מורשת יהדות מרוקו

                         קהילת צפרו – רבי דוד עובדיה

פרק ראשון

יסוד וביסוס ההלכה העולמית על אדמת ספרד ומרוקו ושיטת הכלל " תרי מגו תלת " – עמודי ההוראה – הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ז"ל – שקבע לו מרן הקדוש בפסקין בשלחן ערוך.

סקירה והשקפה קצרה על משכנם ומקום ישובם של עמודי ההוראה.

א.      הראשון בעמודי ההוראה רבי יצחק בן רבי יעקב הכהן אלפסי ( אלפאסי, רב אלפס, הרי"ף, הריא"ף ) נולד בשנת תשע"ג – 1013 – בקלעת חמד בכפר סמוך לעיר פאס בצפון אפריקה ועל שם פאס נקרא אלפאסי, וכבן ע"ה שנים ברח לקורדובה מפני המלשינים.

ב.       רבי משה בן רבי מימון הספרדי ( רמב"ם ) בשנת תתקי"ט 1159 כתת את רגליו מקורדובה ונסע לעיר פאס לשמוע לקח צפי גדול הדור רבי יהודה בן שושן ז"ל.

ג.        אם כי העמוד הג' בהוראה רבנו אשר בר יחיאל ( הרא"ש ) ז"ל נולד באשכנז ולא הגיע לעיר פאס, בכל זאת גם הוא כחבריו דרכה רגלו על אדמת ספרד מקום תפארת התורה שנשתלה שם על ידי ארזי הלבנון אבירי ואדירי התורה ימי רבי שמואל הנגיד תלמיד רבנו חנוך ורבי יהודה חיוג, כי מפני חמת המציק של המושלים הוכרח רבנו הרא"ש לעזוב את אשכנז הוא ובנו רבני יעקב בעל הטורים ובשנת הא' ס"ב – 1302 – עבר על ברצלונה ונפגש עם רבנו שלמה בן אדרת הרשב"א ז"ל עסקו בפלפולא דאורייתא כשבוע ימים, ומשם עבר לטולידו ונתקבל שם בכבוד, על פי מכתב המלצה מהרשב"א ז"ל. שם הרביץ תורה בישיבות תקן תקנות והעמיד תלמידים הרבה.

בזמן בואו של הרא"ש ז"ל לבית מדקשו של הרשב"א מצא בית מדרש כמרקחת בפתרון איזו קושייא. והרשב"א ז"ל הבטיח לתלמיד שיכול לפרק את הקושייא תנתן לו תרנגולת פטומה שהייתה אצלו, ואז עמד הרא"ש ז"ל שעוד לא הכירוהו ונתן הסבר ובזה פתר את הקושייא, הרשב"א ז"ל שמח על ההמצאה ושאל על שמו. ובכן הרא"ש ז"ל השיב בפסוק מלא בתורה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. לגר כמוני בשם אשר הבא לשעריך תתנה לפטומה ואכלה.

גם רבנו הגדול יוסף הלוי אבן מיגש תלמיד רבנו יצחק אלפסי, שמש ברבנות בקהלת פאס כידוע, כך כתב הרב שאול אבן דנאן בהקדמתו לספר מלכי רבנן, של רבי יוסף בן נאיים.

ביסוס ההלכה העולמית והכלל " תרי מגו תלת " על אדמת מרוקו

אם אני אומר מארוק  כוונתי על עיר פאס יע"א שהייתה עיר ואם בישראל אם כל חי לכל ערי מרוקו, במדיניות, במסחר, ובמדע, במדיניות כי היא הייתה עיר הבירה, במסחר רוכלת עמים, ובמדע כל יושביה היו ענקי הרוח ושמה ושם רבניה וגדוליה הלך למרחוק ולכן הרמב"ם ז"ל נסע לשם לשמוע תורה.

ויפה המשיל ותיאר אותה מורי ורבי מר אבי ז"ל, בצחות לשונו : " כהופעת קרני אור המאור הגדול החשמל המאיר לארץ ולדרים אשר המכונה עומדת לראש פנה ומתוכה כעין החשמל תזרום זרמים אדירים אל הבתים ואל החצרים, ובכל הארץ יצא קום לפלס נתיב להדוף אופל וצלמות ולגרש חשכה ליל המרחפת על פני תבל, ובכריכת מים חיים אשר תמיד כל היום תשפיע בחזקה להשביע נפש שוקקה.

כן הייתה מלפנים עיר פאס המהוללה כלילת יופי משוש לכל הארץ, אשר מיום היותה הייתה כגן עדן עיר משכן החכמה לתורה ולתעודה אוצר כל כלי חמדה, ועל חוג אדמתה עמדו רבנים גדולים שרפי קדש הלולים, כמו שהעיד בנו האיש אדוני הארץ בימים ההם הוא הגאון מהר"י בירב זצ"ל בקונטרס הסמיכה וכמו שתראה בתשובה הרשב"א ה"א אלף קפ"ה לחכם רבי דוד בן זכרי ממדינת פאס.

ומה גם לעת באו שעריה רבותינו המגורשים אנשי השם חל"ב אשר גובה להם ויראה להם, שהעמידו בה משטרים וסדרים חדשים לבקרים, ולעומת אשר תמיד מגור מסביב וכל היום שמעו קול נוגש….בכל זאת החזיקו בכל תוקף במעוז התורה הקדושה ועשו לה אזנים ופתח עינים בתקנותיהם ובמנהגיהם הטובים ויסולו מסילה חדשה ודרך כבושה בענייני דת ודין כנודע…והגם שכמה ערים גדולות רכשו להם גם המה רבנים מצוינים יקרים מפנינים על כל זה העיר הזאת המעטירה לה משפט הבכורה, שכלם היו נגררים אחרי דבריה ואחרי עצתה….."

גם אוכלוסייתה הייתה עולה במספר הולך וגדל, כמו שהעיד רבו של מרן מהר"י בירב שם בקונטרס הסמיכה " ת"ל מיום הגירוש…הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים במדינת פאס " ולכן היא הייתה הקובעת בכל דבר.

