חיים׳, מעל המכלול של בית הכנסת ששירת, כאמור, ציבור כלל־ספרדי. החכם שייסד את בית הכנסת הנפרד היה ר׳ עקיבא חייא בהלול, תלמיד חכם, גדול בתורת הקבלה, יליד טבריה, בנו של הרב משה בהלול שעלה ממכנאם. הוא קיבץ סביבו תלמידים ואתם התפלל. נראה שבית כנסת זה פעל בעשור האחרון של המאה הי״ט ובראשית המאה העשרים.

על מסעוד דהאן כמעט אין לנו פרטים ביוגרפיים, אך ידוע כי גם הוא הקים בית כנסת בשנות השבעים של המאה הי׳׳ט. בית כנסת זה היה ממוקם בקומה השנייה של בניין שהתגוררה בו משפחת דהאן. בשנת 1946 אמנם תוארו הבימה והרהיטים כ׳פשוטים ודלים׳, אך עם זאת נדרשו שני ארונות קודש כדי להכיל את כל ספרי התורה בו. מספר ספרי התורה מעיד על עושר, לפחות בזמן כלשהו בתולדות בית הכנסת. אולם התפילה שבו הספיק להכיל כשלושים או ארבעים מתפללים (שלושה או ארבעה מניינים). בין המתפללים היו בני משפחות עבו ודהאן וכמה מבני המשפחות ועקנין ואבואלעפיה, כולן משפחות בעלות אמצעים. מקום בית הכנסת בשכונה הצפונית ושייכותם החברתית־הכלכלית של המתפללים בו מעידים על מעמד כלכלי־חברתי ברור – אמידי הקהילה.

׳בית הכנסת של המערבים׳ מייצג את דגם בתי הכנסת של קבוצה. בשנת תרל״ה (1875)רכשו הרבנים המערבים דוד ועקנין, יהודה טולידאנו ומנשה חמווי דירה כדי שתשמש בית כנסת. המקום היה קטן(שלושים ושישה מטר רבוע) ונמצא במרתף בניין בתוך השוק, שלשם התפשט הרובע היהודי עם גידולו של היישוב היהודי בעיר. ייתכן שחכמי טבריה רמזו גם על בית הכנסת הזה במכתבם לרבני מכנאס מחודש סיוון תרל״ו (1876) כשתיארו את התנאים הקשים בעיר ואת העומס שהוטל על קופת הקהילה, רמה גם כי בימים האלה בפו״י [בן פורת יוסף] נתוספו ספסלים בבי מדרשא רבא דטבריא ת״ו וירבו ויעצמו עם בנ״י [בני ישראל] הבאים מקרית חוצות לשכון כבוד בארצנו׳.ככל הנראה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פסקה לפעול הישיבה במקום, ובשנים תש״ח־תש״ט נהרס הבניין.

גם במתחם ציון הקבר של רמבה׳׳ן, ׳רחוק מן העיר מיל, למעלה מחמי טבר״, הוקמו ישיבה ובית הכנסת, והוא נקרא ׳שער השמים׳. תולדות האתר שבציון קברו של ר׳ מאיר והתפתחותו כרוכות עם תולדות היהודים המערבים, אך לא עמן בלבד. ליהודי המגרב זיקה רגשית עמוקה לזכרו של ר׳ מאיר בעל הנס, ולצד העולים הרבים שהשתקעו בטבריה במאה הי״ט כדי להיות בקרבתו, היו גם רבים שבאו להשתטח על קברו: ׳כל איש אשר בשרו עליו יכאב, ילך להתפלל על קבר רבי מאיר בעל הנס ורבי זכריה אקאנא׳.ואשר ליהודי מכנאס, אף כי השתתפו בהקמת האתר והיו מהלומדים בישיבה שם, קשה להצביע על ייחודם.

חכמי טבריה הספרדים ייחסו חשיבות רבה לבניית ציון מכובד לקבר. במקום הוצבה אבן גדולה בדומה לאבן ריחיים, והיא עמדה במקום כמאה שנה, עד לרעש שהתחולל בשנת תקצ״ז. בשנת תרכ״ו(1866) קנתה הקהילה את חלקת הקרקע שמסביב לקברו של ר׳ מאיר, וחילקה אותו בין האשכנזים ובין הספרדים. בשנת תרכ״ז(1867) יצא ׳קול קורא׳ לתפוצות הגולה, הקורא לתרום כספים לבנייה במקום. על הכרוז חתמו שמונים ושלושה מרבני טבריה הספרדים ורבנים אחדים מירושלים, מחברון ומצפת. קרוב למחצית החותמים מטבריה היו מערבים. בתוך התנופה של התחלת הבנייה באתר יצאו שלוחים מיוחדים למרוקו: בשנים תרכ״ח-תרכ״ט יצאו ר׳ שלמה אבואלעפיה ור׳ יהודה רבוח, ובשנת תרל״א יצא ר׳ יעקב סיקלי הכהן. בעזרת התרומות שגייסו שד״רים אלה במרוקו ובעזרת תרומות אחרות, הושלמה בניית בית הכנסת, ויום־יום למדו בו חכמים מטבריה, מרביתם מערבים.

