מורשת יהדות מרוקו

הפרח המחייה מתים-יששכר בן עמי-מה טוב לעשות מצווה

מה טוב לעשות מצווה

פעם אחת, היה איש עשיר מאור וקמצן מאוד. אשתו הייתה אשת־חיל שאהבה לעשות מצוות. פעם אחת, בערב שבת, ישבו הבעל ואשתו ליד השולחן והתחילו לאכול.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת. קמה האשה לראות מי שם. והנה ראתה עני מסכן נורא, עייף, יחף ומלוכלך. ״מה אתה רוצה"? שאלה אותו.

״איי״, נאנח, ״תני לי משהו, אפילו חתיכת לחם, כי אני מת מרעב״. היא רצתה לתת לו אוכל אבל פחדה מבעלה. "מה קרה״? קרא הבעל, ״מה יש״?

״יש פה איש מסכן ועייף, שאומר כי הוא מת מרעב ומבקש אוכל״. "אימרי לו שאין לנו כלום".

אמרה האשה לבעלה: ״בוא וניתן לו לפחות פרוסת לחם״. "לאי שיילך לעבוד. גם בערב שבת הם באים להפריע לנו״? ״מה לעשות״? פכרה האשה אצבעותיה, פרשה ידיה, חזרה לעני ואמרה לו: "אין לנו כלום״.

העני ששמע את כל מה שהם דיברו, אמר לה: "בכל זאת אימרי לבעלך, אולי ייתן לי משהו לשתות״. הלכה האשה לתת לו לשתות, קם בעלה, הטיח את הדלת בפניו וצעק: ״לך מפה״! העני הלך והשבת עברה לה. למחרת, חזר האיש לבית־החרושת שלו והנה, לא באו לקנות אצלו. וכך, מיום ליום, לא נכנס שום דבר לבית־החרושת. מה אעשה? חשב בלבו. הרי אין לי הכנסות. מכר את בית־החרושת ומידי־יום, ביזבז משהו עד שלא נשאר לו אפילו בשביל לאכול. ואשתו המסכנה שותקת. ראה שאשתו אינה אשמה במצב שנוצר והוא אהב אותה מאוד. אמר לה: ״ראי, כל הכסף שהיה לנו אזל. עכשיו אין לנו אפילו במה לקנות אוכל. לך יש משפחה, התגרשי ממני ולכי למשפחתך. והיה אם יחזיר לי אלוהים את הוני, אחזור אלייך, ולא, ניפרד. כך שאם יש מישהו שרוצה להתחתן איתך, יתחתן, ואני אלך לי באשר אלך ואיני יודע לאן״. כך אמר לה הבעל, כי לא רצה שתסבול, שכן ידע שהוא הוא האשם.

בכתה האשה, חזרה לבית הוריה, התגרשה מבעלה ושוב לא שמעה דבר אודותיו.

עבר זמן־מה. והנה עבר איש אחד בבית הוריה, ראה אותה ושאל את ההורים ״מי זאת"? ענו לו: ״זו בתנו", וסיפרו לו כל מה שאירע. אמר להם: "אני מוכן להתחתן איתה".

ניאותו ההורים והשניים התחתנו. לאיש היה כסף רב ודירה יפה. נטל את אשתו עימו וההורים נשארו בביתם.

לאחר החתונה, בבוא ליל השבת הראשון, הלך הבעל לבית־הכנסת והאשה נשארה בבית. חזר הבעל לביתו מבית־הכנסת ואשתו ממתנת לו. נסב עימה לשולחן, אמר קידוש והחל לשיר 'שלום עליכם מלאכי השלום^,. עוד המילים בפיו והנה נשמעה הפיקה בדלת. קמה אשתו והלכה לפתוח את הדלת, והנה עומר עני בדלת: ״אנא תני לי פרוסת לחם, אני מת מרעב״, התחנן לפניה.

שמע בעלה ואמר: ״מי שם״? ״עני בדלת, רוצה לאכול", השיבה האשה. ״הכניסיהו פנימה״. הכניסו את העני והזמינוהו להסב עימם לשולחן. נתנו לו מים להתרחץ, הלבישוהו והושיבוהו עימם. הביטה האשה בעני והתחילה לבכות.

