מורשת יהדות מרוקו

יִגְּרוּ עֵינַי דִמְעָה בִיגוֹנִי

הסוג: על פי תכנו הריהו וידוי

העת: לתשובה

דברי מבוא:

כתוב בספרי המקובלים ובספרי החסידים, שבעל תשובה צריך לבכות ולקונן על עוונותיו, וכן כתב הרב החסיד בעל חובת הלבבות ז״ל [רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה] בשער התשובה פרק חמישי וזה לשונו: תנאי החרטה חמישה א. היראה וכו'. ב. שבירת לבו והיכנעו וכו'. ג. לשנות מלבושו ותכשיטיו וכו', כמו שאמר: ׳על זאת חגרו שקים וכו'׳(יר׳ ד ח). ד. הבכי והצעקה והאבל, כמו שאמר: ׳פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך׳, (תה׳ קיט קלו). ומתחרט על מה שקדם לו מן החטא: ואומר: ׳בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים משרתי ה״ (יואל ב יז), עד כאן לשונו. וכן כתב הרב החסיד בעל שני לוחות הברית דף רל״א עא בשם האר״י זכרונו לחיי העולם הבא, ש׳נרמז זה במלה תשוב״ה, שהיא ראשי תבות: תענית, שק, ואפר, בכיה, הספד. וכן מצינו במרדכי שעשה כן בעת צרת ישראל בשושן׳, עד כאן דברו. וידוע שהמספד והקינות מעוררות הבכיה, כדכתיב ׳לספוד לשרה ולבכותה׳ (בר׳ כג ב). גם מקרא מלא מצינו בענין התשובה עצמה ביואל סימן ב׳: ׳וגם עתה נאום ה׳ שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד. וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה׳ אלהיכם כי חנון ורחום הוא…׳ (יואל ב יב-יג). הרי שלענין התשובה צריך מספד, ולכן ראיתי לחבר קינות ותוכחות לספוד ולקונן בהם על עוונותי, אולי יכנע לבבי הערל ואתקבל וארָצה בתשובה שלמה לפני קוני יתברך שמו, ויקבלני וירצני ויעתר לי ברחמיו הרבים, אמן.

הלחן: לתמרור ׳מתי נשמה דלה עגומה׳ (מ־2748).

התבנית: שיר אזור. מדריך דו־טורי(הטור דו־צלעי). סטרופות בעלות ענף תלת טורי (הטור דו־צלעי) ולאחריהן אזור דו־טורי (הטור דו־צלעי). המדריך משמש כרפרין.

החריזה" אב/אב. גד/גד/גד//אב/אב.

 המשקל: עשר הברות בצלעית ראשונה ותשע בשניה.

החתימה:        יעקב.

נדפס:          עת לכל חפץ,      דף  קד עמ׳   א.

יִגְּרוּ עֵינַי דִּמְעָה בִּיגוֹנִי, / וְלָךְ צוּרִי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי.

בֹּשְׁתִּי לְהָרִים אֵלֶיךָ פָּנַי, / כִּי עֲוֹנֹתַי עָבְרוּ רֹאשִׁי.

עָבַרְתִּי עַל מִצְוֹתֶךָ צוּרִי, / מִיּוֹם הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי.

הָלֹךְ הָלַכְתִּי עִמְּךָ קֶרִי / וּבְשִׁקּוּצֵי יִצְרִי חָפַצְתִּי,

5 וְגַם עָשִׂיתִי מַעֲשֵׂה זִמְרִי / וְשָׂכָר כְּפִנְחָס בִּקַּשְׁתִי.

עַל כֵּן, נִכְלַמְתִּי מֵרֹב זְדוֹנַי, / וָאֶקְרְעָה מַדַּי וּלְבוּשִׁי,

וְאֵזוֹר שַׂק אֶאֱזֹר בְּמָתְנַי, / חֵלֶף חֲלִיפוֹת שֵׁשׁ וָמֶשִׁי.