ככל הנראה את מסורת ההילולה של רבי מאיר החלו להנהיג ביום י״ד בניסן רק בסוף שנות השישים של המאה הי״ט, כאשר יושבי העיר הזאת בראותם כי גדל כח בעל הנס ובקנאתם לאחיהם יושבי צפת, אשר עדת הספרדים בהעיר [!] הזאת תאסוף כסף רב שנה שנה מההדלקה וההלולא אשר יחוגו על קבר רשב״י, גמרו אמר לעשות גם הם הדלקה והלולא על הקבר הזה שלשת ימים עוד לפני ה׳הלולא דרשב״י.

וכך, החל משנות השבעים של המאה הי״ט, היתה ההילולה של רמבה״ן לחלק חשוב בחיי העיר, ובטקס שהתפתח סביבה מילאו המערבים תפקידים מרכזיים, אם כי באופן רשמי החכם באשי של טבריה הוא שניהל את הטקס.

סיכום

גישתם של החכמים במכנאס לארץ ישראל בכלל ולטבריה בפרט והאווירה החברתית שם במאה הי״ט חיזקו את הקשר עם הארץ ועם העיר טבריה. הפיוטים על טבריה ששרו היהודים במכנאס בשבתות, במועדים ובאירועים משפחתיים, התרומות שנאספו מהם לקופת רמבה״ן והתלהבותם של בני העיר מעצם נוכחותם של השד״רים הרבים מטבריה, לצד דרשות הרבנים בשבח ארץ ישראל ופסקי ההלכה הקושרים את היחיד^׳ עם ארץ ישראל, כל אלו הפכו את טבריה ליסוד קרוב ורוטט בחייהם של יהודי מכנאס. בעידודם של הרבנים, ובראשם חכמים ממשפחות טולידאנו ובירדוגו, שאחדים מבניהם אף התיישבו בטבריה, עלו אליה רבים מן העיר. גלי העלייה שפיכּו אליה ניכרו מאמצע שנות החמישים ונמשכו כל שנות השישים של המאה הי״ט.

קשה, אם לא בלתי אפשרי, לקבוע את מניעיו של כל יהודי ויהודייה בהחלטה לעלות ארצה ולבחור בטבריה כיעד התיישבות, אולם מעיון במאפייניה של עליית יהודי מכנאס לטבריה עולה כי בבואם של העולים להחליט על עצם העלייה ועל בחירת מקום המגורים בארץ ישראל הושפעו רבות מתפיסות תרבותיות. מדובר במושגים של מקום במציאות ובדמיון (real and imagined place), שיש להם השפעה על תהליכי הגירה וכן על הכרעותיהם של מהגרים בבחירת מקום מגורים. ולענייננו, נראה שאצל יהודי מכנאס התמזגו הפרשנות האישית שלהם על התמורות הכלכליות, הפוליטיות והחברתיות שהתרחשו באותה עת עם תפיסותיהם בקשר לארץ ישראל ולסגולותיה המיסטיות. גורמים אלו, כאמור, הם שהצטלבו במרחב ובזמן והביאו לעלייה המוגברת של יהודי מכנאס במחצית השנייה של המאה הי״ט.

אמנם לעתים קרובות לחצים חיצוניים יוצרים את הדחף להגירה, אולם הבנתו של היחיד את המציאות שהוא נתון בה במקום המוצא ותפיסותיו הסובייקטיביות באשר אליו ובאשר למציאות שימצא במקום היעד שלו הן שקובעות את כיוון ההגירה ואת יעדו, מקום מגוריו החדש, ואלה היו פני הדברים בעניין שאנו דנים בו כאן. אהבת ארץ ישראל והדבקות במצוות הכרוכות בהתיישבות בה פיעמו בלבותיהם של יהודי מכנאס במאה הי״ט, וכך גם האמונות המיסטיות, ואלו התפתחו בקרב בני הקהילה לכלל תפיסות ייחודיות של מרחב וקדושה.

