הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו-יששכר בן עמי " יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם
מתוך ספרו של יששכר בן עמי " יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם
הוצאת ראובן מס ירושלים – תשל"ו – 1976
רבי דניאל השומר
מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי.
רבי דניאל אשומר בפי העם
על חייו ומעשיו של רבי דניאל אשומר ידוע מעט מאוד. המקורות העומדים לרשותנו הם כולם מקורות שבעל פה. ברם, יש כאן אפשרות לבדוק באיזה מידה ניתן להסתייע רק ממקורות שבעל פה.
קברו של רבי דניאל נמצא כחמישים קילומטרים מדרום למראכש, בדרך המובילה לוורזאזאת . שני המרכזים היהודים הקרובים אליו ביותר הם ארבע טיגאנה ותאחסאנאת . בשנת 1949 היו בארבע טיגאנה 23 משפחות כ-160 נפש, ובשנת 1943 היו בתחסאנט 40 משפחות. כמה משפחות מכפרים אלה גרות כיום במושב זנוח. ( הספר נכתב בשנת 1976 ).
מוצאו של רבי דניאל אשומר אשכנזי לוטה בערפל. הראינו לעיל שהשם אשומר מצוי במרוקו. בקונטרס המובא להלן מופיע " השומר " ולא אשמור, שהוא נכון יותר. השם אשומר מצוי בכמה מקורות,ידועים גם רבנים בשם זה במרוקו עצמה.
רבי אברהם אשומר נזכר בספרו של בירדוגו, נופת צופים. בן נאים בספרו " מלכי רבנן ", מזכיר את רבי יהודה אשומר מחכמי פאס שחי במאה הה'. קורייאט אברהם בספרו " זכות אבות " מזכיר את השם בן אשומר.
זאת ועוד, באזור שבו נמצאת לפי המסורת מצבת הצדיק שכן פעם מללאח של היהודים, שנקרא איית שומר שמשם הם גורשו.קבר הצדיק נמצא בתוך בית קברות יהודי עתיק, ונמצאה שם מצבה מן המאה הט"ו. לפי עדות אחת קבורה אמו של רבי דניאל אשומר לידו.
אחד מתושבי כפר ארבע טיגאנה, הגר כיום במושב זנוח, סיפר לי את המקרה הזה : בחוזרו פעם מהילולה אצל רבי דניאל נתקף בנו ( שהיה בריא לפני כן ) בהתקפה, והוא נפל ארצה והתחיל מדבר. הבן ביקש מהאב לשלוח מכתב לקזבלנקה ולהודיע לאחרים על קבר הצדיק כי במקום שעליו הוקם בית המטבחיים קבורה אמו של הצדיק רבי דניאל אשומר, וכי דם הבהמות הנשחטות נשפך על מיטתה, ורבי דניאל אינו מרוצה מכך. לפי עדות התושב העתיקו האחראים את בית המטבחיים למקום אחר.
נראה כי אשומר אשכנזי, הוא המונח ביסוד הטענה, שרבי דניאל אשומר הוא שד"ר אשכנזי שבא מארץ הקודש, אבל אין ספק שיש לנו כאן עניין עם קדוש מקומי.
כידוע אשכנזים שבאו למקומות שגרו בהם ספרדים בשם המשפחה " אשכנזי " כגון רבי אשכנזי בצלאל בעל שיטה מקובצת. יש משפחות ספרדיות רבות הנושאות שם זה, כמו רבי יעקב אשכנזי די קורונא, למשל, או רבי יהודה אשכנזי בעל " יישא ברכה ".
שליחים רבים בשם " אשכנזי " נשלחו מארץ ישראל והרי כמה מהם : רבי עזריה חיים אשכנזי, רבי חיים אשכנזי, רבי אברהם בן רבי שמעון אשכנזי, רבי יהושע מרדכי אשכנזי, רבי יצחק בן רבי ירחמיאל הלוי אשכנזי, וכו…..
בשנת 1604היה באלג'יריה רבי יחיאל אשכנזי. בשנת 1801 שלחו חסידים שבטבריה את רבי דוד בן רבי ישראל אשכנזי. בשנים 1808 – 1809 היה רבי אברהם אשכנזי. באמצע המאה ה-19 בצ"א רבי חיים אשכנזי.
יהודי מראכש מספרים, שרבי דניאל אשומר בא לפני כמאה וחמישים שנה כשד"ר. שם זה אינו מופיע בספרו של א. יערי, שלוחי ארץ ישראל.
רבי דניאל אשומר נערץ גם על ידי המוסלמים, והוא נקרא בפיהם סידי דניל. הם טוענים, שהקבר הוא מוסלמי, והיו תקופות שלא אפשרו ליהודים לגשת אליו. החוקר וואנו משייך אותו לקבוצה של קברי קדושים שהיהודים והמוסלמים טוענים כאחד שהם שייכים להם. מן השורות שלהלן תעלה מאליה המסקנה שהקבר הוא יהודי.
קיים עוד קדוש הנקרא אשכנזי, והוא רבי יעקב נחמיאס המכונה גם מול אנאמי, דהיינו, בעל אנמאי ( המקום נקרא עתה סידי רחאל ). רבי יעקב נחמיאס שייך לרשימה של שבעה או עשרה רבנים שבאו פעם למרוקו. את קברו שיפצו ובנו בשנת 1946 וזו לשון בכתובת שעל קברו :
Ceci est la tombe du Rabbin dont le nom est connu dans toutes les villes et les villages. La demande de ceux qui viennent aupres de sa tombe est exaucee. Son nom est le Grand Rabbin Jacob Askenazi dit Moulay almay.
הרבה קדושים הנערצים על ידי היהודים ממרוקו מוצאם מארץ ישראל. מעמדם וכן הסדרים בכל הקשור לחלוקה הוסדרו לרוב על ידי תקנות.
מול אנמאי הוא רבי דוד אשכנזי או רבי שמואל אשכנזי. להלן רשימת הקדושים שמוצאם מארץ שיראל לפי ספרו של וואנו : חזן הרון כהן, רבי יחייא לחלו, סידי בן לנוואר, ירהיר יזיד, רבי עמרם בן דיוואן, רבי יחייא בן יחייא, מולאית מראן, צול אל בית, מולאי אינגירד, מולאי תונאבית, מול אל בורדז', סידי כירא, סידי חיים, דוד דראע, מולאי יגגי, שלמה בן לחנס, רבי חביב, רבי יהודה בן ישראל לוי, מול אזדה, רבי יונה אדוואדי, רבי שאול כהן, רבי משה כהן, רבי חיים דיוואן, באבא יהודה, רבי יצחק לוי, תוקשושת, רבי יוסף פינטו, איית אל כהן, רבי מכלוף בן יוסף אביחצירה, רבי מכלוף בן יוסף נסים, סידי וואלכנאס. זכותם תגן על כל עם ישראל באשר הוא.
פתגמים….חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו "
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו "
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
פרק א' – אבות ובנים
אב ואם
9 – ריחת אימא תחייני, וואכ'א תכון ד-סם, תסקיני
ריחה של אמי יחייני, גם אם רעל הוא – ישקני
המחסה הכי בטוח, היא חיק האם – פלוריאן
10 – לוכאן מא כאנת אמה פ-נסא, תזיהום כאנסא
לולא הייתה אימה בין הנשים, תבוא עליהן כליה
אילו העולם היה ללא נשים, הארץ הייתה משכנם של אלילים – CANTON
ואישה אחת מכל אלה לא מצאתי – קהלת ז' 28
11 – כ'ויא מן אומי, פחאל אל עסל פ-פומי
כ'וא מן באבא, פחאל א-סבא
אח מאמי – כדבש לפי – אח מאבי – כנתר בפי
נתר – מלח המורכב בעיקר מפַּחְמַת נַתְרָן (סוֹדְיוּם קַארְבּוֹנַאט). מצוי במכרות כמִרְבָּץ טִבעי.
שבת שלום ומבורך
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הד'ימים-בני חסות-יהודים ונוצרים בצל האסלאם- בת יאור
בת יאור
בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.
הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.
מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.
ד'ימי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דִ'ימִי ( ערבית ذمي, תעתיק מדויק: דִ'מִי, רבים: أهل الذمة, תעתיק מדויק: אַהְל אלדִ'מָה ), הוא הכינוי לנתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, ( השריעה ). המעמד של "דימי", או "בן-חסות", כפי שנהוג לתרגמו, ניתן לבני הדתות המונותיאיסטיות ( בעיקר "עמי הספר" נוצרים ויהודים וכן בני הדת הזורואסטרית )
המלה ذِمَّة בערבית פירושה –
- חָסוּת, הֲגָנָה שֶמַעֲנִיק הָאִסְלַאם ל – أَهْل الذِّمَّةِ
- הִתְחַיְבוּת, עֲרֵבוּת
- אַחֲרָיוּת
- מַצְפּוּן
הדִ'מי זכה לביטחון אישי ולזכות לקיים את אמונתו בתמורה למס גולגולת מיוחד (שנקרא ה"ג'יזיה") ששילם ובכפוף למגבלות שהוטלו עליו. הדימי לא היה רשאי לקיים טקסים דתיים בפומבי, להרחיב או לשפץ את בתי התפילה שלו או לשאת אשה מוסלמית. מגבלות נוספות שהטלו על הדִ'מים מזמן לזמן נועדו להשפילם ולהבליט את נחיתותם לעומת המוסלמים.
