סאלי וחכמיה
הוא השיב לטענות המגורשים בקונטריס ״עץ חיים״ וחיזק את ידי המתיישבים הוותיקים לבל יאכלו בהמה ״מנופחת שכזו״ (קונטרים זה הוזכר ב״פרי תואר״ לאוהחה״ק ־ בסימן ט״ל ).
כגגד טענת המגורשים כי הטריפות הן מדרבנן ובמקרה הנפיחה, זהו ספיקא דרבנן ולכן נקטינן לקולא, השיב הרב שאין זה מדרבנן אלא מדאורייתא ולכן אין להקל. הוא מגלה כי ויכוח דומה היה כשלושים שנה קודם לכן בספרד וכתב כי מה שהתירו את הנפיחה בזמן הגירוש היה, משום שהשלטונות הנוצריים אסרו על היהודים למכור את הטריפות לגוי ולכן השתדלו הרבנים להיתלות בקולות שונות על מנת להתיר את הנפיחה.
קורות העיר
סאלי היושבת על הנהר ־ נהר הבורוגרג היפה, סמוכה לעיר הבירה רבאט כששתיהן שוכנות לחוף האוקיאנוס האטלנטי והנהר מפריד ביניהן.
נופים מרהיבים מעטרים את סאלי כבספרד, דבר שהבטיח השראה רוחנית גדולה, כדברי רבותינו על דירה נאה המרחיבה דעתו של אדם.
בסמוך לעיר, ישנה עיר קדומה – העיר הרומאית הקדומה, שלה, אליה הגיעו, קרוב לוודאי מגולי ציון בגלות רומא.
בתקופה הרומית, לפני כ – 2200 שנה, ערי החוף המערבי – צפוני של מרוקו ־ סלה וטינגיס (טנג׳יר), נשלטו על ידי קרתגו וכן בתקופת הקיסרות הרומית לפני כ-1900 שנה, נשלטו סלה, וולובליס, טינגיס וטמודה (באיזור תיטואן) על ידי הקיסרות. בתקופה זו ישנן עדויות על ישובים יהודיים קדומים בוולובליס, סלה (סאלי העתיקה) וטינגיס (טאנג׳יר העתיקה).
במקום זה היה ישוב פניקי עתיק סאלא ומאוחר יותר עיר קרתגית.
ישנה אגדה לפיה לכאן הגיעו אוניותיו של שלמה המלך לקנות זהב. לפיכך נותרו במרוקו כמה מבני שלמה המלך.
בתקופת הרמב"ם (לפני כ-900 שנה), נרדפו הערים פז, סאלי וסביבותיהן על ידי כת אלמוואחדין.
בתקופת הגירוש מספרד, הייתה סאלי מן המקומות המועדפים על ידי המגורשים. דבר שסייע לבניינה של סאלי כמרכז תורני חשוב.
סאלי שימשה כמרכז ליהדות דתית אדוקה ומרכז יהודי חשוב ששמר על קשר קהילות אחרות בצפון אפריקה, באירופה ובארץ ישראל.
לפני כ-700 שנה הושלמה הרקונקויסטה (כיבושה מחדש של ספרד מידי חליפות אלמוואחדין הערבית ). באותה תקופה שימשו סאלי וטנג׳יר כערי חוף למעבר בין ספרד, פורטוגל ומרוקו. במעבר זה השתמשו סוחרים, נודדים, שודדים, סוחרי עבדים ויהודים גולים.
היהודים הפליטים נהרו למרוקו בשני זרמים גדולים: בתקופת הגירוש הקטן מספרד ־ בשנת הקנ״א, 1391 בעיקר מאיזור סביליה והגירוש הגדול ־ בשנת הרנ״ב 1492 מחבלי ספרד השונים ובעיקר ממחוז קסטיליה וכן מפורטוגל.
יוצא מכאן שתושבי סאלי היהודים באו משתי קבוצות:
א. קבוצה קדמונית – המתיישבים צאצאי הגולים מגלות רומא.
ב. קבוצת הגולים – מגורשי ספרד.
רבי אברהם בן דוד מתאר את הרדיפות שהיו לפני כ שנה:
״בשנת תתק״ב (ד׳ אלפים תתק״ב) שגזר להוציא את ישראל מן הכלל… וכן לא השאיר להם בכל מלכותו ושאר מדינת צלא (סאלי) מקצה העולם ועד מדינת אלמהדיה ".
בתקופת גירוש ספרד הגדול, נמצא תיאור הקהילה היהודית במרוקו על ידי פורטוגזי אלמוני והוא מציין כי בדמנאת (עיר בעלי הגמרא), (א) חיים יהודים רבים וכן גדול מספרם ב-סלא (סאלי) והם עשירים, מתיאור זה עולה שבתקופה זו, הייתה הקהילה היהודית בסאלי גדולה ומבוססת.
בשנת התפ״ד, מונה רבי משה בן עטר מסאלי, על ידי המושל איסמאעיל לנגיד היהודים במלכותו. הוא סייע במאמצים דיפלומטיים להשגת חוזה שלום בין מרוקו לאנגליה ועסק בפידיון שבויים, כן עסק בכך חמיו רבי אברהם מאימראן הי"ד.
בשנת התפד״ה ב-ז׳ באדר. גזר המלך עונש שריפה על רבי משה ורק בדרך נס ניצל ברגע האחרון. רבי יעקב ששפורטס, עליו נדבר בהמשך, ציין ״שאין בסאלי בית תפילה בגזרת מלכותו״, גזירה זו נפוצה אז בערי מרוקו.
ב״נר המערב״ לרבי יוסף טולידאנו הובאו דברי הראב״ד: ״שאתה מוצא קהילות ישראל שהיו פושטות ממדינת סלה (סאלי) בקצה המערב עד תהארת בראש המערב״.
מארץ מבוא השמש – הירשברג
אין כאן מסורת חקוקה בבנייני האבן, הכל סיפורים ואגדות. כשם שאין לברברים שבלשונם ספרות בכתב, רק מסורת שבעל פה. אפילו בהרים, במקום שיש אבנים למכביר בונים בחמר, ומשכנות היהודים הנם מהדורה זולה של הבנייה הברברית.
ראיתי הרבה בתי קברות יהודיים ולא יהודיים בכפרים שבדרום. שבר אבן קטן מונח או מוצב למראשות הקבר, אצל המוסלמים הוא תמיד נטול כל כתובת, וגם אצל היהודים על פכי רוב חלק הוא, בלי שיחקק משהו עליו. כל שדה הקבורה נראה מרחוק כחלקה זרועה אבנים. 
ערבים וברברים.
מפתיעים ביותר הם ההבדלים וההבדלים המתגלים באופיים, בתכונותיהם וברמתם התרבותית והחברתית של בני האדם היושבים באזור זה.
כתשעים אחוז מתושבי צפון אפריקה הצרפתית כיום הם ערבים וברברים, כולם מוסלמים. הברברים הם תושבי הארץ הקדומים, ובתוכם התערבו המתיישבים הפניקים, שהגיעו הנה מחופי צור וצידון. הערבים באו לראשונה עם מסע הכבוש במחצית המאה השביעית לספירה והטילו על הברברים את באסלאם. ברבות הימים הוסיפו לזרום גלים של דוברי ערבית, בדווים ממצרים שתרו להם מרחב מחייה, ועירונים שהיגרו מהמזרח בגלל סיבות דתיות וכלכליות.
אין אנו יודעים מה היה בעבר היחס המספרי בין הברברים לערבים, ואפילו היום קשה להשיג נתונים מדויקים על מספר הברברים והערבים בשלוש הארצות תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו. ההשערות יש כיום במרוקו כחמישה מיליון דוברי ערבית ואותו מספר של דוברי להגים ברברים שונים.
באלג'יריה רק כשליש המוסלמים הם דוברי ברברית, כלומר בקירוב שני מיליונים וחצי. בתוניסיה מצטמצם השימוש בלשון הברברית לשלושים אלף נפש בלבד.
אבל לא זה הדבר הקובע. קובעת העובדה, שאין, כאמור, לברברים ולא הייתה להם מעולם ספרות כתובה בלשונם ורק בעשרות השנים האחרונות נעשו נסיונות מצד מלומדים צרפתיים להעלות על הכתב משהו מסיפוריהם ואגדותיהם, שנשתמרו בעל פה. וכן בפתחו במקורו בתי ספר אחדים, שלימדו בהם את ילדי הברברים בלשונם – בלשון האם, שאמנם היא עצמה על פי רוב מדברת גם ערבית.
הברברים מודים כי לשונם נחותה מהלשון ערבית, וכי בלשון הערבית נשתמרו בכתב שרידי תרבותם. הערבית היא לשון הקודש, היא לשון המסחר, והשכבה המרוקאנית השלטת. האם יש להניח שהברברית, השפחה הבזויה, תאזור חיל להתמודד עם השפה הערבית, וגם תצליח במאבקה ? וזאת לאור העובדה, כי זה עתה סגרה הממשלה במרוקאנית את בתי הספר הברבריים ומנסה להשכיח מלב התושבים את הבעיה הברברית. גלאווי פאשה, שליט מרוקו הברברית מת ואתו שבק חיים החלום הברברי.
אמנם גם הלשון הערבית, הגבירה, ירדה פלאים וכיום שולטים בשפה הספרותית רק אנשי הדת, חניכי המדרשות של ה " זיתוניה " בתוניס וה " קרוויין בפאס. בזמן שהותי באלג'יריה לא היה לערבים בארץ זו עיתון יומי בלשונם. אין אף הוצאת ספרים ערבית אחת בכל צפון אפריקה. כל הספרים הערביים שראיתי בחנויות הם תוצרת קאהיר או ביירות.
ספרי הדת וההיסטוריה שיצאו פעם בפאס או בתוניס לא נדפסו באותיות דפוס אלא בליטוגראפיה. בנאות של דרום מרוקו חיים ה " חראטין ", והעם קורה להם " האנשים הכחולים. ואמנם עור פניהם אינו שחור או חום כהה, וצבע שפתותיהם וכפות ידיהם אינו ורוד אדום כשל הכושים, אלא כחול כהה.
אלה הם צאצאיהם של העבדים והשפחות השחורים, שהובאו מאפריקה המרכזית ומהתערבות עם הברברים התפתח וגדל גזע זה, העומד בדרגה הנחותה של החברה המרוקאנית. האסלאם הוא דתם של הערבים והברברים. אין דת מונותיאיסטית כאסלאם שתהה מתאימה לסיפוק צרכיהם של עמים פרימיטיביים, ולכן מתפשטת היא כיום בקרב שבטים רבים באפריקה המרכזית, על אף מאמציהם הנאשים של מיסיונרים נוצריים להטביל אותם לנצרות.
לא רבות הן מצוות הדת העיקריות המחייבות את המוסלם, האמונה באחדות הבורא ובשליחת מוחמד, תפילה, צום בחודש הרמאדאן, צדקה ועלייה למכה. בתנאי חברה בדווית די לקיים את הראשונה שבהן, כדי להיחשב מאמין או מוסלם. מי שמקיים גם צום הרמאדאן הריהו ממש צדיק גמור.
חלק גדול, אפשר אפילו רוב המוסלמים באזור כולו, עדיין נמצאים בשלב זה בהתפתחותם החברתית והרוחנית. הברברים נוטים להלכי רוח דתיים ואת צמאונם הרב לקרבת האל מרווים הם, וגם הערבים, על ידי ביקורים וחגיגות עונתיות ליד קברי קדושים " מרבוט " שאליהם פונים הם בשעת צרה או מחלה, במיוחד מחלת הרוח או העצבים. נשים עקרות מתפללות כאם לפרי בטן ונודות נדרים שתישמע תפילתן. כזו היא אמונתם של עמי הארץ והנשים.
בשלב יותר גבוה של התפתחותו הדתית מצטרף המוסלם לאחת ה " טריקות " ( מעין מסדרים של מקובלים מוסלמים ), המרובות ביותר בארץ זו. על פני כל האזור פזורות " זאוויות, בתי מדרשות של המקובלים המוסלמים, שבהם מכניס אותם השייך, המנהיג הרוחני, בסוד המסתורין הדתי. השייך קדוש הוא בחייו ולאחר מותו נעשה קברו מקום לעליות של מעריציו. אין השייך מסתפק בתפקידו הרוחני דתי.