יִגְרוּ

קִלְקַלְתִּי דְּרָכַי, וְהָפַכְתִּי / מַר לְמָתוֹק, וּמָתוֹק לְמַר,

כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִמְשַׁכְתִּי / אַחֵר בָּשָׂר וְיַיִן חָמָר

10 עַל כֵּן בֶּעָפָר קַרְנִי עוֹלַלְתִּי, / וָאֶתְפַּלְּשָׁה וָאֶתְמַרְמָר,

וּבְשָׂרִי סָמַר בְּרִיב שְׁאוֹנַי, / גַּם בְּפָנַי יַעֲנֶה כַּחְשִׁי,

רַבּוֹ אַנְחֹתַי וְעִצְּבוֹנִי, / עַל סֶלֶף דַּרְכֵי וּמַעְקַשִּׁי.

יגרו

בּוֹרֵא שָׁמַיִם אָזְנְךָ הַטֵּה, / וּשְׁמַע נָא קוֹל תַּחֲנוּנוֹתָי

בָּאתִי לְמוּלְךָ כְּבֵן מִתְחַטֵּא; / אָבִי, תְּנָה אֶת מִשְׁאֲלוֹתָי!

15 לְפָנֶיךָ אֶעְתַּר, וַאֲבַטֵּא / שִׂיחִי בַּאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָי,

מְחֹל חַטֹּאתַי וְגַם עֲוֹנַי / וּפְשָׁעַי וּמַעְלִי וְכַחְשִׁי,

הָכֵן לִבִּי גַּם טַהֵר רַעְיוֹנַי / לְעַבְדֶּךָ הָאֵל קְדוֹשִׁי.

1 יגרו עיני: על־פי איכה ג מט. תשתפך נפשי: על־פי איוב ל טז./ 2 כי עוונותי עברו ראשי: תה׳ לח ה. / 3 עברתי על מצוותיך: בניגוד להצהרה ברב^, כו יג. מיום היותי על אדמתי: על־פי יונה ד ב. / 4 הלכתי עמך קרי: הלכתי עמך בדרך מרידה, על־פי ויק׳ כו כא, ועיין רש״י שם. ובשקוצי יצרי חפצתי: על־פי יש׳ סו ג. / 5 עשיתי מעשה זמרי ושכר כפנחס בקשתי: חטאתי כזמרי בן סלוא ולא זו בלבד שלא בקשתי מחילה אלא כצבוע בקשתי שכר כפנחס בן אלעזר הכהן. וראה במ׳ פרק כה: ובגמרא סוטה כב עב. / 6 על כן נכלמתי: על־פי יש׳ נ ז. ואקרעה מדי: על־פי שמ״א ד יב. והוא סמל לאבל. / 7 ואזור שק: וחגורת שק. חלף חליפות: במקום חליפות־משי חגרתי שק וראה בדברי המבוא של המשורר על־פי רבנו בחיי בספרו חובת־הלבבות שעל המתחרט להחליף, מלבושיו ותכשיטיו. / 8 והפכתי מר למתוק ומתוק למר: על־פי יש׳ ה כ ורש״י שם, ומר הוא סמל לדרך העוונות, ומתוק הוא סמל לדרך עבודת ה׳. / 9 כבן סורר… בשר ויין: לפי שבן סורר ומורה אינו חייב ׳עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין׳, רש׳׳י לדב׳ כא יח; על־פי המשנה סנהדרין ח ב. ויין חמר: על־פי תה׳ עה ט והוא יין חזק על־פי רש״י שם. / 10 קרני: זיו פני. עוללתי: לכלכתי, על־פי איוב טז טו: ׳שק תפרתי עלי גלדי ועוללתי בעפר קרני׳ וראה רש״י שם. ואתפלשה: התגלגלתי בעפר ואפר, והוא סמל לעצבות ולחרטה. ואתמרמר: הוא לשון כעס מר, רש״י לדג׳ ח ז. / 11 ובשרי סמר: על־פי תה׳ קיט קב. ברב שאוני: ברוב זעקת הבכי, וראה דברי המבוא הנזכרים למעלה שהבכי והצעקה הם מיסודות החרטה. גם בפני יענה כחשי: על־פי איוב טז ח, ושיעורו שרזון פניו מעיד על חרטו. / 12 רבו אנחותי:

