מורשת יהדות מרוקו

חברי בית המדרש ותלמידי הרב:

א.         הרב אברהם מאנסאנו ב״ר עמנואל – מקובל מליץ ודרשן נפלא, חיבר כמה חיבורים וביניהם ״ברית אבות״ – דרושים עה״ת, ״זרע אברהם״ ־ עה״ת, ״עזרת השבטים״ – ביאור י״א תפילות שהתפלל אביר הרועים על השבטים.

ב.         הרב אליהו דודי – מתלמידי בית המדרש.

ג.          הרב אליהו מאנסאנו – אחיו של הרב אברהם מקהילת פז. נלב״ע ב-כ״ט באלול התקמ״א.

ד.         הרב אליהו הצרפתי ב״ר יוסף – אב״ד פז, מחבר ״קול אליהו״ ועוד.

ה.         הרב אליעזר דאבילא – אחיין של הרב, מגדולי חכמי סאלי עליו כתבתי לעיל.

ו.          הרב בכור רפאל הלוי – למד בישיבה בירושלים נלב״ע ב- י״ד באב התקמ״ב.

ז.          הרב דוד חסאן – מתלמידי הרב שבאו עימו מעירו סאלי. (א).

ח.         הרב חיים דוד אזולאי – הרחיד״א מענקי הפוסקים והמקובלים, כתב ספרים רבים ובספרו ״שם הגדולים״ כתב על רבינו דברים רבים. הרחיד״א זכה להיות גדול תלמידי אוהחה״ק והרש״ש.

ט.         הרב חיים יהודה אמזלג – מבני הישיבה, הגיע עם הרב מעירו, מוותיקי תלמידיו. עליו כתב אוהחה״ק (א) – ״החה״ש כמה״ר חיים יהודה אמזלג הי״ו, אחד מבני הישיבה״.

י. הרב חיים מונדיכי – ראש לתלמידי ישיבה זו, קרוב לוודאי שהגיע עם רבו מליוורנו.

יא. הרב חיים דוד עמאר – מתלמידיו שבליוורנו ובא עימו לא״י, בספרו ״תפילה לדוד״ כתב: ״ואברך את ה׳ אשר יעצני ושם חלקי מיושבי בית המדרש של הרב המופלא ר״ח בן עטר ז״ל – כנסת ישראל אשר כוננו מעלת השרים הגבירים אשר בעיר ליוורנו״. נלב״ע ב – י״ד בסיוון התקל״ח.

יב. הרב יהודה ב״ר יצחק דאבילא – מחכמי סאלי החתומים על ספרו ״ראשון לציון״, עלה עימו מעירו.

יג. הרב יוגה גבון – מורו ודודו של הרב החיד״א. מחמשת תלמידיו שחתמו על הקדמת הספר ״ראשון לציון״, מילא את מקום רבו לאחר פטירתו כראש בית המדרש. רבי יונה כתב ספר ״נחפה בכסף״. נלב״ע ב- ט״ז בשבט התק״ף.

יד. הרב יוסף חיים בן סאמון – מרבני פז, תלמידו של הרב שמואל אלבז. התיישב בליוורנו ועלה עם רבינו לא״י. חיבר ספר ״עדות ביהוסף״.

טו.        הרב יעקב אצבאן – מתלמידי רבינו בבית המדרש, גם הוא כנראה עלה עימו ממרוקו או שאספו בליוורנו.

טז.        הרב יעקב פריינטי – מתלמידי הרב בבית המדרש. עלה ממרוקו.

יז. הרב מרדכי מערבי – מתלמידי בית המדרש. המערבי- המוגרבי הינו כינוי ליהודי מרוקו, כן שמענו על רבי יוסף המערבי. (א) מתלמידי האריז״ל, נטמן בטוניס. מובא בשם הרמב״ם כי מערבי אחד לימדו בסוף ימיו דברים של טעם.

יח. הרב משה אלבז ב״ר שמואל – מן התלמידים שמסר לו חבירו הרב שמואל אלבז.

יט. הרב משה ב״ר שלמה פראנקו – מתלמידי בית המדרש, עלה עם הרב מליוורנו. הוא ערך את ספרו של רבינו – ״מאור החיים״.

כ. הרב עזריה לאורניס – מתלמידי בית המדרש.

כא. הרב עבי הלוי – מתלמידי בית המדרש.

כב. הרב שלמה ארגואיטי – מתלמידי בית המדרש עלה עם הרב מאיטליה.

כג. הרב שם טוב בן אמוזג – תלמיד-חבר מהעיר פז.

כד. הרב שם טוב גבאי – בא עם רבו ממרוקו, כתב ספר ״טוב וחסד״ – הוזכר ב״שם הגדולים״.

כה. רבי גרשון מקיטוב – גיסו של הבעש״ט ותלמידו. היה ידוע כגאון גדול בנגלה ובנסתר וזכה ללמוד עם ה״נודע ביהודה״, עלה לא״י ובאמצעותו נוצר הקשר הרוחני האדיר בין אוהחה״ק לבעש״ט שדרש בשלומו ויעץ לגיסו לבקש להתקבל לישיבת המקובלים. רבי גרשון נתפס להריגה ע״י הישמעאלים, כאשר הסתנן למערת המכפלה לתפילה. אוהחה״ק התפלל בבכיה כל הלילה והגזירה נתבטלה. לאחר שהצטרף לבית המדרש ומסר לרבי דרישת שלום מהבעש״ט, ביקש להתקבל לישיבה הנסתרת

שקבעה מושבה במערה בכותל המערבי. אור החיים הקדוש קיבלו לישיבה לתקופה קצרה, ביודעו שהוא הגאון רבי גרשון תלמידו של הבעש״ט.

שיטת הלימוד והעיון עפ״י תורת אוהחה״ק

מתוך דברים הכתובים בספריו העמוקים, ניתץ לענ״ד, ללמוד כללי לימוד עצומים שיכולים לסייע לנו בלימוד התורה הקדושה.

בהסכמת רבני סאלי לספר כתבו: ״והוא גם הופיע והשפיע מחכמתו לתלמידיו ובני ישיבתו ללמוד וללמד״.

מטרה חשובה היתה ההוראה וזוהי אחת ממטרות הלימוד ״הלומד על מנת ללמד״ אך גם קיים את ההמשך ״על מנת לשמור ולעשות״. נמצאה איגרת (א) מהיעב״ץ שנשלחה לרבי משה בן עטר אביו של אוהחה״ק אודותיו כתלמיד: ״נדף שמו הטוב כמו מור למרחוק … בטוב מידות מדובר בו נכבדות״

אוהחה״ק מלמדנו כיצד לומדים. ב״חפץ ה׳״(על שבת פ״ח), ״״ הוא כותב על החובה ללמוד בעמקות ולא רק בתענוג, בלי לוותר על הבנה של דברים קשים וסבוכים. כאשר נתקלים בקושיה, לא דוחים אותה בדחיה קלה מבלי לטרוח ולהתאמץ ליישר ההדורים.

וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת ואם ידע דאיכא (שיש) ת״ח מעיין יותר ממנו בפלפול ובסברא, בו יבוא אצלו לידע עומק הש״ס ומוצאיו ותבוא עליו ברכה ופשוט״.

בהקדמתו לספר ״פרי תואר״ כתב ״הנה בשמים עדי, שכל כוונתי בחיבור זה, אינה אלא לקשט השכינה ודרך הלכתי בו בכל מה שכתבתי הוא, שהייתי מקדים לשתות מים חיים, הם דברי הש״ס בבלי וירושלמי וללמוד על עמקן של דברים בכל אשר הש״ס יכול לסבול בשבילי העיון ולהכריח דרך המתחייב באמיתות דבריו ואח״כ הייתי פונה לראות דברי רש״י והתוספות והרא״ש, אשר שמו איש כסאו סביב ים התלמוד ומשם עולה אל ה׳ להביט לדברי הגאונים והרי״ף והרמב״ם והרמב״ן והרשב״א והר״ן והבאים אחריהם, הללו בעלי לוגין ומחבק את אשר יתדותיו בארשות החיים ולהקשות להמנגדו בהכרחות עצמן שבהם הכרחתי אורחותי״.

דברים מדהימים המלמדים רבות על שיטת הלימוד הרצויה, לכל המבקש להעמיק בים הגמרא וההלכה, עפ״י כלל הלימוד הספרדי הידוע ־ ״ראשי קודם לרש״י״, ועפ״י הקדמת אוהחה״ק, אציע ניסוח מחודש לכלל הלימוד ״ראשי קודם לרש״י ולראש״י ולעטרת ראשי״

כלומר ראשי – הבנתי ועיוני, קודמים לפירושי רש״י ולשלושת עמודי ההוראה – הרא״ש, הרי״ף, והרמב״ם שהם עטרה לראשי.

תנועת חתשובה  ״אור החיים״

שורשיה השתולים בתורת רבינו

בפרק זה ננסה להבין, מדוע נקראת תנועת התשובה הגדולה, המהפכנית בשם ״אור החיים״, מה הקשר בין התשובה והחזרה לקוב״ה לבין אור החיים הקדוש. נראה, ללא כל ספק, שאוהחה״ק יצק את היסודות האיתנים לתשובת עם ישראל, לשיבתו לשם יתברך.

באחד ממסעות נדודיו, הפליג באניה רבינו. האניה לא הגיעה ליעדה. הים הסוער וגליו שיברו את האניה ורבינו, בשארית כוחותיו, נשען על אחת הקורות שצפו על פני המים והגיע לחוף יבשה, באפיסת כוחות כיתת רגליו עד שמצא צריף בודד. רבינו נכנם ומצא מיטות מוצעות ושולחן גדוש בפירות ובשתיה צוננת.

התיישב רבינו ושבר צמאונו ואכל מן הפירות. זמן קצר לאחר מכן נשכב על אחת המיטות ונרדם. כעבור שעה קלה, העירו אותו שודדים וצעקו עליו על שהעז להיכנס לביתם. הוא סיפר להם שהוא יהודי שניצל בלב ים וברוב עייפותו חיפש מקום מקלט ומחסה והוא הצטער על שנכנס ללא רשות. הם החליטו להורגו. ראש השודדים קרא לו לפינה ושאלו – האם אתה מכיר אותי? רבעו ענה לו – אינני מכיר אותך. אמר לו ראש השודדים, אני תלמידך פלוני בן פלוני. נזדעזע הרב ושאל אותו – אם היית תלמידי, כיצד התדרדרת למדרגה כזו נוראית? להיות שודד ורוצח? השפיל ראש השודדים עיניו וסיפר לו שפעם אחת כעס על הוריו וברוב טפשותו הרג אותם ומאז היה קל בעיניו להרוג ולשדוד. עתה, שואל אני אותך הרב, האם אוכל לעשות משהו, על מנת לתקן את הדבר הזה שעשיתי?

