מורשת יהדות מרוקו

הפרח המחייה מתים-יששכר בן עמי-מה טוב לעשות מצווה

מה טוב לעשות מצווה

פעם אחת, היה איש עשיר מאור וקמצן מאוד. אשתו הייתה אשת־חיל שאהבה לעשות מצוות. פעם אחת, בערב שבת, ישבו הבעל ואשתו ליד השולחן והתחילו לאכול.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת. קמה האשה לראות מי שם. והנה ראתה עני מסכן נורא, עייף, יחף ומלוכלך. ״מה אתה רוצה"? שאלה אותו.

״איי״, נאנח, ״תני לי משהו, אפילו חתיכת לחם, כי אני מת מרעב״. היא רצתה לתת לו אוכל אבל פחדה מבעלה. "מה קרה״? קרא הבעל, ״מה יש״?

״יש פה איש מסכן ועייף, שאומר כי הוא מת מרעב ומבקש אוכל״. "אימרי לו שאין לנו כלום".

אמרה האשה לבעלה: ״בוא וניתן לו לפחות פרוסת לחם״. "לאי שיילך לעבוד. גם בערב שבת הם באים להפריע לנו״? ״מה לעשות״? פכרה האשה אצבעותיה, פרשה ידיה, חזרה לעני ואמרה לו: "אין לנו כלום״.

העני ששמע את כל מה שהם דיברו, אמר לה: "בכל זאת אימרי לבעלך, אולי ייתן לי משהו לשתות״. הלכה האשה לתת לו לשתות, קם בעלה, הטיח את הדלת בפניו וצעק: ״לך מפה״! העני הלך והשבת עברה לה. למחרת, חזר האיש לבית־החרושת שלו והנה, לא באו לקנות אצלו. וכך, מיום ליום, לא נכנס שום דבר לבית־החרושת. מה אעשה? חשב בלבו. הרי אין לי הכנסות. מכר את בית־החרושת ומידי־יום, ביזבז משהו עד שלא נשאר לו אפילו בשביל לאכול. ואשתו המסכנה שותקת. ראה שאשתו אינה אשמה במצב שנוצר והוא אהב אותה מאוד. אמר לה: ״ראי, כל הכסף שהיה לנו אזל. עכשיו אין לנו אפילו במה לקנות אוכל. לך יש משפחה, התגרשי ממני ולכי למשפחתך. והיה אם יחזיר לי אלוהים את הוני, אחזור אלייך, ולא, ניפרד. כך שאם יש מישהו שרוצה להתחתן איתך, יתחתן, ואני אלך לי באשר אלך ואיני יודע לאן״. כך אמר לה הבעל, כי לא רצה שתסבול, שכן ידע שהוא הוא האשם.

בכתה האשה, חזרה לבית הוריה, התגרשה מבעלה ושוב לא שמעה דבר אודותיו.

עבר זמן־מה. והנה עבר איש אחד בבית הוריה, ראה אותה ושאל את ההורים ״מי זאת"? ענו לו: ״זו בתנו", וסיפרו לו כל מה שאירע. אמר להם: "אני מוכן להתחתן איתה".

ניאותו ההורים והשניים התחתנו. לאיש היה כסף רב ודירה יפה. נטל את אשתו עימו וההורים נשארו בביתם.

לאחר החתונה, בבוא ליל השבת הראשון, הלך הבעל לבית־הכנסת והאשה נשארה בבית. חזר הבעל לביתו מבית־הכנסת ואשתו ממתנת לו. נסב עימה לשולחן, אמר קידוש והחל לשיר 'שלום עליכם מלאכי השלום^,. עוד המילים בפיו והנה נשמעה הפיקה בדלת. קמה אשתו והלכה לפתוח את הדלת, והנה עומר עני בדלת: ״אנא תני לי פרוסת לחם, אני מת מרעב״, התחנן לפניה.

שמע בעלה ואמר: ״מי שם״? ״עני בדלת, רוצה לאכול", השיבה האשה. ״הכניסיהו פנימה״. הכניסו את העני והזמינוהו להסב עימם לשולחן. נתנו לו מים להתרחץ, הלבישוהו והושיבוהו עימם. הביטה האשה בעני והתחילה לבכות.

״מדוע תבכי״? שאל אותה בעלה. ״אני בוכה כי העני הזה הוא בעלי הקודם״.

הביט בה בעלה וסח לה: ״ומי אני״? ״אינני יודעת״, ענתה האשה. ״אינך זוכרת״? התעקש הבעל. ״הרי לא היכרתיך, עד היום בו באת אל בית הוריי וביקשת את ידי".

״אם כך דעי לך, אני הוא אותו העני שבא אל ביתכם וביקש מכם לחם ומים. בעלך, היושב עימנו, לא רצה לתת והטיח בפניי את הדלת". נאנחו השלושה. אמר הבעל השני: "הנה, ראו את גלגוליו של אלוהים. בגלל זה, טוב לעשות מצוות, ובייחוד כשלא רואים למי עושים אותן״.