על־פי איכה א כב. סלף: סלוף. ומעקשי: דרך נפתלת על־פי יש׳ מב טז. / 13 אזנך הטה ושמע: על־פי ת׳ ט יה. שמע קולתחנונותי: על־פיתה׳כח ב וראה תה׳ פו ו. / 14 כבן מתחטא: על פי־משנה תענית ג ח. תנה את משאלותי: על־פי תה׳ לז ד. / 15 אעתר: אתפלל. בארשת שפתי: ביטוי שפתי על־פי תה׳ כא ג. / 16 ומעלי: וחטאי. וכחשי: ושקרי. / 17 הכן לבי: ישר לבבי, תקן לבי תה׳ י יז ותרגום יונתן שם. הכן…טהר: הענין על־פי תה׳ נא י.ב. טהר… לעבדך: על־פי נוסח תפילת העמידה לשבת ויום טוב.

פיוטי רבי יעקב אבן צור-בנימין בר תקוה- יִגְּרוּ עֵינַי דִמְעָה בִיגוֹנִי-פיוט תשובה

עמוד 202

״אם אין אני לי מי לי?״ לכן נתחיל, ומן השמים יעזרונו.

יום אחד אליהו סיסו סיפר לנו שהלך עם קבוצת ילדים לבית אחד בעיר החדשה ובעל הבית הזה כיבד אותם בשוקולדים, בסוכריות ובממתקים וסיפר להם סיפורים מוזרים. אליהו אמר שהוא מבולבל, ולא זוכר בדיוק את כל הסיפורים המוזרים שסיפר אותו האיש. לכן, הוא הציע לקחת אותנו לבית הזה ושנשמע מה האיש הזה מספר. יום אחד, אחרי בית הספר, הלכנו לבית הזה. דפקנו על הדלת, משרתת פתחה לנו והכניסה אותנו לחדר יפה מאוד. האיש הזה בא כולו מחייך ונעים הליכות. הוא היה לבוש חולצה שחורה, וצווארון לבן קשה כמו סרט רחב סביב צווארון החולצה. אשתו באה לקראתנו מחייכת ושניהם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. הם היו חביבים אלינו, וכיבדו אותנו בסוכריות. מיני דברים טובים היו מונחים על השולחן, ואולם, לא העזנו לגעת בהם כי לא ידענו אם זה כשר. האיש סיפר לנו על איש אחד בשם ישו ואמו מריה. עוד הוא אמר כי ישו ואמו היו יהודים וחיו בארץ ישראל. הקשבנו בתימהון לכל מה שסיפרו לנו. דברים שלא שמענו עד כה. הוא סיפר גם שישו קם לתחייה וחולל כל מיני נסים. אחרי כשעה, במהלכה הקשבנו לסיפורים הללו, נותרנו פעורי פה ולא העזנו לפתוח את הפה או לדבר. קמנו ואמרנו שלום ותודה. הם הזמינו אותנו לבקר אצלם מתי שנרצה. אחרי שיצאנו לרחוב, שבה אלינו יכולת הדיבור והתחלנו לשחזר ולדבר על מה ששמענו. האמת היא שכל זה לא הותיר בנו רושם מיוחד ונראה לנו שהוא פשוט הגזים בסיפורים שלו. הוא סיפר שישו קם לתחייה אחרי מותו! אז מה? אנחנו למדנו תורה עם סיפורי מדרש ואגדה – כשאחי יוסף חזרו ממצרים, הם לא ידעו איך להודיע ליעקב אביהם שיוסף עודנו חי, אז הם פנו לסרח בת אשר והיא תוך כדי שירה ונגינה בעוגב הודיעה ליעקב שיוסף עודנו חי. בזכות זה יעקב בירך אותה שלא תטעם מיתה ונכנסה חיה לגן עדן. זה משהו! זה פלא גדול מאוד. היא חיה עד זמן יציאת מצרים והיא שהראתה למשה את מקום קבורתו של יוסף, וגם גילתה לבני ישראל את סוד הגאולה וכו'. מה עם משה אדון הנביאים? לא למדנו שהוא לא מת? הלוא נאמר ״ויהי שם עם ה׳״, ובתלמוד בבלי, סוטה יג ע״ב כתוב ״לא מת משה אלא עומד ומשרת למעלה״. ״והנה מה עם יעקב אבינו?