אחת מן השאלות ההלכתיות שנשלחו אליו, הייתה מהחכם השלם רבי יחייא מזרחי מעיר נא אמון שבמצרים, אשר ביקש את חוות דעתו של הרב בעניין אתרוג שבא ממקום שאתרוגיו מוחזקים לכשרים ואולם יש בהם איזה סימן מסימני האתרוג המורכבים.

לאחר שחווה את דעתו בהלכה וכתב פסק מנומק כפי שהדין נותן, לרוב ענותנותו הגדולה. הוא לא רצה להכריע ולהחליט הלכה למעשה, אלא אם כן יסכים אתו הראשון לציון וראש הרבנים דאז הגאון המפורסם רבי חיים נסים אבואלעפייא זצוק"ל הידוע בכינויו " רב חנ"א ", וכן הוא כותב :

" זה כתבתי בעטיו של נח'ץ אגב טרדאי שלא באתי לכלל ישוב עד הנה וכל זה תלוי ועומד בהסכמת מרן מלכא משיחא עטרת ראשינו וצ"ת ראשון לציון חיים עד העולם אמן כן יהי רצון "

כאשר הגיע הפסק לידי לראשון לציון, מיד הסכים לדעתו של הרב צוף דב"ש, והרעיף עליו שבחים " ואחזה תשובת חכם רב נהוראי הרב הכולל מגן דוד מתוק מדב"ש מר"ו…ומחזיקנא טיבותא לידיד נפשי הרב המשיב שיגע ומצא….דברים שיש בהם ממש תשובה ניצחת אפריון נימטיה…וכמו שכתב הרב המשיב דב"ש נ"י מצאת אכול דייך, כבר האריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו ".

הרב חיים נסים אבולאעפייא נולד בשנת תקנ"ה – 1795 בטבריה, בהיות לו למעלה מחמישים שנה העתיק דירתו לירושלים, הוא התבלט בגדלותו בתורה בין כל הרבנים שקדמוהו והבאים אחריו, בשנת תרי"ד מונה לראש הרבנים וראשון לציון בירושלים, ובשנת תרכ"א בכ"ח שבט נתבש"מ ומנוחתו כבוד בהר הזיתים. 

הקהילה מערבית בירושלים.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 מנתה הקהילה המערבית בירושלים מאות אחדות של נפשות בלבד, מצבם החומרי היה בשפל המדרגה, רבות סבלו מעוני ומחסור משווע. משפחות מרובות ילדים חיו בתוך חצר צר ואפלולי שקירותיו היו רטובים ואחוזי טחב, מצבם הקשה מחוסר תעסוקה היה כה ירוד ומדולדל עד כי רבים מתוכם ובפרט הזקנים נהגו לבלות ימים ולילות במבואות הכותל המערבי בצפייה למבקרים שיתנו בידם מתת כסף להחיות את נפשם ונפשות טפם שסבלו מתת תזונה וממצב בריאותי ירוד.

המערבים בירושלים שהיו אז מעוטי אוכלוסין ותפסו מקום מבוטל בתוך כלל העדה הספרדית שבידה הייתה קופת החלוקה. טענו והתלוננו שהספרדים מקפחים אותם, ולכן רצו לייסד קופה משלהם שלא תהיה תלויה עוד בעדה הספרדית.

הם החלו בניסיונות להיפרד ולהתארגן בהקמת גוף עצמאי. לא אחת תבעה העדה המערבית אוטונומיה מוחלטת לקהילתם, כל זאת אפשר ללמוד מתוך האיגרות השונות והקונטרסים הרבים שנתפרסמו על ידי שני הצדדים היריבים, המציינים את תהליך מאבקם.

ואין כאן המקום להאריך ולתאר את הפולמוס הקשה והמרירות הרבה שהיו מנת חלקם של שתי העדות הללו. מכלל הדברים עולה כי המערבים לא הצליחו להקים את הגוף העצמאי הנכסף והם המשיכו להיות שנים רבות נספחים בתוך העדה הספרדית על אף סבלם הרב.

עם עלייתו של הרב צוף דב"ש ירושלימה, חל מפנה חשוב בחיי העדה המערבית, תנועה גדולה בין יהודי מרוקו התעוררה לעלייה לארץ ישראל, ואכן המונים רבים עלו להתיישב בירושלים ומספר המערבים הלך וגדל, ויחד עמם גדלו מחסוריהם הרבים שהלכו וטפחו. 

מצבם הקשה של בני העדה, נגע בציפור נפשו של הרב צוף דב"ש, לבבו הרגיש לסבלם לא נתן לו מנוח. הוא החל לחפש אמצעים כיצד להטיב עמהם ולהקל מעליהם את התנאים הקשים שבלאו הכי הכבידו על כל תושבי ירושלים בלי יוצא מן הכלל.

הרב צוף דב"ש ראה בעינו הבדולח כי הפעולה היעילה שיש לעשות כדי להביא לידי רווחת בני העדה המערבית הוא, להקים ועד עצמאי שינהל את ענייני הקהילה ויטפל באופן יסודי ואינדיבידואלי בעונייה ומרודיה הרבים.

השתדלותו ומאמציו של הרב צוף דב"ש, להביא את הדבר לידי כמר בצורה הטובה ביותר, לא עלו יפה, כי מעצורים ומכשולים רבים עמדו בדרכו, מצד המתנגדים לעצמאותה של העדה המערבית. אך לא ארכו הימים והנה קרה מקרה מביש ובלתי נסבל, שהעיב מאוד על היחסים בין שתי העדות והביא אותם עד כדי מאבק בכוח הזרוע, דבר שהחיש את תהליכי ההתפוררות, ומעשה שהיה כך היה :

באותם הימים התיישב בירושלים הרב הגאון החסיד והמקובל רבי יוסף בן רבי יעקב אלמאליח, יליד העיר רבאט שבמרוקו, בצעירותו עבר לגור לעיר מוגאדור ונתיישב בה. שם נשא לאישה בת הגדולים למשפחת גדליה העשירה שמסחרה פרץ במרוקו ובלונדון.

ובזה זכה רבי יוסף לשני כתרים, כתר תורה וכתר גדולה, כי נוסף על התמנותו כרב העיר וראש אב בית דין, גם היה לו בית מסחר גדול. רבי יוסף נודע לשם ולתהילה, בשל גדולתו בתורה וגם בשל עשייתו חסד עם כל קשה יום, ובמיוחד הוא סייע בידי השדר"ים הרבים שהגיעו מארץ ישראל לעירו.

שנים רבות תוך מאמץ / אסף חומר דרש ורץ / ויחד עם בני משפחתו / ליקט מאמרים באמתחתו

זמן וכסף לא חשוב / ידיו תלו שלט מיד אשוב / ואם לא שב בזמן / זומן לו חומר מהימן / לבו דפק בחוזקה רבה

ידידיו ראו בו אבא / הלך לעולמו בעדנה ורוך

אחריו נשאר חומר ערוך / זכרו בלבנו לעד ברוך.

מתוך מכתבי תנחומים שנתקבלו לאחר פטירתו של שאול ז"ל – קטעים המבליטים את תכונותיו ומעלותיו.

המנוח נטל חלק חשוב בכל תוכניותינו, תרומתו לחקר יהדות צפון אפריקה תיזכר לעד – דר' מיכאל אביטבול – מנהל מרכז לחקר יהדות צפון אפריקה, מכון בן צבי, ירושלים

ידוע לנו על מרצו, נכונותו וידענותו הרבים, אשר עמדו לו בפרסום מאמריו, מעטים אנשים כמותו, אשר בנוסף לידע האישי שלהם בקורות ותולדות עדתם, יש בכוחם וביכולתם לתרום גם לאחרים מאוצר זה, לשתפם ולהדביקם באהבת המורשת – פרופסור ישראל אדלר – מנהל המרכז לחקר המוסיקה היהודית , בית הספר הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים

בזיכרוננו יישאר שאול כידי נאמן, הקשרים בין במשפחות שלנו קיימים כבר הרבה דורות ואנו לא שוכחים איך קבלתם אותנו כידידים קרובים כשהגענו ארצה, בתקופת קליטתנו בארץ וכל פעם שראיתי את שאול, היו לו תמיד מלים ואמרות מעודדות – שמעון ורות אפרתי – רואה חשבון

את שאול הכרתי באמצעות מורי ורבי פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל. והוקרתיו על פעילותו הרבה ויחסו החם שגילה כלפי כל נושא יהדות המזרח בכלל ויהדות מרוקו בפרט, ובעידודו לחוקרים הצעירים המשתלבים בנושא – ד"ר אליעזר בשן – מנהל מכון לחקר היהדות במזרח – אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

הכניסה שלי לעבודה בשטח הפיוט והמוסיקה של יהודי מרוקו לא הייתה קלה. העובדה שאני צעירה, לא מנוסה, ואשכנזייה – הפריעה לי הרבה פעמים לקבל עזרה מפייטנים ואנשים אחרים בעדה. והנה, מן הפעם הראשונה שנפגשתי עם שאול ז"ל, הרגשתי אדם זה רוצה בכל לבו לעזור. פשוט לעזור לי, מתוך טוב לב, ומתוך הכרה בחשיבות המחקר בשטח זה .

