L'esprit du Mellah
Ainsi les historiens arabes précisent que Moulay Rachid fit son entree à Fès par le "Mellah des Musulmans".La Chroniquedes Juifs de Fès rapporte: "Après cela il y eut encore le lundi premier jour du mois de Iyyar 1616 grande supplication avec sonnerie de chofar sur les places publiques et à la porte du Mellah, au milieu des tombes des martyrsde la persécution de 5255, de même à la synagogue jouxtant la porte du Mellah des Musulmans …"
Les mêmes causes produisent les mêmes effets. La même alchimie qui a accolé aux quartiers juifs d'Europe le nom de Ghetto a joué sous le ciel marocain. Le premier quartier juif d Europe a eu pour cadre un quartier de Venise nommé El Ghetto et quand cette pratique s'est généralisée le nom propre est devenu nom commun.
De même au Maroc l’emplacement du premier Mellah a donne son nom aux autres au fur et a mesure de leur creation. Il est difficile de preciser a quelle date cette mutation s'est faite mais quand on rencontre pour la premiere fois ce nom dans un texte, on sent bien qu'il était déjà tres familier.
Il s'agit d'une lettre envoyee en 1541 pr un immigrant marocain etabli a Jerusalem et ecrivant à son frère resté dans la capitale marocaine "et je veux que tu saches que la Yéchibadu Mellah de Jérusalem est meilleure que toutes les écoles de tous les Mellahs du monde", comme s'il était évident qu'un quartier juif ne peut s'appeler que Mellah! : nom aux autres au fur et à mesure de leur création. Il est difficile de préciser à quelle . : mutation s'est faite mais quand on rencontre pour la première fois ce nom dans un texte, or. senz bien qu'il était déjà très familier. Il s'agit d'une lettre envoyée en 1541 par un immigrant marociu: établi à Jérusalem écrivant
Et pourtant les chroniques chrétiennnes continueront longtemps encore à ignorer ce néologisme typiquement marocain et appeler le quartier juif "Juifverie" en français et "Juderia" en espagnol. Ce n'est qu'à partir du 19ème que le nom s'impose définitivement.
Cet enfermement dans un quartier réservé — pour des raisons de sécurité et religieuses — s'il fut accueilli avec soulagement en Europe, fut considéré au départ à Fès comme "un exil amer et hâtif", au point que nombre de familles parmi les plus riches préférèrent la conversion au déménagement.
Le regretté David Corcos fait justement remarquer dans son excellente étude sur les"Juifs du Maroc et leurs Mellahs: "A ma connaissance il n'y a pas de Takana ou de Haskama nord-africaine qui ait interdit, ni même conseillé aux Juifs de ne pas vivre au milieu des autres citadins.
C'est malgré eux que les Juifs de quelques villes marocaines avaient vécu dans des quartiers spéciaux que les Sultans leur avaient imposés …" Mais avec le temps ils finirent par s'y complaire comme s'ils en avaient été les inventeurs, arrachant ce cri du coeur au rabbin Habib Tolédano au 18ème s.: "Que sont ces murailles du Mellah? La frontière entre le sacré et le profane".
Longtemps le Mellah de Fès resta dans son splendide isolement, l'exception pour une fois infirmant la règle. Ce n'est qu'en devenant la capitale de l'Empire que Marrakech eut droit à son tour à un Mellah. le second de l'histoire des Juifs au Maroc
En prenant le pouvoir, le Sultan Moulay Abdallah E^ Ghalib, ordonna la construction d'un quartier pour la population juive et chargea de l'éxecution le grand rabbin, Mordekhai' Benattar. Les méfiances religieuses autant que les considérations de sécurité ont sans doute orienté ce pas.
La légende populaire rapporte que ce rabbin emmura dans la porte do Mellah une cruche d'huile sacrée pour protéger le nouveau quartier des convoitises et des agressions et pieusement les Juifs continuaient, jusqu'à nos jours, à embrasser la porte en entrant et en sortant.
Quand Meknès à son tour devint la capitale, elle alla sur les traces de ses illustres prédécesseurs et en 1682 Moulay Ismael dota la communauté d'un beau site et lui ordonna d'y planter désormais ses tentes.
Puis il y eut un très long répit et ce n'est qu'au début du 19ème s. que le modèle d'habitat séparé fut généralisé à l'ensemble du Maroc sous le règne d'un souverain pourtant décrit par les chroniques juives comme un Hassid Musulman fervent, opposé à toute influence étrangère, Moulay Slimane voulut réduire an minimum le contact avec l'Europe et à l'intérieur du Maroc "il trouva bon que les Juifs vivent loin des Musulmans.
ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן-על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל
על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל
החכם נוטה לעכב עליית הבנים לארץ. אולם לא משום שאינו מייחס משקל לחשיבות העלייה, אלא בגלל הצד האנושי, כלומר החשש לגורל הילדים בחסות אביהם החורג.
כעשר שנים לאחר מכן בשנת תרכ"ח – 1868, כתב החכם הנ"ל שוב בקשר לאותו מקרה. עתה הבן בן י"א והבת קטנה. לאחר שקיבל חוות דעת כי אם יפרשו הבנים מאמם " יסתכנו מפני עגמת נפש " וגם יש תועלת מבחינת מזונות, הרי מגיע הוא למסקנה שיעלו הבנים לארץ ישראל " אך יהיה הבן עם זקנו בארץ ישראל כדי שהוא יחנכו ואין לקרובים שבחו"ל רשות לעכבם.
החכם מעיד על העלייה לארץ ישראל הנמשכת ללא פגע וללא חשש סכנה. גם מאמין כי שומר מצווה לא ידע דבר רע..ומצווה רבה יכולה היא שתגן אלף המגן.
במידה וקיים דיון בשאלת סכנת הדרך לארץ ישראל בספרותם של חכמי מרוקו במאה הי"ט, הרי זהו דיון תיאורטי, כשהסכנה היא נחלת העבר. כל למשל בשאלות ותשובות ליצחק ריח, של רבי יצחק בן שמואל אבן דנאן, הדן בשאלה מדוע בשעות של סכנת דרכים לארץ ישראל אין מצווה לעלות. אין הוא מיישם הדברים לזמנו, אלא מביא שורה של מצוות הנידחות מפני פיקוח נפש, למעל הכל שבת.
לבסוף נציין את מנהגם של יהודי מרוקו המתיר למכור ספר תורה כדי לממן הוצאות הדרך לארץ, למרות שהדבר נוגד את הדין כפי שהתבטא בתלמוד ובספרות הפוסקים שלדידם מוכר למכור ספר תורה רק למטרות אלה : לימוד תורה, הספקת תלמידים, נשיאת אישה, השאת יתומים ופדיון שבויים.
וכפי שמעיד רבי רפאל בירדוגו ממכנאס 1747 – 1822, תורות אמת, " העולם נהגו היתר למוכרו כדי לילך לארץ ישראל, ונראה כללמוד תורה ". הדבר מבטא את תחושתם העמוקה של יהודי מרוקו לארץ ישראל ושאיפתם לעלות, למרות הקשיים והמגבלות הכלכליות.
נסכם, הראינו כי יהודים ממרוקו עלו לארץ ישראל הן בשעות של משבר וסכנות, והן בתקופות של ביטחון יחסי. זעזועים פוליטיים וכלכליים פעלו כחרב פיפיות. עשויים היו לשמש דחף לעלייה, אולם עלולים היו גם ליצור קשיים והגבלות.
עמדנו על ההבדל בעמדתם של חכמי מרוקו שמאה הי"ח לעומת אלה שבמאה הי"ט – לאחר 1830. אולם גם בין החכמים במאה הי"ח אין עמדה אחידה. כולם בדעה כי מצוות העלייה לארץ בזמן הזה כוחה יפה, אך היו מודעים לסכנות המרחפות בדרך.
היו מהם שתבעו שהאדם יעלה למרות הסכנה, ואחרים חששו. אחרי שנות ה-30 של המאה הי"ט חלפו סכנות בנתיבי הים והחכמים דורשים לעלות. אך עולות מגבלות אחרות, כלכליות ואנושיות, כגון טובת הילדים, אשר דוחות את העלייה לארץ.
סוף הפרק – על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח – י"ט לחובת העלייה.
חתונה במוגדור
החתונה במוגדור – אשר כנפו – פואמה
שמעו נא רבותי והאזינו
ושהסיפר הזה לא ישאר בינינו
איך חגגו חתנה מדור דור,
אצלנו בעיר היפה – מוגדור
ואתם יקירי הסכיתו
פתחו עין והביטו
וראיתם שלמרות שזה היה מסבך
בעצם זה פשוט כל כך !
חתנה במוגדור ידידי
זה דבר יפה בלי די
מה אני אומר ? זאת אמנות
ולספר עליה הנה הזדמנות
איך התחיל הקשר בינו לבינה ?
איך הגיעו לחתנה ?
בשידוך ? מה פתאום !
בפגישה ? במכתב ? בחלום ?
ובכן, ביום כפור בין תפלה לתפלה
יצאו הבחורים בהליכה קלילה
לרחובות של העיר, למלאח או למדינה
ולקראתם מי בא בהליכה עדינה ?
כמובן, בנות העיר היפות
לבושות כלן בגדי חמודות
והביטו הבנים בעיילות – איילות, במובן בנות
והן, אף הן מבטים מישרות
ונקשרה עין בעין
ובחורה הסמיקה עד אזנים
והבחור משיל עיניו
ומבטי הבחורה אחריו
ובחג הסכות רבותי
האזינו היטב לאמרותי
בא שליח מיחד לבית הנערה
ואמר " פלוני שלחני
תנו לו בתכם הבָּרָה ! "
והיה – אם תוציאו הכבוד תחלה
אז רבותי השליחים – מחילה !