״, שאל חיים. לא נאמר בו מתה בכלל, לפי רש״י כתוב: ״ויאסוף רגליו אל המטה…״ רק רציתי לומר משהו וכולם התנפלו עליי. ״אנחנו יודעים״, אמרו, ״שתביא את הדיון בתלמוד על מיתת יעקב שחנטו אותו וקברו אותו. מה זה לא מת? אנחנו יודעים, אין צורך. מה עם מה שכתוב ״הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא. לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא…״ אליהו יבשר את הגאולה. אנחנו יודעים דברים נפלאים והאיש הזה מספר לנו על איש אחד שהוא הבן של ה׳. אנחנו למדנו שכולנו בנים לה׳, לא?״ ״שכחתם את אלישע!״ הזכרתי להם. ״והנסים שעשה! האיש הזה מספר לנו שישו החיה מת. אנחנו כבר יודעים שאלישע הקים לתחייה את בן השונמית! והנס שלו עם השמן, מה חדש?״ על נסים כאלה האיש הזה סיפר לנו, על ישו שהאכיל במעט שהיה, הרבה אנשים, והאוכל לא נגמר. אתם זוכרים מה עשה אליהו עם האישה האלמנה? אליהו אמר לה שעד שהקמח שלה וצפחת השמן שלה לא ייגמרו ״עד יום תן ה׳ גשם על פני האדמה״, וכך היה: ״כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר בדבר ה׳ אשר דבר ביד אליהו״. אחר כך כשבן האלמנה מת אליהו התפלל לה׳ ״וישמע ה׳ בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי״. וכשמלאכי מלך שומרון שלח אליו שר חמישים עם אנשיו לתפוס אותו להורגו, אליהו הוריד אש מן השמים והרגה את כל האנשים האלה. מה עוד, אליהו הולך עם אלישע ומגיעים לירדן ״ויקה אליהו את אדרתו ויגלום ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה״. והוא אומר לנו שישו הלך על המים! אם המים היו רדודים, ודאי שהלך ברגל על המים, אבל פה אליהו חצה את המים כמו קריעת ים סוף. אחרי כן אליהו עלה בסערה השמימה. אלישע חזר דרך הירדן עם האדרת של אליהו, שנפלה עליו כשאליהו עלה בסערה השמימה, גם כן חצה את המים בירדן ויעבור ביבשה. והנה גם אלישע התחיל לעשות נסים, הוא ריפא את המים שהיו הורגים אנשים ביריחו. נס השמן עם האישה האלמנה מאסוך שמן קטן שהיה לה מילאה את כל הכלים והשמן לא נגמר עד שנגמרו הכלים. אחר כך אלישע ריפא את האישה השונמית שהייתה עקרה וילדה בן, וכשהבן הזה מת, אלישע החיה אותו. אלישע ריפא גם מצרעתו את נעמן שר צבא ארם והוא כלל לא יהודי! בגלל הנס הזה נעמן הכיר באלוהי ישראל. לשם כך לא עושים אלוהים מאליהו או מאלישע וישו כיהודי יודע זאת. אלישע האכיל יותר ממאה איש בעשרים לחם שעורים ואיש מת שנגע בעצמות אלישע קם לתחייה מקברו. אליהו סיסו נזכר ותרם את חלקו.