ענה רבינו, יש תיקון, אך הוא יהיה קשה. אם תעמוד בו, אני אערוב לך בעוה״ב. התיקון הוא לקחת כלי חרס קטן ולהכניס לתוכו נחש צעיר, לסגור את הכלי ולתלות אותו על הצוואר במשך שבע שנים. בתום התקופה הזו, יצא לשדה, יתוודה על עבירותיו ויתנה בבכי על מעשיו, יפתח את הכלי, יאמר שמע ישראל ויקבל על עצמו מיתה ע״י הנחש. הסכים ראש השודדים לתיקון הקשה. היה זה אחד מבעלי התשובה הראשונים שעברו תחת ידו של רבינו.

ידוע שבמרוקו בעיר מראכש, היתה, לפני כ-60 שנה ישיבת ״אור החיים״ לבעלי תשובה ותחת ידה עברו מאות צעירים.

רמז לכוחו העצום כצדיק בבחינת ״ורבים השיב מעוון״ ניתן למצוא בדברי רבינו: בהקדמתו לפירושו לתורה כתב: ״…דלקתי בתפיסה, במסירה ועלילה … ואני בתוך עמקי ים הצרות, תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות, את נפשי הצלתי וכיושב בעולם חדש ישבתי ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי ליבי ועיני שכלי… מלאכת שמים על שכמי שמתי ללמד תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין״.

יוצא מכאן שאוהחה״ק לא רק ישב ולימד את אלו שרצו ללמוד, אלא גם חיזר וחיפש את אלו היכולים ללמוד ובוודאי השפיע עליהם לרצות בכך. יש כאץ לימוד שיטה בכללי התשובה, הרי כל יהודי הינו בעל נשמה – חלק אלוה ממעל, דבר שיאפשר לו להבין. אם כן, צריך לחזר אחר יכולתו של היהודי להבין וללמוד, לאתר את יכולתו, לזהות את המנגד לה, להתיש כח המנגד ולעוררו לתשובה.

בחיבורו ״ראשון לציון״ מבאר הוא פסוק במשלי ״בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמַרַי וּמִצְוֹתַי תִּצְפוֹן אִתַּךְ״,

ישנן שלוש כתות השומעות את דברי החכם:

האחת – אלו המבינים את שטחיות הדברים.

השניה – המדקדקים לדעת היוצא מהנאמר ואומרים, אלה הם מעשי תבונה.

השלישית – חכם המחכים בעוד עניינים, שומע מוסר ואומר: קדרה בלועה מאיסורא, משערין בכולה לאסור, ואז מתבייש בחרפתו. כך יש ג׳ עבירות באדם. יש עבירות שמספיק להן טבילה במים בארבעים סאין. עבירות אלו הן מחשבות רעות של האדם ללא מעשה. יש עבירות המצריכות הגעלה, כגון שאכל אדם דבר איסור וגופו, איסורא בלע וע״י התענית יפלוט האיסור. יש עבירות המצריכות תיקון קשה יותר ־ ליבון – כגון הכועס, הכופר בדברי חז״ל והמוציא שז״ל.

• קדרה שנבלע בה איסור, בוודאי יש באיסור הבלוע יותר מאחד בשישים כנגד דפנותיה ולכן אין האיסור בטל בשישים והקדרה כולה אסורה.

הלבון הוא ע״י עסק התורה בתמידות וביגיעה, אש התורה תוציא את האיסור הבלוע ומאחר וידוע לנו ״שכבולעו כך פולטו״, הרי בעבירות אלו הוא בלע האיסור באש רותחת – ריתחא דכעס, ריתחא דמחלוקת וכפירה בדברי חז״ל, לכן תשובתו היא בריתחא דאורייתא. העבירה המשולה לאיסור שנבלע בקדירה, ניתן לבטלה ע״י הגעלת הכלי שבלע את האיסור – הגוף. ביטול האיסור נעשה עפ״י כללי הכשרת הכלים.

בפירושו לתורה, מנתח אוהחה״ק, ניתוח בתורת הנפש, את עניין העבירה והחוטא. כאן מלמד אותנו רבינו איך לנהוג בחוטא (יהא זה בן, חבר, שכן, קרוב משפחה או כל איש ישראל אחר רח״ל). כך כתב: ״עוד אשכילך כי כל עושה רשע, יפעיל פגם במדה עליונה… בשורש נשמתו והפגם הוא שתהיה אחיזה לחלק המרוחק לעמוד שם ולהינות ממקור החיים וחלק זה המרוחק, נעוץ סופו בתוך החוטא וראשו יונק ממקום שורש הנפש החוטאת וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה״. דברים מאלפים אלו מלמדים אותנו מדוע החוטא, לא שב בתשובה, מה מעכב אותו. ראש החלק הזה המרוחק בנשמתו, יונק ממקום שורש הנפש החוטאת, כלומר בראשו של החוטא, במחשבותיו, בנטיותיו, בכשרונותיו. החטא נעוץ בהשכלתו, במעמדו וביכולתו. אם נשכיל לגעת בראשו, לאמץ את חכמתו וכשרונותיו, לא לבטלם, אלא אדרבא להחמיא להם, נוכל לרכוש את אימונו ולקרב אותו לקב״ה. גם כשיחזור בתשובה, נשתמש בחלק הטוב שבו – דוגמאות לכך נמצא לרוב בבית מדרשו של הרב ראובן אלבז שליט״א.

ידוע שהזוה״ק בפרשת תרומה משבח את האדם המקרב יהודים לקב״ה ומחזירם בתשובה ומביא את הפסוק ״זרח בחושך אור לישרים״ וכבר דרשו הדרשנים את ראשי התיבות המפליאות – אלבז ואני הדל מצאתי בפסוק זה עוד שני רמזים. זרח בחושך אור לישרים – מודגשת המילה אור ושאר המילים – זרח בחושך לישרים סופי התיבות – גימטריה חיים, הרי לנו בפסוק זה רמזים לענין התשובה, אור החיים ואלבז. אור – אותיות ראו הנאמר בראובן, שפתח בתשובה! דבר זה כשלעצמו, יש בכוחו להחזיר יהודים נבונים בתשובה.

ההילולא

ציונו הקדוש וההילולא  ב-ט״ו בתמוז

אוהחה״ק נסתלק ונגנז בט״ו בתמוז התק״ג. הוא נטמן בהר הזיתים, קרוב לציונו של מחבר ה״פרי חדש״, עליו השיג השגות לשם שמיים.

מדי שנה בשנה, מאז סילוקו, עולים רבבות לציונו הקדוש ושוטחים תפילותיהם אצל הצדיק. ספריו, במהדורות חדשות, מוגהות ומנוקדות יוצאים בכל עת ומופצים בכל בתי ישראל. בספר מסעות ירושלים מובא שהרב ממונקאטש בעת השתטחותו על ציונו של אוהחה״ק, סיפר סיפור המקובל בידו מאבותיו: אחד מבאי ביתו של רבינו אוהחה״ק, נתהפך עליו גלגלו והפך להיות עני ובעל חובות מרובים, כשפרנסת ביתו נדרשת. ברוב צערו בא אל רבינו וביקשו שיפעל ישועות בעבורו ויתפלל בעדו ובעד בני ביתו. אוהחה״ק נסער מפנייתו וכתב לו דבר מה על קלף. משנפרד ממנו לשלום, אמר לו שילך ויטמין את הקלף בין אבני הכותל המערבי והזהירו שלא יאבד את הקלף. היהודי העני יצא שמח בדרכו לכותל המערבי, אלא שלדאבונו, רוח עזה העיפה את הקלף והוא לא מצאו. חזר העני עצוב אל אוהחה״ק וסיפר לו את אשר אירע. ענה לו רבינו – מה אעשה לך שלא איסתייעא מילתא. לאחר זמן מה מצאו תלמידיו את הקלף ברחובות העיר ובו כתוב: ״אחותי רעייתי יונתי תמתי, אבקשך ברחמים להשפיע פרנסה טובה לפלוני בן פלוני״ ובתחתית הקלף חתום שמו של הרב חיים בן עטר.

ראו כוחו של רבינו שפנה אל השכינה, משל היה משה רבינו, בעלה דמטרוניתא, שהרי זוהי פנייתו של הקב״ה לכנסת ישראל שלא זז מחבבה עד שהעלה אותה במדרגות, מאחותי לרעייתי, משם ליונתי ומשם לתמתי – תאומתי השווה אלי, כמבואר בדברי חז״ל ובדברי הרמח״ל.

גם אחרי מותו ניכר כוחו הרב. ב״צוואה מחיים״ לרבי אברהם בן רבי חיים פאלאג׳י מסופר:

פעם ישב הרב חיים פאלאג׳י עם דודיו – ת״ח גדולים שרצו להקשות על דברי אוהחה״ק בספרו ״חפץ ה״. רבי חיים פאלאג׳י הגאון, תקף את דבריהם ויישב בטוב טעם את דברי אוהחה״ק, אך דודיו עמדו על דעתם וניסו שוב להקשות. בשעת לילה מאוחרת הלכו לנמנם קמעא ולפתע קמו בבהלה גדולה בקולי קולות וסיפרו שהיה רוצה אוהחה״ק לחונקם, כי לא קיבלו את תשובת רבינו ומאז קיבלו על עצמם לקבל דבריו בחרדת קודש וביראה כמו את דברי אביהם בעל ה״חקרי לב״.

על ציונו הטהור נכתב:

״ציון נברשתא דדהבא, ההר חמד אלוקים, אבן יקרה ושיחה קלה שלו, אלוקים חשבה לטובה וארץ האירה מכבודו, כאשר יאירו שבעת הנרות ורבה וקנה, היא העולה עימו וקרא שמו חפצי בה. מוציא לאור תעלומה, הוא זיווה, הוא הדרה ה״ה הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, חסידא קדישא כמוהר״ר חיים בן עטר ז״ל. נתבקש בישיבה של מעלה יום ט״ו לחודש תמוז שנת התק״ג ליהנות מזיו השכינה, הוא המחבר ספר חפץ ה׳ וספר פרי תואר וספר אור החיים וספר ראשון לציון״.