״מדוע תבכי״? שאל אותה בעלה. ״אני בוכה כי העני הזה הוא בעלי הקודם״.

הביט בה בעלה וסח לה: ״ומי אני״? ״אינני יודעת״, ענתה האשה. ״אינך זוכרת״? התעקש הבעל. ״הרי לא היכרתיך, עד היום בו באת אל בית הוריי וביקשת את ידי".

״אם כך דעי לך, אני הוא אותו העני שבא אל ביתכם וביקש מכם לחם ומים. בעלך, היושב עימנו, לא רצה לתת והטיח בפניי את הדלת". נאנחו השלושה. אמר הבעל השני: "הנה, ראו את גלגוליו של אלוהים. בגלל זה, טוב לעשות מצוות, ובייחוד כשלא רואים למי עושים אותן״.

הפרח המחייה מתים-יששכר בן עמי-מה טוב לעשות מצווה

עמוד 3

מעשה בשני יועצי המלך

מעשה במלך שהיו לו שני יועצים, האחד יהודי והשני גוי.

המלך אהב אותם מאוד.

היהודי היה יפה־תואר. חשקה לבה של אשת היועץ הגוי ביועץ היהודי, אך היא לא יכלה לעשות מאומה, כי היה היהודי צדיק וחסיד.

חלפו הימים ונשי שני היועצים נכנסו להריון. שתיהן ילדו בנים באותו יום. אשת הגוי, שדמות הצדיק היהודי הייתה תמיד לנגד עיניה, ומרוב אהבה שרחשה לו, ילדה ילד שדמה להפליא ליועץ היהודי. גם בן הצדיק דמה מאוד לאביו. היה זה לפלא ששני הילדים דמו כל־כך לחכם היהודי. כשראה אותם המלך, תמה ואמר בלבו: הדבר קרה רק בגלל שאשת הגוי אהבה בסתר לבה את החכם היהודי. כעס המלך וגזר, כי ביום שיימול בן־החכם היהודי, יימול גם בן־הגוי וכך אכן היה. הילדים התפתחו ודמו אחד לשני כשני תאומים. לקח אותם המלך לביתו, וגזר גזירה שהילדים יראו את פני הוריהם, רק לאחר שימלאו להם שש שנים. בתום תקופה זו, נקבע שכל אחד מיועציו ייקח את בנו.

המלך ידע במדויק מי הוא בן־הגוי ומי הוא בן־היהודי, כי לבן היהודי היה סימן עדין, שאיש לא ידע על קיומו מלבד המלך. מאחר שהילדים לא גדלו עם הוריהם, אף־אחד לא ידע לזהותם באופן ודאי. במשך שש השנים בהן שהו הבנים בבית המלך, היו מביאים אוכל כשר לשני הילדים, מאחר והאוכל שלא היה כשר, בן־החכם היה דוחה אותו. כשהיו מכריחים אותו לאכול, היה מקיא את האוכל עם עזיבת המשרתים. וכך הוא אכל רק אוכל כשר. כשתמו שש השנים, קרא המלך אליו את שני יועציו ־־ הורי הילדים, וביקש מהם שכל אחד ייקח את בנו. התקדם הגוי ורצה לקחת את ילדו, אך שני הילדים היו דומים ולא יכול היה לזהות מי הוא בנו. גם החכם היהודי לא רצה לקחת אף־אחד מהם. הוא ישב והחל לבכות. אחר־כך אמר למלך: ״כעת איני יכול לדעת מי הוא בני, ולא אקח כל מה שתעלה ידי".

ענה המלך: ״אם אתה יכול לעשות דבר על־מנת לזהות את בנך, עשה וקח אותו".