מארץ מבוא השמש – הירשברג
יערות של ארזים רמים הנושקים את השמש. בצלעי האטלס התיכון צןלעומתם ערבות צחיחות וחולות נודדים. הרי לפניך פאס, היושבת על מים רביםף שקול שקשוקם בברזים הפתוחים יומם ולילה מללוה אותך בכל אשר תפנה. והנה מראכש אף היא במרכז מקורו שאקלימה יבש ונידות החום מגיעות בה שקיץ ל-50 מעלות צלזיוס.
מצפון מקיף אותה יער דקלי תמר, ומדרום נשקפות עליה פסגות האטלס הגבוה, ומראה שלגיו מצנן את להט השמש הבוערת. אורחות גמלים המתכוננות לחצות את מדבר הצחרה מכאן ותחנות חורף לגישה בשלג, העוטף ובמכסה צחור או מדרונות ההרים ואת פני האגמים הקפואים מכאן.
אותה שעה שרוי החוף האטלנטי האוויר ממוזג של אביב נצחי ואתה יכול להתרחץ במימי האוקיאנוס בתקופת טבת ולהתענג למראה הביצורים שהקימו כאן הפורטוגזים לפני מאות שנים ועל ידם קצבות – בירות, וקצור, טירות של שליטים ברבריים, אף הן ירושת העבר.
בקזבלנקה, העיר שגדל מספר תושביה במשך חמישים שנה האחרונות פי שלושים, עומדים ב " פלאס דה פראנס " גורדי שחקים בני עשרים קומות ויותר, המאכסנים את החברות המסחריות העשירות במרוקו ואת בתי המלון החדישים והיקרים, ועל ידם במרחק עשרות מטרים המללאח, על בתיו חורבותיו הנוטים ליפול, חצרותיו הצרות החשוכות המעלות צחנה.
כאילו לדראון עולם הוצבו כאן אלה מול אלה, איני מתכוון לומר, כי הזוהמה והסירחון מיוחדים דווקא למללאח או לחארה ( כך נקראת השכונה היהודית באלג'יריה ובתוניס ) שעול על שעות שוטטתי בקצבה הקדומה של אלג'יר, המוקפת מכל צד בניינים ורבעים חדשים של בירת אלג'יריה הגנדרנית, והיא מיושבת מוסלמים בלבד.
כמאה וחמישים אלף נפש מצטופפים עתה כאן. ומעיד אני על עצמי, שלא ראיתי בשום מקום כמראות שנתגלו לעיני ברובע זה, בכיכר הרב בלוך, מקום שם עומד בית הכנסת הגדול, גלמוד ועזוב לאחר שנטשו היהודים את החארה שלהם באחת מפינות הקצבה ועברו לגור בשכונות החדשות. רק בית כנסת זה ועוד שניים שלושה קטנים ממנו מזכירים כי לפנים התגוררו גם היהודים בסביבה זו.
לעומת זאת כמעט נצחית היא החארה של תוניס. בניהם של תושביה הוותיקים יוצאים לתור להם משכנות טובים, אבל היא מתמלאת אוכלוסים חדשים, שתהליך הנדידה מהכפר והעיירה הקטנה מביא אותם לבירת הארץ. והנה שתי החארות הגדולה והקטנה באי ג'רבה, שבדרומה של תוניסיה.אין אלה רבעים בתוך ערים מוסלמיות, אלא שתי עיירות קטנות, שכל תושביהן היו יהודים, ואף באופיין דומות הן לעיירות היהודיות הקטנות, שהתקיימו לפני חורבן היטלר בפולין ובליטא.
לנגד עיני ניצב המללאח של תיטואן, עיר הבירה של מרוקו הספרדית, כולו נקי ומצוחצח, כאילו שקדו ידיים נסתרות לטהרו ולזככו. הסמטאות ישרות אף כי לא רחבות ביותר, הבתים זקופים, שעריהם וחלונותיהם משוחים צבע שמן. החצרות מרוהטות מבפנים, משמשות טרקלין לכל המשפחה הענפה המתגוררת בבית.
חצי יום הקדשתי לביקור בבית הקברות של תיטואן, שבו טמונים ראשוני מגורשי ספרד, – ועליהם גאוותה של העיר. מצבות האבן העתיקות שקעו קצת באדמה, פשוטות הן ללא הידור, אף על פי שיש להן אופי מיוחד. מימי לא ראיתי בית עלמין כה מטופח ומוקף אהבה ודאגה אמיתית, ממין זה שאין קונים אותו בממון. עדיין משמש הוא את העדה ומשפחות מתקבצות כאן למנוחת עולמים – בחייהם ובמותם לא נפרדו.
אני מטייל בפאס הערבית, בירת מרוקו הראשונה והאחרונה לפני שנכנסה הארץ תחת חסות צרפת. היא הייתה מאז מרכז אצולת הסוחרים הערביים וחכמי הדת, ואלמלא ידעתי זאת מתוך ספרים, הרי כל בניין ציבורי בפאס אל באלי ( העיר הקדומה ) היה מעיד על כך בלי אומר ודברים. הנה תיכף הכניסה לעיר העתיקה ניצבת קבוצת הבניינים של מדרשת " בו-עינאן ". באחד מהם ליד שלושה עשר פעמוני ברטנזה, מראים את חדרו של הרמב"ם, את כיסאו שעליו ישב וכלים שנשתמש בהם.
השווקין הנרחבים, הפונדקים של הסוחרים ובעלי המלאכה, וביניהם הפונדק היהודי, זכר לימים כשישבו שם היהודים לפני שש מאות שנה – המדרשות המרובות, המסגד הגדול על שם אנשי קירואן, הקדום מן ה " אזהאר " של קהיר, ושני לו במעלה, זה של מגורשי אנדלוס, כל אלה מעידים על ייחוס ומסורת מקודשת.
וכזה הוא גם אופיו של המללאח הדבוק לפאס החדשה. אמנם הוא נשדד ונחרב ונשרף ונהרס פעמים רבות, ואין בו בניינים קדומים למאה התשע עשרה, אשבל כשם שמשהו מרוחה של ירושלים העתיקה מתנשא בשכונותיה הדשות כן מרחף עדיין באוויר משהו מאצילותם של יהודי פאס הקדמונים וממלא את חלל הרובע.
אני בקצבות הברברים באטלס, שעמקי הסוס, הדרע והזיז שבדרום. בנייני חמר של שתיים שלוש קומות, מוקפים חומות כרסתניות עם מגדלים גבוהים. תארודאנט במערב, וורזאזאת במרכז, תנג'יר, סג'למאסה, ריסאני, טירות בצורות, מושבי הפאשות והקאדים, שמות המקומות קדומים, אבל הבניינים עצמם חדשים.
לא כדאי לתקן בתי חמר, מוטב להקים חדשים. מעפר באו ואל העפר ישובו. הצרפתים ניסו לחקות את סגנון בנייניהם של הברברים בהקימם את בנייני המנהל והממשל שלהם, ויש להודות כי זה נעשה בהצלחה רבה, אולי משום שהשתמשו מאומנים מבני המקום.
מארץ מבוא השמש – הירשברג
אבל אש המרד לא כבתה. היא עממה ולחשה מתחת לאפר והלבה התלקחה עם גירושו של השריף סידי מוחמד בן יוסף בשנת 1953, והעברתו מכס המלוכה לטובת סידי מוחמד בן ערפה, אשר הודח באוקטובר 1955, כדי להחזיר את מוחמד בן יוסף לכסאו. הממשלה הצרפתית היא שיזמה את הדחתו של בן יוסף והיא שהחזירה אותו בכבוד על כנו, כי קצרה ידה להשתלט על האנדלמוסיה שבה שקעה הארץ.
בינתיים נמשכות המהומות בהרי אלג'יריה, בעוד לא פגה המתיחות במרוקו ובתוניסיה, הרבה דם ערבי, ברברי, צרפתי וגם יהודי נשפך כאן בשנים האחרונות ומי יודע כמה יישפך עוד.
ייזכר עוד כי אין לצרפת מעמד של שליט יחידי באזור. זה מאות שנים מקיפה ריבונותה של ספרד את שתי הערים בסתא ( סאוטה ) ומליליה, שהן חלק ממלכה הספרדית. מכאן טענתם של הספרדים לשתפם בשלל שלקחו הצרפתים בשנת 1912. לפי החוזה שנעשה בסוף אותה שנה בין צרפת לספרד קיבלה זו האחרונה תחת חסותה חלק ממרוקו הצפונית ( האזור הספרדי ).
ספרד לא הכירה בהדחתו של הסולטאן הלאומי, ובאזור הספרדי הוסיף הכ'ליפה ( ממלא המקום ) של הסולטאן לכהן בשמו של בן יוסף. אזור זה הוא לפי שעה אי שקט בים המהומות הגועש.
אלא שבזה עדיין לא סיימנו מניין כל הגורמים הבוחשים באורח רשמי בקדירה זו. יש במרוקו גם אזור בין לאומי, העיר טנג'יר וסביבתה הקרובה. במשך מאה ותשעים שנה 1471 – 1662 היה נמל חשוב זה, החולש על שני ימים, בידי פורטוגל וספרד. אחר כך שלטו כאן כעשרים שנה האנגלים. משחזרה טנג'יר לממלכה השריפית נועד לה מעמד מיוחד, כעיר מושבם של הקונסולים והנציגים הדיפלומטיים שייצגו את מדינות אירופה לפני הסולטאן הריבוני של מרוקו, אשר לא יכול לשאת נוכחותם של הנוצרים בעיר בירתו – מראכש או פאס.
לאחר מלחמת העולם הראשונה התנהל משא ומתן ארוך בין כל הגורמים הבינלאומיים על מעמדה של טנג'יר , ובשנת 1923 הוסכם להכריז עליה כעל עיר בינלאומית.
בימי מלחמת העולם השנייה כבש פראנקו הספרדי את העיר והחזיק בה כארבע שנים עד שנאלץ לוותר על כיבושו בשנת 1945. נתון השלטון כאן בידי נציבו של הסולטאן המרוקאני, ולימינו מועצה מחוקקת ומנהלה המורכבת כעת מנתיני הסולטאן ( 6 מוסלמים ו-3 יהודים ), ונציגי המדינות, צרפת, ספרד, אנגלי ארצות הברית, בלגיה איטליה הולנד ופורטוגל. יחד שלושים איש.
העובדה שמרוקו הייתה בסיס לצבא האמריקני ונרכז לאזור הצבאי האפריקאני בשלהי מלחמת העולם השנייה, הביאה אתה גאות מסחרית וטובת הנאה מרובה לטנג'יר הבינלאומית ותושביה. בשנתיים 1953 – 1955 היו לה לטנג'יר לכאורה שני סולטאנים, זה שהיה מוכר על ידי צרפת וזה המוכר על ידי ספרד.
שאף ה " מנדוב " נציבו של הסולטאן, לא ידע מי הוא מייצג, את בן יוסף או את בן ערפה, וייתכן שאף לא היה מעוניין לדעת זאת בדיוק. עכשיו זכתה טנג'יר ובן ערפה המודח שוכן בה באי כבוד. מי יודע תעלומות המדיניות, אולי כדי שישמש אזהרה לבן יוסף, ומקרוב דווקא ?.
בראשית אוקטובר 1956 נתכנסה בטנג'יר ועידה בינלאומית, שאליה הזמין הסולטאן את נציגיהן של שמונה נדינות : צרפת, אנגליה, ספרד, איטליה, פורטוגל, הולנד, בלגיה וארצות הברית. לפי הידיעות הסתומות שבעיתונות הוסכם בוועידה על ביטול מעמדה המיוחד של טנג'יר ואיחודה עם הקיסרות המרוקאנית, תוך שמירה על מעמדה הכלכלי. לעתיד פתרונים. הוא יורנו מה פשרן של ההחלטות הללו ומה מסתתר מאחוריהן.
ארץ הניגודים.
