מורשת יהדות מרוקו

כעבור שבועים נתקבלה טלגרמה מהפחה להקימיקם היפואי,האומרת לשלוח מיד את הא. מויאל ירושלימה. כשבא לירושלים והתיצב לפני הפחה התרגז הלז עליו וצעק: "איך העזות לעשות כדבר הזה, לבנות בלי רשיון הממשלה", "הרי לא בניתי, השיב הא. מויאל, אנכי רק הקמתי צריפים ולזה לא ידרש כל רשיון" "אולם בכל זאת קרא הפחה שוב ברוגז, הנך עלול להתבע למשפט פלילי בעברך על חוקי המדינה ויחד עם זאת עליך להרוס מיד את הצריפים" אז קם ממקומו הא. מויאל וקרא בהתרגשות להפחה: "אין לי מה להוסיף על דברי שכבר אמרתים לך, אם יש להממשלה דין ודברים אתי, תוכל לפנות להקונסול הצרפתי שהנני נתינו" אמר שלום ופנה ללכת, אך הפחה עכבו ואמר לו "עתה נחה דעתי, האמין לי כי מתחילה חפצתי דוקא לעזור לך אבל פקודות מקושטא מנעוני מעשות זאת ומתוך שעשית דבר כנגד רצון הממשלה, נמצאתי אני אחראי ומשום כך דברתי אתך קשות. אולם, בהיות ואתה הנך נתין צרפתי, האחריות ממילא אינה נופלת עלי. ולגבי דידך, הנה ברור לי, שעשית כחכם, מפני שלא היתה לך ברירה אחרת" והא. מויאל נפרד מהפחה בחבה.

כך פעל הא. מויאל לטובת אחיו, מבלי לסגת אחור אף פעם מפני גדולים ושרים, במקום שעניני עמו וארצו דרשו זאת ממנו ורק הודות למרצו הכביר כשרונותיו וידיעותיו את הליכות הארץ סייע בהרבה להתפתחותו והפרחתו של הישוב היהודי בארץ-ישראל.

את עבודתו החשובה לאין ערך של מויאל לטובת חובבי-ציון בצעדיהם הראשונים הכירו והוקירו מאד ראשי חובבי-ציון ברוסיה י. ל. פינסקר ומ. ל. לילנבלום. ובספרות של חובבי-ציון מתקופה ההיא הם הביעו לו לא פעם את תודתם העמוקה להאיש המורם מעם זה שעבד בלי לאות בשביל יסוד וביסוס המושבות העבריות הראשונות של חובבי-ציון בא . י" אבל לא ארכו השנים ולחובבי-ציון אבדה במותו הפתאומי של מויאל אבדה גדולה. הוא היה המפקח הכללי מטעם חו"צ והוא עמד בראש העבודה בארץ, הספיק להבליט את כשרונותיו המצוינים בהנהלת המושבות ולתת לחובבי-ציון תקוה להרבה פעולות ותוצאות טובות בעניני הישוב, כי היה חובב-ציון אדוק ומסור אל הרעיון בכל לב ובכל כחו השתדל להטיב עם האכרים ולעמוד להם בשעת דחקם. במותו הפתאומי של מויאל עלולה היתה כל פעולתם של חובבי-ציון בא י " שתלך לאיבוד. אלמלא נמצא להם ברגע קשה זה איש אחר, ואף הוא בעל כשרון ורב פעלים, שנאות לבקשתם לקבל אחיו את הנהלת עניני חובבי-ציון בא"י תיכף אחרי מותו של מויאל. האיש הזה לא היה אמנם חובב-ציון נלהב ומסור כאברהם מויאל, אבל היו לו גם כמה מעלות חשובות. האיש הזה היה שמואל הירש הדירקטור של "מקוה ישראל" והמוציא ומביא את כל עניני הברון אדמונד רוטשילד בארץ-ישראל בצעדיו הראשונים בישוב הארץ.

אנו רק הזכרנו חלק מזעיר מעבודתו הרבה של אברהם מויאל לטובת ישוב א"י וכותב דברי ימי הישוב יצטרך בטח להקדיש לו פרק לא קטן ויפה.

אחרי שהתארסתי, היתה כל שאיפתי להודע את הזמן שבו קבעו יום חתונתי, כי אני לתומי האמנתי, שהורי דחוהו לזמן ארוך כדי שאוכל לגמור את חוק למודי. כמו כן התענינתי לדעת מה הוא סכום הנדוניה שיתנו לי. ימים רבים עברו ואני התבישתי לשאול על זה את מי שהוא מבני משפחתי, למרות שידיעתם בשבילי היו לצורך חיוני. אך משיחות המשפחה הוברר לי במשך הזמן, כל מה שלא היה ברור לי. ידעתי שזמן חתונתי לא יאוחר מחג הסוכות והנדוניה שאני מקבל היא סך מאתים נפוליוניים זהב 4000 פרנקים במזומנים, מלבושים הגונים לכלה ורהיטים לחדר שבו אגור אחרי נשואי. לעומת זה מתחייב מר אבי לפרנסני בביתו לא פחות מחמש שנים. לכל הדברים הייתי תמים דעה מלבד זמן החתונה, הצטערתי מאד שלא אוכל להגיע אפילו למחלקה השביעית, כי להגיע אליה היו דרושות לי שנתיים ימים. אך מה יכולתי לעשות מכיון שלא רק שהיה אסור לי להתנגד להורי כי אם גם להשמיע איזו מלה שתביע בנידון זה את דעתי הפרטית ולנסיעה חזרה לבית הספר נשארו לי רק שבועיים. מלחמת חיים קשה עברה אז עלי, מצד אחד נקשרה נפשי לבת זוגי ושאפתי לראותה לכל הפחות טרם נסיעתי, בעוד שבימים ההם היה זה אסור בהחלט. גם אני מרכות שנותי התבישתי להפגש בארוסתי נערה בת 15 שנה, אבל רגשותי אליה אמצוני לראותה כשהיא לא תרגיש בי, כשתעמוד על יד חלון ביתה או אפגשנה כשתעבור לתומה בדרכה לאיזה מקום. אך במשך השבועיים האלה, זכיתי לראות פניה רק פעמים כשעלתה במדרגות ביתם ובשוק בקנותה חוטי משי וכמובן, מדי פעם התבישנו שנינו ולא דברנו דבר. אחרי האירוסין, לווני אחי המנוח אברהם חיים לבית המחותנים לנשק ידיהם כנהוג אז והושיבו הכלה על ידי כבדונו בפירות וממתקים, שמרוב בושה איני זוכר אם טעמתי מהם, כי אותה שעה נמצאתי בין המצרים, שמחתי בישבי על יד כלתי ומצד שני תקפני שעמום כביר, שלא יכולתי לשלוט על נפשי המתרגשת ועל בושתי.

ביום נסיעתי לבירות הובילונו פעם שניה להפרד מעל המחותנים ומכלתי, לחצתי את ידי כלם ונשקתי ידי הזקנים זולת ידי כלתי, גם לא אמרתי לה "שלום" כי גם זה היה אסור בזמן ההוא, אף אחד מהנוכחים לא אמצני עשות זאת, אבל שנינו הרגשנו, בלבנו ובמצפוננו הטוהר [הטהור], את שלום הפרידה הזאת המקשר אותנו לעולמים. נסעתי באניה רוסית והגעתי בשלום לבית הספר.

עוד מהיום הראשון להתחלת הלימודים, אני וחברי הבגדדי דאגנו ללמודנו שמענו שההנהלה החליטה לפתוח קורס חדש להנהלת פנקסים בערבית, במחלקות [הששית] והשביעית. אבל, עלינו להכנס למחלקה החמשית ולא נוכל להשתתף בלמוד זה שראינו אותו לנחוץ ביותר בשבילנו ובפרט לי, שלא אוכל לשבת בבית הספר יותר מחצי שנה. טכסנו עצה והחלטנו להכנס למנהל ולבקש אותו שירשה לנו להשתתף בשעור הערבי במחלקה הששית במקום החמשית, בקושי רב, אחרי שעברנו כמה בחינות הסכים המנהל ביחוד אחרי שידע שהנני כבר משודך ועלי לבוא בברית הנשואין כעבור חצי שנה. נתנה לנו רשימת הספרים והפנקסים והתחלנו בעבודת הלמוד. ביחוד נקשרה נפשי ללמוד הנהלת הפנקסים.

קשה היתה עבודתנו בעונת למודים זאת, ולמרות אי רצוננו לעבור על חוקי בית הספר, היינו מוכרחים כדי להשיג את מחלקתנו להשפיע על המשרת והמשגיח שהעבירו מטת חברי מחדרו לחדרי והעמידוה על יד מטתי. כל חדרי השינה היו מוארים על ידי פתילים בתוך כוסות שרובן מלאות מים ומקצתם שמן שצף למעלה. בחדרנו היתה פתילה זאת מאירה בקרן זוית שלמול מטותינו והשפענו על המשרת שהעבירה בקרן הזוית של יד מטותינו. בתואנה, שאם המנהל ישאל על זאת, יענו לו, ששנוי זה היה הכרחי, מפני שהרוח הנושבת מהחלון מכבה את האור. באופן זה, התרגלנו שאחרי שהילדים השתקעו בשנתם, התחלנו ללמוד ולשנן את למודינו לאור הפתילה הכהה. כשהרגשנו בפסיעות סמוך לחדרנו החבאנו את הספרים לבל ירגישו במעשנו. גם לפנות בקר היינו חוזרים ונרדמים רוב, עד שהמשרתים העירו אותנו בזמן הקבוע חלף השכר הקבוע שהיו מקבלים מאתנו. הודות לכל זאת הצלחנו להשיג את המחלקה ולהשלים יחד עם המחלקה הששית את קורס הלמודים של הנהלת הפנקסים. רק האור הרפה שבו חזרנו את למודינו, הזיק מאד לראיתי שנחלשה עד היום.

בסוף עונת הלמודים עמדנו לבחינות ועברנו בהצלחה. בקושי רב נפרדתי מעל חברי הבגדדי, שהתרועעתי עמו כאח באהבה ובחבה, גם בכינו בהעלותנו על לבנו שלא נפגש שוב להסתופף יחדו בצל קורת בית הספר. באניה תורקית שבתי בשלום הביתה כשהים היה סוער. את משפחתי מצאתי ששים ושמחים, מתכוננים לחוג את נשואי בעוד 15 יום ורק אני הייתי חסר, בכדי שיקנו לי בגדים חדשים לפי מדתי ולהכין אותי ליום החופה.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

עמוד 40

ב. מגורשי ספרד בפאס

עם הגירוש בשנת רנ״ב (1492) התחילו להגיע למרוקו פליטים יהודים מספרד ומפורטוגל, וכך עד לסביבות שנת הר״ס (1500). חלק ניכר מהמגורשים התיישבו בעיר פאס, כדברי עד ראייה: ״ונתאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים״. העדפתם את פאס נבעה מהיותה בתקופה זו עיר מרכזית בעלת חשיבות כלכלית ומדינית. יתר על כן, המגורשים זכו ליחס חם ואוהד מהמלך מולאי מוחמר אשיך, הראשון למלכי פאס מבית ואטאס (1472- 1505), אשר פאס שימשה בירתו. יחס זה נטע תחושת ביטחון כמגורשים, ולכן העדיפו רבים מהם לגור בה. למרות הסיוע בקליטתם של המגורשים מצד אחיהם התושבים ומצד השלטונות, לא שפר גורלם, ובשנים הראשונות, עד לשנת הרנ״ח(1498), הם סבלו מפגעי הטבע: בצורת, רעב ומגפות, שהפילו מהם חללים רבים. אשר על כן כשל כוח הסבל של המגורשים, ורבים מהם המשיכו בנדודיהם לארצות המזרח; קצתם אף נאלצו לחזור לספרד.

