׳מכנאס הקטנה׳ – יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט
׳מכנאס הקטנה׳ – יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט
מיכל בן יעקב
מבוא
לטבריה נודע מקום מיוחד בתודעתם של היהודים המערבים (יהודי צפון־אפריקה) בכלל ושל יהודי מכנאם בפרט. קשר אמיץ היה להם ליהודי מכנאס, כיתר יהודי מרוקו, עם העיר טבריה: הם שמעו עליה מפי שד״רים שפקדו את קהילותיהם, הם היללוה בפיוטים שכתבו לכבודה, וביד נדיבה תרמו כספים למענה. מעבר לזיקה העמוקה לארץ ישראל ולמצוותיה בכלל, המשיכה המיוחדת לעיר הקודש טבריה שורשיה בהערצה הגדולה לרבנים ולחכמים הרבים הקבורים בסביבתה, ובמיוחד לר' מאיר בעל הנס, שמקום הציון של קברו סמוך לעיר, על שפת הכינרת. יהודים ששאפו להגיע לארץ ישראל התפללו אל הצדיקים הקבורים בטבריה וביקשו ׳רשות׳ לעלות, ובפרט הם ביקשו את ׳ברכתו׳ של ר׳ מאיר. בבואם לארץ פנו רבים מן העולים לטבריה, המקום ׳המוכר׳ והחביב עליהם במיוחד. העולים האמינו בסגולות שארץ ישראל מעניקה לתושביה ובברכות שבירכו אותם הצדיקים בעת שהשתטחו על קברותיהם. היו שעלו ארצה כדי לקיים נדרים שנדרו או להגשים ציוויים שנצטוו עליהם בחלומותיהם, כשר׳ מאיר בעל הנס (רמבה״ן) נגלה אליהם שעה שקראו אליו להושיעם בעת מצוקה.
נוסף על משיכתם של העולים לטבריה, כאמור, בשל סגולותיה הרוחניות, הציעה טבריה אפשרויות פרנסה טובות יותר מאשר מקומות יישוב אחרים בארץ. המערבים בעיר עסקו במסחר זעיר, במלאכה ובפעילות כלכלית ענפה בעורף הכפרי הרחב של העיר. כמו כן יוקר המחיה בעיר היה נמוך יחסית לצפת ולירושלים, ומעלה נוספת היתה לה לעיר שברוב עונות השנה היה בה מזג אוויר נוח. ועוד: הרחק ממוקדי השלטון, נהנו היהודים מסובלנות יחסית מצד שכניהם המוסלמים. עוד יתרון חשוב שיכלו העולים מן המגרב למצוא שם היה הפן החברתי והקהילתי. היהודים הרבים מהמגרב בכלל וממכנאס בפרט שכבר גרו בטבריה סייעו לעולים החדשים בשלבים הראשונים של התאקלמותם בארץ במציאת קורת גג ומקורות פרנסה, וקיבלו אותם בחמימות אל תוך הקהילה. כך הגיעו העולים לא רק אל מקום מוכר להם, כנזכר, אלא גם אל קהילה מוכרת ופתוחה.
כעשרים אחוז מכלל יהודי צפון־אפריקה שהיו בארץ במחצית השנייה של המאה הי׳׳ט הגיעו ממכנאס, ובטבריה הם בלטו במיוחד.
הערת המחברת: נתון זה לקוח מתוצאות עיבוד מאת המחברת של חמישה מפקדים שנערכו במאה הי״ט בקרב היהודים בארץ ביוזמתו של משה מונטיפיורי. המפקדים שמורים באוסף מונטיפיורי(א״מ) ב-London School of Jewish Studies בלונדון ובמיקרופילם במכון לתצלומי יד עבריים בספרייה הלאומית בירושלים (מתכ״י). כעת הם בתהליך פענוח ודיגיטציה של העמותה הישראלית לחקר שורשי משפחה (בעבר, החברה הגניאלוגית הישראלית), בשיתוף עם קרן מונטיפיורי www.montefioreendowment.org.uk. לתיאור המפקדים והערות מתודולוגיות על השימוש בהם, ראו מ׳ בן יעקב, ׳מפקדי מונטיפיורי כמקור לחקר היהודים באגן הים התיכון במאה ה־19 – הדוגמה של יהודי צפון אפריקה׳, פעמים, 107 (תשס״ו/2006), עמ׳ 149-117.