טלי גלעד – בית הספר הלאומי האוניברסיטאי, ירושלים המרכז לחקר המוסיקה היהודית.

בצער ובכאב אזכור את שמו כי נפטר לבית שולמו ומעיינות חוכמתו יבשו ותמו. שאול היה מן השוקדים על תלמודו בחריצות ובדבקות. אבידה גדולה היא לכולנו ידידו ומוקירו ובני משפחתו.

בעבודה ששקדנו עליה בצוותא בתקופה האחרונה לחייו ושעדיין לא נסתיימה אנסה להקים גל עד לזכרו בפרסומה. ד"ר א. מנברג – פרויקט נט"ע, אוניברסיטת תל אביב.

בצער ובתדהמה קיבלתי את הידיעה על פטירתו של שאול ז"ל היקר מאדם. תכונותיו האישיות וכ=גישתו המוסרית, התעניינותו במורשת יהודי מרוקו, פעלו למען הנצחת כתבי בני משפחתו המפוארת וידידותו אישית והחמה עשו אותו לאדם מיוחד. בקיאותו הרבה בכל רזי השפה והתרבות היהודית המרוקאית היו לשם דבר וחבל חבל על דאבדין.

ד"ר יששכר בן עמי – מנהל משגב ירושלים – האוניברסיטה העברית ירושלים. 

זאת יהדות מרוקו / מילים גד כהן

נולד בקזבלנקה בשנת 1923, פעל התנועה הציונית במרוקו, העפיל באוניית יהודה הלוי בשנת 1947, שוחרר מקפריסין ועלה ארצה בשנת 1949, תושב אופקים.

בשורות ספורות / אספר קורות של עדה / שראשיתה אפופה אגדה / ותדמיתה עדיין חידה

אורה הגנוז טרם נגלה / ומצפה לחשיפה ולגאולה

זאת העדה המרוקאית ספוגת אמונה / באלוהי ישראל ותורתו ולציון  נאמנה

מתוכה במרוצת השנים /  הופיעו גדולי תורה ורבנים

שפרשו את התורה / בפרשנות מאלפת ומאירה

דרכי נבוכים באמונתם ותועים / אשר נצלו מידי זרים ורשעים

ומשורריה היו כינורים / בשיריהם המעוררים

לירושלים ולכל האתרים / של ארק הקדושה

עתיקת יומין וגם חדשה / והנפש ערגה ונכספה / לציון ולירושלים היפה.

שאת הייתה הציונות ואמונה בגאולה / של יהדות מרוקו תמימה וטהורה ובלי סימני שאלה

במשך דורות עלית בניה לא נפסקה / לעיר האבות, טבריה, צפת ולירושלים העתיקה

ובהתחדש עצמאות ישראל גברה התשוקה / להגאל ולעלות למרות כל צרה וצוקה

ויהדות שלמה בנעריה ובזקניה / אחוזת חדוות הגאולה נשאה פעמיה

מזרחה, לבנות ולחדש ימיה / של ארץ המצפה לעלית בניה-בוניה

תרומתה מאוד נכבדה / ולא נופלת מכל עדה / בהגנת ובניין מולדת חדשה

אין אני כותב כאן כל מה שיש בלבי לומר על שאול ז"ל. אני מקדיש שורות אלו לקצת מדבריו האחרונים, שהדיהם מפעמים עדיין בלבי ובאזני. אני הייתי אחד האנשים שהייתה להם הזכות להיפגש עם שאול ביומו האחרון, בשעה שלא עלה בדעתנו כלל שהמוות אורב לו, ושייקח אותו בטרם עת ובטרם יתגשמו חלומותיו ומשאלותיו, כשאמתחתו מלאה תכניות גדולות והצעות נעלות.

 אני רואה בדבריו של שאול מעין צוואה, שמחובתי להעבירה הלאה ובפרט לבני עדתי. כי כל דבריו נסבו על יהדות מרוקו, אותה אהב ועליה כתב, דיבר וחשב עד שעותיו האחרונות ממש, כפי שידוע לכל מכיריו ומקורביו, וכפי שעיני ראו ולא זר. כדי להעריך נכונה את דבריו, אסקור בקצרה קצת מפעולותיו ומעבודותיו, שהן כולן מקשה אחת ועולות בקנה אחד עם מה שאמר.

מעודד ותומך

שאול היה בין המומתים לתולדות יהודי המערב ולתרבותם העשירה והמגוונת. חוקרים רבים נזקקו לא פעם ולא פעמיים לעצתו ולהדרכתו וישבו אצלו שעות ארוכות ללמוד ולשאוב מידיעותיו הרבות ומבקיאותו הנפלאה בחיי היהודים במרוקו ובמורשתם.

 הוא קיבל אותם תמיד באהבה ובחיבה, לא חסד כל מאמץ ולא מנע כל עזרה. גם כשנפרדו ממנו בשעות מאוחרות בלילה, הוא טרח ללוותם ויצא אתם לרחוב, עד לרכבם או לתחנת האוטובוס, לא עצרוהו לא קור ולא רוח ולא גשם.

 הוא ראה בזה חלק בלתי נפרד מהמורשת המוגרבית והדבר היה טבעי אצלו. נוסף על כך שאול תרם מזמנו וכתת את רגליו לדבר על לבם של אנשים ולדפוק על דלתות משרדים, כדי שיעודדו את החוקרים ואת המחקר, ויתמכו בתלמידים ובמלומדים המקדישים זמנם לחקר יהדות מרוקו, נתן המלצות, תרם תרומות ועזר בכל מה שהיה לאל ידו. ואת הכול עשה בשקט ובצניעות, כדבר מובן מאליו וכחובה קדושה שאין להתעלם ולהתחמק ממנה.

קורות היהודים בצפון פריקה – נתן אנדריי שוראקי

הוצאת עם עובד בשיתוף הספרי הציונית על ידי הנהלת ההסתדרות הציונית

1975

תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה, במחצית הראשונה לאלף השני לפני הספירה. היא יצרה וטיפחה את יצירותיה במדבריות של אסיה המערבית עד שכבשו נושאיה את הרי יהודה ואפרים והכּו שם שורש.

הארץ אשר כבש העם העברי, עליה הגן ואותה שמר, הפכה להיות ארץ הקודש, זו שבּה בישׂרו הנביאים לעולם את בשורת המונותאיזם והמוסר. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הברזל, הבשילה התרבות העברית את יצירות המופת העיקרית שלה, שכּונסו בתנ"ך, ואז כרעה-נפלה לפני אויבה.

שלמאנסר מיגר את מלכות שומרון, נבוכדנצר מיגר את מלכות יהודה, ומדומים היו היו כי מחו מעל פני האדמה את קריאת התגר שהטיחו הנביאים כנגד פסיליהם. בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות כנגד פסליהם.

בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות הגדולות של הבבלים וקמו ללקט א שרידי מורשתם הרוחנית אבל העברית שוב לא הייתה לשונם : הם דיברו ארמית וידעו כי תרבותם נושאת בתוכה גילויי שכינה של אלוהי האחדות והאהבה, וכי ראש חובתם להציל את נכסיה.

ליקוי המתה של התרבות העברית הושלם כאשר קם טיטוס ועשה את מלאכת החורבן, שניסה כוחו בה נבוכדנצר כשש מאות שנים לפניו. לפי שראה עצמו חכם מקודמו החריב את ירושלים עד היסוד בה, הרג מאות אלפי יהודים, ואת הנשארים הגלה וּמכרם לעבדים בשוָקיה הגדולים של הקיסרות. לדברי טאקיטוס, היה מחירו של חמור יקר ממחירו של יהודי.