משנת רנ״ח ואילך הלך מצבם והשתפר מבחינה כלכלית ותרבותית, כדברי ר״ח גאגין:

משנת ירח״ם (רנ״ח) והלאה ברכנו השי״ת בברכותיו, עד שבנינו בתים מרווחים בציור וכיור וברכנו השי״ת בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות, וספרי תורה מלובשים שש ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ישמעאל כהיום הזה.

למרות הסבל והקשיים שהיו מנת חלקם של המגורשים, השכילו חכמיהם כעבור שנתיים ימים מיום הגיעם לפאס לארגן חיי קהילה עצמאיים ולשקם את הריסותיה, תוך שהם מחזקים את בדקה, וסותמים פרצות שנבעו מהטלטולים ומהזעזועים שעברו עליהם. בשנת רנ״ד (1494) הם תיקנו תקנות ראשונות, שהיה בהן הרבה מן החידוש ומן התעוזה, ובזה הניחו את היסודות לניהול תקין של קהילה, החיה על פי ההלכה ומתמודדת בכבוד עם בעיות שהזמן גרמן. כך עולה מתוך קובץ תקנות פאט – יצירת פאר של דורות רבים, שבראשם עמדו חכמי הגירוש, אשר היו מורי דרך לדורות הבאים. מאז ועד ימינו יצירה זו היא בסיס לפסיקתם של חכמי מרוקו בסוגיות רבות מתחום המשפט העברי.

עם בואם לפאס ארגנו החכמים ומרביצי התורה מוסדות חינוך והקימו ישיבות ברוכות תלמידים. פעילותם הניבה פירות; במאה הט״ז שימשה פאס כמרכז הרוחני החשוב ביותר בכל צפון אפריקה, ושמה נזכר לטובה בפי חכמי התקופה בארצות שונות.

המגורשים שהתיישבו בפאס המשיכו להחזיק במנהגים שנהגו בספרד, ובכללם מנהג ״היתר הנפיחה״, שהתושבים נהגו בו איסור מקדמת דנא. מאחר שהיתר הנפיחה מקטין את אחוז הטרפות ומונע הפסד ממון, נגררו אחריו רבים מהתושבים. נראה שהתנהגות זו של המגורשים והתושבים ביחס להיתר הנפיחה לא עוררה תשומת לב עד לשנת ר״ס(1500). בשנה זו ביקר בפאס ר׳ שלום בן מסנות מהעיר תוניס לרגל עסקיו בסחר הבין־לאומי. הוא היה זה שהעיר לראשונה לתושבים, כי היגררותם אחרי מנהג המגורשים בענייני הנפיחה היא שלא כדין, מה גם שכמנהג התושבים נוהגים במרבית קהילות ישראל שבהן ביקר: ארץ ישראל, מצרים ואשכנז. הוא סבר שעל התושבים לחזור למנהגם המקורי. אף על פי שתמכו בו מקצת חכמי הגירוש, עמד מולו ר׳ משה חלוואה, אשר פסק שהנפיחה מותרת גם לתושבים. עם חכמי הגירוש שנטלו חלק ב״פולמוס הנפיחה״, נמנו ״ששה ראשי ישיבות עם תלמידים לעשרות ולמאות״. נראה כי הוויכוח שהתעורר בעת ביקור ר׳ שלום דעך משהלה עזב את המקום, ומנהג היתר הנפיחה התפשט גם לערים נוספות במרוקו.

״פולמוס הנפיחה״ – רקעו בהלצה וגלגוליו

בעל חיים שנגרם לו נזק גופני מחמת תאונה או מחלה עד שאינו מסוגל להמשיך ולחיות, הרי זה טרפה. חכמים מסרו רשימה של פגמים ומחלות המטריפים את בעלי החיים, בתוכם הריאה שניקבה. מאחר שרוב בעלי החיים הם בחזקת בריאים, אין חובה לחפש בכל בהמה אחר פגמים ומחלות המטריפים אותה, ״כי בהמה בחייה – בחזקת איסור(של איבר מן החי, כל עוד לא נשחטה) עומדת. נשחטה – בחזקת היתר עומדת, עד שייוודע לך במה נטרפה.״

לכן אין צורך לבדוק אחרי הטרפות, אלא אם כן התגלה בבהמה בחייה פגם העלול להטריף אותה, אזי חובה לבדוק טיבו של אותו הפגם.

למרות האמור, חכמים חייבו לבדוק את כל הריאות בבהמות וחיות, מאחר ששכיחות במיעוטן סירכות, כלומר, הידבקות הנמשכת מנקודה מסוימת של קרום הריאה לנקודה כלשהי בקרום בית החזה או לאחד האיברים הנמצאים בחלל בית החזה. על הסירכות נאמר בתלמוד: אמר רבא, ״חני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקה. ולא אמרן אלא שלא כסדרן, אבל כסדרן היינו רביתייהו״. כלומר, שתי אונות של הריאה הסרוכות זו לזו שלא כסדרן, כגון מאונה הראשונה לשלישית, הרי זה טרפה. בהסבר דברי רבא קיימת מחלוקת בין רש״י לתוספות. לדעת רש״י, אין סירכה ללא נקב. כלומר, התהוות הסירכה היא תוצאה של הפרשת נוזלים מנקב שנעשה בריאה, אשר התקשו ונעשו מעין קרום. לדעת התוספות, סירכה יכולה להתהוות גם ללא נקב על ידי התקשות הנוזלים הנמצאים בבית החזה. וסיבת איסורו של רבא היא, מהות סירכה בבחינת ״שלא כסדרן״, ועשויה היא להתפרק ולגרום לנקב בריאות.

בדברי רבא הוזכרו רק סירכות ששני קצותיהן יוצאים מהריאה עצמה. מקרים שבהם יוצא רק קצה אחד מהריאה, והקצה האחר יוצא מאיבר אחר מחוץ לריאה, נדונו בסוגיה נוספת בחולין: ״אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחין חוששין לה וכר״. כלומר, כשנאמר שסירכה ״שלא כסדרן״ מטריפה את הבהמה, הכוונה היא למקרה שבו ברור שהמקור להיווצרות הסירכה הוא בריאות. אבל במקום שסביר להניח שמקור הסירכה בגורם חיצוני, כגון הדופן, הרי יש מקום להקל ולהכשיר. סוגיה זו, אף שהיקפה קטן, לגבי פירושה נחלקו הראשונים – קצתם מחמירים וקצתם מקלים. כמו כן נחלקו אחרוני הראשונים בביאור דברי כמה מהראשונים בפירושם לסוגיה. כדברי הרשב״א: ״אין לך דבר שנחלקו בו הדעות כמו שנחלקו בענייני הסירכות יש מדרך פירוש הסוגיא שבגמרא, יש ממנהגי המקומות שהחמירו במקצתן לגדור, מפני שהדבר מסור לכל ושמא יבואו להקל אף במה שהוא אסור״. נביא להלן את השיטות העיקריות להלכה בביאור הסוגיה, בלי להידרש לפרטי כל אחת מהן.

לשיטת התוספות – והיא המחמירה ביותר – ריאה הסמוכה לדופן, אם יש מכה בדופן, ואפילו אין ריעותא בריאה, צריכה הריאה בדיקה בנפיחה. אבל אם יש ריעותא בריאה אפילו יש מכה בדופן, הבהמה טרפה, ואין מועילה הבדיקה. לעומתם, שיטת רבנו תם מקלה ביותר, וקובעת שאם יש מכה בדופן, אפילו יש ריעותא בריאה, הבהמה כשרה בלי בדיקה. ואם אין ריעותא בדופן, בין שיש ריעותא בריאה ובין שאין, הבהמה כשרה על ידי בדיקה. שיטה שלישית מחייבת את בדיקת הריאה בכל מקרה, בין שיש מכה בדופן ובין שאין, בין שיש ריעותא בריאה ובין שאין. העיקר תלוי בבדיקת הריאה כשנופחין אותה, אם בצבצה — טרפה, אם לאו – כשרה.

משה עמאר-פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז-ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה

עמוד 283

קרא במקום לוי

יעקב דהן הגיע לעיירה מרוחקת. בבוקר, השכים לבית הכנסת. בשעת החזרה על העמידה, אחרי שהכהן עלה לברכת כהנים, עבר בין המתפללים וכנהוג לחץ את ידיהם. כשהגיע ליעקב נדהמו שניהם. הכהן השפיל את עיניו ומהר לעזוב את בית הכנסת. בתום התפילה ניגש יעקב אל הגבאי:

"האיש הזה שעלה לדוכן לברכת כוהנים אינו כהן! איך אתם מרשים זאת?״ ״מי אמר לך שהוא אינו כהן? זה עשר שנים שהתיישב אצלנו והוא עולה כול יום אל הדוכן ומברך את הקהל, ולא רק זאת…״ "מה עוד?״

״היות והוא הכהן היחיד, והיות שאין לנו לוי, יש לו כול פעם שתי עליות לתורה: קודם כול ככהן ואחר-כך אומרים לו: ׳מפני שאין לנו לוי, קרא במקום לוי.׳ יוצא שבסך הכול הוא עולה מדי שבוע שמונה פעמים לתורה, בזמן שהאחרים זוכים לעלות פעם אחת בכמה שבועות.״״

״אז דעו לכם שהאיש הוא נוכל, אני מכיר אותו, הוא אינו כהן קוראים לו מויזו אוטגרגוס.״ רץ הגבאי אל החכם וסיפר לו מה שנודע לו. מיד כינס החכם בית דין של שלושה, הזמינו את הנוכל ודנו אותו לקבל שלושים ותשע מלקות.

בהכנעה, פשט אוטגרגוס את חולצתו וגבאי בית הכנסת התכבד והצליף בו תוך כדי אמירת ׳והוא רחום׳ שלוש פעמים.

כשגמרו לתת לו את המכות, רצה אוטגרגוס ללבוש את חולצתו, אבל החכם ציווה: ״עוד שלוש פעמים ׳והוא רחום…׳״ ״למה?״ הזדעק האומלל. ״מפני שאין כאן לוי, קרא במקום לוי…״

יתום ר׳ שלמה-חי כנאפו

באחת השבתות, הגיע רבי דוד יפלח ל׳סלאת לקהל׳ שבמוגדור, להשתתף בשירת הבקשות. חבורת הפייטנים ישבה מסביב לשולחן גדול כשכוסות תה מהביל מונחות לפניהם. בראש השולחן ישב הפייטן הראשי, ה׳מקדם׳. התרגשות גדולה אחזה את הפייטנים ואת הקהל שבא לשמוע את השירה, כי רבי דוד נחשב לפייטן הגדול מכולם. ה׳מקדם׳ הושיב לידו את ה׳מאסטרו', וביקשו לנהל במקומו את השירה. רבי דוד החל לשיר ולחלק קטעי שירה לכול אחד מן הפייטנים, וכול פעם שהגיע לפייטן בשם ר׳ נחמן שהיה מאנפף בשירתו, דילג עליו.