לצידו נטמנו שתי נשותיו הצדקניות. הראשונה, פאדוניה בת רבי משה בן עטר, בת דודו, אשת נעוריו, אותה נשא בעיר סאלי, עליה כתבנו לעיל שהיתה מנחת תפילין. על ציונה נכתב:

״רבת המעלה, בטח בה לב בעלה, אשה יראת ה׳ המהוללה. כבודה בת מלך פנימה, היא העולה על כל מעלה ובהוד וביופי ובצדק, באלה פתחה פיה בחכמה ותורת חסד על לשונה, גזע היחס והמעלה, הלא היא הרבנית יעלת חן, מרת פאדוניא אלמנת מו״ר הרב הקדוש חסידא קדישא כמוהר״ר חיים בן עטר זלה״ה, בת הגביר החכם השר והמרומם כמוהר״ר משה בן עטר זלה״ה״.

מאחר ולא היו לרעייתו ילדים, נשא כמובן בהסכמתה, אישה נוספת. במקורות ישנן שתי גירסאות לגביה, אחת אומרת שהיתה זו אסתר ביבאס, בת רבי מאיר, מעירו, אותה נשא בסאלי.

(מעניין לציין כי משפחת ביבאס היתה משפחת רבנים מפוארת ובראשה רבי חיים ביבאס. רבינו אוהחה״ק מצד אימו השתייך למשפחה רמה זו וכך גם אימו של המלאך רפאל אלנקאוה).

במקור אחר מופיע שהאישה הנוספת אותה נשא היא הרבנית אסתר בת רבי מאיר כפאס, אותה נשא בירושלים (אא״כ ניישב זאת בכך שאחד המקורות מציין שנשא ארבע נשים והיתה זו אחת מהן).

על ציונה של רעיתו השניה נכתב:

״אשת חיל כאסתר בת אביחיל, אשת חיל תתמוך, כבוד רבת המעלה, יעלת חן וכלילת יופי, הרבנית בת מלך, אסתר אלמנת הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא כמוהר״ר חיים בן עטר תנצב״ה, בתו של החכם כמוהר״ר מאיר כפאס נ״ע…״

יש אומרים שמאישה זו נולדו לרחב״ע בנות. סיפרו זקני ירושלים שכאשר נשא אישה זו בא״י(דבר המחזק סברה זו על נישואיהם בירושלים), בשבת חתן, ישב אוהחה״ק על שולחן שבת וכבר בליל שבת אכל את כל מאכלי השבת. אשתו זו נצטערה, מה היא תגיש בשאר סעודות?

רעייתו הצדקת – פאדוניה, ראתה לנכון להכין גם היא את מאכלי השבת, כי בחכמתה הבינה שהאישה החדשה לא תדע לאמוד את כמות האוכל הנדרשת. הצדקת הרבנית פאדוניה לא רצתה להכשיל את צרתה ולא להתגדל בקלונה וכך הפכו שתי הנשים, הרבנית פאדוניה ואסתר לשתי חברות טובות המשרתות נאמנה את בעלן המשותף.

כפי שנכתב לעיל, כבר בחייו שיבח הבעש״ט את תורתו של אוהחה״ק.

חסידים מספרים בשם הבעש״ט שכאשר נטל ידיו לסעודה שלישית, בירך על הפת, אכל ואמר ״כבה נר המערבי״.

כששאלוהו תלמידיו למה התכוון, הסביר להם שהמערבי – רבי חיים בן עטר נסתלק והוא ידע זאת, משום שישנו סוד עצום בכוונות נטילת הידיים, הידוע רק לצדיק אחד בדור. סוד זה עובר מצדיק אחד, בשעת פטירתו לצדיק הבא שהוא בבחינת ״וצדיק יסוד עולם״. ״עתה בשעה שנטלתי את ידי, גילו לי משמיים סוד זה״ ענה הבעש״ט.

זקני טבריה סיפרו שבשעת פטירתו של אוהחה״ק, היה הרב חיים אבולעפיה חברו, מתפלל תפילת שמונה עשרה. תוך כדי תפילתו נפל והתעלף. כאשר עוררו אותו תלמידיו והשקוהו מים, ענה להם שליווה את אוהחה״ק בשערי גן עדן.

בדידי הווה עובדא. זכיתי לראות פעם אחת בכוחו של אוהחה"ק.

פעם אחת ניגשתי אל ציונו של אוהחה״ק ומצאתי שם בחור צעיר – מאבטח. אותו בחור סיפר לי בהתרגשות כיצד נקשר אל אוהחה״ק. הוא היה מאבטח בצד המזרחי של ירושלים העתיקה, בדרך העולה אל הכותל המערבי. תפקידו היה להשקיף, לעקוף אחר המתרחש ולוודא שאין תנועה מיוחדת באיזור.

תנועה מיוחדת, מיקדה את עינו החדה. מידי יום ביומו הבחין בבודדים או בחבורות המגיעים להר הזיתים, לבית העלמין ומתעכבים שם שעה ארוכה. הוא התקרב על מנת להביט מקרוב ולהבין מה קורה. הוא ראה אנשים המשתטחים על קבר וכל הזמן אותו קבר.

הבחור, החליט להגיע גם הוא לקבר ושאל את אחד מהמבקרים – מה אתם עושים פה, של מי הקבר, ענה לו אותו מבקר אינך יודע – זהו קברו של אור החיים הקדוש. רעדה אחזה אותו ובהתרגשות ניגש גם הוא, הניח כיפה על ראשו, נטל לידיו ספר תהילים והחל לקרוא. מאז קיבל על עצמו להגיע, מדי יום ביומו לציונו הקדוש וכעבור זמן קצר חזר בתשובה. אמרתי לאותו בחור יקר – ״אשריך שזכית לאור באור החיים״.

אוהחה״ק ואבי״ר יעקב

מובא בשם הבעש״ט שנשמת אוהחה״ק תשב בגן עדן רק לזמן קצר ותרד בקרוב שוב לעולם הזה. נראה לענ״ד שזהו הצדיק אבי״ר יעקב, הרב יעקב אבוחצירא, שנולד כ – חמישים שנה לאחריו. רמז לכך נמצא בדברי נינו רבי מאיר אבוחצירא שאמר כי ציונו של אוהחה״ק הוא המקום הכי מקודש לקבלת התפילות וזו הייתה כוונת מו״ז רבי יעקב אבוחצירא בביאתו לארץ ישראל.

ידוע שאוהחה״ק כתב חיבורים בחידושי גמרא, הלכה ופירוש לתורה ולנ״ך כך עשה גם רבי יעקב. שניהם היו מלומדים בניסים ומקובלים, לא רק בקהילתם אלא בכלל ישראל והשפעתם ניכרת עד היום.

בפרושם לתורה השתמשו שניהם בתורת הסוד, אלא שאצל אוהחה״ק היה זה בהעלם ואילו אצל רבי יעקב אבוחצירא במפורש ובעיקר בפירושו ״מחשוף הלבן״.

ניתן למצוא מכנה משותף גדול בין פירוש ״אור החיים״ לרבי חיים בן עטר ל״פיתוחי חותם״ לרבי יעקב אבוחצירא. שניהם קיבלו תורתם מאבותיהם הקדושים, ערכו זיארות עם תלמידיהם ושניהם הגיעו למצרים בדרכם לארץ ישראל.

ההילולות של שני צדיקים אלו, הן מהמפורסמות ונערכות ברוב עם הדרת מלך, בציונם הקדוש ובישיבות הקרויות על שמם.

בכל עת יוצאות מהדורות חדשות מפוארות ומנוקדות של כתביהם והספרים נדרשים ונלמדים.

בימי מלחמת העולם השניה, כאשר העם הברברי הגרמני, ביקש להשמיד את העם היהודי הנבחר, נעשה ניסיון לפלוש לא״י ולארצות אסיה. שני הענקים פעלו כדי לבטל את הגזירה

בספר ״יד אור החיים״ מובא שהאדמו״ר מהויסייאטין ביקר בירושלים בזמן הילולת אוהחה״ק וניגש לציון עם תלמידיו וביחד אמרו תהילים בהתרגשות. בתום ההשתטחות אמר האדמו״ר – ב״ה, נסתלקה הסכנה, כי ראה שם הויה על הציון.

רבינו גדול גדולי הדור, הראשל״צ הרב מרדכי אליהו שליט״א סיפר בהילולת אוהחה״ק, כי הרב אלפיה נסע עם הצבא הבריטי לציונו של הרב יעקב אבוחצירא ובתום ההשתטחות נתבשר שחלפה הסכנה ושהבריטים הביסו את הגרמנים ימ״ש וז״ז.

קשר נוסף בין אוהחה״ק לאבי״ר יעקב אבוחצירא מצאתי בברכת הלבנה. מובא בכף החיים (סימן תכ״ו – אורח חיים) שישנה מחלוקת בין הפוסקים והמקובלים לגבי סדר אמירת ״ברוך יוצריך ברוך עושיך״.

חלק מהפוסקים והמקובלים קבעו שצריך לומר זאת כסדר העולמות מתתא לעילא ־ עיב״א (מענין לציין שעיבא בארמית זה ענן, אולי רמז דק לכך שלא זהו הסדר) שלא יעיב הענן מעבור תפילה.

סדר זה מובא בפרי עץ חיים. הסדר המקובל כמובא בכף החיים, בטוש״ע וכך במבוא שערים ובסידור הרש״ש הוא – ״ברוך יוצריך ברוך עושיך ברוך קוניך ברוך בוראיך״ כראשי תיבות יעקב והטעם שניתן לכך הוא שדמות יעקב רמוזה בלבנה.

ידוע שאוהחה״ק עמד על כך שזהו הסדר הנכון ואולי רמז בכך גם לרבי יעקב, ומדהים הוא שמסורת קדומה בקרב יהודי תפילאלת, מחוזו של רבי יעקב אבוחצירא לומר בתום ברכת הלבנה ־ ״ודמותו של יעקב חקוקה בכיסא הכבוד״.