בפסק ההלכה כמובן היו רבותינו המגורשים פוסקים מן התלמוד כדרך הראשנים והגאונים, ולבסוף מהרי"ף, רמב"ם והרא"ש ז"ל וגם בתקנותיהם היו סומכים עליהם, כמו שראיתי בתקנה הכתו8בה בשלון עברית בעניין גביית הכתובה שמנכין לה שליש, אייר שנת ש"י.

עלא קדר אין כאן מנהג קהל קדשו פאס אלבלדיין ( התושבים ) אין כול יהודייא אין תזווז  תא יזידו פי אל נדונייא איל תולות ועלא האדא אסעדו אים פי ואקית תזי תכלץ פי כתובתהא תכלי אלתולות מן אל כתובה….אן האגדא כאן מנהג אבותינו והאכדא אוג'דנא פי הרמב"ם ז"ל מנהגות רבות יש בנדונייא….."

וכנראה שקודם לכן היה פסק ההלכה לפי הפתגם שהביאו המגורשים " אל מקום אשר יפנה הרא"ש ז"ל אחריו אנו הולכים " כי המגורשים שנהרו אל עיר פאס, רובם היו מקשטילייא מקום רבנותו של הרא"ש ז"ל.

ופתגם זה היה שגור בפיהם שם בספרד, ושם סמכו הרבה על הרא"ש יותר מהרמב"ם, והרבה תקנות סודרו על ידם שנת רנ"ד שנתיים אחרי הגירוש ושנת הנזר ושיטה זו הביאוה עמהם למרוקו, ולזה בתקנה של שנת ש"ה במי שמבריח נכסיו מפני בעל חובו כותבים " ולא יחרוך רמיה צדו ולא תעשנה ידיו תושיה אף אם ימצאו פוסקים סומכים את ידו…כמו שנאמר כי אל אשר יפנה הרא"ש ז"ל אחריו אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו. וכמו כן היו משתמשים בספריו תוספי הרא"ש ז"ל שהביאו עמהם מספרד.

ולפי מה שאני מבין מהתמונה הכללית שבתקנותיהם משנת ש"י והלאה לקחו להם דרך אחרת לפסוק ההלכה כתרי מגו תלת עמודי ההוראה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, והפתגם שהיה שגור בפיהם הפנו אותו לקצת דינים מיוחדים שהמשיכו לנהוג כהרא"ש, כמו שכתבו בתקנה של שנת יג"ן בעניין אם מותר אדם באשת חמיו…..

עם היות שכפי היסוד המונח בידינו שהלכה כהרי"ף והרמב"ם ולית הלכתא כהרא"ש לגבייהו… על כל זה כבר נהגו מימות עולם…." כדעת הרא"ש, כדאי לציין שמרן ז"ל באה"ע סתם להתיר והביר דעת הרא"ש בשם יש מי שאומר.

הרמ"א מספרו   

" כשהיה עובר ברחוב היו רצים לנשק את ידיו, ומיראת חטאו הקודמת לחוכמתו, קדוש יאמר לו, כשנכנסו אצלו להתדיין איש ואשתו עשה כל מאמציו לתווך לשלום בינהם, ואך הוציא להם לחם ויין ואכלו ושתו ויצאו בשמחה ובשלום, זכה לשלת הכתרים, כתר תורה וכתר דגולה וכתר שם טוב.

כשהיתה עצירת גשמים וערך תפילה כנהוג, נתבקש מגדולי המוסלמים להרבות בתפילה ובתחנונים, כי השעה היתה צריכה לכך, ולזה ערך תפילה גדולה בבית החיים, ושם בדרשה ארוכה עורר לב הקהל לאביהם שבשמיים, ותפילתם מהרה נתקבלה ברצון, ובחזרתם אל האלמאללאח בדרך ירדו גשמי ברכה, ושם השם נתקדש על ידו.

כל המוסלמים יצאו לקראתו וקבלו פניו בתופים ובמחולות, והשר גזר על כל החקלאים המוסלמים לתת לו להרב באותה השנה חלק מה מתבואות השדה. כי הוא ז"ל היה מקובל עליהם כמלאך.

ולפעמים כאשר האימם עולה על מגדל בית תפילתם באשמורת הבוקר לעורר השחר בשירי תפילה, אף הרב היה עונה לקראתו מחלון ביתו בבקשות לשון ערבית. האימאם היה שותק לשמוע מה בפי הרב".

בחודש אייר תר"ן – 1890 ירדו גשמי זעף, נהר צפרו עלה על גדותיו, ארבעים ושמונה יהודים מצאו את מותם. ואחרים נשארו בחוסר כל וללא קורת גג. רבי רפאל בן שמעון שנמצא אז בצפרו, מתאר כיצד הוא עצמו ניצול ממות באותו ליל שבת.

בנוסף לשיטפון שסחב אתו כל רכושם של היהודים, נוצלה הפיכה זו על ידי הערבים לשדוד את חנויות היהודים באותו לילה. יהודי פאס באו ביום ראשון והביאו עזרה כספית ליהודי צפרו, כמו כן אנשי החברה הקדושה רשב"י של פאס באו לעזור בפינוי ההריסות ובקבורת המתים.

בשנת תרנ"א – 1891 – היתה מכת ארבה שעשתה שמות בעצי פרי ובצמחייה, המצב הכלכלי בצפרו היה בכי רע, הקהל הוצרכו לעלות את המס על הבשר כדי שיוכלו לעודד עניים ואביונים לעת כזאת שננעלו שערי השפע וכלתה הפרוטה והזמן הולך ודל. דבר זה פגע גם בשכבות הבינוניות שכעת בצוק העתים ויוקר יאמיר ובעלי בתים נתמוטטו.