למשל: לבוש מיוחד, איסור רכיבה על סוס או גמל, איסור על בניית בתי תפילה שאינם מוסלמים אשר יהיו יותר גבוהים מהמסגדים המקומיים ואיסור על היהודים לתקוע בשופר ועל הנוצרים לצלצל בפעמוני כנסיות. (במקום פעמונים השתמשו הנוצרים בקורה שנקראה נאקוס )
החוקים המסדירים את מעמד בני החסות נקראים תנאי עומאר
האפליה הדתית ( אך לא גזעית ) העומדת בבסיס הדמי עודד קבלה הדרגתית של האסלאם על ידי בני החסות באופן של "כיבוש תרבותי זוחל" במסגרת הג'יהאד (המאבק הדתי המוסלמי). העקרון הפוליטי המנחה של האסלאם בנוגע לאהל הדִ'מה הוא שלאחר כיבושים טריטוריאליים בהם מתקיימות אוכלוסיות השייכות ל"דָארֻ-אלְחָרְבּ" ( עפ"י ההגדרה הקוראנית – כל אוכלוסייה אנושית בכל גודל ומקום בעולם שאינה מוסלמית, שעתידה להיכבש במסגרת הגִ'האד ), התאסלמות היא רק עניין של זמן, תוך הנחה שעקב הכיבוש תוקף אוכלוסיית הדִ'מה באוכלוסיות מוסלמיות שיקיימו משטר אסלאמי, ולכן הקצאת משאבים רבים למטרת שעבוד ו/או התאסלמות בכפייה מיותרת.
יש לציין כי השרידות הגבוהה של קהילות יהודי המזרח התיכון, חצי האי ערב וצפון אפריקה לעומת יהודי אירופה ניתנת להסבר בחלקה על ידי מעמד הדִ'מה שהשתרש בשלטונות מקומיים וארכי-אסלאמיים ברחבי אותם אזורים לאורך ציר היסטורי.
מעמד הדִ'מי התבלט בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני.
מגילת היטלר – מיכל שרף
מי כמוך
מתוך ויקיטקסט
פיוט לפורים מאת רבי יהודה הלוי, נקרא בשבת זכור בעדות המזרח.
מי כמוך ואין כמוך, מי דומה לך ואין דומה לך
על סדר א"ב
אדון חסדך בל יחדל
אמתך מבצר עוז ומגדל
כי היית מעוז לדל
ומעוז לאביון בצר לו (ישעיהו כה ד)
בימי חרפי (איוב כט ד) מקדמוני
בי דבר רוח ה'
והיום אם גרשוני עווני
דודי לי ואני לו (שיר השירים ב טז)
גמלני מאז טובות
גלויות ידועות ללבבות
גם אם יהיו הצרות קרובות
אשרי כל חוכי לו (ישעיהו ל יח)
דמי מתקוממי אזה
ודגלי ארים בדבר כל חוזה
הנה אלהינו זה
קוינו לו (ישעיהו כה ט)
היום אביעה חידות
היו מני קדם עתידות
נפלא בם המבין צפוני סודות
יוצרי מבטן לעבד לו (ישעיהו מט ה)
ויהי בימי אחשורוש (אסתר א א)
מלך הוקם על כברוש
נשא ורם על כל קצין וראש
וה' הניח לו (שמואל ב ז א)
זמן בשנת שלוש למלכותו
להראות לכל עבדיו תכונתו
ואבני נזר מתנוססות על אדמתו
ועפרות זהב לו (איוב כח ו)
חלק לכל בני שושן נתן
והקדיש קרואיו כחתן
בחצר גנת ביתן (אסתר א ה)
אוה למושב לו (תהלים קלב יג)
טעם עשות רצון כל איש ויצרו
ואין אונס לאיש יין עברו
ולתת לכל שואל די מחסורו
אשר יחסר לו (דברים טו ח)
יחד אוספו כל הנדרשים
גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים (אסתר א ט)
ומשתה הנשים כאנשים
שבעת ימים יספרו לו (יחזקאל מד כו)
כטוב לב המלך ביין (אסתר א י)
אמר להביא לפניו את יפת העין
ותמאן בדבריה לאמר אין
העזה פניה ותאמר לו (משלי ז יג)
ליושבים לפניו עלי כָן
שאל וייעצהו ממוכן
הוא המן לפורענות מוכן
לבו יקבץ און לו (תהלים מא ז)
מועצותיו כדת נתונות
היו לעמי רפואות צפונות
כי לולי אגרות ראשונות
גם פלטה לא היתה לו (יואל ב ג)
נועץ לקרוא לכל המוניו
להביא כל יפת תואר לפניו
והנערה אשר תיטב (אסתר ב ד) בעיניו
מהור ימהרנה לו (שמות כה טו)
סנסן ליאיר האיר וזרח
ישיש כגבור לרוץ אורח (תהלים יט ו)
טרם מכה ציץ רפואה פרח
כי הפלה ה' חסיד לו (תהלים ד ד)
עמו נאמנה הדסה תמה
היא אסתר בת דודו (אסתר ב ז) ברה כחמה (שיר השירים ו י)
ובמות אביה ואמה
לקחה מרדכי לו (אסתר ב ז)
פגעה חן ותלך והלום
ותלקח אסתר אל המלך גזרת יהלום
ומרדכי צוה לה לכי לשלום
כי הוא אדוניך והשתחוי לו (תהלים מה יב)
צדק לבשה בממלכתה
לא הגידה אסתר עמה ומולדתה
והמלך אהבה וירב תפארתה
כי מה' היתה לו (מלכים א ב טו)
קשב רב קשב צרור המור (שיר השירים א יג)
מסריסי המלך הקבועים לשמור
והנם חושבים על המלך לאמר
הבה נתחכמה לו (שמות א י)
(הבית הבא אינו מריה"ל ויש אומרים שהוא מרבי אברהם אבן עזרא)
רצה האחד לשמור כפלים
משמרתו ומשמרת חברו שתי ידים
והשני סם בספל המים
שׁם שׂם לו (שמות טו כה)
רחשה אסתר למלך באמרי שפר (בראשית מט כא)
בשם מרדכי ונכתב בספר
בקש ונמצא לפני צבי עופר
כי בול הרים ישאו לו (איוב מ כ)
שניהם נתלו על העץ
כי שמע מרדכי לשונם בהוועץ
נשקה למלך סם המות רועץ
אולי יפותה ונוכלה לו (ירמיהו כ י)
תשועה זאת צפונה לדור אחרון
נכתבה על ספר הזכרון
להיות לו מן המלך תגמול ויתרון
כי פועל אדם ישלם לו (איוב לד יא)
מגילת היטלר – מיכל שרף
קצידות, הגדה ושתי מגילות ממרוקו
מובא כאן תאור של שבע יצירות ספרותיות, שחוברו במרוקו בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה.
1. קצידא די היטיליר
היצירה חוברה על ידי מתתיה בן סמחון, יליד מוגדור, והיום תושב הארץ. נדפסה בקזבלנקה וכוללת 4 עמודים. אישור הצנזור האזורי: Visa fait par le Service du Controle Regional des Informations. (אוסף מלג״ה, מכון הברמן למחקרי ספרות).
הקצירה מורכבת משני חלקים: חלק ראשון כתוב בעברית ועשוי בתבניתם של פיוטי ימי כמוך׳, כפי שהתפתחו בגלגולם החדש בצפון אפריקה, והחלק השני, הכתוב בשפה הערבית־יהודית מרוקאית, עשוי בתבנית שיר הקצידה המרוקאי. וזה לשונו של החלק הראשון:
מי כמוך אב הרחמן
ואין דומה לך האל הנאמן
מציל תמיד עם לא אלמן
מיד אויביך ה׳
בימי היטליר האויב השודד
הוא ורֵעו מוסוליני הבוגד
חשבו להשמיד ולאבד
את עם ה׳
באחד עשר לנוואמבר גמלני חסדים
על יד האליי [בנות הברית les allies ] הנאהבים
על כן אשיר שירים
על גאולת עם ה׳
אדון חסדיך אזכירה
ולנגדך תמיד אשירה
אזי לשמך אזמרה
מי כמוך באלים ה׳
כידוע, פיוטי ימי כמוך׳ שנתחברו על ידי משוררי קהילות היהודים בצפון אפריקה, הם פיוטים המספרים על מעשי נסים שארעו לקהילתם. רובם הלכו בדרכו של רבי יהודה הלוי, שסיפר את נס פורים בפיוטו ׳מי כמוך׳ לשבת זכור.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Pendant le Moyen-Age, les relations entre Juifs et Musulmans étaient à ce point étroites en Espagne et au Maghreb que des Juifs n'hésitaient pas à aller prier dans les mosquées en même temps que les Musulmans : "Lorsque les Musulmans professent leur Foi (dans les mosquées), ces Juifs pauvres d'esprit et qui n'ont point de part dans la religion s'associent à eux, en récitant de leur côté l'Ecoute Israël…
Je ne m'étonne pas d'ailleurs de voir les simples de notre nation se laisser aller à louer les Musulmans; ce qui me désole, c'est que ceux-là mêmes qui prétendent être au fait de la religion d'Israël, je veux dire certains notables de nos communautés, proclament la louange des Musulmans et témoignent de leur foi unitaire…": Georges Vajda, La Polémique anti-intellectuelle de Joseph ben Shalom Askénazi de Catalogne, in Archives d'Histoire doctrinale et littéraire du Moyen-Age.
Comme partout ailleurs pendant le haut Moyen Age, les personnes exerçant les mêmes métiers, les groupes éthniques ou religieux avaient l'habitude, dans les cités marocaines, d'occuper chacun un "derb", rue ou quartier.