פלא גדול וסימוכין לדברי מצאתי בשמות שני הצדיקים:(א)

יעקב אבוחעירא הוי בגימטריא ת״ק (500), חיים בן עטר סאלי הוי בגימטריה ת״ק (500). ת״ק הוא שני בתי נריץ(ב״פ נ״ר) הרומזים ליחוד איש ואישה כמובא בדברי הבאי״ח (רנ״ב איברי האישה ורמ״ח איברי האיש הוי ת״ק) ולהבדיל בעליונים, יחוד קוב״ה  ושכינתיה וזהו שעשו שני הצדיקים הללו בכל עת, כמובא בדבריהם.

• הרב יחיאל אבוחצירא שליט״א סיפר שעל פי מסורת משפחתו, רבי יעקב אבוחצירא נולד בי״א באדר באותו יום, באותה שנה, שנפטר הרחיד״א תלמיד אוהחה״ק.

לקט חידושי הרב

עדות השבת

מצאתי כתוב בשם אוהחה״ק שהטעם לכך שחג השבועות נקרא בשם זה הוא, שנשבע הקב״ה שלא ימיר אותנו בעם אחר ואנו נשבענו שאין אנו ממירים אותו ח״ו. עפ״י טעם זה, לא נאמר שָׁבוּעוֹת אלא שְבוּעוֹת.                                                               

כך העידו על רבינו שהיה לומד הלכות עדות ביום השישי בבחינת ״והכינו את אשר יביאו״, שהרי חז״ל אמרו כי כל האומר ״ויכולו״ בליל שבת, כאילו נעשה שותף לקב״ה במעשה בראשית ומעיד שהקב״ה ברא את העולם.

עפ״י זה למד רבינו שצריך האדם להיות ראוי לשמש כעד ולכן צריך ללמוד בערב שבת הלכות עדות, שחלילה לא יהא פסול בעדותו. אכן בקטע הזוה״ק שאנו קוראים לפני סעודת שבת נכתב ״ובעי בר נש למסהד סהדותא דא בחדווה ברעותא דלבא לאסהדא קמי מארי דמהימנותא וכל מאן דיסהיד דא וישוי לביה ורעותיה לדא, מכפר על כל חובוי״(הזוה״ק ויקהל ר״ז:).

תרגום – וצריך האדם להעיד עדות זו בחדווה, ברצון הלב, להעיד לפני אדון האמונה וכל מי שמעיד על כך ושם לבו ורצונו לכך, מכפר על כל חטאיו.

ישיבת ארץ ישראל

הישיבה בארץ ישראל, עבודת האדמה וההתנחלות בה, לימוד התורה וקיום מצוות על אדמת הקודש, אינן ענין גשמי – ארצי, שהרי מצינו אמוראים שליחכו את עפרה הקדוש. א״י היא, כדברי הזוה״ק, משכן תרי״ג איברי השכינה וכך ברוח דברים אלו, מבטא אוהחה״ק את אהבתו האדירה לארץ ישראל: ״וכי תבואו אל הארץ, שלא תהיה הכוונה לתאבון המורגשות, אלא תהיה כוונת הביאה אל הארץ, לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה… אין כוונת דיבור זה להחליט המניעה מהשתדל בישוב הארץ, אלא ונטעתם, הא למדת שמה שהתנה במאמר אל הארץ, הוא בבחינת תכלית המחשבה שתהיה למעלת הארץ במשכלות לא להנאת הגוף… ויצו ה׳ שתהיה עיקר הכנסת הארץ לנטע בה עץ מאכל שהם בני תורה, כי אוירה של ארץ ישראל מחכים ומטהר הנפש״. (אוהחה״ק קדושים) כך התווה אוהחה״ק את דמותה של ארץ ישראל בישובה.

התיישבות הינה נטיעת עצי מאכל הנותנים פירותיהם, גם פירות המאכל כפשוטו, שנשתבחה בהם א״י וגם תלמידי החכמים המשתבחים בחכמה, ובידוע שבסדר הקדימה – שתילי הזיתים וצדיק כתמר יפרח, קודמים לגפן, תאנה ורימון, הרומז לריקנים שבך המלאים מצוות כרימון. ישנה דוגמא מאלפת לכך שא״י מגדלת חכמים ולא דומים חכמי ירושלים לחכמי בני ברק ולא לחכמי יש״ע, כל מקום מגדל עצים המיוחדים לו באיכויות שונות ובטעמים שונים. אית מיין (מי ארץ ישראל) דמגדלין חכימין. כאשר נרצחו בחורי ישיבה הי״ד, ע״י בני עוולה בעתניאל, סיפר ראש הישיבה שלבחורים יש מעלה מיוחדת, הם רושמים את סדר ההתעלות הרוחנית שלהם.

מכאן למדנו, שלכל חבל אדמה בארץ ישראל, יש יעוד בגידול תלמידי חכמים וביחד, כל ארץ ישראל יוצרת פסיפס רבגוני ושישים ריבוא פירושים לתורה. כל פירוש חייב לצמוח ולגדול במקום אחר, בתנאי נביטה אחרים. יבואו ימים ונמצא שיטת גידול לתלמידי חכמים שאינם מתליעים ואין הרקב שולט בהם, שהרי אין רימה ותולעה שולטת בצדיקים. כדברי חז״ל על דורות התנאים והאמוראים. זהו ענין ״בניך כשתילי זתים״, השתולים בבית ה' אכן הגמרא (תענית ז.) מבארת את ענין איסור כריתת עצי מאכל, גם בענין ת״ח שחובה לגדלם ואסור לעוקרם. עפ״י כלל העש״ן שהזכרנו לעיל, אפשר לומר שעקירת ישובי ארץ ישראל כמוה כעקירת תלמידי חכמים ממקום בית גידולם.

מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ

בפירושו לפרשת בראשית, כתב על פסוק ״ויכלו השמים והארץ וכל צבאם: ״ומעתה, אורו יתברך נמצא בהיקף העולם ובפנימיותו וצריך לתת טעם הדבר, למה עשה ה׳ ככה ומקובלני מפי זקני תורה (חכמי סאלי וביניהם מורו וסבו רבי חיים בן עטר הקדמון), כי טעם שעשה ה׳, העולם כדורי הוא, כדי שיעמוד ויתקיים בהשוואת כוחי חלקיו ופירושן של דברים הוא, יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם, עריבה וחביבה ונחמדת ונאהבת ונתאבת וּמְקֻוֶית לנבראים ובפרט לחלקי הרוחני, המכיר ויודע בחינת אור האלוקות, בהדבקות באורו יתברך ואליו יכספו כל נפש חיונית, המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנועם ה'"

מעדות זו, אנו למדים על גדלותם של חכמי סאלי, מוריו ורבותיו של אוהחה״ק, שלימדוהו את כל מקצועות התורה ואת שבילי הפרד״ס והיו נהירים להם שבילי דרקיעא כשבילי דסאלי. כאן מלמדנו רבינו איך צריך לאהוב את התורה ואת אור ה׳ יתברך, בבחינת ״נפשי יצאה בדברו׳/ באותה שיטה נקט אוהחה״ק, בהסבירו את הסתירה בטעמים לפטירת שני בני אהרן. מחד גיסא – ״בהקריבם אש זרה״ ומאידך גיסא ״בקרבתם לפני ה׳״ ומתרץ אוהחה״ק שהקרבת האש היתה רק העילה לפטירתם, אך עיקר סילוקם היה מרוב תאוותם לשוב אל בוראם ולהידבק בקב״ה ללא כל מחיצה וזוהי מעליותא עבורם. (״וידע המשכיל״).

״!אתם הדבקיים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום:"

אוהחה״ק מביא דברי הרמב״ם על שבעה שמות שאינם נמחקים והמוחק לוקה. כן מובא הכלל שהאותיות הנטפלות לשמות הקודש מלפניהן, מותר למוחקן ואילו האותיות נטפלות לשמות ה׳ אחריהם אינן נמחקות: ״והוא מה שנתכוון לומר להם במאמר הדבקים ב-ה' פירוש ולפי ששם זה המיוחד, שם הויה, אין אות נדבקת ונסמכת לו מלאחריו אלא מלפניו כגון ל – ה׳, ב – ה/ כ – ה׳ ואותיות אלו אין בהם קדושה ומותר למוחקם ואם כן תהיה דבקות ישראל ב – ה׳ בדרך זה שאין ה׳ מקדם, לזה גמר אומר ״אלקיכם״, פרוש דבקות זה שאתם דבקים ב – ה' אינה כדבקות האותיות שמלפניו, אלא כאותיות שמלאחריו שהם (אותיות) כ״ם של ״אלקיכם״ שהם קדושים כשאר אותיות של השם״

עם ישראל בדבקותו בקב״ה, הינו במדריגה של האותיות הסמוכות לשמות הקודש שאינם נמחקים מלאחריהם וכמו שאותיות אלו מקבלות קדושה ואינן נמחקות, כך עם ישראל אי אפשר להכחידו והם בבחינת ״אחרי ה׳ תלכו״.

רעיון דומה מצאנו בדברי רבי יעקב אבוחצירא ב״מחשוף הלבן״: ישראל הוי בגימטריה ראשי התיבות של עשר ספירות שהן עשר מידות, עשרה אורות והנהגות בהם מנהיג הקב״ה את עולמו. ישראל = כח״ב גג״ת נהי״מ. (ר״ת כתר חכמה, בינה, גדולה (חסד), גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות). להורותינו גדולתו של עם ישראל האחוז בשם יתברך ומי שמבקש לפגוע בעם ישראל, כמבקש לפגוע בכבודו של הקב״ה, אבינו שבשמים. כך אומר רשב״י בהקדמת תיקוני הזוהר ב״פתח אליהו״: ״ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון ובגין דאנת מלגאו, כל מאן דאפריש חד מן חבריה מאלץ עשר, אתחשיב ליה כאילו אפריש בך״.

אתה הקב״ה, מקשר את עשר הספירות ומייחד אותן ומאחר ואורך משפיע בתוכן, כל מי שמפריד אחת מחברתה מאלו עשר הספירות, נחשב לו כאילו עושה פירוד באלוקות חלילה, שהרי אנו מצווים ליחד שמו יתברך וזהו שבחו של עם ישראל המייחד שמו יתברך בכל יום, ״ה׳ אחד״ והקב״ה גומלנו כל טוב ואומר עלינו ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ כמאמר רבותינו בגמרא בברכות.

