מורשת יהדות מרוקו

רבי שלמה בנישתי בן מו״ה יהודה, חתום בפס״ד ש׳ האמנת״י תק״ו(1746). מל״ר, קיז טור א, (ואולי הוא רבי סלאם הנכר להלן).

רבי יוסף בנישתי ״מרבני מראקש במאה חי חמישית ששית. בזמן המגפה בש׳ תקנ״ו (1796), מתו הרבה מהמגפה שהייתה אז במראקש. בניהם גם ממשפחתו של הרב, והוא היחיד ששרד מבני משפחתו. לאחר המגפה באו אצלו מראשי הקהל של מראקש ושכנעו אותו שעליו לשאת אישה כדי להניח זרע ושם לבני משפחתו, השיאו לו בתולה חשובה, ונולד לו ממנה בן והוא מוה״ר ישראל בנישתי״, מל״ר נט טור ד.

רבי סלאם בנישתי נוסח המצבה: נתבש״מ שנת תר״ב (1842).

רבי ישראל בנישתי נוסח המצבה: נתבש״ם בש' תרל״ד [1874]. הוא בן הזקונים של הרב יוסף בנישתי הנז״ל, שנולד לו אחרי שמתו בניו עקב מגיפה בש׳ תקנ״ו(1791).

רבי מאיר בנישתי להלן נוסח המצבה: האי שופרא דבלי בארעא המו״ן כה״ר מאיר בן לאותו צדיק כמוה״ר שלמה בנישתי זצ״ל ,שנפטר לבית עולמו תרנ״ס [1899].

רבי חיים בנבנישתי ״היה חי בזמנו של רבי יעקב אבטאן שנלב״ע תרל״ג זלה״ה. ולפי מל״ר חי קרוב למאה ועשרים שנה. בלילה אחד התעורר באמצע הלילה, וציוה על בניו להוליכו לביתו של רבי יעקב אבטאן זלה״ה, הבנים מלאו את מבוקשו. נשאוהו לבית הרב, ואמר לו: עד מתי אתה לא מתבייש להתפלל בתפילין פסול שחסרה בו אות בתיבה פלונית … ותכף בו במקום בדקו את התפילין ומצאו כדבריו״. מל״ר, לד טור ג. נוסח המצבה בחתיכת שיש זעירה: מצבת הה׳ הש׳ חיים בנישתי, נתבש״מ י׳ לחודש תשרי שנת תרס״ד (1904).

רבי יעקב בנישתי נוסח המצבה: כאן נח נפשיה של החכם השלם כמוה״ר יעקב בנישתי, נלב״ע שבת קודש תמוז תרס״ג(1903).

מעבר לכתוב לעיל מצאתי במלכי רבנן, דף עא טור ג, כתוב בזה״ל: ״כה״ר יעקב בנישתי ז״ל, בבית ׳עקד׳ הספרים של משפחת אלבז שבעיר צפרו. ראיתי כתב יד ישן, ויש שם פירוש על איזה מאמרים. ובסופו כתוב בזה״ל: זה מספר כ״י של הר״ר יעקב בנישתי מראקסי״. לא ידוע אם זכה הכתב יד להוצאה לאור מסיים הרב מ״ר.

כן איתרתי עוד כמה מהמצבות של המשפחה, אך במרביתם הן שבורות או הכתב בהן נטשטש ולא ניתן ללמוד מהן כלום.

רבי יצחק בנישתי נוסח המצבה: עין תדמע על האי שופרא דבלי בארעא. חבל על דאבדין, שלם ומידתו שלימה בכל מידות אשריו נוח לבריות, תוכו כברו יראת ה׳ אוצרו אשר קדשוהו שמים. אוי ביא- ביא נזעק במר על הלקח ארון האלוקים הח׳ הש' והכולל יצחק בנישתי, נלב״ע שנת תער״ב (1912).

רבי חביב בנישתי נוסח המצבה: מצבת הזקן הכשר חביב בנישתי ז״ל. נלב״ע ח׳ תמוז שנת התרע״ה (1915).

רבי יוסף בנישתי השני בן כהר״ר שלמה בנישתי, נזכר בחתימת שטר ירושה עם כה״ר יהודה בן כהר״ר הח׳ הש׳ המוץ שלמה בנישתי, שנת העתיר״ו(1926). רבי יוסף הוא אביו של רבי שלמה השלישי זצ״ל.

אות ג׳

רבי אהרן גבאי נוסח המצבה: כהר״ר הח׳ הש׳ אהרן גבאי ז״ל, יח׳ לחו׳ תמוז ש׳ התר״ך

.(I860)

רבי שלמה בן דוד גבאי בהסכמת חכמי מראקש, ״נתמנה על ביצוע התקנה לדרך גביית כספי ההקדש וחלוקתם לתלמידי חכמים ועניים, בשנת בברית״י(1864) [גנזך מראקש חוב׳ 1929].

רבי שמעון גבאי נוסח המצבה: ח׳ הש׳ והכולל שמעון בנו של הח׳ הש׳ והכולל הדיין המצוין כמוה״ר יעקב גבאי. נלב״ע ביום ד׳ בשבת שנת תרס״ו(1906).

רבי יעקב גבאי נוסח המצבה: פ״נ הח׳ הש׳ כמוה״ר יעקב גבאי נ״ע, נלב״ע יח׳ תמוז שנת עזר״ת (1917).

לא יודע אם יש קשר בן שני החכמים האלה, גם מבחינת הבדלי הזמן. רבי יעקב האב, נלב״ע בשנת עזר״ת (1917) ורבי שמעון הבן, נלב״ע בשנת התרס״ו(1906).

רבי מסעוד גבאי נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כמה״ר מסעוד גבאי נלב״ע התרצ״א (1931).

רבי אליהו גבאי הה׳ הש׳ החזן, הרב המפואר. הפייטן המהולל, נעים זמירות כה׳׳ר אליהו גבאי, הידוע בכינויו אליהו ׳למואגני׳ [=השען] חי׳ במאה השביעית והשמינית היה מתפלל כחזן בבהכ״נ של הרב הדיין כהר״א סמאנא זצ״ל. או בכינויה הידוע ׳צלאת מולאי ייג׳י.

רבי יעקב גדליה מו״ץ במראקש חי במאה החמישית. והוא אחד מארבעה שהיו בחברת מוהר״ר שלום בוזגלו, מחברי מקדש מלך. ובהקדמתו לספר הנז׳ תארוהו בזה״ל: אריה דבי עילאי דיתיב בתוואני לבאי, הנמנה תמיד לכל דבר מיצוה, ויחדיו נמתיק סוד באהבה ואחווה. הוא אחד המיוחד מבני עליה מעלת הח׳ הש׳ הדיין המצוין כמוה״ר יעקב גדליה זלה״ה. יש פס״ד ממנו בש׳ תצ״א (1731) באגדיר, יחד עם מו״ה משה בלחזאן ז״ל היה מורה צדק באגדיר. מל״ר, דף ע טור ד.

רבי יהודה ג׳ייאן אחד מחכמי מראקש חי במאה הא׳ לאלף השישי, ונתבש״ט ה״א ע׳ (1310). והזכיר אותו הגאון החיד״א זצ״ל, בשה״ג, אות ר׳ יהודה בן גליל. מל״ר, מד טור א.

רבי שלמה גנון נוסח המצבה: חתיכת ציון קטנה שעליה כתוב: שלמה בן אברהם גנון שנת תפ״ח (1728) יתכן ורבי אברהם הדיין ז״ל שייזכר להלן, נמנה על צאצאיו.

רבי אברהם גנון נוסח המצבה: מצבת קבורת הח׳ הש׳ והכולל סבא דמשפטים כמוה״ר אברהם גנון.

המצבה עשויה כולה טיט צמודה לקיר מכוסה ירוקת, כי השמש כמעט ואינה מגיעה לה. אותיות הטיט מתפרקות יחד עם הירוקת שעל המצבה נשאר עליה המספר 666 כלומר שנת תרס״ו(1906).

רבי סעיד גנון להלן נוסח המצבה:

צדיק כתמר יפרח האת לעדה / לקחת כלי חמדה־

נטע נעמן/ זית רענן/ צורבא דרבנן שליח ציבור ומלמד תינוקות של בית רבן ועל המונים דרשן:

ירא ה׳ מנעוריו /מה גדלו מעשיו.

צדיק בתומו מתהלך, החכם השלם והכר, סעיד גגון.

עלה השמיימה יום ד׳ ב׳ לח׳ אדר א׳ התרצ״ח 19381).

בצורת במאראקש

להלן סיפור מרתק, החושף גדולתו של רבי סעיד גנון ז״ל. גשם אחד מתחלואיה הקשים של מרוקו בכלל ומראקש בפרט, אלו השנים השחונות החוזרות על עצמן במחזוריות בלתי צפויה, לרעתן של השנים הגשומות. אחת קשה מבניהם אני זוכר בשנת 1935/6. היו אלה שנתיים של יובש, שסחט כל טיפה של לחלוחית מהארץ. ימים קיציים, ולילות של קור יבש החודר לעצמות. בני אדם מזי רעב מתים מחוסר תזונה מינימלית שאינה בהישג יד, והעיניים נשואות אל על בוקר וערב, מצפים לרחמי שמים. עצירת הגשמים, היתה השיחה שעליה מדובר בפי כל, ומסתיימת בבקשה השגורה בפי כולם ערבים ויהודים כאחד: אללה ייעתקנא בשתא [= ה׳ יחיש לנו גשמי ברכה]. הצרפתים לא היה בכוחם לזון מיליוני הפיות הרעבים. להפך, בזמן השפע הם אכלו את טוב הארץ. ונראה אז שזו לא היתה הבעיה שהדאיגה אותם, הם לא אלו שפתחו תחנות חלוקת מזון לרעבים. על כל פנים את אלה שעדין יש בכוחם להתפלל עשו זאת כל אחד בדרכו, והחשוב מכל כולם כאחד. המוסלמים קראו למאמיניהם לתפילות המוניות, ועצרות קרואות בערים ובכפרים. ׳הטולאב׳ [=מלמדי התינוקות] הוציאו תלמידיהם לרחוב בתהלוכות של קריאות קצובות בחרוזים. כגון: סבולא עטשאנא ג׳יתהא יא מולאנה [=ר״ל : השיבולת שחונה / אדונינו הושע נא]. או לשם גיוון: אלחרראייתא  טלאב שתא יעטיך אלאה. קריאה לנחליאלי: [=נחליאלי בקשי גשם/ אותך ישמע ה׳].