והנה על רקע זה של שלושה ארבעה אוחזים בטלית נחרץ גורלם של חצי מיליון יהודים שאותם בעיקר ביקשתי לראות במסכת העבר והמתהווה עתה. מזלי שיחק לי שהייתי בצפון אפריקה בתקופת ההפוגה הקצרה, כשלא התערבו שלטונות צבא במעשיהם של אזרחים שקטים ולא הגבילו את חופש תנועתם. דבר זה איפשר לי לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה ולהגיע לכל מקום שחפצתי לראותו. וכבר אמרו חז"ל : רגליו של בן אדם ערבות לו, למקום שהוא נדרש שמה הן מוליכות אותו !
באתי לתוניסיה בסוף השבוע שחל בו פורים תשט"ו,לאחר שוך גל הטרור האנטי צרפתי. כשהתחילו להתנהל השיחות המדיניות בין חביב בורגיבה, המנהיג הגולה של מפלגת הניאו דוסתור התוניסאית, ובין ממשלת צרפת. במרוקו עשיתי עד לאחר חג השבועות, בימים שהושלמו בהם ההכנות האחרונות להתפרצות מעשי איבה חדשים בקנה מדיה גדול, כשגברה מדי יום ביומו המתיחות, המחסומים והחיפושים בדרכים הזכירו לי את השנה האחרונה של שלטון הבריטים בארץ ישראל.
אבל עדיין הייתה דממה. אמנם מדי יום ביומו הודיעו העיתונים על קרבנות דמים, הייתי במללאח של קזבלנקה באותו יום שנרצחו שם יהודים וערבים וביום שלאחריו, אלא שלכך כבר הסכינו הכל….
זה למעלה משנה שחזרתי ממסעי ועדיין אני מהרהר והופך בו יומם ולילה. תמונות ומראות וחוויות עוברות לנגד עיני. לכאורה מעשי יום – יום פשוטים ואפורים. אני מנסה לסכמם ולהסיק מסקנות. ורק עתה מתברר לי כמה קשה הדבר.
אכן הקו האופייני המשותף הוא דווקא ריבוי הניגודים שבהם נתקל האדם בכל : בטבע הדומם, באקלים. באופי העמים והאנשים – ללא יוצר מן הכלל.על שטח של850.000 קילומטריםמרובעים בקירוב ( מלבד מדבר הצחרה המשתרע על מיליון קילומטרים מרובעים ) אתה מוצא הכל : נוף ים תיכוני ונאות דקלים פוריות בגבול מדבר הצחרה, הניזונות ממימי ואדיות, שראשיהם למרגלות הרים המכוסים שלגי עד.
התנועה השבתאית במרוקו
כותבי הכרוניקות מאותה תקופה מרבים לדבר על נטל המס – " ועל דבר המס מלאה הארת חמס " – על המצוקות שהיו מנת חלקם – " לספר על התלאות והצרות…יכלה הזמן והמה לא יכלו ". על הרעב – " מזי רעב מושלכים ברחובו ובשווקים ועוד.
כשם שמאורעות ת"ח – ת"ט 1648 – 1649 ומצוקותיהם היו אחד הגורמים שהכשירו את הקרקע לאמונה במשיח, כך גם " בארץ רחוקה כמרוקו " היו הגזרות והפורענויות אחד הגרומים להתעוררות משיחית. " הצרות התכופות שצפו על ראשם " הן חלק מהתשובה, אך לא כל התשובה. היו עוד סיבות נוספות.
שבתאי צבי
2 – יהודי מרוקו התמסרו לחכמת הנסתר. הקבלה הייתה נפוצה מאוד ביניהם עוד לפני הקמת המרכז הצפתי ועוררה אצלם כיסופי גאולה עזים וכמיהה משיחית. בשורת הגאולה של המשיח מאיזמיר מצאה אצלם קרקע פורייה להיקלטותה.
ספרי קבלה רבים נכתבו על ידי מקובלים מפורסמים ממרוקו שזכו לתפוצה עצומה בעולם היהודי כולו, כגון : " חסד לאברהם ", " אור החמה " ו " זוהרי חמה " של רבי אברהם אזולאי השני – סב-סבו של החיד"א.
" אשכול הכופר " ו " צרור המור " של רבי אברהם סבע ועוד. במרוקו היו נפוצים גם ספרי קבלה שהובאו על ידי שד"רים מארץ ישראל כמו ספרו של רבי אברהם גאלאנטי " ירח יקר " שהובא למרוקו על ידי רבי אלישע האשכנזי.
3 – יהדות מרוקו הייתה ברוב התקופות בכלל ובתקופה הנדונה בפרט שותפה מלאה לכל ההתרחשויות ההיסטוריות שפקדו את עם ישראל, והייתה חרדה לקראת כל רחש ורגישה לכל תנודה שבאו מן העולם היהודי, והגיבה על כל אירוע שהתרחש.
בימי גירוש ספרד היא הושיטה יד אחים אוהבת לגולים מספרד ופתחה שערי קהילותיה בפניהם. היא חוותה יחד עם המגורשים את הטראומה הנוראה של הגירוש. רעיון הגאולה של האומה כבש מקום מרכזי ונכבד בחיי האומה. משיחים ומחשבי קצין הופיעו חדשים לבקרים ונטעו תקווה בלב העם שבקרוב תבוא הגאולה וייקץ הקץ על צרותיהם.
יחד עם רבי יחק אברבנאל חישבו ומצאו גם מקובלי מרוקו שהגאולה העתידה תהיה בשנת ר"ץ – 1530. גם מאורעות של שנת ת"ח – 1648 לא עברו על יהדות מרוקו ללא תגובה. חכמיה ומקובליה חישבו ומצאו גם הם שבשנת ת"ח – 1648 יבוא הקץ ויתגלה משיח צדקנו.
בהסתמכם על הכתוב בספר הזוהר כי באלף השישי שנת ארבע מאות ושמונה יקומו כל שוכני עפר וזהו שכתוב " בשנת היובל הזא"ת תשובו איש אל אחוזתו – ויקרא, כ"ח, 13.
הערות המחבר. שנת 1530 ר"ץ , הייתה שנת הרת עולם. באותה שנה קמה האימפריה העות'מאנית ונכבשה ארץ שיראל על ידיה ובאותה שנה היו בעיצומן המלחמות הדתיות באירופה והקמה תנועת הרפורמציה.
הזוהר " ספר בראשית , קל"ט וזה לשונו : על אינון דיירי עפרא דאלף שתיתאי לזמן ארבע מאות ולמניא שנין…..והיינו כתיב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. כשישתלם " הזאת " 5408 תשובו איש אל אחוזתו ונחלתו " הזאת – גימטריה 408 ת"ח. עד כאן הערת המחבר.
כאשר קם המרכז הקבלי בצפת בימי רבי משה קורדוברו והאר"י הייתה יהדות מרוקו ציוגת בו במספר מכובד של מקבולים והיו ביניהם שזכו להיות בין " גורי האר"י ושמעו סודות טמירין ישירות מפיו.
4 – היו גם קשרים בינקהילתיים מפותחים. לקהילותיה של יהדות מרוקו היו קשרי מסחר וקשרי תרבות עם יהודי אירופה. באותה תקופה, ימי שקיעתה של הדינסטיה הסעדית וראשית שלטונה של השושלת העלאווית, החלו להתפתח קשרי מסחר בין ארצות אירופה וממלכת מרוקו והיהודים, מילאו תקפיד ראשון במעלה בטוויית הקשרים העדינים הודות לכישרונותיהם ולידיעת שפות אירופיות.
ואגב אורחא פותחו גם קשרים עם הקהילות היהודיות באירופה. באותה תקופה כיהנו רבנים יוצאי מרוקו כמורי צדק וכדיינים בליוורנו, בהאמבורג, באמסטרדם ובלונדון.
בליוורנו הייתה קהילה יהודית ספרדית חשובה שחלק ממנה בא ממרוקו. הרב מרדכי אצבאן, מחכמי מקנאס ותלמידו של המשבי"ר – רבי משה בירדוגו, עמד בראשה וכיהן במשרת רב הקהילה. גם בלונדון ובאמסטרדם היו קהילות ספרדיות בהן כיהנו רבנים יוצאי מרוקו.
בראש שתי הקהילות עמד בתקופות שונות רבי יעקב ששפורטאש, לפני ואחרי פרוץ הפולמוס על התנועה השבתאית. ששפורטש ישב על כס הרבנות בלונדון תקופה קצרה ולאחר מגפה שפרצה בשנת תכ"ה – 1665, עזב את לונדון ושׂם פעמיו לאמסטרדם וגם שם כיהן כדיין.
5 – הקשרים עם ארץ ישראל נשמרו בקפידה באמצעות העולים לארץ ישראל והשד"ר – שלוחים דרבנן.
באותן שנים ולפניהן היו עליות של רבנים ומקובלים מפורסמים. כשאר קם המרכז הקבלי בצפת, בימי רבי קורדובירו והאר'י, מקובלים ממרוקו היו בין ראשוני תלמידיהם והיו מיוצגים בו בצורה מכובדת. ביניהם היה רבי סולימן אוחנה, רבי מסעוד אזולאי המוגרבי, רבי אברהם הלוי ברוכים ורבי יוסף בן טובול.
מאוחר יותר, במחצית הראשונה של המאה ה- 17, עלה " המקובל האלוהי " רבי אברהם אזולאי בעל " חסד לאברהם " ובמאה שלאחריה עלה רבי חיים בן עטר עם פמלייתו.
שד"רים פקדו לעתים תכופות את הקהילות היהודיות במרוקו. ערב פרוץ " בשורת המשיח " וגם לאחר מכן שהה כאמור בסאלי שבמרוקו רבי אלישע אשכנזי שהוא אביו של נתן העזתי, נביא התנועה, בכבודו ובעצמו. יחד עמו היה גם רבי חייא דיין, ויש אומרים שהייתה להם השפעה על התפשטות התנועה במרוקו.
האם על קהילה יהודית כזאת ייאמר " נפלא הדבר באמת כי פה בארץ רחוקה כזאת כמרוקו …? המסלולים בין מרוקו לבין יהדות אירופה וארץ ישראל היו מסלולים רבי נתיבים. הם נסללו לא במעט ביוזמתן של הקהילות היהודיות במרוקו
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב ואת שמו קאתי מלכי רבנן כשמו כן הוא. ודא צריך לאודועי שבמערב הפנימי מיום שנטעו היהודית מושבותם בו, נסתופפו בצל ממשלת הישמעאלים, ישבו על התורה ועל העבודה כמנהגם של ישראל, שאף שהמה בגלות לא עזבו את אלהיהם, שמיום חרבן ירושלים על ידי טיטוס, ועם ישראל החל להיות נודד בעמים, וההצלחה פנתה להם עורף, ורפו כל עמודי הצלחתם, מכל סגולותיו ומחמדיו מקדם לא נשאר בידו את כתבי הקדש דוקא.
ויקח העם הנודד הזה את מקלו בידו וישם את כתבי הקדש היקרים בתרמילו והלך לגור בארצות, ויפזר ויפרד בין כל עמי התבל, מאז ועד עתה מע ונד ישראל, והמה משוטטים מדחי אל דחי, מקן מנוחתם, באין הפוגות, העם האומלל הזה היה לנס בתוך הגולה, גם שהיה נסחף ונשטף מזרם הגלות, לא הרף את ידו מעסק בתורה, היא הייתה חלקת שלל, ובאוות נפשו נהר ושאף מים חיים מי התורה .
ורויה צמאוני ממעדניה, ולה הקדיש מבחר כוחותיו ומיטב כשרונותיו המצויינים, ועבד בחריצות נפלאה חכמת ישראל, והיא הטיבה גהתו והייתה לו לרווחה. וראה מה שכתוב בספר ברכת יעקב במאמר מוסגר דהביא בדרוש ברית עולם וזה לשונו ומדי דברי זכור אזכור את אשר ביארתי דברי מדרש רבה מי יתן לי אבר כיונה ואעופה ואשכונה מדבר באברהם למה כיוונה ? רבי עזריה בשם רבי יודן אמר לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים על גבי סלע או על גבי אילן אבל היונה הזו בשעה שהיא פורחת ויגיעה קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה.
אשר הכוונה לדעתי כי זאת ידענו כי האיש גם אם עמקו מחשבות לבבו בחכמה ודעת אך אם ינוד ולא ינוח במנוחה נכונה וגם נרדף ונידף ממקום למקום אז דעתו יסכל וחכמת לבו בל עמו כי דרך הזה ממעט התבונה, אך לא כן הייתה באבינו אברהם הגם שהיה נע ונד בארץ לא לו נרדף מן עמים רבים, בכל זאת לא נרפו כנפי רוח בינתו לעוף בהם השמימה.