אות הוא כי הקשה לא מתקבלת,
אמרו לבחור שיחפש לו אחרת…
ואם יאחרו בהגשת הכבוד
וידברו עם השליח ביחד ולחוד
זימן הוא כי החלה ההמתנה
לימי משתה וליום החתנה
ואתם היו בטוחים שכך יאה
וכך בסדר
כך לִמְּדֻנוּ האבות
בימי רבקה ו…אליעזר
ומכיון שנתקבלה הבקשה
מתחילים במו"מ
פגישה ועוד פגישה
וקובעים התנאים
ומחליטים על זמנים
ומי ידאג לו ולה
ועל מי תהיה הכלכלה.
והיכן תהיה הדירה
ומה היא תביא לו סורה – נדוניה
אלה ימי האירוסין
ולהם כללי נימוסין
החתן יוצא ונכנס לבית הכלה
אך הכלה אל החתן ? חלילה !
בבית הכלה רבה התכונה
הכל עומד בסמן החתנה
בעלי מקצוע נכנסים ויוצאים
אלה גומרים ואלה באים
הנהו הרפד
האחד והמיחד
בידו המחט הכפופה
כחרב השלופה
לטקס עשית המזרן
לבית הכלה הֻזְמָן
הבד כבר מוכן
גם הצמר למלוי המזרן
ונועץ הרפד מחטו
ותופר המזרן לאטו
ומכניסים " קָאלְבְ " סכר – גוש סוכר
ליד הראש במקום הכר
ובני המשפחה יריעו
ורמזים דקים ישמיעו
אז תקרא מישהי : " הא לגרמה " !
משמע שימו על המזרן תרומה " !
שלושה שבעות לפני הזמן
כבר יודעים מי מֻזְמָן
שולחים בידי שליחים ערגאדת – הזמנות
ואת זאת רבותי יש לדעת
את ההזמנה אומרים בחרוזים
במליצות בחידות וברזים !
וכך העראד הייה מחריז – האיש שתפקידו היה להזמין
מכעכע בגרונו ומכריז :
" שמעו נא אולאד סוירה
אמר סניור פלאן וסניורה
ענדנא לפרחה כבירה
באס נעארדו עליכּום
ועלא אולאדכום
באס תכּונו מעאנא
פלערס די אולאדנא
ובזהד לה – מולנא
נרדו לכּום פלפרח יא כואנה !
אולהּ, יקטר כירכּום בלא קיאס
אונקולו טנקיו מרסי וגראסיאס
כלומר :
שמעו נא בני סוירא
אמר האדון פלוני וגבירתו
לנו שמחה גדולה
להזמינכם
עם בניכם
להיות עמנו
בשמחת בננו
ובערת ה'
נחזיר לכם בשמחות אחים
ואלוהים יגדיל חסדו עמכם ללא שיעור ונגיד
Merci, Thank you, gracias
והכלה
רכה ומקסימה
קצת מבהלה
שבה מן הטבילה
ואמהּ
תחבקהּ בזרועותיה
ותזכיר לה נעוריה
דמעות עצב – או גיל
מעיניה תזיל
ומחתה האם הדמעה
ונטלה בידיה המראה
היא תגיש לבתה הראי
ותאמר בקול רם דק ורחימאי :
" בתי בתי
בראי הביטי
התבונני מאד
פנים אלה לא תראי עוד ! "
ובעוד עננת עצב קלה
תעיב על פני הכלה
תבאנה חברותיה
תאחזנה בידיה
אִתָּהּ תצאנה במחולות
בשירה וברגלים קלות
אחר, יביאו את הקערה
אל הכלה – הנערה
וכשבת-צחוק שובבה בעיניה
תושיט הכלה כפות ידיה ורגליה
ימרחו אותן הבנות בחנה
ויעטפו אותן במטפחת לבנה
כך תעלה הכלה על מטתה
הס יֻשלך
שלא להפריע לה בשנתה….
יום רביעי הנה הגיע
הבה נשיר ונריע
לחתננו ולבחירת לבו
שהגיעו ליום שכּה רצו בו
בשעת צהרים
יגיעו האורחים
מגונדרים ומצוחצחים
בידם ה " גראמות " מתנות כספיות שמודיעים עליהן בפומבי
הדורונים והתרומות
ובאו לבית הורי החתן
והניחו שם המתן
ונשאו אותה ואותו על כתפים
ובאו לבית הראחה – שם יגורו השנים
וכך, נישאים על כתף
עם רעדה קלה בלב
הכלה והחתן
יעברו את המפתן
ותזמורת המסמעין
מפציעה בניגונים
הבחורים יצאו במחולות
והנשים תשמענה קולות
ובאמצע החדר
תעמד בהֶדֶר
כעין אפיריון
הבמה היא הטלמון.
ושקט יֻ
שלך
וישמעו אַךְ
ברכת הרב
בעברית ושפת ערב
ואמר הבחור " הרי את "
וזגארית יפציעו עד
יגיעו אל כסא הכבוד
ויפצירו בפני ההוד :
" רבונו של עולם,
ברכם !
ראה כמה יפים הם !
קמה משפחה חדשה
קדש ערוס וערוסה ! "
אז יגיש מישהו לחתן
מפתח חזק גדול ואיתן
ואחז בו בידו האחת
ובשניה יקח הכוס מעל הצלחת
והכה במפתח הערוס
וכך ישברו אצלנו את הכוס
הכוס הנשברת
– זכר לבית שחרב
המפתח,
– סמל לבית חדש
יהיה בו האושר רב
ולאחר האוכל והשתיה
והנגינה והגראמה
והתה והגרגע – אגוזים
שלא נפסקים אף לרגע
ילעו כלם לבתיהם
וישאירו קר את שניהם !
רק את שניהם ?
לא תמיד, כי לפעמים
הם כה צעירים
ובישנים ולא יודעים !
אז נשארת אתם אישה טובה
שתסביר להם למה ואיך,
ומה מותר ומה חובה "?
בקצור הדרכה מתוקה
ועלי חלה חובת השתיקה !
ולמחרת : הסבאח – בוקר. כאן במשמעות הבוקר שאחרי ליל הכלולות
בוקר חדש ושמח
ובאו בני המשפחות
עשרים ושלושה איש לפחות !
והציגו בפני כולם הסימנים
שהכל בסדק – " לערוסה על אכיר ! הכלה בריאה ושלמה. רמז שמצא אותה החתן טהורה
יודיע החתן ויצהיר,
אז יקחו את הכתובה
וקראו שוב מה כתוב בה,
והוסיף החתן סכום נוסף
בגוף הכתובה – על הקלף
ושוב שמחה וזגריטאת
ושוב השתיה כדת !
ובשעת הצהרים
בסביבות השעה שתים
באות נשות המשפחה
ומשמיעות יללות של שמחה
יושבות על הַקָנָפֶה – ספה
ושותו תה עם פָאלֶבֶּה – עוגה תפוחה
ומדברות הן ומספרות
ומברכות וגם עוקצות
הכל בטוב טעם
לא יחרגו אף פעם !
ולפנות ערב כאשר מגישים עוד אָתָאי – תה
והשמחה מרקיעה שחקים עד בלי די
קוראים לשליחים ואומרים להם : רבותי,
לכו לבית פלאן ופלאן – פלוני אלמוני
ואמרו לו שיבוא לברך כלה וחתן ! "
אז יצטרפו הגברים לנשותיהם
ויביאו את הסבאח בידיהם – בוקר.כאן במשמעות של המתנה שמביאים לזוג למחרת ליל כלולותיהם
וכך ימשכו העניינים עד מאוחר
את זה הרי ניחשתם כבר !
והחתן לא יצא מביתו
ישאר נא וישמח כלתו
אמנם לבד לא ישאירו אותו יבואו חברים ואחיו ואחותו
ומי לא ?
באה שבת – שבת החתן
מתלבש הוא זוכא אולכפתאן – פרטי לבוש
ובאו ידידים והוציאום מביתם
לבית הכנסת ילוו אותו.
ושם יחכה להם קהל רב
המשפחה המכובדים והרב
יושיבו הכלה באמצע העזרה
ואת החתן ליד ארון התורה
וסלסלו בקולם החזנים
יתחרו ביניהם הפיטנים :
יפתח הראשון פיו בשירה רמה :
בסימן טוב והצלחה
תהיה לעדתנו
וקול ששון וקול שמחה
ישמע בארצנו
ואזי תהיה הרוחה
בביאת משיחנו
בן ישי ומנוסי ומגושי
יורה דרך לאנשי
חתן שמו מה טוב טעמו
ונאומו, יבואו ילחמו
כל גויים על עמו
יבטח בשם ה'
ויפק רצון מה'
אזי פיטן שני ישיר אחריו בחדוה :
דר שמים נערץ בקדושה
אשר ברא ששון ושמחה
חתן וכלה רנה ודיצה
אהבה ואחוה ומנוחה
שלום ורעות מהר יחישה
ונסו יגון ואנחה
בסימנא טבא והצלחה
לשמועות טובות ולבשורות
אלהים מושיב יחידים ביתה
ומוציא אסירים בכושרות
יסלסל אז השלישי בקול מהנה :
גזר א-ל שוכן סנה
בת פלוני לפלוני
ארבעים יום מלפני
יום עשות ה'
לכבוד חתן וכלה.
ברוכים הם לה'
ראו כמה גדולה
מצות חתן וכלה
קימו בתחילה המלך ה'
לכבוד חתן וכלה
ברוכים הם לה'
וכאשר יפתחו הארון
יפציע בקול כל גרון
ויוציאו שני ספרי תורה, כן !
אחד לפרשה ואחד ל " ואברהם זקן " !
יקָראו לתורה המכובדים
ולפני כל עליה ישמיעו פיוטים אחדים
ובמקום שיעלו שבעה
יעלו עשרה, חמישים, מאה !
אז יגיד מישהו – " מספיק, כלאס " !
ובבי הכנסת יֻשלך הס !
וקרב החתן ועולה לבמה
והרב ישמיע לכבודו דברי חוכמה,
ושם למעלה בעזרת הנשים
תביט בו כלתו ובלי משים
תמחה מעיניה
דמעה שנגרה מאליה
וכאשר יברך בקול בוח
" ברכו את ה' המבורך "
יֻשלכו עליו דברי מתיקה
אותם יאספו הילדים בשקיקה
וכמובן אחת התפילה
כולם ילכו עם חתן וכלה
ופיטו ושתו ואכלו
דגים, נבעאר וקישואים – מעיים ממולאים
דזאז אולפראך ממולאים – תרנגולות ואפרוחים
כל מה שלחיך ינעם
כי עשוי הוא בטוב טעם !