תהלוכות כאלה היו לאות אזהרה לבאות. שנות בצורת במרוקו, היו מותירות אחריהן חללים לאלפים ומאות, ורבים מתים מרעב ומחלות מתלוות. מהגרים כפריים זורמים לערים למצוא תעסוקה כלשהי שאיננה בנמצא, ולו תמורת מעט אוכל בלבד. הם שולחים את ידם בכל, ומי יבוז לגנב שגנב דבר מה לאכול- ועוד יותר מיהודי. אבל מאחיו המוסלמי אם ינסה לשלוח יד בגניבה, הרי הוא מתחייב בנפשו!. סיכוייו יהיו יותר טובים לקבל משהו אם יבקש כצדקה, ולכן היהודים היו מטרה נוחה לחמסנים רעבים. יושבי ההר הכפריים בשנות בצורת, היו משתמשים בסוג של שיחים בעלי שורשים של ליבה לבנה רכה. עוקרים אותם מהאדמה, מייבשים וטוחנים אותה כתחליף לקמח. לחולים וחלשים היה נצבט בבטנם ומקרב את סופם, ורק מעטים מסתגלים ומחזיקים מעמד לסוג רע זה של אוכל. ודומה היה כי הרבה מהם העדיפו למות עם בטן מלאה ומהר, ולא מיתת רעב של גסיסה מתמשכת ר״ל.

מכל האמור לעיל, אין זאת אומרת שהיהודים מצבם מניח את הדעת, אבל הודות לעזרה ההדדית בניהם ושל אחיהם מקרוב ומרחוק. היו מצליחים איכשהו לשבור בקושי רעבונם, כי לא תמיד הקומץ משביע את האריה, אבל בדרך כלל היה בו כדי להשיב נפש.

עמוד קכז

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי– בצורת במאראקש

קִדּוּשׁ לְפוּרִים

יֵשׁ לִי חִדּוּשׁ

אֲנִי אוֹמֵר קִדּוּשׁ

לוֹקֵחַ תַּ'יָיִן לֹא שִׁכּוֹר עֲדַיִן

מְקָרֵב לָפֶה

לְמָה אֲנִי מְצַפֶּה?

אָה כֵּן! בִּמְחִילָה אֲנִי מְתַקֵּן

סַבְּרִי מָרָנָן

(אֲנִי כָּזֶה מְחֻנָּן!)

הַנִידוּ חֲבֵרִים תַּ'רֹאשׁ

חִשְׁבוּ עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ

בַּרְנַשׁ חָבִיב שֶׁכָּזֶה

הָיָה שָׁמֵן, לֹא כָּזֶה רָזֶה

הָיָה מֶלֶךְ, בָּחוּר כָּאֶרֶז

לְזִכְרוֹ שִׁיר אֲנִי חוֹרֵז

אָמַר לְמַלְכָּתוֹ וַשְׁתִּי

בּוֹאִי עִמָּנוּ"- כּוֹסִית תִּשְׁתִּי

כֵּן? אָמְרָה לוֹ הַחֲמוּדָה

'תָּה"מַשְׁאִיר אוֹתִי גַּלְמוּדָה

תָּמִיד מוֹצִיא לִי תַּ'מִּץ 

וְ"עַכְשָׁו עַל חֶשְׁבּוֹנִי מַשְׁוִיץ?

שְׁתֵה לְבַד יָא אַהְבָּל

לַחְתִּיחָס אֵלֶיךָ חֲבָל

אַתָּה לֹא בָּרָמָה שֶׁלִּי

עוֹדְךָ קָטָן"בִּשְׁבִילִי!

אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ כִּמְעַט נֶחֱנַק

הוֹצִיא מִכִּיסוֹ תַּ'אַרְנַק

הוֹשִׁיט לָהּ חֹפֶן דּוֹלָרִים

"וַשְׁתִּי! "! לֹא לִפְנֵי זָרִים!

אַךְ וּשְׁתֵּי סוֹבְבָה תַּ'גַּב

וּבְלִי הֵינֵד קַל שֶׁל עַפְעַף

עָזְבָה אוֹתוֹ לַאֲנָחוֹת

עִם 20.000 אוֹרְחִים לְפָחוֹת.

אוֹהוֹ! לָזֶה אֵינִי מוּכָן

קָרָא לְעֵבֶר הַשַּׂר מְמוּכָן

מִי הוּא הַמֶּלֶךְ כָּאן?

אֲנִי אוֹ רַקְדָנִית הַקַּן־קַן!

אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה בְּצָרָה

קָרָא מְמוּכָן, אֵין כָּאן פְּשָׁרָה

אִם לֹא תַּתִּיז רֹאשׁ לַסּוֹרְרָה

יַגִּידוּ הַמֶּלֶךְ הַזֶּה פְסָארָה!

כָּךְ בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר נִמְהָר

אֲחַשִׁי לְוַשְׁתִּי אֱמוּנִים לֹא שָׁמַר

הִיא לְבֵיתָם מֵעוֹלָם לֹא שָׁבָה

כִּי עָרְכוּ לָהּ תְּפִלַּת אַשְׁכָּבָה !

אֶהְבָּלֵנּוּ לֹא יָכוֹל לְהֵרָגַע

אַחֲרֵי וּשְׁתֵּי עוֹדֶנּוּ מְשֻׁגַּע

עַל מִשְׁכָּבוֹ בַּלֵּילוֹת הוּא בּוֹכֶה

"אֶת אִשְׁתִּי וַשְׁתִּי אֲנִי רוֹצֶה !"

הֵבִיאוּ לוֹ קַמַּמְבֵּר וְקַשְׁקָבָל

עָרְכוּ לִכְבוֹדוֹ קִרְקָס וְקַרְנָבָל

אַךְ הוּא צָעַק לְהָמָן

אִרְגֵּן תַּחֲרוּת יְפִי, מְנֻוָּל!

אָז בָּאוּ לְפָנָיו כָּל הַבָּנוֹת

יָפוֹת חֲכָמוֹת גַּם שְׁנוּנוֹת

זוֹ רָקְדָה זוֹ נִגְּנָה עַל פְּסַנְתֵּר

אַךְ הַטּוֹבָה מִכֻּלָּן הָיְתָה אֶסְתֵּר

אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִיָּד נִדְלַק

אַפּוֹ סָמוּק, אַחֲרֶיהָ דָּלַק

"אִם דַּקּוֹתִים תִּשְׁהִי אִתִּי בַּחֹשֶׁךְ

כֶּתֶר מַלְכוּת אָשִׂים עַל רֹאשֵׁךְ!"

אַתָּה מַצִּיעַ לִי הַצָּעוֹת מְגֻנּוֹת

אוֹתִי, אֲדוֹנִי, אִי אֶפְשָׁר לִקְנוֹת

אִם רוֹצֶה אַתָּה לְבַקֵּשׁ אֶת יָדִי

פְּנֵה בְּהֶקְדֵּם לְמָרְדְּכַי דּוֹדִי."

אָז אָמַר אֲחְשִׁי לְמָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי

מָרְדְּכַי – דּוֹד אֶסְתֵּר – יְדִידִי

אֶסְתֵּרִיקָה הִיא אֲהוּבַת נַפְשִׁי!

אוּלַי אֵרָאֶה לְךָ טִפְּשִׁי

אֲבָל הִתְאַהַבְתִּי בָּהּ מֵעַל רֹאשִׁי

תֶּן לִי, תֶּן לִי אֶת שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי

מָרְדְּכַי חָשַׁב: קְצָת מְטוּרְלָל

אַךְ כְּשִׁדּוּךְ, זֶה לֹא רַע כְּלָל

וְכָךְ אֶסְתֵּר קְרוּעַת עֵינַיִם בַּפוּךְ

נָשְׂאָה לַאֲחְשִׁי הַמְאֻשָּׁר מֵהַשִּׁדּוּךְ

וְעַכְשָׁו רַבּוֹתַי כּוּלִי דָּרוּךְ

לְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן בָּרוּךְ…

מהן אותם מלים-אשר כנפו-קידוש לפורים

ב. עניינים נוספים

שמות החודשים העבריים כולם מצויים בכתב ומוכרים בלשון המדוברת גם להדיוטות, כפי שהעיר בר-אשר, בניגוד לדעתו של לסלאו. נציין במיוחד את החודשים אדר ואייר. הצירוף המשמש במרוקו כדי לציין את חודש העיבור אדר שני הוא אדר ואדר. כך גם בלשון הדיבור: |פִסְתְוָוא דִי סְבְע סְהוּר כּוּנָא נְקּוֹלוֹ אַדַר וָאדַר ( adar wadar = בחורף של שבעה חודשים הינו אומרים אדר ואדר. בלשון הכתובה מצוי גם הביטוי אדר שני, אלא שהוא נאמר מפיו של תלמיד חכם, רבי חיים פינטו(ש״ח 10). שם החודש אייר נהגה ayyar (ראה לעיל § 79). לעומת שמות החודשים המצויים כולם בכתב או בדיבור, בין ימי השבוע

מצוינים רק שלושה ימים בשמות עבריים: יום שני, יום חמישי ויום שבת, שהם ימי הקריאה בתורה בבית הכנסת.

המילה חג אינה משמשת במרוקו, אבל המילה חול וצירופיה מצויים הרבה בלשון הכתובה ובלשון הדיבור. גם הביטוי העברי חול המועד מצוי 600 פעמים בלשון ההלכה, לעתים קרובות בציון שם החג (חול המועד דסכה, חול המועד די פסח); ואילו הביטוי הערבי המקביל לוסטאן נדיר יותר. בלשון הדיבור מוכרים היטב שני הביטויים. שמות שבתות מיוחדות מצויים בעיקר בלשון ההלכה (שבת חזון / שבת איכה, שבת שירה); שלא כשמות החגים וימי הזיכרון, השכיחים גם בלשון הדיבור.

שמות הסעודות בשבת רווחים בעיקר בפי ת״ח ובחלקם גם בפי ה״מבינים״. מצוי גם הצירוף סעודת מצווה, אך שכיחה יותר המילה סעודה, המכוונת לסעודת מצווה, לעתים בצירוף שם הסעודה: סעודה דלמילה, סעודה די פק לכוהן = סעודת פדיון הבן, סעודה דלמשמרה = סעודת האבל או יום השנה. גם שמות התעניות הם יסודות עבריים (תענית הדיבור, תענית חלום, תענית יחיד, תענית צבור), אך כדי לציין את הצום שימשה בדרך כלל המילה הערבית צייאם.

מושגים מתחום הלימוד: תלמיד — מושג כללי המשלב בתוכו משמעויות אחדות השלובות בדרך כלל זו בזו: תלמיד בבית המדרש, תלמיד חכם באופן כללי, אדם שעיסוקו רק בתלמוד תורה, כינוי למי שהולך בדרכו של רב גדול, ועוד; ליד הביטוי ארבעה ועשרים [=תנ״ך] משמשת המילה תורה כשם כולל לתנ׳׳ך ולמקורות אחרים, כולל דברי חז״ל; וכן כדי לציין משמעות כללית של לימוד תורה או קיום מצוות התורה.

יסודות ארמיים ומונחים מתחום ההלכה מצויים בעיקר בלשון הלכה ובפיהם של תלמידי חכמים. מלאכה דאורייתא, מלאכה דרבנן, חלול שבת — בלשון הדיבור מקובל יותר הביטוי הערבי חררם סבת (למשל במראכש), או qsar ssabt (למשל בתאפילאלת). לעומת זאת לעניינים רבים בחיי היום יום משמים יסודות עבריים: לעירוב; תקון(מתחום הקבלה); שמות תפילות וברכות, מצוות ועברות.