״מה עם פנחס?״ הוא שאל, ״הלוא למדנו במדרש שפנחס זכה בשלום ממלאך המוות מפני שעצר את המגפה בבני ישראל כשהרג ברומחו את זמרי בן סלוא ואת המדיינית כוזבי בת צור. אנחנו מאמינים גם שפנחס הוא אליהו. ככה אנו מכריזים בכל מוצאי שבת ב׳הבדלה׳ ומאחר שאליהו עלה בסערה השמימה הרי שפנחס לא מת. מה זו ברית שלום לפנחס? זה חופשי ממלאך המוות. הוא התברך גם באריכות ימים מופלגת וכך אנו מוצאים אותו בתקופת השופטים בעניין פילגש בגבעה״.

״אתם זוכרים״, שאלתי, ״למה כתוב ׳אליה׳ במלאכי בלי וי״ו במקום אליהו ועוד בירמיה כתוב ׳יעקוב׳ עם וי״ו? זוכרים או לא? מהססים? בסדר. בירמיה כתוב: ׳כה אמר הנני שב שבות אהלי יעקוב ומשכנותיו ארחם…׳! כן, כן. יעקב אבינו לקח את הוי״ו מאליהו במלאכי כערובה לגאולה שלנו. כשאליה יבוא ויתקע בשופר לבשר לנו את הגאולה, יעקב אבינו יחזיר את הוי״ו לשמו. ממש נפלא. אליהו חייב לבוא ולתקוע בשופר גדול לחירותנו אז נתקבץ מארבע כנפות הארץ לארצנו״.

האיש הזה מספר לנו מעשיות, אני לא יודע מאיפה הוא לקח את הסיפורים האלה.

״רגע אחד״, אמרתי, ״שכחנו את חנוך!״ שם כתוב במפורש ׳ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים׳ אז גם הוא לא מת״. ״נכון!״ אמרו כולם, ״אבותינו ראו נסים ונפלאות למכביר, התנ״ך מלא בהם. איך אומר הפתגם שלנו בערבית? ׳אזי יא יממא נורילק דאר בוי׳ (בואי אמא אראה לך את בית אבי). כאילו שאמי לא מכירה את בית אבי וכאילו שאנחנו לא יודעים מה זה נסים ונפלאות. אתם עוד זוכרים שהוא אמר לנו שישו נהרג כדי לכפר על כל העוונות שלנו? ואם לא נקבל אותו כמשיח וכמושיע, אנחנו נדונים לגיהנום. שמעתם דבר כזה? מה? גן עדן של אבא שלו? כתוב אצלנו ׳כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא׳, לא? ולפני הקריאה בפרקי אבות אנחנו אומרים את זה ומוסיפים: /״ ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ.״״/ ״חוץ מזה״, הוספתי, ״אם הוא באמת כיפר על העוונות של כל האנושות, הרי שאנחנו דור שכולו זכאי! שלפי סימן זה המשיח יבוא, אם ככה, למה המשיח עוד לא בא ?״

״האיש אמר שישו הוא המשיח והוא כבר בא״, הוסיף ליהו הררוס.

״אגיד לכם״, אמרתי, ״האמת היא שאף אחד לא יוכל לכפר על העוונות שלנו כי אנחנו למדנו בתורה שאיש בחטאו יומת. זוכרים מה אמרו בנות צלופחד למשה על אביהם שהוא ׳מת בחטאו׳? ואם זה לא מספיק הרי במלכים ב׳ חזרו על זה ועוד פעם בדברי הימים ב׳.לא יכול להיות מה שאומר לנו האיש הזה. הוא אמר שישו היה יהודי. כיהודי בטח ידע את התנ״ך וכמו כן ידע שהוא לא יכול לכפר על עוונות כל העולם. אנחנו מאמינים באל אחד, אל העולם, ובן תמותה שנולד מרחם אם לא יכול להיות אלוהים. אנחנו מאמינים באל בלי תוספות של בני אדם אפילו אם חוללו נפלאות. נאמר גם ׳אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו. אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה׳ אלוהיו״׳. ככה הלכנו ושחזרנו בינינו את השיחה של האיש הזה, והתווכחנו, וכל אחד רצה להפגין את יכולתו ואת זיכרונו במה שלמדנו על נושאים הקשורים לסיפורים ששמענו מהאיש הזה. בסוף החלטנו שיותר לא הולכים לבית האיש הזה ולהזהיר גם את האחרים שלא ילכו. באמת! לא מצא למי לספר מעשיות כאלה, אבוי לנו אם ההורים שלנו ישמעו על כך. ״מוטב שלא נספר״, אמר חיים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