עוטר אור

שיר לכבוד רבינו

״אור החיים זרח מעל ראשינו״

לחן: ״אברהם אבינו פאדרי קרידוס״ (האבא היקר).

המחבר: אורי חנניה אלנקוה. ובאדיבותו
השיר תוקן לפי בקשת המחבר מר אורי חנניה אלנקוה…

התיקון כאן מובא באדיבותו של מר אלקנוה

הודעה: אוֹר הַחַיִּים זָרַח מֵעַל רָאשֵׁינוּ

לכבוד אדמו"ר הרב חיים בן עטר
אור החיים הקדוש זצוק"ל
לחן: אברהם אבינו פאדרה קרידוס

אוֹר הַחַיִּים זָרַח מֵעַל רָאשֵׁינוּ
כְּעַמּוּד הָאֵשׁ הֵאִיר נְתִיבוֹתֵינוּ
דִּבְרֵי תוֹרָתוֹ הִנָּם נֵר לְרַגְלֵינוּ
הוֹד קְדֻשָּׁתוֹ מוֹפֵת לִבְנֵי עַמֵּנוּ

רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ
עִם תַּלְמִידָיו בַּתִּקּוּן וּבַזִיאַרָה
אֶל רַשְׁבִּ"י עָלָה בִדְחִילוּ הָהָרָה
אָמַר אֵיךְ אֶעֱלֶה לִמְקוֹם הַשְּׁכִינָה
גָּנַח וְהִזְדַּחֵל בְּיִרְאָה וּבִרְנָנָה

רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ

נוֹדָע לַחֲסִידִים מֵהַבַּעַל שֵׁם טוֹב
עַל יְדֵי גִּיסוֹ רַבִּי גֵרְשׁוֹן מִקִּיטוֹב
בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל
וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה לְיוֹדְעֵי הָאֵ"ל

רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ

בְּסִתְרֵי תוֹרָה כָּל רָז לָא אֲנִיס לֵיהּ
בַּיָּד הַחֲזָקָה קוּשִׁיָּה פָּרִיק לֵיהּ
רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּקִרְבּוֹ נִשְׁקְּפָה
אֲמָרָיו נָאִים מְיַשְּׁרִים הַהַשְׁקָפָה

רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ

הֵן זָרַח בַּחֹשֶךְ אוֹר לַיְשָׁרִים
כַּךְ רָמַז רַבֵּינוּ לְרַב הָעֲדָרִים
רַבִּי רְאוּבֵן פָּתַח בִּתְשׁוּבָה
יְשִׁיבַת אוֹר הַחַיִּים מַרְבָּה אַהֲבָה

רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ

קונטרס אור המרפ"א

הקדמה

המלאך רפאל שיקרא לקמן רבינו, נולד לשתי משפחות מיוחסות מצאצאי המגורשים. משפחת אביו רבי מרדכי – משפחת אלנקאוה מטולידו. משפחת אימו – משפחת ביבאס ממגורשי קסטיליה.

משפחת ביבאס ששהתה בסאלי, הינה גם אמו של אור החיים הקדוש, הרב חיים בן עטר. הדבר מעיד על קשר משפחתי אפשרי בין שני המאורות הללו, בני העיר סאלי,

״המופלא שבסנהדרין דרופתקא דאורייתא״ [נרתיק התורה], כך כינה הראשל״צ הרב עובדיה יוסף שליט״א את מורנו רבי רפאל בהסכמה לספר ״פעמון ורמוז״ – חדד ותימא״.

רבים השמות והכנויים, כנויי החיבה בהם נתכנה רבי רפאל בפי קהילתו ובפי גדולי דורו.

כינויי רבינו:

נר המערב

ככינויו של הנר האמצעי שבמנורת המאור. הנר העיקרי, ממנו יונקים את אורם כל הנרות הפונים אליו והוא בנהרתו מאציל עליהם מחכמתו והוא אינו חסר דבר.

המלאך רפאל

כמלאך השרת רפאל שנשלח, כפי שמצינו אצל אברהם אע״ה, להביא מרפא לחוליי הגוף והנפש, כך ריפא רבי רפאל את חוליי קהילתו, בהשרותו בטחון, אמונה ואור רב בקרב עמו, כך זכות עיניו, תואר מראהו, אצילותו ותואר קומתו, הביאו לכך שהכל העריצוהו ושתו בצמא את תוכחותיו ותורתו. (א)

ההרא״ל

הרב המלאך רפאל אלנקאווה.

אכן דמותו של רבי רפאל, הזכירה לכל את ההראל, המזבח ככתוב ״וההראל ארבע אמות״ [יחזקאל מ״ג], שלא היה לו למורינו, אלא ד׳ אמות של הלכה וקדושה וכן פרשו בו רבותינו במזבח הנקרא הראל ואריאל, לפי שהאש הקדושה היורדת מן השמים, הייתה רבוצה בו כארי. כך הייתה דמות רבינו שאש התורה היתה רבוצה בו והחגורה הרחבה כמעין אבנט שהיתה מסביב למותניו, היתה כחוט הסיקרא הסובב את המזבח, להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים [עפ״י זבחים נ״ג.], כן ברבינו, להבדיל בין גופו העליון השמימי, לפלג גופו התחתון, הארצי.

הרא״ם

הרב רפאל אלנקאוה [בן] מרדכי.

באמצעות שם זה, רמז רבינו לשמו בספריו: ״קרני ראם״ ו״תועפות ראם״. אף שם זה יאה לו, ״כתועפות ראם״ מתורגם בתרגום ירושלמי – ״תוקפא ותושבחתא ורוממותא, דידיה היא״, התוקף, השבח והרוממות, שלו הם. בפסוק זה ״כתועפות ראם לו״ [במדבר כ״ג], מבאר אוהחה״ק, בן עירו של רבינו״, (א) שהקב״ה מוסיף ומחזק את ישראל לרוממם ותהי מעלתם יותר מן המלאכים.

המרפ״א

המלאך רפאל אלנקאוה

כנוי זה מצאתי בספר ״תבואות שמש״ לרב שלום משאש זצוק״ל וכן בשו״ת ״עמק יהושוע״ לרב יהושוע ממן שליט״א, המזכירים את רבינו פעמים רבות בספריהם. כך היה רבינו מרפא לכל חולי בחייו, בתורתו ובמראהו. כך גם לאחר מותו, נפקדו עקרות רבות ונרפאו חולים רבים שבאו לפקוד את ציונו. מעניין לציין בהקשר זה, שתמצא רבים מקרב יהודי מרוקו הקרוים בשם רפאל, לרוב על שם רבינו ובמקרים רבים לאחר שנושעו הם והוריהם.

תופעה דומה בסדר גודל מיוחד זה, תמצא גם אצל זה אשר בשם אפרים יכונה בקרב יהדות צפון אפריקה, על שם רבי אפרים אלנקאוה זכר צדיק וקדוש לברכה, מאבות המשפחה. די בהקדמה זו להראות כי אף אם תלאה היד מכתוב, יכלה הדיו מן הקסת ומן הקולמוס ויתמו הדפים, לא יהיה בזה די, לספר גודלו ולתאר מידותיו הנשגבות והצרופות כצרוף הכסף של רבינו. הלוואי ויעלה בחלקי, אני הזעיר, להציג בפני הקורא, את דמותו של הרב ללא כחל ושרק. בכך נוכל להתפעל מאישיותו הקסומה והאגדית וללמוד ממנה, בבחינת ״והיו עיניך רואות את מוריך״.

המשפחה

״אתה הוא ה׳ אלהינו ונקוה לך״

העיר טולידו שבספרד, אחד ממרכזי התורה המפוארים שבה, נקראה בפי היהודים ״תולדות״ ויש האומרים שנבנתה ע״י הגולים בגלות יהודה לאחר חורבן בית המקדש השני. לשיא תפארתה הגיעה עוב״י [עיר ואם בישראל] ״תולדות״, כאשר הגיע אליה גדול החכמים בדורו – הרא״ש שנמלט מאשכנז בעת הרדיפות שבשיאן רצחו בצורה שפלה את מורו ורבו הר״מ מרוטנבורג זצוק״ל הי״ד.

הרא״ש נתקבל בכבוד רב בטולידו והקים בה ישיבה חשובה שהעמידה תלמידים הרבה וביניהם רבי יעקב בנו [מחבר הטור], נכדו רבי יהודה ורבי ישראל אלנקוה זצוק״ל הי״ד. ספרד היתה בתקופה זו, המאות הראשונות של האלף השישי לבריאת העולם, בעידן של התעצמות דת הנצרות, כיבוש שטחי ספרד מידי הערבים, גזירות קשות על היהודים שהגיעו לשיאן בשנים הקנ״א – הרנ״ב, בהן נתבצעו שני הגרושים מספרד.

מעניין לציין שבתקופה זו ובמאות השנה שקדמו לה הייתה תקופת השגשוג הגדולה ביותר ביהדות ספרד ־ תקופת ״תור הזהב״, תקופת יצירה רוחנית כבירה:

בשירה – רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול, רבי אברהם בן עזרא.

בהלכה – כתבי הרי״ף, הרמב״ם ב״משנה תורה״, הרשב״א.

 בהגות – ספר ״הכוזרי״ לריה״ל, ״מורה נבוכים״ לרמב״ם.

 בדקדוק העברי – הרד״ק, אבן עזרא

 בפרשנות המקרא – הרמב״ן, אבן עזרא, ״צרור המור״ ועוד

בקבלה – הראב״ד, הרמב״ן, רבי יוסף ג׳יקאטיליה, רבי אברהם אבולעפיה, רבי יוסף קאסטיל, רבי אפרים אלנקאוה ועוד.