Mais ils n'y furent jamais absolument astreints et finissaient par déborder les uns sur les autres. Fès nous offre à ce point de vue un exemple typique. Dès sa fondation ou plus exactement son urbanisation, peu après 808, il y avait un quartier des Kairouanais et un quartier des Andalous dans lesquels vivaient également des Berbères christianisés, judaïsés ou païens.
Premiers habitants du lieu, ils ne s'étaient pas tous convertis à la religion des Arabes conquérants et formaient maintenant des petites unités installées les unes à côté des autres. Sans doute y avait-il aussi des éléments purement juifs, compte tenu de ce que nous savons de leur premier établissement, à Volubilis, depuis le II״ siècle au moins.
L’emplacement de Fès lui-même semble avoir été le site d'un habitat très ancien. Dès les premières années de la fondation de la ville, un Juif creusant les fondements de sa maison "située près du pont de Ghzila" y avait trouvé une statue de marbre portant des inscriptions dans une langue mystérieuse.
On ignore l’emplacement exact de ce pont et rien ne prouve qu'il se situait précisément dans la partie nord de l'enceinte occidentale de la ville, entre Hisn Saadoun et Aghlan, c'est-à-dire là où il fut permis à "une foule de Juifs", étrangers arrivés de toutes parts, attirés par cette nouvelle fondation, de s'établir moyennant un tribut qu'Idris II (791-829) fixa à 30.000 dinars or.
D'après les chroniqueurs arabes, les occupants du site de Fès, avant la fondation de la ville, appartenaient à deux tribus berbères, les Béni-lrghech qui s'adonnaient au culte de feu et les Béni al-Khir qui professaient soit le judaïme, soit le christianisme: "Il était rare qu'ils ne fussent en lutte entre eux en raison de la diversité de leurs sentiments et de l'opposition de leur croyance".
Notons aussi qu'un groupe de Persans venus auprès d'Idris II fut installé sur un terrain à part. Plus tard encore, des Berbères émigrés, appartenant à diverses tribus dont les Jerawa de l'Aurès, anciens judaïsés dont quelques- uns avaient gardé la religion juive, s'établirent chacune dans un quartier à part.
D'après les chroniqueurs arabes, les occupants du site de Fès, avant la fondation de la ville, appartenaient à deux tribus berbères, les Béni-lrghech qui s'adonnaient au culte de feu et les Béni al-Khir qui professaient soit le judaïme, soit le christianisme: "Il était rare qu'ils ne fussent en lutte entre eux en raison de la diversitéde leurs sentiments et de l'opposition de leur croyance".
Notons aussi qu'un groupe de Persans venus auprès d'Idris II fut installé sur un terrain à part. Plus tard encore, des Berbères émigrés, appartenant à diverses tribus dont les Jerawa de l'Aurès, anciens judaïsés dont quelques- uns avaient gardé la religion juive, s'établirent chacune dans un quartier à part.
Vers 1130, sous les Almorávides, des Juifs vivaient à proximité de la mosquée des Kairouanais (Jama' al-Karawiyin). En effet, nous savons que le Cadi de la ville qui voulait faire agrandir cette mosquée avec l'autorisation du sultan Ali ben Yousof ibn Tachfm, ne put immédiatement y parvenir:
"Comme il y avait sur ces emplacements ( les terrains bordant la mosquée ) un assez grand nombre de maisons appartenant à des Juifs qui refusaient de les vendre, on fit une juste estimation de ces propriétés, on leur en compta la valeur et on les chassa…".
Les travaux ne purent se poursuivre que trois ans plus tard. Il est probable que ces propriétés étaient depuis fort longtemps occupées par "un assez grand nombre de Juifs" qui y étaient tellement attachés. De plus, rien ne dit que par la suite, il durent retourner au "quartier juif", celui qu'Idris leur avait donné, si jamais tous les Juifs étaient tenus d'y vivre, ce qu'aucun texte n'indique et que l'incident que nous venons de rapporter démentirait formellement, tout au moins en ce qui concerne l'époque des Almorávides.
Entre 1159 et 1165, sous le règne de Abd al-Moumen l'Almohade, nous voyons, d'après une ancienne tradition populaire, dont il ne faut pas minimiser l'importance, que Maïmonide et sa famille, quand ils vivaient à Fès, habitaient sur l’emplacement de Dar al-Maggana (la maison de l'Horloge) située au sud-est de la ville, très loin de la zone qui conserve encore le nom de Fondouk al-Yahoudi, là où, d'après les auteurs arabes, se trouvait le premier quartier attribué aux Juifs.
חלוצים בדמעה – פרקי עיון
הקדמה
הספר ״חלוצים בדמעה״ מציג היבטים אחדים של ההיסטוריה, התרבות והניתוח החברתי של יהדות המגרב, וכן סוקר את תרומתה לישוב ארץ־ישראל לפני ואחרי הקמת המדינה.
את הרקע ההיסטורי לאנתולוגיה של יהדות המגרב מביא שמואל שגב, המתאר את תולדותיהם של היהודים במרוקו מראשית ההתיישבות היהודית בצפון־אפריקה ועד הקמתה של מדינת ישראל ועלייתה של כמעט כל יהדות צפון־אפריקה לישראל.
בשער הראשון של הספד, ״שורשים״, נעשה ניסיון לצייר, לאחר הסקירה ההיסטורית, את תמונת החברה היהודית בארצות המגרב ערב המהפכה הציונית. כך מביא חיבורו של ד״ר אברהם שטאל את דמותו של רבי יעקב אבוחצירא כדוגמה למנהיגות של אותה תקופה, שכוחה בא לה מן החוכמה, האמונה והמוסר, ולא מהיותה בעלת המאה. את השער חותם ד״ר אלעזר טויטו המתאר את החינוך היהודי, ששאף לא להותיר אפילו ילד יהודי אחד נבער מדעת ואינו יודע קרוא וכתוב.
בשער השני והשלישי של הספר, ״הם כבר הי
ו כאן״ ו״שבות ההתיישבות״, מובא סיפורה של העלייה וההתיישבות של יהדות המגרב לפני ועם קום המדינה. בהיסטוריה של הציונות לא נרשמו כראוי וכדרוש תרומתם של יהודי המגרב בישוב הארץ ופיתוחה והעליות שהיו מצפון־אפריקה הרבה לפני קום המדינה.
העליות מארצות המגרב לא זכו למספור כפי שזכו עליות מארצות אירופה. ״עלייה ראשונה״ ו״עלייה שנייה״ ממרוקו, אלג׳יריה ותוניס לא נרשמו בתולדות העליות, על אף שבמקביל לעליות המפורסמות והממוספרות התקיימה הגירה, לעתים אינטנסיבית ביותר, של יהודי צפון־ אפריקה אל ארץ־ישראל; וכך גם נפקד חלקם של יוצאי המגרב מן ההיסטוריה של המאמץ ההתיישבותי, ולא בצדק.
על חלקם של יוצאי צפון־אפריקה בבניין הארץ אפשר ללמוד מקטעים נבחרים מספרו האוטוביוגרפי של יוסף אליהו שלוש, שמעטים יודעים על פועלו בבניינה של העיר העברית הראשונה – הלא היא תל־ אביב – בראשית המאה, וכן מאמרה של ד״ר רות קרק, השוזר את דמותו של צוף דב״ש, מייסד שכונת המוגרבים בירושלים.
את תמונת פועלם של יוצאי המגרב בארץ־ישראל משלימה דייר חנה רם המציגה את דמותו ופועלו של אברהם מויאל למען ישוב ארץ־ ישראל בסוף המאה ה־19, קשריו עם ויסוצקי ועזרתו לעלייה מארצות אירופה ( הביל״ויים ).
בעליותיהם של יהודי המגרב ארצה דנה מיכל ליס בשני מאמרים. האחד כללי, המביא את ההיסטוריה של העליות השונות ממרוקו בשנים 1948-1830, והשני ספציפי יותר ומביא את סיפורה של עליית יהודי המגרב בתקופת המנדט, והעלייה הבלתי־ליגאלית.
את סיפורה של העלייה לאחר קום המדינה מביא שמואל שגב במבצע ״יכין״ – פרק מתוך ספרו התיעודי הנושא אותו שם ומתאר את מבצע עליית היהודים מצפון־ אפריקה עד תחילת שנות השישים; כמו־כן מובא על־ידי מאיר קנפו סיפורה הטרגי של טביעת אניית העולים ״אגוז״ על 44 העולים שהיו בה.
מאיר נהוראי שטרית מספר על הלוך־ הרוח ופעמי הגאולה שנשמעו בלבם של יהודי מרוקו עם קום המדינה ועל המבוכה שאחזה בהם עקב הצורך בשינוי תפישתם מהמתנה לגאולה למימושה. את השער מסכם לובה אליאב, המביא מנקודת מבטו של בן הארץ, שאיננו מיוצאי המגרב, את סיפור העלייה וההתיישבות של יהודי המגרב, כמי שליווה אותם מקרוב בתהליך זה.
השער הרביעי, ״יסודי גאולה״, נוגע בנקודה כאובה ביותר – היחס ליהודי המגרב עם ולאחר עלותם ארצה. צירוף של בורות, סטיריאוטיפים ודעות קדומות, שאת מקורם ומניעיהם מנתח פרופ׳ משה ליסק, הביאו את ממשלת ישראל והחברה הישראלית כולה לנקוט כלפי יהודי צפוךאפריקה מדיניות מוטעית, שתוצאותיה ניכרות גם כיום.