ענה החכם ואמר: "ברשותך אדוני המלך, אוכל לעשות דבר־מה, ואתה, כבודך, תוכל לראות במו עיניך מה יקרה. אני מבקש שיביאו לי מגש מלא ענבים, כשהענבים מופרדים מאשכולס. רוצה אני גם מגש שני מלא ענבים המחוברים לאשכולם. נניח את המגשים לפני כל אחד משני הילדים. הילד שיאכל מהאשכול השלם הוא בני, וזה שיקח מהענבים המופרדים מאשכולם הוא הילד של השני״. אכן כך היה. הביאו את שני המגשים והניחו אותם לפני הילד הגוי, וזה הושיט את

ידיו ולקח מהענבים המופרדים מאשכולם. הניחו אחרי זה את המגשים לפני הבן של החכם, וזה הושיט את ידיו ואכל מן האשכול המחובר. קם החכם ואמר למלך: ״זהו בני אדוני המלך״. ענה המלך: "הצדק איתך, זהו בנך, כי לי יש סימן מזהה לגבי שני הילדים״.

הוסיף המלך ואמר: ״תמה אני מאין החוכמה הזו? ומדוע בחרת ענבים ולא פרי אחר״?

ענה החכם: ״אדוני המלך, תדע לך שאנו בני ישראל, גופינו נפרדים זה מזה, אך אנו קשורים ושזורים זה בזה בנשמותינו. לכן אנו נחשבים כולנו לרוח אחת. על כן דומים אנו לאשכול ענבים. כאשר הם מחוברים באשכול, הענבים קשורים אחד לשני וכך הם בני ישראל. אנשים שאינם מדת ישראל, אינם קשורים זה בזה, ודומים לענבים המופרדים מן האשכול. לכן אני יודע ששני ילדים אלה, כשהם קטנים, כל אחד הולך בדרך הוריו".

התרגש המלך ממילים חכמות אלו, שמח על הניסיון שהוכיח את צדקת החכם היהודי והחזיר לו את בנו.

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי–תפוח ההריון– מעשה בשני יועצי המלך

מעשה בשלוש נשים

פעם אחת, שלוש נשים, אחת יהודיה, אחת מוסלמית ואחת נוצריה הלכו בדרך. הן הלכו ודיברו ביניהן. בעודן מדברות, ראו פתאום טבעת אחת על האדמה. כולן נפלו בבת אחת עליה, כאשר כל אחת מהן מנסה לחטוף את הטבעת. הן התחילו לריב בין שלושתן. לבסוף הן החליטו ללכת למלך כדי שיכריע ביניהן. הלכו למלך ואמרו לו: "אדוננו המלך, שלושתנו מצאנו את הטבעת הזו ועכשיו מי תיקח אותה"? אמר להן המלך: ״תנו לי את הטבעת״. הן מסרו לו את הטבעת. הוסיף המלך: "אתן שלוש נשים. אני יודע שכל אשה עושה הרבה תחבולות ותכסיסים לבעלה. עכשיו, כל אחת מכן שתעשה את התעלול הכי מוצלח לבעלה ותנצח אותו, היא תקבל את הטבעת. כל אחת, מה שהיא תעשה, תבוא ותספר לי למחרת״. ענו הנשים למלך: "מקובל עלינו אדוננו המלך״. שאל המלך: ״מי מוכנה להתחיל ראשונה"? ענתה לו המוסלמית: ״אני אתחיל״.

בעלה של המוסלמית הזאת, נהג לצאת כל בוקר בשמונה לעבודה ולחזור בשתיס־עשרה. הוא אכל וישן עד השעה שתיים ושוב הלך לעבודה. בשש הוא היה חוזר לביתו, מתרחץ, שותה כוס תה, אוכל ארוחת־ערב וישן.

מה עשתה אשתו למחרת? מיד כשהוא יצא אחרי מנוחת הצהריים, הלכה לבנאי אחד ואמרה לו: "אני מבקשת ממך שתבוא אליי מיד. אני רוצה שתסגור את פתח הבית, את הכניסה. תסייד ותצבע כאילו מעולם לא הייתה שם דלת. אבל מחר, בארבע בבוקר, תבוא ותחזיר את המצב לקדמותו. תחזיר את הפתח, הכל כמו שהיה״. נתנה לו סכום כסף טוב והלכה.

המלך שם שומרים כדי לדעת מה התחבולה שמכינה המוסלמית לבעלה.