בכל זאת עלה מעלה על במתי חכמה עליונה בהלו נר ה' על ראשו, וזהו עומק מליצת דברי חכמים שאברהם נדמה ליונה לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים אבל היונה בשעה שהיא פורחת ויגיעה קופצת באחד מאגפיה, פירוש גם אם קופצת ממקום למקום בכל זאת פורחת באחד מאגפיה לעוף למעלה, וזה רמז נכון גם על ישראל בעת גלותם אשר לא ישקוטו מלהרים מעלת חכמת התורה עד כאן.
ככב במערב בתוך גלותם ושפלותם לא הרפו ידיהם מעסק התורה, והגדילו התנועה בענייני חכמת התורה, והקימו עולה, וכשרון המעשה על תלם, והיו חכמים גדולים בכל דור ומורי הוראות, ומסקי משעתתא אליבא דהלכתא, וריח תורתם היה נודף למרחוק בארצות הרחוקים, וכמה רבנים הריצו אליהם מכתבים להודיעם חכמה ומדע והבין, וראה ה שכתוב בתולדות הרמב"ם שאביו הרב הגאון רבינו מיימון זיע"א שמע מחכמת רבני המערב ומחכמת הגאון הגדול מורנו הרב יהודה הכהן בן סוסאם זיע"א, שנהרג בפאס על קידוש ה'.
והביא את בנו הרמב"ם בתור תלמיד חבר לשאוב מי התורה, וראה מה שכתוב בספר תולדות חכמי ישראל לקלמן שולמאן בתולדות רבי יוסף הכספי ז"ל אשר חי במאה הראשונה לאלף השישי שגם הוא היה לבבו לנסוע לממלכת פאס כי שמע שנמצאים בה חכמים גדולים אשר ידם רב להם בהליכות הפילוסופיא הדתית כי כן כתב לשלמה בנו אם יחיינו ה' אז אעבור שנית בארץ ארגון ופורטוגאל ומשם אסע לממלכת פאס כי לפי הנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חכמה ודעת עד כאן.
ר' יוסף אבן כספי ב"ר אבא מארי (נקרא גם יוסף כספי) (1279 – 1340), פרשן מקרא, פילוסוף ובלשן שחי באזור ארדש וספרד. כספי היה נועז בפרשנותו הפשטנית למקרא ובהגותו הפילוסופית, וכבר בחייו עורר עליו פולמוס בעקבות דעותיו הפילוסופיות הקיצוניות, ואף לאחר מותו היו חכמים שיצאו נגדו.
כספי חיבר ספרים רבים, בפרשנות המקרא, בפילוסופיה ובחכמת הלשון, שרק חלקם הגיע לידינו. פירושיו לא זכו להיקלט בקרב קהל הלומדים, ורק בשנים האחרונות נודעה לו עדנה, כאשר פירושיו על ספרי הנביאים נכללו במהדורת היסוד החדשה של מקראות גדולות בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן – מקראות גדולות הכתר.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
כי במועדי ארץ אלה, תועלת יעקב לבז ולמשיסה, וכל ספרי קדשם וכל כתביהם למרמס בטיט חוצות, וכל החולף מדורות שעברו היה לאין, ועם ישראל דל כחומר וכרוח כי אבדה חכמת חכמיו, בכל זאת כאשר ירווח לו אך מעט קט עוד יחדש כנשר נעוריו וינער עצמו מאבק נפלתו, והוא צולע על ירכו כאביו הקדוש יעקב איש תם יאחז צדיק דרכו דרך החיים הנצחיים תורתו חיי רוחו אשר דרכיה דרכי נועם רוח וגשם נשקו צמודים יחד יהיו תמיד תורת ישראל לעם ישראל
עוד כל ימי הארץ כל חכמי ישראל, כל נבוני ומשכילי העם, יתנו עדיהן ויודו יחד, תודה רבה להאי חכם חרשים, טוב בעיני אלהים ואנשים, מטע ה' להתפאר, רב חביבא, נברשתא דדהבא, השקדן הנלבב, הרב המובהק, שמן תורק, נאה דורש בכתבי הקדש ובמאמרי חז"ל, בדברו מעריב ערבים, מפנינים יקרים, עץ פרי ממגד תבואות, כקש"ת כמה"ר יוסף בן נאיים הי"ו ויאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים אמם כן יהי רצון.
אשר יגע עמל וטרל מלא תפקיד יקר וחשוב, גילה מצפונו טמוני חול, חכמי ישראל אדירי התורה זצ"ל מתושבי ארץ מארוק, אשר כבר שכבו בחיק תרדמת אבד שמם וכל זכר למו מן הארץ, בהשתדלותו ובשקדנותו העצומה הוציא פרח שם קדושים ויצץ ציץ נזר תפארתם תורתם, באמת, עבודה פוריה וחשיבות ערך היא, הכרת חכמי ישראל, מקור חייהם, תולדותיהם ומעשיהם.
הליכותיהם בקדש וזמן היותם עלי אדמות ידיעות הכרחיות המה גם לעניין דת ודין למען נשכיל להבין דין קדימה ואיחור זמן, בין רב לרב, ספר וספר, אשר בזה ירוח לנו לכמה קושיות ובעיות מגדול לגדול, ומה גם ההשתוות השמות והמקומות.
את העבודה הנכבדה הזאת שם על שכמו החכם המחבר החוקר בספרות ישראל בדעתו הרחבה והאטית וישת את מטרתו אליה בכל לב עדי הוציאה לפועל ויבא בהשלמה מאשר הושג לפניו כפי האפשר, וכאשר ערך שלחנו מכל פרי מגדים שם קדושים אשר בארץ מארוק, חלה פני קדוש עט"ר מו"ר א"א הגאון המפורסם, המקובל האלוהי התורני התלמודי כקש"ת מו"ה שלמה אבן דנאן זצ"ל זיע"א למען יטיף אמריו בברכתו על המוגמר בהסכמתו הרצויה, לחזק את כוחו על דבר עבודתו, בחיבה רבה הואל האב הקדוש למלאות רצונו כי אהבו למאד.
ורצוי לפניו היה תמיד, למרבית השתדלותו ושקדנותו בתורת ה' חפצי שמים, ומה גם בהביטו על מפעלו הכי נכבד הזה, שש עליו בתודה רבה ובבטחה לעשות מבוקשו, אך אהה ואבוי הכל מחשבות בני תמותה, כזב עשתונות איש, אם ה' לא צוב שוא דברו בני אדם, עוד לא עברו ימים, והנה לי יאורי, בא בחביון עז, נעלם מעיני כל חי אבי העזרי, עליונים בקשו את רבי ויסע מלאך האלוהים.
נסע הוא למנוחות ועזב אותנו לאנחות, ברוך הגוזר בצדק. אתה האל, ברחמיך הרבים, צרור יחד נפשו רוחו ונשמתו לפני ולפנים עין לא ראתה אלהים זולתך, וזכות תורתו הקדושה וזכות ענותנותו וצדקתו תעמוד לנו ולכל ישראל אחינו, להגנה ולסתרה, לטוב לנו כל הימים אמן.
הקדמת המחבר.
אגלי טל נטפו עלי ראשי, בעת הכוני שרב ושמש, ונתבשמתי מהם, ותענוגי גדל בהתמצו עלי מצחי ופני, ורחף רוח, היום נגדי, אז נתעדנתי ושבה נפשי למקומה, בשואפי הרוח הנושב לתוך חללי לבי, ועשתונותי שממו שרכשו כל קנייני השלימות, ככה נכספה וכלתה רוחי לדעת זיכרון הראשונים אשר מן הארץ חדלו, והנם בארצות החיים.
ואזין על תכונותיהם, לידע מהותם ומקומם איה, ובשומעי איזה נואם מביע ומטיף אמרים לשומעיו, חוקר קדמוניות אזי נמס לבבי והיה למים, ונשפי איותה לשמוע נטפי מליו, מאורעות וקורות זמן החולף מני אז, ותולדות הראשונים אבות ובנים חכמי המערב, אשר היו מכוסים בערפל, והתחבאו תחת צעף עננה, מסך מבדיל בינינו, ואין אתנו יודע זמנם ומקומם.
ואת עצמי הייתי מונע מבוא בגשר צר כזה, וליכנס ביער שאין בו תחומין, כי מביט אני מראש שאיני יכול להכניס עצמי בגבול ותחום שאינו שלי, וזחלתי ואירא להשיג גבול ראשונים ולעלות בין ההרים הגבוהים, כי הנמלים לא יכולון שאת משא הגמלים, והקטן שאינו יודע למי מברכין לא ידרוש מעשה מרכבה וסדו חשמלים, ומי יודיעני מקדמי הארץ, כי קטון אנכי, ואין זיכרון לראשונים ואורחות צדיקים כמלאכים.
ובתוך לבבי צמחה זיקת היאוש מלעסוק בזאת המלאכה, מקוצר המשיג ועומק החומר המושג, ואריכת הצ'ערות. אבל בה' שמתי כסלי, ואמרתי שזכותם תעמוד לימיני עמידה שיש בה סמיכה, לעודדני ולתמכני להודיעם ולהשמיעם בקרב ישראל בארצות הרחוקים מני ים, ולהפיץ אור תורתם וגדולתם. ולקרוא שמותם עלי אדמות, והנפתי עטי וחפשתי בחורין ובסדקין כתבי הראשונים מה שהשיגה ידי יד כהה.
ולכבוד התורה ולכבוד נושאי דגלה הרבנים הגדולים שכהנו פאר במערב לבל יפקד שמם וזכר פעולותיהם בדברי ימינו לא חשכתי מעמל נפשי, ואספתי ולקטתי מכתבי יד ומפי סופרים וספרים די חומר, למען הפיץ אור יקרות גבורי הרוח אנשי השם, ומה שידעתי ונגלה אלי הייתי ממעלה על הנייר, ובאורך הזמן מצאתי באמתחתי חבילות ניירות שמות רבנים חכמי המערב למטות אבותם.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
לווית חן. דברי פי חכם. אשר תהלת הספר יספר. וחן ערכו יאמר. מאת רב רחומאי. החכם החשוב במדות ובדעות. איש היחס המעלה. אוצר החכמה והאמת. ההגיוני הנשגב. בר המזימה. הרב המופלא בפז לא יסולה מורני הרב שאול אבן דנאן הי"א.
התיישבותה של התפוצה הישראלית, פה מארוק, עתיקה לימים, אשר לכל הדעות הנאמרים בענין, יש לה למעלה מאלפים שנה, מאשר נאחזו היהודים בארץ אחיזה פוריה ועצומה, ויפוצו על פניה תפוצה אחר תפוצה בכל משכיות מארוק כמשפט תפוצותיהם בכל הארצות, ותקופות רבות ושונות חלפו עלימו, לפנים גם תקופה של תפארת עז ותגבורת איל.
מאות בשנים אחזו למו מעמד של שלטון עצמי מדיני באחת מארצות מארוק, ובמלחמת עז וכבוד נצחון הכניעו את רודפיהם תחתם וישלטו בם ימים רבים. ולאחרונה בגדו בם צוררי נפשם בגידה פתאומית בהיותם בשקט ונפש ויעשו ביהודים הרג רב ונרם אבד ועד כל זכר הממשלה היהודית ההיא, ויבואו הנשארים עם שאר אחיהם היהודים הנפוצים במארוק, בחליפות תקופות כמראה הגוונים אוכם וחוור, דין וחסד, פעם במציק צר ולחץ מר, פעם במנוחה עתית, אל בהבדל דתי מכל זכיה, לבדד ישכון על פי החוקה והמשטר המוגבל לו, בימי המבוכות והשערוריות המתהוות בארץ בתמורות השלטון כאשר הלך בדרך כל הארץ.
או במרד אשר פרצו מפניו המון ממשלתו, בעתי מצוקה אלה, נפגע בן ישראל פגיעה קשה בתמרורי החיים, ובכל פעם היה שעיר לעזאזל עדי נאש במיטב חיי העולם, ובתענוגי זכויותיו, ויהי כשה מובל לרצון בעליו, וכשור מועד לחפץ קונהו.