בתקופה זו התגלו כתבי רשב״י ־ הזוה״ק הקדוש בספרד אלא שבסוף תקופה זו [במאות הראשונות לאלף השישי ] החלו גזירות, רדיפות, שמד וגירוש יהודי ספרד. בעת הזאת נקראת טולידו בפי היהודים המגורשים טוליטולה, על שם הטלטולים הרבים שעברו על הקהילה היהודית בה. הרחיד״א כתב כי בה נמצא ספר הזוה״ק לרשב״י. לאחר הגירוש הגדול בשנת הרנ״ב, נמצאו במרוקו משפחות יהודיות מספרד בשמות דנינו, טולידנו, מורסיאנו ויש המפרשים את הדבר כשתי תבות טולידו – נו [נו זה לא בספרדית], כלומר שנשבעו יהודי טולידו שלא לשוב אליה. יש אומרים, למרות שלא נמצא הדבר בכתובים, שרבני ספרד הטילו חרם ונידוי על ספרד למשך ת״ק שנים [חמש מאות שנה] משנת הרנ״ב.

אין זה מקרי שכעבור ת״ק שנים, הוכרזה בריש גלי, שנה זו, כשנת פיוס בין עם ישראל לעם הספרדי, בשנה בה פג תוקפו של ה״נדר – חרם״ על ספרד בה, למרות כל התלאות, נוצרו יצירות תורניות אדירות. טולידו כאילו לא עברו עליה גלי המשבר, המשיכה לפרוח ביצירתה התורנית. רבי ישראל אלנקוה יוצר חיבור מדרשי אדיר – ״מנורת המאור״ הקדמון אלא שהוא נעקד על גבי המדורה ונהרג על קידוש ה׳, כאשר נשרף עם ספר תורה ולצידו רבי יהודה נכד הרא״ש, בגלל סירוב ראשי הקהילה להתנצר, ומפאת דבקותם בתורת ישראל – הברית האמיתית!

בנו של רבי ישראל, רבי אפרים נמלט מן הפרעות בשנת הקנ״א.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' קעז-קפב

רבי ישראל אלנקוה

כפי שצויין לעיל, רבי ישראל היה מראשי הקהל ורב הקהילה בטולידו. הוא למד בישיבה שנוסדה ע״י הרא״ש בהגיעו לספרד והתעלה בלימודו.

יצירתו הדגולה ־ ״מנורת המאור״ נכתבה בעיתות המצוקה בספרד כשחרב מונחת על צווארי היהודים והאפשרות היחידה להימלט היתה להתנצר.

רבי ישראל למד מאבותיו סוד קידוש שם שמים ומסירות נפש. סבו, רבי יהודה נהרג על קידוש השם בשנת ד״א תתק״ס, אביו רבי יוסף נהרג גם הוא עקד״ה בשנת הק״י, כך היה עם דודיו הי״ד.

ספר ״מנורת המאור״ נותר בכתב יד והתגלגל ע״י עילת העילות וסיבת הסיבות השי״ת, עד לפני כ-70 שנה מבלי להגאל.

בדור שלאחר רבי ישראל, היה רבי יצחק אבוהב מחכמי ספרד. הוא כתב את ספר ״מנורת המאור״ המוכר והנלמד. רבי יצחק כיווץ לדעת רבי ישראל וספרו נראה כקיצור של ״מנורת המאור״ הקדמון. דרשות דומות בענייני התפילה, המועדים, מוסר ועוד. הרחיד״א הזכיר את ספרו של רבי ישראל בשם הגדולים ורבי אליהו די־וידאש גדול תלמידי הרמ״ק, הביא פרקים מספרו ב״ראשית חכמה״.

תל״ית, לפני כ-70 שנה הוצא לאור ספר ״מנורת המאור״ הקדמון לרבי ישראל בשלימותו. הספר הינו חיבור מדרשי דגול המקבץ בתוכו מדרשים על התפילה, על המועדים, על השבת, ביהכנ״ס ועוד. מקורותיו של הספר הם רבים: התורה, המשנה, הגמרא, המדרשים, ספרות הגאונים, הזוה״ק, הטור, ספרות הגאונים והראשונים. חשיבות רבה נודעת לכך שדברי הזוה״ק מובאים בספרו(לזוה״ק הוא קורא – מדרש ״יהי אור״).

רבי אברהם אזולאי בהקדמת ספרו ״אור החמה״, כותב כי קטעי הזוה״ק המופיעים ב״מנורת המאור״ הקדמון, מדויקים והיוו בסיס להשוואה ללשונות הזוה״ק בכתבים אחרים. רבי ישראל גם כתב תרגום לקטעים אלו והביאם בספרו, יתכן וזוהי הפעם הראשונה שמובאים קטעי זוהר קדוש ותרגומם. חשיבות רבה נודעת לכך משום שכידוע ספר הזוהר נעלם ונגלה לפני כ-600 שנה.

המרפ״א

רבי אפרים אלנקאוה

רבי אפרים בנו של רבי ישראל, נולד בטולידו בשנת הקי״ט.

בספרד השתלם בחכמת התורה, ההלכה והקבלה וכן החכים בחכמת הרפואה. עוצמתו כרופא דגול וחדשן באה לידי ביטוי, במיזוג האדיר של ידיעת הרפואה עם תורת הקבלה, המאפשר העמקה בהכרת גוף האדם בבחינת ״מבשרי אחזה אלו-ה״ וכן הכרת הקשר בין נבכי נפש האדם לבין רפואתו הגופנית. קשר זה ידוע היום ברפואה כתופעה פסיכוסומטית, אך בתקופתו של רבי אפרים, לפני כ-550 שנה לא היה הדבר מוכר.

החוויה המזעזעת שעברה על יהודי טולידו ועל רבי אפרים הצעיר, היתה נוראה.

המשפחה

השריפה על המוקד של מו״ר אביו רבי ישראל ושל הרב יהודה בן אשר נכד הרא״ש עם ספר תורה, לא תישכח. עם חוויה זו וזכרה, יצא רבי אפרים עם בני ביתו ותלמידיו מספרד בדרכם לארץ ישראל

בדרכו עבר עם שיירתו דרך העיר מרקש במרוקו שם שהה מעט משם המשיך בדרכו לאלג׳יר. כאשר הגיעו לאלג׳יר נקלעו ליער עד סבוך. הזמן היה ערב שבת והתחושה היתה קשה. מחד גיסא, אי אפשר לשהות במקום מבהיל זה כשחיות טרף בוודאי מתרוצצות בו, מאידך גיסא, השבת בפתח והמשך ההליכה בדרך תפגע בקדושת השבת ובכבודה. אמנם על פי הדין, אנוסים היו במצב של פיקוח נפש ויכולים הם להמשיך בדרכם. אכן כך נהגה השיירה, המשיכה בדרכה בערב שבת ובשבת עד שהגיעה לעיר מיושבת, אך רבי אפרים, ראש החבורה, לא הסכים ללכת. הוא שלח את כולם ונותר לבדו ביער. בקדושה ובטהרה קיבל את השבת והחל להתפלל, לפתע, קרב אליו אריה גדול מימדים ומראהו נורא. האריה רבץ וכרע בסמוך לרבי אפרים ובמשך כל השבת שמר עליו, היה ברור לרבינו שאריה זה הינו שליח דקדושה.

במוצאי שבת התכונן רבי אפרים לצאת לדרכו, האריה רמז לו שברצונו שירכב עליו, בפיו של האריה היה נחש שניצב שם כרסן וכך רכב רבי אפרים על האריה, כמתואר בתמונה המפורסמת, לעיר תלמסאן, שם פגש את חבורתו.

כמובן שיהודי המקום נתרגשו לראות את הרב הקדוש. הערבים ומושלם בראשם, נבהלו ומפאת קדושתו והודו, ביטלו את הגזירות הרעות על היהודים ואיפשרו להם לחיות בשלוה.

סמוך לציונו הקדוש ישנו מעיין בו היה טובל רבינו.

ספרו ״שער כבוד ה׳״(א) הינו ספר חשוב. הספר הובא ב״שם הגדולים״ לרחיד״א והוזכר ע״י המוהרח״ו. זהו ספר עמוק בו, למרבה הפלא יוצא רבי אפרים להגנתו של הרמב״ם כנגד השגותיו של הרמב״ן על ספרו ״מורה נבוכים״. החידוש הוא בכך שרבי אפרים כמקובל, סותר את השגות הרמב״ן המקובל, על הרמב״ם ומיישב דבריו ב״מורה נבוכים״ עפ״י הקבלה.

בפתח ספרו – תשובות לבנו בענייני הנבואה והשכינה, כתב על המחלוקת בין הרמב״ם לרמב״ן והביע את דעתו לטובת הרמב״ם בצורת שיר:

נְבוֹן לַחַשׁ בְּמוִרֶה הַנְּבוֹכִים         בְּסוֹד דַּעַת וְדָת לוֹ שָׁם מְהַלְכִים

לְטוּשׁ רַעְיוֹן נְטוּשׁ כָּזָב וְדִמְיוֹן     בְּלֵב אַמִיץ וְיָדַיִם תְּמוּכִים

      וְקַו לָקָו הֱיֵה שָׁב עַל פְּרָקָיו       וְיִהְיוּ  לָךְ כְּמוֹ שֻׁלְחַן עֲרוּכִים

בְּרַעְיוֹנִים וְעִיוּנִים נְבוֹנִים          בְּלִי זִיוּף וְהַטְעָאָה מְסוּכִים

 וְאָז תִּקְרַב לְדַעַת מַעֲנֶה רַב       בְּשֶׁל גַשְׁמוּת וּמִקְרִים בּוֹ סְבוּכִים

וְהִתְבּוֹנֵן בְּסוֹד תַּרְגּוּם מְבוֹנֵן     בְּתוֹסֶפֶת כְּבוֹדוֹת נֶעֱרָכִים

תוספת שלי א.פ-הַטְעָאָה

1.^ב הַטְעָיָה הֲבָאָה לִידֵי טָעוּת: "וְלֹא יִמָּצֵא בּוֹ דָבָר מִן הַטָּעוּת וְלֹא מִן הַהַטְעָאָה" (מורה נבוכים ג כא). "לַסּוֹף נִתְגַּלָּה כְּטָעוּת וְהַטְעָאָה כְּאַחַת" (קלוזנר, הספרות ג 117). "רַק מִקְסַם כָּזָב וְהַטְעָאַת הַדִּמְיוֹן"
2.^ח [בפילוסופיה] הֲנָחָה אוֹ הַשְׁוָאָה מַטְעָה, סוֹפִיזְם.