בשנת תר"ב – 1892 – נוסד בצפרו הכולל הראשון, החכם רבי משה מורצייאנו מדובדו ייסד כולל  " וזאת ליהודה " לזכר אחיו רבי יהודה שלא הניח בנים. הכולל מנה כשבעה תלמידי חכמים וכמה תלמידים חברים. כולל זה נתקיים עד שמת רבי משה הנ"ל בדבדו, במרד בוחמארא. בישיבה זו למדו לראשונה תלמוד ופסוקים, כלומר בית יוסף על חושן משפט ואבן העזר, במגמה להכשיר דיינים ומורה הוראה לעיר, דבר שעד אז היה קיים בחוג סגור של דייני העיר ובניהם אחריהם בלבד. גזבר העניים של הקהילה היה רבי מסעוד עובדיה שמילא תפקיד זה עד שנפר בשנת תרס"א.

בימיו האחרונים של המלך חסאן, בחודש אדר תרנ"ד – 1894 – שלושה חודשים לפני מותו, הוציא צו המבטל את ההילך החוקי של מטבעות הדורוס הספרדיים. שני סוגי דורוס ספניול היו – הראשון הנקרא בומדפע לקדים, השני הנקרא איזבל, כנראה שהוטבע על ידי המלכה איזבלה השנייה שהועברה מהמלכות בשנת תרכ"ח – 1868 – בשטרותיהם היו היהודים מפרשים באיזה מטבע נעשתה העיסקה.

בספרו של דוד עובדיה על קהילת צפרו, מצאתי פירוש מעניין לשמה של העיר וכך הוא כותב.

" השם צפרו נכתב בערבית בצדי ואינו נגזר מן השורש ספרו בסמך שפירושו " נסע ". אדריסי היסטוריון, קורא למקום cofrui, במקורות אחרים מצוי השם בצורות שונות.

sefroi, sfro, saforo, sfru, sfroui, sofroy, saforoui, soffrouy, soforo.

בשטר מכר בכתב יד רבי משה בן חמו משנת תנ"ה – 1695 –  נכתב " כפר צאפרו ", משפע הצורות בהן נכתב שם זה, נראה שהוא שם קדום מתקופת היוונים. גם שם הנהר aggai, איננו ערבי והוא כנרה יווני וקרוב לזה מה שנאמר בברכות ו, כי כסלי לאגיא, שלפי כמה חוקרים פירושו שביל מקום אסוף מים. וקרוב לזה aqua, מים בלטינית. הנהר אגאי נזכר ברשימת הנהרות, שבספר זכות אבות, נהר זה נקרא גם " וואד אליהוד " ויש לומדים מכך שבתקופה קדומה היתה האוכלוסיה מסביב לנהר זה יהודים

 בחלק העליון נחצבו קברים משנות תר״ם. כבאן שכמאתים שנים עברו בין הקברים בחלק האמצעי ת״ם 1700 לבין הקברים בחלק העליון תר״ס — 1900. יש להניח שבין הקברים הראשונים בחלק התחתון הבלתי מזוהים, לבין אלה שבחלק האמצעי עברו כמאתים שנים וכך בית העלמין הוא בן ארבע מאות שנה לערך. היינו מן השניים ר״ע— ש׳ (1540-1510). מסקנת בעל המכתב בספר מוצבי׳י, והרש״ך, וסלושץ ברורות וזהות לאמר בשנות ש׳ גרו יהודים בדבדו, אז הייתה בדבדו קהילה רבתי עם.

האם התיישבו  יהודי גירוש קנ׳א בדבדו ?

בדבדו התקיימה מסורת חיה ועיקשת לאמר אנחנו יוצאי גירוש שיביליה! הרש״ך כותב^: ועוד מצאתי שטרות רבים אשר בהם כותבים שם העיר בשם שיביליה במבוי היהודים, ובשטרי מקנת הגגות והשדות היו כותבים שמשקין אותם ממעין שיביליה.

מכאן הרש״ך מגיע למסקנה: …עתה ידעתי כי הכהנים אשר בקהלתנו פה דבדו אשר קבלה בידנו מאבותינו דור אחר דור,״ הם יצאו מגולת שיביליה… הנה אנכי הצעיר קניתי ידיעה חדשה ואמיתית משטרי אבותינו נ״ע שרבים מהגולה של שנת קנ"א, באו לדבדו והם בעצמם מעידים שהמה מגלות שיביליה ועשו זכר לגלותם שלא תשכח וקראו שם העיר שיביליה לאות ולעד לזרעם אחריהם שלא תשכח.

לבתי עלמין יש ערך היסטורי והם מקור לתולדות קהילות ישראל. כאשר דנים בקהילת דבדו, שאבדו לה מקורות היסטוריים רבים, יש סיבה טובה להתבסס על ראיות מסוג זה.

את המסורת הזו שמע שליח מארץ ישראל במרוקו א. הכרמלי^,  מפיו של יהודי מיוצאי דבדו: ״מסורת בידי משפחתי שהננו ממגורשי שיביליה. יש הבדל של מאה שנה בין גירוש שיביליה לגירוש קשטיליה… יהודי כפר לעיון ממגורשי שיביליה הם.

מסורת זאת מוזכרת אצל הרב יעב״ץ…ואנחנו ( קהל דבדו ) מקהל שיביליה ובית הכנסת היא בשיביליה במבוי היהודים. ובכתבי מוהריב״ע: – רבי יהודה אבן עטר הראשון – קהל קדוש שיבילייאנוס אשר בדברו עשו כמנהג המגורשים. וזו דעת הרב עובדיה דוד: מאז הגלויות השונות של יהודי ספרד שהתחילו בשנת קנ"א כבר הגיעו קבוצות של גולים מספרד הנוצרית לפינות המערב המבודדות דוגמת הכהנים מדבדו שנזכרו כקהל יוצאי שיביליה.

יהודי דבדו הם בעלי תווים וחזות ספרדים וביטויים ספרדים מצויים בשפת יהודי דברו אורח חייהם ומנהגיהם של יהודי המקום היו לפי מנהגי ספרד^.