ניצולי הטבח הרומי הגדול שקדו מעתה, בהיקף עצום הרבה יותר בזמן ובמרחב, לבצר ולהעמיק את התרבות העברית. יותר ויותר תפסה הפזורה כי יעודה ההיסטורי הוא להציל את יצירותיה העיקריות של התרבות העברית- כמו גם את שאריתו של העם, שאותו הולידה, עד שתבוא השעה לשיבת ציון ולפיוס בין האומות.

 עניין מיוחד הוא לתאר בספר זה את תולדותיו של תא אחד, מופלא ומיוחד, בגוף העצום של הפזורה היהודית, לסַפר איך קם תחילה והיה בתקופת קרתגו, היא קרת החדשה, איך בילה את שלטון הרומאים, הוָנדלים והביזאנטים, איך הסתגל לשלטון האסלאם, איזה רקמות הצמיח מוכו למילוי יעודו הנעלה ביותר, השמירה על שרידי העם והתרבות המקראיים.

 איך התארגן לכל ייכּשל במשימת נפילים זו ומה הייתה המזיגה האַלכימית של מרי וקבלת עול, של מרדות והכנעה, של קשי עורף וגמישות, שבזכותה עמד משך למעלה מאלפיים שנה באפס נשק, בפני הקיסריות והשלטונות המתחלפים בארץ רחבת הידים, בה בחר לשאת את גלותו.

איך על סף העת החדשה נפגשו האנשים האלה – שעיניהם נשואות אל ארץ יהודה, מולדתם המשועבדת, אשר משך אלפי שנים נאחזו במנהגי התקופה הניאוליתית והחזיקו בדת, בדינים ובתרבות, שמקורם בתקופת הברונזה והברזל – עם הציביליזציה של צרפת החדשה.

איזה תמורות מדיניות, חברתיות, לשוניות ואינטלקטואליות חוללה פגישה זו. איזה התנגשויות פרצו בגללה, ואיך בעיצומו של תהליך טמיעה סוחפני, שכּמו חישב למחות כליל את זכרה של התרבות העברית הקדומה, שבה זו וניעורה על סף העידן האטומי, ממש במקומות שבהם עמדה עריסתה ובם ליבלבה וגוָעה, בארץ ציון וירושלים

בסאלי נחלק הקהל לארבע קבועות:

1       כת המתנגדים ־ קבוצה שלחמה בחירוף נפש בשבתאות ובראשם רבי אהרן הטבעוני וכן רבי דניאל טולידאנו ממקנם שבא עם אנשיו לסאלי כשהם מתענים מבלי לחשוש לכרוז החרם שהפיץ ראש השבתאים באיזור ־ יעקב בן סעדון.

2 – כת השבתאים – בראשה עמד יעקב בן סעדון ולצידו הנגיד מיימון מאימראן ושניהם ארגנו יום טוב ומשתה בתשעה באב והזמינו ברוב עזותם משוררים ונגנים ערבים (כמה לעגני ומזעזע מעשה נבלה זה, בהכירנו את מאמר חז״ל על הלויים המשוררים והמנגנים שגלו לבבל בזמן החורבן, קיצצו אצבעותיהם ואמרו:

״על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו: כי שם שאלתו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון: איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר:״

כך אומר דוד המלך ע״ה במזמור הנאמר בלילה בתיקון חצות ובימי בין המיצרים נאמר ביום ובלילה. במרקש תמך בהם שלמה אבוטבול.

ב״לשון לימודים״ כתב יד תוארה התנועה הזו כך:

״ בשנת התכ"ז התכוננו בערים רבות, חסידיה השוטים של השבתאות לבטל את צום ט״ב ולקובעו כיום משתה ושמחה״ ( בקהילות פז, מרקש, תיטואן, סאלי, מקנס, תאדלה ותאפיללת ).

3 –    כת המתענים ־ בצינעא, מחשש מכת הבריונים השבתאית.

4 –        כת הנבוכים – שלא ידעו כיצד לנהוג.

הרוחות במרוקו סערו, כמו בקהילות אחרות, נתפתחה מלחמה קשה בין הכת התורנית לבין הכת השבתאית. רבע אהרן הסבעוני מסאלי ורבי דניאל טולידאנו ממקנם נלחמו בשבתאות, כשהם נתמכים על ידי הרב יעקב ששפורטס שהיה רבה של סאלי ועזב לאמסטרדם, אך נשאר בקשר הדוק עם הקהילה ועודדה במלחמתה בשבתאות.

בתנועת השבתאות פעלו יעקב בן סעדון מטאלי, הנגיד מיימון

מאימראן ממקנם ושלמה אבוטבול ממראקש.

חשוב לציין שרבני מרוקו תקפו בחריפות את התנועה השבתאית, כאן המקום למחות על דברי אמויאל שכתב שרבי חיים בן עטר הזקן, צידד בשבתאות. חס ושלום, לא היו דברים

חיים בן עטר הזקן, צידד בשבתאות. חס ושלום, לא היו דברים מעולם וכאן אפריך את הדברים:

אמויאל כתב: מאחר ורבי חיים בן עטר הזקן (סבו של או החיים הקדוש עליו נקרא בהמשך), למד אצל השד״ר רבי אלישע אשכנזי, ( אביו של נתן העזתי, נביא השקר של ש״צ ), זוהי ראיה, כביכול לכך שרבי חיים הזקן תמך בשבתאות. אלה הם דברי הבל, משום שרבי אלישע אשכנזי בעצמו, עם היותו אביו של נתן העזתי, לא נחשד בשבתאות. גם אם נטה בסתר לבו לכך ( דבר שאין לו ראיה ), אין זה אומר דבר לגבי רבי חיים בן עטר הזקן.

״ ראיה ״ נוספת מביא אמויאל שרבי חיים בן עטר לא יצא נגד השבתאות ״והראיה, לא מצאנו בכתובים מסמך כלשהו״.

גם כאן אין כל הוכחה, רבי חיים בן עטר הזקן היה ידוע כקדוש, פרוש ולא נמצאו דבריו בכתובים, אלא רק עדויות עליו ועל גדלותו, כפי שנראה בהמשך.

כעיר נמל חשובה סבלה סאלי מהבאת רעיונות ״משיחיים״. כך מספר מואט ־ שבוי צרפתי לפני כ-330 שנה: ״בהיותי, בסלא הגיעה ספינה נידרלאנדית מאמשטרדם שהביאה ״נבואות״ מהולאנד ליהודים… שבראשית השנה הבאה (1672 למניינם),יוולד בהולאנד המשיח, שלו מצפים הם כבר זמן כה רב. היהודים בשומעם בשורה זו, חגגו חג סוכות שני, שמחה ומשתה במשך שמונה ימים״.

הכוחות התורניים ניצחו, השבתאות דעכה, רבני סאלי עמדו על המשמר וניצחו.

רבי חיים בן עטר הקדמון, חולל מהפכה אדירה. מתקופתו צמחו בסאלי רבנים גדולים וידועים וישיבתו נטעה שורשים איתנים שמפירותיהם נהנים אנו בימינו, בארץ ישראל. על ברכיו גדלו שני ענקים, שני צאצאיו – אור החיים הקדוש ורבי אליעזר דאבילא. מאז פרחו הישיבות בסאלי, התורה הלכה ונתעצמה, רבו תלמידי החכמים ונכתבו יצירות תורניות מרובות.

בסאלי, לפני כ-350 שנה הונחו אבני היסוד לישיבת ״ אור החייס " בשילה. בירושלים.

המגורשים לא הגיעו איפוא אל קהילות מבוססות ומלאות חיות יהודית וכלכלית. הם אף נתקלו בהן בתחילה בחשדנות מסוימת ולפעמים אף בעוינות מצד התושבים היהודים. ההבדלים התרבותיים והמנטליים יצרו מתחים בין שתי הקבוצות, שהתפוגגו רק לאחר שנים רבות של חיים בצוותא ושל היטמעות הדדית.

על רקע זה נוסדו לפחות בשתי קהילות גדולות, בפאס ובמראכש, קהילות ספרדיות נפרדות, שהקימו מוסדות ובתי כנסת משלהן והמשיכו להשתמש בספרדית-יהודית במשך שני דורות או שלושה לפחות. בפאס אף התפתחה מחלוקת רבת תהפוכות ונוהל פולמוס חריף בין שתי הקהילות על רקע מנהגים שונים בדיני השחיטה והבדיקה, מחלוקת שהביאה את היריבים אף להתדיינות הלכתית בפני המלך המוסלמי.