כשהגיעו ארצה שאפו עולי מכנאס להגשים את חלומותיהם בטבריה, ובעצם ההתיישבות בה הטביעו את חותמם עליה לא רק בריבוים הניכר, אלא גם ברוחם ובתפיסותיהם. הם השתתפו בחיים התורניים בעיר ותרמו את חלקם בחוכמתם ובכוח מנהיגותם וכן בהקמת בתי כנסת ובתי מדרש. מסורות קהילתיות ממכנאס מצאו את ביטוין בפיוטים שנאמרו בבתי הכנסת, במנהגים בקברי הצדיקים, ובראשם בציון הקבר של ר׳ מאיר בעל הנס, באופן ניהולה של הקהילה לרווחתם של בניה. העולים הוותיקים קלטו יפה את החדשים והקלו עליהם את התאקלמותם בארץ, וההדים החיוביים על כך הגיעו אל בני קהילתם בחוץ לארץ בגדר של ׳סיפורי נפלאות׳ על סגולותיה של טבריה, ׳מכנאס הקטנה׳ של ארץ ישראל, וכל אלו כנראה עוד הגבירו את עוצמת פעימותיהם של גלי העלייה הנוספים.

סיום המאמר– עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

עמוד  301

איגרות בלא פרטים מזהים וגזירי איגרות(איגרונים) מאת

ר יעקב אבן צור

אפרים חזן ורחל חיטין־משיח

ר׳ יעקב אבן צור(תל״ג-תק״ג, 1752-1673), מגדולי החכמים של מרוקו, כיהן בתפקידים בכירים בקהילה כשישים שנה – עשר שנים שימש סופר בית דין, וכחמישים שנה – דיין ואב בית דין. ר׳ יעקב הותיר אחריו כמה חיבורים חשובים, בהם חיבור השו״ת ׳משפט וצדקה ביעקב׳, קובץ הפיוטים ׳עת לכל חפץ׳ וקובץ האיגרות ׳לשון למודים׳. הקובץ ׳לשון למודים׳ מחזיק איגרות שחיבר בשישים שנות פעילותו הציבורית – מעת שנתמנה (בן עשרים) לסופר בית דין ועד לפטירתו, בהיותו גדול הפוסקים של דורו.

* בהכנה: א׳ חזן ום׳ עמאר, לשון, סגנון והיסטוריה ב׳לשון לימודים׳ – קובץ האיגרות לרבי יעקב אבן צור: מהדורה מדעית בצירוף מבוא ובאורים (בתמיכת הקרן הלאומית למדע; מס׳ מחקר: 475/06).

• ר׳ יעקב בן צור בן ר׳ ראובן, נולד במכנאס בשבת, כ״ז באייר תל׳׳ג(13 במאי 1673). ר׳ יעקב הרבה לנדוד – בהיותו בן עשרים (בשנת תנ״ג, 1693) נתמנה לסופר בית דין בפאס, בן עשרים ושמונה (בשנת תס״א, 1701) עבר למכנאס מסיבות כלכליות, אך כעבור שלוש שנים (בשנת תס״ד, 1704) שב לפאס ונתמנה בה לדיין. נראה כי בשל אישיותו התקיפה ועמידתו מול ראשי הקהל, הוא נאלץ לפרוש מתפקידו. הוא עזב את העיר בשנת תע״ח (1718) ועבר למכנאס – הפעם לתקופה ממושכת של שתים־עשרה שנה. בשנת ת׳׳ץ (1730) חזר לפאס ונתמנה בה לאב בית דין, אך כעבור שמונה שנים (בשנת תצ״ח, 1738) נאלץ לעזוב שוב את העיר עקב רעב כבד. בפעם הזאת הוא עבר לתיטוואן. כעבור שנתיים (בשנת תק״א, 1741) חזר לפאס וכיהן פעם נוספת כאב בית דין. כהונה זו נמשכה עד סוף ימיו(נפטר בשבת, ב׳ בטבת תקי״ג, 9 בדצמבר 1752). על האיש ופועלו ועל התקופה ראו בהרחבה מ׳ עמאר, ׳קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, ממזרח וממערב, ג(תשמ׳׳א), עמ׳ 123-89; וראו עוד ב׳ בר־תקוה, פיוטי ר׳ יעקב אבן־צור (קובץ ראשון יוצא לאור על־פי דפוסים וכתבי־יד בצירוף מבוא, חילופי־נוסח וביאורים בידי בנימין בר־תקוה), ירושלים תשמ״ח, עמ^׳ 24-21; א׳ חזן ומ^׳ עמאר, ׳הדאגה לאישה הנטושה באיגרות רבי יעקב אבן צוד, בתוך ר׳ מאמו וד״ט קיל (עורכים), ישועות יעקב: אסופת מאמרים לכבודו של ד׳׳ר יעקב הדני, ירושלים תש״ע, עמ' 171-167.