לא בכדי קהילת דבדו קושרת את עברה לקהילת האם שיביליה המהוללה. הרש׳׳ך כתב …ויתאמתו עוד דברינו שכהנים רבים היו בגלות שיביליה שהרי בית העלמין הישנה רוב קברותיה המה כהנים כאשר נזכיר בסמוך בשמות הנקובים במצבות הידועים ומיעוט הניכר יעיד על הרוב הנעלם ולהבדיל בין החיים עד היום יש בדבדו כהנים רבים כן יוסיף ה׳ עליהם.

קביעת הרש׳׳ך שכהנים רבים גרו בשביליה הספרדית היא אמיתית ומדוייקת שכן מצאנו שמשפחות רבות של כהנים חיו בשיביליה^,יש בשיביליה כהן בן אזהור כך בדבדו יש כהנים לחניכת בן אזהור^. אם יהודי דבדו התכבדו בקשר שבין שיביליא הספרדית לשיביליה הישמעאלית הרי זה מסיבת ייחוסה הרם של שיביליה שבספרד שהייתה מן הקהילות המיוחסות שם^.

קהילת שיביליה הייתה האצילה והמיוחסת בקהילות ישראל בספרד כי ״ היא עמדה בראש הגולה אשר בספרד ״. שיביליה או אישביליה היא היספאליס, הייתה לעיר הבירה של ספרד מהמאה השנייה למניינם. השם ספרד בלועזית ״אספניא״ נגזר מהמילה היספאליס היא שיביליה.

שיביליה היא עיר מולדתו של הריטב״א – רבינו יום טוב האישבילי, וכן של רבי אבודרהם בעל המחזור, וכן של רבי אברהם גבישון, בעל ספר עומר השכחה עיין הוצאת קדם ספר עומר השכחה, י-ם, תשל״ג, סוף הספר, עמי 5, רבי רנה שמואל סירט, הרב הראשי לצרפת. רבנו יעקב בעל הטורים, חיבר ארבעת הטורים בשיביליה.

כל החוקרים סוברים שיהודים מגירוש קנ"א, ובתוכם כהני ה׳ מכהני קהל שיביליה, התיישבו בדבדו וכן ההיסטוריון הצרפתי הדגול הנרי טיראס כתב שבשנות ר״ל— ר״ס התיישבו יהודים מספרד בדברו.

אלא שהרש״ך כתב שמסקנתו הייתה מוקדמת ושאל אולי היו יהודים בדבדו מלפני בואם של יהודי שיביליה?

״כי ראיתי ונתתי אל לבי לחקור ולדרוש במה שנהגו בעירנו הרבנים הראשונים לכתוב בגיטין ״ דבדו דיתבא על נהר בורוואד ״ ובימנו דבדו רחוקה מנהר בורוואד. ובני היישוב היום לא נזקקים למי הנהר ובעיקר אספקת המים היא ממעין הגדול במרכז העירה הנקרא עין שיביליה.

 על סמך הכתוב בגיטין ובכתובות הניח הרש״ך שיישוב יהודי קדום היה בדבדו בקרבת נהר בורוואד שממנו סיפקו מים לבני הקהילה לצרכי שתייה בישול וכביסה וזה לשונו:

״כי השכל יחייב שהיו בה יהודים קדומים כי איך יעלה על הדעת שיבואו יהודים גולים ונדחים מארץ רחוקה ועיר גדולה שיביליה לבוא להתיישב בארץ זרה, עיר שלא דרך ולא עבר בה איש יהודי מבין שיני אריות הישמעאלים ? כהוכחה לדבריו סיפר הרש״^ך  ולאמץ עוד ההגדה העתיקה הזאת בקיץ שעבר שח לי זקן אחד כי במקום אחד סמוך לנהר בורוואד הנזכר היה יושב שם, הוא ואיכר אחד, וצמדו היה חורש לפניו, ובחרישה נמצא מקום מרוצף בלבנים ירוקים ואדומים מבהיקים וגם נמצאו שם אבנים מחוצבות מעשה ידי אדם…

והאבנים הללו נמצאים ספונים תחת האדמה יעידון יגידון כי המקום ההוא עבר בו יישוב מדיני, … ובהאריך הזמן לאיזה סיבה נהרס היישוב ההוא ושבנה עליו עננה חושן וערפל. אכן בראשונה היו יהודים דרים שם והיא הייתה נקראת דובדו על שפת נהר בורוואד.

 היכן מקום קבורתם של ראשוני דבדו? לשאלה זו יש לרש״ך תשובה: ״בהכרח היה בית עלמין קדום שעקבותיו נעלמו והקול נשמע שהקברות במקום הנקרא סידי יוסף המה יהודים״.

נראה לנו שיישוב יהודי קדום לפני בוא יהודי גירוש קנ״א לא היה קיים בדבדו. במקורות יהודים ולא יהודים לא מוזכר ישוב יהודי בדבדו לפני המאה הט״ו היינו שנות ר׳—רץ (1490 — 1440). כך סבר סלושץ במאמר ״יהודי דבדו״.

 אשר לשאלת הרש״ך על המנהג לכתוב בגט ״דייתבא על נהר בורוואד״ יש להניח שראשוני היהודים אחרי גירוש שיביליה, קיבלו רשות מנסיך מריני שליט דבדו להתיישב במקום, תחילה סמוך לנהר בורוואד, ועם הזמן חיפשו תחלופה למי הנהר, וכאשר גילו מעיין גדול אשר מקורו נובע ממערת מים הנקראת ״תאף למא״, עברו היהודים לגור בקירבת המעיין, שם נבנתה שכונת היהודים הידועה לנו היום.

ואין בידינו אלא העתקות מכמה מפירושיו, שכלל אותם חכם מרוקאי שחי לאחר זמנו, בליקוטו על החמד מספרים שבדפוס ומתוך כתב יד, אבל רוב החידושים הם משל רבי אברהם בן מוסה. המחבר מביא גם פירושים מאת " מורי המשבי"ר ", והוא הגאון רבי משה בירדוגו, מחכמי העיר מכנאס שבמרוקו, שנפטר בשנת תצ"א.