בפרק מתוך ספרו האוטוביוגרפי לא זכיתי באור מן ההפקד מספר ד״ר יצחק רפאל על חטא הסלקציה שנעשה ביהודי המגרב, חטא שעליו מכים עד היום; פרופ׳ שמעון שטרית משלים את התמונה במאמרו על היחס לעלייה ההמונית.
בשינוי שהביאה עמה העלייה לארץ־ישראל לחייהם ולתפישת עולמם של יוצאי דרום תוניסיה עוסק פרופ׳ שלמה דשן. שינוי זה, שבחלקו נכפה על יהודי המגרב על־ידי החברה הישראלית והממשלה ותחושת האפליה של קהילה זו, הביאו לתסכול ולזעם עמוק בקרב העולים החדשים.
תחושות המרירות, האפליה והתסכול הביאו להתפרצות מאורעות ואדי סאליב (1959), מאורעות אלו משמשים עד היום אבן־דרך חשובה, עצובה וכואבת בהיסטוריה החברתית של ישראל. הדו״ח הרשמי של ועדת החקירה הציבורית, שהוקמה כדי לבדוק את המאורעות בראשות השופט ד״ר משה עציוני, הוא תעודה יחידה במינה.
הדו״ח מובא כאן בשלמותו כדי להשלים את התמונה העגומה של מצבם של יהודי צפון אפריקה בראשית דרכם בארץ, וכן כדי להביא את הסיפור לדורות שנולדו מאז – למען ידעו את הסבל שעבר על יהודי המגרב ויבינו את ערכה של הסובלנות וההבנה. הדו״ח מובא בצד דברי ניתוח מאת יו״ר הוועדה, ד״ר משה עציוני, במבט של שנים רבות לאחור. לסיכום השער מביא פרופ׳ לב חקק, על יסוד ניתוח מפורט, את העיוותים שבדמותם של יהודי המזרח בספרות העברית.
בשער האחרון, ״מבט אל האופק״, מובאת תפישת עולמם של כמה מבני דור ההמשך לעולי צפון אפריקה, שלמרות הקשיים הצליחו לפרוץ את מעגל המצוקה ולהגיע למה שהגיעו בזכות עצמם: ד״ר רפי ישראלי מנתח את חשיבות החינוך כמכשיר למוביליות חברתית ומאיר שטרית מצייר את דרכו של מנהיג מקומי להנהגה לאומית.
בהמשך מובא תיאור דיוקנם של התאגדויות יוצאי צפון אפריקה בישראל, ולאחר מכן מובא ניתוח חג המימונה. בהמשך מובא סיפור קצר פרי עטו של אמנון שמוש ״גלגלי עולם״, המציג את לבטיו עם עצמו וזהותו של פרופסור מזר־מזרחי. לסיום מביא פרופ׳ שמעון שטרית את עמדתו, כפי שהתפתחה לאורך השנים, בעניין מאבקם של יהודי המזרח לשוויון ולאיזון בהברה הישראלית ומסכם בפרק האחרון: ״עוד ארוכה הדרך לשוויון״ את המצב נכון להיום.
השער הרביעי, ״יסודי גאולה״, נוגע בנקודה כאובה ביותר – היחס ליהודי המגרב עם ולאחר עלותם ארצה. צירוף של בורות, סטיריאוטיפים ודעות קדומות, שאת מקורם ומניעיהם מנתח פרופ׳ משה ליסק, הביאו את ממשלת ישראל והחברה הישראלית כולה לנקוט כלפי יהודי צפוךאפריקה מדיניות מוטעית, שתוצאותיה ניכרות גם כיום.
בפרק מתוך ספרו האוטוביוגרפי לא זכיתי באור מן ההפקד מספר ד״ר יצחק רפאל על חטא הסלקציה שנעשה ביהודי המגרב, חטא שעליו מכים עד היום; פרופ׳ שמעון שטרית משלים את התמונה במאמרו על היחס לעלייה ההמונית.
בשינוי שהביאה עמה העלייה לארץ־ישראל לחייהם ולתפישת עולמם של יוצאי דרום תוניסיה עוסק פרופ׳ שלמה דשן. שינוי זה, שבחלקו נכפה על יהודי המגרב על־ידי החברה הישראלית והממשלה ותחושת האפליה של קהילה זו, הביאו לתסכול ולזעם עמוק בקרב העולים החדשים.
תחושות המרירות, האפליה והתסכול הביאו להתפרצות מאורעות ואדי סאליב (1959), מאורעות אלו משמשים עד היום אבן־דרך חשובה, עצובה וכואבת בהיסטוריה החברתית של ישראל. הדו״ח הרשמי של ועדת החקירה הציבורית, שהוקמה כדי לבדוק את המאורעות בראשות השופט ד״ר משה עציוני, הוא תעודה יחידה במינה.
הדו״ח מובא כאן בשלמותו כדי להשלים את התמונה העגומה של מצבם של יהודי צפון אפריקה בראשית דרכם בארץ, וכן כדי להביא את הסיפור לדורות שנולדו מאז – למען ידעו את הסבל שעבר על יהודי המגרב ויבינו את ערכה של הסובלנות וההבנה. הדו״ח מובא בצד דברי ניתוח מאת יו״ר הוועדה, ד״ר משה עציוני, במבט של שנים רבות לאחור. לסיכום השער מביא פרופ׳ לב חקק, על יסוד ניתוח מפורט, את העיוותים שבדמותם של יהודי המזרח בספרות העברית.
חלוצים בדמעה – פרקי עיון
שמואל שגב
חבר מערכת העיתון מעריב ומומחה לבעיות המזרח התיכון. שימש סופר מעריב בפריס ובוושינגטון, כתב 10 ספרים בנושאי המזרח והסכסוך הישראלי־ערבי, ספרו האחרון, הקשר האיראני, הופיע לא מכבר בישראל ובארצות־הברית.
ד״ר אברהם שטאל
מרצה בכיר בבית־הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית וחבר צוות ההוראה בבית־הספר לעובדי הוראה בכירים של משרד החינוך והתרבות. עוסק בחקר אספקטים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים של יהדות המזרח והשלכותיהם על החינוך. פעיל זה שלושים שנה בשילוב מורשת יהדות המזרח במערכת החינוך, הן על־ידי הדרכת מורים ומנחים והן על־ידי פרסומים עיוניים, ביבליוגרפיים ודידקטיים.
מאיר שטרית
גזבר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. נולד במרוקו, עלה ארצה בשנת 1957. מוסמך אוניברסיטת בר־אילן במנהל ציבורי. שימש בשנים 1974 עד 1987 כראש עיריית יבנה. בשנים 1988-1981 היה חבר־כנסת מטעם הליכוד. החל מ־1987 משמש גזבר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. מתמחה בנושאי חינוך בכלל ושל שכבות חלשות בפרט.
נהוראי מאיר שטרית
עובד במועצת הפועלים תל־אביב כמזכיר איגוד מקצועי. נולד בתפילאלת שבמרוקו ועלה ארצה בשנת 1963. למד ספרות ומקרא. פירסם שני ספרים על היי יהודי מרוקו בעבר הרחוק בעיר ובכפר: אימת החלום, שיצא גם במהדורה שנייה, והשדה מן המדבר, שאושר לכל מוסדות החינוך בארץ. אב לשני בנים ובת. פעילות התנדבותית: עורך בטאון לתרבות וספרות בדית, חבר ופעיל במוסדות ציבור שונים.
יליד העיירה גוֹרָמָה בחבל תָאפילַלת במרוקו. התחנך ב"חדר" ואחר-כך בבית ספר יסודי. את לימודי התיכון עשה בתיכון אורט קזבלנקה, אלפי קילומטרים מכפר הולדתו. לאחר לימודיו השתלם בראיית חשבון ומינהל ציבורי והתקבל לעבודה כפקיד בכיר בשירות הממשלתי המרוקני.
ב-1963 עלה לישראל עם אשתו ושני בניו והתיישב באשדוד, שם נולדה בתו הצעירה. עד מהרה השלים את השכלתו בעברית והשתלב בשירות הציבורי בעיריית אשדוד ולאחר-מכן במועצת הפועלים באשדוד ובתל-אביב במשך כשלושים שנה, עליהם הוא מספר בספרו "יומן מסע אדום", עם צאתו לגמלאות.
במשך שנים פרסם סיפורים רבים ומאמרים בעיתונים ובכתבי עת על יהדות מרוקו ותרבותה. הקים וניהל להקת מחול מרוקנית עם רקדנים ורקדניות אותנטיים. בוגר החוגים לספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. חבר באגודת הסופרים במשך שנים רבות והיה חבר וועד האגודה בתפקידים שונים. שטרית מתגורר בתל-אביב ומשלים תואר שני בספרות עברית. בנו הוא המשורר סמי שלום שטרית.
ח"כ פרופסור שמעון שטרית
חבר־כנסת, פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית. נולד בארפוד, מרוקו. עלה ארצה ב־1949. בוגר (1968) ומוסמך (1970, בהצטיינות יתרה ) הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, מוסמך (1971) ודוקטור (1973) ביה״ס למשפטים, אוניברסיטת שיקגו בארה״ב; התקבל ללשכת עורכי הדין, 1969.
כיהן במשרות אקדמיות בכירות בכמה אוניברסיטאות בחוץ־לארץ, ובין השאר באוניברסיטת ניו־יורק, סן־דייגו, פורדהאם ומניטובה. מילא שורה ארוכה של תפקידים משפטיים, ממלכתיים וציבוריים וביניהם חבר ועדת לנדוי לבדיקת מבנה בתי־המשפט וסמכויותיהם (1980-1979), יושב־ראש הוועדה לתיקון חוק רשות השידור (1986), חבר במליאת רשות השידור (1984- 1987) וחבר דירקטוריון בל״ל (1988-1987).