הלשון הכתובה עשירה בנוסחאות קבועות.

א. ביטויים קבועם הנאמרים בהזדמנויות שונות. אחרי שמזכירים אנשים שנפטרו או שאינם בחיים — זכרו לברכה, נוחו עדן, ע״ה, תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. אנשים שנפלו במלחמה או שנרצחו – ה׳ ינקום נקמתם, ה׳ ידרוש דמה. אנשים חשובים — ה׳ יחייהו וישמרהו, ייזכר בטוב. אנשים שעשו מעשים טובים — ישלם ה׳ פעלם ותהי משכורתם שלמה. אנשים שעשו מעשים רעים — ארורים הרשעים, ימח שמו, ימח שמו וזכרו, כן יאבדו. כינויי גנאי לאנשים – בהמה בצורת אדם. התפעלות והערכה — בן פורת יוסף.

ברכות הנאמרות באירועים שונים (קבלת פנים, שמחות, שבתות, חגים וכד׳): שלום עליכם / עליכם שלום; ברוך הבא, כל הבא ברוך יהיה; בלשון הדיבור מקובל יותר הצירוף המעורב די זא ברוך הבא = מי שבא ברוך הבא. וכן: שבת שלום, במזל טוב, בסמן טוב, תזכו לשנים רבות, תחיה ותאריך ימים.

ביטויים הנאמרים על א״י ומקומות בא״י(ירושלים וטבריה) — תבנה ותכונן, תובב״א. ערים וארצות שמחוץ לארץ ישראל — יע״א, יע״ה.

ביטויים של הסתייגות כשמזכירים דבר רע: בר מנן, ח״ו, ל״א, לא עלינו, רחמנא ליצלן, ישמרנו ה׳.

איחולים וביטויים שעיקרם בקשה ומשאלה, כגון: אמן, במהרה בימינו, יהי רצון. ][אם הוא רוצה לעשות נטילה שלוש פעמים במקום פעמיים] תבוא עליו ברכה (מ״ב ד, א).

ביטויים של הבעת ביטחון בה׳: בעזרת האל או בעזרת האל ובישועתו, בעזר הבורא יתברך, שבח לאל. הביטוי אם ירצה ה׳ אינו משמש במרוקו, ונכנס ללשון הכתובה בהשפעת העברית החיה. הביטויים שמשתמשים בהם במרוקו הם אילא יחב מולנא = אם ירצה ה׳, או בזהד ללאה, בזהד רבבי = בכוח האל.

ביטויים להבעת צער, אכזבה או חרטה וגם ביטויי קריאה למיניהם, כגון: בעוונות, בעוונות הרבים, בעוה״ר והרעים, חטאתי, חטאתי עוויתי, אוי לו, אוי לי, שומו שמים על זאת.

ביטויי שבועה, הסתייגות או אי התחייבות: אל חי כל ישראל, בדיבור דשי״ת [=בדיבור דשם יתברך], בלא נדר, בלא ספק.

נוסחות קבועות בפנייה לקהל המצויות בכתב והנאמרות גם על פה: אחי ועמי, אחינו היקרים, השי״ת יתמיד שלומכם וטובתכם, שמעו לי רבותי; אחר דרישת שלומכם הטוב (במעבר שבין הברכות שבתחילת המכתב לבין גוף המכתב).

ביטויי ברכה אופייניים בסופן של ידיעות שונות, כגון: ואתם שלום, ושומע לנו ישכון בטח, קהל קדוש ברוכים תהיו.

בלשון הכתובה אנו מוצאים ביטויים נוספים הקשורים בדרך כלל לתוכנו של הסיפור. ביניהם ביטויים שעיקרם תפילה ובקשה מהקב״ה להציל אותנו מצרות שונות, שהן נושא הסיפור או הידיעה בעיתון — ה׳ יצילנו, ה׳ יצילנו מן הגאווה והקנאה. ביטויים שעיקרם תפילה לגאולה, ביאת המשיח ובניית בית המקדש — ה׳ יזכנו לבניין בית קדשנו, הקב״ה ישלח לנו משיח בקרוב. ביטויים שעיקרם איחולים לחזרה בתשובה ולכפרה — ה׳ יחזירנו בתשובה שלמה, ה׳ יחזירנו למוטב. ביטויים שעיקרם תפילה ובקשה מאלוהים לעזור לנו ולהיטיב אתנו (כפי שקרה באותם סיפורים או באותן ידיעות) — הקב״ה יאמר די לצרותנו, ה׳ יזכנו לשמור שבתות וימים טובים.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

עמוד 94

ו. אף מספר שבעת הקנים משמשים את יכי״ן לסדר הישיבה בבית המדרש.

במילה ׳נרות׳ מוצא יכי״ן רמז. בשם – נרות – טמונה התורה וחמישים שערים, הנרות הם התלמידים אף בהם טמון פוטנציאל וחמישים שערים, בשערים אלה על המורה לבור לו דרכי הוראה ולמידה. יכי״ן מוצא רמז נוסף למעלת המלמד תורה לאחרים:

״רמז כוונת הכתוב ׳ה׳ חפץ למען צדקו׳ אמר ׳יגדיל תורה ויאדיר׳,

רוצה לומר – למען צדקו יתברך רוצה ה׳ בעמו, שמי אשר יגדיל תורה דהיינו המלמד תורה לתלמידים שמגדילה ומלמדה לאחרים, הנה שכרו אתו שיתגבר בתורה כמעיין המתגבר ממש.

וזהו ׳ויאדיר׳ דהיינו שקאי על החכם המלמד שמתעלה בחוזק התורה ובתוקפה האמיתי, ועל כן אמר ׳בהעליתך את-הנרות׳ – הדא הוא דכתיב: ׳ה׳ חפץ למען צדקו… ׳

יכי״ן מנסה בכל הדרכים האפשריות לעודד, לשכנע להירתם למשימת הפצת והרבצת תורה – בנימוקים חברתיים, רציונאליים בדרך הפשט ובדרך הרמז, מחפש הוא בכתובים פסוקים ואסמכתאות המורים לעשות זאת. נעיין בעוד כיוון:

״ובעניין המלמד תורה לאחרים רמזתי עניין נחמד בסייעתא דשמיא במילת- לֻחֹת – לוחות התורה שבאה בארבעה פנים:

א.שנכתבה בלי מלוי אלא לחת. (שמות כד׳,יב׳)

ב.שנכתבה ל ו ח ת באות ו׳ אחת בצד ימין הקורא.(דברים ט׳,ט׳)

ג.שנכתבה גם כן לחות באות ו׳ מן צד שמאל הקורא. (שם,ד׳,יג׳)

ד. כפי הקריאה שקרינן לה לוחות בשתי אותיות ו׳ – ימין ושמאל.

ואמרתי על פי האמור אם אפשר בסייעתא דשמיא דהיינו: שכל אחד חייב ללמד לחברו תורה מה שהוא יודע, וכן חברו גם כן, וכן חברו גם כן ילמדנו מה שיודע הוא – חברו אינו יודע. ואפשר שזהו רמז אות ו״ו שמִלּוּאָה גם כן ו״ו פעם אחרת מה שאין כן בכל אותיות התורה… אכן על פי האמור ניחא לרמוז שכל אחד מישראל שלומד התורה, שנרמזת באות ו׳, שהיא אילנא דחיי, חייב ללומדה גם כן עם חברו השווה לו, וזהו אות ו׳ של מילוי והיינו צירוף ו״ו שכל אחד חייב ללמד לחברו להיות כמוהו. ומעתה זהו הרמז לחת החסרה כולה כנגד התלמידים אשר הם חסרים מכל טוב התורה שניתנה בלוחות, ולוחת ולחות כנגד החברים שכל אחד מלא מצד אחד וחסר מן הצד השני, דהיינו שזה יודע עניין אחד וחברו יודע עניין אחר. ולוחות אשר מלאה מכל קצוותיה, רומזת על החכם הגדול אשר מלא מכל טוב התורה מכל קצוותיו כולם. לרמוז דחייב האדם ללמוד תורה מרבותיו, וזהו רמז לוחות המלאה, וכן חייב ללמוד תורה מחבריו שכל חבר ילמד חברו מה שיודע, וחברו גם כן ילמדו גם הוא מה שהוא יודע, וזה רמז ל ו ח ת ל ח ו ת, וכן חייב ללמוד תורה גם מתלמידיו וזהו רמז לחת, אשר חסרה מכל קצוותיה, וכמו שכתוב בש״ס ״הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי, ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״ [מכות י׳ א׳] ועשיתי בהם סימן טוב 'חרו״ת על הלחות׳

[שמות לב׳־טז׳] ראשי תיבות ח ר ו״ ת – חביריו רבותיו ותלמידיו״. (שם, כ״ט).

יכי״ן רואה בלימוד תורה לאחרים ערך עליון, תכלית ויעוד.

ח. לא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים

מטרת ההוראה להנחיל את אותם ערכים, הנהגות מידות שמעניינה של החברה באשר היא להנחיל, כמובן הדבר אמור גם ביחס למלמד התורה, הצלחתו תימדד בעצמת השפעתו על תלמידיו, יכי״ן מוצא לכך תימוכין וכך הוא כותב:

״ובזה פרשתי אני הדל בעוניי אם אפשר כוונת הכתוב שאמר: [ירמיהו ט׳-כב׳-כג׳] ״אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידע אותי כי אני ה׳ ״ – ויש לדקדק מאי קאמר ׳בחכמתו׳ – ׳בגבורתו׳ – ׳בעשרו׳, בכינוי – היה צריך לומר אל יתהלל חכם בחכמה, ואל יתהלל הגיבור בגבורה, וגו׳י שנית מאי קאמר ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל׳ דמשמע דקאי על האמור – שאף על פי שאמרתי אל יתהלל בחכמה וגו׳ הנה יש בהם צד ששייך להתהלל בהם עצמם, וזהו דיוק ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל׳, דאם לא כן היה צריך לומר: ולא יתהלל כי אם השכל וידע אותי, ואם כן מהו הצד שבהם שיתהלל בו המתהלל? שלישית – מאי קאמר ׳כי אני עשה חסד׳ וגו׳ דמי לא ידע בכל אלה, מה עניין זה לקודם לו, ולא קרב זה אל וה ! אכן כפי האמור יובן בסייעתא דשמיא אם אפשר, שהנה החכם הלומד תורה אם הוא אינו משפיעה ומלמדה לאחרים – אינה נקראת כי אם חכמתו דווקא, שהרי אין לזרים אתו שאינו משפיעה , אבל אם משפיעה לאחרים הרי משותף בה עם אחרים – ואינה חכמתו לבדו, וכן בעושר שאם אינו נותן ממנו לשום אדם כי אם שמור לבעליו לו לבדו ושום תלמיד חכם ושום עני בל ימצא בארמונו, וכל כספו וזהבו לו לבדו הוא, אזי נקרא עושרו דווקא בכינוי, אבל אם הוא מחונן עניים ומחזיק ביד לומדי תורה הרי הוא נעשה שותף עמהם לשם שמים, וכן יש לומר בגיבור אם כל גבורתו אינה לעצמו דווקא אלא שהיא עשוייה בסיבת כל ישראל אינה נקראת גבורתו בכינוי, אכן אם אינה אלא לו לבדו נקראת גבורתו.