לבסוף כשהגיעו ל׳קדיש׳ אמר רבי דוד לר׳ נחמן: ר' נחמן, בכבוד, קדיש, קדיש…״

ר' נחמן קם ממקומו ואמר בזעף: למה שאגיד קדיש? מת לי מישהו?״

בָּעָטָה שמעון רגב

כשהחכם נעדר מבית הכנסת, הגבאי משה פרץ מחליף אותו. פעם, כאשר נעדר החכם, החליט הגבאי להגיד דברי תורה במקומו, וכך הצהיר: בשבת שורה בביתנו השכינה וזה תודות לחמין שאנו אוכלים וההוכחה לכך היא: שכינה וחמין זה אותה גימטרייה!״ הקשה עליו אחד המתפללים:

איך יכול להיות? הרי האות הראשונה של המילה שכינה היא ש והיא שווה 300 כך שאות אחת של שכינה היא יותר מכלל האותיות של חמין שהן ביחד 108?״ ענה לו הגבאי: ״נכון מאוד, אבל מה עם הבטטות, הבשר, האורז והחיטה… ?״

כול הגודל הזה ר׳ מאיר עמר

כרך ענק בודד של גמרא היה בבית הכנסת. מעת לעת פתחו אותו ולמדו בו. כשבועיים לפני פסח, לקח השמש של בית הכנסת את הגמרא לביתו. למחרת, רצו ללמוד בגמרא ולא מצאו אותה. שאלו את הרב אם הוא לקח את הגמרא, והוא ענה בשלילה. שאלו את המשתתפים הקבועים בשיעור, גם הם לא לקחו את הגמרא. אז מי לקח אותה? אמר מישהו: ״אולי השמש?״

"השתגעת? מה יעשה בה השמש הוא בקושי יודע לקרוא…״ קראו לשמש ושאלו אותו והוא ענה להם: ״אני לקחתי את הגמרא.״ ״למה?״

״כדי לקרוא את ההגדה בליל הסדר…״ ״אבל אין בספר הזה הגדה של פסח…״ ״מה אתם אומרים! כול הגודל הזה ואין בו הגדה של פסח?״

תענית דבור ד״ר מאיר נזרי

בָּא-יָהוּ בא פעם אצל ידידו בארפוד. הלה אמר לו:

״אני מזמין אותך אלי בשבוע הבא.״ ״לכבוד מה?״ שאל בָּא-יָהוּ.

״נהיה כול היום בבית הכנסת, תשתתף אתנו בתענית דבור.״ ״מה עושים בתענית דבור?״ התמם בּאָ־יָהוּ.

"לא אוכלים, לא שותים, ולא מדברים.״ ענה לו ידידו.

"חְרָאם עְלִיכּ״ – אתה חוטא כלפיי – ענה בָּא יָהוּ, ״אני חי לבד בכפר הקטן שלי זֵרף ועד שאני בא פעם לארפוד לחפש לי חברה, אתה רוצה להרעיב אותי ולהפוך אותי לאילם?״

קְזְב קְזְב ר׳ שלמה-חי כנאפו

בשעה שרבי דוד יפלח היה שר את הבקשות ומגיע לקטע ׳חסין נושא', קטע מסובך ומפותל, ידע שידידו רבי דוד אלקיים שהיה בא בימים, לא יוכל לבצע אותו כהלכה, על-כן היה אומר לו בנוכחות כול המשתתפים בשירת הבקשות: ״קְזְב, קְזְב, – קצר, קצר – המחברים של השיר הזה הגזימו באמת, מי צריך את כול זה?״

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 26

על מחקר תנועות הנוער

בקרב החוקרים עולה שאלה עקרונית על הצורך במחקר בנושא תנועות הנוער. שאלה זו מקורה בהערכת השפעתן של תנועות הנוער על המהלכים ההיסטוריים של תקופתן.

ולטר לקוויר(W.z. Laqueur), חוקר תנועות הנוער הגרמניות, קבע בספרו שתנועות הנוער הגרמניות כגון ה״וונדר פוגל״ ודומיה, היו בסך הכול ״הערת שוליים״ ארוכה בספר תולדות העמים. לעומתו כותב יהויקים דורון, שקביעה זו ״אינה נכונה לגבי תנועות הנוער היהודיות, כי תולדותיהן היו אחד הפרקים המפוארים בתולדות עם ישראל בדורות האחרונים, אם בתפוצות ואם בארץ ישראל״. אין להבין לדעתו של דורון את מפעל ההתיישבות השיתופית, את התנועה הקיבוצית ואת הקמת כוח המגן בארץ בטרם הקמת המדינה ללא פועלן של תנועות הנוער החלוציות ששימשו מאגר כוח אנושי נבחר לבניין הארץ.

חוקרים שונים של תנועות הנוער האירופאיות הכלליות והיהודיות התמודדו עם השאלה האם הדיון בתנועות הנוער יכול להיות מנותק מן ההקשר הכללי, מהבנת הנסיבות ההיסטוריות שבמסגרתן הן קמו ופעלו. רובם קבעו שיש לגיטימיות למחקר של תנועות הנוער כגורם מבודד משאר הגורמים הציבוריים, משום שהנוער מתייחד בדרכי הגשמת הערכים ובאופני ההתבטאות החינוכית שלו, המעוגנים ברגישות המאפיינת את גיל הנעורים, רגישות שגורמת לרוב להקצנה בביטוי ובמעשה. תופעת תנועת הנוער, לדידם, היא תולדה של צורך נפשי של נוער בגיל ההתבגרות מחד גיסא, והיא כורח אובייקטיווי היסטורי מאידך גיסא. בנוסף וככלל, תנועות נוער צמחו על רקע שלילת החברה המסורתית והן מהוות חלק מתהליך המודרניזציה. הן נוסדו והתפתחו רק בחברות המצויות בתהליכי מודרנה, בשלב זה או אחר, ובהתמודדות עם תרבות הפנאי. בעיני חוקרים רבים שיקפו תנועות הנוער את תקופתן וגם עיצבו אותה. אמנם לא תמיד הן הקיפו את רוב בני הנוער בגילאים הרלוונטיים (לרוב היו בהן לא יותר מ־10% מכלל בני הנוער), אבל הן שימשו ״בתי ספר״ ומכוני הכשרה למנהיגות והשפעתן על הבוגרים פעלה לטווח ארוך.

תנועות הנוער זכו למחקרים רבים בדיסציפלינות שונות. פרופסור חיים שצקר ציין כמה גישות מרכזיות במחקרים אודות תנועות הנוער:

הגישה הפסיכולוגית טוענת שהמתח היצרי והמיני ובעיות של ״סטאטוס״ עמדו במרכז התופעה של תנועות הנוער.

הגישה הסוציולוגית בוחנת את תנועות הנוער ״כפנומן חברתי״, כ״קבוצת גיל״ על רקע חברתי, וזאת בדרך תיאור וניתוח משווה של תנועות טיפוסיות.

הגישה ההיסטורית עוסקת בדרך כלל באדם המבוגר בתקופה זו או אחרת של חייו. תשומת הלב של ההיסטוריון מופנית גם אל ילדותו ואל נערותו של המבוגר ולמסגרות החינוכיות והחברתיות שעיצבו אותו, אך הוא לא בוחן את תנועות הנוער כתופעה בעלת חשיבות כשלעצמה. בנוסף, הגישה ההיסטורית, בבואה לבחון השלכות רוחניות כוללות ונרחבות יותר, מפנה את תשומת הלב אל תנועות הנוער, אך גם כאן לא כאל ״ערך עצמי״, אלא כאל תופעה סימפטומאטית לתהליך ההיסטורי.

מחקר זה יעשה שימוש בראייה המשולשת: הפסיכולוגית, הסוציולוגית וההיסטורית.

הראייה הפסיכולוגית מתייחסת לנוער היהודי במרוקו, נוער לומד במשבר גיל ההתבגרות, בתקופת מעבר ובחיפוש אחר ״זהות״ ו״סטאטוס״; הראייה הסוציולוגית תעמוד על שכבת הנוער בגילאים אלה במרוקו על רקע השינויים שעברו על החברה היהודית במרוקו, שמקורם בשינויים הדמוגרפיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים בחברה המרוקאית הכללית; הראייה ההיסטורית בוחנת את תנועות הנוער במרוקו, את ייחודן ואת השפעתן לטווח קצר ולטווח ארוך על רקע התהליכים ההיסטוריים שעברו על מרוקו בכלל ועל יהודיה בתקופת המאבק של התנועה הלאומית המרוקאית כנגד שלטון הפרוטקטורט הצרפתי וערב הקמת מדינת ישראל. היו אלה שנים טעונות במישור האישי, הקהילתי והפוליטי, שבאו לידי ביטוי בפעילותן של תנועות הנוער במרוקו. בנוסף, יושם דגש על הממדים הפדגוגיים ה״אינהרנטיים״ לתנועות הנוער בנושאי חינוך והדרכה.

על תנועות הנוער היהודיות במרוקו

תנועות הנוער היהודיות והציוניות במרוקו ניזונו הן מתנועות הנוער הכלליות והצופיות והן מתנועות האם הציוניות שלהן באירופה ובישראל. אולם לידתן ואופן פעולתן הם פרי של גורמים ייחודיים, ובחלקם חד־פעמיים, שנגעו ליהדות מרוקו בתקופה היסטורית זו.

אין ספק שהתהליכים ההיסטוריים, החברתיים והכלכליים שהתרחשו במרוקו, השינויים הדמוגראפיים, תהליכי העיור, המשבר הכלכלי, הקולוניזציה, תהליכי החילון והמודרניזציה, התרופפות המשפחה, המאבק הלאומי המרוקאי והקמתה של מדינת ישראל יצרו משבר כולל בקרב הדור הצעיר במרוקו. במהותו היה המשבר שונה מזה שחווה הנוער במרכז ובמזרח אירופה בשנות ה־20 וה־30 של המאה העשרים, אך בהרבה פרמטרים גם דומה לו.

תנועות הנוער במרוקו בתקופה זו הן התנועות הבאות:

1. התנועות היהודיות הקהילתיות

• הצופים הצרפתים החילונים(D.F. = Eclaireurs de France)
• הצופים היהודים הצרפתים (I.F. = Eclaireurs Israelites de France)
• הפדרציה של הצופות הצרפתיות(F.E. = Federation Frangaise des Eclaireuses)
• המחלקה לחינוך של הנוער היהודי

(D.E J.J. = Departement Educatif de la Jeunesse Juive)

2. התנועות הציוניות החלוציות

• איחוד הנוער החלוצי – ״הבונים״

3. תנועות ״דרור – צעירי ציון״
4. ״השומר הצעיר״
5. ״הנוער הציוני״
6. ״בני עקיבא״
7. בית״ר

על הרקע ההיסטורי של יהדות מרוקו בין השנים 1944־1964 מסתמנת הדרך שבה ענו תנועות הנוער היהודיות, ואחר כך הציוניות, על הצרכים של הנוער היהודי במרוקו, בעיקר הנוער העירוני ממעמד הביניים, שהיווה את הבסיס לפעולתן ולהנהגתן. תנועות הנוער סיפקו, גם במרוקו, מסגרת לצרכים הפסיכו־חינוכיים של הנערים והנערות בגיל ההתבגרות, על אפיונו ועל בעיותיו. הקבוצה הקטנה והאינטימיה, המדריך הצעיר, היציאות לטבע, לטיולים, הקמת המחנות, השירה והריקודים, הפעילות הספורטיבית והפעילות המשותפת לבנים ולבנות – כל אלה ריככו במקצת את המתח המיני וסייעו בגיבוש הזהות העצמית והסטאטוס האישי בחבורה של ״שווים״.