https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_6.pdf
הקישור מתוך חוברת פעמים 107 (א.פ)
בתחילת המאה הי״ט אמנם ישבו בטבריה כאלף ומאתיים יהודים בלבד, כמחציתם ספרדים, אך בשל אסונות טבע למיניהם היתה צמיחתו של היישוב אטית. בעקבות גלי העלייה המוגברים עלה מניינם של היהודים בעיר בסוף המאה עד לכארבעת־אלפים. בקרב הקהילה הספרדית החל מאמצע המאה הי׳׳ט עלה חלקם של עולי המגרב עד לכשלושה־רבעים בסוף המאה, אולם אם נוסיף למספרים אלו גם את המערבים ילידי הארץ, צאצאי העולים מדורות קודמים, נמצא כי שיעורם באוכלוסייה היה גדול בהרבה. הם בלטו לא רק במספרם, אלא גם במעמדם ובתפקידים שמילאו בחיי הקהילה בעיר. השתתפותם ניכרת, למשל, בהילולות לכבודו של רמבה׳׳ן בי״ד באייר(׳פסח קטן׳ או ׳פסח שני׳) ובביקורים התכופים בקברי הצדיקים בסביבות העיר. בשל כל אלה כונתה טבריה ׳מכנאס הקטנה׳ של ארץ ישראל. כיצד נוצר קשר מיוחד זה וכיצד הוא נשמר במנהגיהם ובמסורותיהם הייחודיים של בני הקהילה? במאמר זה אני מבקשת לבחון ביתר פירוט את נוכחותם של יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט ואת ייחודם שם וכן את הזיקה בין דרכי השתלבותם בחיי העיר ובין הקשר שנמשך אצלם עם קהילת מוצאם, הלכה למעשה.
זיקתם של יהודי מכנאס לטבריה
מרחבים מקודשים נוצרו ועודם נוצרים על ידי מסורות כתובות ומערכות של דינים ופסקי הלכה ולא פחות מכך ואולי אף יותר על ידי מנהגים עממיים ועל ידי תפיסות של ׳קדושה׳ הרווחות בציבור. בספרו של הגאוגרף רוברט סק על תפיסות של מרחב במחשבה החברתית, הוא מציין: ׳כשאנו באים לדון במקום ובמאפייניו… אנו עוסקים במערכת שמבחינה קונצפטואלית, אך לא מעשית, אפשר להפריד בינה ובין עובדות ויחסי הגומלין שביניהן׳ ייתכן שאין עניין מתאים יותר לקביעה זו מאשר הדיון על ארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, ועל ערי הקודש שבה. הניידות המרחבית של יהודים אל המקומות הקדושים ומהם לא זו בלבד שהיא מחזקת את התפיסות התודעתיות הקשורות לארץ ישראל, את הערכים הכרוכים בה ואת הקשרים אליה ואל אתריה, אלא היא גם יוצרת את כל אלו. לפיכך יש לגשת למחקר על טבריה ועל היהודים שישבו בה ׳בנתיבותיהם של תפיסות, אמונות וערכים׳, כמינוחו של טואן,5 מה שמכונה ׳גאוגרפיה דתית׳ או geopiety.
זיקתם העמוקה של יהודי מרוקו לארץ ישראל במהלך הדורות ידועה ומתועדת היטב, ובטיפוח הקשרים הללו מקומם של יהודי מכנאס בולט. הזיקה מתבטאת, למשל, בפסקי הלכה שמסדירים את התרמת הכספים למען היישוב בארץ ואת קבלת פני השד״רים בקהילתם, במנהגים שנהגו המאזכרים את ארץ ישראל באירועים משפחתיים ובמועדים, בפיוטים ששרו המשבחים את ארץ ישראל, בעלייה לרגל למקומות הקדושים, ויותר מכול, בעלייה לארץ כדי להשתקע בה.