עסק בפעילות משפטית בינלאומית ענפה, בהרצאות בוועידות וקונגרסים בינלאומיים ועמד בראש כנסים בינלאומיים ופרוייקטים משפטיים בינלאומיים. פירסם וערך כמה ספרי משפט ופירסם מאמרים מדעיים רבים בתחום המשפט הצבורי ומערכת בתי־ המשפט. חבר מרכז מפלגת העבודה משנת 1977 וחבר לשכת מפלגת העבודה מ־1981; ח״כ מ־1988; חבר ועדת הכספים, ועדת החוקה, והועדה לביקורת המדינה; יו״ר הלובי החברתי בכנסת, ויו״ר ועדת המשנה לביטוח.
יוסף אליהו שלוש
יליד יפו (1870). למד בביירות. ממייסדי העיר העברית הראשונה ומהפעילים העיקריים בבניינה. חבר הוועד הפועל של עיריית תל־אביב. סבתו שמחה לבית הרב אלבז מוצאה מצפרו שבמרוקו וסבו מאוראן שבאלג׳יריה. אמו שרה לבית מצליח מוצאה מארם־נהריים (עיראק).
אמנון שמוש
סופר ומשורר. נולד בחאלב. עלה ארצה בשנת 1938. חבר קיבוץ מעיין ברוך. פירסם ארבעה־עשר ספרים וביניהם מישל עזרא ספרא ובניו, אחותי כלה, קנה וקינמון והכתר. ספריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, ספרדית וערבית. סיפורים ושירים אחדים תורגמו לעשרים שפות. חתן פרם ירושלים לספרות על שם ש״י עגנון; פרס שלום עליכם; פרס ראש הממשלה ופרס ויצ״ו-צרפת לספרות יפה. מראשי הגל העולה של סופרים ומשוררים, שהכניסו את ניחוחות המזרח וטעמיו לספרות העברית.
שמעון שטרית
הספרייה הפרטית של אלי פילו-יהדות מרוקו – הווי ומסורת במחזור החיים – רפאל בן שמחון
יהדות מרוקו – הווי ומסורת במחזור החיים – רפאל בן שמחון
בהוצאת אורות יהדות המגרב – לוד תשנ"ד
בשערי ספר – המנהג ומקומו בספרות ההלכה – משה עמאר
החברה האנושית מטבעה מפתחת בסביבתה מנהגים והסכמות לסיבה כל שהיא שהזמן גרמא. והם מקובלים ומקוימים על ידיה, ובמרוצת הדורות מנהגים אלו מקורן לוט בערפל, הוד של קדושה חופף עליהם והאוכלוסייה מקיימת אותם בדחילו ורחימו.
גם בקרב עם ישראל עתיק היומין, התפתחו מנהגים והנהגות הן בעודו בארצו וביתר שאת עם חרבו הבית ופיזורו לארבע כנפות תבל. באלפי שנות גלותו, שעה שכל פזורה פיתחה מנהגים משלה, שנוצרו כתוצאה מהשפעת הסביבה ומתנאי המקום: חברתיים, מדיניים וכלכליים
חכמי ישראל ראו בעין יפה, בקיומם של המנהגים שהתפתחו, ודרשו לשומרם ולבלתי שנותם, את דרישתם זו הסמיכו על פסוקים בתורה ובכתובים.
על הפסוק : " לא תסיג גבול רעל אשר גבלו הראשונים ( דברים יט, יד ) פירש פילון האלכסנדרוני שחי בסוף ימי הבית השני :
איסור זה מכוון גם לשמירת מנהגים העתיקים. כי המנהגים הם חוקים שלא נכתבו, תקנות אנשים מימי קדם…ילדים מן הדין שינחלו מאבותיהם מלבד נכסיהם, גם מנהגי אבות שגדלו וחיו מעריסת ילדותם ולא יבוזו להם משום משנמסרו בלא תעודה שבכתבה
כלומר רואה פילון במנהגים, תקנות והנהגות שהונהגו בתקופה קדומה לסיבה מסויימת שהשתכחה במשך הדורות. פרשנות זו שבפי פילון לפסוק, מקורה בריתא קרדומה המצוטטת בשם רבי שרירא גאון " חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגותיהם דאמירן מנא לן גמנהגא מילתא היא דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים.
במדרש משלי דרשו עניין זה מהפסוק " אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך ( משלי כב, כח ) אמר רבי שמעון בר יוחאי, אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו.
במסכת ברכות ( נד, ע"א ) למדו מאת זה מהפסוק : "וְאַל-תָּבוּז, כִּי-זָקְנָה אִמֶּךָ ( משלי כג, כב ) רש"י מפרש : למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם.
במסכת פסחים ( נו ע"א ) למדו את החובה לשמור על המנהגים מהפסוק " שמע בני מוסר אביך ואל תתטוש תורת אמך " ( משלי א, ח ) וכן מובא בשאילתות דרב אחאי, ומלנן דמנהגא מילתא היא, אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן דכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, וכן הלכתא.
גם רבנו נסים בן רבי יעקב מקירואן מביא יסוד וקיום למנהגים מהפסוק " אל תטוש תורת אמך ", וראיתי לצטט לשונו שהובאה בתוך דברי רבינו מימון אבי הרמב"ם, כפי שכתב רבי דו הסבעוני ז"ל, מאחר ומוזכרים מנהגים רבי שנהגו אז במרוקו ועודם נוהגים עד היום
אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. וכך כתב רבינו מימון בר יוסף אביו של הרמב"ם ז"ל, בעניין חנוכה והעתקותיו מלשון הגר"י, ויתחייב אל נכון לו לעשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה ה' ב"ה עמנו בהם באותם הימים. ופשט המנהג לעשות ספגנין, בערבי אלספאנז. והם הצפחיות בתרגום האסקריטין,מנה הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו.
וכתב הרב רבינו נסים במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, טהראש בראש השנה, וחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא.
כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא עליו השלום, ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלת הגאונים ראשי הישיבות, מנהגות כמו אולי יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהן, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים עליהם השלום. וסיימן הרב הנזכר, וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ישנו עם אחד ( אסתר ג, ח ) שהלשין המן לאחשורוש. ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת לוקטין אותן התינוקות. וכן מנהגינו בדר"א להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים.
וגם נוהגים לזלף מימם קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאווש בערבי. וכן מניחין עוגות מפסח עד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות. וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוכס בערבי, עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים.
ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לראש השנה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרעא ודבש. ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא. ופולין בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים מלויים לסעודת יום הכיפורים לפניו מאחוריו.
Une histoire de familles-Rabbi Shalom Abensour
Rabbi Shalom Abensour.
Fils de rabbi Moshe, considere comme le plus grand grammairien de sa generation a fes ou il mourut vers 1717. Son traite de grammaire " Shir Hadach " – Chant nouveau fut publie pour la premuere fois avec le chef d'oeuvre de son parent, rabbi Yaacob Abensour " Et Lekol Hefets " – Alexandrie 1893, Un de ses fils Yehouda, fut condammne a mort et brule a chaux de Meknes sous le regne du cruel empereur Moulay Ismael en 1712 en meme temps que itshak Benamara et son fils Aharon egalement de fes.
Rabbi Moche Abensour
Fils de Itshak. Rabbin a sale, propietaire d'une synagogue qui portair son nom. Mort en 1727. Il vecut longtemps a Meknes et Fes d'ou sa famille etait originaire/ Aoteur de poemes liturgiques non encore publies et d'un commentaire surla Kabbale, resume du livre classique du grand kabbaliste rabbi Hayim Vital, " Otsrot Hayim ", publie seulement en1910 aJerusalem sous le titre : " Mearat sde Hamakhpela ".
Son traite vers des regles de calcul du calendrier hebraique perpetual " Tsiltsele Shema " a ete joint au livre de son parent, le célèbre Yabetz, " Et Lekol Hefets ", lors de sa premiere publication a alexandrie en 1893.
Rabbi Reuben Abensour
1638 – 1713. Rabbin ne aMeknesd'une famille originaire deFes, descendant a la sixieme generation du patriache de la famille, rabbi Moche. Disciple du plus grand enseignant de l'epoque rabbiMordekhay Assaban,ilcomposa deux livres qui n'ont jamais ete publies : " Sefer derouchim " ( sermons ) et " Mayim Hayim ". En1673, l'annee meme de la naissance du pkus illustre de ses fils, Yaacob, il quitta precipitament sa ville natale avec son frere Itshak a la suite d'une obscure querelle avec les rabbins locaux et s'installa a Fes.
D'une profonde piete et d'une grande rigueur. Il refusait par exemple de consommer du riz a Pessah contrairement au reste de la communaute.
Rabbi Yaacob Abensour
1673 – 1753. Fils de Reuben. Plus connu sous ses initiales de YABETZ, il fut sans conteste la plus grande autorite en matiere dela Halkhadans tout le Maghreb au XVIIIeme siecle, dominant le siecle de sa stature de juriste, decisionnaire, commentateur, poete, predicateur, authentique continuateur de la grande tradition espagnole, parlant et ecrivant parfaitement l'hebreu,l'arameen, l'arabe et l'espgnole.