תהליך כזה של היבדלות בתחילה קרה כנראה נם בקהילות רבות אחרות כגון מכנאס, צפרו ואזאן, סאלי ותאזא, שבהן התיישבו מגורשים רבים. אולם בד בבד עם השימוש בספרדית-יהודית הם השתמשו גם בערבית היהודית המקומית ולשונם אף השפיעה על לשון הקהילה הילידית מאות מונחים ספרדיים. בפאס המשיכו המגורשים להשתמש בספרדית יהודית בניסוח התקנות שלהם עוד כמאה וחמישים שנה לאחר הגירוש.

עיצוב התרבויות הקהילתיות במרוקו לאחר קליטתם של המגורשים

התיישבותם של המגורשים במרוקו תרמה רבות לחידוש החיים הכלכליים והתרבותיים של הקהילות הוותיקות והזרימה להן צורות חיים חדשות, צורות חשיבה ומנהגים חדשים, מוסיקה חדשה ולשון חדשה וגם תרבות חומרית חדשה הן בענייני כלי הבית והן בענייני הלבוש והאוכל.

 בצפון מרוקו, במושבות שהיו תחת שלטון פורטוגל, כגון ארזילה, או סמוך אליהן, המגורשים הקימו במאה ה-16 קהילות חדשות, כגון תיטואן וטנג׳יר, שבהן הם היוו את הרוב, והספרדית המשיכה לשמש בהן שפת הדיבור הקהילתית. גדולתם בתורה של רבנים רבים שהגיעו מקאסטיליה ושל תלמידיהם בישיבות שהם ייסדו בפאס, במראכש ובקהילות אחרות, העמידה חיש מהר את המגורשים ואת צאצאיהם בראש בתי הדין הקהילתיים.

לאחר דור אחד או שניים של היבדלות בקהילות, שבהן הם היוו חלק גדול מן הקהילה היהודית, כגון פאס ומראכש, צאצאי המגורשים נטמעו בקהילות הקיימות ודיברו בלשון המקומית, הערבית היהודית, תוך תפיסת העמדות החשובות בקהילה הן במנהיגות הרבנית והן במנהיגות הכלכלית, החברתית והקהילתית.

לבד מעיסוקם במסחר ובסחר בינלאומי, ידיעתם של צאצאי המגורשים את הספרדית  (והפורטוגלית), שהמשיכה לשמש זמן רב בתוך המשפחות, הייתה בין הגורמים שהביאו את מלכי מרוקו למנות אותם מן המאה ה-16 עד למאה ה-19 כמתורגמנים למשלחות שהגיעו מאירופה או כשליחים דיפלומטיים לארצות אירופה. אולם יש לציין שהמגורשים לא הגיעו לכלל הקהילות שהיו קיימות במרוקו בזמן הגירוש ואף לא במאה השנים שלאחר מכן.

לקהילות המרוחקות שבפאתי מדבר הסחרה או בהרי האטלס הגבוה לא חדרה התרבות הספרדית-היהודית.

שיעור היקלטותם של המגורשים בקהילות השונות ומידת השפעתם על התפתחותן יצרו בחמש מאות השנים האחרונות במרוקו ארבע קבוצות מוגדרות היטב של קהילות ובמידה רבה גם ארבע תת-תרבויות קהילתיות מובחנות היטב. ארבע אלה הן: הקבוצה הספרדית, הקבוצה המשולבת, הקבוצה הדרומית והקבוצה הברברית.

שאר הנוצרים שהובאו בספר דנן, המלכים דון אלפונסו ופידרו, והחכמים טומאש וניקולאו, הם רק טיפוסים בלא סימן אינדיבידואלי מיוחד. כנראה נזהר המחבר בכוונה להזכיר בשמם את המלכים הקאתוליים או את טומאש די טורקווימאדא או אגשים אחרים שהכריעו בזמן הגירוש.

 בפירוש נזכר רק שמו של מלך אחד שהרע מאד ליהודים, הוא דון מנואל מלך פורטוגאל, ורבי שלמה בן וירגה הזכירו לשבח ובצורה כזו, עד שיש לחשוש לכוונה נעלמת מאחורי הדברים .״

בצורה גלויה ביותר מדבר בעל הספר על תלאות המגורשים בספרד ושוב — בנוסח מעורב של היסטוריה ורמזים נסתרים — על קורות הגולים בפורטוגל ובכללן הפרעות בשנת 1506. נראה שהמחבר נמצא בין היהודים המ­גורשים מספרד שנתעכבו ונאנסו בפורטוגאל, עד שהותרו האנוסים, אחרי הפרעות האלה, לעזוב את ארץ השמד.

רק בסיפור האחרון של ספר שבט יהודה משתנה מקום המעשה ועובר מחצי האי הפירניאי לאיטליה. ליהודים שבמדינת האפיפיור צפויה גזירת גירוש, והסכנה מתבטלת על ידי מותם הפתאומי של הקרדינאלים הרשעים המושפעים על ידי הפוליטיקה האנטי־יהודית של מלך ספרד.

 נמצאו כאן רמזים גלויים למעשים שקרו בימי האפיפיור אלכסנדר השישי ( מת בשנת  1503). יחסו של| האפיפיור, בן למשפחה ספרדית, אל היהודים והאנוסים, היה בודאי, באותן השנים הראשונות אחרי גירוש ספרד, נושא לשיחות ושמועות מרובות.

 ומעשי השערוריה של כהונת אלכסנדר השישי ושל בגו צ׳סרי בורג׳יה היו נו­דעים וסופרו בכל ארצות אירופה. אבל יש גם רגלים להנחה שרבי שלמה בן וירגה היה זמן מה בעצמו ברומה, כי כן קישט את תיאורו הדמיוני של עבודת יום הכיפורים בסוף סימן ס״ד בזיכרונות של טכסים וחגיגות, כפי שהיו נהוגים ברחובות ההומים של בירת הנצרות בתקופת התחיה.

רבי שלמה בן וירגה, האריך ימים אחרי מות האפיפיור הנזכר ואחרי פתיחת שערי פורטוגאל לאנוסים הבורחים משם. דבר זה מתברר על ידי ניתוח ספרותי.

בסיפור הי״ב מביא המחבר נאום שנאם כביכול שליח היהודים בירושלים באזני הרומיים. הנאום נמצא לפי דברי רבי שלמה בן וירגה ״בספר הזכרונות למ­לכי רומה״, ״נעתק מלטין ללשון הקודש״. אליבא דאמת הועתק הנאום מספר ספרדי מפורסם בשעתו, שנכתב בין שנות 1518—1524 ונדפס בהסכמת מחברו בשנת 1529, אולם היה ידוע מקודם בהעתקות כ״י.

 הוא הספר Libro llamado relox de principes o Libro Aureo del Emperador Marco Aurelio ־ להגמון  Antonio de Guevara ( חי משנת 1480 בערך עד  1545), כרוניסטון של הקיסר קארולוס החמישי.

הספר הזה הוא רומאן היסטורי־מוסרי על שמו של מארקוס אורליוס, הקיסר־הפילוסוף הידוע, מתאר חייו ומוסיף מכתבים שכתב הקיסר כביכול לבני דורו. כל הספר כולו הוא יצירת דמיונו של הסופר הספרדי.

 גיוורה לא חש לסתירות של זמן ומקום והשתעשע להביא ציטאטים של שקר, מחברים מדומים, חוקים אפוקריפיים, מעשיות בדויות. המחבר העברי חיקה את הסופר הנוצרי, הצעיר ממנו עשרים שנה לכל הפחות, בכמה כללים ופרטים, ובייחוד העתיק ממנו את הנאום הנזכר לעיל ותרגמו מספר­דית לעברית.

העובדה הזאת מפיצה אור על שיטתו האומנותית של רבי שלמה בן וירגה, אף באה ללמדנו פרט חשוב בחיי המחבר. הספר ״ שבט יהודה ״ ש­הוקדש ברובו לזיכרונות ספרד שלפני הגירוש, נכתב כשלושים שנה לאחר מכן.

 רק אז החליט היהודי הזקן לתת ביטוי ספרותי להרהורים המשונים ש­עוררו מאורעות חייו בלבו. כנראה, בכוונה, הרחיק כל רמז למה שראה בט׳ו־ — כ׳ שנה האחרונות של חייו. אפשר שגמר את חייו באיטליה, שכן נראה מושפע ע״י רעיונות מיוחדים לדור התחייה האיטלקית.