[הַטְעָאַת-, הַטְעָאוֹת]

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' עמוד קפז

ספרו ״שער כבוד ה׳״(א) הינו ספר חשוב. הספר הובא ב״שם הגדולים״ לרחיד״א והוזכר ע״י המוהרח״ו. זהו ספר עמוק בו, למרבה הפלא יוצא רבי אפרים להגנתו של הרמב״ם כנגד השגותיו של הרמב״ן על ספרו ״מורה נבוכים״. החידוש הוא בכך שרבי אפרים כמקובל, סותר את השגות הרמב״ן המקובל, על הרמב״ם ומיישב דבריו ב״מורה נבוכים״ עפ״י הקבלה.

בפתח ספרו – תשובות לבנו בענייני הנבואה והשכינה, כתב על המחלוקת בין הרמב״ם לרמב״ן והביע את דעתו לטובת הרמב״ם בצורת שיר:

נְבוֹן לַחַשׁ בְּמוִרֶה הַנְּבוֹכִים         בְּסוֹד דַּעַת וְדָת לוֹ שָׁם מְהַלְכִים

לְטוּשׁ רַעְיוֹן נְטוּשׁ כָּזָב וְדִמְיוֹן     בְּלֵב אַמִיץ וְיָדַיִם תְּמוּכִים

 וְקַו לָקָו הֱיֵה שָׁב עַל פְּרָקָיו       וְיִהְיוּ  לָךְ כְּמוֹ שֻׁלְחַן עֲרוּכִים

בְּרַעְיוֹנִים וְעִיוּנִים נְבוֹנִים        בְּלִי זִיוּף וְהַטְעָאָה מְסוּכִים

 וְאָז תִּקְרַב לְדַעַת מַעֲנֶה רַב       בְּשֶׁל גַשְׁמוּת וּמִקְרִים בּוֹ סְבוּכִים

וְהִתְבּוֹנֵן בְּסוֹד תַּרְגּוּם מְבוֹנֵן      בְּתוֹסֶפֶת כְּבוֹדוֹת נֶעֱרָכִים

השיר בשלמותו מצוי בספרו ״שער כבוד ה״/ שיר זה שנכתב עפ״י כללי השירה הספרדית ולתפארתה, בנוי מבתים החרוזים בחריזה מדויקת ובמבנה של יתד שתי תנועות, יתד שתי תנועות, יתד תנועה בכל צלע.

בתשובה הראשונה לבנו ישראל, כותב רבי אפרים כי הרמב״ם ב״מורה נבוכים״ כתב כי בפסוק ״אנכי ארד עמך מצרימה״ שהבטיח ה׳ ליעקב אבינו ע״ה שירד עימו, תרגם אונקלוס ״אנא איתות עימך׳ והרמב״ן בפירושו לתורה השיג עליו בעניץ זה ובעניינים נוספים.

לכאורה, עפ״י שיטת הרמב״ם שתבואר להלן, היה צריך אונקלוס לתרגם תרגום שממנו יובן שהשכינה תרד עם יעקב מצרימה, כפי שעשה במקרים אחרים שחשש שהדברים יובנו שלא כראוי וכדי להרחיק מחשבה של הגשמה. כך עשה כשתרגם את הפסוק ״ויעבור ה׳ על פניו״ – ״ואעבר ה׳ שכינתיה״. רבי אפרים מסביר שהתורה ותרגום אונקלוס לצידה, השתמשו בכינויים כגון השכינה, כשהיה חשש של הגשמה, האסורה כידוע באמונה היהודית, שהרי לקב״ה אין לו גוף ולא דמות הגוף. במקום שלא היה חשש, לא היה צורך בכינויים וכך היה בפסוק ״אנכי ארד עימך״ שתורגם כפשוטו. כך בפסוק ״נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו״(ישעיה ס״ב), תרגם יב״ע ״קיים ה׳ בימיניה ובדרע תוקפיה״. כלומר תרגם כפשוטו ובגמרא (ברכות ו׳) נתבאר: ״בימינו זו תורה שנאמר מימינו אש דת למו״.

כאן אין חשש שמדובר בזרוע ימינו של הקב״ה ממש, אלא על הנהגה מסוימת שהיא בקו ימין.

גם התורה עצמה אינה ימין אלא מורה הדבר על מקור אצילותה של התורה וכדברי רבי אפרים ״ולהורות מאיזה מקום נאצלה התורה שבכתב ע״ד (על דרך) הסוד והמשכיל יבין״.

לבאר הענין, ידוע מאמר חז״ל שהתורה היא נובלות חכמה, משמע שהתורה באה מצד החכמה והחכמה עצמה נמצאת בקו ימין(״חד אריך״) ולזה נרמז שהתורה נובעת מהחכמה הנמצאת בקו הנהגת הימין – ״חסד דרועא ימינא״, שהחסד גם הוא בימין ורמז לכך נמצא ״ותורת חסד על לשונה״, שהתורה נמצאת בקו החכמה והחסד.

על דרך האפשר ניתן לומר שהתורה היא גם בחינת נצח שאף הוא בימין עפ״י הפסוק ״וגם נצח ישראל לא ישקר״ וזוהי תורתנו הקדושה, תורת האמת הנצחית, הנעימה בבחינת ״נעימות בימינך נצח״ וראה שכאשר אמרו רבותינו דברים של טעם לפניו יתברך, אמר קוב״ה ברוב ענוותנותו – ״נצחוני בני״, בכח תורתם.

עפ״י שיטת הרמב״ם, השכינה היא כבוד נברא, אור נברא. הרמב״ן חלק עליו ואמר שהשכינה הוראתה עצם הבורא ולא דבר חוץ ממנו הנברא על ידו והביא ראיה מזה שאנו אומרים ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״ ואם זה כבוד נברא, כיצד אנו מברכים ומתפללים לכבוד נברא, שהרי צריך להתפלל אליו ולא אל מידותיו. עונה רבי אפרים שבפסוק זה תרגם יב״ע ״בריך יקרא ד׳-ה׳ מאתר בית שכינתיה״ והדבר מתיישב עם סברת הרמב״ם שבוודאי שלא סבר שהתפילה היא לכבוד נברא ולכן תורגם ״בית שכינתיה״, מדובר כאן במקום, ״שהברכה באה מבית המקדש ששם משבחים ומברכים ל-ה״׳(״פתח השער״ – לרב בלייח).

רבינו מכריע כדעת הרמב״ם שהשכינה הינה כבוד נברא שהרי בפסוק ״לא תוכל לראות את פני״, תורגם ״לא תיכול למחזי אפי שכינתי״ והרמב״ן הקשה ואמר והרי כבוד נברא אינו נמנע מהשגת הנביאים ומשה רבינו השיג השכינה שהרי הוא בעלה דמטרוניתא, לכן דייק רבי אפרים שלא כתוב בתרגום ״שכינתי״ אלא ״אפי שכינתי״ וזה מורה על ענין אחר שאינו בר השגה לנביאים ואף לא למרע״ה כי זוהי השגה גבוהה יותר מהשגת השכינה והיא נמנעת ההשגה לאדם בכלל, ולמשה רבינו בחייו, בחייו לא ראה, במותו ראה, שכתוב ״עלה על הר נבו״ ופירש האריז״ל נבו – נ־בו, שהשיג מדריגת ה־נ׳ שערי בינה, כשעלה להר נבו, שם נסתלק.

מה נפלאו ועצמו דברי מו״ז רבי אפרים אלנקאוה (א) שנקשרה נפשי בנשמתו האצילית ומקיים אני זה שנים את הילולתו בר״ח כסליו בביתי ברוב עם הדרת מלך וכל מאן רבעי ייתי ויהלל. יה״ר שאזכה להשלים לימודי והבנתי בספרו ״שער כבוד ה׳״ וזכותו תעמוד לי לבארו באור הכבוד. אכי״ר.

רביגו אפרים הקים באלג׳יר עולה של תורה והדבר נתץ את פירותיו מאוחר יותר גם במרוקו. על השתלשלות העניינים ושושלת המשפחה נוכל לקרוא בהקדמה לספר ״שער כבוד ה׳״ ובסוף הספר בשרטוט הדורות (בעריכת הרב עמרם אלנקאוה שליט״א).

בחיבור זה נדבר על כמה מראשי המשפחה שהנהיגו עדתם והוסיפו נדבך חדש בבניין התורה.

רבי משה אלנקאוה.

רבי משה מו״ז נולד בשנת הת״ק – 1740 באלג׳יר והוא צאצא של רבי אפרים (מפאת חוסר התיעוד המדויק והזמן שעבר אין אנו יודעים במדיוק את היחס). בעוברו דרך מרוקו, נקלע לקהילת סאלי ונתמנה שם לרב העיר.

רבי משה הוא שהקים והוליד את הענף המרוקאי של המשפחה שגדל לתפארת בעיר סאלי. בני המשפחה שיפורטו להלן הם צאצאיו

רבי מרדכי ב״ר משה אלנקאוה

רבי מרדכי בנו של רבי משה שימש כרב ומנהיג הקהילה. הוא נתברך בשלושה בנים ת״ח רבנים ואב״ד, ראשי קהילותיהם. הם יוזכרו לקמן.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' קצא

א. רכי אברהם ב״ר מרדכי אלנקאוה.

(א) רבי אברהם מכונה גם בשם רבי אב״א וכך נזכר בכמה מקורות. רבי אברהם נולד בסאלי בשנת התקס״ז. לאחר שהשתלם בחכמת התורה על כל מכמניה ורזיה, בהלכה, בדרש ובסוד, ישמש בתפקידים רבניים חשובים בקהילות שונות. עם אחיו רבי עמרם, למד בישיבתו של רבי רפאל ביבאס (ב) בסאלי. סבו של רבי רפאל אלנקאוה, בהיותו צעיר שימש רבי אברהם כדיין בעיר סאלי. עימו שימש ברבנות רבי יצחק בן סוסאץ הלוי. רבי אברהם היה ידוע בתקיפותו כפוסק וכדיין שאינו נרתע מלהילחם בתופעות שליליות ולחזק את רוח הקהילה בקדושה.

בשנת התר״י עבר לאלג׳יר לאחר שהיה שרוי בסכנה, משום שהחזיר נערה שנלכדה בידי המוסלמים, לחיק היהדות ולעמה.

הוא ישב כמה שנים בעיר תלמסאן, בה טמון ראש משפחתו, רבי אפרים אלנקאוה. בשנת התרי״ב עבר לעיר מעסקאר, שם שימש כרב הקהילה וכדיין. רבי אברהם נלב״ע בעיר אוראן בט״ז בחשוון התרנ״א.