חופש החיים ודרור אנוש לא ידעו תכונתם ואף רשמי אותותם לא נכרו למו, ויהי העם העברי שקוע בנבכי ים מצוקת הגלות, וכמו אבן צלול במצולת טיט מועקת השעבוד, שרעפיו תעו מדרכי כח יופי העולם הכללי. וילכו למו רק קבר עיוניו תשישה וגויעה באין איל, מביטים בדרכי חייהם המועטים וששים בם כעל כל הון, ובעת הייתה למו הרווחה אך מעט קט, סבלו על שכמם צשא כבד עם הארץ בזמות מורשי לבבם, שכך חובתם.
באומרם מעת גער ה' בנו ויתשנו מעל אדמתנו, ענוי ולחץ חבל נחלתנו, חובתנו ונעשנה לכוף כאגמון ראשינו לפני גויי הארץ אשר אנו בקרבו, מסתפקים בחיי תגבולים אשר הושמו עליהם מאת גויי הארץ, מבלי פרוץ גדר חלילה, ותמיד למולם פגעי אסון ושוד ורצח כמעט כל הימים מסיבות רבות כי יתגוללו על היהודים, כי עברו ברית הפרו חק, וגם סופת העם וזעף סערותיו אל ינוחו כמעט בארצות מארוק, ובעתים אלה תולעת יעקב לבז ולמשיסה ולמרמס בטיט חוצות.
כה חלפו על היהודים במארוק מעת התיישבותם בארץ עד זה זמן לא כביר בעת אשר עמי אירופא החילו לשם לב בדרכי מארוק באשר נתיניהם נשתקעו בארץ לרגל מסחרם. צירי הממשלות נכונו כמעט בכל הארץ ויהיו לקול מבשר בכל העמים את אשר יקרא את התושבים במארוק, מזה היתה הרווחה גם ליהודים בארץ הזאת, ופעמים רבות היו האירופאים מגן ליהודים האופני לחצם בדברים המבעתים לב שומעם למשל, גזרת חק הייתה ליהודים במארוק, שבלכתם חוץ המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו.
הלחץ המר הזה הוסר אז ליהודים בעת התפתחה ארץ מארוק לתושבי אירופא, ומאז והלאה מעט מעט הוסרו חרצובות עמל הלחץ והשעבוד אשר היו לפנים, ותחל רוח החופש האנושי לפעם לבות העם היהודי בארץ מארוק, ויחילו להתנער מעט קט מעפר שפלותם לעצור בעד מועקת שעבודם באשר מצאה לאל ידם עזר מעמי אירופא.
אמנם בצעדים ננסים צעדה לפניהם הרווחה הלזו, יען עם הארץ קשה בעיניו למאוד כל שינויי ההרגל, ומה גם השערוריות בארץ לא ינוחו תמיד ויד הממשלה בשפל המצב ואין לאל ידה לעצור בעת רעת ההמון, וירבו הימים וה' פקד את עמו וירא בשפלותם בהושעה רבה.
הממשלה הצרפתית, ממשלת החופש והמדע, פרשה כנפיה על תושבי מארוק, ותביא את העם לחסות בצל עוזה, העם היהודי הסיר אז בגדיו הצואים, בגדי העבדות, וילבש מחלצות בגדי החופש והדרור. עיניו אשר היו עצומות מראות זכית אנוש נפקחו עתה כרגע, הביטו לראות מה יתרון לאדם על האדם על פני תבל ?
מה היא נסיבה אשר תגבי האחד במרום על ותשפיל רעהו לפניו בעמק התהום ? הלא יוצר אחד לכמו, ובבטן אחד יוצרו גם שניהם ? באמת פליאה דעת ! בחדווה רבה קדמו ביאת הצרפתים למארוק, וישישו מאד על חבל גורלם, בממשלה הענקית אשר עז לה בתבל וממנה יוצא מקור מעין החופש והדרדר המשתרע בקרב ארצות העמים
וכאשר זממו עשתונותיהם כן הוא. כי עקב האמת התרוממות עם שפל, יען מודעת זאת בכל הארץ כי אבן בוחן לקו המשפט והצדק בקרב עם וממשלה חירות העם היהודי, וגם פה, הבחינה הלזו נכרו רשמי אותותיה לעיני העם, כי שעבודו הפרך אשר היו לפנים לא נראו עוד בארץ.
ועיני האופל והעלטה אשר כסו שמי מארוק זה ימים כבדים נתפזרו עתה במרבית חוג השמים, רוח החופש נשבה אז על פני הארץ ותהי לנשמת רוח חיים באפי העם היהודי.
בימים הרבים ההמה, ימי התשישה והגוויעה התכיכה והרפיון לחיי חומר וגשם העם היהודי, ימי תוקף חליו ומכתו האנושה, מועקת הלחץ והשעבוד התדירי האופן נורא, בימים הנוראים האלה, כלכלה מליהו ותסעדהו על ערש דוי, רוחו החיונית הבאה פנימה בקרב משכיותיו, היאתורתו העתיקה הנאמנה והצדקנית, הקדושה והטהורה, היא הייתה לו למשיב נפש לחזק ולאמץ כוחותיו הנחלאים והנדכאים מתגרת בני המצר אשר העיקו לו מסביב.
תורתו אשר הגדיל והפלא עשות במשך ימי נדחו היא שעמדה להגין בעדו מפני שוטניו מבית ומחוץ, אשר נלחם במו, דור ודור בכל תפוצותיו, משטרי קהילותיו והנהגת חנוכיו הציבוריים אשר יסד לו בכל מדינה ומדינה עיר ועיר על פי רוח תורתו המה למרכז האומה להפיח נשמת חיים באפי העם היהודי ללבנו ולהרחיב עז בנפשו למען יוכל שאת רובי התלאות וחוזק הרדיפות אשר לו מסבי.
חכמיו וגדוליו אשר בכל דור ודור עטרו את העם בתפארת הדר חכמתם העצומה בחדרי התורה ובספרותיה, גם נטפו מר לקחם הטהור על העם פעם בפעם להורותם הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, רועים נאמנים נהלו את העם אשר פעלו ועשו רבות להקמת העם העברי ולהמשיך שנותיו עדי ישיב אלהים את שיבתו לשכון כבוד בארצו.
כך היא עבודת העם העברי בכל תפוצותיו, וגם פה מארוק הפליאה קהילת ישראל בחכמת תורתם הקדושה ובספרות המדעית ובהגיון לשונם הלאומי.
זה למעלה מאלף שנים היו בארץ הלזו המדקדק הראשי מורנו הרב יהודה לקריש ז"ל אב לדקדוק הלשון העברי, נודל בעיר תאארת ויבר פיסא עיר הרב האלפסי זצ"ל, מרכז התורה והחכמה, גם תורתו של הרמב"ם ז"ל לקחת לה חלק מתורת מארוק שהביאו אביו הקדוש לשמוע בלמודים מחכמת החסיד רבי יהודה הכהן בן סוסאן ז"ל.
מהר"י בן מיגש ז"לשמש ברבנות בקהילת פאס כידוע, בגלות ספרד באו למארוק קהילות עצומות עם רבנים תורניים ומדעיים, אדירי התורה והחכמה גם יחד, וינהלו את העם היהודי במארוק בתקנות ישרים וחוקים אמת דור אחר דור, ועד היום עוד שבט הרבנות והחכמה עוד בידם כמעט בכל הארץ, ואין לך תקופה ותקופה אשר לא הגדילו לעשות רבני וחכמי העדה בהנהלת עדתם במעגלי הדת והאמונה, לא זזו מדרכי התורה ימין ושמאל.
באמת, היהודים במארוק, עם לאומי דתי יתחשב, על פי דיניהם ורבניהם היו מתנהלים בכל אופני כללם ופרטם, משובותיהם היו בבית לאומי דתי לישראלי מארוק, מקלט בטוח לכל אופני דתם ועבודתם.
את ההנהלה הקדושה הזאת הייתה על פי מרכזי התורה והחכמה המה חכמי ישראל אשר לכל דור ודור, מהמה שם קדשם נחקק בששר על לב בני ישראל גלוי ומפורסם באורח פלא ובדרכי הנס כי נמלטו ספריהם הקדושים מערפלי הארץ ויצאו לאור הדפוס ויהיו מאמאריהם התורניים והמדעיים למקור ישע החכמה לכל העם היהודי.
ורבים מהמה טבעו ונטמעו במשאון חשכת הארץ עטופים אופל ועלטה אשר פרשו שחקים ממעל על כל יושביה כי עלה קיטור הארץ, קיטור הסכלות ויכס עין כל הארץ, עיני העדה האלה כבחדריהם היו תמיד, מעיני מים החיים הנאמנים סתומים היו בעפרות חומר הארץ העכור, וכחלוף ימי צבאם עלי ארץ, גם חכמתם גם תורתם גם שמם הטוב עדו וחלפו ויובלו לקברות עם גוייתם, כי מצוקות הארץ הצדריים שמני השוד וחגי ההתהוללות שכחו כל זכר למו.
מבצע יכין – שמואל שגב
דונש בן לברט היה מדקדק שהכניס לשירה העברית את המשקל ואת שיטת החריזה הערבית. על ידי כך הוא פתח לשירה העברית שער ביטוי חדש ועשיר ביותר. לימים היה דונש בן לברט לאחד ממקורות השראתו של רש"י.
רבי דוד בן אברהם אלפאסי – מי שחיבר את המילון הראשון בשפה הערבית. בעקבות המדקדקים, קמו בפאס גם המשוררים שכתבו את פיוטיהם בלשון התנ"ך. הבולטים ביניהם באותה תקופה היה יצחק בן חלפון ויצחק בן יעקב אלפאסי, שהיה מורהו של רבי יהודה הלוי.
רבי יצחק אלפאסי הקים בפאס ישיבה ופסק הלכות שנתקבלו בזמנו על ידי כל חכמי הגולה. ספרו – הלכות הרי"ף – סיכם את ההלכות התלמודיות והקל במאוד על החוקרים בעתיד. על כן זכה ספר זה לכינו " התלמוד הקטן " והופץ בכל פזורות ישראל.
במחצית המאה ה-12, שוב הורע מצבם של יהודי מרוקו ופייטני התקופה נתנו לכך ביטוי בשירתם. גם הרמב"ם, שבא ללמוד בפאס תורה מפי יהודה אבן שושן, נתן ביטוי לרדיפות היהודים על ידי השושלת הקנאית " אלמואוחדין ".
ב " איגרת השמד " המפורסמת שלו, טען הרמב"ם כי אלה מבין היהודים שהתאסלמו – לא יצאו מחיק היהדות. יתר על כן, אנוס כזה שעשה מצווה – הקב"ה מכפיל שכרו, ואינו דומה מי שעושה מצווה בלא פחד, לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יוודע בו – יאבד נפשו וכל אשר לו. הרמב"ם ייעץ ליהודים למלט את נפשם ולהגר לארץ אחרת. הוא עצמו יצא בשנת 1165 מפאס מזרחה, לעבר ארץ הקודש והגיע לטבריה שבה מת ונקבר.
גירוש ספרד בשנת 1492, חיזק מאוד את הקהילה היהודית במרוקו. לאחר ניצחונם על המאורים – 2/1/1492, קבעו פרדיננד מלך ספרד והמלכה איזבלה את מקום מושבם בארמון " אלהמברה " שבגרנאדה.
ב-30 במרס 1492, הורה פרדיננד כי עד ל-30 ביולי – אסור שיישארו יהודים בתחומי הממלכה המאוחדת של אראגון וקסטיליה ושטחי החסות שלה בסיציליה ובסרדיניה. כל מי שלא ימיר את דתו עד אז – חייב לצאת את גבולות הממלכה, ולא – היה צפוי למוות. אלפים מיהודי אנדלוסיה פנו למרוקו והתיישבו בקהילות פאס, מכנאס, טאנג'יר, תיטואן ורבאט.
בהעריכו את רמתם התרבותית הגבוהה, השכלתם הרחבה, שליטתם בשפות זרות ותרומתם האפשרית לפיתוח מלכותי, העניק מלך מרוקו ליהודי ספרד הקלות רבות ואפילו פטר אותם ממס גולגולת, שבו היו חייבים יהודי הממלכה.