הפרח המחייה מתים-יששכר בן עמי-מה טוב לעשות מצווה

עמוד 3

מעשה בשני יועצי המלך

מעשה במלך שהיו לו שני יועצים, האחד יהודי והשני גוי.

המלך אהב אותם מאוד.

היהודי היה יפה־תואר. חשקה לבה של אשת היועץ הגוי ביועץ היהודי, אך היא לא יכלה לעשות מאומה, כי היה היהודי צדיק וחסיד.

חלפו הימים ונשי שני היועצים נכנסו להריון. שתיהן ילדו בנים באותו יום. אשת הגוי, שדמות הצדיק היהודי הייתה תמיד לנגד עיניה, ומרוב אהבה שרחשה לו, ילדה ילד שדמה להפליא ליועץ היהודי. גם בן הצדיק דמה מאוד לאביו. היה זה לפלא ששני הילדים דמו כל־כך לחכם היהודי. כשראה אותם המלך, תמה ואמר בלבו: הדבר קרה רק בגלל שאשת הגוי אהבה בסתר לבה את החכם היהודי. כעס המלך וגזר, כי ביום שיימול בן־החכם היהודי, יימול גם בן־הגוי וכך אכן היה. הילדים התפתחו ודמו אחד לשני כשני תאומים. לקח אותם המלך לביתו, וגזר גזירה שהילדים יראו את פני הוריהם, רק לאחר שימלאו להם שש שנים. בתום תקופה זו, נקבע שכל אחד מיועציו ייקח את בנו.

המלך ידע במדויק מי הוא בן־הגוי ומי הוא בן־היהודי, כי לבן היהודי היה סימן עדין, שאיש לא ידע על קיומו מלבד המלך. מאחר שהילדים לא גדלו עם הוריהם, אף־אחד לא ידע לזהותם באופן ודאי. במשך שש השנים בהן שהו הבנים בבית המלך, היו מביאים אוכל כשר לשני הילדים, מאחר והאוכל שלא היה כשר, בן־החכם היה דוחה אותו. כשהיו מכריחים אותו לאכול, היה מקיא את האוכל עם עזיבת המשרתים. וכך הוא אכל רק אוכל כשר. כשתמו שש השנים, קרא המלך אליו את שני יועציו ־־ הורי הילדים, וביקש מהם שכל אחד ייקח את בנו. התקדם הגוי ורצה לקחת את ילדו, אך שני הילדים היו דומים ולא יכול היה לזהות מי הוא בנו. גם החכם היהודי לא רצה לקחת אף־אחד מהם. הוא ישב והחל לבכות. אחר־כך אמר למלך: ״כעת איני יכול לדעת מי הוא בני, ולא אקח כל מה שתעלה ידי".

ענה המלך: ״אם אתה יכול לעשות דבר על־מנת לזהות את בנך, עשה וקח אותו".

ענה החכם ואמר: "ברשותך אדוני המלך, אוכל לעשות דבר־מה, ואתה, כבודך, תוכל לראות במו עיניך מה יקרה. אני מבקש שיביאו לי מגש מלא ענבים, כשהענבים מופרדים מאשכולס. רוצה אני גם מגש שני מלא ענבים המחוברים לאשכולם. נניח את המגשים לפני כל אחד משני הילדים. הילד שיאכל מהאשכול השלם הוא בני, וזה שיקח מהענבים המופרדים מאשכולם הוא הילד של השני״. אכן כך היה. הביאו את שני המגשים והניחו אותם לפני הילד הגוי, וזה הושיט את

ידיו ולקח מהענבים המופרדים מאשכולם. הניחו אחרי זה את המגשים לפני הבן של החכם, וזה הושיט את ידיו ואכל מן האשכול המחובר. קם החכם ואמר למלך: ״זהו בני אדוני המלך״. ענה המלך: "הצדק איתך, זהו בנך, כי לי יש סימן מזהה לגבי שני הילדים״.

הוסיף המלך ואמר: ״תמה אני מאין החוכמה הזו? ומדוע בחרת ענבים ולא פרי אחר״?

ענה החכם: ״אדוני המלך, תדע לך שאנו בני ישראל, גופינו נפרדים זה מזה, אך אנו קשורים ושזורים זה בזה בנשמותינו. לכן אנו נחשבים כולנו לרוח אחת. על כן דומים אנו לאשכול ענבים. כאשר הם מחוברים באשכול, הענבים קשורים אחד לשני וכך הם בני ישראל. אנשים שאינם מדת ישראל, אינם קשורים זה בזה, ודומים לענבים המופרדים מן האשכול. לכן אני יודע ששני ילדים אלה, כשהם קטנים, כל אחד הולך בדרך הוריו".

התרגש המלך ממילים חכמות אלו, שמח על הניסיון שהוכיח את צדקת החכם היהודי והחזיר לו את בנו.

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי–תפוח ההריון– מעשה בשני יועצי המלך