תהליכי החילון בקרב תלמידי ובוגרי בתי הספר של רשת אליאנס והשאיפה ל״מודרנה״ העצימו בקרב בני הנוער את הצורך להזדהות עם התרבות הצרפתית, שסימלה עבורם אה אותה מודרנה. העובדה שהממסד הצרפתי והחברה האירופית במרוקו דחו אותם העמידה את בני הנוער בפני שוקת שבורה. אי יכולתו ו/או אי רצונו של הנוער היהודי להשתלב בחברה הערבית והמוסלמית הסובבת אוהו, ששפתה ותרבותה היו זרות לו, ושמאבקה לעצמאות לאומית הפחיד אותו, חידדו והעצימו את לבטיו.

בקהילות הגדולות והבינוניות נחלש התא המשפחתי ולא היה עוד משענת ומקור לסמכות ולקביעה ערכית לרוב בני הנוער והם נמשכו לפעילות בתנועות הנוער, תחילה בתנועות הקהילתיות ואחר כך גם בתנועות הציוניות. הדרך היחידה שבה מצאו נערים אלה מקלט מפני עתיד לא ידוע, הייתה יצירת ״חברת נעורים״ של שווים המתלבטים באותן סוגיות אישיות וכלליות. היציאה אל מחוץ לכותלי המלאה והקהילה לפעילות בחיק הטבע, שחיסנה את גופם ואת אופיים, והחשיפה למסרים תרבותיים כלליים ויהודיים, שפתחו בפניהם אופקים של תקווה חדשה ושל יציאה מן המשבר האישי והקהילתי – כל אלה חיזקו את ביטחונם העצמי, את זהותם האישית ואת יכולת עמידתם בפני אתגרים חברתיים ולאומיים. כאן טמון סוד הצלחתן של תנועות הנוער ויכולת השפעתן על התהליכים המואצים שאפיינו את יהדות מרוקו בתקופה גורלית זו.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא

עמוד 24

אימא

1.

לְאָן אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אִמָּא?

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לְאַרְצֵנוּ,

לַמְּדִינָה שֶׁלָּנוּ.

וְהֵיכָן אַרְצֵנוּ?

אֵינִי יְכוֹלָה לוֹמַר לְךָ אֶת שְׁמָהּ,

הוּא אָסוּר.

וְהַאִם מְדִינָה זוֹ רְחוֹקָה מְאֹד הִיא ?

בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַיָּם, בְּנִי.

הַאִם הַנְּסִיעָה אֲרֻכָּה?

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת נְסִיעָה

שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת שֶׁל כְּבִישִׁים

חָמֵשׁ שָׁעוֹת טִיסָה.

וְאֵיךְ הַיְּלָדִים בַּמְּדִינָה הַזּוֹ ?

כֻּלָּם יְהוּדִים, כָּמוֹךְ.

וְאֵיךְ אֲנִי?

2.

הַאִם כְּבָר הִגַּעְנוּ, אִמָּא?

מִזֶּה שָׁנִים, בְּנִי.

כִּי אִמָּא אֵינִי רוֹאָה שֶׁהִגַּעְנוּ

אֵלֶּה אֵינָם יְהוּדִים כָּמוֹנִי.

זֶה עַמְּךָ, זוֹ אַרְצְךָ.

אֲבָל אִמָּא, אֵינִי רוֹאָה אֶת עֲצֵי יַלְדוּתִי

וְכָל שֶׁאוֹמְרִים לִי הָאֲנָשִׁים נִשְׁמָע לִי מוּזָר.

זה מה יש.

אֲבָל הִבְטַחתְּ לִי שֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לְאַרְצֵנוּ

לְזוֹ אֵינָהּ אַרְצִי וְזֶה אֵינוֹ עַמִּי

אֵלֶּה אֵינָם יִהוּדַי.

אִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה יָכֹל לַעֲזֹב.

לְאָן אִמָּא?

בְּעִירִי, כְּפִילֵי וּצֵלִי כְּבָר אֵינָם קַיָּמִים

יְלָדַי נוֹלְדוּ כָּאן

וַאֲפִילּוּ הֵם זָרִים לִי

אִשְׁתִּי בָּאָה מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת

וְאֵינָהּ מַכִּירָה אֶת מִנְהָגֵנוּ

הַשָּׂפוֹת שֶׁבִּשְׂפָתַי

כֻּלָּן שׁוֹנוֹת

מִשָּׂפוֹת אֱנוֹשׁ

אֵין לִי לְאָן לְחַזֵּר

נוֹתַרְתִּי בְּלִי מְדִינָה וּבְלִי עַם

וְהַנְּסִיעָה הַזּוֹ לֹא נִגְמֶרֶת

אֵין דֶּרֶךְ לִגְמֹר אוֹתָהּ

אֲנִי לְעוֹלָם תָּקוּעַ בְּשָׁעָה אַרְבַּע בַּבֹּקֶר

הָרֵיחַ הָאַחֲרוֹן שֶׁל קָפֶה עִם חָלָב בְּפִינְגַ'ן

יוֹצֵא אֶל עֵבֶר סֵאוּטָה רוֹאֶה אֶת אַלַחֶסִירַאס מִן הַיָּם

נוֹתַרְתִּי תָּקוּעַ בַּנְּסִיעָה הַלֵּילִית הַזֹּאת

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָהּ רוֹאָה אֶת אוֹר הַיּוֹם

וְלֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל

אֲנִי זָר כָּאן, בְּתוֹךְ הַמּוֹלֶדֶת הַזּוֹ

שֶׁאֵלֶיהָ כָּל כָּךְ הִתְגַּעֲגַעְתְּ

וְעַכְשָׁו אַתְּ אוֹמֶרֶת לִי, אִמָּא,

שֶׁאֶסַּע לִי לִסְפָרַד

עִם שִׁבְטֵי הַמֻּגְדָּל

שֶׁאֵלֵךְ לִי לְגַלּוֹת אַחֶרֶת

עוֹד מוֹלֶדֶת שֶׁהָפְכָה לְגַלּוֹת

כְּמוֹ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ יְרוּשָׁלַיִם

כְּמוֹ תֵּטּוּאָן וּכְמוֹ לוּסֵנָה

כָּל מוֹלֶדֶת שֶׁלָּנוּ הוֹפֶכֶת לְגָלוּת.

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-אימא

עמוד 96

פרשת בשלח-כרך ג'

פיוט מספר 395

 (395) — פיוט — סי׳ יהודה הלוי

ע״מ ה־ה תנועות ברובו

יוֹם לַיַּבָּשָׁה / נֶהֶפְכוּ מְצוּלִים

שִׁירָה חֲדָשָׁה / שִׁבְּחוּ גְּאוּלִים:

יוֹם בְּצָר נִכְבַּדְתָּ / וְאֵלַי נֶחְמַדְתָּ

וְלָךְ עֹז יִסַּדְתָּ / מִפִּי עוֹלָלִים:

הִטְבַּעְתָּ בְּתַרְמִית / רַגְלִי בַּת־עֲנָמִית

וּפַעְמֵי שׁוּלַמִּית / יָפוּ בַּנְּעָלִים:

וְכָל־רוֹאַי יְשִׁירוּן / בְּעֵת הוֹדְךָ יְשׁוּרוּן

אֵין כָּאַ־ל יְשֻׁרוּן / וְאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים:

דִּגְלִי, כֵּן, תָּרִים / עַל הַנִּשְׁאָרִים

וּתְלַקֵּט פְּזוּרִים / כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים:

הַבָּאִים עִמְּךָ / בִּבְרִית חוֹתָמְךָ

מִבֶּטֶן לְשִׁמְךָ / הֵמָּה נְמוּלֵים:

הֶרְאוּ אוֹתוֹתָם / לְכָל רוֹאֵה אוֹתָם

עַל כַּנְפֵי כְּסוּתָם / עָשׂוּ הַגְּדִילִים:

לְמִי זֹאת נִרְשֶׁמֶת / הַכֶּר־נָא דְּבַר אֱמֶת

לְמִי הַחוֹתֶמֶת / וּלְמִי הַפְּתִילִים:

וְשׁוּב שֵׁנִית לְקַדְּשָׁהּ / וְאַל תּוֹסִיף לְגָרְשָׁהּ

וְהַעֲלֵה אוֹר שִׁמְשָׁהּ / וְנָסוּ הַצְּלָלִים:

יְדִידִים רוֹמְמוּךְ / בְּשִׁירָה קִדְּמוּךָ

וְאָמְרוּ מִי כָמוֹכָה / יְיָ בָּאֵלִים:

יְדֵי עַמִּי אֶסְמֹכָה / אֲשׁוּרֵיהֶם אֶתְמֹכָה

בְּאָמְרָם מִי כָמוֹכָה / יְיָ בָּאֵלִים:

כנפי שחר

395 — הנושא: קריעת ים סוף. מיועד לשביעי של פסח. נראה שאמרוהו בברכת ״גאל ״ישראל״ לפני ״ואמרו כולם מי כמוכה באלים ה׳״.

מצולים — מי ים־סוף. יום בצר נכבדת — דבק אל ״שירה חדשה שבחו גאולים״; נכבדת, נתקדש שמך ונתעלה ע״י נקמתך באויב המצרי. ואלי נחמדת — אבל אלי, כלפי, היית נחמד, כלומר התנהגת עמי במדת טובך. ולך עוז יסדת… — אפי׳ תינוקות הכירו כי רק לך העוז והגבורה; יסדת, ביססת בלבם תחושה כזאת. הטבעת בתרמית… — שיקעת בערמה וחכמה רגלי. בת ענמית — כנוי למצרים. ופעמי שולמית… — אבל רגלי כ״י הלכו בתוך הים ביבשה. וכל רואי ישורון… — ולעתיד לבוא כל רואי בגדולתי ישורון, יביאו לי תשורה ומנחה, בעת הודך ישורון, כאשר ישורון, יראו נסיך ונפלאותיך עמנו, ואז, אין. כא־ל ישורון… — כל אויבינו יודו וישפטו שאין אלוה כמו א־להי ישראל. ראה מעשה חרש.

דגלי כן תרים… — כשם שרוממת דגלי על המצרים כן לעתיד לבוא תרימהו על שאר העמים. ראה מעשה חרש. דגל, כאן: סמל לשררה ושלטון. ותלקט — תאסוף, תקבץ. פזורים — ישראל, ע״ש שה פזורה ישראל(^ירמ׳ נ, יז). כמלקט שבלים — הנופלות מיד הקוצר אחת הנה ואחת הנה. מבטן… הם נמולים — כלומר שמונה ימים ללידתם, סמוך ליציאתם מבטן. הראו אותותם… — בניגוד לאות המילה שאינה נראית, הגדילים הפתילים נראים הם לכל רואה. למי זאת נרשמת… — מחרוזת זו דבקה היא לזאת שלפניה, אם אתה רוצה להכיר היהודי מבין אחרים, ראה למי יש רישום המילה בבשרו או הפתילים.בבגדו. והעלה אור שמשה… — האור כנוי לגאולה, והצללים, החושך, כנוי לשעבוד גליות. רוממוך — שבחוך. בשירה קדמוך — קדמו פניך ידי עמי בסמוכה… באמרם מי כמוכה… — אחזק ידי עמי ועמיד רגליהם עמידה איתנה כאשר יאמינו ביי ויאמרו שאין כמוני. דברי ה׳.

