מורשת יהדות מרוקו

מצד אחד נאמר בהחלטה ש־6,000 האנשים יועלו ארצה בלי סלקציה, ומצד אחר נכתב שהנכים והחולים לא יועלו ויועברו לטיפול הג׳וינט. הג׳וינט צידד בהיבט ההצלה של התכנית והדגיש במיוחד את חיסול הקהילות תוך התעלמות מרכיב הסינון שהיה בהסכם ולעתים אף תוך התנגדות מפורשת לו. ממשלת ישראל התמקדה באותה תקופה בעיקר בהיבט בניין הארץ והדגישה את הצורך שלא להעלות ארצה חולים ומקרים סוציאליים׳.

רפאל, שבאותם ימים החל להבין שהצניחה הדרסטית במספרי העולים היא מגמה ולא תופעה חולפת, קיווה שההסכם עם הג׳וינט יוכל לסדוק את הסכר שמדיניות הסלקציה העמידה בפני העלייה מצפון אפריקה. הוא דיווח שפינוי הקהילות הקטנות מצליח בתוניסיה בזכות שיתוף הפעולה בין הג׳וינט לקהילות המקומיות בקליטת ה׳מקרים הסוציאליים׳. במרוקו לעומת זאת התגלו קשיים במתכונת פעולה זו והחלו בבדיקתה בשלושה כפרים. לפני התגבשות התכנית הצליח רפאל לזכותה באהדה בקרב המצדדים בעלייה סלקטיבית בעזרת המעטת משקלה של החריגה מהסלקציה ולנוכח החשש שהתמעטות העלייה כבר החלה לעורר. לדוגמה אליעזר קפלן, סגן ראש הממשלה ושר האוצר, שהדגיש שטובת הארץ (ולא טובת העולים) צריכה להיות העיקרון המנחה בכל תכנית עלייה, שמע מרפאל שפרט ל־150 חולי גזזת שיעלו בכל חודש ויטופלו בארץ במימון הג׳וינט לא תהיה חריגה מכללי הסלקציה. בן־גוריון, אף שדרש שלא יבואו לארץ ׳עיוורים ופיסחים׳, הודאג ממספר העולים הנמוך, שיזיק לתכניות ההתיישבות העתידיות, וקרא להגביר את העלייה ׳באלמנטים של נוער וכוחות עובדים […] שיחזקו את מצב הביטחון ושילבו להתיישבות. אין התיישבות בלי עליה׳.

הערת המחבר: עמדת הג׳וינט גרסה שיש להעביר משפחות מאוחדות בשלמותן ולא לפרקן, ועל כן צריכה מדיניות העלייה להתבסס על חיסול היישובים הקטנים בלי התייחסות לתנאי הסלקציה(דברי נציג הג׳וינט באירופה, צ׳רלס ג׳ורדן, בסיכומי שיחה עם באי כוח הג׳וינט בדבר השתתפות בהוצאות הסוכנות במרוקו, בלא תאריך, כנראה מאפריל 1952, ע"כ

לחיים שיבא, מתומכיה הנלהבים של הסלקציה, נודע דבר ההסכם בין הג׳וינט למחלקת העלייה משפנו אליו אנשי מלב״ן (מרכז לטיפול בעולים נחשלים) – המוסד של הג׳וינט שטיפל בעולים נזקקים בארץ – לאחר שאנשי הג׳וינט באירופה ובצפון אפריקה התייעצו אתם וניסו לברר כמה מקומות אשפוז יש ביכולתם להקצות למבצע של פינוי הקהילות הקטנות.

 שיבא זעם, ביקש לבטל את ההסכם וגייס לשם כך את בן־גוריון. לטענתו בהסכם שערך רפאל עם הג׳וינט הייתה התעלמות מההחלטה להגביל את עלייתם של חולים. הוא הפנה את תשומת לבו של בן־גוריון לנוסח ההסכם בדבר 6,000 העולים מכפרי הדרום שיעלו כולם בלא סלקציה. לשרים ולברל לוקר, יו״ר הנהלת הסוכנות, דיווח שיבא על סקר שערך הג׳וינט במרוקו (בשיתוף חקלאי, סגנו יאני אבידוב והרופא של הסוכנות, ד״ר שניצר) ובו נבדקו 1,369 נפשות בשישה מהכפרים שהיו כלולים בהסכם בין רפאל לג׳וינט. הסקר גילה ש־10.8 אחוזים מהנבדקים היו נכים או קשישים. באחד הכפרים היו ארבעים אחוזים מראשי המשפחות בשנות הארבעים לחייהם. מעבר לכך, ארבעים עד שבעים אחוזים מהמפרנסים היו מעל גיל ארבעים. רוב האנשים לקו בגרענת ולכמחציתם הייתה גם גזזת. שיבא העריך שהעלאתם של כפרים אלה בשיטת ׳חיסול גלויות׳ ובלא סלקציה בריאותית תפגע בחולים שכבר יושבים בארץ, תגביר את תמותת התינוקות ותמנע אשפוזם של חולי נפש.

 על פי שיבא טובת הארץ ותושביה הוותיקים קדמה באופן מוחלט לטובתם של יהודי צפון אפריקה המעוניינים להצטרף אל מדינת היהודים.