ביסודו הוקדש ספר שבט יהודה, כאמור, לזכרה של היהדות הספרדית או גם להיסטוריה של היהודים בימי הביניים בכללה. רבי שלמה בן וירגה היה בין הראשונים של בני דורו שהתחילו לכנס את החומר ההיסטורי לתקופה גדולה שנראית כנגמרת ומתחסלת לעיניהם.

אמנם ידיעותיו בתולדות עמו נשארו מצומצמות ומקריות. את קורות הבית השני למד מספר יוסיפון העברי ואת תקופת הגאונים ידע על־פי סיפורו של רבי נתן הבבלי ועל פי ספר הקבלה להראב״ד. בעיקר שקד לאסוף חומר לתולדותיהם של שבטי ישראל באירופה ובאחרית ימי־הביניים

 הרוב של ידיעותיו שייך לתולדות היהודים באירופה הדרומית, ואילו מקורות האשכנזים הגיעו רק דברים מעטים לידו. הוא השתמש בכרוניקה עברית קטנה על הגירושים והשמדות בכוללים של אחרית ימי־הביניים.

אותה כרוניקה הייתה כנראה נפוצה בנוסחאות שונות היא הייתה ידועה גם לרבי יצחק אברבנאל ולאחר מכן לשמואל אושקי , איש יהודי מגזע האנוסים בפורטוגאל, ואת יסודה הניח כבר רבי פרופית דוראן בעל האפד, בסוף המאה הי״ד ותחילת הט״ו.

 ברוב העניינים הוצרך רבי שלמה וירגה לפנות אל אותם הכתבים הקטנים שהעידו בקיצור, מתוך הסתכלות בהירה ותפיסה דתית עמוקה, על מעשים שהיו, כדי שידעו וילמדו הקרובים והרחוקים או גם למען יעמדו הדברים לימים רבים.  

אין לזלזל בערכם של כתבים צנועים אלה. כותביהם היו היורשים הלגי­טימיים של השקפה היסטורית עתיקה וגדולה. כל סיפור וסיפור הוא חטיבה שלמה בתוך הפרשה הארוכה של יסורים שנגזרים על עם ישראל.

כל מע­שיה באה להוכיח את גדולת האומה, את בחירתה ואת עמדתה המארטירולוגית־הגאולתית בתוך גלגולי ההסטוריה, אשר תחנותיה וסופה נקבעו ברצונו הנעלם של האלהים. את הכל כינס רי׳ש בן וירגה, גזירות ושמדות, מעשי חסידים שעמדו בנסיונם וסיפורים על הצלת קהילות שלמות בדרך נס, ויכוחים בין ישראל ושונאיהם, המסתיימים, כמובן, בניצחון הצד הטוב ובהזמת המעלילים.

 רק כתבים בעלי מגמה אסכטולוגית ואפוקליפטית הר­חיק המחבר מספרו, ועל תנועות משיחיות הוא מדבר מתוך יחס של ביקורת ולעג. כמה וכמה סיפורים מוסר ר״ש בן וירגה לקוראי ספרו מתוך אותו הרגש של יראה וחיבה שבו נכתבו הדברים בשעתם, עד שנראה כאחד מהם, כשהוא בא לספר מאורעות חייו ומעשי יצירת דמיונו.

יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

הוצאת ראובן מס – ירושלים

דומה שמאות ואלפי מאמרים וערכים שהופיעו בשפות שונות, לרוב בלע״ז, על יהודי צפון־ אפריקה, רחוקים מאוד מלצייר תמונה מעמיקה ומאוזנת של יהדות זו. התעלמות שיטתית של החוקרים השונים הלא יהודים שעסקו ב

אכן, המתבקש היום הוא דרך שיטתית שתחשוף את כל מקורותיה ומעיינותיה של יהדות זו. זאת לדעת. אפילו השוואה שטחית בין מספר כתבי היד והתעודות שיהדות זו הורישה לנו, ולצערנו הרב זהו מעט מזער ממה שהיה כי שטח זה היה פרוץ ועדיין פרוץ לכל מבקש ובין מה שעדות אחרות מהמרחב התרבותי המוסלמי השאירו, יכולה לרמוז על הפעילות הרוחנית האינטנסיבית של יהדות זו.

אמנם שטחים מסוימים כגון פרשנות המקרא, שאלות ותשובות וכד זכו לדפוס אבל במספר כה זעיר של טפסים שאפשר היום להחשיבם לכתבי־יד. חלק גדול מאוד ממורשה זו, ובעיקר החלק שבעל־פה שנמסר מדור לדור, עדיין נשאר פרק חתום.

חלק מהמאמרים המופיעים בקובץ זה אינם אלא בבחינת הצגת בעיה מסוימת ולאו דווקא מיצוייה. הם באים לרמוז לא רק על השטחים השונים שבתחום התרבות שבעל־פה שיש עדיין לחקור, אלא גם על הדרך לבירורם.

רובם ככולם מבוססים על מחקרי שדה שנמשכו שנים רבות, חלקם בארץ וחלקם בחוץ־לארץ.יש בקובץ זה נושאים שאינם מוזכרים ולו רק ברמז בספרות הקיימת, כגון ״ההומור היהודי המרוקני״, שהוא מבחינה זו אח יתום להומור היהודי המזרחי, המהווה לגבינו חידה עקב בצורת המקורות.

 תופעה זו נכונה גם לגבי ״מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו״ שהם כאן בבחינת חידוש גמור. שני המאמרים המתיחסים להערצת הקדושים אינם באים אלא לרמוז על יחס מעמיק וחשוב של האוכלוסיה היהודית לקדושים. אין ספק שחלק גדול מנושאים אלה יזכה בעתיד ובלא נדר למונוגראפיה שלמה.

על אף הסביבה העוינת וכן רדיפות רבות וקשות היתד, הקהילה היהודית במרוקו מאור­גנת להפליא. כשאנו רואים היום את שרידי התעודות והארכיונים שבהם נרשמו והועתקו מסמכים רבים כעדות חיה וכן המספר הרב של הסכמים למיניהם שהועלו בכתב לפי בקשת אחד הצדדים, אין לנו אלא להתפלא על כוח אירגוני מופלא זה.

על אף החורבן הנורא שפקד את ארכיוני הקהילות והעזיבה מאונס של ארכיונים משפחתיים גדולים בעת יציאתם הבהולה של היהודים ממרוקו ועלייתם למולדת, תוך מגבלות שהשלטונות כפו עליהם, יש בחומר הנותר כדי לשפוך אור על חיי היהודים במרוקו במאות האחרונות.

אין להבין את תהליך קליטתם של יהודי צפון־אפריקה בארץ ביחס לעדות השונות והתייחסותם לערכים הקיימים בארץ וכמו־כן תהליכים פנימיים ספציפיים הקשורים לעדה זו מבלי המימד הפרספקטיבי, ומבחינה זו חקר עברה ההיסטורי, החברתי, הכלכלי והתרבותי של יהדות זו הוא צורך השעה.

נוסף למאמרים מספר שמתפרסמים כאן לראשונה, כינסתי בקובץ זה רוב מחקריי ומאמריי שפורסמו באכסניות מדעיות שונות וברצוני להודות להוצאת מאגנס, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ידע־עם ותצליל על האפשרות להדפיסם מחדש.

חובה נעימה היא לי להודות לכל אלה שתרמו להוצאת כרך זה: למר שאול בן־שמחון, יו״ד הארגון העולמי של יהודי צפון אפריקה, שגילה במחקרי ובהדפסתם התעניינות מתמדת, להוצאת ראובן מס על טיפולה הנאה והזריז בספר וכן לעובדי דפוס אלפא המסורים.

תשרי תשל״ו

האוניברסיטה העברית, ירושלים

יששכר בן־עמי

תקנ"ב – תקפ"ג 1792 -1823, ימי מלכות מולאי סלימאן.

מלך זה בתחילתו היה טוב עם היהודים. בראשית מלכותו שלט בצפרו השר שהיה עוד בימי אחיו אליזיד, חאז עבד אלכביר, שהמשיך בדרך אליזיד והטיל הטלות על הקהילה, וחסם בפני היהודים את הדרך לקבול לפני המלך על נטל המסים הרבים. השר הנזכר סולק ובמקומו מונה שא אחר, זילאלי בן עמארא.

שר זה עזר ליהודים להגיש קובלנה לפני המלך על נטל המסים בשנת תקנ"ח. כתוצאה מכך יצאו שני צווים מטעם המלך להקל על קהל צפרו. האחד, בשנת 1199 להיג'רא קובע שיתנו קהל צפרו סך של 30 מתקאל לחודש, כמו שהיו נותנים בתקופת מומחד אביו. במקום עבודות האנגריא שהיו מוטלות עליהם. 11 שנה לאחר מכן נתן המלך הוראה לבטל בעיר צפרו את מס ההארחה של השורפא והוצאותיהם השונות שהיהודים היו מספקים להם עד אז. בצפרו הרבו השורפא לבקר כשבאו להשתטח ולהתפלל בזאאיראת שהיום שם.