פרשת בשלח-כרך ג'- (395) — פיוט — סי׳ יהודה הלוי -יוֹם לַיַּבָּשָׁה

״הצלת״ העולים הספרדיס/מזרחים נתפסה כמעשה הירואי של החברה החרדית האשכנזית כשבחזית זו ניצבים תלמידי הישיבות. הישיבות פתחו את שעריהן בפני בני תורה מארצות המזרח שנקלטו בהן ובפנימיות הצמודות אליהן. היו תלמידים שעזבו כיוון שלא יכלו לעמוד בנטל המסגרת הדתית על כל החומרות הכלולות בה. היו תלמידים שנקלטו היטב בתוך ״חברת הלומדים״ הליטאית. פעמים שימשה עבורם הישיבה תחליף למשפחה מתפוררת שהתרחקה מהחיים

בציונות החילונית. מדובר בילדים יהודים מפולין שנעקרו ממשפחותיהם והובאו מברית־המועצות בתוך מלחמת העולם, דרך טהרן לארץ־ישראל. מכאן שמם ילדי טהרן. כאשר עברו את גבולות ברית־המועצות נמסרו לידי שליחי תנועות הנוער החלוציות מארץ־ישראל. מאוחר יותר הגיעו שמועות, חלקן מבוססות, שהמדריכים מונעים מהילדים שנשארו דתיים קיום אורח חיים דתי. השמועות עוררו הפגנות ואיחדו את כל הפלגים הדתיים בארץ. לבסוף נמסרו הילדים לתנועה הדתית לאומית ״המזרחי״, ואילו ״אגודת ישראל״ נשארה לתחושתה בודדה ונבגדת. האירוע הזה ממוקם באופן מרכזי בנראטיב החרדי ומאבקו בחילוניות ובציונות.

הדתיים וניסתה להתערות בחברה החילונית הציונית. לעתים נכשלו ניסיונות אלה והובילו לחיי פשע. הישיבה סיפקה להם ביטחון, חיים דתיים מלאים ודימוי עצמי חיובי עקב השתייכותם ל״חברת הלומדים״. ״חבר הפעילים״ הצמיח דור של תלמידי ישיבות שכיום הם פולטיקאים, עיתונאים ועסקנים חרדים, והוא פעל עד שנות השבעים. הציבור החרדי הספרדי/מזרחי אימץ את הדימוי של מי ש״ניצלו׳ מכפירה ושמד ורבים ראו את עצמם אסירי תודה ל״מציליהם״. במובן זה אין הבדל בזיכרון ההיסטורי ובדברים שמשמיעים בוגרי הישיבות הליטאיות שלמדו באירופה ובמרוקו, לבין הדברים שמשמיעים בוגרי הישיבות שלמדו בהן במדינת ישראל. השיח הדן ב״הצלה״ כורך באותה נשימה את כל ה״אויבים״: ההשכלה, ״אליאנס״, תרבות צרפת, המורמה, הציונות, החילונים, השמאל ומדינת ישראל. שיח זה אינו מבדיל בין מה שקרה להם ״שם״ לבין מה שקרה להם כאן במדינת ישראל:

[אפשר לומר שבצרפת הם מהווים רוב מוחלט של התלמידים בישיבות ובמסגרות אחרות של החינוך החרדי, 52% לעומת 48% בבתי הספר היהודים הקהילתיים. לא כל מי שמתחנך במוסד חרדי מנהל אורח חיים חרדי, יש ביניהם גם ילדים מבתים מסורתיים.]

אילולא אור התורה שהואר מעלינו מעולם הישיבות הקדוש לא היה נשאר מאתנו שריד ופליט. זו אינה היסטוריה, חווינו על בשרנו. ההשכלה, הציונות, ההפקרות נעצו את ציפורניהן בסלתא ושמנה של היהדות הספרדית ורק אור שמחת התורה של הישיבות ובהירות הדעת של רבותינו, החזון אי״ש כל גדולי התורה עד עצם היום הזה הם שהצילו אותנו מבור תחתיות. את נפשנו אנו חייבים להם.

רבנים רבים ממוצא ספרדי/מזרחי מודים בגלוי ש״קיבלו״ משהו מהאשכנזים והם מציינים לחיוב את שיטת הלימוד הליטאית ואת אורח החיים החרדי. ל״קבלה״ זו יש משמעות בוויכוח על עיצוב הזהות הספרדית/ליטאית הנרקמת כעת. קיימת תמימות רעים בקרב הספרדים לגבי תפקידם ויכולתם של האשכנזים בתחום הלימודים גם אם לא כולם יודו ביתרונות אלו בפה מלא.

תפיסת ״ההצלה״ אינה נחלתם הבלעדית של אלו שנקלטו בארץ בישיבות הליטאיות ושל אלו שהוצאו מהמעברות ועיירות הפיתוח. זוהי תפיסה היסטורית רחבה וכללית של רבנים החיים במדינת ישראל, בצרפת ובארצות אחרות. כך הגדיר זאת הרב אברהם אלחדד מפאריז:

בחמישים השנים האחרונות היו לנו אמנם רבנים תלמידי חכמים גדולים בהלכה, אך עניים בהשקפת עולם וחסרי יכולת להתמודד עם בעיות חברתיות. כאשר הרב שך טען בזמנו שליהודים הספרדים אין מנהיגות אמיתית ואין הם בשלים לנהל את חייהם הוא צדק (על התבטאות זו של הרב שך ראו להלן). הכפייה התרבותית של הצרפתים במרוקו פגעה גם ברבנים שלנו ונטלה מהם את היכולת להתמודד עם החיים המודרנים… אני גאה בכך שאני תלמידם של גדולי ליטא, שם עוצבה השקפת עולמי, אין לי שום קומפלקס, הם אשר עצבו את רוחנו ואת דעותינו ואנו חייבים להם את הכרת הטוב.

מספרם של בני עדות המזרח במערכת החינוך החרדית הולך וגדל בהתמדה. ההצלחה של ״חבר הפעילים״ היתה כה גדולה עד כי כבר בשלהי שנות החמישים בני העולים מארצות המזרח הפכו לרוב מובהק של תלמידי החינוך העצמאי. הוקמו מתיבתות וישיבות קטנות לתלמידים ספרדים. מאוחר יותר הוקמו ישיבות בפריפריה, בקרבת ריכוזי העולים – בבאר שבע, אופקים, נתיבות, באר יעקב, אשדוד, חדרה ועוד. בוגרי הישיבות הקטנות רצו להמשיך בלימודיהם בישיבות הגדולות כשאר בני התורה, אולם לא היתה תשתית של ישיבות ספרדיות גדולות מלבד ישיבת ״פורת יוסף״, שהיתה קטנה מכדי לקלוט את כל המבקשים ללמוד בה. (״פורת יוסף״ התפצלה משנות השישים ואילך לשני מוסדות, באחד לימדו בשיטת הלימוד הספרדית והשני הפך ישיבה ליטאית גדולה). תלמידים ספרדים/מזרחים לא נהרו לישיבות החסידיות כיוון שאלו יצגו מסורת פרטיקולריסטית שחייבה נטישה מוחלטת של הזהות הספרדית/מזרחית. ואילו הישיבות הליטאיות יצגו חרדיות אקומנית שגילתה סובלנות יחסית לזהות המזרחית.

כאמור, מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות השישים התנהל תהליך קליטה מאסיבי של בני תורה ממרוקו בישיבות הליטאיות בצרפת, אנגליה, טנג׳יר ובארצות־הברית. המידע שזרם לראשי הישיבות בישראל על התלמידים ממרוקו וכן התרשמותם מהישיבות באירופה היה חיובי ביותר. לפיכך החלו הישיבות בישראל לפתוח את שעריהן בפני בני תורה ספרדים/מזרחים, אולם תוך שמירה והקפדה על מכסה (קווטה). ראשי הישיבות שמרו על מעמדה ויוקרתה של הישיבה והקפידו שלא ״להוריד״ את הרמה על ידי קליטה בלתי מבוקרת של תלמידים מזרחים. (ראו להלן על אחוזי הקבלה הקיימים עדיין בישיבות הדגל הליטאיות). את הטון למהלכים אלו נתנה ישיבת פוניביץ בראשותם של מייסד הישיבה הרב יוסף כהנמן, וממשיכו, מנהיג הליטאים הרב מנחם שך. למרות שישיבת פוניביץ קלטה במודע את המכסה הקטנה ביותר של תלמידים מזרחים, היא זו שנתנה את ההשראה לכל המוסדות הליטאים לפתוח את שעריהן בפני תלמידים אלה.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״–

ט״ו בשבט

א. על התיקון בט״ו בשבט שמרבים בברכות על הפירות והיינות, כנראה שלא נתחדש אצלינו רק בזמנו של רבי יהודה אלבאז ז״ל (תק״ל—תר״ז) בסביבות ש׳ תק״ם, הרב הנז' כתב אל עמיתו בפאס הרב רפאל אהרן מונסוגייגו ז״ל על זה והוא השיב לו במכתב… וע״ע ט״ו בשבט מעולם לא נהגנו בו כלל וכלל ולא ראיתי מי שנוהג בזה, זולת זה כמו שלש שנים פעם אחת נקראתי לבוא אצל כהרר״י סירירו נ״י ובאתי לסוף וראיתי אותם שותים ושתיתי עמהם שנוי יינות והפירות לא קרבו לפני וגם אין בידי שום ספר המדבר בענין הלזה ובעזה״י לכשאפנה אשנה פרק זה בארוכה ע״כ, וכנראה שהספר חמדת ימים שנדפס לראשונה באזמיר שנת תצ״א—תצ״ב (ושם בח״ב סי׳ פ״ג מדבר על המנהג הזה באריכות) עוד לא הופיע בעיר פאס ואותם היחידים שהיו נוהגים כן אולי ע״פ מה שקבלו עד אז מדבריו של נתן העזתי שהוא המחבר הספר חמדת ימים (לפי השערתו של הרב יעקב עמדין) או רבי חיים דיין (לפי השערתו של הרב רי״מ טולידאנו באוצר גנזים ירושלים תש״ך) שהיה במרוקו.

מ״מ המנהג הזה הכה שורש בתוך הצבור ובליל ט״ו בשבט נהגו כך החברים להתאסף בבתים ולאכול פירות כמ״ש בס׳ חמדת ימים שם— מנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהם— בפרט לאחרי שיצא לאור הספר פרי עץ הדר (ליוורנו תקפ״ג, ותר״ל) והביאו הרב מועד לכל חי וסמך עליו שתי ידיו ע״ש סי׳ ל׳ אות ח׳. ונהגו שכל אחד מהמסובין מברך על פרי אחד מהפירות

העם ומכוין בברכתו לאחד מי׳׳ב צרופי ה ו י ה היוצאים מפסוקים מיוחדים ע״פ הסדר דלהלן:

זית: יהו"ה (ר"ת) ישמחו השמים ותגל הארץ (תחלים צ״ו י״א).

תמרים: יהה"ו (ר"ת) יתהלל המתהלל השכל וידוע (ירמיה ט׳ כ״ד).

גפן: יוה"ה (ר"ת) ידות ולצלע המשכן השנית (שמות כ״ו כ׳).

תאנה: הוה"י (ר"ת) זה איניגו שוה לי(אסתר ה׳ י״ג).

רמון: הוי"ה (ר"ת) הסכת ושמע ישראל היום (דברים כ״ו כ״ח).

אתרוג: ההי"ו (ר"ת) עירה ולשורקה בני אתונו(בראשית מ״ט ט״ו).

תפוח: והי"ה (ר"ת) ויראו אותה שרי פרעה (שם י״ב ט״ו).

אגוז: והה"י (ר"ת) ודבר היום הזה ידוד (דברים כ״ו ט״ו ט״ז).