Rabbi Shelomo Shemouel
Fils de Obed, petit fils de rabbi Yaacob, ne aMeknesen 1792, il fut rabbin aFes. Son fils, Raphael, mort en 1826, fut le grand rabbin de la ville, auteur de nombreux ouvrages non edites, dont un traite su la femme " Simhat olam " – La joie etrnelle, qui conclut " qu"un homme sans femme ne connait pas la joie, et la femme – c'estla Torah!
Itshak Abensour
Riche commercant deSale, etabli dans la ville voisine et rivale'Rabaten 1740. Dix ans apres, le tresorier de la communaute de sa nouvelle ville, Itshak Calderon, lui reclama sa quote part de l'impot par la communaute alors qu'il s'etait deja acquitte de sa dette aupres de sa communaute d'origine.
Comdanne par le tribunal rabbiniquede Rabat,ilinterjeta appel devant le tribunal de sale qui lui donna rsison.
Fila d'Isaac ne a Tetouan d'une branche de la famille immigree deFes. Il quitta sa ville natale pour s'installer aGibraltarou il fonda une nouvelle et prospere branche de la famille. Mort en 1780.
Isaac Abensour
Notable, negociant banquier ne a Tetouan, dans une famille originaire de Fes, il passa a Tanger, devenue la capitale diplomatique, ou, outre son prospere negoce, il ouvrit le chapitre diplomatique dans l'histoire de la famille.
Interprete du consulat general anglais a Tanger, il fut le premier juif promu en 1818, vice consul de Sa Majeste britannique a Tanger. Il joua un role actif dans la lutte contre l'epidemie qui ravagea la ville la meme annee.
En recompense des services rendus a la couronne, il obtint la protection anglaise et depuis lors, tous ses descendants furent au service du Royaume Uni. Il fut de1820 a1850 president de la communaute juive de Tange
Aharon Abensour
Fils d'Isaac, il succeda a son pere comme interprete ala Legationd'Angleterre a Tanger. En reconnaissance des services rendus par sa famille, il fut en effet en 1893 citoyen anglais par un acte special dela Chambredes Communes.
Rabbi Raphael Abensour 1830 – 1917
Fils de Rabbi Shelomo, rabbin deFes. Bibliophile averti, il enrichit la bibliotheque familiale, en en faisant une des plus riches du Maroc avec des milliers de livres et des centaines de manuscrits dans lesquels puissa largement rabbi Yossef Benaum poue ecrire son dictionnaire biographique des rabbins marocains, " Malke Rabanan ".
Il fonda avec rabbi Raphael Bensimon l'association " Debebe shifte yechenim " pour la publication des chefs d'oeuvres des rabbins marocains du passe. Son fils, Shelomo riche negociant a Fes, fit un don pour l'impression du receuil des poemes se son illustre ancetre rabbi Yaacob " Ey lekol Hefetz ", pour commemorer le miracle de son sauvetage de la terrible unondation qui endeuilla la communaute de Sefrou ou il s'etait rendu en 1889 por accompagner l’emissaire de Jerusalem, rabbi Raphael Bensimon
Isaac II Abensour
1861 – 1937 : Fils de Aharon, un des grands notables de Tanger a la fin du siècle dernier. Negociant, banquier, il fut en 1884 parmi les fondateurs dela Commissiond'Hygiene qui devait devenir le Conseil Municipal de la capitale diplomatique.
Presudent dela Juntade la communaute juive pendant trente ans, il fut parallelement drogman d'honneur dela Legationd'Autriche-Hongrie. Ayant herite de son pere la nationalite anglaise' il representa la communaute anglaise de Tanger aux premieres negociations pour l'octroi d'un statut international por la ville qui s'ouvrirent en 1913.
Il fut elu delegue dela GrandeBretagnea la premiere Assemblee Legislative en 1923 conformement a l'accord de Paris octroyant un statut international a Tanger. Il en fut le premier president.
Rabbi Raphael Abensour
Rabbin juge a Meknes a la fin du XIXeme siecle. Il fut le premier President du Tribunal rabbinique de Meknes apres la reforme des tribunaux rabbiniques instauree par le marechal Lyautey en 1918.
Aaron Abensour
Fila de Isaac II, il succeda a son pere a la tete de la banquet et comme delegue de l'Angleterre a l'Assemblee Legislative de la ville internationale. Il fut directeue de la plus ancienne banquet juive du Maroc,la BanquePariente, fondee a al fin du siecle dernier.
Ave l'annulation en 1960 de la Chartede Tanger qui, après l'independence avait conserve un statut particulier en matiere economique a l'ancienne ville internationale, il fut constraint de transferer le siege de la banquet a Geneve ou il mourut en 1964.
Son filsStanleyet ses frères Joseph et Aaron continuent a diriger la banquet devenue Suisse. Son epouse, Esther Hassan de Abensour fut active dans la vie de la communaute et fit don avec ses frères de la maternite Salvador Hassan
Moses Abensour
1896 – 1949 : Fils d'ISAAC ii. Il fut un des gestionnaires de la banquet Pariente et member du comite de la communaute de Tanger,la Junta
Dr Philipe Abensour
Medecin aParis, ne a Tanger. Secretaire dela Societedela Genealogiejuive deFrancequi a organize en juillet1997 aParisun congres international de genealogie juive. Passionne de genealogie, il a etabli l'arbre genealogique complet de la famille Toledano dont sa mere est issue.
Autre source
ABENSOUR Chalom (?-1727?). Originaire du Maroc. Rabbin, poete et grammairien, il est l’auteur de Sefer Chir hadach (Livre du nouveau cantique) qui comprend les regles du calendrier juif redige en vers, des chants et des elegies.
ABENSOUR Chelomo Eliahou (1822-1873). Originaire du Maroc (Fes). Rabbin, il est l’auteur de Pene Chelomo (Le visage de Salomon), une compilation de textes juridiques anciens.
ABENSOUR Chemouel (XVes.). Originaire d’Espagne. Rabbin et dirigeant communautaire, il fut chef spirituel de la communaute de Valladolid. est une ville du nord de l'Espagne, capitale de la province de Valladolid et de la communauto autonome de Castille-et-Leon. Elle est situee à la confluence du Pisuerga et de l'Esgueva. Elle a une population de 334 820 habitants (1995), les Vallisoletans (espagnol : vallisoletanos).
ABENSOUR Itshak (?-1605?). Originaire du Maroc. Rabbin a Fes, il fut l’un des codificateurs de Takkanot hamegorachim (Ordonnances des exiles de Castille). Il mourut assassine, suite a l’une de ses decisions juridiques.
ABENSOUR Moche (XVes.). Originaire d’Espagne. Rabbin, il se convertit au christia-nisme pour echapper a l’Inquisition puis s’enfuit au Maroc et s’installa a Fes ou il revint au judaisme.
ABENSOUR Moche (XVIIes.). Originaire du Maroc. Rabbin et poete de Sale, il est l’auteur d’un commentaire surla Cabale.
ABENSOUR Moche (XVIIIes.). Originaire du Maroc. Rabbin a Meknes puis a Fes, il est l’auteur d’un resume en vers d’une oeuvre de Rabbi Haim Vital ainsi que de nombreuses autres oeuvres encore manuscrites.
ABENSOUR Raphael (1830-1917). Originaire du Maroc. Rabbin, notaire, president du Tribunal rabbinique a Fes et bibliophile, il est l’auteur d’un recueil de décisions juridiques et de commentaires.
ABENSOUR Reouven (1673-?). Originaire du Maroc. Rabbin et cabaliste, il est l’auteur de deux ouvrages sur les bains rituels.
ABENSOUR Yah’acov (YABETS) (1673-1753). Originaire du Maroc. Fils de Reouven Abensour. Rabbin, cabaliste, grammairien, astronome et poete, il s’installa successivement a Fes, Meknes et Tetouan avant de revenir a Fes ou il reconstitua un Tribunal rabbinique. Il est l’auteur de H’et lekhol hefets (Un temps pour toute chose), un recueil de chants et de poesies liturgiques, de recueils d’epitres, de commentaires, de sermons de meme que de nombreux responsa edites sous le titre de Michpat outsdakah beyah’acov (Loi et charite dans Jacob). Une de ses elegies sur la destruction du Temple fait partie du rite marocain du neuf Av, date anniversaire de la destruction des deux Temples de Jerusalem.
הברברים המתייהדים
לשם השלמת התמונה נעיר, כי יש ידיעות נוספות על המתייהדים אצל מחברים שחיו במאות הבאות, ונצביע כאן על אחדות מהן.
על היהודים בסודאן המערבי מספר ואלנטיס פרנאנדס ( 1506 – 1507 ), יש בארץ ג'ילופה – Gyloffa – ובמאנדיגה – Mandigha – יהודים הקרואים גאול – Gaul – והם שחורים כיתר הילידים. אכן אלה אינם יודעים דבר על בתי כנסת ועל מנהגים של יהודים אחרים, אבל הם חיים בכפריהם, והכושים בזים להם. הם נוהגים לשחק, לנגן ולשיר כדי להשתכר למחייתם.
סופר אחר כתב בסוף המאה השש-עשרה מסופק אם אלו היו יהודים אמיתיים. לדעתו הם כושים הנחשבים בעיני אחרים ליהודים. הם גזע יפי תואר, ובייחוד הנשים, ורגילים לנוד עם נשיהם ממלכה לממלכה, בדומה לצוענים. עיסוקם כאורגים, סנדלרים, חרשי ברזל.
במלחמה עם החצוצרנים , המעודדים את הלוחמים, לפי חוקיהם אסור להם להיכנס לבית מי שאינו בן שבטם ולהשתתף בסעודה. אם אחד מהם מתקשר עם אשה שאינה משבטם, מוכרים את בני הזוג או ממיתים אותם.