בערב, חזר הערבי והוא מחפש את הבית שלו. הנה הרחוב שלו, הנה הבית של פלוני, הנה הבית של אלמוני. הוא רואה את הבתים של השכנים ואת הבית שלו הוא לא מוצא. הוא הולך עוד פעם, מסתובב, הולך עד ראש הרחוב, מסתובב וחוזר ואת הבית שלו הוא לא מוצא. הנה הבית של השכן ועוד בית של שכן אחר אבל היכן שלו? כל הזמן השוטרים של המלך שומרים עליו ורואים מה שקורה. המסכן, הגיעה השעה אחת־עשרה. את מי ישאל ומי יגיד לו היכן ביתו? הוא התבייש לפנות לשכנים. הרי הוא גר שמה למעלה מארבעים שנה. איך הוא יילך וישאל אותם איפה הבית שלו?

מה עשה המסכן? השעה כבר אחת־עשרה, אחת־עשרה וחצי בלילה והוא מאוד עייף. הלך לישון במיסגד. ישן שם עד למחרת בבוקר. למחרת בבוקר שב לביתו. הפעם הוא מצא את הפתח של הדלת. אשתו התחילה לצעוק עליו. ״אתה פרחח, לקחת את הכסף והלכת לבית־קפה וישנת במלון״, ושוב המשיכה לצעוק עליו. שתק המסכן. מה, הוא יגיד לה שאני באתי ולא מצאתי את הבית? הלכה אשתו למחרת למלך ואמרה לו: ״באמת עשיתי תחבולה גדולה לבעלי והנה מה שקרה. כל הלילה הוא הסתובב כדי לחפש את הבית ולא מצא את הדלת. והיום בבוקר הוא לא היה יכול לדבר או להתלונן״. אמר לה המלך: ״באמת זה תעלול גדול״. ביקש המלך מהנוצריה לפעול. הנוצריה גס היא תיכננה היטב מה היא תעשה. בעלה רגיל היה, לאחר ארוחת־הערב, ללכת לבית־הקפה ולשחק שם קלפים על כוס קפה עם החברים שלו. היה משחק עד אחת־ עשרה בלילה ואז שב לביתו כדי לישון. מה עשתה אשתו? בית־הקפה היה מרוחק בערך כחמישים מטר מהבית. היא בנתה מינהרה מן הבית שלה עד לבית־הקפה.

אחרי שלושה־ארבעה ימים, הלכה למלך ואמרה לו: ״הערב אתה תראה מה שאעשה לבעלי. אתה תראה את התכסיס שהכנתי לבעלי״. בערב, ישבה עם בעלה ליד השולחן ואכלו ארוחת־ערב. הבעל יצא כהרגלו לבית־הקפה, והיא התלבשה מהר ושמה בגדים אחרים. דרך הקיצור שלה, המינהרה, היא הגיעה לבית־הקפה וישבה על הכיסא עליו נהג בעלה לשבת. בעלה נכנס לבית־הקפה ורואה את אשתו יושבת שם. הרי הוא וידא, כמידי־ערב, שהדלת ננעלת מבפנים על־ידי אשתו.

עכשיו הוא רואה את הפנים של האשה, העיניים שלה. מה הוא יעשה? הבגדים הם לא בגדים של אשתו. הוא יושב על־ידה ומחכה שהיא תדבר, ואז יכיר אם זה קולה או לא, אבל היא לא פותחת את הפה. אחרי כמה זמן היא אומרת לו: ״בוא, בוא נשחק קצת״. אז חשב, זאת אשתי, זו באמת אשתי. אמר לה: ״שכחתי את הארנק שלי בבית, אני הולך להביא כסף״. הוא רצה לראות אם אשתו בבית או לא. הוא יצא לדרך. האשה הגיעה במהירות הביתה דרך המינהרה ונכנסה למיטה. התכסתה בשמיכה ועשתה את עצמה ישנה. הוא דופק על הדלת, דופק והיא בכוונה לא רוצה לפתוח לו. בסוף היא קמה, משפשפת את עיניה ואומרת לו בקול ישנוני: ״מה באת היום כל־כך מוקדם? אני עייפה והערת אותי״. אמר לה: ״שכחתי את הארנק שלי״. אמרה לו: ״לא ראיתי ששכחת את הארנק שלך, עכשיו קח אותו, תנעל את הדלת וקח את המפתח איתך כי אני ישנה, ואל תדפוק בדלת עוד״. חשב הבעל, בודאי זו אשה אחרת הדומה מאוד לאשתי. חזר הבעל לבית־ הקפה והוא רואה את האשה הלבושה בחליפה אחרת. שאלה אותו: "הבאת את הארנק שלך מהבית״? אמר לה: ״כן, הבאתי את הארנק״. עכשיו היא מדברת איתו, משחקת איתו ושמה עליו את ידיה, כי היא רוצה לשגע אותו. עכשיו הוא רוצה לחזור לביתו. הוא חושש מאשתו שמא תצעק עליו. הוא יושב וראשו מבולבל. מה יעשה? אז אמר לה: "שכחתי משהו בבית״. הוא מילמל משהו והלך. עכשיו יש לו מפתח. הוא עוד בדרך ואשתו כבר הגיעה לבית דרך הקיצור שלה, נכנסה למיטה ועושה את עצמה ישנה. הוא נכנס ושומע את הנחירות שלה.