ולפנות ערב יוצא החתן
ועומד הוא על סף המפתן
וקורא הוא לחבריו
ומבקשם להצטרף אליו
למסיבה מיוחדת
עד שעה מאוחרת !
וכך רבותי, משמחה לשמחה
כולם יחד, אחים, רעים, משפחה
עובר לו שבוע של חגיגות
ירבו בישראל השמחות !
ושוב יום רביעי, לילת תקסיר לחוט – ליל ניקיון הדגים
וזהו סיפור כמעט לחוד !
החתן הטרי יוצא השוקה
לא לבד, חברים, תופים, מוסיקה !
הנה על יד הכדר עוברים
בסתר, נכנס אליו אחד החברים
וקונה אצלו קסקָאס מחורר – מסננת
אותו יסתיר אצל הגנן יותר מאוחר
אל הגנן את החתן מושכים
שם הוא מקבל זר פרחים,
וכאשר איש אינו שם לב
את הקסקאס בלאט הוא גונב…
וכך עם המסננת הגנובה
חוזר הוא אל אשתו האהובה
והנה בדרכו נצבים
חברים ותיקים ואהובים
וכל אחד לכיסו דוחף
שטרות ומטבעות כסף.
וכך הביתה הם באים
ושם הכוסות כבר מלאים
והשולחן ערוך, יין, מחייא – מין ערק המיוצר על ידי יהודי מרוקו
והכלה מחכה ועל ראשה הֵסְּבְּנִיָא – צעיף לכיסוי ראש
והנה מגישים את הקסקאס מחרס
ובתוכות דג טרי – עב כרס
וניקו החתן והכלה את הדג
כשכולם מעודדים – אווירת חג !
הדג – סמל לפריון,
שיהיה מהר לכלה הריון
וגניבת המסננת
מסמלת
שהחתן מוכן
להיות גנב ולא מהוגן
ובלבד לפרנס את כלתו
שמעתה נקראת אשתו
וכך רבותי חלפו שבועיים
של משתה ומנות אפים
של חגיגות ושמחות
ושל איחוד משפחות
ככתוב :
" ועז איש את אביו ואמו
ודבק באשתו "
ונתן לה מהונו ואונו,
" שהשמחה במעונו ".
סוף הפואמה
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
רבי שאול אביטבול אומר על שנת תק"ן " והיא שנת צרה ומצוקה מועקה בוקה ומבולקה והחשיך עלינו וידל ישראל וכל גלילות המערב לקו בגלויות ובגירושין ושמדות ה' יקיל מעלינו " הוא מעיד על עצמו שהיה בתוך הגולה בכפר איגלוואן באלול תק"ן. בכל אופן קהילת צפרו סבלה פחות משאר ערי מרוקו. הוא אף שימשה מקלט ליהודי פאס המגורשים שבאו אליה.
גזבר העיר רבי שלמה אביטבול דאג לפרנסתם של הגולים. בין בגולים היו פני העיר פאס. רבי אליהו הצרפתי,ששמו הלך לפניו, ורבי שאול סיריו, שאף שימש כרב במקום רבי שאול ישועה אביטבול שהיה מסוכסך עם הקהל. חלק מן הגולים השתקע בעיר מאז ולא חזר לפאס אף לאחר שהורשו לחזור אליה.
למזלם של יהודי מרוקו מלך זה לא האריך ימים ונהרג בשנת תקנ"ב . את מקומו מילא אחיו מולאי סולימאן.
תעודה מספר 71.
התקנ"ב.
אילנא רבה ותקיפה, וחזותיה לסוף כל ארעא, גברא דנהירין ליה שבילי תלמודא כשבילי נהרדעא, הוא ניהו החכם החשוב הדיין המצוין העניו כמוה"ר מרדכי אביטבול יש"צ ולהטור השני נופך ספיר ויהלום, אבן יקרה, מהודו וזיוו כל הארץ מאירה, בוצינא דנהורא, מניה יתזן כל בשרא, החכם החשוב הדיין המצוין כמוה"ר יצחק בנו והטור השלישי טורא דמתברי טינרי ושלהובין נפקין מיניה לכל סטרא, לאקמא שכינתא מעפרא, החכם החשוב הדיין המצוין שלום אביטבול יש"צ וכן להטור הרביעי לשם שבו ואחלמה, החכם החשוב הדיין המצוין כהר"ר יחייא אביטבול נר"ו בעיר דאדש.
אחרי דרישת שלומכם, מה נכבד יום בשורה, ליהודים היתה אורה, זו תורה וזו שכרה, שבא לפנינו מבשר טוב משמיע ישועה וגבורה, הוא ניהו מוביל כתבא דנא האי גברא, ריחו נודף כאפרסמונא דכיא, החשוב ומעולה הרב יעקב בן עטייאה אשר רבים השיב מעון להחזירם לדת הקדושה צדקתו עומדת לעד ולעולמי עלמייא, ויבא יעקב ויספר לנו איך עדיין גיבורים בישראל משיבי מלחמות בגבורה שלוחמים עם אויביהם בחרב וחנית מסע ושריה.
ויושע ה' את ישראל מיד המצרים המצירים אותנו ונופלים אויבינו לפניהם בחרב חללים חללים ערום ועריה, וברוך ה' אשר לא השבית לנו גואל לנקום נקמת בני ישראל מכל צרינו, אשר אנחנו בעוונותינו הרבים שרויים ביניהם דלים ושפלים עניים ומרודים כל ימינו.
וכל עת רתת וחלחלה אחזתנו בזוכרנו גדולתנו ומתעלתנו בבית קדשנו ותפארתנו, ונהפוך הוא שהיו תחת ממשלתנו כל הימים שהיינו עובדים לאל חי בלב שלם והיה עושה עמנו נסים ונפלאות ומופתים, ומעת רם לבבנו ושכחנו שם אלוהינו.
ורבו משובותינו וסרה האחדות ממנו, ועברנו על לא תשנא את אחיך, וגברה שנאת חנם בינינו, והיא שהחריבה את בית קדשנו, ונפלה עטרת ראשינו, ונוטל הכבוד ממנו, ולארצות אויבינו גלינו, לא שקטנו ולא נחנו, ושוללים וגוזלים ממוננו, ובכל זאת לא שבנו מדרכנו ושנאת חנם לא סרה מאתנו.
ולכן לא שב אפו יתברך מעלינו ונטשנו ושכחנו והנה יד ה' היה בנו, ויקם ה' שטן לישראל זד יהיר לץ עשה שפטים בנו וטרף והרג כל מחמדינו וחמס ושלל את ממוננו ויגיענו ועם כל זה לא שכחנו שם אלוהינו ועמדנו על מעמדנו.
לרחם על אביוניו ועניינו, והיא שעמדה לנו בעת צרותינו, ובעת ההיא אזרתי כגבר חלצי אני החתום מטה להחזיק בידי לומדי התורה עושה ומעשה לאחרים לדפוק על שער בת רבים ולמשוך אותם בדרשות המושכים לבו של אדם ודרבי ניחומים…
עש שהיה נשבר לבם בקרבם ונפתח לבם כאולם ופתחו ידיהם בצדקה כראוי, לכל עמלי תורה שגלו ממתא פאס יע"א לארצנו צפרו יע"א, גם לרבות החכמים השלמים הדיין ומצוין המובהקים גלו לארצנו והייתי מחזיק מנה להם בכל שבוע מדי שבת בשבתו.
ועזרנו ה' שמאותה שעה לא חסר לנו וריחם ה' עלינו, ושב ה' גמול הבליעל על ראשו ואבד זכרו מן העולם, כן יאהדו כל אויביך ה', ויקם מלך חדש אחיו מלך חסיד ורחמן על ישראל מולאי סלימאן ירום הודו.
וששתי כעל כל הון על הבשורה הטובה שעדיין יש בזמננו גואל ומושיע בישראל לעמוד נגד אויבינו בלי יראה ופחד כאבותינו הקדושים, ותמהתי מאין זכיתם לכל הכבוד הזה לעמוד בזמן הזה נגד אויבינו להלחם בהם בחרב ובחנית, מזוינים גם רוכבי סוסים ונפלו אויביכם לפניכם בחרב.
ורדפו מכם חמישה מאה וכו….וחיפשתי וראיתי בספר " פרח לבנון " בהקדמה וזה לשונה, ובני פרץ רובם יצאו סך רב מעבר לאוקיאנוס בחלק אפריקה וישבו הלאה במלכות מלך מרויקוס ויקנו מידו עיר הנקאת דאדש ויעמידו שערים, וישבו לבטח ובתוכם לא עברו זרים, שלא מבית אבותם בשם מתוארים, ואינם נושאים אישה ממשפחה אחרת אף אם יפילו אותם פגרים.
כי אם ממשפחתם ובתוכם רבנים גדולים וגאונים מופלגים, ועושר רב הוציאו מספרד וכל המלאכה נמבזה ונמס אותם החרימו, וספר יחושיהם שהוציאו מירושלים מגלה עפה כתובה פנים ואחור הביאו עמם לידע שורש אחיהם הנותרים וכו… עד כאן לשונה.
הנה מבואר שיושבי עיר דאדש הם משבט יהודה מבני פרץ מזרע המלוכה דכתיב ביהו חא יסור שבט מיהודה וכו… עד כי יבא שילה והיינו דאהני ליהו שעדיין שבטם ומוראם על אומות העולם לעולם, ועוד טעמים שסיפר לי הרב יעקב בן עטייא הנזכר שיש ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעולואחדות ולא יש ביניכם שנאת חנם כלל ולא תשאו חרב וחנית איש על חבירו.