לוזים:  ויה"ה (ר"ת) וירא יושב הארץ הכנעני(בראשית ו׳ י״א).

חרובין: ההו"י (ר"ת) וצדקה תהיה לנו כי(דברים ו׳ כ״ה).

יין:  היה"ו (ר"ת) לידוד אתי ונרוממה שמו(תהלים ל״ד ד׳).

עוזרדין: היו"ה (ר"ת) המר ימירנו והיה הוא (ויקרא כ״ז ל״ג).

נהגו העם: מנהגי ט"ו בשבט-רבי דוד עובדיה זצוק"ל

ר׳ דוד אביחצירא (ריצאני)

ידוע בעיקר בכינויו באבא דו. הוא בנו של ר׳ מסעוד ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא. נרצח על ידי המוסלמים.

1.113 ״מוסלמי הרג אותו. המוסלמים היו רעים. שנאו את היהודים. יום אחד קם מוסלמי רע בשם בל אל־קאסם. אסף את כל יהודי המלאחים שהיו בתאפילאלת. הוא היה מושל האיזור. ביקש מהשולטן שיתן לו להחריב את כל היהודים. הוא אסף את יהודי המלאחים ביום שבת. בא בל אל־קאסם השריף, והפריד בין גברים, נשים וטף ורצה להרוג אותם אחד אחד. נשאר במלאח רק אותו צדיק בשם סידנא באבא דו… הוא אמר לכל היהודים שלא יפחדו והם ייגאלו באותו יום שבת. שאל המושל על הרב של היהודים. ענו לו שהוא לא יוצא מן הישיבה שלו. בא מוסלמי ואמר לאל־קאסם: אתה לא תוכל לקחת לנו את המלאח, אנו לא נוכל להרוג את כל היהודים. בינתיים שדדו המוסלמים את כל מה שהיה בבתי היהודים. יצא הקדוש. הוא נהג לראות בשמים כל מה שעתיד להתרחש בעולם. זה באבא דו. ביום שבת, כל ערב שבת נהג אדוננו באבא דו לגזור את ציפורניו. פנה לשליח שלו ואמר לו שלמחרת הוא ילך למושל. הם [המוסלמים] הכינו קנה של תותח כדי להרוג את הרב. [ירו] ולא זז הרב למרות כמות אבק השריפה ששמו. אז נתן להם מוסלמי אחר עצה: לקשור את הרב עם מוסלמי כך שיהיה טרפה [טמא], וכאשר עשו זאת, בא חתנו של הרב, וקפץ וקשרו אותו יחד אתו. מהבוקר ועד הערב ביום שבת, היתה חשיכה, חושך מצרים״.

2.113 ״מה ששמעתי על באבא דו, הוא לא מת ככה. היה איזה שייך שרצה להרוג אותו והוא ברח לו והוא נכנס בתוך האבן, והיד שלו יוצאת בחוץ ונשארה שם עד עכשיו. אמרו שאם תראה את היד שלו, תעשה ככה לשערות ותראה אותו. סיפרו לי את זה״.“

114 ר׳ דוד אוחנונה (בו־חלו)

קבור בבו־חלו ליד קדושים אחרים. ההילולה שלו נערכת בט״ו בחשוון.

115-ר׳ דוד אל־כהן (אימגראן)

שייך כנראה למשפחת ״איית אל־כהן, הקבורים באותו מקום.

116-ר׳ דוד אלקיים (מוגאדור)

נולד במוגאדור בסביבות 1850 ונפטר שם בי׳ בניסן 1942.

היה רב, פייטן, מעטר כתובות ובעל אישיות רבגונית. יכול לשמש דוגמה של אישיות מקומית שנהפכת במשך הזמן, ולאחר מותה, לדמות נערצת על שכבה עממית נרחבת. הוא היה אחד המחברים של האנתולוגיה ״שיר ידידות״.

עדותו של מר ניסים נ׳(מוגאדור). והרי הכתוב על המציבה: ״דרך כוכב מיעקב האי גברא… מהללים חכם עצום ורב שבעתים אז שר דוד את שירותיו במשקל במרה… וקראם שירי דודים מעין המתגבר…

מלך האיר לחברתו זכה הכה את הרבים דודי נתן ריחו בדקדוק לכל נתיבותיו ויהי דוד לכל דרכו משכיל בחכמה… דוד לקאיים ז״ל נצר מגזע האר״י הגדול הרב המופלא… איך אדוננו עדי עפר הגיע עם רבי שמעון בר יוחאי… יום ה׳ בש״ק עשרה ימי□ לחודש ניסן…״. ועיין עוד במאמרו של י׳ שיטרית, ר׳ דוד אלקאים — משורר עברי במרוקו, אפריון, כתב־עת לספרות, תרבות וחברה, אביב 1983, עמ^׳ 102-96 .

שתי מהדורות של הספר יצאו במראכשב־1921 וב־1931, ושתיים נוספות בירושלים ב־1961 ו־1968. ב־ 1979 יצאה לראשונה על־ידי יוסף לוגאסי מהדורה מנוקדת. בשערי הספר מופיעות תמונותיהם של ר׳

דוד יפלח, ר׳ דוד אלקיים, ר׳ דוד בוזגלו, המשורר משה אזווילוס, המשורר ר׳ חיים עטר. המשורר שלמה וענונו וכן סקירה ומבוא מאת הפייטן מאיר אלעזרעטיה שליט״א, מדריך חברת הבקשות בגבעת אולגה. המחברים האחרים הם חיים אפרייאט ור׳ דוד יפלח (ראה ערך עליו). עיין בזעפרני — השירה היהודית, עמ^׳ 408. לאחרונה יצא קובץ שירים שהיה בכתב־יד על־ידי צאצאיו של מעתיק כתב־היד.

ראה: שירי דודים מאת ר׳ דוד אלקיים זצ״ל כפי שנכתבו בכתב ידו של ר׳ מרדכי זעפרני ז״ל, ירושלים תשמ״ג. בקובץ מענין זה השופך אור על גדולתו כפייטן ועל אישיותו המרתקת, מובא שיר הנקרא:

״פיוט להילולא״(עט׳ 243-241) ובו מוזכרים כמה קדושים, בעיקר ממוגאדור. ואלה הס: ר׳ יעקב ביבאס, ר׳ דוד בן ברוך, ר׳ חיים פינטו, ר׳ אברהם קוריאט, ר׳ דוד אלקאיים (סבו של הקדוש), ר׳ דוד לוסקי, ר׳ מאיר בן עטר, ר׳ מסעוד חרוש, ר׳ אברהם בן עטר, ר׳ משה הכהן, ר׳ שמעון בית הלחמי, ר׳

עכאן הכהן, ר׳ יוסף כנאפו, ר׳ יוסף אבולעאפיא (טבריה), ר^, אברהם צבאח, ר׳ נסים ששון, ר׳ מסעוד כנאפו ור׳ כליפא מלכא.

117-ר׳ דוד אלשקר (קזבלנקה)

עדות של גב׳ חנה ב׳(סטאט) ואחרים. לפי בן־נאיים, עמ׳ כ״ו, הוא קבור בכפר איגגי, במחוז מראכש. כך גם כותבים לג׳י, עמ׳ 4, ולסרי. עמ׳ 71; לפי מסורות אחרות הוא קבור בבית־הקברות הישן ברבאט ובתאביה.

לפי המסורת הוא מולאי איגגי, אחד הקדושים המפורסמים ביותר במרוקו. ההילולה שלו התקיימה בל״ג בעומר, אך היהודים ביקרו ליד קברו כל יום ובעיקר במוצאי שבת. נחשב על־ידי היהודים כ״מול אל־בלאד״. לפי המסורת מוצאו מארץ־ישראל.[ בעל העיר, בעל המקם. כך נקרא הקדוש שהוא הפטרון של העיר].

״יש לנו בית־קברות גדול והראשון בהם הוא ר׳ דוד אלשקר. הוא בא רק כנוסע, והמקום בו הוא היה, זה היה פרדס של ערבי. הוא מת וקברו אותו שמה. אחר־כך הוא הראה את עצמו, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם, ואז התחילו היהודים לבוא. אם היתה איזו הילולה או ראש חודש, היו באים ומבקשים מהשומר הערבי שידליק איזה נר אצל הצדיק, אבל לא נכנסים כי המקום היה שייך לערבים. בעל הפרדס היה ערבי, ומי שמת קוברים אותו באותו בית־קברות. כשמת בעל הפרדס, קנו היהודים את המקום״.

״באותו פרדס היו הערבים עוסקים בחקלאות, אך כל מה שגידלו התקלקל. לילה אחד בא להם בחלום ואמר להם: המקום הזה שייך ליהודים וזה בית־קברות של יהודים, ועכשיו אם ימכור את המקום יישארו ילדיו בחיים, ואם לא הרי שכל משפחתו תמות. ואז מכרו את המקום ליהודים, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם. רק אחרי זה כשהתחילו לבוא ולבקר וכן להדליק נרות, רק אז הוא הראה את עצמו ואמר, אני פלוני ואז בנו עליו כיפה״.

״הוא קבור בקזבלנקה ויש לו חדר משלו. הוא לא היה מוכר והוא גילה את עצמו. היה שם מוסלמי שומר. לא היה ציון. המוסלמי פחד מהצדיק והוא אמר לו: אל תפחד. אני מבטיח לך, אני הצדיק ר׳ דוד אלשקר. הלך המוסלמי לדיינים וסיפר להם. הם בנו לצדיק ציון. אפילו היהודי העשיר, בן־דהאן, נתן שטח מהשוק, שטח גדול, כדי שהשלטונות לא יחריבו את בית־הקברות, מפני שבית־הקברות היה על הדרך. ההילולה שלו בזמן ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי. נהגנו ללכת לשם, לשתות ולעשות שמח. היינו מביאים סעודה ואוכלים כל מיני מאכלים״.

״בבית־העלמין של קזבלנקה שהיה ברחוב קראנס, היו ביום ההילולה של רשב״י עושים הילולה לד׳ דוד אלשקר. זהו מולאי איגגי שקבור בזארקטן. הוא לא קבור בקזבלנקה אבל היו עושים לו הילולה שם. מי שנדר להשתטח על קברו [של מולאי איגגי] או להביא איזה נדר לאנשים הלומדים ליד הצדיק, ואינו יכול ללכת לזארקטן מפני שהמקום רחוק, או מפני שקשה לאדם לנסוע עד מראכש ומשם ללכת למולאי איגגי, אז הוא מביא לבית־העלמין של קזבלנקה, ושם היה חדר שבו היו אנשי הברא קדישא וגם תלמידי חכמים לומדים תהילים למנוחת הצדיקים, ואז היו משלמים את הנדר או שעושים סעודה או נותנים צדקה. מדליקים שם נרות. היתה אגדה שאחד חלם או אשה חלמה שמי שאינו יכול ללכת עד קברו של הצדיק, שיוכל לבוא לבית־העלמין של קזבלנקה, ובעזרת החכמים והתלמידים לעשות השכבה לצדיק, לחלק המתנות, הנדרים שנדר ואת הסעודה״.

[לאחר העדויות הקודמות על קבורתו במקום, מעניינת עדות זו. יש פה גם הסבר על הימצאות הקדוש גם בקזבלנקה כדי להקל על המעריצים שלא יכלו להגיע למולאי איגגי, שהגישה אליו היתה קשה].