המעיין בקובץ ימצא בו איגרות הנוגעות לפרט ולקהילה – קצתן מליציות; וכמו שהרב דוד עובדיה אומר:

ובספרו זה לשון למודים יגיד מישרים, לשד״רים, ולעניים המרודים. וקול יעקב קול מחצצים. על תלמידי חכמים בקבוצי״ם, אשר בנס היו עומדים. ובלשון חכמים, שלח דברי נחומים, לאבלים ולשובעי נדודים. ולעולים מגולת אריאל,לארץ ישראל, המליץ בעטו ע״ט דודים (י׳ אבן צור, ׳לשון למודים׳, בתוך ד׳ עובדיה, פאס וחכמיה, ב, ירושלים תשל״ט, עמ׳ 225).

מנהג איסוף איגרות והעתקי איגרות וכינוסן בקבצים רווח במזרח ובמערב. עם הקבצים המפורסמים שמכונסות בהם איגרות מליציות נמנים למשל אוסף איגרותיו של ר׳ אברהם הבדרשי(המחצית השנייה של המאה הי״ג ועד ראשית המאה הי׳׳ד), שנערך בידי בנו ידעיה (הוא הפניני); קובץ עם העתקי איגרות משל ר׳ יצחק (1494-1420) ור׳ מאיר (1545-1460) עראמה; לקט ׳אגרות רחמנות׳ הערוך בידי הסופר שלמה ב״ר שלמה חזן, ובו איגרות אורחיות שחיברו מליצים שונים מראשית המאה הי״ד ועד אמצע המאה הט״ו; הקובץ ׳מימי ישראל׳, שהוא אוסף איגרות ושירים מאת ר׳ ישראל נג׳ארה (ש״י-שפ״ה, 1550 לערך-1625), מגדולי היוצרים הארץ־ישראלים – הוא ליקט אוסף זה מתוך העתקים וטיוטות וכינס אותו לכדי חיבור שלם בהמלצת פטרונו, ר׳ חיים בן חיים. האיגרות בקבצים הללו נושאות לרוב פרטים מזהים על הנמען, ולעתים מצוינים בהן גם התאריך ונסיבות הכתיבה.

גם האיגרות מאת ר׳ יעקב אבן צור, שכונסו במו ידיו ב׳לשון למודים׳, נושאות ברובן פרטים מזהים על הנמען, כגון שמו, מקום מגוריו, תפקידו ומעמדו, אך נמצא בקובץ גם מספר לא מבוטל של איגרות שהן נטולות פרטים. עוד נמצא בקובץ קטעי איגרות -קצתם נושאים פרטים מזהים וקצתם בלא פרטים. האיגרות נטולות הפרטים וקטעי האיגרות מעוררים עניין מיוחד, שכן מעצם הבאתם עולות שתי שאלות: מדוע הוכנסו קטעי איגרות, ומדוע הועתקו איגרות מתוך השמטת פרטים מזהים.

כמו שבארי מראה במאמרה החשוב ׳שרידי איגרונים קדומים מן הגניזה׳, מנהג העתקת איגרות וקטעי איגרות וכינוסם בקבצים עתיק יומין. בגניזה הקהירית נשתמרו לא רק מכתבים מקוריים, אלא גם קבצים שמלוקטים בהם קטעי איגרות. הקטעים שנאספו, ברובם נוסחי פתיחה נמלצים, באים בזה אחר זה, ובדרך כלל חוצצת ביניהם הכותרת ׳אחר׳ או ׳אחרת׳. קטעים אלה מובאים לרוב בלא פרטים מזהים של הנמען או של המוען(חוץ ממקרים שבהם השם משולב בתבנית האיגרת), ובמקום השמות ש׳נוקו׳ מן האיגרות המקוריות באה המילה ׳פלוני׳. הקבצים העתיקים ביותר המחזיקים נוסחי פתיחה הם מהמחצית השנייה של המאה הי׳׳א (שם, עמ׳ 49). נראה שאחת המטרות בליקוט קטעי איגרות ועריכתם בקבצים היתה שימור דגמי מופת לכותבים – אלה שימשו הן לכותבים מקצועיים והן ל׳מתחילים׳ לשם לימוד ושכלול של סגנון הכתיבה האיגרתנית, ואפשר אף שהמעתיקים עצמם עשו שימוש בחומר המועתק ומחזרוהו בעת שחיברו איגרות.