דבר זה יצר מתח מסוים בין יהודי ספרד לבין יהודי מרוקו, אך איש, כמובן, לא העז לצאת בגלוי נגד מצוות השליט. חיש מהר, עלו יהודי ספרד במעלות השלטון המרוקני. רבים מהם תפסו עמדות חשובות בשירות החוץ, אחרים שימשו יועצים למלך והביאו להרחבה ניכרת בסחר החוץ של המדינה.
בין חכמי ספרד שבאו למרוקו באותה תקופה היו – רבי ארים אלנקווה, רבי יעקב בירב – שעלה אחר כך לצפת והיה מורהו של רבי יוסף קארו, מחבר ה " שולחן ערוך ", רבי שמעון לביא, שכתב פירוש לזוהר וחיבר את הפיוט הנודע " בר יוחאי נמשכת אשריך ", וכן רבי דוד בן זמרה – הרדב"ז שפירש את " משנה תורה " להרמב"ם.
תוך זמן קצר, הפכה מרוקו למעין מאגר של חכמים וגדולים בתורה, שרבים מהם יצאו לשמש כרועים רוחניים ביוון, בתורכיה, ובארץ ישראל
אך גילוי אמריקה על ידי קולמבוס, החמיר מאוד את מצבם של יהודי מרוקו. מרכז הכבוד הכלכלי, המדיני והתרבותי הועתק בין לילה מאגן הים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי. ואילו גילוי דרך הים להודו, הנחית מכה כלכלית אנושה על ארצות צפון אפריקה כולן.
שכן, אם עד אז שימשה צפון אפריקה כ " גשר יבשתי " בין אירופה להודו, אזי עתה נפנו הכל לדרך הים. קהילות יהודיות רבות איבדו את מקור פרנסתן והחל תהליך בלתי נמנע של הגירה, כולל הגירה לארץ הקודש.
הקשר של יהודי מרוקו לארץ ישראל היה רצוף ולא ניתן מעולם, עוד בימי הביניים, עלו יהודים מצפון אפריקה לירושלים, בשנת 1218 כתב רבי יהודה אלחריזי על ירושלים : " ושם מן המערבים קהילה חשובה וטובה ". לפני גירוש ספרד, ישבו בירושלים כ-300 משפחות מוגרביות וכמספר הזה של משפחות ישבו בצפת.
בית הכנסת של יהודי מרוקו בצפת, ידוע כיום כבית הכנסת של האר"י ז"ל. קהילת המערביים בירושלים הייתה גם מרכז תרבותי יהודי. אחד מחשובי החכמים באותה תקופה היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א -, נכדו של הרב אברהם אזולאי שעלה מפאס לירושלים בראשית המצאה ה-17.
ספרו " עבודת הקודש " הוא הספר העברי הראשון שנדפס בירושלים. רבי חיים בן עטאר, בעל פירוש " אור החיים ", עלה ממרוקו לירושלים בשנת 1742, הקים בה את ישיבת " כנסת ישראל " ולפני מותו בשנת 1743, הוא חיבר את הספר " ראשון לציון ". קברו בהר הזיתים היה נערץ מאוד על יהודי צפון אפריקה באותם הימים.
במחצית השנייה של המאה ה-18 שקעה שמשה של פאס וזרחה של מכנאס, עד כי זו הפכה בהדרגה לעיר ואם בקהילות היהודיות במרוקו. החוקר הישראל ד"ר שלום בר אשר, כותב בקשר לכך כי בני משפחות טולידאנו, בן עטאי ומימראן – כולם ממכנאס – שימשו כנגידם ורוזנים בחצרות מלכי מרוקו.
מכנאס הוציאה מקריבה גם רבנים גדולים מבני משחת טולידאנו, בירדוגו, עמאר ומשאש. ואילו במחזו תאפילאלת צמחה שמפחת המקובלים לבית אבו חציריא, הנערצת על יהודי מרוקו עד עצם הזה.
הכיבוש הצרפתי פתח תקופה חדשה בתולדות היהודים בצפון אפריקה. הענקת האזרחות הצרפתית ליהודי אלג'יריה בשנת 1870, על פי חוק כרמיה, הפיח תקווה דומה גם בקרב יהודי מרוקו. תקווה זו גברה לאחר שעל פי חוזה פאס, קיבלה צרפת בשנת 1912 את הפרוטקטוראט על מרוקו.
המפגש עם התרבות הצרפתית והרשת הרחבה של מוסדות " אליאנס " שהייתה פרוסה אז בכל רחבי המדינה, חוללו בקרב יהודי מרוקו תמורות מדיניו, כלכליות, תרבותיות וחברתיות עמוקות ביותר. צרפת שיחררה את היהודים מהמגבלות המדיניות שהיו מוטלות עליהם וב-22 במאי 1918 אף העניקה הכרה רשמית לוועד הקהילה היהודית. על פי התקנון היה ועד הקהילה רשום כארגון צדקה, אך בפועל היה הגוף המקשר בין היהודים לבין השלטונות.
תמורה רבה חלה גם במישור הכלכלי. במשך מאות שנים היה קיים במרוקו דו קיום כלכלי בין יהודים וערבים. באזורים הברברים עסקו היהודים במלאכה ובמסחר, בעוד שהמוסלמים היו הלוחמים. לאחר שהצרפתים קיבלו את הפרוטקטוראט על מרוקו בשנת 1912, הם פתחו לפני היהודים את התעשייה ואת המסחר הבינלאומי.
יהודים היו פעילים מאוד בייבוא התה, חיטה, סוכר וטקסטיל. גם שערי האוניברסיטאות נפתחו לפני היהודים והם התקבלו לפקולטות להנדסה, רפואה ומשפטים. לעומת זאת, הוגבלה כניסת יהודים למשרדי הממשלה ורק מעטים מהם הגיעו לעמדות בכירות בצבא או במשטרה.
אף על פי כן, מפגש תרבויות זה לא הביא בשום שלב להתבוללותם של יהודי מרוקו ובזכות חכמיהם ותורתם, הם הצליחו לשמור את ייחודם העדתי ואת תרבותם היהודית.
שני מצאורעות במחצית המאה ה-19 הביאו לזרם גובר של עולים יהודים ממרוקו לישראל. במצרים – התבסס שלטונו של מוחמד עלי ונחלשה סמכותו של הסולטאן העות'מאני. דבר זה הוליך מיד שמועות כאילו סֶר משה מונטיפיורי והברון אדמונד דה רוטשילד עמדו לקנות את ארץ ישראל מידי הסולטאן.
שמועה זו הפיחה תקווה מחודשת לתקומת מלכות יהודה וקימום בית המקדש. אמונה משיחית זו, היא המסבירה יותר מכל את העובדה שיהודי מרוקו האמינו בתנועות המשיחיות של שבתאי צבי., נתן העזתי, ויוסף אבן צור וחכמיהם נתנו ביטוי לאמונה זו בפיוטיהם השונים.
הרעיון בשבר " מולדת ליהודים " היה כה מושרש בקרבם, עד כי בשנת 1853 עיבד אמיל אלטראס, מנכבדי מוגאדור, תוכנית להקמת מדינה יהודית בדרום מרוקו, עם מוגאדור כבירה. צרפת תמכה אז ברעיון זה, אך בריטניה הכשילה אותו.
מבצע יכין – שמואל שגב
2 – מבוא לספר " מבצע יכין " – שמואל שגב.
תולדות יהודי מרוקו.
עד כה אין היסטוריה מוסמכת של יהדות צפון אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט. אם משום שגנזכי שלוש ארצות המגרב עודם נעולים בפני חוקרים מישראל, או משום שמלומדים יהודים התעניינו יותר בחקר הציונות המדינית והגלויות האירופיות שבתוכן היא צמחה – עובדה היא שיהדות מרוקו נותר עד כה " מנושלת " מעברה המפואר.
בשנים האחרונות חלה התעוררות רבה בנושא זה. מכוני המחקר בישראל, וכן גם ההסתדרות הציונית ומשרד החינוך והתרבות, החלו נותנים את דעתם לתולדות הקהילות היהודיות בארצות המוסלמיות והחלו מעודדים חוקרים לחקור את מורשתו של חלק זה בעם היהודי.
הודות לעידוד זה, יצאו באחרונה כמה ספרים השופכים אור נוגהות על תרבותה של היהדות הפון אפריקנית ועל מורשתה הדתית והרוחנית.
על פי מסורת בעל פה ובכתב, נמנית הקהילה היהודית בצפון אפריקה, בין העתיקות שבתפוצות הגולה. ראשוני היהודים הגידו למגרב עוד לפני חורבן בית ראשון וקיימות עדויות בדבר קיום חיים יהודיים שם, עוד בשנת 325 מלפני הספירה.
בבית כנסת עתיק בעיר ג'רבה שבתוניסיה, מצויה אבן שלפי המסורת היא מבאני מקדש שלמה, והובאה לשם על ידי גולים מירושלים. לאחר חורבן בית שני, גדל במידה ניכרת מספרם של היהודים ביבשת האפריקנית. נציבי רומי הגלו חלק מיהודי ארץ ישראל למושבותיהם בצפון אפריקה ושרידים של חיים יהודיים נתגלו גם מתקופת הוונדאלים והביזנטים.
אגדות ערביות מספרות כי לאחר שלוחמים מוסלמים, בפיקודו של עוקבה בן נאפע, כבשו את מרוקו בשנת 684, נדדו שבטים רבים ממזרח אפריקה לצפונה. בין שבטים אלה היו גם כמה בתי אב יהודיים, שהביאו עמם למרוקו סוסי מלחמה.
עוקבה בן נאפע (ערבית عقبة بن نافع😉 או בשמו המלא עוקבה בן נאפע בין עיד אל-קייס אל-קארשי אל-פאהרי (عقبة بن نافع بن عبد القيس القرشي االفهري; 622–683) היה מושל איפריקיה מטעם בית אומיה בין השנים 662–664 וכן בין השנים 681–683. הוא שימש בתחילה כמפקד הכוחות הערבים בטריפוליטניה, כיום בצפון-מערב לוב, ועד מהרה התקדם מערבה לעבר השטחים שהיו נתונים בשליטת האימפריה הביזנטית. משנת 662 ועד 664 הוא שימש כמושל הראשון של איפריקיה, ולאחר מכן, בשנת 670, הוא הקים את העיר קירואן במקום בו שכן קודם לכן מאחז צבאי מוסלמי. לפי האגדה פקד:
|
|
"'שוכני הואדי, עיזבו! כי אנו עוצרים כאן!' הוא חזר על פקודתו שלוש פעמים. מיד לאחר מכן, נחשים, עקרבים ומינים רבים אחרים יצאו והחלו לעזוב. הלוחמים המוסלמים ניצבו וצפו במחזה מאור הבוקר ועד חום היום. אז, לאחר שראו כי הכל עזבו, הם התיישבו בעמק. נאמר כי משך ארבעים שנה לאחר מכן, לא יכלו תושבי איפריקיה למצוא נחש או עקרב, גם כאשר הוצע תמורתו פרס בסך של 1,000 דינאר" |
|
הקמת העיר התפרשה כשינוי טקטיקה מצידם של הערבים והחלפת המדיניות ההגנתית בצעדים להתיישבות קבע במקום. קירואן הייתה לבירת איפריקיה, ובן נאפע ייסד בה את המסגד, שהיה לימים למסגד הגדול הקרוי על שמו. בשנת 681 מינה הח'ליף יזיד הראשון את סו נאפע כמושל איפריקיה בשנית, והוא החל במסע כיבושים מערבה לתוך המגרב ועשה להפצת האסלאם בקרב הברברים. בשנת 683 הוא הובס בקרב עם הברברים ונהרג. אירוע זה סימן את תחילת שלטונם של הח'וארג' בתוניסיה ואת הדיפת הערבים מזרחה ללוב.
כושר ניידותם, היקנו ליהודים עדיפות צבאית ובהתאחדם עם השבטים הברברים – הם הצליחו להדוף את נוגשיהם המוסלמים ודחו את תביעתם להמיר את דתם. לפי אותה אגדה, עמדה בראש בכוחות המשותפים של היהודים והברברים " כוהנת " יהודיה בשם דהייא אל כאהנא ( דהייא הכוהנת ) ורק לאחר מאבק שנמשך 25 שנים, עלה בידי המוסלמים להכניעם.