והנושא חרב על חבירו יתן קנס גדול ויצא מן העיר, ועוד שמרחמים על עניים ואביונים ולא תונו את הגר, ועוד שמקנאים על הזנות, ותלמוד תורה כנגד כולם. אם כן אף אם אין בכם כי אם מצות אלו די שבשכרם יושיע אותכם מכל צריכם האל המושיע, וידוע לכבוד תורתם שקיבלנו מאבותינו שאנחנו משפחת אביטבול משבט יהודה.
ולא ידעתי אם מפרץ קאתינא או מזרח ושלח אתינא, עכשיו שמעתי שיש בעיר דאדש משפחה זו כמה מהם חכמים מחוכמים מהם גבירים ושועים וחורים ובזה נתפשט אצלי הספק שמפרץ קאתינא שמו שכתוב בספר " פרח לבנון " הנזכר שיש להם ספר יוחסין שהם מבני פרץ.
ואני לדודי ועלי תשוקתו לכפול אלף שלומות מאדון השלום לכבוד הרב יצחק אביטבול אשר נפשי נקשרה בנפשך אף כי לשמע אוזן שמעתיך ועיני לא ראתך, שיכתוב כבוד תורתו אלי ענייני ומנהגי העיר בכלל ובפרט ואם יש לכם ספר יוחסין מאבותיכם הקדושים ?
וכיצד הם הנהגות ותקנות המדינה וסדר מלחמותיכם ? הכל בכתב יד כבוד תורתו אלי תשלח כי חשקה נפשי לידע מנהגיכם וחוקותיכם שאתם משכילים בכל דרכיכם וה' עמכם כן יהיה עמנו אמן כן יהי רצון.
ומבקש אני עבדכם שתבקשו רחמים עלינו מעשים טובים יש בידיכם בקשו מאלוהיכם רחמים עלינו שיטע ה' אהבה ואחווה בינינו ויעשה למען שמו המהולל בגויים ולמכן שכינתו.
עבד ה' שלמה אביטבול.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון
השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון
" גלי – אלפא " תקשורת בע"מ
תשנ"ב – 1992
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בנימים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.
משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.
אהוד מיכלסון מחבר הספר, הוא עיתונאי וחבר מערכת " ידיעות אחרונות "
חתונה במוגדור
החתונה במוגדור –פואמה – אשר כנפו – דוד בן שושן
אצווירא, קריה של אומנויות.
פרופסור חיים זפרני
אצווירא היא מטרופולין צעירה השוכנת בדרום מרוקו לחוף הים, צעירה מאחיותיה הצפוניות (פאס, מכנס, טטואן, רבאט, סלה), ובת שנייה של חבל הסוס (Souss) ושל הקריה-האם מראכש.
למרות ההיסטוריה הצעירה שלה, אצווירא הרוגשת והרועשת בפעילויות רבות ושונות, נטלה חלק בייעוד הגדול של יהדות מרוקו ושל האימפריה השריפית, זאת בשל התפקיד הרם שהיה לה בפתיחת המדינה כולה בפני העולם החיצוני, ובשל השפעתה הכלכלית והתרבותית באמצעות"תוזאר אס סולטן" הלא הם סוחרי הסולטאן שישבו בה.
״תוזאר אס סולטן״ לא היו רק סוחרים, קרי, מייבאים ומייצאים סחורות מקומיות ומוצרים של בעלי-המלאכה במרוקו, כי אם אנשים שהשתייכו לקטגוריה זו של"האדם החכם", איש העסקים המלומד( בעל מלאכה מלומד גם הוא שייך לקטגוריה זו ), המבקש כל חייו להשיג לא רק את העושר אלא גם את החכמה.
המלומד־איש העסקים מאצווירא, זה שנודע בשתי המאות האחרונות, גם לו אותו פרופיל אינטלקטואלי ואותו גורל ספיריטואלי כמו לעמיתיו הוותיקים יותר, בני דורו מפאס, מכנס, תטואן או מראכש. לעתים קרובות הוא היה תלמידם היוצק מים על ידם ולפעמים מורם ורבם בתחומים וענפים שונים כמו בשירה העברית או ביצירה הלירית בערבית המדוברת או בעיסוק במוסיקה האנדלוסית הקלאסית והעממית.
ברצוני להזכיר כאן כמה דמויות מהוללות שהכרתי בעצמי בילדותי, ואשר שמרתי מהן זיכרון נפלא ומרגש. אלו דמויותיהם של מוריי לתלמוד ולמדרש, רבי דוד עטר ורבי פנחס אביצרור. אלו של רבי אברהם בן שושן ורבי דוד כנאפו.
אלו של הסבים שלי, רבי מאיר זפתי ורבי אברהם בן דוד-ויוסף, גם הם מוריי וגם הם בקיאים בתלמוד ומקובלים. אלו של הפייטנים־המשוררים הגדולים, רבי דוד אלקיים ורבי דוד יפלח. שני פייטנים אלה וכן אחרים ידעו לשמר להעשיר וללמד את הפיוט ואת השירה ולהעבירם כירושה מוסיקאלית שהיא אמנם בת אלף שנים, אבל עדיין נוכחת בזיכרון ובלב היהודי-מגרבי.
רבי דוד יפלח, ׳ שיך דוד ׳ ה״ממונה״ על הקהילה, היה האמן הגדול של המוסיקה האנדלוסית. עמיתיו היהודים והמוסלמים הכירו וקבלו את מומחיותו. רבי דוד אלקיים היה בעל מלאכה ואמן, נגר במקצועו, רוקע, שרטט וצייר.
כתבי היד הרבים, השירים, הכתובות והיצירה הלירית שלו המכונסת בדיוואן ״שירי דודים״, הם יצירות מופת בגלל הקליגראפיה הנהדרת והאיורים הרבים שהוסיף להם לעתים קרובות.
אוסף הכתובות המוצג בקובץ זה בצורה מעוררת כבוד מסייע לנו להכיר יותר עולם שנעלם ואיננו, ויחד עם זה תורם הוא להתעוררות מודעות של חיפוש אחרי הזיכרון והזהות הקשורים בעולם זה. המפעל ראוי לשבחים ואני מייחל לכך שגם אחרים יוציאו אל הפועל מפעלים דומים שיחשפו בפני העולם את העושר והגיוון של פני המורשת התרבותית של יהדות המגרב בכלל ושל מוגדור אצווירא בפרט.
פאריס, 24 לינואר 2002
כמו בכל קהילות ישראל, החתונה בקהילה היהודית של מוגדור-אצאוירה, הייתה מאורע חשוב ומרכזי. חגיגות החתונה ארכו זמן רב וריכזו את תשומת לב כל הקהילה. ספר זה, שהוא שיר הלל לעבר המפואר של יהדות מוגדור, עבר שאיננו עוד, מאגד בתוכו את חתונה במוגדור, יצירה לירית על החתונה בקהילה היהודית בעיר זו – ומה יותר מתאים משירה,כדי להעלות על נס, לא רק את מהלך החתונה ושלביה השונים, אלא גם את האווירה המיוחדת, ההתרגשות,הצחוק והדמע שאפיינו את החתונות של קהילת יהודי מוגדור – והקובץ הכתובה המאויירת אוסף נרחב של כתובות ממוגדור שהן בבואה נאמנה למסורת הנפלאה של איור הכתובה כפי שבאה לביטוי ביצירותיהם של אמנים כמו רבי דוד אלקיים, יצחק קנפו, יוסף שרף ורבים אחרים.
הפואמה ״חתונה במוגדור" נכתבה ברוח הפיוטים של יהודי מרוקו, על פי נתונים ומידע שנתקבלו מפי ר׳ שלמה-חי כנאפו ז״ל ומאשתו אסתר שתבל׳׳ח. הפואמה נכתבה לכבוד חתונתם של דניאלה ומשה נבו. בכנס הדו-שנתי של יהדות ספרד במונטריאל, Quinzaine sépharade (שנת 2000) בראשותו של דוד בן שושן, התקיימה בספריה הלאומית של קוויבק תערוכה של כתובות ממרוקו, רובן ככולן ממוגדור.
אשר כנפו, בעצמו מאייר כתובות, הציג בכנס זה כמה מיצירותיו הספרותיות וביניהן הפואימה ״חתונה במוגדור״. המפגש הזה בין שני יוצרים על העבר המפואר של מוגדור, יצר מיד רצון לשתוף פעולה. דוד בן-שושן ואשר כנפו החליטו להוציא לאור, יחדיו, ספר-אלבום על החתונה במוגדור, ספר אשר יעלה על נס את אורח החיים המוגדוריני ואת האמנות המופלאה של איור הכתובות שבני עיר זאת הצטיינו בה במיוחד.
זאת הייתה התחלת הרפתקה מרתקת. החיפוש אחר כתובות מאויירות הביא את שני המחברים אצל משפחות אשר הוציאו עבורם, מתוך ארגזים מאובקים, כתובות מרהיבות שהיו שמורות אצלם עשרות שנים, לפעמים למעלה ממאה שנה. הקריאה בכתובות איפשרה להם להתוודע אל דמויות שיצאו מעולם הנשייה וכאילו שבו לחיים חדשים.
המשורר וצייר הכתובות יצחק קנפו כתב מאמרים על אמנות הכתובה ועל גדול ציירי הכתובות, רבי דוד אלקיים. מצאנו לנכון לשלב את מאמריו בספר זה.
התודה והברכה מגיעות לכל אלה שסייעו לספר זה לראות אור. בראש וראשונה לכל אלה שהואילו להעמיד לרשות המחברים את הכתובות המאמירות שלהם. אנו רוצים להודות גם לספרייה הלאומית של קוויבק, לקרן הקהילתית היהודית של מונטריאל, לקרן לתרבות ספרדית, למרכז הקהילתי הספרדי של מונטריאל, למפעל הפיס, לבית הספרים הלאומי-ירושלים, למוזיאון ישראל, למכון בן-צבי, למר ברנרד בן שושן מ״גלריה ברנרד״ בתל אביב ולמר ביל גרוס.