חיבור נוסף על המקרא הוא, ליקוטי תנ"ך ששמע רבי אברהם גיגי מפי רבי אברהם בן מוסה, בתוספת פירושים שלו. העתיקם נכדו רבי יוסף גיגי, בכתב יד " מנחת סוטה " הנ"ל, והם פותחים בלשון " שמעתי ממורי שפירש ", גם בנו של הרב, רבי משה בן מוסה מביא, פירוש אדוני אבי תנצב"ה בפסוק כי יום נקם בלבי, והא כנראה מפירושיו לחומש ולתהלים.

על אף גדולתו בחמת הקבלה, לא נותרו בידינו אלא הגהות על כתבי האר"י ז"ל, יש להניח שהייתה לו שיטה ברורה בקבלה. הוא סבר כי כתבי האר"י ז"ל הם העיקר, וכל שלא נכלל ונאמר בהם או משתמע מדבריו, יש לדחותו אפילו יש לו יסוד על פי ההיגיון.

מרן החיד"א הזכיר את הגהותיו על ספר " אוצרות חותם ", וכתב שהיה רבי אברהם מתווכח בקבלה עם הרב החסיד מהר"א אזולאי של מרווקיס, כנראה מהגהותיהם בספר " אוצרות חיים ". רבי אברהם בן רבי אנקאווא הדפיס ספר זה בליוורנו שנת תר"ד, ובשער הספר כתב שכלל בו, הגהות גאוני המערב חסיד קדושי עליון הרב הגדול כמוהר"ר אברהם אזולאי זצ"ל וכבוד הרב אברהם בן מוסה זצ"ל מתושבי עיר ואם בישראל מראקיס.

כן חיבר הרב הגהות על ספר " עץ החיים ". נעתק בידי בנו רבי משה. וכן הגהות על ספר הכוונות. כתב יד זה הועתק כנראה במרוקו בשנת ת"ס. וכך כתוב בנוסח השער, ספר הכוונות הועתק מספר. מוגה מעץ חיים, אשר הובא על ידי איש נאמן רוח כבוד ברב אלישע אשכנזי..נעתק ונשלם בשנת כי יתן ה' את רוחו עליהם ביום שלישי בשבת ביום ב'א ב'רוך ידיד דבר טוב על ישראל.

ההגהות " מבוא שערים " , רובן הם להרי"ם, להרב יעקב, ומיעוטן לרבי אברהן אזולאי ולרבו אברהם בן מוסה. המלקט רבי אברהם פינטו כתב, ואחר ימים מצאתי דכתב כן רבי אברהם אזולאי זלה"ה, ומסכים עמו הרב אברהם בן מוסה זלה"ה על זה, ושבל לאל יתברך שכוונתי לדעתו.

כן כתב הרב פירוש ההגדה דרך הקבלה, ומזכירו גם מר"ן החיד"א זצ"ל. פירוש זה הועתק על ידי הגר"א כלפון זצ"ל, מרבני לוב ובתחילתן כתב, פירוש ההגדה על דרך האמת שחיבר הרב המובהק רבי אברהם בן מיוסה מקהילת קודם מערב הפנימי ונפטר בשנת הת"ג.

הטופס שבידו לא היה שלם, ובסופו כתב : " ולא מצאתי יותר . חיבור נוסף על הקבלה הוא " נצר מטעי " שמזכירו בנו רבי משה.

כמו כן חיבר הרב ספר דרשות. בחידושיו של מסכת סוטה הוא כתב, ואני בעווני בדרושי לשבת הגדול יישבתי הגירסא.נראה שזה היה חיבור גדול, ובנו רבי משה כתב בגליון גם תוכן העניינים.

כדרכם של מקובלים רבים, חיבר הרב פיוטים רבים בעברית ובארמית, וחלקם על דרך הקבלה. רבי משה בנו העתיק שלושים ושישה פיוטים משל אביו, ואחד הפיוטים " נרדי נתן ריחו ". פיוט זה נכלל בסדר העבודה, ויהודי מרוקו נהגו לאומרו בחג בעת הוצאת ספר תורה. כך כתב רבי יוסף בן נאיים בספרו " מלכי רבנן " :

רוב הפיוטים הם על חגים ומועדים, אבל יש בהם על צרות הכלל, כגון, רעש ועצירת גשמים. וחלקם על צרותיו הפרטיות, ויש בהם שנכתבו על סיום מסכתות הש"ס. ואכן בספריו הוא מתאונן על עוניו, שאין באפשרותו לקנות ספרים, כי כלתה פרוטה מן הכיס, עד ישקיף ה' משמתם את עוני. בכל השירים אקרוסטיכון על שמו, ומכולם עולה זעקת המשורר על צרות הגלות ובקשה לגאולה קרובה. 

אלו הם חיבוריו :

שיטה על מסכת סוטה יצא לאור מכי"ק בשנת תשמ"ט בירושלים.

חידושים על מסכת יומא. בכתב יד.

חידושים על מסכת חגיגה בכתב יד

חידושים על מסכת נזיר. רובן ככולן אבדו

חידושים על הלכות חמץ ומצה במשנה תורה. נמצא בכתב יד.

דרשות החיבור אבד ספר זה נזכר בחיבורו " מנחת סוטה עמודים – תיח, תכ.

פירוש על פסקי תנ"ך בכתב יד

פירוש על פרש'י על התורה ועל הרא"ם. אבד. ליקוטים ממנו נמצא במפוזר.

פירוש הגדה של פסח על דרך האמת. כתב יד.

נצר מטעי. חיבור קבלה, אבד

בית אברהם. החיבור אבד

הגהות לספר " אוצרות חיים " בכתב יד.