במאמרנו נעסוק באיגרות נטולות פרטים מזהים ובגזירי איגרות (איגרונים) שחיבר ר׳ יעקב אבן צור, שנשתמרו בחיבורו ׳לשון למודים׳.

איגרות בלא פרטים מזהים וגזירי איגרות(איגרונים) מאת ר, יעקב אבן צור-אפרים חזן ורחל חיטין־משיח

עמוד 105

איגרות נטולות פרטים מזהים

מאחר שקובצי איגרות סופם שיצאו מרשות היחיד (בין לצורך לימוד מלאכת הכתיבה האיגרתנית ובין לשם עיון בסוגיות הנידונות בהן), מידע רגיש הקשור לעניינים שהם בחזקת צנעת הפרט עלול להיחשף לעיניים זרות. נראה שמחיקת פרטים מזהים אפשרה לחשוף את הטקסטים לעין כול, כדבר שיש בו עניין לציבור, מבלי לפגוע באלמוניותו של הפרט שהאיגרת מדברת בו. כך נמצא בקובץ ׳לשון למודים׳ איגרות ׳נקיות׳ מפרטים מזהים שעניינן יחסים בינו לבינה, כגון: אישה ש׳לא נתרצית׳ ללכת עם בעלה (איגרת יח), אישה ׳שהרחיק בעלה נדוד׳(איגרות כב, כג, כה, כז, לב, לג), ענייני מזונות (איגרת כח), עגונה שבעלה נעלם והגיעה עליו שמועה (איגרת יד), ׳מי שנשתמד חתנו והוצרך לשחדו בממון לגרש את בתו׳(איגרת צה); איגרות על נערות ונשים מופקרות(איגרות יג, יז); איגרות שעניינן יחסים (וסכסוכים) בין אדם לחברו, כגון הזמנה לדין תורה (איגרת ל), פירעון חוב (איגרת לא) ומצוקה עקב פירעון חוב לנושים (איגרת צג), גזלת נכס (איגרת עט), בעל בית שסילק דיירת(איגרת טו). במקום פרטי האיש או האישה שמדובר בהם, נמצא שימוש במילה ׳פלוני׳ או בקיצורים כגון פ׳, פב״פ (פלוני בן פלוני), ואפשר גם שתהיינה חתומות בידי פ׳ בחודש פ׳, בש׳ [שנת] פ׳ ובמתא (עיר, מקום) פ׳. הנה לדוגמה איגרת ש׳כתב לאישה שהרחיק בעלה נדוד:

אֲחַדֵּ'שׁ [אַחַר דְּרִישַׁת שְׁלוֹמוֹ] זֹאת הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת, אִשְׁתּוֹ הָב' [הַשְּׁנִיָּה] אוֹ הַג' [הַשְּׁלִישִׁית] שֶׁל פ' [פְּלוֹנִי] אֲשֶׁר מִתּוֹשָׁבֵי מֵתָּא פ' אֲשֶׁר זֶה דַּרְכּוֹ כֶּסֶל לוֹ, נוֹשֵׂא אִשָּׁה בִּמְדִינָה זוֹ וְהוֹלֵךְ וְנוֹשֵׂא אַחֶרֶת עָלֶיהָ בְּמָקוֹם אַחֵר, כֹּה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים וְלֹא יְרֵא אֱלֹקִים, וְזֹאת הַפַּעַם כְּחָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה מִתּוֹשָׁבֵי מֵתָּא פ' וְנִתְגַּלְגְּלָה עִמּוֹ עַד כְּפַר פ' וְהוֹשִׁיבָה שָׁם בֵּין הַגּוֹיִם, וְזֶה הַיּוֹם כְּמוֹ שִׁשָּׁה חֲדָשִׁים שֶׁהָלַךְ מֵאֶצְלָהּ נָע וְנָד וְהֵנִיחָה שָׁם בֵּין הָעֲרֵלִים וְאֵין חוֹנֵן וְאֵין מְרַחֵם. וְלֹא עוֹד שֶׁהוּא אָמַר לָהּ ע"י שְׁלוּחָיו שֶׁתֵּלֵךְ לָהּ בַּאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ וְלֹא תְּיַחֵל לוֹ. וְכַאֲשֶׁר צַר לָהּ בֵּין הָעֲרֵלִים נִזְדָּרְזָה כְּאִישׁ וּבָאָה מִכְּפַר פ' לִכְפַר פ' וּמִשָּׁם בָּאָה לְפִיהָ מְהֻרְהֶנֶת בְּיַד הַחֹמֶר הִיא וְהַיֶּלֶד שֶׁהִנִּיחַ לָהּ, בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים וַהֲרֵי הִיא מְעֻבֶּרֶת מִמֶּנּוּ, וְכָעֵת הֻגַּד לָהּ שֶׁהוּא עוֹמֵד שָׁם במ"ק [בִּמְחַנְּכָם קָדוֹשׁ] לָכֵן כת"ר [כְּבוֹד תּוֹרַת רַבִּי] יִבְדֹּק וִימַשְׁמֵשׁ אַחֲרָיו לְהֶכְרֵחוֹ ע"י יִשְׂרָאֵל וְגוֹיִם לָבוֹא [לְ]פֹה אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ אוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ גֵּט כָּשֵׁר וְיִפְטֹר אוֹתָהּ, וְקֹדֶם כֹּל כת"ר יוֹכִיחֶנּוּ עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וְהִכָּה אוֹתוֹ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע, וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לְךָ.