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 286

גלוח

מנהג מקודם היה מנהג כשמגלחין את הראש מניחין הפיאות ועוד מניחין פיאה קטנה במקום שרופה בראש תינוק, ונתבטל מנהג זה. ועד היום בגילוח ראשון שעושים לילד מניחין לו פיאה, ויש שמניחיו שריטה שערות מן המצח עד אמצע הראש, ויש שמניחים במין מטבע באמצע הראש, וכל אחד מנהג אבותיו בידו. ואני הכותב מר אבי זצ״ל, היה מניח לי ולאחי מעט מזער בלא גילוח במקום המוח כל ימי נערותי עד שעמדתי על דעתי, להודיע שהשריטה של שערות שמניחים בגובה הראש קורין אותה בלשון ערבי לחו״ת, כלומר דג. והמקום הקטן שמניחים במוח קורין אותו בלשון ערבי זממ״א, כמו מבעד לצמתיך, כלומר מקום קבוץ שער. והשיער שמניחין באמצע הראש קורין אותו טאב״ע, כלומר מטבע שמסובב כמו מטבע. ומשם ואילך מעבירין אותה. ובערי תאפילאל״ת עדיין אוחזין במנהג זה, יזכרם השם לטובה. וגם אנשים גדולים מניחים פיאה זאת, ועושים אותה גדולה מעט ונראית לעין כל. וטעם לדבר זכר לחורבן, דכשמגלחין כל הראש חוזרת ראשו לבנה כולה, ולזכר החרבן מניח מעט שחור במקום גלוי נגד הפנים נראה לעין כל.

מנהג מגלחין לקטנים תגלחת ראשונה, לקיים מצות פיאה ולחניכו במצוה זאת בהיותו בן תשעה חודשים, ועושים משתה ושמחה ומנגנים, ביום ההוא מזמינים קרוביהם לשמחה זו. ועיין בס׳ בן המלך, הביא דבריו בשערי תשובה, או״ח הל׳ יו״ט, סי׳ תקל״א ס״ק ב, שכתב שמותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן כדי להגדיל השמחה במועד, דמצוה נמי איכא בכך וכו׳ עיי״ש.

והענין של השמחה הוא מנהג ארץ ישראל ג״כ, שעושין שמחה בתגלחת ראשונה של קטן שמחנכין אותו במצוה להיות לו פאות הראש. ועיין בפע״ח, שער ספירת העומר, שכ׳ בעניו ההולכים על קבר רשב״י ור״א בנו במירון בל״ג בעומר, שראה את מורו האר״י שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם, עיי״ש עכ״ל. ועיין בבאה״ט ס״ק ז, שהביא דברי הרב בן המלך, עיי״ש. עיין בס׳ כנסת מרדכי, בחי׳ על מס׳ ברכות, על מ״ש בגמרא אמר שמואל קטן מותר לגלחו במועד וכו׳, והביא שם מ״ש הר״ן בזה, וציין לשע״ת הנד, עיי״ש. ואני הדל לא ידעתי טעם למה מאחרין גילוח הקטן עד הכנסו לחודש התשיעי. ואפשר כנגד חודשי ההריון שהיה במעי אמו. ויש בני אדם לחביבות המצוה ולחביבות בנם שנתחנך למצוה, שוקלין שערותיו בכסך ומחלקין אותם לצדקה. רמז לדבר ראשית גז צאנך תתן לי. וישראל קרוין צאן, ועיין בס׳ כף החיים הבבלי, סי׳ תקלא אות ל, שב׳ שמותר לעשות גילוח זה בחוה״ט. ועיין מה שציין לזה בדרכו בקודש.

וראיתי בס׳ אוצר דינים ומנהגים, אות שי״ן, ערך שער, שכ׳ דאין מגלחין בשערות מתינוק עד שמתחיל לדבר, משום דאיתא בגמ׳ תינוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה ובו׳ (סוכה מב), ומחנכו ג״כ במצוה ע״י שנוטל שערותיו ומשייר לו פיאות כדכתיב ראשית גז צאנך תתן לו, וישראל נקראו צאן (ס׳ מטעמים, 105) עכ״ל. וראיתי לו עוד אות ג, ערך גלוח, שכ׳ גלוח לנער המנהג בין הספרדים בא״י לגלח שער הנער בפעם הראשונה במלאת לו ארבע שנים, ואז יזמינו כל קרוביהם ועושים סעודה קטנה לבניהם, ויכבדו כל אחד מהנאספים לספר איזה שערות מראש הנער עד אשר יסתפרו כל שערות ראשו מלבד הפיאות. יש שמגלחים אותו בחוה״מ פסח בביהכנ״ס ושם יעשו שמחה גדולה. ויש שעושים כן בל״ג לעומר. המנהג הזה נקרא בערבית חאלאק״א שהוראתו תספורת (ירושלים, ח״א, צד 5), עכ״ל. ואני הכותב אומר שהוראת מילת חאלאק״א בערבית היא נוי ויפוי. שכן אומרים למי שלובש ומתקן עצמו מחללי״ק.

מנהג שאין מגלחין כל ערב פסח. ומקודם היו הדיינים מענישין למגלח ולמתגלח במיני עונשים. ויש פעם שעשו נידוי, ועיין שו״ת מוצב״י, ח״א, סי׳ קצב, פס״ד ממוהריב״ע זצ״ל. עוד שם בסי׳ רבד, בתב דלענין מנהג אין מנהג בזה, אבל גזרו ששום ספר לא יעשה מלאכתו בע״פ ובו׳ עיי״ש. ועיין מרן או״ח, סי׳ תסח, בענין מלאכה אחר חצות.

מנהג אם יבוא ל״ג לעומר ביום א׳, כתב מור״ם דיש נוהגים לגלח בערב שבת. ואנו מנהגינו לגלח בערב שבת כן שמעתי ממו״ה אהרן בוטבול הי״ו, ויש נוהגים שאין מגלחין עד ערב שבועות. ואני הכותב ומשפח׳ בית אבי אין מגלחין עד ערב שבועות. ועיין להגאון חיד״א ז״ל, בס׳ טוב עין, סי׳ תצג, דהקשה על הטור ומרן דבש״ס יבמות דף סב, על תלמידי ר״ע שמתו מפסח עד עצרת. וכתב שם שמצא למהר״ד אבודרהם, שב׳ שהרז״ה מצא בס׳ ישן עד פרוס עצרת. ונראה שכן היתה נוסחת הש״ס והיא עיקרית. לפי זה יש שורש להנוהגים שלא לגלח עד עצרת. ועיין למהריק״ש בס׳ ערך לחם, באו״ח סי׳ תצג, סי׳ יב, שב׳ שמסתפרין בערב שבת דעשה דדברי קבלה עדיף, וקראת לשבת עונג, וכיון דביום ראשון מסתפר מוטב להסתפר בע״ש. ועיין סי׳ תרצ״ו סעיף ו, עכ״ל. וכ^׳ הרב החבי״ף ז״ל, בס׳ נשמת כל חי, סי׳ סה, והוא דשם פסק מרן בשו״ע, דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים, דדברי קבלה נינהו שהם בדברי תורה, יעו״ש. ומת״ח אחד שמעתי, דאין מנהגינו לגלח בערב שבת ב״א ביום ל״ג בעומר עצמו. ומוהר״א הנז׳ אמר כי אין בפיהו אמת ושקר דבר.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-גלוח

עמ' נ

בעקבות התבוסה של יהודי קורייטיה בשנת 628, מוחמד ושבע מאות חסידיו הגיעו להסכם עם שבט קורייש הערבי להפסקת אש של עשר שנים, עם זכות פולחן לאסלאם של שלושה ימים לשנה בעיר מכה, שנשלטה אז על-ידי עובדי אלילים. עתה שהשתחרר מעוינותו של שבט קורייש, התפנה מוחמד לתקוף את הגדולה מבין הקהילות היהודיות של חצי האי ערב – ובעלת־ברית יהודית אחרונה של קורייש נגדו. זו הייתה הקהילה היהודית של חַ'יְיבָּר, נווה מדבר פורה, בו טיפחו היהודים מערכת השקיה איתנה והתפרנסו מתוצריה.

כוחותיו של מוחמד הגיעו לנווה המדבר באין רואים, לאחר כמה שבועות. כצעד ראשון, ובחסות החשיכה, מוחמד שלח 'קומנדו' לרצוח את המנהיגים של יהודי מדינה שמצאו שם מקלט, אשר קרוב לוודאי היו מתנגדים לו. בבוקר, כוחותיו של מוחמד תקפו את החקלאים היהודים שהגיעו מחוץ לעיר, כדי לעבד את שדותיהם. היהודים נשאו מעדרים וסלי סחורות, והמוסלמים היו חמושים בחרבות. לאחר ששרף את מטעי הדקל של היהודים – מקור פרנסתם העיקרי ב חַ'יְיבָּר – מוחמד הטיל מצור על נווה המדבר. תוך חודש, כל שבעת המושבים הנפרדים של יהודי חַ'יְיבָּר, נאלצו להיכנע אחד אחר השני.

נצחונו של מוחמד בקרב הזה, חיסל כל סיכוי של קואליציה יהודית עם קורייש נגד כוחותיו של מוחמד. על פי תנאי הכניעה של חיייבר, כמה יהודים הורשו להישאר כדי לטפל במה שנותר מהדקלים והגנים שלהם. הם קיבלו גם אישור להמשיך לקיים את אמונתם היהודית. אבל בתמורה להמשך מגוריהם בחַ'יְיבָּר, היהודים חויבו לתת חמישים אחוז מיבולם למוסלמים, והבעלות על הקרקע עברה מעתה לידי הקהילה המוסלמית. מוחמד אף בחר לו מתוכם אישה נוספת, סַפֵיָיה, דמות מובילה מבין יהודי חַ'יְיבָּר השבויים, ששועבדו.

תוצאות הקרב על חיייבר היו מרחיקות לכת. בהסתמך על פעולותיו של מוחמד לאחר הקרב הזה וקרבות קודמים, סורה חמישים ותשע של הקוראן קובעת: 'שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים, לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם.^, האסלאם דרש חלוקה צודקת של שלל הכיבוש – אבל רק בקרב המוסלמים.

مَّا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْ أَهْلِ الْقُرَى فَلِلَّهِ وَلِلرَّسُولِ وَلِذِي الْقُرْبَى وَالْيَتَامَى وَالْمَسَاكِينِ وَابْنِ السَّبِيلِ كَيْ لَا يَكُونَ دُولَةً بَيْنَ الْأَغْنِيَاء مِنكُمْ وَمَا آتَاكُمُ الرَّسُولُ فَخُذُوهُ وَمَا نَهَاكُمْ عَنْهُ فَانتَهُوا وَاتَّقُوا اللَّهَ إِنَّ اللَّهَ شَدِيدُ الْعِقَابِ 7

שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם, של שהשליח נותן לכם – אותו תיקחו, ואשר ימנע מכם – ממנו תמנעו, היו יראים את אלוהים, כי אלוהים עונש קשות

התנאים שהוטלו על יהודי חַ'יְיבָּר הפכו לתקדים בפסיקה האסלאמית (הוא חוק השָׁרִיעָה) לדרכי טיפול בכל הלא-מוסלמים תחת שלטון מוסלמי, בדורות הבאים. מטרת התקנות הרלוונטיות של השריעה היא להחזיק את הלא־מוסלמים, שנקראים דִ'ימִי – בני חסות – במצב של כניעה ונאמנות, בדומה ליהודי חַ'יְיבָּר. חייהם של מיליוני אנשים לא- מוסלמים הושפעו מכללים אלה במהלך מאות השנים הבאות, ככל שחסידיו של מוחמד המשיכו להרחיב את האימפריה שלהם על פני שטח גיאוגרפי נרחב.

