פאס וחכמיה-ר' דוד עובדיה זצוק"ל

ובשנת תקע״ב -1812 – באייר קמו צוררי ישראל והלשינו על הקהל וגזר המלך יר׳׳ה שיתנו הקהל אחד עשר קנטאר כסף לבד כמה שוחדות והפסדים ותהום כל העיר. ומקודם גזר שילכו הקהל וארבעה חכמים למקנא׳ס והיה קור מאד ורצו הקהל להוליך אותי עמהם וידעתי שאם אלך עמהם כמעט אהיה בכל רע ובסכנה גדולה. ונתתי סך ארבעה עשר אוקיות שוחד לשר והחליף אותי באחר והלכו ועברה עליהם צרה גדולה. והיו בוכים ומתודים על פשעם והסיפור ארוך. ויצא כתב נייר המלך שיתנו סך הנז׳ ובעונות באו לכאן והתחילו להעריך בני אדם כמה יתנו כל א׳. ומן השמים רחמו עליהם ושלה עוד המלך לשר פא׳ס אלבאל׳י שהסך הנז׳ יתנוהו עזה״ד. שהנגיד יתן אלפים מתקאלים, ובן צבע אלף. והשאר ז׳ אלפים יתנו הקהל אלף בכ״ח על ז׳ חדשים. וברוך האל המושיע ורחום בדין. והשאר הנז׳ העריך כל א׳ ביודעם ומכירם ולא העריך שום בינוני. ואירעו דברים שלא ניתנו ליכתב כי כבוד אלהים הסתר דבר. ואח״כ שלח השר אגרת ליר״ה מי יתן המעות הנז' ואמר לו שהנגיד יוסף ן׳ עטיא ג׳ אלפים ושיך יוסף ישראל ויהודה…ב׳ אלפים ויום טוב ן׳ סעדון ב׳ אלפים, ועברה צרה גדולה, וה׳ יאמר די כי״ר.

נמצא כתוב בב״י מוהרר אליהו (הגה מן הצד כמדומה לי טעות וצ״ל עמנואל) מאנסאנו ז״ל עת צרה בשנת התצ״ז ליצי׳(1737).

אמרתי אספרה קצת מצרותינו, הצרורות והעמוסות על שכמנו, צרות תכופות זו לזו. אין צורה פוטרת לחברתה, זה רודה וזה מרדה, הה עושה בעברת זדון. ובימים האלה אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם שוללים ובוזזים כל אשר אותה נפשם והאחרון קשה מכולם שהשמים נעצרים מלהוריד טל ומטר כי אם השמים ברזל והארץ נחושה, ואין זה כי אם שדברי עונות גברו מנו ורבו למעלה ראש. ואין בדור מי שיכול להוכיח ומקבל התוכחה, כי אם אמור יאמר לו טול קיסם מבין שניך אף הוא ישיב לו טול קורה מבין עיניך, ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים, ובשני בשבת, י״ב לחדש שבט התחלנו להתענות ובג׳ בשבת י׳׳ג לחדש הנז', הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום וצמתי שלשה ימים לילה ויום. ובא׳ בשבת י״ח לח׳ הנז' התחילו הל פאס אלבאלי לשאול הגשמים. גם הל פאס אזדיד התחילו לשאול בשני בשבת י״ט לח׳ הנז', ובו ביום היו היחידים בתענית ולעת ערב הלכנו במתי מעט עם בד׳ יש״ץ לבית עלמין אצל קבר הרב הגדול מוהריב״ע (מורינו הרב רבי יהודה בן עטר) זלה״ה וקרינו קצת סליחות ותחנונים ואמר כמוהר״ר יעקב אבן צור קדיש יהא שלמא והשכבנו לחרב זלה״ה והלכנו כ״א לדרכו בפחי נפש. ובג׳ בש׳ ך׳ לחדש הנז׳ לעת ערב הלכו ב״ד ואנשים עמהם מעט לבית החיים אצל קבר כמוהר״ר סעדיה בן רבוח זלה״ה ועשינו כסדר יום אתמול ובו ביום הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום הפסקת שני ימים ולילה א׳ אולי ירחם ה׳ על עמו. ובשני בש׳ כ״ו לח׳ הנז׳ גזרו ת״ץ והתפללנו כ״א בבה״ך שלו, וכשסיימנו התפלה הלכנו לבית החיים וקרינו שם סליחות ותחנונים על הקברות הנודעים, ומשם הלכנו לפתח שער העיר בין הדלת החיצון והפנימי בתוך הכיפה וקרינו שם קצת סליחות, לפי שמקובל אצלנו ששם קבורים ההרוגים והשרופים על יחוד קב״ה אשר היה מימי קדם, ומשם הלכנו חוץ לעיר אל פתח שער פאס אזדיד וקרינו שם ג״כ קצת סליחות לפי שבהאלפונדא״ק אלכור׳א שם קבורים צדיקים וגאוני עולם כידוע ששם היתה בית החיים בשנים קדמוניות ובעוה״ר צוחינן צוחינן ולית דמשגח בן וחזרנו לדרכינו ביגון ואנחה.

וברביעי בש׳ כ״ח לח׳ שבט אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתינו עם מורינו ודבינו נרו׳ ועם כמוהר״ר חיים בן עטר נרו' והנה עמד לנגדינו איש מומר ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים הגויים הדרים בפאס אזדיד ויאמרו איש אל רעהו הבא נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הזאת הבאה על כל העולם, והעלו שהם נתפשים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עבירות שהם מושרשים בנו, הא׳ היא מים שרופים הנק׳ בערבית מא׳ אלחייא׳ היו מוכרים אותה בבית מיוחד הנק׳ צ׳אר אתברנ׳א, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המות ואיש ושבינו נמנים ע״ז לדבר עבירה, ומזה נמשכו כמה עבירות המתרגשות. ב׳ שבועת שוא ושקר. שבימי קדם כל מי שנתחייב שבועה בערכאות של גויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו, כדי שלא ישא את שם ה׳. ועכשו הם נשבעים לשוא ולשקר. ג׳ היא בטול תפלות, כי הם יודעים כשהבקר אור היהודים קמים בהשכמה ומטהרים עצמם ובאים לבה״ך להתחנן לפני בוראם, ועכשו כשעולה, עמוד השחר כ׳׳א יצא לפעולו ולעבודתו עדי ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם. ובה׳ בש׳ כ״ט לח׳ הנז' ג״כ גזרו ת״ץ ועשו כסדר יום ב׳ אך ורק לא הלכו חוץ לעיר, ובעוה״ר אין קול ואין עונה ואין לנו להשען, כי אם על אבינו שבשמים והבאים ממתא מקנא׳ס ספרו לנו שירדו שם גשמים עד שרותה הארץ.