הגהות לספר " מבוא שערים " הגהות אלו נדפסו בספר " מקום בינה "

הגהות לספר " עץ חיים " כתב ידי ירושלים

הגהות לספר הכוונות כתב יד מכון בן צבי

מקדש מלך. חיבור שנכתב בחבורה עם כמה רבנים במרוקו רבי שלום בוזאגלו, רבי יעקב פינטו, רבי ימשעיה הכהן ועוד ורבינו.

פיוטים וקינות. שרדו בכמה כתבי יד חלקם חוברו על דרך הקבלה,כתב יד מכון בן צבי

חידושים ושמועות, שנודעו בשמו, ונדפסו בספרי חו"ר דורו ותלמידיו ושרדו במספר כתבי יד של חיבורי חכמי המערב. כתב יד באוסף בניהו.

הבריחה לתרשיש.

רבי אברהם בן מוסה הגיע לעיר תוניס בסביבות שנת הת"פ לבריאת העולם. גירסה נוספת על בריחתו של הרב מהעיר פאס לעיר תוניס, אנו למדים מדבריו של רבי אברהם כלפון בספרו " מעשה צדיקים " : מעשה הרב אברהם בן מוסה ז"ל מעיר פאס וסיבת יציאתו, שהייתה אשת המלך יש לה שנאה עם היהודים ותמיד עושה עליהם עלילות ברשע.

מה עשה לה הרב רבי אברהם ? עשה לה איזה מעשה שכל מה שתאכל, תריח בו ריח צואה, ונלאו בה הרופאים בכל מיני רפואות ולא הועיל.

ואחר כך שלח המלך אל היהודים אם יודעים איזה רפואה, ואמרו לו על רבי אברהם, וקרא אותו ואמר לו : אני מרפא אותה, אבל על מנת שלא תזיק ליהודים, וקיבלה עליה. וכתב לה קמיע ונתרפאה מיד.

נתקנאו הגויים ואמרו למלך : מאחר שהוא שריפא אותה, הוא עשה לה כל הצער הזה,, ופחד על עצמו שמא יתגלה הדבר, ותהיה בר מינן איזה גזירה על שונאי ישראל, ומיד ברח.

ומסופר סיפור נוסף : עוד פעם אחת נכנס לאחת מערי המערב בבורחו, מתארח אצל בעל הבית גביר ועשיר מאוד, לילה אחת באו הגנבים לגנוב ממנו, ודפקו על פתחו לידע אם אנשי הבית ישנים, ובעל הבית הכירם שהם גנבים.

בא הגביר לחכם ואמר לו : הגנבים באו לדפוק על פתח הדלת, ובזאת העיר איש אשר ישר בעיניו יעשה כי אין עליהם עול מלכות, ועכשיו נכנסים ולוקחים כל ממוני והורגים אותי, ואין בידי מה לעשות. אמר לו הרב : אל תירא ואל תחת, תביא לי אשישה של מים שרופים ( בקבוק ערק ) והביא לו ושתה.

ואחר שתי שעות חזרו לדפוק על הפתח כבתחילה. ואמר לו : תוסיף לי מים שרופים, ושתה עוד חמש פעמים. ואמר לו הרב, לא תירא, תביא לי מאכל שנאכל ונשתה ולא תירא, וכך היה ולא חזרו עוד.

הרב פוקח עיוורים.

סיפור פלא נוסף מסופר על הרב : בבואו בפעם הראשונה לעיר תוניס, הלך לחפש דירה להשכרה. לארח ששכר חדר קטן באכסניה פשוטה, פגש אותו יהודי אחד, שאמר לו, הערב נערכת חתונה מפוארת בביתו של אחד העשירים, על כן איעצך אדוני הרב, לך נא לביתו של העשיר בעל השמחה, ושם תפגוש את רבניה ונכבדיה של הקהילה, ותהיה לך הזדמנות נאותה לבוא עמהם בדברים.

כשנכנס הרב לאולם השמחה, כיבדוהו בני הבית בכוס משקה, והוא שמח שבעלי הבית מקבלים אורחים אלו שאינם קוראים בסבר פנים יפות. כעבור זמן קצר, התמלא האולם. בעל הבית אבי הכלה וחותנו עמדו בפתח הבית, לקבל פני האורחים המוזמנים.

לאחר מכן, הסתובבו בין השולחנות, כדי לבטא את שמחתם לבואם של האורחים. בהגיעם ליד השולחן שישב הרב, ראו כי הוא לבוש בגדים פשוטים ומאובקים. כעס העשיר על כך, ושאל את חותנו, מי האיש הזה שמבייש את האנשים המסובים לידו, בבגדיו אלה, איני יודע ענה אבי החתן כנארה שהוא אורח עני שנקלע לביתינו.

אבי הכלה סובב את פניו לעבר האורחים שהוא חפץ ביקרם. ותוך כדי השמיע קריאות כעס ותרעומת לעבר רבי אברהם בן מוסה.

שמע הרב את דברי הביזיון של בעל הבית, ונעלב מזה מאוד. בראותו שהעשיר התרחק מהשולחן שישי לידו. קם ועזב את האולם בחרי אף, ושב לחדרו שבמלון.

בעל השמחה אבי הכלה נכנס למטב להביא משם דבר מאכל לאורחים, והנה בצאתו לכיוון האולם, חש לפתע שהוכה בסנוורים, ואינו יכול לראות כלל. בתחילה חשב כי כיוון שהתרוצץ במשך כל היום, קיבל סחרחורת קלה, וניסה להתאמץ לפקוח את עיניו, אך מאומה לא עזר, עפעפי עיניו נעצמו, כאילו מישהו הדביקם בחוזקה זה לזה.

העשיר שהתעוור מיהר לגשת לחכמים שישבו בראש השולחן, וביק מהם לברך אותו, אך גם זה לא עזר, והוא חש כאבים עזים בשתי עיניו, אמר לו חותנו : לדעתי, נגרם לך כל זה, משום שזלזלת בכבודו של האזרח שהיה לבוש בגדים ישנים, ואלי תלמיד חכם הוא, וקרא עליך לה', לכן עליך לבקש את סליחתו.