החל מהמאה הט׳׳ז התפתחה בצפת הקבלה, ובמידה מסוימת גם בטבריה. בקרב המקובלים התחזקו מנהגים של הערצת הרבנים והחכמים הרבים הקבורים בגליל מדורות קודמים (או שאמורים להיות קבורים שם). המנהג להשתטח על קברים, הידוע עוד מימי הביניים המוקדמים, לא רק נחשב מעשה שמבטא אדיקות דתית, אלא הפך להתנהגות הרצויה המאפשרת ׳לשוחח׳ עם הצדיק, לבקש את התערבותו בחיי היום־יום ולספוג מסגולותיו. במשך הזמן הפכו מקומות קבורה אלה בעצמם למקומות קדושים.
תורות הקבלה של האר״י הקדוש שנתגבשו בגליל מצאו קרקע פורייה להיקלט בה בצפון־אפריקה בכלל ובערים המסורתיות במרכז מרוקו ובדרומה בפרט. חכמי מרוקו הרבו ללמוד מספרי הקבלה, ובני הקהילה קראו יחד את ספר הזוהר. באמונה זו מקום מרכזי לארץ ישראל ולתפיסתה של ארץ ישראל כמלכות. במחצית השנייה של המאה הי״ט החלו להתפתח שם ביתר שאת מנהגים הקשורים בהערצת צדיקים. שלמה דשן מצא כי במחצית הראשונה של המאה הי״ט היו מנהגים אלו עממיים בלבד, אך במכנאס במחצית השנייה של המאה הם נמצאו גם בפסקי הלכה שמסדירים אותם. במחקריו הסיק יששכר בן־עמי שנוצר קשר הדוק בין הערצת הצדיקים ובין ארץ ישראל, בגלל ׳ציר מרכזי המזין את הקשר שבין יהודי מרוקו לארץ־ישראל הוא עניין הגאולה׳, והמשיך והוסיף על ׳תפקידם הפעיל של יהודי מרוקו בקירוב הגאולה ובהבאת המשיח׳.
עם זאת, תפיסה זו לא אוששה בציון תאריך מסוים. אם כן, באיזו מידה השפיעו האמונה המיסטית והציפייה למשיח על היחיד בהחלטתו לעלות לארץ ישראל הממשית? אליעזר בשן דן בנושא ונותן כיוון ברור בעניין זה:
הרעיון המשיחי אינו רעיון ערטילאי, ואיננו מוגבל לתקווה של השתחררות מעול הגויים בלבד, אלא הוא בעל כיוון גיאוגרפי ברור. אמונה זו ממקדת את הכיסופים לשיבה לארץ־ישראל… ובמידת האפשר היו אף עולים לארץ.
במכנאס תפסה ׳ציון׳ מקום מרכזי במיוחד בחיי הקהילה. חכמים הדגישו בדרשותיהם את מעמדה המיוחד של ארץ ישראל, ורקמו את הזיקה המסורתית לציון עם התפיסות הקבליות של קדושה וגאולה במרקם אחד. במכנאס נכתבו ספרי שבח על טבריה ושרו פיוטים רבים על העיר, על התנאים והאמוראים הקבורים שם ובמיוחד על רמבה״ן.
פיוט נפוץ ביותר בשבחה של טבריה, ׳אוחיל יום יום אשתאה׳, כתב ר׳ דוד בן אהרן חסין, בן מכנאס (1790-1730 לערך). השיר, שזכה אף לשלל חיקויים, משבח את ׳אדמת קדש טבריה׳, ׳נעמה ישיבתה גם טובה ראיתה׳. הוא מהלל את הצדיקים הקבורים בסביבתה וגם מתאר את העיר עצמה. פיוט זה היה נפוץ לא רק במכנאס ובמרוקו, אלא בכל ארצות המזרח, ואף הוכנס לנוסח התפילה ולמסורות של בתי הכנסת הספרדיים בעיר טבריה עצמה.
׳מכנאס הקטנה׳ – יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט
מיכל בן יעקב