המורם מהאמור שיש ב׳ בחינות בחכמה, וכן בעושר, וכן בגבורה. בחינה ראשונה היא – שאל יתהלל בה המתהלל, אם אינם נהנים מהם אחרים אלא בעליהם לבדם, ואזי נקראים בכינוי לבעליהם – חכמתו, עושרו, גבורתו.

ובחינה השנית – שבהם יתהלל המתהלל אם נהנים מהם בני אדם שאזי אינם נקראים בכינוי לבעליהם, והעושים כן הרי הם דומים לקונם, שכמו שהוא משפיע לזולתו כן גם הם משפיעים לזולתם.

ואזי שפיר נבראו, כדבר האמור שלא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים.

וזה שיעור הכתוב אם אפשר, אל־יתהלל חכם בחכמתו׳ דייקא חכמתו, דהיינו שאינו משפיעה לאחרים.

וכן ׳אל יתהלל העשיר בעשרו׳ דייקא בעשרו שמכונה אליו, שאינו משפיע ממנו לזולתו.

וכן העניין ״בגבורתו״, אמנם אם הוא משפיע שלוש בחינות אלה לישראל עם קודשו, שפיר יתהלל בהם בעצמם, וזהו ׳כי אם בזאת יתהלל׳ דייקא ׳בזאת׳ כאמור שבדבר האמור אל יתהלל, יש בחינה אחרת שיתהלל בהם בעצמם והיא ׳השכל וידע אותי׳ – שמשפיע ממה שיש בידו לאחרים בעבור כבודי, אם תורה אם ממון אם גבורה, והגבורה הזאת יש בה שני פירושים, או עניין הגבורה ממש כפשטה שמתגבר על הפושעים ועושי רשעה, או תהיה הגבורה הנכבדת שהיא יראת שמים וכבישת יצר הרע, שזהו הגבורה האמיתית.

ולדייק ׳השכל וידוע אותי׳ כאמור, הכוונה שהתבונן והרגיל אחרים מבני ישראל בתורה ובמצוות עד שהייתי ידוע להם ידיעה ברורה ונכונה, ועל כן לא אמר ויודע אותי, והטעם לכל זה הוא ׳כי אני עושה חסד משפט וצדקה בארץ׳ רוצה לומר שכמו שאני משפיע כן גם אתם, אני רוצה בכם להיות כולכם משפיעים – לפי שזה עיקר ביאתכם לעולם, וזהו שסיים ״כי-באלה חפצתי נאם־ה׳ ״, דהיינו שזהו עיקר חפצי אשר שלח שלחתי אתכם לעולם הזה כדי לזכות להיות משפיעים״ (שם, מ״א־מ״ב).

נחתום פרקנו זה בדברי יכי״ן בדרך רמז:

״ואני בעוניי ארמוז תירוץ זה בכתוב: דליכא מידי דלא רמיז באורייתא, ראשי תיבות [של הפסוק] ׳משמרת ה׳ שמרו על פי׳ [במדבר ט׳ כגי] – משפי״ע – ושתי אותיות אחרונות של מילת ״משמרת״ עם שתי אותיות אחרונות של שם הוי״ה ברוך הוא ־ – צירופה תור״ה לרמוז ההשפעה להשפיע התורה.״

ט. לסיכום:

לא הצגתי את משנתו החינוכית של יכי״ן במלואה, אלא רק רעיונות ומסרים חינוכיים אחדים שמהם עולה דמותו של מחנך המיטיב להכיר את קהל תלמידיו, למצוא מסילות אל לבם, לכוון להדריך להציב מטרות ויעדים כיצד להלך ולבור את הדרך אשר ילכו בה למצוא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם, במאמר זה התבססתי על החיבור ״זך ונקי״ שאף הוא לא מוצה, וכאמור, כתבים רבים לו ליכי״ן. ראוי שתיעשה עבודת מחקר מקיפה שתחשוף את משנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו זיע״א.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:

83 – كون لطيف مع الجميع ،بتكون محبوب عند الجميع.

כּון לַטיִף מְעָ(א)לְגַ׳מִיע,בְּתְכּוּן מַחְבּוּב עְנְד(א)לְגַ׳מִיע.

היה נעים לכל, כדי שכולם יאהבו אותך.

84 – لا تنصح جاهل بعاديك

לָא תִנְצַח גָ׳אהֵל בְּעָאדֵיכּ.

אל תייעץ לטיפש – ישנא אותך.

85 – محبتك مثل عشب السطوح ما بتلحق تطلع لحتى تروح

מְחְבְּתֵכּ מֵתַל עַשְבּ(אל)סְטוּח מָא בְּתִלְחֵק תִטְלַע לְחְתא תְּרוּח.

אהבתך דומה לעשב הגגות, לא מספיקה לצמוח וכבר נעלמת.

על אי ההתמדה באהבה.

86 – المحبه والشاك ما بجتمعوش

אְלְמְחְבַה וּ(אל)שַׁכּ מָא בִג׳תִמְעוּשׁ.

-אהבה והחשד לא ידורו יחדיו.

אהבה צריכה להיות נקיה מחשדות.

87 – وقع في الحب، ارتفع التكليف

וַקֵע פִי(א)לְחֻב, אֵרְתֵפַע(אל)תַּכְּלִיפ.

נפל באהבה והמחיר עלה.

88- اذا بدك صاحبك يدوم، حاسبه كل يوم

אִזָא בְּדְכּ צָאחְבְכּ יִּדוּם, חַאסְבּוּ כֻּל יוּם.

אם אתה רוצה שחברך ישאר, עשה עמו חשבון כל יום.

89 – ما بتعرف من الحب الا وحشتونا

מָא בִּעְרָאפ מֵן(א)לְחֻב אִלָּא וַחַשְׁתוְנָא.

אינו מבין באהבה אלא- התגעגענו אליכם.

אדם פשוט ובור, שאינו מבין.

אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה

עמוד 45

עורכת הדין הלן קאזיס-בן־עטר נולדה בטנג׳יר, ועקרה עם משפחתה, בהיותה בת 20, לקזבלנקה, שם נישאה למשה בן-עטר. לצד עבודתה המקצועית היתה פעילה מאוד בתחומים יהודיים. ב־1935 נבחרה לנשיאת ויצ״ו בקזבלנקה. בראשית 1939 עם מות בעלה (והוא רק בן 39) ירשה אותו בתפקיד נשיא אגודת בוגרי כי״ח בקזבלנקה (Association des Anciens Élèves de L’AIU à Casablanca). בפרוץ המלחמה פתחה במועדון האגודה לשכת התנדבות לצבא הצרפתי. רבים נרשמו, אך הצרפתים לא ששו לקבל מתנדבים יהודים, כפי שהזכרתי לעיל. קאזיס־בךעטר עצמה התנדבה ל״צלב האדום^,, הצרפתי ולמדה את מקצוע האחות, מינואר ועד יוני 1940, באחד מבתי־החולים בעיר. ב־18 ביוני – לפי דבריה: ב־9.00 בבוקר, דהיינו לפני קריאתו המפורסמת של דה־גול מלונדון, הביאה במו ידיה מכתב לקונסוליה הבריטית שבקזבלנקה, בו העמידה את עצמה ואת רכושה לרשות בריטניה, במקרה שצרפת תחתום על הפסקת אש או שלום נפרד עם גרמניה. נראה, שהבריטים תייקו את המכתב ולא דרשו ממנה כלום, מלבד מסירת כל אינפורמציה שתוכל ללקט. היא עשתה זאת, לדבריה, גם לאחר שהקונסוליה הבריטית בקזבלנקה נסגרה, ואת מכתביה הפנתה לטנג׳יר באמצעות הדואר הדיפלומטי האמריקני.

משלקחה על עצמה לדאוג לפליטים, ביולי 1940, היה על קאזיס-בן-עטר לפתור קודם כל את בעיית איכסונם. היא השתמשה לצורך זה באולמי אגודת בוגרי כי״ח שברחוב  Lacepedeמס׳ 46, שם פתחה גם מטבח, בעזרת מתנדבים. מחוסר מקום ומחוסר תנאים להאכיל שם מספר אנשים גדול, הופנו חלקם לקבלת ארוחות בגן הילדים של הקהילה. ועד הקהילה תמך כספית ואירגונית בוועד, אולם בחלק ניכר מההוצאות נשאה אגודת בוגרי כי״ח. למען הסדר הטוב דאגה קאזיס־־בן-עטר שאגודה זו תעביר מדי חודש בחודשו רשימת הוצאות לוועד העזרה, אולי בתקווה להחזיר הוצאות אלו כאשר יצליח הוועד לאזן את תקציבו.
כן קיבל הוועד תרומות מאנשים פרטיים, מאירגוני סעד מקומיים לא־יהודיים, ואף ממשרדים ממשלתיים.

סיכום

נסקרה כאן פעילותם של שני ועד עזרה לפליטים יהודים, של טנג׳יר ושל קזבלנקה. אין זה אומר שבערים אחרות לא נעשה מאומה בתחום זה. במוגדור, מראכש, מכנאס ופאס, הגישו היהודים המקומיים את כל העזרה שיכלו למי שהזדמן לקהלם. הם אירחו יהודים שיצאו ממחנות העבודה וההסגר, גם במשך תקופות ארוכות. זה היה יכול להיות מתוך יוזמה אישית של משפחות מסוימות, אך לרוב אורגן במסגרת הקהילה. אמנם לא קמו בקהילות אלה ועדי עזרה מיוחדים, אך הפרנסים הכניסו את הדאגה לפליטים לסדר יומם ולטיפולם השוטף. הם גם נענו לבקשות העזרה ושיתוף הפעולה מטעם הוועדם המאורגנים הגדולים, בקזבלנקה ובטנג׳יר. ועדים אלה היפנו אליהם פליטים וביקשו שידאגו להם, וגם ביקשו את עזרתם הכספית. פעמים קרה גם ההיפך, והוועד הקזבלנקאי שלח כספים לקהילות כדי שישמשו את הפליטים, או אף העסיק אנשים מטעמו בקהילות אלה. כך קרה בעיקר במוגדור, הסמוכה למחנה הגדול סידי אל־עיאשי; ולאחר מבצע ״לפיד׳ – באוג׳דה, הקרובה למחנות העבודה עין־גנפודה, ג׳רדה וברגנט. הוועד הקזבלנקאי ידע שקהילות אלה עניות למדי, ואין ביכולתן לשאת בעצמן בעול העזרה הדרושה. גם בצפון נעזר ועד טנג׳יר בקהילות הסמוכות, שהשתתפו במידת יכולתן במעמסה הכספית.