כמו-כן יבואו על הברכה הרבנים ישראל מימרן, דוד סבח ומשה עמאר שעזרו בפענוח כתובות, עמי אוחנה, יפה שילה ושלמה ורטה עבור עזרתם, לז׳ניס רוזן שתרגמה לאנגלית ולאיימה בן שושן שלקח על עצמו את המלאכה הקשה של גיוס תמיכה להוצאת הספר.
קריאת הכתובה שהיא אחד הרגעים המרגשים של החתונה, התחילה תמיד בשתי המלים: ״בסימנא סבא״. מי יתן וגם עיון בספר זה יהיה לאור הברכה: בסימנא טובא ובשעת רצון והצלחה.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-החתונה במוגדור –פואמה – אשר כנפו – דוד בן שושן
החתונה במוגדור –פואמה – אשר כנפו – דוד בן שושן
אצווירא, קריה של אומנויות.
פרופסור חיים זפרני
אצווירא היא מטרופולין צעירה השוכנת בדרום מרוקו לחוף הים, צעירה מאחיותיה הצפוניות (פאס, מכנס, טטואן, רבאט, סלה), ובת שנייה של חבל הסוס (Souss) ושל הקריה-האם מראכש.
למרות ההיסטוריה הצעירה שלה, אצווירא הרוגשת והרועשת בפעילויות רבות ושונות, נטלה חלק בייעוד הגדול של יהדות מרוקו ושל האימפריה השריפית, זאת בשל התפקיד הרם שהיה לה בפתיחת המדינה כולה בפני העולם החיצוני, ובשל השפעתה הכלכלית והתרבותית באמצעות"תוזאר אס סולטן" הלא הם סוחרי הסולטאן שישבו בה.
״תוזאר אס סולטן״ לא היו רק סוחרים, קרי, מייבאים ומייצאים סחורות מקומיות ומוצרים של בעלי-המלאכה במרוקו, כי אם אנשים שהשתייכו לקטגוריה זו של"האדם החכם", איש העסקים המלומד( בעל מלאכה מלומד גם הוא שייך לקטגוריה זו ), המבקש כל חייו להשיג לא רק את העושר אלא גם את החכמה.
המלומד־איש העסקים מאצווירא, זה שנודע בשתי המאות האחרונות, גם לו אותו פרופיל אינטלקטואלי ואותו גורל ספיריטואלי כמו לעמיתיו הוותיקים יותר, בני דורו מפאס, מכנס, תטואן או מראכש. לעתים קרובות הוא היה תלמידם היוצק מים על ידם ולפעמים מורם ורבם בתחומים וענפים שונים כמו בשירה העברית או ביצירה הלירית בערבית המדוברת או בעיסוק במוסיקה האנדלוסית הקלאסית והעממית.
ברצוני להזכיר כאן כמה דמויות מהוללות שהכרתי בעצמי בילדותי, ואשר שמרתי מהן זיכרון נפלא ומרגש. אלו דמויותיהם של מוריי לתלמוד ולמדרש, רבי דוד עטר ורבי פנחס אביצרור. אלו של רבי אברהם בן שושן ורבי דוד כנאפו.
אלו של הסבים שלי, רבי מאיר זפתי ורבי אברהם בן דוד-ויוסף, גם הם מוריי וגם הם בקיאים בתלמוד ומקובלים. אלו של הפייטנים־המשוררים הגדולים, רבי דוד אלקיים ורבי דוד יפלח. שני פייטנים אלה וכן אחרים ידעו לשמר להעשיר וללמד את הפיוט ואת השירה ולהעבירם כירושה מוסיקאלית שהיא אמנם בת אלף שנים, אבל עדיין נוכחת בזיכרון ובלב היהודי-מגרבי.
רבי דוד יפלח, ׳ שיך דוד ׳ ה״ממונה״ על הקהילה, היה האמן הגדול של המוסיקה האנדלוסית. עמיתיו היהודים והמוסלמים הכירו וקבלו את מומחיותו. רבי דוד אלקיים היה בעל מלאכה ואמן, נגר במקצועו, רוקע, שרטט וצייר.
כתבי היד הרבים, השירים, הכתובות והיצירה הלירית שלו המכונסת בדיוואן ״שירי דודים״, הם יצירות מופת בגלל הקליגראפיה הנהדרת והאיורים הרבים שהוסיף להם לעתים קרובות.
אוסף הכתובות המוצג בקובץ זה בצורה מעוררת כבוד מסייע לנו להכיר יותר עולם שנעלם ואיננו, ויחד עם זה תורם הוא להתעוררות מודעות של חיפוש אחרי הזיכרון והזהות הקשורים בעולם זה. המפעל ראוי לשבחים ואני מייחל לכך שגם אחרים יוציאו אל הפועל מפעלים דומים שיחשפו בפני העולם את העושר והגיוון של פני המורשת התרבותית של יהדות המגרב בכלל ושל מוגדור אצווירא בפרט.
פאריס, 24 לינואר 2002
חיי היהודים במרוקו-מוזיאון ישראל 1973
חיי היהודים במרוקו-מוזיאון ישראל 1973
גם לאחר שנבחר נושא התערוכה לא פסקו הלבטים, שכן היה צריך להחליט על נושאי הפרקים המוצגים והיקפם ולקבוע את סדרם. לצערנו נאלצנו לוותר על נושאים רבים, מהם מעניינים ביותר, כמו, למשל, ״אלפיים שנות יהודי מארוקו״, הואיל והמדור לאתנוגראפיה במוזיאון אינו עוסק במחקר היסטורי, ואין בידו להציג תעודות שעדיין לא פורסמו. גם לא נמצאו המיסמכים להמחשת פרקי־ היסטוריה חשובים, כגון חלקם של היהודים בהובלת הזהב, בספנות ובכּארטוגראפיה בימי־הביניים ובתקופת הרניסאנס.
נושא מעניין אחר שצריך היה לוותר עליו הוא החיים בצוותא של יהודים וערבים — על־פי־רוב מגע יומיומי של אחווה וידידות, למרות הרדיפות וההשפלות. המנהג לעלות לרגל לקבריהם של צדיקים משותפים, השתתפותם של נכבדי המוסלמים בהלוויות רבנים, המסורת הנאה של ביקורי מוסלמים אצל יהודים בערב ה״מימונה״ — לכל אלה לא נמצאו תעודות ותצלומים באיכות נאותה ובמידה מספקת כדי מדור נפרד, וניתן להם ביטוי חלקי בלבד בפרק ״היהודים בעיני ציירים צרפתים״ דווקא.
לעומת זאת נעשה נסיון לרכז חומר תיעודי רב לתכנית האור־קולית, שנועדה להשלמת התערוכה בכל התחומים שלא עלה בידנו להמחישם בתצוגה, ובראש וראשונה תולדות העדה וחייה הרוחניים והחברתיים. הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית באה לעזרת המוזיאון בתחום זה, ופטרה את עורכי התערוכה מן החובה להראות גם את התעודות ואת הספרים, ותציגם באולמות הספרייה הלאומית.
מכאן, שהרשימות והתמונות בנושאים אלה המובאות כאן אינן אלא בבחינת תיאור רקע למערכות־החפצים, המהוות בסופו של דבר את נושא התערוכה. מכאן גם חוסר־הפרופורציה, לכאורה, בין גודל הפרק על יצירות־הרוח, שמוקדשים להן — נוסף על מאמר־המבוא — ארבעה עמודים בלבד, ובין גודל הפרקים על המלאכות ועל התלבושות והעדיים.
ומעניין לעניין באותו עניין: הפרק על הציור הוא סוגיה בפני עצמה, שכן הוא מובא כאן אך ורק בשל היותו בבואה נאמנה של חיי היהודים במארוקו. יש לראות בו אפוא כלי־עזר להמחשת דמות היהודי כפי שהצטיירה בעיני ציירים צרפתים במאה הי״ט ובתחילת המאה הכי, ולא פרק על אמנות יהודית.
גם בבחירת המוצגים והתמונות קבע לא במעט סוג החומר שאפשר היה להשיג: עמדנו להציג חדר־אורחים בסגנון בריטי או צרפתי בבית עשירים, חדר הרווח גם בארץ בבתי אמידים מיוצאי מארוקו, בצד סאלון בסגנון הערבי־המארוקאני.
אלא שחדרים אלה, כמוהם כשאר החפצים מבתיהם של עירונים עשירים, אין לקבלם בהשאלה, שכן רובם עדיין בשימוש או נמכרו לסוחרי־עתיקות בפאריס ובלונדון, ולכן מן הדין היה לוותר על הצגתם. ויתור זה אף תאם את מגמת המוזיאון להתרכז בעיקר בדפוסי־חיים שאינם עוד, או הולכים ונעלמים, ואלה הרי לא נשמרו בדרך־כלל בבתי העשירים.
זו גם הסיבה לייצוג המועט יחסית שניתן ליהודי הערים, החיים בסגנון אירופי זה שניים—שלושה דורות, ולמקום הנרחב שהוקדש ליהודי הכפרים — ובעיקר ליהודי האטלאס — שאינם אלא כ־10% מן האוכלוסייה היהודית על־פי כל האומדנים.
תערוכה אתנוגראפית של עדה בישראל אינה ככל תערוכה, שכן אין מציגים בה מוצגים המגיעים למוזיאון כאוסף שלם, כי־אם חפצים שנאספו ממקומות רבים, בעיקר מבתים פרטיים, ולכן אין לדעת עד הרגע האחרון אם יתווספו עוד מוצגים.
לפיכך אין אפשרות להכין קטלוג במלוא מובן המלה, אשר ישקף נאמנה כל פריט בתערוכה, שהרי קטלוג מעין זה יש להכין לדפוס חודשים רבים לפני התערוכה. מכאן, שההתאמה בין הפרסום שלפנינו ובין התערוכה היא רק בחלוקה לפרקים ובמוצגים העיקריים.
יחד עם זאת שומה על פרסום מעין זה להיות בבחינת ספר־ יסוד ללימוד תרבותה החומרית של עדה לאור המחקרים ההיסטוריים־הסוציולוגיים שכבר נערכו בנושא זה. כדי להגשים מטרה זו, צריך היה להקדים לתערוכה מחקרים רבים, ובראש וראשונה עבודת־שדה לאימות המידע שבידנו.