בקרב המכריע, העדיפה דהייא להתאבד מאשר ליפול בשבי הכובשים המוסלמים. לאחר ניצחון זה, קיבלו עליהם הברברים את עול האסלאם ואף עזרו בכיבוש ספרד. אך היהודים הוסיפו לשמור על דתם, וכמי שהתייכו ל " אהאל אלכתאב " ( עם הספר ), זכו למעמד של בני חסות ( ד'מים ).
אסור לבן חסות לגעת בקוראן, מתוך מגמה לסלף את תוכנו או ללעוג להוראותיו
אין להלעיז על הנביא מוחמד או לענות בו דבר שקר
אין לדבר על הדת המוסלמית בכללותה, מתוך יחס של בוז וזלזול.
הנישואין בין מוסלמי ליהודיה מותרים, אך נאסר על בן חסות לשאת נשים מוסלמיות
לא ינסה בן חסות להדיח מוסלמי מדתו ומאמנותיו.
נאס רעל בן חסות לסייע לאוייבי האסלאם
בן החסות היהודי חייב לחגור אבנט ( זונאר ) ולקשור לזרועו פיסת אריג ( גיאר ) בצבע צהוב, בעוד שהנוצרי חגר אבנט בצבע כחול.
לעולם לא יבנה בן החסות בית כנסת או כנסייה בגובה רב יותר מאשר המסגד.
בני החסות, לעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו בפומבי את צלצול פעמוניהם, או את תקיעת שופרותיהם.
את מתיה יקברו בני החסות בצינעה ולא יספדו אותם בפומבי
בני החסות, לעולם לא ישתו שיכר בפומבי והנוצרים לא יציגו לראווה את צלביהם או…חזיריהם
לבסוף נאסר על בן החסות להזיק בבעלותו סוס, שהוא בעל חי אציל וכלי מלחמה, ועליו להסתפק בפרידה או בחמור.
חובה לציין, כי לא בכל התקופות ולא כל השליטים הקפידו על אכיפת תקנות חמורות אלה. במרבית המקרים הסתפקו השליטים במילוי כמה חובות, כדי להבליט בכך את מעמדם הנחות של בני החסות. אך בכל מקרה, במדינה המוסלמית הייתה שבועתו של בן החסות פחות אמינה מזו של המאמין ועל כן גם הוכחת חפותו הייתה קשה יותר.
מצב זה יצר יחס של תלות בין השליט, נותן החסות, לבין בני חסותו ומכאן שמטעמי ביטחון גרידא, חיפשו היהודים תמיד לחסות בצל קורתו של השליט.
ואמנם, גם אם במרוצת הדורות נרדפו היהודים על דתם והיו קורבנות לפורעים שונים, אין סימנים לקיומה של אנטישמיות עברית במרוקו, ובכל מקרה לא הגיעו הפרעות שם לדרגת אכזריותם של מעשי הטבח, שבוצעו ביהודים ברוסיה הצארית, בפולין ובארצות מזרח אירופה האחרות.
מעבר למצוות הקוראן, נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון קיים את הקשר עם הגטו – המללאח – היהודי באמצעות " שייח אל יהוד " – מעין מוכתאר של הגטו – שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים, ולקבל את מכסת כוח האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.
" שייח אל יהוד " היה בבחינת ז'נרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם למעשה, מאז המאה ה- 46 ועד שנת 1918, המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.
במחצית השנייה של המאה ה-8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל חסן – בנם של הח'ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח'ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את ממלכתו.
השושלת האידריסית מלכה במרוקו 197 שנים 788 – 985. אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזירות קשות. בנו, אידרים השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון בשנת 792 – החלה " תקופה הזוהר " של יהדות מרוקו.
הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידריסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל ובחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את המללאח – הגיטו היהודי – והורה לחייליו לשמור על חייהם.
לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח'ליפות בית אומאיה בקורדובה והח'ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה.
אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקירבה חכמים רבים. חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בעברית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון.
באותה תקפוה קמו בפאס ראשוני חוקרי הלשון העברית – ריב יהודה בן קורייש, מייסד הבלשנות המשווה, שחשף את חשיבות לימודה של הארמית לצורך הבנתם של כתבי הקודש. דונש בן לבראט, משורר יליד בגדאד שהתחנך בפאס והיה מתלמידיו של רבי סעדיה גאון.
Les veilleurs de l'aube..Victor Malka
Les étoiles du matin
Nous sommes samedi et il est deux heures du matin. Les rues sont désertes dans le Casablanca hivernal des années 1960. Ce n'est évidemment pas – qui pourrait l'imaginer ? – une heure pour se livrer à on ne sait quelle promenade.
Cela est même, mesure de prudence, fortement déconseillé. C'est pourquoi on ne rencontre, ça et là, que de bien rares amoureux de la nuit ou des fêtards attardés, des hommes qui, comme partout ailleurs, ayant trop bu, sont incapables de retrouver l'adresse de leur domicile ni même sans doute de se rappeler s'ils en ont véritablement un.
Mais que font alors dans la rue et à cette heure-là, ces juifs, marchant par groupes de quatre ou cinq, parfois de deux seulement, et qui semblent tous se diriger vers le même lieu ? Que cherchent-ils ? Et ne sont-ils pas bien imprudents de porter, dans des rues d'une grande ville arabe et musulmane et en ces heures incertaines, si ostensiblement, leurs kippas ou leurs couvre-chefs ?
Ils se sont fait réveiller par le bedeau de la synagogue (« Abraham, réveille-toi, c'est l'heure », « Isaac, c'est la deuxième fois que je passe, tu vas rater la veillée »), souvent par leurs proches ou leurs amis.
Parents et enfants, jeunes et vieux se sont, pour plus de sécurité, donné rendez-vous à tel carrefour de la ville. Tous se rendent du quartier dit européen où ils habitent pour la plupart vers une synagogue sise en pleine médina musulmane.
C'est là que – selon une antique tradition évoquée par nombre de maîtres du Talmud – se déroule, tous les samedis matin, longtemps avant l'aube, entre les mois d'octobre et de mars, la séance religieuse et musicale dite des bakkachot.
Le mot lui-même appartient au vocabulaire liturgique et veut dire « supplications, prières, litanies ». ( Dans l'hébreu moderne de tous les jours, il signifie plus simplement « demandes, sollicitations, requêtes ».)
On reviendra plus loin sur les réelles origines de cette tradition que les communautés juives de l'Empire chérifien ont observée fidèlement durant des siècles au point de la considérer, indûment, comme leur propre création et leur prérogative quasi exclusive.
ls se sont tous réveillés pour s'en aller, ainsi que le faisaient leurs pères et leurs grands-pères, chanter des textes traditionnels et liturgiques écrits, au cours des siècles, par nombre de leurs poètes. La ville est endormie. Pourtant, à deux cents mètres du lieu de culte, les vieux airs synagogaux des psaumes du roi David – qui introduisent d'ordinaire la veillée – parviennent crescendo aux derniers fidèles en route pour le lieu de culte. Moment de grâce, instant de ferveur mystique que salueront, des décennies plus tard, nombre d'écrivains et de journalistes. L'un d'entre eux écrira
Nous avions l'impression d'entendre, à travers la lointaine cantilation des psaumes, la voix du roi David lui- même s'adresser à nous directement. Nous éprouvions alors, dans ces moments, dans les rues désertes de cette ville arabe et musulmane, un sentiment qui ressemble à une respiration de sainteté. Ou d'éternité.
Le chercheur israélien Moshé Haboucha évoque ainsi les veillées de son enfance : « Ma mère s'en prenait au bedeau qui venait me réveiller en pleine nuit. Le bedeau lui expliquait qu'il était important que j'apprenne à chanter. […] Je me souviens aussi que sur la route, nous avions peur des voleurs et des ivrognes. »
De plus, Gerschom Scholem raconte, dans un livre consacré à la symbolique dela Kabbale, que le rabbin Abraham Halévi Beroukhim qui était d'origine marocaine « se levait à minuit, parcourait les rues et criait d'une voix détresse." Ces paroles, il les répétait à voix haute, frappant à la fenêtre de chacun des fidèles, les appelant par leurs noms et ne quittant les lieux qu'après avoir vu qu'ils se sont bien levés de leurs lits »
Selon le traité Brakhot (4. b) du Talmud, l'aurore symbolise la disparition de l'obscurité et la libération. On y raconte que des sages marchent dans la plaine à l'aurore. « Rabbi Hiya dit à rabbi Chimon : voilà comment se fera la libération du peuple d'Israël, petit à petit, comme l'aurore du matin. »
On pourrait penser que les petites gens, pour la plupart musulmans, voisins immédiats de la synagogue, se sentiraient dérangés dans leur sommeil du samedi matin.
D'ordinaire, ils se réveillent tous les jours de la semaine, dès potron-minet, pour s'en aller rejoindre qui son usine et qui son petit commerce ou sa boutique d'artisan, et voilà que le jour où ils peuvent enfin goûter à un luxe de bourgeois et s'adonner à une relative grasse matinée, la communauté juive débarque en grand nombre dans leur quartier et se met à chanter à haute voix et en une langue que ces habitants ne connaissent pas, même si les airs musicaux, eux, leur sont plus que familiers. Pour moins que cela, sous d'autres cieux, on ferait appel à l'autorité de la police, invoquant, sans doute légitimement, on ne sait quel tapage nocturne.
מראכש העיר-אבני זכרון לקהילת מראכש – חביב אבגי
מראכש.
המוראביטון והמצביא יוסף אבן תאשפין.
הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל, מזכיר את תקופת המוראביטון במרוקו, שאמנם הטיבה את מעמדם של היהודים, והביאה תמורה כבירה בחייהם. המצביא יוסף אבן תאשפין ובנו עלי משבט סנהג'א, היה מושל המוראביטון הראשון,. יוסף אבן תאשפין הגיע למקום מנראה לו מתאים להקים להפליא להקמת עיר, אזור פורה היושב על מקור מים ודקלים.
הקים מחנה אהלים בלב המדבר הפורה. הוא החל לבנות את העיר מראכש, החל משנת 1062, ובנו עלי השלים את בניינה של העיר. שלטון של המוראביטון התפשט על כל צפון אפריקה וחלקים מספרד הנוצרית, יחסו של יוסף ליהודים היה טוב, הוא מינה מתוכם גובי מסים ופקידים בכירים.
שלטונם של המוראביטון לא ארך יותר משני דורות. ובשנת 1220 נתגלו ניצני המהפכה הקרובה, ששמה קץ לשלטונם ואלה היו אלמואחידון. הרב יעקב משה טולידאנו, מסכם תקופת שלטונם של המראביטון באומרו : " כבר אז ידענו כיח התקופה הזו של ממשלת המוראביטון, נחשבה ליותר מאושרת בקורות ישראל במרוקו.
ואמנם גם אז בימים הטובים ההם, לא נוקו היהודים מצרה כאשר עברה רוח עועים על יהודי אחד בפאס לקרוא לעצמו מבשר, ושלוחו של משיח. דבר שהעלה את חמתם של יושבי הארץ נוצרים ומוסלמים. בעת ההיא הייתה צרה והרס ליהודים שבחבל דרעה שטפחה וגדלה, והייתה זיק תקווה ליהודי מרוקו ".
על כל פנים אם בצפון הריכוז היהודי הגדול היה בעיר פאס ועיירות המחוז, הרי הכוח היהודי הדומיננטי יותר מרוכז בדרום המדינה. ונרקמו סביבו אגדות כי הוא גם היה בעל שלטון עצמאי ובעל כוח לוחם בלתי מנוצח, היושב בחבל רחב ידיים, חבל דרעה.
בימי המושלים יעקב ושלמה בנו, הם רדו במוסלמים שם כמאה שנה עד למפלתם, וגם זו הייתה במלכודת ששמו להם אויביהם הערבים, שעה שהוזמנו אליהם לשיחות שלום ביום שבת. הם האמינו שאכן פני אויביהם לשלום, לכן מפני קדושת השבת באו בלי נשק. ואולם הם נבגדו על ידי איברהים לברדעי וחייליו, והרגו בהם כשבע עשרה אלף מיהודי דרעה.
המואחידון.