תעודה מספר 88.

ב"ה

התקנ"ח.

בהיות מיום שנתמנה הפליל על גביית האלגזייא פעל ועשה גזירות מחודשות עד גדר היותב כפולה ומכופלת בכפלי כפלי כפלים ממה שהיינו נותנים בסך שלוש מאות מתקאלים שהיינו נותנים בכל שנה העמידה על חמשה עשר מאות מתקאלים מלבד כמה שוחדות והוצאות וסתם לנו כל השערים לבוא אל שער המלך להתחנן לו.

ואף שעלתה צעקתינו לפני המלך בשנה הראשונה לא הקיל עלינו בשנה שניים שעם היות שלא השלים שנתו ויאנחו בני ידראל מקוצר רוח ומעבודה קשה עם כל זה חציו עדיין לא כלו , ושלח ירום הודו לשר העיר לגבות כגבייה הראשונה ונתלאו הרופאים ולא עלתה ארוכה עד שפרענו הגביה כבראשונה.

ואז יעץ אותנו השר בראותו צרת נפשינו ואמר הרי רואה שהסך שקצב המלך בכל מדינות מלכותו שהגדול יתן קם – והבינוני מם – ואשר למטה ממנו ים. ואתם נותנים בכפל כפלים שעמד על החשבון וראה שהגדול נותן תם שהן ארבע גביות וכן הקטון ולכן אני שולח עמכם שנים מהערכאות ותשבעו לפניהם שבועה בספר תורה שנתתם ד' גביות בגביה אחת.

וכן היה שנשבענו יחידי הקהל ונכתבה שבועתם בערכאות וכאשר עמדו לפני המלך ירום הודו לפרוע הגביה אמר השר לפני המלך הנה כתב השבועה שנשבעו שבגביה אחת נותנים שיעור ארבע גביות ואז אמר המלך למה והשיבו שרובם ככולם עניים וקיבל דבריו המלך וכתב בכתב המלך ונחתום בטבע המלך שהעשיר יתן קם – והבינוני חמישים אוקיות בשנה זו שבאה עלינו לשלום.

ונועדו יחדיו יחידי סגולה וראו כי עדיין לא עלתה ארוכה למכתן יען אם ישלח המלך גבאי אם יש ארבעה וחמישה גבירים יעשה חמישים ומהעניים יעשה בנוניים ותעלה הגביה כמו הראשונות ולכן נועצו לב יחדיו לשוח שנים מהם לפני השר קודם שיגיע זמן הגביה אולי יחנן ה' ויעשה קצבה ויתן לפי גודלו סך – קם.

 ומשם ואילך פוחתין והולכים עד ערך עשרה אוקיות אלא שחששו שהם חששו לתועלת הציבור וכשיתרצה המלך ויעשה קצבה יאמרו הציבור לעשות הגביה על פי הממון ומשכחת לה שיתוסף עליהם יותר ממה שקצב להם המלך ונמצא שעושים היזק לעצמן ותועלת לאחרים.

וראינו אנחנו חתומים מטה שדבריהם נכונים ודטבא ליהו לכללות הציבור הוא דעבדי ובאשר דבר המלך שלטון ודינא דמלכותא דינא, אמינא ודאי שלא יוסיפו הגבירים לתת יותר מקצבת המלך לעשירים דהיינו מאה אוקיות והם יעריכו הבינוניים איש לפי ערכו לתת כפי יכולתו ממאה אוקיות ועד עשרה אוקיות עד מלאת קצבת המלך.

וראינו בזה תועלת הבינוניים לבל יבוא גבאי שיגבה מהבינוני כעשיר ומם העני כבינוני ובזה איש על מקומו יבור בשלם ועל סמך דבר זה נתרצו ושלחו שנים מהם הרב אברהם אלבאז והרב שלמה בן מאמאן שלוחי הכללות בדלא למימר ליהו לתקוני שדרנו אתכם ולא לעוותי כי קיימו וקיבלו עליהם שליחותם לקיים מה שימשך משליחותם לטוב.

או להופכו דלא למטיינהו כי אם ריווח והצלה והצלחה מרובה שזכות אבותם משייעתם וצדקתם עומדת לעד החותמים פה צפרו בי"ג בסיון המוכתר בכתר תורה משנת רגלי עמדה במישור לפרק קטן וקיים.

שאול ישועה בן כבוד הרב יצחק זלה"ה אביטבול סיל"ט – שלמה א"א מימון נ"ע אביטבול סיל"ט – אברהם א"א יעקב אציני סי"ט.

סוף תעודה מספר 88

אך על אף היותו מלך אהוב ומקובל על היהודים גורלם לא נשתפר בימיו ונשארו כתמיד בני חסות מקוללים. בשנת תקע"ב נמצא גוי שיכור במללאח צפרו והעליל על שני גזברי העיר שהם נתנו לו יין שרף להשתכר. שקריו נתקבלו, ושני הגבאים הוכנסו לבית הסוהר. בשנת 1807 גזר מאי סולימאן על היהודים היוצאים לאהלי קידר ומוצאים את פרנסתם בדרך זו, לחזור לערים ולא יוסיפו עוד להסתתר באותן מקומות.

 תעודה מספר 95

התקנ"ז – 1797.

באשר דבר מלך שלטון והוא גזר על היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות ובאהלי רקדר ובאהלי פלשתים שיבואו לעירתחנותם ולא יוסיפו ללכת להסתחר עוד באותן המקומות ובכן עלתה לפני אנקת נאקת השוכרים עם שכיריהם שהשוכרים טוענים לבטל את השכירות מכאן ןאילך בטענה שלא השכרו אותם אלר על דעת שייעשו מלאכתם חוצה ועכישו שנגזר עליהם שלא לצאת והם יושבים ובטלים גם הם גם שכיריהם תתבטל השכירות מכאן ואילך, והשכירים השיבו אנו מזומנים לעבוד עבדתם ואם נמנעה עבודתכם מזלכם גרם…

רבי שאול אביטבול ז"ל

סוף תעודה מספר 95

תעודה מספר 95

התקנ"ז – 1797.

באשר דבר מלך שלטון והוא גזר על היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות ובאהלי רקדר ובאהלי פלשתים שיבואו לעירתחנותם ולא יוסיפו ללכת להסתחר עוד באותן המקומות ובכן עלתה לפני אנקת נאקת השוכרים עם שכיריהם שהשוכרים טוענים לבטל את השכירות מכאן ןאילך בטענה שלא השכרו אותם אלר על דעת שייעשו מלאכתם חוצה ועכישו שנגזר עליהם שלא לצאת והם יושבים ובטלים גם הם גם שכיריהם תתבטל השכירות מכאן ואילך, והשכירים השיבו אנו מזומנים לעבוד עבדתם ואם נמנעה עבודתכם מזלכם גרם…

רבי שאול אביטבול ז"ל

על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל

החכם נוטה לעכב עליית הבנים לארץ. אולם לא משום שאינו מייחס משקל לחשיבות העלייה, אלא בגלל הצד האנושי, כלומר החשש לגורל הילדים בחסות אביהם החורג.  

כעשר שנים לאחר מכן בשנת תרכ"ח – 1868, כתב החכם הנ"ל שוב בקשר לאותו מקרה. עתה הבן בן י"א והבת קטנה. לאחר שקיבל חוות דעת כי אם יפרשו הבנים מאמם " יסתכנו מפני עגמת נפש " וגם יש תועלת מבחינת מזונות, הרי מגיע הוא למסקנה שיעלו הבנים לארץ ישראל " אך יהיה הבן עם זקנו בארץ ישראל כדי שהוא יחנכו ואין לקרובים שבחו"ל רשות לעכבם.

החכם מעיד על העלייה לארץ ישראל הנמשכת ללא פגע וללא חשש סכנה. גם מאמין כי שומר מצווה לא ידע דבר רע..ומצווה רבה יכולה היא שתגן אלף המגן.