חיבוריו:

א. שו״ת – ״כרם חמר״ – ג׳ חלקים על שו״ע.

ב. זבחים שלמים – על הלכות שחיטה לרמב״ם ובו גם ״כסף אחר״ דיון הלכתי בדברי הרמב״ם.

ג. ״עט סופר״ – חיבור על הנוסחאות המדויקות של השטרות השונים. נדפס בשו״ת ״כרם חמר״.

ד. ״גט מקושר״ ־ סדר הגט ודיני גיטין.

ה. ״חמר חדת ועתיק״ – קיצור ״שפע טל״ לרב שעפטל הורביץ, הקדמות בקבלה.

ו. ספר ״אוצרות חיים״ – למוהרח״ו עם הגהות והערות שלו ושל חכמים נוספים וביניהם רבי אברהם בן מוסא בן עירו.

ז. ״זכור לאברהם״ – דיני טרפות הכתובים בצורת שיר.

ח. ״חוקת הפסח״ – הגדה של פסח עם ביאור בלשון מוגרבית ודיני החג.

ט. ״מלל לאברהם״ – ספר דרושים על פרשיות התורה.וחלק ב׳ על המועדים.

י. ״בינה לעיתים״ – קובץ פיוטים ובקשות למועדים ולשמחות וחלק קינות.

יא. סידור ״חסד לאברהם״ – (בחלק מהמהדורות נקרא בשם ״שער השמים״). המיוחד בסידור זה, שבצד הדינים, המנהגים והבקשות, הסידור מיוסד על אדני הקבלה והכוונות עפ״י האריז״ל.

יב. ״קול תחינה״ – סידור לתשעה באב, מלווה בהלכות וקינות של משוררי המערב, חלקן שלו.

יג. ״משפט כתוב״ – קובץ דינים וביאורים.

יד. ״פסח מעובין – דיני פסח.

טו. ״אוער חכמה״ ־־ בענין תתר״פ חלקי השעה וענייני קבלה.

טז. ״תפילת כל פה״ – סידור ובו תפילות כל ימות השנה, כולל המועדים.

יז. ״מיני תרגימא״ – פירוש ההגדה ודיני פסח.

יח. ״שיבת אברהם״ – חידושים על מסכתות הגמרא.

יט. סידור ״לימודי ה׳״ – סדר התפילות עם דיני המועדים.

כ. סידור ״כל בו״ – כך דווח במקורות, יתכן והוא מקביל ל״תפילת כל פה״.

כא. קונטריס ״יוצע לרבים״ – הנדפס בסוף ״זבחים שלמים״, תשובות על השגות שהשיגו נגדו.

כב. עפרא דרבנן – דרשות.

חיבוריו זכו להערכה גדולה מדורו ועד לדורנו. בהסכמת חכמי ליוורנו לספרו ״זבחים שלמים״ כתבו ״עבד לחם רב לרבנן, מלמד שהאכילן בשרא דתורה״ וביאורו שהרב אברהם הכין לחם חשוב (רוחני בבחינת ״לכו לחמו בלחמי״) לחכמים והאכילם בשר התורה (במליצה, כי האימרה בחז״ל היא בשרא דתורא – בשר השור).

בהקדמתו לספר, מביא רבי אברהם את דברי קודשו של רבי יוסף ג׳יקאטיליה בספרו ״שערי אורה״ השואל, ״כתיב טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו ואם הוא מרחם, היאך ציוה לשחוט בהמה לאכילת אדם ואיה רחמיו״

הוא מביא את תשובתו כי במעשה בראשית הסכימה הבהמה להישחט, באומרה שטוב שעי״ז תעלה במדרגת אדם היודע ומכיר את ה׳, א״כ גם שחיטת הבהמה הרי היא לה רחמים.

בסוף הספר ״זבחים שלמים״ מביא רבי אברהם קונטריס ״טהרת הכסף״ ובו פסקים, הסכמות חכמי הדור, השגות כנגדו ותשובותיו על ההשגות.

כמובא שם, קם בקהילתו איש מדנים מעיר ווהאראן וחרף וגידף את הספר והוא וחבריו השוטים קרעו את הספר ל – י״ב קרעים, ביזוהו ושרפוהו. רבי יצחק בן ואליד שלח אליו איגרת, בה הוא אומר לו שלא לנקוט בליבו על אותם פריצים כי הוא בטוח שזכות הרבנים המוזכרים בספרו, יבקשו עלבונם ויתנקמו מהם ומסיים הרב בן ואליד בברכה שיזכה לכתוב ספרים חשובים נוספים.

אכן נתקיימה ברכת הצדיק והעשירה את רבי אברהם, והוא זכה לכתוב ספרים רבים.

בספר ״בינה לעתים״ הוא חותם ״אב״א ב״ם אודה יה״ אב״א ב״ם – אברהם אלנקאוה בר מרדכי.

מחידושי תורתו

בספרו ״מלל לאברהם״, בהקדמה, ממשיל רבי אברהם את בני ישראל לבן שנתרושש ויכול לשוב לשולחן אביו העשיר. כך עם ישראל עשירים במצוות, לא כאומות העולם שלהן יש רק ד מצוות, א״ב אם אנו, בני ישראל, נפשע ולא תהיה לנו זכות המצוות, במה נתפרנס.

״נחזור אל בית אבינו אברהם ובזכותם (בזכות האבות) נזכה ונחיה ותמיד יהיה מורגל בפינו לומר זכור לאברהם״.

בפרשת שופטים על הפסוק ״צדק צדק תרדף למען תחיה דרשת את הארץ״, שואל רבי אברהם, מדוע כפל הכתוב תיבת ״צדק״ ומהו ״תרדוף״ ומדוע נתינת הטעם ״למען תחיה״.

בתשובתו, יכולים אנו לראות בין השיטין, את הצער הרב שגרמו לו מבקשי רעתו, בבקשם להחרים את ספריו ומשיב רבי אברהם ״… דכוונת הכתוב, ללמד דעת ומוסר השכל על הדבר הרע הרואים בזמנינו זה, הן בעוון, שכמה ב״א ההולכים בתורת ה׳… כותבים מה שחננם ה׳ לקו״ד באמת ובאמונה״ והנה באים תלמידים אחריהם, מבזים את דבריהם ומחשיבים אותם לעמי ארצות, ״מלעיגים עליהם לפני ההמון שאינם מבחינים בין טוב לרע ונמשך מזה כמה חילול ה׳ וחילול התורה בפה ההמון״ כי ההמון אומר, אם ת״ח אינם מפרכסים זה את זה, אלא מבזים איש את רעהו, מדוע שנאמין למי שהוא מהם, כי הרי אי אפשר להבחין באמת ועם מי הצדק.

רואים כאן רמיזה ברורה למה שאירע בקהילתו, כאשר נתקנאו בו כמה נבערים מדעת שקראו לעצמם ת״ח ובאיצטלא דרבנן, רצו להניף הגרזן על היוצר הדגול הזה שלא היה כאותם מחברים הכותבים רק ״בתר לקיטה״ אלא היה כאילנא דעביד פירין והלך ״בתר חנטה״, כלומר שהיה יוצר מקורי ומחדש ולא רק מלקט ומסביר רבי אברהם שזו כוונת הכתוב ״תרדוף״, אם תראה שרודפים אחר דברי המחבר, שוקלים ובוחנים אותם, תדע כי צדקו דבריו ולא דברי המלעיזים וכל זאת כאשר כוונתו היתה לשמה, אך הרוצה לבזות דברי החכם מתוך קנאה, שנאה וקנטור, תורתו נעשית לו סם המוות ומן השמיים יסכימו עם המחבר ועוד ירויח שע״י זה יהיו דבריו נקיים מכל סיג.

אכן כך קרה עם הספר ״זבחים שלמים״ שנתקבל באהבה אצל תלמידי החכמים מאז ועד ימינו. רבנים חשובים יצאו להגנתו ומשמים הסכימו עימו ושמו יצא לתהילה, אך אותם מלעיזים קטנים מאץ דכר שמם, היכן יצירותיהם, היכן דבריהם.

רבי אברהם דורש בבית הכנסת וכותב את הדברים לאחר כ – 16 שנים לאחר הסערה, אך עדיין חרותים בו הדברים. ריחוק הזמן יכול היה לאפשר לו לכתוב הדברים תוך הבאת ראיות לצידקתו ולאמיתות דבריו.

ב. רכי מסעוד כ״ר מרדכי אלנקאוה

רבי מסעוד נולד בסאלי ושימש בה כרב. מאוחר יותר עלה לארץ ישראל. כרב בקהילת סאלי, הוא חתום על שטר משנת התר״י עם רבי יהודה יאיון מרבני סאלי. רבי מסעוד עבר להתגורר באלג׳יר בעיר אוראן, שם שימש כמורה צדק וראש הקהילה. נלב״ע בשנת התר״ל.

ג. רבי עמרם ב״ר מרדכי אלנקאוה

רבי עמרם מו״ז נולד בשנת התקס״ד ולמד בסאלי ונתגדל על ברכי אבותיו הקדושים. כשהשתלם בחכמתו ובקדושתו עבר לעיר ג׳יברלטר ושימש בה כרב העיר וכדיין ושם מצבת קבורתו. רבי עמרם זכה גם הוא כאביו לשלושה בנים תלמידי חכמים גדולים. (יוזכרו לקמץ) בשו״ת ־ ״הלכה למשה״ (א) לרבי רפאל משה אלבז, הוזכר שמו של רבי עמרם: ״והנה ראינו בסידור שאלה שסידרה כהה״ר עמרם אנקאווא על פרט זה והיא משונה קצת בהעלמת איזה דברים ממה שסידר לנו הרב הפוסק נר״ו״. דברים אלו נאמרו על פס״ד מהרב יצחק בן ואליד. רבי עמרם נלב״ע ב-כ״ז בסיוון התרל״ד.

רבי יעקב ב״ר עמרם אלנקאוה

רבי יעקב שימש כרב ומו״צ בעיר באטנא באלג׳יר. תרגם את ספר ״דת יהודית״ על טהרת המשפחה. בנו רבי אליהו היה שו״ב ראשי בסאלי ונפטר בגיל צעיר.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' קצט