ועד עזרה מיוחדים קמו, אם כן, רק בערי הנמל הגדולות, והדבר מובן. דרך ערי נמל אלה עברו פליטים כתחנת ביניים, ואליהן התנקזו יוצאי המחנות. ואלה, הרי לא היה בכוונתם להשתקע במרוקו, ולרוב היו להוטים לעוזבה. מרוקו לא היתה ארץ קולטת הגירה יהודית, ורק בנסיבות המיוחדות של המלחמה הפכה לארץ מעבר. היא היתה אך ורק פרשת דרכים, העוזרת להזרים הגירה ליעד אחר.

חשיבותם של שני הוועדים שונה, וגם אופיים שונה. דרך קזבלנקה עברו רוב הפליטים, ורק מיעוטם עבר בטבג׳יר. עיקר פליטי טנג׳יר הגיעו אליה בקבוצות מאורגנות – מרודוס, מהונגריה ומארצות אחרות במרכז אירופה. רבים מהם הגיעו עם אמצעים כספיים שאיפשרו להם שהייה ארוכה במקום. אחדים נתקעו במקום זמן רב, משום שהתנועה הימית מטנג׳יר היתה דלה. שהייה ארוכה זו הפכה אותם לחלק מקהילת טנג׳יר – חלק נבדל ומנוכר, כפי שראינו. לעומת זאת, בקזבלנקה היתה הקהילה המקומית הרבה יותר גדולה ופחות הומוגנית, ולכן אין עדויות על ניגודים חריפים בין היהודים המקומיים והפליטים. הפליטים שהגיעו לקזבלנקה באו כיחידים ורוכזו כמעט מיד ברובעי העיר המרוחקים, ולא נוצרו שטחי חיכוך רבים עם המקומיים.

הבדל אחר בין ועדי טנג׳יר וקזבלנקה טמון בדרך הקמתם. ועד הקהילה בטנג׳יר הוא שיזם את ועד העזרה לפליטים, והוא שנשא באחריות לתפעולו. לעומת זאת, בקזבלנקה הוקם ועד העזרה ביוזמה אישית, והקהילה לא ראתה עצמה אחראית עליו. העזרה הממשית הראשונה לוועד באה כאן מגורמים שלא היו כפופים לוועד הקהילה, כגון התאחדות בוגרי כי״ח. ראשי הקהילה, נכבדיה ועשיריה עזרו כמובן, אבל באופן אישי, ולא ששו לסבך את הקהילה כגוף מאורגן בפרשה זו. משנקלע ועד העזרה לצרות – למשל, באביב ובקיץ 1941 – היו המתערבים העיקריים למענו ולמען הלן קאזיס-בן־עטר גופים ואנשים לא  יהודים, כמו עורך-הדין מארט. בקזבלנקה נישא ועד העזרה על כתפי אדם אחד – הגברת קאזיס-בן־עטר, כמו ברבים ממפעלי ההצלה והעזרה בתקופת השואה, היחלצותו של יחיד לפעולה ונחישותו למרות הקשיים והסכנות, הם שקבעו את היקף הפעולה; במקרה זה, היקף מרשים לכל הדעות.

יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה

בכל תקופת כהונתו הקצרה היו למויאל חילוקי-דעות עם ראשי חובבי ציון ביחס לכספים שהעבירו למושבות בארץ ישראל. מויאל, בניגוד להם, לא ראה בכספים אלה סיוע או תמיכה, ובוודאי שלא דבר הדומה ל״חלוקה״ ביישוב הישן. הוא ראה בכספי חובבי ציון מסד מתמשך להקמת יישוב עברי חדש בארץ. במכתב מאוקטובר 1885 ששלח ועד המשנה של אגודת ״מזכרת משה״ הוא התייחס למכתבו האחרון של מויאל: ״המושבה פתח תקוה לא תדרוש רק תמיכה, כי אם יסוד חדש ממסד עד הטפחות״. בהמשך הסביר מויאל כי הקמת מושבה מתוקנת, לרבות נטיעת איקליפטוסים להרחיק את הקדחת ועצי פרי וגפנים כדי לבסס את הענפים החקלאיים, מחייבת השקעות גדולות, ״וכל פרוטה ופרוטה שנקמץ היום תעלה לנו אחרי כן לחשבון גדול״.

חובבי ציון העבירו למויאל סכומי כסף גדולים (רבבות פרנקים), ומן התכתובת בינו לבין ההנהגה במזרח אירופה ניכר מתח מתמיד, כאשר בצד המשלם הייתה תחושה כי בארץ ישראל יש לא אחת נטייה ״לבזבז״ את הכסף.

בנושא אחד הייתה הסכמה מלאה בין מויאל לראשי חובבי ציון: הכספים שמועברים למושבות החדשות ראוי שינוצלו למטרות שיקדמו את ההתיישבות היהודית. לכן הוא פסל וגינה כל ניסיון של איכר בפתח-תקווה או במקום אחר, להחכיר את אמצעי הייצור שלו, לרבות הקרקע, לזרים. ואכן, היו מקרים שחקלאים יהודים עשו זאת. הנהגת חובבי ציון הנחתה את מויאל להודיע לאנשי המושבות בצורה מפורשת: ״עיקר רעיון הישוב הוא תחיית ה א ר ץ על ידי ב נ י ה [הפתורים – במקור]… וכל איש אשר יקבל אריסים מהערבים יאבד זכותו מכל וכל״.

ב-15 בנובמבר 1885 כתב מויאל מכתב ארוך ומפורט לפינסקר, ובדיעבד אנו יודעים שהיה זה מכתבו האחרון. במכתבו פירט מויאל את כל מעשיו והישגיו מאז נכנס לתפקידו ביולי הקודם, ומתברר כי בתקופת זמן קצרה זו פעל הרבה, במיוחד בפתח־תקווה. הוא לא חסך את ביקורתו על יחסי המתיישבים במושבה זו, ביניהם לבין עצמם וביניהם לחובבי ציון, שבהם ראו גוף שמתפקידו להזרים להם כספים.

מויאל פירט במכתבו את כל הקשיים שניצבו בפניו בטיפולו בשלוש מושבות חובבי ציון בארץ, לרבות מאמציו לבטל את גזרות השלטון הטורקי, שאיימו לפגוע אנושות בצמחים ההתיישבותיים הרכים האלה. את מכתבו סיים בדברי תקווה: ״אלה הם המקרים הסוערים עלינו. ה׳ ברחמיו יגן עלינו ועל מעבדינו [עובדי האדמה]. תקותי חזקה כי אם ירצה השם בקרוב אוכל לבשר לכבודו בשורות טובות״.

עוד עולה מן המכתב כי פינסקר ביקש ממויאל ליזום שיגור מכתבים על ידי האיכרים, ככל הנראה לעיתונים היהודיים בחוץ לארץ, כדי לספר על ההתחדשות היהודית בארץ. מויאל לא הסתיר את דעתו שהדבר אינו נוח לו, ״כי יקשה עלי להתרפס לפני אחד מהם ולאמור לו כי יכתוב דבר או חצי דבר אבל בכל זאת אשתדל להמציא לכבודו עוד בשבוע זה מכתבים כאלה״. מויאל הבין שמכתבים מעין אלה יעסקו לא רק בנעשה במושבות אלא גם בו, והדבר לא היה לרוחו. בדיעבד ידוע רק על מכתב אחד כזה, שהתפרסם בעיתון המגיד בשלהי שנת 1885. כתב אותו האיכר דוד איזראליט מפתח-תקווה, שסיפר על התפתחות המושבה ועל חלקו של מויאל בהצלחה הניכרת בכל מקום: ״סי׳ מויאל, הגביר המהולל, גבר רב הפעלים אשר הכין בעתה ובמידה ובזמן קצר את כל התכונה הגדולה אחרי אשר צרף ברר ולבן להבין ולהשכיל את מחסורי כל איש ואיש, ולהוציא הבר מן התבן. לפועל טוב זה נאווה תהילה (ומברכתנו יבורך גם סופרו העוזר על ידו במעשי הצדקה, סי׳ רוקח) וראשי הועד המרכזי יוכלו להתפאר קבל עם כי ידעו לבחור באיש רב פעלים ונכבד מאד בעיני גדולי המקום כהגביר ה׳ אברהם מויאל נ״י, אשר עטרה כזו הולמתו באמת״.

המו״ל של העיתון הוסיף הערה ותיאר את האיכר-הכתב שהוא ״איש אמונים״ ושדבריו ״אמת וצדק״, ככל הנראה כדי להדגיש שמדובר לא בדברי שבח בעלמא, אלא בעובדות נכונות. בהמשך הוסיף משלו, קילס ושיבח את מויאל: ״…מדי הזכירנו את זה המשגיח הרא״ם [ר״ת של ר׳ אברהם מויאל] נ״י לא נוכל עצור במלין מבלי להגיד כי להצלחתם ואשרם של הקולוניסטים הנתמכים ע״י חו״צ, נבחר זה האיש היקר והנכבד להשגיח על ענייניהם ולחלצם מן המצר ולהעמיד במרחב רגליהם. הוא באהבתו הנאמנה והעזה להרעיון הנשגב, לא יחוס על עמלו הגדול לדאוג לטובת העובדים בכל לבו ונפשו. באמת מה נורא היה מצב האנשים בפ״ת, גדרה ויסוד המעלה, טרם שמו חו״צ עניינם עליהם לטובה וטרם נמסר העניין בידי הרא״ם! – רבים התאוננו על מנהלי ׳מזכרת משה׳, על כי לא יסדו מושבים חדשים; ובאמת כל היודע מצב המושבות ההם מקודם, מעלה עליהם כאלו יסדום והכינום מחדש, יען אז לא היה ראוי שם מושב להיות נקרא עליהם, והיה רק תהו ובהו, אפס ואין. רק בעזרתם והשתדלות המשגיח הנכבד קמו לתחייה ונעשו יש מאין ממש״.

21 בדצמבר 1885 היה יום סגרירי ומושלג באודסה. נשיא חובבי ציון, ד״ר יהודה לייב(ליאון) פינסקר, הגיע למשרדו בתשע בבוקר ומצא על שולחנו מברק מיפו. הוא היה מופתע. תמיד נשלחו אליו מיפו מכתבים והפעם מברק. 15 מילות המברק הממו אותו, והוא לא האמין למראה עיניו: דוקטור פינסקר, אודסה. מויאל מת היום. המנהל הירש נוטל את העניינים לידיו באורח זמני. רוקח.

לא תהיה זו טעות לקבוע כי מותו הפתאומי של אברהם מויאל נתפס כאסון לתנועה הלאומית היהודית, שאך זה לאחרונה החלה להנץ. הכול – בארץ ובחוץ לארץ – שאלו מה קרה לאיש היקר הזה, שטרם מלאו לו 36 שנה(בכמה מקורות נכתב כי היה בן 38). הידיעות הראשונות שהתפרסמו בעיתונות התקופה היו חלקיות ומבולבלות. כמעט כל המקורות ציינו שמויאל היה חולה זה זמן רב בריאומטיזם (שיגרון), מחלה התוקפת את המפרקים ואת השרירים, אך כל מי שהבין יותר ממשהו ברפואה ידע אל נכון ששיגרון אינו מסכן חיים.