אַחַר הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה / מוּל שׁוֹכֵן מְעוֹנָה / יִתְוֵן עָלֶיהָ מִן שְׁמַיָּא תַּרְתֵּי לְטִיבוּתָא / שְׁלָמָא רַבָּא וּבִרְכָתָא / בְּכָל אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ חִכְּתָה / וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה / אכי"ר [אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן].אותותי אלה ידיע ליה למר וכר (איגרת כה).

שהרחיק בעלה נדוד: על פי ׳הנה ארחיק נדד, תה׳ נה, ח. זאת האשה: על פי מל״ב ח, ה. האשה הנצבת: על פי שמ׳׳א א, כו. זה… לו: מנהג מטופש ומגונה, על פי ׳זה דרכם כסל למו׳, תה׳ מט, יד. ונושא אחרת: רומז לדה״א ב, כו: ׳!וזהי אשה אחרת לירחמאל׳. כה… הימים: על פי שמ״א כז, יא. ולא ירא אלקים: על פי דב׳ כה, יה. וזאת הפעם: על פי בר׳ ב, כג. מתא: מקום. ונתגלגלה: נדדה מתוך טלטולים עזים, השוו לאיוב ל, יד: ׳תחת שיאה התגלגלו׳. בין הגוים: על פי יש׳ ב, ד. נע ונד: על פי בר׳ ד, יב. והניחה שם: על פי זב׳ ה, יא. תייחל: תחכה. ימשמש: יבדוק, יבלוש. אצלה להיות עמה: על פי בר׳ לט, י. והכה… רשע: על פי ׳והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע׳(יש׳ יא, ד). ושלום יוסיפו לך: על פי מש׳ ג, ב. התפילה והתחינה: על פי מל״א ח, נד. שוכן מעונה: כינוי לה׳. ייתון… וברכתא: יבוא עלינו משמים שתי טובות – שלום גדול וברכה. נפשו חכתה: על פי ׳נפשנו חכתה לה״, תה׳ לג, כ. ונפשו אותה: על פי איוב כג, יג. אותותי אלה: על פי שמ׳ י, א. ידיע ליה למר: ידוע לו לאדוני.

מאחר שאבן צור מבקש לאתר את הבעל הנוטש ולאלצו לנהוג על פי הדין, אך טבעי הוא שיזכיר באיגרת את שמו וכן פרטים מזהים באשר לאישה הננטשת – עיר מוצאה, כפר מגוריה לאחר הנישואין ומסלול נדודיה בין הכפרים. כל הפרטים המזהים הללו הושמטו מתוך האיגרת המועתקת במתכוון משום כבודה של האישה.

נראה שאבן צור הקפיד מאוד לשמור על דיסקרטיות, עד שהשמיט מהנוסחים המועתקים אפילו שמות של רבנים ודיינים שפנה אליהם וכן תאריכי פנייה – כך נראה למשל באיגרת על הזמנה לדין תורה:

איגרות בלא פרטים מזהים וגזירי איגרות(איגרונים) מאת ר' יעקב אבן צור-אפרים חזן ורחל חיטין־משיח

עמוד 106