הוא בודק את בגדיה ולא רואה את החליפה של האשה מבית־הקפה. אמר לעצמו, אני באמת לא יודע מה לחשוב. אשתו, כאילו מתוך נימנום, שאלה אותו: "מה אתה רוצה עכשיו, למה אתה לא ישן״? ענה לה: ״שכחתי משהו ששייך לחבר שלי״. לקח מה שלקח וחזר לבית־הקפה. אמרה לו האשה שגם הפעם הקדימה אותו: ״הבאת מה ששכחת? מצאת את אשתך ישנה״? הבילבול שלו הלך וגדל. חשב מה הוא יכול לעשות? הוא הזמין שתי כוסות של משקה חריף, הזמין חמוצים, ושניהם אוכלים מאותה צלחת. פתאום, במקום שייקח זית במזלג הוא נתן לה בכוונה מכה חזקה ביד ושרט אותה. כך הוא עשה לה סימן ביד. אמר לה: ״אני עייף, אני רוצה לישון". הלך הביתה. הלך והוא מוצא את אשתו בוכה. ״מה יש לך? למה את בוכה״? אמרה לו: ״אני חושבת שעקרב עקץ אותי״. הוא ראה שהיד שלה כולה מלאה שריטות ודם. הוא לא הצליח לזהות את המכה שעשה עם המזלג. למחרת, הלכה האשה למלך וסיפרה לו כל מה שקרה. המלך שמח ואמר לה: ״באמת, חוכמתך עולה על זו של המוסלמית״. עכשיו נותרה היהודיה. שלח לקרוא לה ואמר לה: ״תראי, אם תעשי את כל התחבולות והחוכמות שבעולם, לא תתגברי על הנוצריה". השיבה היהודיה: ״טוב, אנחנו עוד נראה״. למחרת התחילה האשה לפעול. בעלה היה אדם רזה מאוד, טיפוס קשה וצעקן. הוא היה קצב. לארוחת־צהריים באותו יום, הוא הביא לה חתיכת בשר וגם כבד לצלות. היא רק ראתה אותו ומיד התחילה לבכות, התחילה לתת לעצמה מכות בפנים. הבעל המסכן היה המום ומבוהל. "מה יש לך״? אמרה לו: "איך שאני רואה אותך, אין לך עוד הרבה זמן לחיות. פניך משונות. המוות קרוב. בוא מיד לנוח ולישון״. מסכן היהודי הזה. אמנם היה מאוד רזה אבל גס מאוד חזק. עשרה אנשים לא היו יכולים לגבור עליו. עכשיו היא הורידה ממנו חצי מכוחו מרוב פחד. היא הכניסה בו פחד. הוא נכנס למיטה. היא הביאה לו שמיכה ראשונה, שניה ושלישית, שלוש שמיכות. אמרה לו: "עכשיו הזמן לקרוא לרופא". הוא לא מרגיש שום דבר שכואב לו, אין לו כלום אבל היא הכניסה בו פחד גדול. היא הלכה והביאה רופא. לפני כן היא דיברה איתו וקבעה מה שקבעה והיא נתנה לו סכום נכבד כמתנה. הרופא בדק אותו בעזרת מכשירים, מהראש עד הרגליים ואמר לו, שהכי הרבה יש לו עוד איזו שעה וחצי לחיות. עכשיו גם הפחד ממה שאמר לו הרופא הוריד ממנו מחצית מכוחו הנותר.