במידה וקיים דיון בשאלת סכנת הדרך לארץ ישראל בספרותם של חכמי מרוקו במאה הי"ט, הרי זהו דיון תיאורטי, כשהסכנה היא נחלת העבר. כל למשל בשאלות ותשובות ליצחק ריח, של רבי יצחק בן שמואל אבן דנאן, הדן בשאלה מדוע בשעות של סכנת דרכים לארץ ישראל אין מצווה לעלות. אין הוא מיישם הדברים לזמנו, אלא מביא שורה של מצוות הנידחות מפני פיקוח נפש, למעל הכל שבת. 

לבסוף נציין את מנהגם של יהודי מרוקו המתיר למכור ספר תורה כדי לממן הוצאות הדרך לארץ, למרות שהדבר נוגד את הדין כפי שהתבטא בתלמוד ובספרות הפוסקים שלדידם מוכר למכור ספר תורה רק למטרות אלה : לימוד תורה, הספקת תלמידים, נשיאת אישה, השאת יתומים ופדיון שבויים.

וכפי שמעיד רבי רפאל בירדוגו ממכנאס 1747 – 1822, תורות אמת, " העולם נהגו היתר למוכרו כדי לילך לארץ ישראל, ונראה כללמוד תורה ". הדבר מבטא את תחושתם העמוקה של יהודי מרוקו לארץ ישראל ושאיפתם לעלות, למרות הקשיים והמגבלות הכלכליות.

נסכם, הראינו כי יהודים ממרוקו עלו לארץ ישראל הן בשעות של משבר וסכנות, והן בתקופות של ביטחון יחסי. זעזועים פוליטיים וכלכליים פעלו כחרב פיפיות. עשויים היו לשמש דחף לעלייה, אולם עלולים היו גם ליצור קשיים והגבלות.

עמדנו על ההבדל בעמדתם של חכמי מרוקו שמאה הי"ח לעומת אלה שבמאה הי"ט – לאחר 1830. אולם גם בין החכמים במאה הי"ח אין עמדה אחידה. כולם בדעה כי מצוות העלייה לארץ בזמן הזה כוחה יפה, אך היו מודעים לסכנות המרחפות בדרך.

היו מהם שתבעו שהאדם יעלה למרות הסכנה, ואחרים חששו. אחרי שנות ה-30 של המאה הי"ט חלפו סכנות בנתיבי הים והחכמים דורשים לעלות. אך עולות מגבלות אחרות, כלכליות ואנושיות, כגון טובת הילדים, אשר דוחות את העלייה לארץ.

סוף הפרק – על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח – י"ט לחובת העלייה. 

החתונה במוגדור – אשר כנפו – פואמה

שמעו נא רבותי והאזינו

ושהסיפר הזה לא ישאר בינינו

איך חגגו חתנה מדור דור,

אצלנו בעיר היפה – מוגדור

ואתם יקירי הסכיתו

פתחו עין והביטו

וראיתם שלמרות שזה היה מסבך

בעצם זה פשוט כל כך !

חתנה במוגדור ידידי

זה דבר יפה בלי די

מה אני אומר ? זאת אמנות

ולספר עליה הנה הזדמנות

איך התחיל הקשר בינו לבינה ?

איך הגיעו לחתנה ?

בשידוך ? מה פתאום !

בפגישה ? במכתב ? בחלום ?

ובכן, ביום כפור בין תפלה לתפלה

יצאו הבחורים בהליכה קלילה

לרחובות של העיר, למלאח או למדינה

ולקראתם מי בא בהליכה עדינה ?

כמובן, בנות העיר היפות

לבושות כלן בגדי חמודות

והביטו הבנים בעיילות – איילות, במובן בנות

והן, אף הן מבטים מישרות

ונקשרה עין בעין

ובחורה הסמיקה עד אזנים

והבחור משיל עיניו

ומבטי הבחורה אחריו

 

ובחג הסכות רבותי

האזינו היטב לאמרותי

בא שליח מיחד לבית הנערה

ואמר " פלוני שלחני

תנו לו בתכם הבָּרָה ! "

 

והיה – אם תוציאו הכבוד תחלה

אז רבותי השליחים – מחילה !

אות הוא כי הקשה לא מתקבלת,

אמרו לבחור שיחפש לו אחרת…

 

ואם יאחרו בהגשת הכבוד

וידברו עם השליח ביחד ולחוד

זימן הוא כי החלה ההמתנה

לימי משתה וליום החתנה

 

ואתם היו בטוחים שכך יאה

וכך בסדר

כך לִמְּדֻנוּ האבות

בימי רבקה ו…אליעזר

 

ומכיון שנתקבלה הבקשה

מתחילים במו"מ

פגישה ועוד פגישה

וקובעים התנאים

ומחליטים על זמנים

ומי ידאג לו ולה

ועל מי תהיה הכלכלה.

 

והיכן תהיה הדירה

ומה היא תביא לו סורה – נדוניה

 

אלה ימי האירוסין

ולהם כללי נימוסין

החתן יוצא ונכנס לבית הכלה

אך הכלה אל החתן ? חלילה !

 

בבית הכלה רבה התכונה

הכל עומד בסמן החתנה

בעלי מקצוע נכנסים ויוצאים

אלה גומרים ואלה באים

הנהו הרפד

האחד והמיחד

בידו המחט הכפופה

כחרב השלופה

לטקס עשית המזרן

לבית הכלה הֻזְמָן

 

הבד כבר מוכן

גם הצמר למלוי המזרן

ונועץ הרפד מחטו

ותופר המזרן לאטו

ומכניסים " קָאלְבְ " סכר – גוש סוכר

ליד הראש במקום הכר

ובני המשפחה יריעו

ורמזים דקים ישמיעו

אז תקרא מישהי : " הא לגרמה " !

משמע שימו על המזרן תרומה " !

 

שלושה שבעות לפני הזמן

כבר יודעים מי מֻזְמָן

שולחים בידי שליחים ערגאדת – הזמנות

ואת זאת רבותי יש לדעת

את ההזמנה אומרים בחרוזים

במליצות בחידות וברזים !  

 

וכך העראד הייה מחריז – האיש שתפקידו היה להזמין

מכעכע בגרונו ומכריז :

 

" שמעו נא אולאד סוירה

אמר סניור פלאן וסניורה

ענדנא לפרחה כבירה

באס נעארדו עליכּום

ועלא אולאדכום

באס תכּונו מעאנא

פלערס די אולאדנא

ובזהד לה – מולנא

נרדו לכּום פלפרח יא כואנה !

אולהּ, יקטר כירכּום בלא קיאס

אונקולו טנקיו מרסי וגראסיאס

 

כלומר :

שמעו נא בני סוירא

אמר האדון פלוני וגבירתו

לנו שמחה גדולה

להזמינכם

עם בניכם

להיות עמנו

בשמחת בננו

ובערת ה'

נחזיר לכם בשמחות אחים

ואלוהים יגדיל חסדו עמכם ללא שיעור ונגיד

Merci, Thank you, gracias

והכלה

רכה ומקסימה

קצת מבהלה

שבה מן הטבילה

ואמהּ

תחבקהּ בזרועותיה

ותזכיר לה נעוריה

דמעות עצב – או גיל

מעיניה תזיל

ומחתה האם הדמעה

ונטלה בידיה המראה

היא תגיש לבתה הראי

ותאמר בקול רם דק ורחימאי :

" בתי בתי

בראי הביטי

התבונני מאד

פנים אלה לא תראי עוד ! "

 

ובעוד עננת עצב קלה

תעיב על פני הכלה

תבאנה חברותיה

תאחזנה בידיה

אִתָּהּ תצאנה במחולות

בשירה וברגלים קלות

 

אחר, יביאו את הקערה

אל הכלה – הנערה

וכשבת-צחוק שובבה בעיניה

תושיט הכלה כפות ידיה ורגליה

ימרחו אותן הבנות בחנה

ויעטפו אותן במטפחת לבנה

כך תעלה הכלה על מטתה

הס יֻשלך

שלא להפריע לה בשנתה….

 

יום רביעי הנה הגיע

הבה נשיר ונריע

לחתננו ולבחירת לבו

שהגיעו ליום שכּה רצו בו

 

בשעת צהרים

יגיעו האורחים

מגונדרים ומצוחצחים

בידם ה " גראמות " מתנות כספיות שמודיעים עליהן בפומבי

הדורונים והתרומות

ובאו לבית הורי החתן

והניחו שם המתן

ונשאו אותה ואותו על כתפים

ובאו לבית הראחה – שם יגורו השנים

וכך, נישאים על כתף

עם רעדה קלה בלב

הכלה והחתן

יעברו את המפתן

ותזמורת המסמעין

מפציעה בניגונים

הבחורים יצאו במחולות

והנשים תשמענה קולות

 

ובאמצע החדר

תעמד בהֶדֶר

כעין אפיריון

הבמה היא הטלמון.