מבחינתם של כמה מוסלמים המביטים אחורה על פרשה זו, כפי שעשה זאת אַמְרוֹזִי בעיר באלי לאחר 1375 שנים, קרב חַ'יְיבָּר סימל את תבוסת אויביהם היהודים הכופרים, והשפלת היהודים בכפוף לנוהלי הד'ימי – הוא מעמד החסות. עבור מי שאינם מוסלמים, חַ'יְיבָּר מסמלת תחילתה של אפליה מוסדרת שנמשכה במשך מאות שנים.

תשלום מס הגולגולת – הגִ'יזיה- הינו היבט דיכוי מרכזי כלפי אלה המשתייכים למעמד בני חסות (ד'ימי), ועל פי המסורת המוסלמית ישנה הבנה ברורה כי מצב זה התחיל עם יהודי חיייבר.

מס גולגולת זה החל כאשר היהודים חויבו למסור חמישים אחוז מיבולם לשליט המוסלמי. המס הורחב בתחילת המאה השתים עשרה על-ידי החיליפה אֵל-אָמִר בִּ־אַחְכָּאם־אִלְלָה של מצרים, ששלט בשנים 1101 עד 1130. החליף האמין כי'השפלה מוקדמת של הכופרים לפני הגיעם לעולם הבא – וזוהי מנת חלקם – נחשב למעשה של אדיקות דתית.' השפלה כזו, שכללה את מס הגולגולת ג'יזיה, היתה 'חובה בסמכות אלוהית', ומבוססת על מילים מהקוראן: יעד אשר ישלמו את הגיזיה במו ידיהם תוך כניעה.'

החיליפה אל אמיר תיאר את מס הג'יזיה כאמצעי של אפלייה והשפלה, לא רק כמקור הכנסה לשליט המוסלמי. הוא התעקש על כך שמושלי המחוזות 'לא יפטרו מתשלום הג'יזיה אף אחד מבני החסות, גם אם אחד מהם הוא חבר מכובד בקהילה; יתר על כן, הם אינם רשאים לאפשר לאיש מהם לשלוח את הסכום באמצעות צד שלישי, גם אם בן החסות הוא אחד מנכבדי או ממנהיגי הקהילה.' תשלום המס באמצעות מוסלמי עבור בן־חסות, יהיה בלתי נסבל. 'יש לגבות אותו ממנו ישירות על מנת לבזות ולהשפיל אותו, כך שהאסלאם ועם האסלאם יתעלו, וגזע הכופרים יושפל לרמה נמוכה. הג'יזיה תוטל על כולם באופן מלא, ללא יוצא מן הכלל.

יהודי חַ'יְיבָּר הוזכרו במפורש כדוגמה שיש לחקותה. הח'ליפה אל אמיר הסביר כי מסורות אלו היו 'בהסכמה הדדית', כי מוחמד החליט בתחילה לגרש את הח'ייברים 'בדיוק כפי שעשה' עם שבטים יהודיים אחרים. אך לאחר שהח'ייברים סיפרו למוחמד 'כי הם היחידים שיידעו כיצד להשקות את מטעי הדקלים ולעבד את אדמת האזור כראוי, הנביא התיר להם להישאר כדיירים; הוא העניק להם מחצית מן היבול, ותנאי זה צויין במפורש. והח'ליפה ציטט כך את מוחמד: 'אנו נאפשר לך להישאר בארץ הזאת כל עוד ינעם לנו הדבר', כך, הסביר אל אמיר, הביא מוחמד את הח'ייברים היהודים למצב של השפלה; הם נותרו לגור על האדמה שהוחרמה, ועבדו בתנאים האלה; לא הוענקו להם שום פריבילגיות, שום הבחנות, שיוכלו לפטור אותם מתשלום הג'יזיה,, או שיבדילו ביניהם לבין בני חסות אחרים '.

בשנת 629, מוחמד הטיל את סמכותו המוחלטת על היהודים במרכז חצי האי ערב. הוא התחיל בהטלת מצור על הישובים היהודיים של ואדי אל-קורה, שבו יהודי קורייט'ה ויהודים אחרים מצאו מקלט לאחר שעזבו את מדינה. הם השיבו לו מלחמה במשך יומיים ואיבדו אחד עשר מלוחמיהם, אך בסופו של דבר נכנעו וקיבלו את התנאים שנכפו קודם לכן על יהודי חיייבר.

לאחר מכן, מוחמד עשה הסכם עם שבט יהודי בנווה-מדבר מוּטַע, שאפשר להם לשמור על דתם כנגד תשלום מס הג'יזיה השנתי. בתמורה התחייב מוחמד להגן עליהם מפני כנופיות של שבטים בדואים במדבר. הוא קיווה להשיג בכך את נאמנותם של היהודים, על שהעניק להם חסות והגנה. אך התוצאה הייתה שחלק מיהודים אלה שנכפה עליהם המעמד הנחות של בני חסות, בעקבות כיבושיו של מוחמד, היו המומרים הראשונים לאסלאם.

במהלך חייו של מוחמד, התפשט האסלאם במהרה. בשנת 630, שמונה שנים לאחר שעזב את מכה עם ארבעים חסידיו, מוחמד חזר לשם עם עשרת אלפים לוחמים וכבש את העיר ללא קרב. מכה היתה מעתה למרכז פולחנו של האל האחד והיחיד של האסלאם. כמי שנדחה על ידי היהודים, מוחמד קבע כי המאמינים המוסלמים לא יתפללו יותר לכיוון ירושלים, אלא לכיוון מכה. 'היפוכו של המנהג' כותב המלומד הנוצרי של תורת האסלאם, סר פְרְסִי סַיְיקְס, יהיה מהלך פוליטי. כי למרות שהדבר חשף את מוחמד כמי שלוקה בחוסר עקביות, זה העניק לעמי חצי-האי ערב ולמכה את המעמד הרם לטקסיות הקבע של הדת החדשה.

בעת מותו של מוחמד בשנת 632, בגיל שישים ושתיים, רוב חצי האי ערב נכבש על ידי האסלאם. כבר בשנת 630, כוחות מוסלמים הרהיבו עוז ויצאו מחוץ לערב הסעודית כדי לכבוש את בחריין בשטחי המפרץ הפרסי. תוך מאה ועשרים שנה למותו של מוחמד, האימפריה האסלאמית השתרעה הרחק מערבה עד לחוף האטלנטי של ספרד וצפון אפריקה, כמו גם הרחק מזרחה עד נהרות אוקסום ואינדוס, והרחק דרומה עד למפרץ עדן. על שטחים נרחבים אלה, השלטון המוסלמי כפה מעמד של בני חסות על כל הנוצרים והיהודים שסירבו להמיר את דתם. הכובשים היו ממשיכי דרכו של מוחמד, והראשון בהם היה אבו בכר, אביו של אשתו הראשונה של מוחמד, שהעניק לתפקידו את השם "חיליפה" – ח'אליפת ראסול אללה('יורשו של שליח האלוהים').

יורשיו של מוחמד תודרכו ביחסם ליהודים, תוך הצבת מחלוקות ברורות שהנביא שלהם התווה בין האסלאם ליהדות. אלה כללו שלוש קללות ספציפיות המופיעות בקוראן נגד היהודים. הקללה הראשונה מזכירה את 'המרד נגד משה במדבר'. על הקללה השנייה נאמר כי הוטחה נגד היהודים הן על ידי דוד המלך והן על ידי ישו: על כי המרו ועברו את גבול המותר. הם לא אסרו זה על זה את המעשה המגונה אשר עשו. מה נורא הדבר אשר עשו.^, הקללה השלישית הייתה על סירוב היהודים לקבל את דרכי ההוראה של מוחמד: 'הוי אלה אשר קיבלו את הספר, האמינו באשר הורדנו ממרומים למען יאשר את אשר עמכם, בטרם נמחה תווי פרצופים ונסובבם לאחור, או נקללם כשם שקיללנו את מחללי השבת.׳

גם האשמה נגד היהודים קיימת בקוראן, ועל כך נאמר שהם ראויים לעונש: 'וכיוון שכפרו וכיחשו כחש איום על אודות מרים, וכיוון שאמרו, אנו הרגנו את שליח אלוהים, ישוע המשיח בן מתם. ואולם לא הרגוהו ולא צלבוהו, ורק נדמה בעיניהם. מוחמד גם קבע כי היהודים עיוותו את התנ״ך, באומרם כי אברהם ניסה להקריב לאלוהים את בנו יצחק על הר המוריה בירושלים. על סמך מחציתם לפחות של פרשני הקוראן, לא היה זה יצחק, אלא בנו האחר ישמעאל – שהערבים טוענים שהם צאצאיו – שאברהם הציע להקריב לאלוהים. על פי המסורת המוסלמית, זה קרה לא בירושלים, כי אם על האבן השחורה של מבנה הכעבה במכה.

בהרחיקו את האסלאם מן היהדות, התעלם מוחמד משלושת הרגלים שנחגגו על ידי היהודים: פסח, חג השבועות וחג הסוכות. בשלושת החגים הללו, הנציחו בני ישראל את יציאתם ממצרים ומסעם דרך מדבר סיני אל כנען, הארץ המובטחת. המונח שלוש רגלים נגזר מהעלייה לרגל של היהודים לבית המקדש בירושלים לפני שנהרס על ידי הרומאים. במקום שלושת רגלים אלה, מוחמד העניק אופי מוסלמי לעלייה לרגל של עמי ערב למכה: זהו החג', שבו המוסלמים קיימו ־ ועדיין מחויבים לקיים – עלייה לרגל למכה ולו פעם אחת בחייהם, ולא משנה כמה רחוק ממכה הם חיים.

מוחמד לא ציפה להידחות בתקיפות כזו על ידי היהודים של מדינה. מדוע הם סירבו לתמוך בו כנביא העברים? למה הם הפרו את החוזה שלו איתם, להגנה על מדינה 'נגד כל האויבים'? למה כל כך מעטים מתוכם היו מוכנים להתאסלם? מדוע הם הצטרפו לכוחות שקמו נגדו, כאשר יכלו להיות בעלי בריתו בסדרה של ניצחונות שלו בקרב?

במהלך מאות השנים הבאות, המוסלמים נדרשו להחליט על אופי יחסם כלפי היהודים, בין אם לראות בהם עם מקולל, או בני חסות המוגנים על ידי האסלאם. התנהלותו של מוחמד העניקה להם אפשרות לבחור בין אחת משתי הגישות. למרות שהגן על היהודים בכפוף למעמדם כבני חסות והעניק להם את חופש הדת, הוא גם שיעבד והעניש אותם קשות. יחסו כלפיהם אף החמיר לקראת סוף חייו; רצונו האחרון לפני מותו, היה כי'שתי הדתות לא ימשיכו לחיות יחדיו בחצי האי ערב.' ואכן, יהודי ח'ייבר איבדו את הזכות לעבד את האדמות שהיו שייכות להם בעבר, כציות לרצונו האחרון של מוחמד.

במשך אלף ארבע מאות שנה לאחר מותו של מוחמד, היהודים בארצות האסלאם ידעו גם את הקללה וגם את הענקת החסות. כאשר קוללו, הם סבלו; כאשר היו מוגנים, הם פרחו. ההיסטוריה של השנים הללו מראה כיצד הסבל והענקת החסות היו שזורים זה בזו.

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים

עמוד 42