אחרי כחצי שעה, קראה לרופא שני עוד יותר מומחה. אמרה לפני כן לבעלה: ״הרופא הזה לא יודע שום דבר. בעלי חזק ובריא והוא אומר לי שיש לך רק עוד איזו שעה וחצי? אקרא לרופא עוד יותר טוב״. גם עם הרופא השני היא דיברה והיא שיחדה אותו. בעלה כמובן לא יודע מזה כלום. הרופא השני בדק אותו טוב ואמר לה שעוד שעה הוא ימות. היא אמרה: ״אם ככה, הרופא הראשון לא שיקר. הרי עברה רק כחצי שעה". הלכה והביאה את הרופא הכי מומחה, הביאה אותו ועשתה לו כבוד גדול. גם לו היא נתנה מתנה הגונה, כפול ממה שהיא נתנה לשני הרופאים. הרופא בדק אותו עם כל מיני מכשירים ובחן אותו היטב. בסוף הבדיקה הוא אמר לו: ״יש לך עוד חצי שעה לחיות". הלב של הבעל כבר נחלש בשומעו דברים אלה. ברור שכל מה שאמרו שלושת הרופאים השפיע עליו.

אז אמרה לו אשתו: "אתה יודע, אף אחד לא אוהב אותך, כולם שונאים אותך כי היית רע עם האנשים. עכשיו, החברה־קדישא לא תרצה לטפל בך במותך. בוא תעזור לי ואני ארחץ אותך, נשים לך תכריכים ונשים אותך בארון. הכנתי לך תכריכים וארון. אין לנו הרבה זמן. כשתהיה מוכן ושוכב בארון, אלך ואקרא לחברה־קדישא". הבעל המסכן האמין לה והסכים. בעזרתו היא רחצה אותו, הלבישה אותו בתכריכין והכניסה אותו לארון. היא סגרה את הארון והלכה לקרוא לחברה־קדישא כדי שיקברו אותו. מסכן הבעל, הוא בכל זאת מרגיש שהוא לא מת.

האשה ביקשה מידיד שהוא יחכה ליד היציאה משכונת היהודים ושהוא יבדוק אם בעלה חי או מת. ״תגיד לו שהוא חייב לך אלף דינר״. והמסכן, באה החברה־קדישא ולקחו אותו לבית־הקברות. הם הרימו את הארון על שכמם. הוא עוד חי וחושב שעד שיגיע לבית־הקברות, הוא ימות. כשהם הגיעו ליציאה של השכונה היהודית, בא אותו ידיד המשפחה ושאל את אנשי החברדדקדישא: ״את מי אתם מובילים לקבורה״? ענו לו: ״זה מסעוד״. אמר להם: ״לא יכול להיות, רק לפני שעתיים הלוויתי לו אלף דינר, עכשיו לא תהיה שום קבורה עד שלא יחזירו לי את אלף הדינר שהלוויתי לו".

אמרו לו: ״תראה איזה מסכן הוא, הוא מת, מה תיקח ממנו״? אמר להם: ״לא, לא תקברו אותו עד שיחזיר לי את כספי".

ועכשיו הבעל המסכן שומע את הכל, והוא יודע שזה שקר כי הוא לא לווה שום כסף. הוא כעס מאוד, דחף את המכסה של הארון, עמד על רגליו וצעק על האיש: ״מה, אתה הלווית לי משהו״? ברגע שהוא עמד על רגליו, כולם נבהלו וברחו. האשה הלכה למלך וסיפרה לו הכל בפרטים. ״אתה רואה, בעלי היה"סלים״ ־ בריא וחזק והנה מה שעשיתי ממנו״. אמר לה המלך: ״לך מגיעה הטבעת״.

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי–תפוח ההריון– מעשה בשלוש נשים

עמוד 113