ושקט יֻ

שלך

וישמעו אַךְ

ברכת הרב

בעברית ושפת ערב

ואמר הבחור " הרי את "

 

וזגארית יפציעו עד

יגיעו אל כסא הכבוד

ויפצירו בפני ההוד :

" רבונו של עולם,

ברכם !

ראה כמה יפים הם !

קמה משפחה חדשה

קדש ערוס וערוסה ! "

 

אז יגיש מישהו לחתן

מפתח חזק גדול ואיתן

ואחז בו בידו האחת

ובשניה יקח הכוס מעל הצלחת

והכה במפתח הערוס

וכך ישברו אצלנו את הכוס

הכוס הנשברת

–         זכר לבית שחרב

המפתח,

– סמל לבית חדש

יהיה בו האושר רב

 

ולאחר האוכל והשתיה

 והנגינה והגראמה

והתה והגרגע – אגוזים

שלא נפסקים אף לרגע

ילעו כלם לבתיהם

וישאירו קר את שניהם !

 

רק את שניהם ?

לא תמיד, כי לפעמים

הם כה צעירים

ובישנים ולא יודעים !

 

אז נשארת אתם אישה טובה

שתסביר להם למה ואיך,

ומה מותר ומה חובה "?

בקצור הדרכה מתוקה

ועלי חלה חובת השתיקה ! 

ולמחרת : הסבאח – בוקר. כאן במשמעות הבוקר שאחרי ליל הכלולות

בוקר חדש ושמח

ובאו בני המשפחות

עשרים ושלושה איש לפחות !

והציגו בפני כולם הסימנים

שהכל בסדק – " לערוסה על אכיר ! הכלה בריאה ושלמה. רמז שמצא אותה החתן טהורה

יודיע החתן ויצהיר,

אז יקחו את הכתובה

וקראו שוב מה כתוב בה,

והוסיף החתן סכום נוסף

בגוף הכתובה – על הקלף

ושוב שמחה וזגריטאת

ושוב השתיה כדת !

 

ובשעת הצהרים

בסביבות השעה שתים

באות נשות המשפחה

ומשמיעות יללות של שמחה

יושבות על הַקָנָפֶה – ספה

ושותו תה עם פָאלֶבֶּה – עוגה תפוחה

ומדברות הן ומספרות

ומברכות וגם עוקצות

הכל בטוב טעם

לא יחרגו אף פעם !

 

ולפנות ערב כאשר מגישים עוד אָתָאי – תה

והשמחה מרקיעה שחקים עד בלי די

קוראים לשליחים ואומרים להם : רבותי,

לכו לבית פלאן ופלאן – פלוני אלמוני

ואמרו לו שיבוא לברך כלה וחתן ! "

 

אז יצטרפו הגברים לנשותיהם

ויביאו את הסבאח בידיהם – בוקר.כאן במשמעות של המתנה שמביאים לזוג למחרת ליל כלולותיהם

וכך ימשכו העניינים עד מאוחר

את זה הרי ניחשתם כבר !

 

והחתן לא יצא מביתו

ישאר נא וישמח כלתו

אמנם לבד לא ישאירו אותו יבואו חברים ואחיו ואחותו

ומי לא ?

 

באה שבת – שבת החתן

מתלבש הוא זוכא אולכפתאן – פרטי לבוש

ובאו ידידים והוציאום מביתם

לבית הכנסת ילוו אותו.

ושם יחכה להם קהל רב

 המשפחה המכובדים והרב

יושיבו הכלה באמצע העזרה

ואת החתן ליד ארון התורה

וסלסלו בקולם החזנים

יתחרו ביניהם הפיטנים :

יפתח הראשון פיו בשירה רמה :

 

בסימן טוב והצלחה

תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה

ישמע בארצנו

ואזי תהיה הרוחה

בביאת משיחנו

בן ישי ומנוסי ומגושי

יורה דרך לאנשי

חתן שמו מה טוב טעמו

ונאומו, יבואו ילחמו

כל גויים על עמו

יבטח בשם ה'

ויפק רצון מה'

 

אזי פיטן שני ישיר אחריו בחדוה :

 

דר שמים נערץ בקדושה

אשר ברא ששון ושמחה

חתן וכלה רנה ודיצה

אהבה ואחוה ומנוחה

שלום ורעות מהר יחישה

ונסו יגון ואנחה

בסימנא טבא והצלחה

לשמועות טובות ולבשורות

אלהים מושיב יחידים ביתה

ומוציא אסירים בכושרות

 

יסלסל אז השלישי בקול מהנה :

 

גזר א-ל שוכן סנה

בת פלוני לפלוני

ארבעים יום מלפני

 יום עשות ה'

לכבוד חתן וכלה.

 

ברוכים הם לה'

ראו כמה גדולה

מצות חתן וכלה

קימו בתחילה המלך ה'

לכבוד חתן וכלה

ברוכים הם לה'

 

וכאשר יפתחו הארון

יפציע בקול כל גרון

ויוציאו שני ספרי תורה, כן !

אחד לפרשה ואחד ל " ואברהם זקן " !

 

יקָראו לתורה המכובדים

ולפני כל עליה ישמיעו פיוטים אחדים

ובמקום שיעלו שבעה

יעלו עשרה, חמישים, מאה !

אז יגיד מישהו – " מספיק, כלאס " !

ובבי הכנסת יֻשלך הס !

 

וקרב החתן ועולה לבמה

והרב ישמיע לכבודו דברי חוכמה,

ושם למעלה בעזרת הנשים

תביט בו כלתו ובלי משים

תמחה מעיניה

דמעה שנגרה מאליה

וכאשר יברך בקול בוח

" ברכו את ה' המבורך "

יֻשלכו עליו דברי מתיקה

אותם יאספו הילדים בשקיקה

 

וכמובן אחת התפילה

כולם ילכו עם חתן וכלה

ופיטו ושתו ואכלו

דגים, נבעאר וקישואים – מעיים ממולאים

דזאז אולפראך ממולאים – תרנגולות ואפרוחים

כל מה שלחיך ינעם

כי עשוי הוא בטוב טעם !

 

ולפנות ערב יוצא החתן

ועומד הוא על סף המפתן

וקורא הוא לחבריו

ומבקשם להצטרף אליו

למסיבה מיוחדת

עד שעה מאוחרת !

 

וכך רבותי, משמחה לשמחה

כולם יחד, אחים, רעים, משפחה

עובר לו שבוע של חגיגות

ירבו בישראל השמחות !

 

ושוב יום רביעי, לילת תקסיר לחוט – ליל ניקיון הדגים

וזהו סיפור כמעט לחוד !

החתן הטרי יוצא השוקה

לא לבד, חברים, תופים, מוסיקה !

 

הנה על יד הכדר עוברים

בסתר, נכנס אליו אחד החברים

וקונה אצלו קסקָאס מחורר – מסננת

אותו יסתיר אצל הגנן יותר מאוחר

אל הגנן את החתן מושכים

שם הוא מקבל זר פרחים,

וכאשר איש אינו שם לב

את הקסקאס בלאט הוא גונב…

וכך עם המסננת הגנובה

חוזר הוא אל אשתו האהובה

 

והנה בדרכו נצבים

חברים ותיקים ואהובים

וכל אחד לכיסו דוחף

שטרות ומטבעות כסף.

 

וכך הביתה הם באים

ושם הכוסות כבר מלאים

והשולחן ערוך, יין, מחייא – מין ערק המיוצר על ידי יהודי מרוקו

והכלה מחכה ועל ראשה הֵסְּבְּנִיָא – צעיף לכיסוי ראש

 

והנה מגישים את הקסקאס מחרס

ובתוכות דג טרי – עב כרס

וניקו החתן והכלה את הדג

כשכולם מעודדים – אווירת חג !

 

הדג – סמל לפריון,

שיהיה מהר לכלה הריון

וגניבת המסננת

מסמלת

שהחתן מוכן

להיות גנב ולא מהוגן

ובלבד לפרנס את כלתו

שמעתה נקראת אשתו

 

וכך רבותי חלפו שבועיים

של משתה ומנות אפים

של חגיגות ושמחות

ושל איחוד משפחות

ככתוב :

" ועז איש את אביו ואמו

ודבק באשתו "

ונתן לה מהונו ואונו,

 " שהשמחה במעונו ".

 

סוף הפואמה