היה שם אותו איש שפגש את הרב בדרך, והוא שיעץ לו ללכת לסעודת החתונה. בראותו שמחפשים המה את רבי אברהם, שאל אותם : האם מחפשים את החכם האורח, דעו לכם, כי הוא תלמיד חכם גדול.

ורק היום הגיע ממרוקו. והוסיף לומר, הוא מתאכסן בחדר אחד באכסניה קרובה. הלך אבי הכלה עם קרוביו לבית המלון. בעל המלון הראם את החדר, ובדופקם בדלתו יצאה אשת הרב ותשאלם : מה רצונכם בשעה מאורחת כזו !

אנו בעלי סעודת החתונה – שם היה הרב- ומבקשים לשוחח אתו בעניין חשוב ודחוף – ענו הצובאים על דלת החדר.

בתחילה לא רצה הרב לקבל אותם, אך כשאשתו הפצירה בו לשוחח עמהם, הרשה להם להיכנס לחדר. העשיר שנהפך לסגי-נהור, כופף את ראשו ונישק את יד הרב. בעוטדו נרעש ונרגש, נתן את קולו בבכי, ואמר : חטאתי אדוני הרב, חטאתי עויתי, פשעתי, יסלח לי כבוד תורתו, חי נפשך !

אילולא זכות אביך שהוא גדול בתורה, והייתה בו נשמה קדושה, לא הייתי סולח לך כלל – השמיע הרב באוזניו דברי כיבושין. יש בך מידת הגאוה, ואתה מכבד רק את אלה הלבושים יפה ועשירים כמוך, ואינך יודע לכבד כל אדם באשר הוא אדם.

אם תבטיח לי שמהיום והלאה תכבד את כל בני האדם, עניים כעשירים, פשוטים כמכובדים, אז אתפלל עליך לפקוח עוורים שיפקח את עיניך. הריני מסכים לחזור בתשובה שלימה על ידי כבודו – ענה העשיר, ועיניו זולגות דמעות ללא הפוגות. אקבל על עצמי לכבד את כל הברואים, ואני מבקש מחילה גמורה מכבוד תורתו – סיים בקול תחנונים.

אמור " ניחמתי " שלוש פעמים – פקד עליו הרב. לאחר שעשה לו התרה, השמיע באוזניו את האמרה " וסר עוונך וחטאתך תכופר ", והעביר את שתי ידיו על שתי עיניו. באותו רגע נפקחו עיניו של העשיר, ושב להיות ככל האדם. וימת אברהם.

בעיר תוניס הכירו את גדולת הרב, ושם התמנה לדיין וראש ישיבה. כן ריכז סביבו חבורת מקובלים, בדומה לחבורה שהייתה בעיר תיטואן. הוא סיים את כל הש"ס, ונהג לחבר שירי הודייה בסיום כל מסכת.

הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה נפטר בעיר תוניס, ביום כ"א באדר תס"ג – 1703.רבי רפאל אביש כתב עליו שיר קינה שנחקק על גבי מצבתו, והו תיאר את אישיותו והשפעתו.

בכו עם קדושים. לחכם חרשים. והלביש כתרים. ולימד סתרים. ועוקר ההרים. ומשבר סלעים. וחיבר ספרים. טהורים ויקרים. והאיר לדרים כגלגל שמים.

ויסד פסוקים וסודות עמוקים ובנה שחקים, ונכנס פרדסים. ורבן גמרא, ובעל סברא, וסודות בתורה, מקובל בטעמה. ואב הוא לבית דין. והכל מעידין, ולא שת ליום דין. הסדין לשלמה. אנוש תם וישר. ומגן ביום צר. ולא קם בכל שר. שמדע ובחכמה.

לאל חי בהודו. יקרו כבודו. וידע בסודו, במעלה תמימה. והוא לבן מוסה. והבין וכסה. לבורא ונשא. לארץ בלימה.

שמו אברהם, בשכלו כשורם, אצילות בגובהם, ידיעה שלימה, ביום א"ך לאדר, ונאסף ונעדר, בתצ"ג אזי דר. בקברי אדמה.צרורה בחיים בעדי עדיים, עדן יקיים לנפש בעיר תוניס היה גם בית מדרש שלו שנקרא בשם " אלגריבא ".

קברו נערץ על יהודי תוניס, ופוקדים אותו בזייארא רבתי. בשנת תקס"ו – 1806, חרשו המוסלמים את בית העלמין העתיק בתוניס, אך לא נגעו לרעה בקברו, ובקבריהם של הצדיקים הנודעים בני דורו. זכותם יגן עלינו אמן. 

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז.

החיבורים ההיסטוריוגראפיים העברים ששרדו

מהדורות הקודמים אינם מרובים, ובין המועטים שהגיעו לידינו הספר ״ שבט יהודה ״ לרבי שלמה אבן וירגה הוא אהד המצויינים מכמה ובמה בחינות. הוא הספר ההיסטוריו-גראפי הראשון מתקופת הריניסאנס.

עיקרו של ספד זה סיפורי זיכרונות מחיי היהדות הספרדית שלפני הגירוש. הוא נכתב כשלושים שנה לאחר הגירוש, ומחברו אחד מבני העלייה של יהדות זו. המחבר מעביר לפנינו באספק­לריה מיוחדת את הפרשה הארוכה של סבלות עמו עד לתקופתו שלו, והוא הראשון בסופרי ישראל, שתהה על הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, של שנאת ישראל בכללותה ושל גירוש ספרד בפרט.

'הוא גם עשה את הניסיון הראשון לנתח את תופעות הגלות ניתוח סוציולוגי. תכנו של הספר הוא כעין רומאן היסטורי, שמעורבים בו דברי אמת וחזון. אין כוונת המחבר לספר את המעשים כהווייתם, כי אם לחשוף את הרקע של המאורעות ולגלות את סיבותיהם.