אולם מאחר שאין מלמדים את מקצוע האתנולוגיה באוניברסיטאות ואין בארץ מוסד מוסמך לחקר אתנולוגי, על המוזיאון להסתפק בהכנת פרסום שניתן בו מיון החפצים ותיאורם בלי הכללות ובלי נסיון לעמוד על החוקיות שבתופעות.
עם זאת השתדלנו לערוך את החומר הכלול בפרסום זה על־פי החלוקה הנוהגת באתנולוגיה: יהדות, ענפי־הכלכלה (כולל מלאכות), הבית — כליו וקישוטיו, לבוש ועדיים, מוסיקה ולבסוף פרק קצר על היהודים בציור הצרפתי.
הפרק המוקדש ליהדות משתרע, מטבע הדברים, על מחצית הפרסום בקירוב, שכן כלולים בו, נוסף על יצירות־רוח, חפצים רבים הקשורים בקהילה ובחיי הדת, במחזור השנה ובמחזור החיים — עולם ומלואו, עולמו העשיר של העני שביהודים.
תרבותו החומרית של עולם זה עדיין לא נחקרה, ובאוספים של תשמישי־ קדושה צוין מקורם של מרבית החפצים בציון ״צפון־אפריקה״ — ואין לדעת אם הם ממארוקו, מאלג׳יריה, מתוניסיה או מלוב. בתערוכה זו נעשה הניפוי הראשון בלבד: הובאו רק חפצים שאפשר לייחסם בביטחה ליהדות מארוקו (פרט לשניים או שלושה מוצגים).
לעומת זאת לא ניתן לסווג את החפצים על־פי הסגנונות שרווחו באזורים השונים, הואיל ועדיין לא נעשה נסיון לאמת, למשל, את הידיעה, כי תשמישי־הקדושה של מכנאס מעוטרים בעבודות־אמייל, ואילו עבודות־הקידוח בכסף היו מיוחדות למוגאדור.
זאת ועוד: עם כל הרצון להקדיש פרקים נפרדים לחפצים מיוחדים ליהודים, נשתרבבו בהם פה ושם חפצים ״לא־יהודיים״, כמו, למשל, עריסת התינוק, מקל- הטיולים ובקבוקוני־הטבק. גם במנהגים היו הרבה דברים משותפים לשני העמים, נוסף על העליות לרגל, כגון כף־היד — ה״כמסה״ — ועדיים רבים.
מובן מאליו, שגם כלי־העבודה המובאים בפרק על המלאכות שימשו יהודים ומוסלמים כאחת, ולכן הונהג בעניין זה קנה־מידה אחר. כך, למשל, לא הוזכרה קדרות, משוס שהיהודים לא עסקו בה. לעומת זה היו לתלבושות תכונות רבות מיוחדות ליהודים בלבד.
משום כך והודות לחומר הרב שאסף החוקר הצרפתי ז׳אן בזאנסנו, יכולנו להקדיש לנושא זה פרק רב־היקף. זהו גם הפרק היחיד שאפשר היה לערוך אותו על־פי סגנונות אזוריים ובכך לשקף במקצת את הרבגוניות, עתים עד כדי קוטביות, המאפיינת את תרבותם המסורתית של יהודי מארוקו.
אשר לתעתיק המונחים בלשונם של יהודי מארוקו, ניסינו להביא, ככל האפשר — בעזרת בלשנים מן האוניברסיטה העברית — את המונחים כהיגוים בפי היהודים, ומכאן תעתיק כגון ״כמסה״ (ולא ״חמשה״). בכתיב המקומות, לעומת זה, הלכנו בעקבות ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים, תשכ״ה.
כאשר התחלנו בהכנות לתערוכה היו ידיעותינו על יהדות מארוקו מעטות ביותר. מאז הלכנו כברת־דרך ארוכה עם יהודי מארוקו, ובדרכנו לימדונו את אשר הם כבר שכחו או מנסים לשכוח. היו אף שהעירו, שכאילו אנו מחזירים אותם לאחור. אם אמנם נכונים דבריהם, תקוותנו היא, כי הליכה זו לאחור תהיה בבחינת שיבה אל המקורות ומנוף להתקדמות לעבר אופקים חדשים ומופלאים.
יש מן הצער בפרידה מן האנשים שעבדנו אתם שכם אחד. מתנחמים אנו בתקווה, כי יוצאי תוניסיה, עיראק, סאלוניקי או גרוזיניה ימהרו אף הם להושיט לנו עזרה בהצלת שרידיהן של תרבויותיהם המסורתיות.
אביבה מולר-לנצט
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר
מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר
יהדות מרוקו.
בעשרים השנים האחרונות מתרכז פרופסור בשן בחקר יהדות מרוקו, הוא פרסם מאמרים בהם חשף פרשיות שלא היו ידועות עד כה, וכתב חמישה ספרים בנושא. הספר הראשון :
יהדות מרוקו עברה ותרבותה.
הספר מציג פרקים חשובים בחקר ההיסטוריה של יהודי מרוקו וחקר התרבות והרוח של יהדות מרוקו. הספר מכיל שלושה חלקים המחולקים לפרקי משנה, ובכל אחד מהם סעיפים רבים. החלק הראשון עוסק בהיסטוריה פוליטית חברתית מהזמן הקדום ועד שנת 1912.
בחלק זה ניתנה סקירה היסטורית כרונולוגית וקהילות מרוקו מוצגות בו לפי אזורים. המחבר מדגיש את ההיסטוריה של יהודי מרוקו החל בשנת רנ"ד – 1494, עת נקלטו במרוקו מגורשי ספרד, ובפירוט יתר את מעמדם הפוליטי של יהודי מרוקו במאתיים השנים האחרונות.
בחלק השני סוקר המחבר סקירה תימטית פרקים מרכזיים בחקר יהדות מרוקו ועיקרם : מעמדם המשפטי והחברתי, חיי הקהילה, החינוך המסורתי והישיבות, עולמם של חכמים, מנהגים ואמונות עממיות, חיי הכלכלה, המשפחה ומעמד האישה, הקשרים עם ארץ ישראל והעליות, ההתמערבות וחינוך מודרני, השכלה עברית ועיתונות.
כל פרק מרכז בתוכו מידע רב, בעיקר מימי גירוש ספרד ואילך, ודגש מיוחד ניתן לשוש מאות השנים האחרונות.
בספר מודגשים תנאי ההפליה שבהם חיו היהודים במרוקו, ולותם בחסות הסולטאנים וביציבות השלטון, ועם זאת מלמד הספר שהייתה ליהודים הצלחה כלכלית ודימוי של עשירים בעיני המוסלמים. המוסלמים והיהודים אמנם בזו זה לזה, אך היו זקוקים זה לזה.
בפרק על הקהילה ותקנותיה, הוא מבאר את המבנה הקהילתי, ההנהגה החברתית והרוחנית, האוטונומיה הניהולית והמשפטית ממנה נהנו יהודי מרוקו. ודן בבית הדין הרבני בפאס ששימש בפועל כבית דין גדול לערעורים.
מקום ניכר מוקדש בספר לתקנות פאס, דרכי קבלתן וביצוען במרבית הקהילות במרוקו. וכן הוא דן בהרחבה בנושה המסים ודרכי ההערכה והגבייה, פטור ממסים שהוענק לתמידי חכמים. הוא מקדיש מקום לדאגה לעניים וארגונים הסוציאליים בקהילות.
בפרק נפרד בחלק ג' הוא דן בשינויים במערכת הקהילתית, ובעיקר בבתי הדין הרבניים מתחילת המאה העשרים. מפסיקות בתי הדין במרוקו ניתן ללמוד על תופעות הנובעות ממודרנה והחילון, ומגיע למסקנה שניכרת החרדה לאופייה הדתי של החברה.
ומצד אחר, ניכרת גם הסתגלות הממסד הרבני לתפישה מודרנית, בעיקר אלו הנוגעות לחיי המשפחה ולמעמד האיה, בין היתר התנגד הממסד הרבני לנישואי בוסר וביגמיה.
בפרקים הדנים בחינוך ובחיי הרוח מוכיח המחבר כי הקהילות דאגו שגם ילדי עניים יקבלו חינוך יסודי עד גיל 12 – 13. מגיל זה ואילך רק נערים שהוריהם היו מבוססים, רו שהיו בעלי כישרונות מיוחדים, וכן בניהם של תלמידי חכמים המשיכות את לימודיהם בישיבות.
מהישיבות יצחו תלמידי חכמים, דיינים ופוסקים נודעים וכן כלי קודש רבים. רבי מחכמי הארץ גם פרנסו עצמם ממלאכה. הוא מבליט את העובדה שהמוסלמים העריצו את חכמי היהודים. וציין שמרבית חכמי מרוקו בפסיקותיהם התחשבו גם בהיגיון ובצדק, בניגוד לפורמליזם משפטי.
במאה ה-19 הושפעו חכמי מרוקו מהפסיקה האשכנזית ומהספרות החסידית שהגיעה אליהם, ולאור בדיקה של נושאים אלה הגיע פרופסור בשן למסקנה שקיים הרבה מן המשותף בתרבות, במנהגים ובאמונה בין ארצות המגרב וארצות אירופה, למרות המרחק במקומות משובם של החכמים.
הוא מפרט בהרחבה את העושר הרוחני של יהדות מרוקו ואת מגוון היצירה של חכמיה. כן מקדיש המחקר מקום להווי, לפולקלור ולאמונות העממיות שבקרב יהודי מרוקו. החלק השלישי העוסק במאה העשרים דן המחבר בהשפעות לרתות המערב ובחינוך המודרני, בהשכלה עברית ובעיתונות.
בפרק על חיי הכלכלה דן המחבר בריבוד המעמדי ובפער בין עשירים ועניים, באומנויות ובעסקי כספים. הוא מדגיש את המתח שהתקיים בין המעמדות בחברה היהודית. לאור בחינת תעודות ארכיוניות הוא מצביע על יהודים שכבר במאה ה-16 החזיקו במונופול על ייצור סוכר ושיווקו לאנגליה.