המואחידון זו תנועה קיצונית דתית, שהתעמולה שלה הייתה אות מבשר רעות ליהודים. מייסד התנועה מוחמד בן תומראת המהדי, ואחריו בא מולאי עבד אלמומן שהמשיך בכיבושיו. הוא כבש את פאס בשנת 1145, ושנה אחריה כבש את מראכש, והשתלט על כל צפון אפריקה. שלטונו התפשט באזורים נרחבים בספרד, בהם ערים גדולות, כמו, קורדובה וסביליה.
לעבד למומין ולתנועותיו לא היה מעצור. כי הם נקטו באמצעים אכזריים כלפי כל מי שעמד בדרכם, משכלים יהודים ומוסלמים, שניהם נחשבו בעיניהם לכופרים. הם הרסו את פאס העיר ואת חומותיה, וגם את מראכש וכל מה שנבנה בה. גם משום שהם לא רצו לראות דבר שיזכיר הישגיהם של המוראביטון.
רבי אברהם אבן עזרה נתן ביטוי בקינתו המפורסמת על עוצמת ההרס והחורבן של הקהילות, הסבל שעבר על כל ארצות המערב מתוניס בצפון, ועש מראכש ותאפילאלת בדרום. וכן על קהילותיה המפוארות של ספרד המוסלמית. אם כי עד אחרי מותו של עבד למומין אזנתי, נותרו עוד סדרי קהילה על כנם, אבו יעקב אבן יוסף, המושל שבא תחתיו באנדלוס התגלה כמלך קנאי שחידש גזירות ישנות והוסיף עליהן משלו, מהם סבלו היהודים בעבר לפני בוא המוראביטון. הוא הוציא חכמים להורג, מהידועים שבהם רבי יהודה אבן סוסאן שנהרג בשנת 1165 . אגב רבי יהודה היה מורו של הרמב"ם בעת שהותו שלזה בעיר פאס.
משפחת הרמב"ם ברחו מספרד הדרומית לפאס, מפני חמת המציק. בפאס מצאו מקלט במשך כשש שנים, אולם עם התגברות הפרעות, הם נאלצו לנוס על נפשם למזרח. גם יוסף בנו של אבו יעקב שמלך במקומו היה איש עריץ ונוקם כאביו. במשך עשרים שנות שלטונו, הוא הוסיף על היהודים גזירות, בהן, נשיאת אות קלון על הזרוע, וכל מיני תוספות לבוש משפילים.
גם מוחמד בנו שליוסף המשיך בדרכו. הוא דרש להתחקות על האנוסים אלה שהמירו את דתם, אם לא עשו כך רק למראית עין, ופקדו להבדילם על ידי פריטי לבוש שונים, כמו מעיל צהוב ומגבעת צהובה. ונתקיים ביהודי מרוקו בתקופה זו הפסוק " את אשר השאיר החגב, אכל הארבה " רוצה לומר את אשר השאיר אדריס הפאטימי, אחרי הטבח והמרת הדת שעשה ביהודי ממרוקו לפני ארבע מאות שנה, אכלו עתה המואחדין בכל פה, ולחכו את כל המוסדות היהודים במרוקו ובכל צפון אפריקה.
מי לחרב, ומי לשבי ושמד. כי רבים מהם נאנסו להתאסלם, ואחדים עשו כן לבל יבולע להם ולרכושם. מהקינה שנכתבה בתחילת שלטונם של המאוחדין, הראב"ע כתב את קינתו בשנת 1141, אחרי שידע קודם על מצבם הטוב. כי בכל הקהילות המערב הייתה תורה וחכמה. וגדולי תורה היו במספר לא מבוטל. הראב"ע תיאר את כל התלאות והאסונות שהמיט השלטון הזה, והחורבן שהביא עליהם במלחמתיו, בכל מקום שדרכה כף רגלו. המאחדין השאירו הרס וחורבן בכל מקום שעברו, רתת וחלחלה.
תוכן הקינה הובאה, בהתחלת שירשור זה.
באגרות הרמב"ם לתלמידו רבי יוסף עקנין, תיאר את המצב כך : " ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה, ומבקש ה' נחבא, ואור ישראל כבה " באגרתו לחכמי לוניל כתב על מצבם של חכמי המערב , " בעוונותינו כבר נדע את אשר נגזר עליה ". שכל זה נמשך למותו של מוחמד אנאצור שהיה אחרון משליטיט שלטון הזדון של המואחדין.
צבאו של מוחמד אנאצור, ניגף במלחמה הידועה בספרד, בעיר שואלטירא ( ערב יום הכיפורים תתקע"ד – 1214 – הוכה שם שוק על ירך על ידי הספרדים. ומשם ברח למראכש, ומת שם.
עם מפלתו ומותו הלך ונחלש שלטון הפחד. כי חרב מלכי הנוצרים רדפה אחריהם, והשפילה אותם עד עפר. המושלים האחרונים עבד אלוואחיד, ואלעדיל אבו מוחמד, ואחיו אבו אלעלא אל מומן, החזיקו בשלטון לחילופין עד לשנת 1233.
מראכש העיר-אבני זיכרון לקהילת מראקש-חביב אבגי
דומה שריבוי החכמים שהיה בעיר הלך והתמעט לקראת סוף המאה הי"ט. במאה העשרים חלה בידרדרות בתחום הרבני, והעיר הגדולה לאלוקים נזקקה לרבנים מבחוץ, בני ערים וכפרים קרובים ורחוקים, דבר האומר דרשני. לעת כזאת תמיהה זו נשארת בתיקו.
בני מראכש היו מפענחים במליצה את ראשי תיבות של המלה תיקו ( תאג'יר – סוחר עשיר – ישועה קורקוס וולדו ( ובניו ). מימרא המבטאת את גדולתו של הנגיד ישועה קורקוס – נפטר בשנת 1929 – הכל יכול, אשר בכוחו היה לפתור כל בעיה. יש התולים בו גם פתרונות של בעיות הרבנות.
כלומר הוא היה גורם לכך, כי כדי לבצר מעמדו מפני אופוזיציה של המשפחות המיוחסות בעיר, הוא דאג למנות רבנים שאינם מבני העיר שאין להם גיבוי מבני העיר ולא " זכות אבות ", מתוך הנחה שאלה יהיו נצונים למרותו ולא יסכנו את מעמדו, הסבר זה קלוש ותלוש, ובמקום אחר ארחיב אי"ה. לדעתי ההסבר לתמיהה זו טמון ביצירות חכמי העיר, ורק עיון שיטתי בשבריהם יוכל להביא לפתרון תעלומה זו.
היצירה הרוחנית.
העיר מראכש הייתה עיר גדולה של חכמים ושל וסופרים במשך מאות בשנים. בתור שכזאת היה סביר להניח שיגיעו לידינו ממנה עשרות רבות אם לא מאות של יצירות, בנוסף לאלפי תעודות. בהן : תקנות, הנהגות, אגרות ומכתבים, שיצרו וכתבו חכמי העיר במחצית הדורות.
אולם המציאות מאכזבת, ידיעות מעטות הגיעו לנו על הקהילה הגדולה במראכש, וגם זה רק מהמאה הי"ח ואילך שאז הולכים ומתרבים הידיעות על הקהילה, חכמיה ועל הקשרים בינה לבין קהילות אחרות. אם כי גם אלו יחסית הן מעטות לעומת קהילות אחרות קטנות בהרבה ממראכש.
די לציין שמהמאה הי"ח, לא פורסמה מחכמי מראכש שום יצירה מחידושי ש"ס או שאלות ותשובות, זו תקופה שידועים לנו חכמים רבים גדולי תורה והוראה שפעלו בעיר ואף באו במשא ומתן של הלכה עם חכמי קהילות אחרות כמו רבי אברהם אזולאי, רבי יעקב פינטו ובנו רבי אברהם, רבי שלמה עמאר ואחרים.
גם היצירות שהגיעו אלינו מחכמי מראכש במשל כל התקופה עד הדורות האחרונים, הן מעטות ביותר. יתירה מכך, גם מבין היצירות ששפר מזלם והשתמרו, רק בודדות הגיעו לפרסום ולהוצאה לאור, דבר המעורר תמיהה מה נשתנתה קהילת מראכש מכל הקהילות.
קהילת מראכש וסביבותיה התברכו באוכלוסין וחכמי העיר נדרשו לבעיות שהזמן גרמן ולשאלות דת ודין בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, ובין הפרט לקהילה ובין קהילה לקהילה. מגם שבני מראכש ידועים כאנשים שאינם נוחים זה לזה. ואלה הדברים המצריכים כתיבת פסקי דין מנומקים ושאלות ותשובות רבות.
ונשאת השאלה איפוא הם הפסקים והתשובות של חכמי הדורות. וקשה לומר שהם לא יצרו ולא כתבו, דבר שאינו מתקבל על הדעת. וגם אם אכן לא יצרו ולא כתבו, הרי שינוי זה דורש הסבר ובתייחסות הן מצד החכמים עצמם והן מצד בני העיר וחוקריה.
אולם מרבית היצירה של יהודי מרוקו סבלה מפגעים שהזמן גרמן, פרעות, שוד וביזה, אסונות טבע, שרפות, שטפונות, טחב ועש. בכל זאת ממרבית הקהילות נותרו לפליטה אודים רבים, להוציא מקהילת מראכש. כזה המצב גם לגבי חכמים שחיו מהמאה הי"ט ואילך, שבגלל קרבת הזמן הגיעו לידינו משאר הקהילות יותר יצירות יחסית.
הקמת בתי דפוס בשלהי המאה הי"ט במרוקו, עוררה בני קהילות רבות לטפל בעזבונם הרוחני של חכמי המשפחה, ושל חכמי העיר מדורות קודמים ולהוציאם לאור, קמו ארגונים לשם כך בערים פאס, מכנאס, תיטואן וצפרו, ועוד. משום מה התעוררות זו פסחה על בני הקהילה וראשיה במראכש, כולל צאצאי החכמים.
מי שיתוודע ליהדות מרוקו דרך ספרות חכמיה, עלול לטעות ולחשוב את קהילת צפרו הקטנה, לגדולה פי כמה מקהילת מראכש. כי מצפרו הגיעה לידינו ספרות ענפה ותיעוד רב, יחסית למראכש הגדולה.
דומה כי תופעה זו קיימת גם בדורנו ביחס של בני העיר מראכש כלפי רבותיהם ויצירותיהם. כי בימינו חלה התעוררות אצל בני רוב הקהילות להתחקות אחר שורשיהם ולהעלות מתחום הנשייה מה שניתן להציל ולשחזר משורשים אלו.ולא רואים באותה מידה דבר זה אצל בני יוצאי העיר מראכש וגרורותיה.
גדולה מזו ישנן משפחות מיוחסות מבני העיר מראכש בארץ המתפרנסות בריווח מייחוסם והוקרתם של בני הסביבה לחכמים מאבות אבותיהם, למרות שזו למעשה תעודת הכבוד ועץ החיים עליו הם נתלים. ולו חכמו ישכילו לעשות מזה קופה גדולה.
וסהדי במרומים שמיום עומדי על דעתי חם לבי בקרבי, וחשתי צערם של רבותינו הקדושים שלא יהיה יגיעם ופרי רוחם בתורה לריק חס ושלום, וכאילו בת קולם המנהמת כיונה מהדהדת באוזני, בבחינה, " מי יתן אפו ויכתבון מלי בספר ויוחקו. בעט ברזל ועופרת, לעת בצור יחצבון. ( איוב יט )
אנא חוסו על שארית הפליטה מפרי רוחינו ועמלינו בתורה, ועשן עמנו חסד ואמת להוציאם לאור שיהיו שפתותינו דובבות. גם אנו נהיה מליצי יושר בעד כל מי שיעזור ויתן יד למלאת בקשתינו זו, בעדו ובעד בני ביתו.
את כאבי זה ביטאתי לפני בני העדה, חברים, חכמים, משכילים ואישי צבור. ולאחר שעמדתי על חומרת המצב אצל חכמי מראכש, מזה כעשור הדגשתי הדברים לפני יוצאי העיר ובניהן ולפני צאצאי המשפחות המיוחסות שבהם, ולצערי הייתי כקול קורא במדבר, ויהי רצון שזכות רבותינו המחברים תעמוד, ודברינו יעשו רושם.