ישנם לפחות שני מקורות המספרים כי אברהם מויאל נהג לשהות בטבריה כדי לרחוץ בחמי טבריה, שבמשך דורות מימיהם נחשבו למשככים את כאבי השיגרון. יחיאל ברי״ל, שסבב עם מויאל ברחבי הארץ כדי לחפש שטח קרקע מתאים למייסדי עקרון, כתב ב-15 במאי 1883: ״לעת ערב באנו לטבריה ויט לו סי׳ מויאל אהל מחוץ לעיר, בין שני מרחצאות חמי טבריה כנגד קבר רבי מאיר בעל הנס, ושכנתי גם אני באהלו״. שנתיים לאחר מכן, כשכינס ק״ז ויסוצקי את ראשי היישוב היהודי לפגישה ביפו, הוא ציין בין הנעדרים את אברהם מויאל, שלא הגיע משום שהוא בטבריה.

אבל כבד

אבל כבד התאבלה עדת ישראל בעיה"ק יפו, בהובילה לקברות בראשון לשבוע הזה, את הגביר הנכבד ומרומם הנודע לשם מ' אברהם מויאל ז"ל.

הפרסום הראשון בעיתון חבצלת על מותו של מויאל, דצמבר 1885

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19}

היטלר הרשע ופעולותיו:

השתקפותה של תודעה ציבורית וסולידריות יהודית בשיר שואה ממרוקו.

שירו של דוד סויסא משנת 1944 מהווה מקור חשוב ועדות חיה לכך שהשואה לא פסחה על קהילת יהודי צפון אפריקה

מאת: דוד גדג'

מאמר זה הוא השלישי בסדרה "קולות מן העבר" שנועדה להביא לקוראינו טקסטים היסטוריים מוערים. הסדרה דוגמת טקסטים השייכים לשפות, סוגות ותקופות שונות מההיסטוריה של המזרח התיכון, ומאפשרת לקוראים להתקרב אל המציאות ההיסטורית ואל האופן שבו חוו ופירשו אותה אנשים שונים. בהדרגה תהפוך הסדרה למעין ארכיון של מקורות ראשוניים שיעמוד לרשות ציבור הקוראים, המורים והתלמידים במוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל.

גוי עז פנים הדריך אונים, לתוך פולון, Pologne]פולין בצרפתית – ד.ג] וגאונים

עיר ספרים וחכמים, אבד שבר הדרת עמים

החרים אותה השליל כספה, הצית אש במרומי גפה

שורות אלה לקוחות מהשיר "היטלר הרשע ופעולותיו" אשר נכתב על ידי המשכיל העברי דוד סויסא בשנת 1944 בקזבלנקה. סויסה תאר ביצירתו את מלחמת העולם השנייה, שואת יהודי אירופה וגורלם של יהודי מרוקו ותוניסיה בתקופת המלחמה. השיר מחולק לבתים לפי שנים (ת"ש עד תש"ד) וכל בית מתאר את מאורעות המלחמה באותה שנה. שירו של סויסא, בדומה ליצירות נוספות שנכתבו במרוקו על מלחמת העולם השנייה, משקף הן את ידיעותיו של הכותב בחודשים האחרונים למלחמה והן את תחושותיו בנוגע לגורל היהודים באירופה ובצפון אפריקה. בכך משמש השיר מקור חשוב ללימוד על התודעה הציבורית בשלהי מלחמת העולם במרוקו, אך בעיקר משמש עדות חיה לכך שחווית השואה ומלחמת העולם השנייה לא פסחה על קהילת יהודי צפון אפריקה בכלל ויהדות מרוקו בפרט.

היצירה שייכת לסוגה ספרותית ייחודית העוסקת באירועי המלחמה ובשואת יהודי אירופה, שהתפתחה בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה ובעיקר לאחר כניסת בעלות הברית. בספר "מגילת היטלר בצפון אפריקה: ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת הנאצים" הביאה החוקרת מיכל שרף שבע יצירות שנכתבו במרוקו: ארבע קצידות, הגדה ("הגדה די היטלר"), ושתי מגילות ("מגילת היטלר" ו"מגילת המלחמה וישראל"). מרבית היצירות נכתבו בערבית-יהודית, אך שתי המגילות ושירו של סויסא נכתבו בעברית בגלל פעילותם המשכילית של יוצריהם. ליצירות  אלה ניתן להוסיף קינה על חורבן יהדות אירופה שנכתבה באותן שנים על ידי הרב פנחס תאומים, פליט יהודי מוינה, שמצא מקלט בקזבלנקה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולקח חלק בפעילות העברית בעיר.

יצירתו של סויסא שונה מהיצירות שנכתבו במרוקו באותה תקופה. בשונה מהכותבים האחרים שבחרו בתבנית ספרותית בעלת אופי אופטימי, כמו מגילת אסתר או הגדה של פסח, בחר  סויסא לכתוב את יצירתו על משקל הפיוט "לך אל תשוקתי" לרבי אברהם אבן עזרא, ואף הדגיש כי יש לקרוא את השיר בלחן הפיוט. יהודי מרוקו, בדומה לבני קהילות אחרות בארצות האסלאם, נהגו וממשיכים גם היום לפתוח בפיוט את תפילות יום הכיפורים והוא נאמר לפני תפילת "כל נדרי". הפיוט משמש כווידוי של המתפלל על חטאיו וכולל תחינה לאלוהים למחילה  ולחיי נצח בגן עדן. סויסא מציג בשירו את מצוקת העם היהודי בתקופת המלחמה ובהשראת הפיוט "לך אלי תשוקתי" מבקש את קרבתו של אלוהים, רחמיו וחמלתו. כמו בפיוט, הוא חותם את השיר בשאיפה לחסות תחת כנפיו המגינות של האל.

בנוסף לתבנית הספרותית השונה, נבדלת יצירתו של סויסא מיצירות אחרות שנכתבו במרוקו במקום שניתן בה לסיפור המלחמה בצפון אפריקה ובמרוקו בפרט. בפתח דבריו על מרוקו מציין באופן פיוטי את התקנות שפרסם שלטון וישי לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה:

בשנת תש"ג אמר יגש, למארוקו בן הגדש

וגזירותיו אשר גזר, על העברים רשע בן זר

לכלותם להשמידם, להחרימם ולאבדם

במסגרת התקנות שפרסם שלטון וישי לא עמדו יהודי מרוקו בסכנת חיים כפי שציין סויסא. אולם חלק קטן של יהודי מרוקו פוטר ממשרות הפקידות הציבורית וממקצועות חופשיים בהוראת צו שפורסם ב-31.11.1940. פחות משנה לאחר מכן, ב- 22.08.1941 בהוראת צו נוסף, נדרשו היהודים שהתגוררו ברובעים האירופאים לפנות את בתיהם ולחזור לרובע היהודי, המלאח. אולם חשוב להדגיש כי יהודי מרוקו לא נשלחו למחנות עבודה או ריכוז במרוקו או מחוצה לה וזאת בניגוד למשל ליהודי לוב. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מאווירת הפחד וחוסר הוודאות שחשו יהודי מרוקו בתקופת המלחמה והחשש מהבאות, כפי שאלה באים לידי ביטוי ביצירה. חששם של יהודי מרוקו התחלף בשמחה, כפי שמציין באופן מדויק סויסא ב"שני חדש כסלו", הוא 11.11.1942, עם נחיתתם של הכוחות האמריקאים בחופי קזבלנקה במסגרת "מבצע לפיד".

שמחתם של יהודי מרוקו נמהלה בכאב משום שבאותה מערכה נכנס הצבא הגרמני לתוניסיה ואתו יחידה של אנשי ס"ס שהחלה ליישם את המדיניות האנטי-יהודית הנאצית. במשך שישה חודשים של כיבוש נאצי הוחרמו נכסי יהודים ובעיר תוניס נאלצה הקהילה להקים מעין יודנרט מקומי, שעליו הוטל לבחור כ-5,000 גברים, שרוכזו במחנות לשם עבודות כפייה בתנאים קשים. סויסא מציין כי רק בחודש "אייר בו בשלושה", בתאריך 08.05.1943 שוחררו יהודי תוניסיה מעול הגרמנים. יש לציין כי למרות התיאור יוצא הדופן של סויסא את המערכה במרוקו ובתוניסיה נמנע מלהזכיר את שואת יהודי לוב.

ליצירתו של סויסא חשיבות היסטורית רבה. בדומה ליצירות אחרות שנכתבו במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה, שירו של סויסא משקף את ידיעותיו על גורלם של היהודים באירופה ובצפון אפריקה. גם הוא כאחרים שאב את ידיעותיו מעיתונים שפורסמו במרוקו ועיתונים מאירופה, ארץ ישראל וארה"ב. פיסות מידע הגיעו גם מפליטים שזרמו למרוקו בכל שנות המלחמה ומחיילי כוחות הברית. השיר מאפשר גם ללמוד על תחושות היהודים במרוקו בתקופת המלחמה לגבי מצבם כמו גם את תחושת הסולידריות היהודית לאחיהם הרחוקים באירופה והקרובים ממזרח. האימה של יהודי מרוקו ותחושות הסולידאריות שבאים לידי ביטוי ביצירה זו ייחודיות ולא ניתנות לאיתור במסמכים היסטוריים רשמיים או דיווחים עיתונאיים. נוסף לאלה, השיר מדגיש כי השואה והמלחמה לא היו זרות לחלק גדול מיהודי צפון אפריקה. רבים מיהודי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב חוו את הטראומה בדרגות פגיעה שונות והמפגש החוויתי או התודעתי לא התחולל רק לאחר עלייתם לישראל, כפי שנהוג היה לחשוב עד לא מזמן. בשירו של סויסא סוגיות היסטוריות נוספות שלא הזכרנו ברשימה כמו גם רבדים מקראיים עשירים ששזר ביצירתו מהם ניתן להתרשם בקריאה של היצירה השלמה:

הפיוט "לך אלי תשוקתי" בלחן של יהודי מרוקו

בשנת הת׳׳ש כח תשש / אויב גבר לרע רחש

זמן בגד ולא ב גד /  כוכב נטה רודי עמד

חדד תימה לעשות זמה /  חרון אפו אף וחמה

ואז עלה ולא חלה / ולא שם לב עלי אלה

ומישאל ואל צפן / ואל סתרי יוכל ספן

בלבל עולם עלה סולם / ה בשוא פתח גבר הלם

החריב ערים הפיל שרים / גוי אלמן הם האכזרים

שפכו דמים שללו דמים / פרשו רשתם להוד עמים

בשנת תש״א רם התנשא / ולא חמל ולא חסה

חיי צער החיה עמו / גבר חילו בנאומו

ולעם עברים גדלו צירים / הרשות פרצה לכל צרים

ולזאת אוה כדוב שכול / לשתות דמם כדם אשכול

לטוב קמץ לרע פתח / לשוא תפש הפשיט נתח

רדפו צרים למפוזרים / ברשות ממזר בן הנחרים

מנעו מסחר מכל עבר / שללו רב מכל גבר

השבה כל דל גורל הדה / לשי יובל קרבו תודה

ושנת תשי׳ב רוח נשב / גזר אמר מחץ רהב

ואין שקט ואין מנוחה / לעם עברי כרו שוחה

מי יחוס ומי יחמול / ומי שם לב ובא אתמול

גוי עז פנים הדריך אונים / לתוך פולון וגאונים

עיר ספרים וחכמים / אבד שבר הדרת עמים

החרים אותה השליל כספה / הצית אש במרומי גפה

נאזים רעים בעריהם / ענו הרות ושכניהם

נשים וטף זקן יכף / כרתו ענף ויחר אף

רמסו כל גור ואיתנים / ברב המיתו בנים

גרשו עברים מבתיהם / עבודות קשות עליהם

וממונם גזלו חנם / שבר גאונם גם ענם

עזבו חילם אויב הצר / וילכו שבי לפני צר

אקונן מגלת איכה / חמת היטלר לא שככה

אכל צרפת פנה זיוה / פנה הודה החריב ניוה

הרומנים והבולגרים / היפונים ההונגרים

חברים הם להנאזי / האיטלקים ששו על זה

שלח ספרים למדינות / ישנו עם אחד בחרות

ומפזר הוא על המדינות / דתיהם מכל עם שונות

דעו לכם העממים / עורו אל תהיו נרדמים

עברו שובו תוך עריכם / וכל עברים הרגו לכם

קחו כספם שללו הונם / הציתו אש אל מעונם

שנת תש״ג אמר יגש / למארוקו בן הגדש
וגזירותיו אשר גזר / על העברים רשע בן זר
לכלותם להשמידם / להחרימם ולאבדם
קרעו בגדיהם ובניהם / תפרו שקים לגלדיהם
ובשנה זאת השלישית / ליהודים רוח חרישית
עם מושיע בא ברנה / לבש נקמת עם אמונה
אמריקאים ומה נאים / בנשק רב אצים דאים
ואניות לאין מספר / צבאות חיילים כעפר
אווירונים לכל ערים / טייסים רבים אבירים
החריבו לו הרבה מקומות / בפצצות העצומות
וכל בתי החרושת / ויהרסו ושתו שית
חמה כעס נמלא היטלר / על מארוק ויושבי אלג׳יר
דת נתנה במארוקו / פתקות נתלו אשר הכו
וביום שני חדש כסלו / עם עברי שמח שלו
נתבטלה הגזירה / אמריקאים אפם חרה
בחדש השני בושה / חדש אייר בו בשלושה
לעם אלמן בתוך תונס / כלה עשו וכל אונס
ובא מספר הפגרים / רץ אלף איש הנבחרים

ובשנת תש׳׳ד גם הוא יודש / נמנע ישן וגם חדש

ולחם אין בכל ערים / תשש כח האיכרים

ותה נשמר סוכר נגמר / ושמים המתוק למר

תרנגולים ובשר פרים / בשוק שחור לכל ערים

טלאי לכל כסות נזרה / כמו בגד אבן עזרא

וכל אויבים ירד נזרם / ינקום מהם האל אל רם

מוסוליני טויוו והיטלר /  גוירינג‘ גובליס' היץ והימלר

והרשעים שמם ימח / ואש תאכלם זכרם יסח

תחי צרפת וכל עמה /  יחי דוגול המושל בה

ולכל צרות עם ישראל / יאמר על די יבוא גואל

דרכי חיים אות לטובה / בלי צער נחת שובה

יהי רצון מלפניך יי אלהי ואלהי אבותי שתזכני לתורתך ולהעבודתך וליראתך לעשות רצונך בלבב שלם ובנפש חפצה ובנה ביהמ״ק בב״א אמן

* דוד גדג' הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. תחום מחקרו הוא היסטוריה חברתית ותרבותית של יהודי מרוקו.

יהודי מרוקו תחת שלטון וישי

ההתייצבות לצד צרפת בעת כזו לא הייתה מובנת מאליה, בעיקר לנוכח ההצלחה הכבירה של התעמולה הגרמנית על דעת הקהל בארצות ערב במזרח התיכון. דוגמה קרובה היא ההשפעה של תעמולה זו על פלג התנועה הלאומית באזור הספרדי.

למרות שב-1 בספטמבר 1939 הכריז הנציב נוגס מצב חירום במרוקו הצרפתית, פעילי התנועה הלאומית באזור לא שמרו טינה. בהרכב חסר, לאחר שמנהיגיה הבולטים הוגלו, שיגרה התנועה כאמור משלחת לנציבות כדי להציע את עזרתה. התמונה הייתה שונה באזור החסות הספרדי. שם רחשו הלאומנים איבה גדולה לצרפת. בהשראת הפלנגות הספרדיות והמופתי הגדול של ירושלים, עבדלחאק טורס, מנהיגה הבולט של המפלגה הלאומית, לא הסתיר את אהדתו להיטלר. הוא סבר שאם צרפת תעזוב, מוטב שגרמניה תתפוס את מקומה כדי להוביל את מרוקו יום אחד לעצמאות. את עמדתו זו פרש בביטאון מפלגתו ב-1 באוגוסט 1939 :

״אם העם המרוקאי יוצג, נגד רצונו, כחפץ נחות ללא ערך שאינו מסוגל לנהל את עצמו, יהיה זה תפקידה של גרמניה, ואם הדבר אינו אפשרי, של ספרד, להוביל את מרוקו ולסייע לה. בטוחני שגרמניה תמלא את תפקידה באופן הטוב ביותר שיענה על שאיפותינו ותכניותינו״.

המלחמה המוזרה

למרות שצרפת ואנגליה יצאו למלחמה כדי להגן על שלמותה של פולין לאחר שנכבשה על ידי הצבא הגרמני, הן לא נקטו כל צעד התקפי כדי להגיש לה עזרה ישירה, או לפחות לרתק אליהן חלק מהצבא הגרמני כדי להקל על צבא פולין. הלחימה בגבול בין צרפת וגרמניה הצטמצמה למבצעים בעלי היקף מוגבל. בצד הצרפתי לחמו חיילים מרוקאים רבים שזכו להערכה רבה על רוח הקרב שהפגינו. ב־18 בנובמבר 1939, בנאומו המסורתי לרגל חג הכתר, בירך אותם הסולטאן על גבורתם שהסבה גאווה לארצם, והביע את אמונו המלא בניצחון צרפת. הוא חזר והעלה על נס את שיתוף הפעולה עם הנציב נוגס ידידו הגדול:

״אנו מבקשים מהוד מעלתו הנציב הכללי להעביר לחיילים המרוקאים המוצבים בחזית את סיפוקנו וגאוותנו מהדרך שבה הם ממלאים חובתם. אנו תקווה שלא יפלו מהגיבורים שקדמו להם ויחזרו עטורי ניצחון עם דגלי החטיבה המרוקאית… אנו חשים שנוכחות כבודו במרוקו בשעה הגורלית שבה אנו נתונים, היכרותו העמוקה עם האסלאם ומסורותיו, הן ביטוי מיוחד של חסדי אללה, שאנו המוסלמים מאמינים באמונה שלמה שהם נועדו כדי להעניק לצרפת את הניצחון הסופי לה ולבעלות בריתה, מגינות הצדק והחריץ׳.

בראשית שנת 1940, כאשר נדמה היה עדיין שהמלחמה מתנהלת ביבשת אחרת, אם לא בפלנטה אחרת, עברו יהודי מרוקו התפכחות מכאיבה. נציגי הקהילה הגיעו לארמון ברבאט לאחל שנה טובה לנציב, והזדעזעו מדברי הגרל נוגס שביקש מהם להשתדל שבני בריתם לא ינצלו את המלחמה כדי להתעשר! הערה פוגענית כזאת מפיו של נציב, שלא נחשב אנטי יהודי ונתמנה לתפקידו על ידי ממשלת החזית העממית, הולידה חשש שמא נדבק בדעות הקדומות של הימין הקיצוני הצרפתי… לכך נוספו מספר אירועים מדאיגים בשטח.

בעיר אוז׳דה שבה היו חוגים אנטישמיים רבים, הופצו כרוזים והודבקו כרזות על חנויות השייכות ליהודים בזו הלשון: ״כאן עסק יהודי, עסק של נצלנים״, ״עובד, אויבך הוא היהודי. הוא מנצל אותך ומרושש אותך, הוא בונה את הונו המתועב על מצוקתך״. כדי להפיג את המתח, נקט ראש העיר שני אמצעים שראה כנחוצים ביותר: לאסור על הקבצנים היהודים לשוטט ברחובות ולאסור על בני הנוער היהודים לטייל במוצאי שבת ברחוב הראשי של העיר. הוא הצהיר כי ״הצעירים היהודים מהאזור הספרדי (הקרוב לעיר) שיצטיינו בהתנהגות שחצנית ייעצרו, ובמקרה הצורך יגורשו חזרה למקום מושבם״.

אבל הייתה זו אזעקת שווא בלבד, והתקריות לא התרחבו לאזורים האחרים במדינה.

צרפת ואנגליה אשר נמנעו מכל יוזמה התקפית בעלת משמעות בחזית המזרחית, אפשרו לגרמניה להשלים את כיבוש פולין ולהשתלט במהירות בזק על דנמרק ונורבגיה. התנהגות תמוהה זו נמשכה מספר חודשים וזיכתה את התקופה בתואר המפוקפק והמטעה ״המלחמה המוזרה״(la drôle de guerre). בצרפת עצמה, הרחיקו לכת האופטימיים ביותר עם התקווה שהקרבות לא יגיע כלל לאדמת צרפת. במרוקו, הרחוקה מהחזית, על אחת כמה וכמה. על כן העיתון L’Avenir illustré, העומד תמיד על המשמר, ראה חובה להזכיר ליהודי מרוקו במאמר מערכת מ-15 בפברואר 1940: "אנו במלחמה״. כאילו יכלו יהודי מרוקו לעשות למען ניצחון צרפת יותר מאשר להתפלל…

״נדמה שהתפרצות הברבריות הנאצית נגד יהודים לא הולידה התנגדות אמיתית בקרב קהילות יהודיות אחדות. באשר לנו במרוקו, היה זה מופע מצער ומעציב לראות איך התמוסס בזמנו רעיון החרם הכלכלי נגד גרמניה, האויבת המושבעת שלנו. ועכשיו כאשר השחצנות הגרמנית הצליחה לעורר את תגובת המעצמות הגדולות, לא ייתכן שלא נבין שלא תהיה הצלחה בלי מאמץ משותף, ללא גבול, לטובת האומות שגורל ישראל תלוי בהן, כדי להביא לניצחון ולשים קץ לסיוט ההיטלראי״.