יהודים עסקו גם במתן הלוואות בריבית גבוהה, ובמאה ה-19 נתפרסמו בנקים משפחתיים של יהודים, כגון הבנקים של משפחת פריינטה ומשפחת נהון. היהודים מילאו מקום חשוב גם בסחר הבינלאומי, ומקורות רבים דנים על כך למן המאה ה-16 ואילך.
בסוף המאה ה-18 ובעיקר במטה ה-19 בלטו " סוחרי המלך " היהודים –( תאג'ר אל-סולטאן ) שניהלו את כספיו ועסקיו של הסולטאן וקיבלו מונופול על ענפי יבוא ויצוא, או שהיו שותפים עם משפחת המלוכה. גם במאות האחרונות מילאו היהודים תפקידים דיפלומטיים בשירות הסולטאנים והנציגויות הזרות.
ייחודי הוא הפרק על המשפחה ומעמד האישה, והחידושים שבו. נושא שהיה זניח לחלוטין במחק ההיסטורי, המחבר הקדיש פרטים מעניינים על אורח החיים של המשפחה היהודית, דרכי הקידושין והנישואין, גיל הנישואין, נישואי בוסר, נישואי זקן עם קטינה, נישואין בתוך המשפחה, ריבוי נשים, מגורים, והיבטים רבים של המשפחה כיחידה כלכלית.
בין היתר עוסק הספר גם בעקרות, הריון ולידה, חשיבות בן זכר, תמותת התינוקות, אלימות במשפחה, גירושין וסיבותיהן, ירושת הבת, פריצות מינית, והשכלת האישה. בסוגיות אלו הרחיב פרופסור בשן את הדיון בשני ספרים שהקדיש לאישה היהודית במרוקו, ספרים אלו יתוארו להלן.
בפרק נפרד דן המחבק בקשרים של יהודי מרוקו עם ארץ ישראל וכן בעליות, וכאן מבליט המחבר את הזיקה עתיקת היומין בין יהדות מרוקו לארץ ישראל, זיקה זו שביטוייה העיקרים : ביקורי שד"רים ותמיכה ביהודי הארץ, עליה של חכמים ארצה וכן של המון העם, תפילות ופיוטים לכבודה של ארץ ישראל ותושביה.
גם בחלק השלישי העוסק במאה העשרים הוא דן בהרחבה בפעילות הציונית במרוקו עד ימינו ועל העליות לארץ ישראל.
בחלק השלישי, כאמור לעיל דן ביהודי מרוקו בין השנים 1912 – 1999, והוא כולל סקירה היסטורית כרונולוגית, והוא מדגיש בעיקר את השינויים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים בתקופה זו. כך למשל בתקופה זו השתפר מאוד מצבם הכלכלי של היהודים, והתרחבה עם השכלתם.
פרק בפני עצמו דן במשטר וישי בהשלטת חוקי הגזע על היהודים בידי הסולטאן ובכללם החזרתם למללאח ( הרובע היהודי ). ניתן ללמוד כי פלישת צבא ארצות הברית לקזבלנקה בנובמבר 1947 אמנם שיפרה תחילה את מצב היהודים, אך מנגד גרמה להגברת העוינות וההתנכלות כלפיהם מצד המוסלמים והצרפתים, וגם לאחר ביטול חוקי הגזע במרס 1943 נמשכו הפגיעות בהם.
המחבר דן בגישות של החוקרים על יחסו ליהודים של מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. ודן במצבה העדין של הקהילה היהודית במרוקו לאחר הקמת מדינת ישראל, ומציין את השינויים הדמוגראפיים באוכלוסייה היהודים בין השנים 1951 – 1960.
הספר מעודכן עד התקופה האחרונה, וכולל מידע על יחסו של מלך מרוקו חסן השני – 1961 – 1999 ליהודים, על החינוך הציוני הדתי, על הישיבות ועל הפעילות החינוכית למרכיביה עד ימינו.
לסיכום : ביסוד החיבור מונחת תפיסת יסוד ברורה, לפיה גדולתה של יהדותך מרוקו הוא בריבוי פניה וביכולתה חרף ההתנכלויות ומעמד הפוליטי רופף כמעט לכל אורך הדורות, שלמור על עצמאות רוחנית ודתית, ואף לשמור על מסגרת קהילתית מסורתית.
במסגרת זו מאופיינת יהדות מרוקו בהערצה גדולה לחכמיה, חיבה לארץ ישראל ותמיכה בתושביה, וכן ביכולתה לנהל חיי כלכלה ערים, תוך הדגשת תפיסה סוציאלית וערבות הדדית. בספר ניכרת תפיסתו הציונית של המחבר, בהדגשת מוטיבים לאומיים במורשתה של יהדות זו.
כללו של דבר, הספר פותח אופקים לכל המתעניין ביהדות מרוקו, התפוצה הגדולה ביותר בארצות צפון אפריקה, וחושף מידע על עושרה התרבותי וחוסנה הרוחני
מראכש העיר-חביב אבגי
תחילת בנייתו המשוערת בשנת 1557, ונגמרה בשנת 1622. מתקופה זו יש לנו ידיעות על חכמים שפעלו בעיר כמו : רבי אברהם בן ואעישורהי יצחק קוריאאט, חכם מקובל שחיבר ספרים אחדים , חי בסביבות 1580, רבי ראובן בר נחמן, רבי מרדכי בן עטאר, רבי יוסף בן תאבו, רבי אברהם חליווה, רבי אהרן בן יבגי המקובל, ( חכם מקובל שהחוקרים ייחסו אותו לחכמי המערב, ואולי הוא מאזור תאפילאלת תימג'רות או תמאערופאת, שם היה הריכוז הגדול של משפחת יבגי, כך קיבלנו מאבותינו. ) רבי חיים אלעסרי ורהי יהודה אוחיון.
מותם של שלושת המלכים.
בשנת 1598 עד שנת 1607, היה רעב גדול ובעקבותיו פרצה המגיפה אשר הפילה חללים רבים. גם המלך היה בין המתים. המשך המגיפה ומותו של עבד אללאה אל מנצור, היו אות מבשר רעות. בערי מרוקו כל התקופה הזאת ידעה מרידות ומהומות. ניצונו המזהיר של עבד אללאה, ם\פינה לו דרך לשלטון, אחרי ששני אחיו מתו. שלושת האחים רבו על המלוכה, וכל אחד אומר אני אמלוך.
תחתיו מלך מולאי מוחמד במראכש, הוא גילה שנאה עזה ליהודים, וסבל רב נגרם ממנו ליהודים. למזלם שלטונו לא ארך זמן, כי בשנת 1576, הלך עבד אלצאליק מושל אלג'יר, ותקף אותו. למרות נחיתותו המספרית בחיילים, הביס אותו, ומומחמד ברח למראכש. שני המחנות נפגשו יחד סמוך לעיר סאלי, ושם נלחמו בחירוף נפש, מוחמד וצבאו הובס שם, וברח להרים.
את מאורעות הזמן ההוא הנציח רבי שאול בן דוד סירירו ז"ל, במאמרו הידוע :
" אם אמרתי אספרה קצת מתלאות אשר חלפו עברו עלינו, תצלנה כל אוזניים ויבהיל כל שומעם. זה לנו היום שלוש שנים ומחצה, בצורת רעב וצרות רבות. משנת 1604 – 1606, יושבי פאס ברעב. מראש חודש כסלו, מתו ברעב קרוב לשמונה מאות.
בני פאס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב, איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות לנקר בהם כתרנגולים. יותר משש מאות אנשים ונשים, בחורים ובתולות, המירו את דתם. בדרכים הייתה סכנה גדולה, אין יוצא ואין בא. היושב בעיר ימות ברעב, והיוצא לחוץ ייפול בחרב. איש את רעהו חיים בלעז, ויידל ישראל עד מאוד עווניתנו הטו אלה אין דורש ואין מבקש כי רפו ידי עוסקי התורה אין להם יום שאין קללתו מרובה מחברו מכפלי כפלים.
ולא די לנו הצער שאנו בו, אלא שנתווספו עלינו צרות המלחמות, עד שבוחרים מוות מהחחים. ראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת, ומי שעביר סכין על צורו ושחת את עצמו.
אבות משליכים את ילדיהם, ונשים רחמניות מכים מכות מוות לבניהם. מה אעידך, ומה אדמה לך פאס המהוללה, וכעת היא זוללה ".
" דבש לשון יונק עוללים שאלו להם. ואין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב. התענינו יום שבת קודש שני ימים לכסלו שנת שס"ו, ולא נענינו. ובערים לאדר שני באותה שנה, על ההרים אשא קינה, על פאס העדינה, הייתה למשל ולשנינה.. נתחזק הרעב, ורובע קב קמח שווה י"ט אוקיות. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.
הרכים והענוגים יחד אומללו, זקנים ובחורים בחוץ מושלכים כלו בדמעות עיני בראותי אנשי מעשה רבים ונכבדים ועשירים, נפוחים כנאד לכל עובר ושב, ואין מרחם ואין משיב נפש. בראש חודש אדר ב' מת איש חסיד וקדוש רבי יעקב בן עטר ז"ל, גם הוא בעוונותינו הרבים מת מרעב, או לנו שאיש קדוש כזה מת מיתה משונה כזו.
נהמת זקן ועולל כנהמת ים יללי בשער. זעקי עיר, כי שבת ששון מעיר פאס, או לעיניים שכך ראו. ויהיו המתים ברעב קרוב לשושת אלפים, ויותר משני אלפים המירו דתם, ותשאיר עיר פאס שדודה וגלמודה. ( נר המערב ).
פרופסור זאב חיים הירשברג, כותב בספרו " תולדות היהודים בצפון אפריקה " : " לאור המקורות היהודים, והידיעות על היהודים המשוקעות במקורות הנוצרים, בלי לשים רקע הכללי, עלול ליצור רושם מוטעה, כאילו היהודים סבלו יותר מהאוכלוסייה המוסלמית בשל אכזריותם של הריפים. כאילו רק בנשיהם ובבנותיהם התעללו חייליהם השכירים, ורק עליהם הטילו מסים כבדים מנשוא. אצילים ודלת העם, מוראביטים וחסידיהם, כולם סבלו במצב הפרוע של האנרכיה הפנימית.