לאחר מותם אין קוברים את הגאול באדמה, אלא מטמינים אותם בעצים חלולים או תולים אותם על עץ, הכושים מאמינים כי קבורתו של יהודי באדמה תגרום שלא ירד גשם באותה שנה והאדמה לא תצמיח דבר, כי הם שבט ארור.
פרנאנדס מספר בוולָאטה חיים יהודים עשירים , אבל הם סובלים מאוד תחת עול האדונים המוסלמים. הם סוחרים עוברי אורח צורפי זהב ותכשיטנים. מעיר זו מייצאים את המלח לתימבוכתו. גם בפותה נמצאו לפנים יהודיםשישבו שם מימים קדומים. לפי ליאון האפריקאני היו האפריקאים מאמינים ביהדות, לאחר מכן פנו לנצרות, ולבסוף התאסלמו
אם נבוא לסכם את הידיעות שאפשר להפיק ממקורות הללו, ניווכח כי מבחינת תוכנן הן דלות ביותר, וכשלעצמן מחוסרות משקל היסטורי. אולם אי אפשר לבטלן, כי הן מרובות ובאות מאזורים שונים. על כן יש לבקש את הגורמים להתהוותן ולחדירתן לספרות היסטורית.
דלות המקורות להיסטוריה של הברברים והעמים הכושיים בסודאן אינה מאפשרת לגשת במישרים לפתרון הבעיה של מקורות הסיפורים על המתייהדים, ויש להסתפק בחשיפת הרקע העובדתי והרומנטי שכנראה מסתתר מאחריהם.
אחת התכונות האופייניות בהתפשטות היהדות בין אומות העולם הייתה, שהיא לא התנהלה אף פעם על ידי שליחים מיוחדים שנשלחו לארצות רחוקות, כדי לעשות לה נפשות. בניגוד לשיטות התעמולה של המיסיון הנוצרי והמוסלמי, נעשתה פעולת הייהוד והגיור ממילא ואגב אורחא, בהשפעתן הבלתי אמצעית של עדות גדולות וקטנות, שהיו פזורות בקרב האוכלוסייה הפאגאנית.
בצורה זו פעלה ההשפעה היהודית בארץ חמיר שבערב הדרומית, וזו הייתה דרך התפשטות היהדות בין הכוזרים. לכן יש להניח, כי רק במגע בלתי אמצעי עם עדות יהודיות, גדולות או קטנות אפשר היה שאמונות ומנהגים יהודיים יתפשטו בקרב האוכלוסייה היציבה באפריקה, ברברית או כושית.
אי לזאת עלינו לבקש את העדות היהודיות, אפילו הן קטנות בכמות, שעשויות היו לשמש מקור השראה בשביל שכניהן.
ואמנם יש בידינו מספר ניכר של מקורות היסטוריים ומסמכים אחרים, המעידים על קיום שרשרת רצופה של יישובים יהודיים בנקודות מפתח של אזורי הספר בין הארץ הנושבת ובין הצחרה, לכל אורכה, למן הרי נפוסה בטריפוליטניה, עבור על פני ביצות המלח של תוניסיה הדרומית ועד לוואדיות שבמורדות הדרומיים של האטלס הגבוה, המגיעים עד אזור הצחרה.
והרי רשימת המקומות האלה ממזרח למערב : נפוסה, ג'דואה, מִסִין, גדאמס, אל-חאמה, נפזאוה, קפצא, וַרגלאן, סג'למאסה, דרעה, מלאל, תאלוית, קובא, סוס.
נפוסה.
במדינת טריפולי שבאפריקה, דרומית לעיר טריפולי, מתרוממות פסגות הרריות שטוחות, שחצובות בהן מערות בעומק של כמה מטרים. מעין חלון מרובע מכניס אור מלמעלה לתוך החצר, שחצובים בה חורים, שמובילים לתוך החדרים-המערות, בג'בל גריאן גרים בכמה ישובים כאלה אלפי יהודים, ודרומית מג'בל גריאן בג'בל איפרן, ולמערב בג'בל נפוסה ומעבר לגבול הטריפוליטני, במדינת טוניס, בסהרה, בג'בל מטמטה.
בטריפולי 10-12 ערים בעלות ישוב יהודי של 2000-6000 נפש, וגם מספר כפרים, שבהם שוכנים יהודים במערות. במרחק שלוש שעות מטריפולי כפר טיגרנה ובו 700 תושבים, גרים ב- 20 מערות. יש להם שם תלמוד תורה ושני בתי-כנסיות. בג'בל-איפרן גרים כ- 2000 נפש, שמעונותיהן חלקן מתחת לאדמה וחלקן ממעל לה. גם בג'בל-נפוסה לציבור היהודי בית-כנסת ובית-קברות.
לדעת החוקרים מתגוררים הם שם מאז המאות הראשונות למניין הנוצרי, והדיאלקט המיוחד בג'בל-גריאן מוכיח על קדמותם. יהודים אלה מדברים בלשון, שיסודותיה הן עבריות, אלא שנכללו בלשון זו מלים ארמיות רבות ומלים ערביות.
הפרופ' סלושץ סבור ("מסעי בארץ לוב"), שהיהודים נתגוררו בגריאן מימי הרומאים והם מהווים חלק מאותו הגזע היהודי, היושב בין הברברים בהררי האטלאס, שנזכרים באגרת המיוחסת להרמב"ם. גם שמותיהם, השגורים אצל יהודי שאר חלקי לוב, מעידים על כך. ואלה ראשי האבות שלהם: בני עבאס (על שם מקומם בהר-גריאן), בני טיגרנה, בני חג'אז, בני חסאן, בני רחום, בני צרור, בני בעדאש, בני סכואב, בני שינאנא, ועוד אחרים, שספו תמו בגריאן, אבל יש מבניהם בטריפולי וערי-המערב. כל שם ושם מתייחד לבית-אב גדול, ורבים מהם יצאו לערי החוף וישבו שם, ויש מהם שזכו לעושר ולגדולה.
במרוצת הימים נוספו על יהודים אוטוכטוניים אלה פליטים יהודי מכל הארצות שמסביב לים התיכון, ואף על פי שיהודי המערות אינם יודעים ספרדית כלל, מתייחסים רבים על גולי ספרד, וכנראה נטמעו יהודים ספרדים אלה בתוך יסוד יהודי מסתערבי זה.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מבצע יכין-שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984
1 -הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.
משרד הבטחון – הוצאה לאור
תשמ"ד – 1984
עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.
אֶפּוֹפֵאָה
אֶפּוֹפֵאָהל, אֶפּוֹפֵּיָהל (נ') [מיוונית: epopoiie יצירה אפּית] אֶפּוֹס, יְצִירָה פִּיּוּטִית גְּדוֹלָה הַמְּתָאֶרֶת עֲלִילוֹת גְּבוּרָה וּמְאֹרָעוֹת.
מתנדבים אלה שמו נפשם בכפם, הגיעו לקצה גבולה של מרוקו. לימדו את היהודים לאחוז בקשת וכאשר הפורענות הצפויה שממנה חששו – לא באה, הם נרתמו במלוא המרץ למבצעי העלייה השונים. במסירות אין קץ ותוך סכנת נפשות ממש, ארגנו מתנדבים אלה את שיירות העולים, ריכזו אותם בנקודות ההעפלה בים, או הבריחו אותם גבולות בדרך היבשה והביאו אותם לחוף מבטחים.
לא היה זה מבצע חד פעמי אלא פעילות רצופה שהתמשכה על פני כמה שנים. על כן, אין כיום אפשרות לדבר על גבורת העולים ממרוקו, ללא דיבור מקביל על גבורת השליחים ולהיפך.
ראשי המדינה ואבות הציונות היו מודעים, כמובן, לייחודה של עלייה זו, בהשוואה לעליות האחרות. בישיבת במוסד לתיאום של הממשלה והסוכנות היהודית, שנערכה בחורף 1961, לאחר אסון טביעתה של האניה " פיצס, או בשמה העברי " אגוז ", מול חופי גיברלטר, אמר משה שרת, יו"ר הנהלת הסוכנות, בין השאר :
" אני סבור שבכל המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה עוד פרק כמו העלייה היהודית ממרוקו. אמנן אנו יודעים את פרשת הבריחה, את פרשת ההעפלה. אנו יודעים גם את פרשת " סטרומה " ועוד אנייה שטבעה בים השיש, אך מלבד שני מקרים אלה, הקשיים הגדולים שההעפלה נתקלה בהם, היו בחופי הארץ.
מַרְטִירוֹלוֹגְיָה
ל (נ') [מיוונית: martyros עֵדlogos + דבר] אֹסֶף סִפּוּרֵי עֵדֻיּוֹת עַל אֲנָשִׁים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, פָּרָשַׁת הָעִנּוּיִים וְהַסֵּבֶל שֶׁל קָרְבְּנוֹתֵיהֶן שֶׁל רְדִיפוֹת דָּתִיּוֹת: הַמַּרְטִירוֹלוֹגְיָה הָאֲרֻכָּה שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה.
כאן היו מהעולים צריכים להתגנב, או לאחוז בנשק ופה האנגלים פתחו באש. היציאה עצמה לא הייתה קשורה בקשיים.
" עכשיו – הכניסה לארץ היא חג בלתי פוסק. אך מבחינת היציאה – הכול במחנק, במחתרת ובגניבה ומתוך סכנת נפשות ממש. מפני שאם תופשים יהודים מרוקנים – הן את העולים והן פעילי העלייה ; או אפילו אם לא תופשים, אבל פתאום קמה עיירה בבוקר ויש בה בית ריק מתושביו.