 והוא עושה כן מתוך תפיסה, שמרובה בה מידת הביקורת וההסתכלות בתהליכים היסטוריים בלא משוא פנים ובלי זיקה להסברים הדתיים המקובלים על בני דורו. מבחינה זו יש בו חידוש מופלג לעומת המקורות הספרותיים העברים של אותה תקופה, אף־על־פי ששקד מחברו להלבישו בלבושם הרגיל של ספרי המוסר.

ואפשר, שמטעם זה ערך את ספרו בצורת אוסף נובלות כדי לחפות בדרך זו על דעותיו הנועזות. אף צורתו הספרותית של הספר מוסיפה על חשיבותו, שכן הוא בנוי על פי תכנית מחושבת בכללותיו ובפרטותיו, ורעיון יסודי אחד מבריח את כל חוליותיו לאחדות פיוטית שלימה.

הספר נדפס לראשונה בשנת 1550 בערך, ולמאז יצא בכמה וכמה מהדורות והיה אחד הספרים הנפוצים בעם, שלמד ממנו את ידיעת עברו ושאב מתוכו עוז ובטחון, ותלמידי חכמים ומשכילים מצאו בו הוראה להתגוננות בפגי טענותיהם של הצוררים.

 עכשיו ניתן הספד שוב בידי העם, כשהוא מוגה ומפורש, זו הפעם הראשונה, מתוך בדיקה מדעית של הטכסט והשוואתו אל מקורות עבריים ולועזיים, בני זמנו ובני הדורות שקדמו לו, כדי היותו מתאים לרוחו של הקורא העברי בדורנו. וזו זכותו המיוחדת של פרופסור יצחק בער, שעמל חקירותיו במשך עשרים שגה ומעלה שוקע בספר זה על־ידו ועל־ידי תלמידו המובהק עזריאל שוחט.

מבוא

בשנת 1550 בערך נדפס באחד מבתי־הדפוס העבריים שבמלכות תוגרמה הספר ״שבט יהודה״ לרבי שלמה בן וירגה עם הוספות אחדות של בנו רבי יוסף, אחד המחברים הרבניים התמימים ממשפחות הספרדים שהשתקעו בארצות המזרח.

שמו של ר׳ שלמה בן דרגה לא נזכר בשום מקום אחר מלבד ספרו, ואילו ספרו נתחבב מהר על תלמידי חכמים, מקובלים, משכילים ופשוטי העם. כולם מצאו בסיפוריו ההיסטוריים נחמה וחיזוק להשגחת האל על עמו, אף למדו מויכוחיו הוראה לתשובת המינים.

אולם הקורא בן זמננו המעמיק בחיבור קטן זה, יוכח לדעת שאין הספר דומה לספרי המוסר הרגילים, אלא האיצטלה של חסידות, שלבש המחבר, באה לחפות על דעות נכריות ומחשבה ביקורתית. אך הספר עצמו נותן לפתור כמה מחידותיו.

הרבה מדובר בו על גירוש ספרד ועל חיי היהודים לפני הגירוש. אפשר לומר שכל עיקרו של הספר לא בא אלא לדון על סיבות המאורע ההיסטורי הגדול הזה. המחבר נולד וגדל בספרד והגיע שם לכלל בגרות, לכוח ולבינה, והיה רגיל להסתכל בחיי האדם ובמציאות החברתית.

 הוא מזכיר אפילו — בקשר מוזר, כדרכו — מעשה פוליטי שהיה מעורב בו: ״ואני הדל שלמה בן וירגה שלחוני קהילות ספרד לקבץ פדיון לשבויי מאלאגה״ (עמי קמא). העיר הנזכרת נכבשה בשנת 1487 על ידי ״המלכים הקאתוליים״ דון פרנאנדו ודוניא איזבל, מידי המאורים, ועל יהודי ספרד הוטל לפדות את אחיהם שבעיר הנכ­בשת בכסף מלא.

בזמן האחרון נתגלתה תעודה ספרדית המאשרת את עדותו של רבי שלמה על מעשי עצמו. בחודש נובמבר 1491, חדשים מועטים לפני הוצאת פקודת הגירוש, הופיע ״רבי שלמה אבן וירגה, מורשה הקהילות של המלכיות שלנו״ — כלומר של כל המחוזות בקאסטיליה ואראגוניה — בחצר הממלכתי, שחנה אז בעיר קורדובה, בקשר להכנות האחרונות לכיבוש העירגראנאדה, והגיש תלונה בעניין יהודי אחד מן העיר גואדלאחארה (ב״קאס־ טיליה החדשה״) ששהה בלי ״תיור״ באחד המקומות של מלכות גראנאדה ונאסר בגלל זה על ידי נוצרי טולידאני, אף־על־פי שכמה יהודים אחרים היו יוצאים ובאים במחוזות ההם באין מפריע.

המלכים ויועציהם נתנו לאינסטנציה מתאימה את פקודתם לבדוק את העניין, ולא ידענו את סופו. רבי  שלמה בן וירגה היה איפוא מורשה של קהילות המלכות ומוכר על ידי הממשלה, לעסוק בפדיון יהודים שבויים במלכות גראנאדה.

התעודה הספרדית מזכה את שלמה בן וירגה בתואר ״רבי״, המעיד, לפי לשונם המדייקת של משרדי ספרד, על השכלתו הרבנית של האיש. מספרו נלמד שידע את התלמוד ואת הספרות הפרשנית והפילוסופית של היהודים וכן הרבה לקרוא בספרים לו­עזיים.

שם המשפחה ״ בן וירגה ״ היה מצוי בקהילות אנדלוסיה רבי שלמה קרא את ספרו על שם גדול אחד מבני המשפחה בשם דון יהודה בן וירגה מסביליה. לפי דבריו הרי הוא המחבר של כל הספר או רובו. לכאורה זהו אחד העניינים שבהם אחז רבי שלמה את עיני קוראיו, אם כי אפשר ש״ קצת שמדות וגזרות ״ נרשמו בסוף אחד הספרים שחיבר דון יהודה הנ"ל. חכם זה היה מפורסם בדורו.