המוסד לתיאום היה הזירה האידאלית לפתרונן של מחלוקות בין הממשלה לסוכנות. בישיבה שכונסה על רקע ההסכם עם הג׳וינט בלטה תמיכתו הנחרצת של בן־גוריון בסלקציה ובשיבא. זעמו התעורר בעיקר מששמע את הדיווח של שיבא על העלאתם לארץ של עולים עיוורים מהכפרים הכלולים בהסכם. ׳הלזה תיקרא עליה מפני שרוצים לנפח את המספרים?׳, פנה בן־גוריון בזעם לרפאל, ׳זה נחוץ למדינה הזאת? […] ישנם במרוקו 250 אלף יהודים, לא מוציאים אותם, אז נתחיל באווקואציה של המשותקים והעוורים? […] יש דברים שכבר הסכמנו עליהם בינינו, אנחנו צריכים לחשוש שהם יופרו?׳. בן־גוריון ראה בהסכם עם הג׳וינט חריגה מסמכות הסוכנות ואף איים שייתכן שיהיה צורך לשנות את הגדרת היחסים בין ההסתדרות הציונית למדינה. חברי הנהלת הסוכנות במוסד לתיאום, שאישרו כמה חודשים קודם לכן את ההסכם עם הג׳וינט, לא העזו להתווכח עם בן־גוריון. לוקר ואשכול ניסו לגבות את רפאל תוך הדגשת התחייבות הג׳וינט לטפל בחולים, במקרים סוציאליים ובזקנים, אך בן־גוריון לא השתכנע. ׳יש להעביר את העיירות הקטנות לערים הגדולות, יש שם מספיק אנשים עשירים' אמר בפסקנות. הוא דרש שימצאו בצפון אפריקה 6,000 יהודים בריאים וצעירים בלי הסכם כזה. בן־גוריון דחה לחלוטין את עקרון ההצלה שהנחה את הג׳וינט ואת מחלקת העלייה. הוא שפט את ההסכם על פי עמידתו בקריטריון של בניין ואת העולים על פי תועלתם למדינה. צורכיהם לא עמדו בראש דאגותיו.

בעקבות אותה ישיבה הזדרז שיבא והודיע לג׳וינט שההסכם על הבאת עולים בלא סלקציה בוטל. הוא נתלה בדבריו של בן־גוריון על כך שחוק השבות מגביל את הכניסה לארץ מסיבות רפואיות. סיכוייו של רפאל להפעיל את התכנית לנוכח התנגדותו של בן־גוריון היו אפסיים. אף על פי כן הוא תלה את ההתנגדות של בן־גוריון רק בניסוח לקוי ובשימוש בביטוי ׳עלייה בלתי סלקטיבית׳.

ביטול ההסכם השפיע לא רק על הכפרים שהוא הוחל עליהם אלא על כלל מערכת היחסים בין משרדי העלייה בצפון אפריקה לג׳וינט. הג׳וינט ראה בהסכם חיסול הקהילות הקטנות מפעל רצוי שהיה מוריד מעליו עול כבד. מאחר שבוטלה התכנית נסוג הג׳וינט כליל מהשתתפות בהוצאות הכרוכות בטיפול הרפואי שהוגש למועמדים לעלייה ובמשך זמן מה הצטמצמה גם תמיכתו הכספית בעלייה.

 כך פגעה מדיניות העלייה הסלקטיבית גם בשיתוף הפעולה בין מחלקת העלייה לארגון הרווחה היהודי־אמריקני.

ניסיון נוסף להעלאת קהילות כפריות בשלמותן נעשה באמצע 1953. באותה תקופה כבר החזיק משרד הבריאות נציג קבוע במרוקו, ד״ר אליעזר מתן. מתן היה מתומכיה הקיצוניים של העלייה הסלקטיבית ושימש שליח יעיל ביותר של שיבא. הוא התייחס בספקנות לתקוות שתלו באנשי הכפרים. ׳מספרים סיפורים שלא היו ולא נבראו על קיומם של כפרים של עובדי אדמה שיגאלו את החקלאות האקסטנסיבית בארץ׳, כתב והוסיף בלעג: ׳החקלאי היחיד ביניהם הוא זאב חקלאי׳. דרישתו של מתן שכל הכפריים ייבדקו אצל רופא ומי שייפסל יוחזר לכפרו עוררה בעיות לא מעטות. חקלאי העריך שהוצאתם של המועמדים מהכפר רק לצורכי בדיקה, שנערכה לעתים במרחק 900 קילומטרים מכפריהם, היה בה כדי ׳לזעזע את אורחות חייהם׳. תלונות של כפריים שהוצאו מכפרם והוחזרו אליו לאחר מכן הגיעו לאוזניהם של השלטונות הצרפתיים והללו ביקשו מאנשי הסוכנות שלא ליצור אשליות בקרב היהודים.

 בעת סיור שערך רפאל בצפון אפריקה אותר לבסוף כפר אחד שגם מתן הסכים לאפשר את עליית כל תושביו מאחר שמצבם הבריאותי היה שפיר ואת נזקקי הכפר הסכימה לקלוט הקהילה הגדולה של מרקש. אולם מכשולים טכניים ולבסוף התמהמהות יתרה של תושבי הכפר עצמם הביאו לביטולה של התכנית. למרות הביקורים הרבים ותשומת הלב המיוחדת לשאלת הכפרים המרוחקים לא עלה בידי מחלקת העלייה להעלות לארץ אפילו כפר אחד בשלמותו. ׳כשלון הניסיון להעלות כפרים שלמים היה אולי הצורב בניסיונות שהתנסו בהם שליחי קדימה׳. לכישלון זה היו אבות רבים: משרד הבריאות, היעדר מימון מצד הג׳וינט והססנותם של בני הכפר לעלות כאיש אחד. רק בקיץ 1954, משגבר זרם העלייה עקב הדה־קולוניזציה בתוניסיה ובמרוקו, החלה גם עלייה מהכפרים בדרום מרוקו.

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 132