עד אתמול בערב היו שמם שמפחות, הורים, ילדים ופתאום הבית ריק. המשטרה מגלה זאת, נכנסים לבית ומוצאים שם בוקה ומבוקה. רהיטים נשלכים, ארונות ריקים. אז מיד מתחילה חקירה אצל השכנים. אלה טוענים שלא יודעים כלום ואז באות מיד המכות ואחריהן המאסרים.
או נניח שכבר מוכנה חבורה שלימה לעלות בדרך זו, אך ברגע האחרון מתברר שהדרך שנקבעה אינה בטוחה. קרה שם משהו, שוטרים מסתובבים. יחד עם זה, חבל להפסיד הפלגה. ואז צריך בן לילה להחליף את האנשים צריך לעבור למקום אחר ולהגיד לאנשים : אתם מוכנים לעלות ? בואו ועלו. האנשים קמים ציד, בלי אומר ודברים הם אורזים מה שיכולים ויוצאים לדרך "
עד כאן דברי משה שרת ז"ל.
ואמנם אין להבין את השוני הגדול בין ההעפלה והעלייה החשאית מאירופה, בשנים שלפני קום המדינה, לבין ההעפלה ממרוקו ומצפון אפריקה כולה, בשנים שלאחר העצמאות, מבלי לעמוד על ייחודה של יהדות זו.
שורשיה של יהדות מרוקו נעוצים בתנ"ך והיא התפתחה בצל התרבות הפניקית, הביזנטית והמוסלמית. למרות שלוש מאות שנות ניוון, בצל שלטונם של סולטאנים מוסלמים עריצים, היא שבה ופרחה בחיק התרבות הצרפתית.
במשך אלפיים שנות גלות, הייתה יהדות מרוקו חלק מנופה התרבותי המדיני והכללי של מדינה צפון אפריקאנית זו. אך למרות בידודה הגיאוגרפי, שימרה יהדות מרוקו את לשונה העברית ואת תרבותה היהודית וכל המאמצים להטמיע אותה בגויים ולבולל אותה בין עמי הארץ, נכשלו.
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
באותה עת, בתחילת שנות הארבעים, קרוב לחמישים אחוז מבין גילאי 5 – 14 לא הכירו חינוך אחר זולת המסורתי. לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה כי"ח תנופה נוספת, ובסיוע הג'וינט הרחיבה את מוסדותיה לכל יישוב יהודי הגדול מ-300 נפש, ובערים הגדולות אף הקימה חטיבות על יסודיות ובתי ספר מקצועיים.
בשיתוף עם חברת " מגן דוד " המקומית הקימה כי"ח בשנת 1949, בית ספר למורים, שם רכשו הלומדים חינוך יהודי נרחב עם השכלה תיכונית צרפתית מלאה..
במרוקו פעלו מוסדות חינוך נוספים, " אורט " הקימה בית ספר מקצועי בקזבלנקה\ כמו כן פעלו מוסדות דתיים, כמו " אוצר התורה " ו " אוהלי יוסף יצחק ". בתלמוד התורה ובישיבות למדו ערב עצמאות מרוקו כ-8000 תלמידים.
מוסדות כי"ח השיגו הישגים מרשימים, וההשוואה למוסלמים תוכיח, בתום תקופת הפרוטקטורט רק 13% מגילאי בית הספר בקרב המוסלמים קיבלו חינוך מערבי מסודר – בעוד שבקרב היהודים עמד אחוז זה על 60.
בשנים 1945 – 1955 השלימו רק 500 תלמידים יהודית את הבחינות לתעודות בגרות ; ובשנת 1955 סיימו רק 268 תלמידים את חטיבת הביניים, ורק 30 סטודנטים למדו במוסדות אקדמיים במרוקו. הרבו המכריע, שרצה לרכוש השכלה גבוהה עשה זאת בצרפת.
על התעצמות כל ישראל חברים במרוקו והשפעתה על החינוך היהודי שם אנט למדים גם מהנתונים הבאים : בשנת 1945 למדו במוסדות כל ישראל חברים 21.854 תלמידים ; בשנת 1953 – 29878 תלמידים ; ובשנת 1955 31402 מתוך סך הכל של 38542 תלמידים.
לשיאה הגיעה כל ישראל חברים בשנת 1960 : במוסדותיה למדו אז 33000 תלמידים בשנות השישים, עם העלייה לארץ, חלה ירידה דרסטית בחינוך במוסדותיה.
בניגוד לצנועת הציונית בתוניסיה, לא הצליחה התנועה הציונית במרוקו להתארגן ככוח חברתי ופוליטי משמעותי. הסיבה העיקרית לכך הייתה סירובם של הצרפתים, מאז כינון הפרוטקטוראט בשנת 1912, לאשר חוקית את הפעילות הציונית.
למרות זאת פעלה התנועה הציונית במרוקו בצנעה ברציפות משנת 1923 ועד עצמאות מרוקו בשנת 1956 – להוציא את תקופת שלטון וישי 1940 – 1942 ואת שנת 1948 – הקמת המדינה ומלחמת העצמאות, ההנהגה המרכזית של התנועה הייתה מורכבת מציונים ותיקים, וביניהם הלך קאזס עטר, ג"ר בן אסרף, ג"ר טולידאנו, סלומון כגן, שמואל אלמליח, מ' מרציאנו, סמואל דניאל לוי, ס' אוחנה, זיידה שולמן.
בשנות החמישים עמד בראש התנועה הציונית פול קלמרו.
לפי צבי יהודה, נרתם לפעילות הציונית רק חוג מצומצם מהאליטה החברתית בקהילות – ואילו רובם של יהודי מרוקו לא ידעו כיצד הוקמה והתפתחה התנועה הציונית בארצם. עבורם היוותה הציונות חלק מתפיסת עולמם הדתית המסורתית, ומן הסולידריות שלהם עם עם ישראל באשר הוא.
יהודה מונה ארבע סיבות, שלפיהן לא השכילה התנועה הציונית עד שנת 1936 לבסס את מעמדה במרוקו
1 – הגבלת הפעילות הציונית במרוקו על ידי הפרוטקטורט הצרפתי.
2 – ביסוס מעמדה של כל ישראל חברים במקביל להתבססותה של צרפת במרוקו. שמונים אחוז ממשאביה של כל ישראל חברים, מקורם היה בממשלת צרפת, ואידיאולוגית כל ישראל חברים הייתה מנוגדת לציונות.
3 – רובם המוחלט של יהודי מרוקו לא ראו בציונות המודרנית פתרון למצוקתם.
4 – התנועה הציונית העולמית לא השתדלה להחדיר את הציונות המודרנית למרוקו, אף לא עודדה עלייה מארצות האסלאם.
שינוי מהותי במצבה של התנועה הציונית במרוקו עם כינוסה של הוועידה הארצית לציוני מרוקו ב-18 בינואר 196 – הראשונה בארבע ועידות שנתיות שהתכנסו עד אשר הוטל איסור על הפעילות הציונית באפריל 1940.
לראשונה קמה מסגרת ארגונית מרכזית, אשר התוותה את מדיניות התנועה ותוכנית פעולתה, בחרה את מוסדותיה ופיקחה עליהם, ונהגה על פי תקנונה והנחיותיה של ההסתדרות הציונית.
כישלון צרפת ושלטון וישי 1940 – 1942, גורל יהודי אירופה, והתחזקות התנועה הלאומית הערבית במרוקו – כל אלה חיזקו את התנועה הציונית שם. כך נוצר פתח תקווה ליהודים, שאולי ישועתם אכן תבוא מציון.
תקווה זו התחזקה עם הקמת מדינת ישראל ; אולם כבר בתחילת 1948, על רקע מאבק על יחסי היהודים העברים במרוקו, הטילו הצרפתים הגבלות על הפעולה הציונית במרוקו.
שנת 1947 הייתה שנת ההעפלה : מחופי אלג'יריה יצאו שלוש ספינות מעפילים, רובם ממרוקו. הראשונה בהם הייתה הספינה " יהודה הלוי ". היא הפליגה ב-10 במאי 1947, ועליה 430 מעפילים ; בעקבותיה יצאה ב-16 ביולי 1947 הספינה " שיבת ציון " עם 411 מעפילים ; והשלילית – ספינת " הפורצים " ועליה 44 מעפילים.
גם לאחר הקמת המדינה היה הקשר בין התנועה הציונית העולמית לבין התנועות הציוניות בצפון אפריקה רופף, הסיבה העיקרית לכך הייתה חוסר ההתייחסות של התנועה הציונית העולמית לתנועות הציוניות בצפון אפריקה.
כך למשל, תכננה התנועה הציונית בצפון אפריקה בפברואר 1954 כנס באלג'יר, והזמינה אליו את חברי הנהלת הסוכנות היהודית ; אך בדיון על כך אמר יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר : " אני נגד השתתפות חברי הנהלה בכנס התנועה הציונית בצפון אפריקה , שתיערך בפברואר 1954 באלג'יר, פרט להרמן ( מנהל מחלקת הקליטה, שממילא תכנן באותה תקופה להיות בפריס ), וזאת משום שכנס זה אינו חשוב, והתנועה הציונית בצפון אפריקה היא פרימיטיבית.
על כך הוסיף ואמר חבר הנהלת הסוכנות, אליהו דובקין : " אני חושב שתופעת מספר רב של חברי הנהלה בכינוסים בעלי חשיבותך ממדרגה עשירית, יש בה כדי לבזות את התנועה הציונית.