מגיפה כי פרצה, הייתה מתפשטת על כל שכונות העיר, על כל שכבות האוכלוסייה, ברברים,ערבים, כושים ובני תערובת ועל כל האזור, ורעב כי בא גרם ליוקר וסבל של כלל האוכלוסייה ".
השער של רבי מרדכי בן עטר זצ"ל.
בעל השער המופלא הידוע בשם " קשת רבי מרדכי בן עטר ". כך מצאתי כתוב על מצבתו :
העמוד המופלא של רבי מרדכי בן עטר זצ"ל, נודע לתהילה אשר במאמרו עטר חומת ישראל, וגם בנה לנו שער וקיים השנה הישיבה הקדושה. אחד מאדירי ארץ, פאר הדור והדומו, גודר ועומד בפרץ לפני מלכים יתייצב, למגן ולצינה בנועם הדור. ובצל כנפיו הייתה אורה / צדיק יאמר לו, לרבם של בני הגולה. פה – אל – פה ידבר, ולשבח יקר וגדולה. זכרו לשער בת רבים / ושמו נודע בשערים. יסוד – יסד מלפנים / ידעוהו זקנים וצעירים. והיה להם לחומה ולמחסה / למסתור ולמכסה.
פתגמים…חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו "
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו "
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
פרק א' – אבות ובנים
אב ואם
6 – אל אום מא תבדל בלכ'אלא
דודה, אינה תחליף לאם
7 – פחאל לי בדל בוה, בכ'שבא
כמחליף אביו בבול עץ
8 – אל אום הייא אלחנינא
האם היא הרחמנית
אמרות אחרות
הכל ניתן להחליף, אבל להחליף זהב בכסף, שטות – פתגם ערבי
יש רק אהבת אם, כל היתר הבל – פניני ספרד
האם זו אם, והיתר זה רוח – פתגמי יהודי מרוקו הספרדית
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
רושמי הסיפורים והמספרים.
הקשר המקויים על ידי " ארכיון הסיפור העממי בישראל ( אסע"י ) " עם המספרים – נושאי המסורת העממית – מתנהל באמצעות רושמי הסיפורים. משפחת הרושמים, כוללת קרוב ל-60 רושמים נאמנים, חרוצים ופעילים, מהם שהקימו את " המשפחה " לפני 8-9 שנים, ומהם שהצטרפו אליה במרוצת הזמן. יבואו הם ומספריהם על התודה ועל הברכה.
מרכיב הנתונים שלמטה, הנוגעים לרושמים ולמספרים, נמסרו על ידי הרושמים עצמם, בחלקם מזכרונם ובחלקם בעקבות פנייתם אל המספרים. לא תמיד יכולנו לאמת נתונים אלה באורח אישי, אך נאמנים עלינו דברי רושמינו ומספרינו אשר לעתים אנו מביאים אותם כלשונם.
בנתונים אלו כללנו גם עובדות החורגות ממסגרת ביוגרפית מצומצמת, אם היה בהן כדי לשפוך אור על ה " אני " של המספר, על רקע החברתי, על חינוכו במרוקו, על חבלי התאקלמותו בישראל ועל מעשיו בהווה.
על דברי הרושמים, שנמסרו לנו בכתב, הוספנו אנו פרטים בנוגע לכמות סיפוריהם באסע"י, לפי המצב בסוף שנת 1963. הדברים ערוכים לפי סדר האלפבית של הרושמים והמספרים כאחד, אגב רימוז מן המספר לרושם מפיו.
פתחיה אבוטבול. מספר סיפורים 27 – 29. הוא נצר ממשפחת אבוטבול מצפת. אבי זקנו היה שליח מארץ ישראל, שנסע למרוקו בשליחות " עזרת דלים " של עיר הקודש צפת.
בעקבות הרעש בצפת בשנת תקצ"ו – 1836 קיבל השליח במרוקו ידיעה, כי אשתו מתה, ונשאר במקום שליחותו, סאלי העיר שבה פעל, רבי חיים בן עטר, בעל " אורח חיים ".
פתחיה נולד באיפראן שבדרום מרוקו, והוא עתה בן 70, תושב תל אביב, בה רשם ממנו שמעון ארנסט כמה סיפורים על בעל " אורח חיים "
יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.
בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.
Juifs du Maroc R.Assaraf
Première partie
La dispersion desJuifs du Maroc
C'est, sans nul doute, l'un des plus grands paradoxes de l'historiographie du judaïsme marocain. Un cliché tenace veut que l'immigration juive marocaine en Israël ait commencé au lendemain de la création de l'État juif par une résolution de l'ONU.
Ce serait alors qu'aurait commencé le regroupement, en Terre sainte, de l'immense majorité des Juifs marocains, soucieux de participer à la construction du rêve national juif et de réaliser l'aspiration multiséculaire du « rassemblement des exilés ».
L'historiographie israélienne classique n'est pas la dernière à véhiculer ce cliché. Dans son survol des différentes alyah qui ont permis le développement duyichouv palestinien, elle ne retient que celles qui sont venues d'Europe centrale et orientale à partir des années 1880 marquant l'apparition des premiers mouvements sionistes.
L'alyah marocaine n'aurait commencé que très tardivement, au lendemain de la Seconde Guerre mondiale. C'est prendre là beaucoup de liberté avec la réalité. S'il est vrai que l'on ne peut parler d'immigration massive qu'à partir de 1948, il ne faut pas oublier l'existence d'un très ancien courant migratoire du Maroc vers la Terre sainte au fil des siècles
Chapitre premier
L'immigration juive en Terre sainte et les débuts du mouvement sioniste au Maroc
L'on peut parler d'un lien privilégié entre le Maroc etla Terresainte, un lien qui ne concerne pas uniquement les Juifs. C'est ainsi que l'historien byzantin Procope, dont s' inspira Ibn Khaldoun, croyait voir dans les Berbères les descendants des Cananéens chasses par Josué lors de l'entrée des Hébreux en Palestine.
Il est plus vraisemblable que diverses populations originaires du Proche-Orient suivirent, tout au long de l'Antiquité, exemple des Phéniciens, et vinrent s'installer, temporairement ou définitivement, dans les comptoirs puniques établis sur la côte atlantique.
au début de l'ère chrétienne, la présence juive au Maghreb était suffisamment importante pour que le Talmud se fasse l'écho d'un voyage qu'y aurait entrepris rabbi Akiba, l'une des figures les plus importantes du judaïsme antique.
Il est possible que des Juifs, fuyantla Palestineau lendemain de la destruction du Deuxième Temple, en 70 ap. J.-C., se soient établis au Maroc, y renforçant les petits groupes juifs locaux.
Après la conquête musulmane de l'ancienne Afrique romaine, les relations ne cessèrent jamais entre les petites communautés juives du Maghreb et leurs frères de Terre sainte, même si ces relations varièrent d'intensité selon les époques et les circonstances.
A partir du xvf siècle, l'on note l'installation de nombreux érudits marocains en Terre sainte. Profitant de l'impulsion donnée àla Galiléepar le duc Joseph de Naxos, le vizir juif de plusieurs sultans ottomans, ces lettrés s'installèrent à Safed, centre renommé de la mystique juive. Ce fut le cas, en particulier, de rabbi Yossef Teboul, de rabbi Messod Azoulay et de rabbi Slimane Ohana.
Au xvii siècle, le grand kabbaliste et commentateur rabbi Abraham Azoulay s'installa à Hébron, l'une des quatre communautés juives de Terre sainte avec Jérusalem, Safed et Tibériade. Son exemple fut suivi, au xviii siècle, par l'un des plus grand érudits qu'ait produits le judaïsme marocain, rabbi Haïm Benattar (1696-1743).
Gendre de Moshé Benattar, le confident et conseiller de Moulay Ismaïl, il quitta le Maroc en 1739 Après un bref séjour à Alger puis à Livourne et à Modène, où il fit imprimer son principal ouvrage Or HaHayim, il décida de se rendre en Terre sainte, mû par une inspiration essentiellement religieuse : « Dieu a illuminé mes yeux et ma raison, pour me lever et monter versla Terre sainte. »
Accompagné de plusieurs disciples, il s'installa à Jérusalem, où il fonda la yeshiva Knesset Israël, mais mourut en 1743, deux ans à peine après son arrivée. Son rayonnement peut se mesurer à l'éloge que firent de lui les rabbins de la cité de David
« Cet homme venu du Maghreb possède tout : sagesse, science et frémissement devant Dieu. Il est comme un fils d'Elohim… Il a l'apparence d'un mortel, mais c'est un ange de l'armée céleste.
Pour rabbi Haïm Benattar, l'installation en Terre sainte avait valeur de commandement religieux et s'inscrivait dans le plan de rédemption de l'humanité comme le montre cette citation du Or HaHayim : « La rédemption du peuple se trouve entre les mains du juste qui est proche de Dieu.
Elle surviendra quand le juste aura ranimé le cœur des hommes et quand ces derniers auront amélioré leur conduite… Ce sont les maîtres de la terre et les guides d'Israël qui devront rendre compte à Dieu de l'humiliation du sanctuaire dans son actuelle désolation. »
L'un de ses disciples indirects fut rabbi Yehouda Bibas, que l'historiographie israélienne actuelle considère comme l'un des pères du sionisme religieux. D'une famille originaire de Rabat, il naquit à Gibraltar en 1777.
Après des études à Livourne et à Londres, il fut nommé grand rabbin de Corfou, d'où il put assister à la guerre d'Indépendance grecque, qui souleva un véritable enthousiasme dans l'opinion publique européenne de l'époque.
Pour beaucoup, la reconquête par les Grecs de leur indépendance marquait le début de la renaissance de toutes les nationalités opprimées des Balkans ou de l'Empire ottoman.