לפני הסערה

עד סוף תקופת ״המלחמה המוזרה״ לא שינו השלטונות את יחסן האוהד והמטיב למוסדות הדתיים היהודיים המסורתיים. ב-4 במאי 1940, 25 לחודש רביע 1359 בלוח המוסלמי, פורסם דהיר בעיתון הרשמי journal officiel הדהיר קבע את הקמתו של בית הדין לענייני השררה בהרכב של שלושה דיינים, במסגרת בית הדין הגבוה ברבאט, הרכב חדש מיוחד למרוקו. סמכות בית הדין היא לדון בתביעות אישיות ומשפחתיות, הטוענות לזכויות מיוחדות העוברות מדור לדור כגון בלעדיות זכות שחיטת בהמות גסות, כתיבת גטים, ניהול קברי צדיקים בהם מתקיימת עליה לרגל ועוד, ועוד…. הרב יוסף משאש שעמד בראש בית הדין בסוף שנות הארבעים מפרט את סדר הדין המיוחד:

״כשתהיה תביעה על השררה, שולח התובע כתב קובלנא לבית הדין הגבוה בעיר רבאט, והם שולחים פיתקא דהזמנה לנתבע, וקובעים להם זמן לבא לעמוד בדין בעיר רבאט ביום הנועד, ובאים ושומעים טענות ב׳ הצדדים, וכותבים ומניחים אצלם, וחוזרים כולם למקומם, ועל אב בית הדין מוטל לסדר פסק דין במקומו, ולחתום ולשלוח אותו לסגנו וחותם, והסגן שלחו לשלישי, וקורא וחותם, ונשלחים הפס״ד חתום משלושתם לב״ד הגבוה, והם מודיעים התובע והנתבע את פסק דינם, ויתר שאת לרבני השררה אשר יגזרו כן יקום בלי חקר דין בב״ד הגבוה״.

המסורת המכבדת את מוסדות הדת היהודיים לא תופר גם בתקופות הקשות ביותר של משטר וישי במרוקו, כפי שנראה בהמשך.

התבוסה

במאי 1940 סיים היטלר את כיבושיו במזרח ופתח במתקפת בזק במערב, אך עדיין לא הספיק להביס את הצבא הצרפתי. העיתון L'Avenir illustré נפל קורבן ראשון ונסגר בפקודת הנציבות בטענה של ״נטיות ציוניות מסוכנות״. מאמר המערכת האחרון היה כמין צוואה נוגעת ללב ליהודי מרוקו:

״אל לנו להאמין במעלותינו הגדולות, אל לנו לצפות להכרת תודה על שהעמדנו את עצמנו, את רכושנו למען הצדק והאנושות. עלינו להיות גאים שלא הושלכנו לפינה נידחת של העולם, אותו עולם הנשרף מלהבותינו… מהן חובותינו כעת? במישור הפנימי, לאמץ התנהגות כללית של כבוד שתזכה אותנו בהערכת שכיננו, להימנע מדיונים פוליטיים, לגלות חריצות ולא בטלה מקוממת, לעבוד במרץ מבלי לחכות לתמורה, בידיעה שהעבודה בעצמה היא תחילתו של השיקום החומרי והמוסרי. במישור החיצוני, לשמור לצרפת ולמחזן את הנאמנות המסורתית שבני קהילתנו הפגינו כלפיהם מאז ומעולם״. הנאמנות למחזן לא תעורר בהמשך בעיות, אולם איך אפשר יהיה לשמור לצרפת אמונים כאשר היא בעצמה תבגוד במסורתה היא?

L'Union Marocaine, העיתון היהודי השני בקזבלנקה, זכה לתקופת חסד נוספת בשל נטייתו הפרו צרפתית המובהקת, והוא נסגר רק באוקטובר 1940, במסגרת המדיניות האנטי יהודית החדשה. הוא השאיר אחריו צוואה ברוח דומה, כאילו עדיין שולטים יהודי מרוקו בגורלם:

״קיימות מספר דרכים לשרת את המטרה המשותפת. אחדים נותנים את דמם ואת גילם הצעיר, אחרים את עבודתם או את חכמתם, ואחרים את רכושם. מאלה שאין ביכולתם לתרום מכל זה נדרשים סבלנות, אמונה ואומץ. אלה כלי הנשק היפים של ההגנה האזרחית הפסיבית, ואלוהים כידוע מסייע לסבלנים, אם הם רק יודעים לגלות סבלנות אמתית״.

כך, בשעת מבחן גורלית, עם האיסור לפרסם את שני הביטאונים, לא היה ליהדות מרוקו אף אמצעי ביטוי. יונתן טורש, מנהל L’Avenir illustré, נשאר במרוקו גם אחרי סגירת העיתון. בזכות תפקידו הנוסף ככתב סוכנות הידיעות האמריקאית Associeted Press ניסה לשווא להשיג מהנציבות רישיון להוצאת עיתון קהילתי, כפי שהותר לקהילות היהודיות באלג׳יריה (Bulletin des Sociétés Juives d'Algérie) ובתוניסיה (LePetit Matin}. הוא נאלץ לברוח ממרוקו באוגוסט 1941 ומצא מקלט בארצות הברית, לפני שהספיקה המשטרה לעצור אותו.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה.

המצה; הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

התמונה העליונה בצד שמאל

רעשן — ״זלזיל״

רעשני פורים היו של עץ או של קנה־סוף חלול שמולא בחצץ

מאחר שלא נמצא רעשן באוספים או בידי יוצאי מארוקו, מובא כאן תיאור מצויר שהכין במיוחד כבוד הרב יוסף משאש, חיפה האורך המקובל: כ־20 ס״מ

(128)

התמונה העליונה בצד ימין

גלגלת לחירור עוגות ומצות — ״זררארה״ המאה הכ׳

עץ, פליז וברזל

האורך : 18 ס״מ ; קוטר הגלגל : 4.5 או 6 ס׳׳מ

מוזיאון ישראל, אוסף אליכס

(129)

התמונה התחתונה בצד ימין

עוגת־פורים "כבזה די פורים״ או ״בויוזה״

לחם שמוכנסות בו חמש ביצים בקליפתן, מהודקות ברצועות־בצק אומרים : מספר הביצים כמספר הילדים במשפחה ; ועוד : כאשר מוציאים ביצה, תולשים את "עינו של המן"

הקוטר: 25 ס״מ

(130)

התמונה התחתונה בצד שמאל

עוגיות־פורים — ”אזלג״ (למחרוזת)

צורות־מאפה שונות הקרויות מגן־דויד, תוף, דג, ציפור, חלזון, סולם וכד׳; נוהגים לתלות אותן בצרור בחדרי הילדים

האורך המירבי: 15 ס״מ

(131)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פורים

עמוד 85

• אישה יפה וחסרת חן דומה לחכה ללא פיתיון

מְזְיָ׳אנָא אוֹ מָא מְסְרָארָא, קְסְבָא בְּלָא סְנָארָא

היופי כשלעצמו הוא חסר ערך אם אין מאחוריו תוכן ויופי פנימי.

מסר סמוי: טובה ולא קנויה דומה לקנה סוף ללא אגמון. במרוקאית: מְזְיָ׳אנָא אוֹ מָא מְשְרָארָא, קְּסְבָא בְּלָא סְנָארָא. המילה מסרארא(חיננית, רבת חן) התחלפה במילה מְסְרְרָא(בעלת צרור של כסף), או למילה משרארא(קנויה), כדי להעביר מסר של סוחר שאינו מצליח למכור את הסחורה למרות יופייה.

• קום, הו יפהפה, ובמקומך ישב בעל החן

קּוּם יָ״א לְ־מְזְיָ׳אן, פָאיְ׳ן יְ׳גְלְס לְ־מְסְרָאר

החן והחינניות עדיפים על היופי.

מסר סמוי: קום, הו יפהפה, ובמקומך;שב בעל הצרור: קוּם יָ׳א לְ־מְזִיָאן, פֹאיְ׳ן יִגלס לְ־מְסְרָאר.

מקבילות: לטינית(בהתייחס למסר הסמוי): תן מקום למכובדים (Da locum melioribus).

• כשמתרבים הכספים, האישה נראית זוועה

מְן דִי יְ׳כְּתְרוּ לְ־פְלוּס, לְ־מְרָא תָא תְבָּאן כְּפְפוּס

ככל שנשים משקיעות כסף רב יותר לשיפור המראה החיצוני, כך הן נראות מגוחכות יותר.

מסר סמוי: אחרי שבוחרים את האפרוח מתגלה לפעמים שהוא נראה מכוער: מְן דִי יִ׳כְּתְרוּ לְ־פְללוּס, לְ־מְרָרא תָא יִ׳בָּאן כִּפפוּס. במענא זו גם קרבה בין המילים פלוס ופללוס למילה פלוזי,שפירושה מרווח בין השיניים הקדמיות. כאשר המרווחים בין השיניים הקדמיות רבים,האישה נראית זוועה.

• מי שלקח אישה בגלל יופייה, בסוף יאכל את זוהמתה

לִי עְבָּאהָא בְּ־פְלוּסְהָא פְ־לָאכְר יָ׳אכְּל כְּפפוּסְהָא

מי שמתחתן רק בגלל היופי יגלה בעתיד איך נעלם היופי ונשאר הכיעור. מסר סמוי: מי שלקח אותה עם האפרוח שלה, בסוף יאכל את הלול שלה: לי לִי עְבָּאהָא בְּ־פְלוּסְהָא פְ־לָאכְר יָ׳אכְּל קְּפפוּזְהָא. המענא הזו מביאה מספר מסרים. הדגש הוא על פלוס (כספים) לעומת פללוס (אפרוח, כסמל לילד); אפשר גם פלוס כנפיחה שקטה וריחנית.

מרכוס חנונה-חתונת חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו

קנטטה למופלטה במחתרות היינו, גם את תש"ך עברנו

בקדש ויום כיפור , לחמנו זה לא סיפור

 מבצעים ומארבים , פשיטות ומרדפים

אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

שלנו יש מופלטה קנטטה למופלטה.

 הגענו בהמונים , בספינות ומטוסים

 למדינה בצורה , העומדת מול כל צרה

 הקמנו עיירות , מחצור ועד שדרות

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

 ראשי ערים ושרים , קצינים ושגרירים

רופאים וגם מורים , סופרים ומשוררים

 גם לרמטכ״ל נתפלל , שיגיע בעזרת האל

אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלטה

 על הדרבוקה והעוד , אמרו זו לא תרבות

יצרו מבחן בוזגלו, ודחו גם את אפללו

 זה הוכח לעם הספר , בדבריו של חייט חפר

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

 ואחרי חמישים שנות דור , מאילת ועד חצור

 זה הזמן לזקוף הראש , ובקול גדול נדרוש

הכרה וחרטה , מתרבות המופלטה

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

אך הכי חשוב לזכור

כי מרוקאים זה לא רק מופלטה

אני חושב שזה ממצה את דעתי האישית

אוהב אתכם – אשר כהן

קנטטה למופלטה

אשר כהן כל הזכויות שמורות לאשר כהן, חלוץ התיאטרון המרוקאי במדינת ישראל, הוא ולא אחר..