אצווירא, מרוקו תרע׳׳ט – 1919

החתן: יעיש בן מסעוד בן יעיש אסבאג.

הכלה: רחל בת שם טוב בן סעיד אבן־חיים.

הערות: לשני בני הזוג, אלה נישואים שניים. בגוף הכתובה, הטובין שהכלה מביאה עמה והנשארים ברשותה. כמו כן, מצויינים התנאים הנוגעים לילדים של בני הזוג מנישואיהם הקודמים. בגב הכתובה מופיע כיתוב ארוך שנכתב ארבע שנים לאחר נישואיהם ולפיו האישה מוותרת על כל הטובין שלה לטובת בעלה.

עדים: ר׳ יהודה בן־מויאל, רבי מסעוד כנאפו, ר׳ יוסף בן עטר

אמן וסופר סת״ם: לא ידוע

באדיבות: מכון בן צבי, ירושלים

34 על 45 דיו על נייר

Essaouira, Morocco – Maroc, 5679 -1919

Le marie: Yaïch fils de Mss'eud fils de Yaïch Assbagh

La mariee: Rahel fille de Chem Tov fils de Saïd Even-Haïm

Note: Les mariés sont veufs (ou divorcés). La ketouba contient le détail des biens qu'elle apporte au mari, entre autres des biens immobiliers. Dans la ketouba se trouvent les conditions concernant les enfants des conjoint nés de premiers mariages respectifs. Sur le dos de la ketouba, figure un long texte écrit 4 ans après le mariage, dans ce texte la femme renonce à tous ses biens en faveur son mari

Temoins: R.Yéhouda Ben Mouyal, R. Mss'eud Rnafo, R. Yossef Ben Attar

Artiste: Inconnu

34×45, dessin à l'encre noire sur papier

Remerciements: Institut Ben Zvi, Jérusalem

תולדות הכתובה המאויירת-חתונה במוגדור-אשר כנפו -דוד בן שושן

5. 5. יסודות בפואטיקה של רד״ב

על אף הנושאים האקטואליים שהזינו את עיקר שירתו של רד״ב לאחר עלייתו לארץ והמנגינות החדשות והזרות של שיריו במרוקו המשיכה כתיבתו השירית לקיים זיקות הדוקות עם המסורת הפואטית של השירה העברית והערבית־היהודית במרוקו. צביון מסורתי זה הוטבע בשירתו משום שהמשורר לא היה משוכנע, כאמור, בסגולות היצירה שלו ולא החשיב – בעודו במרוקו לפחות – את כתיבתו השירית כראויה לקיבוע ולהנצחה.(הדגשה שלי א.פ) את עיקר תרומתו לתרבות היהודית במרוקו הוא ייחם לביצועיו האמנותיים של השירה האנדלוסית־המרוקנית, לתרכיבים העבריים שהרכיב על מנגינותיה ולפעילותו כחזן מקצועי וכפייטן אמן. משום כך רק בשיריו האחרונים שחיבר בארץ הוא השתמש במבנים פרוזודיים־מוסיקליים מורכבים יותר וארוכים יותר. כדי לעמוד על אפיוניה הפואטיים העיקריים של שירתו נביא כאן בקצרה תיאור מרכיבים שונים בפואטיקה שלו על רקע הפואטיקה המסורתית של השירה היהודית במרוקו כפי שהצגנו אותה בעבודות שונות. נתמקד כאן בעיקר בעולמות השיח של שירתו, באתוס הקהילתי של המשורר, במשקל הכפול של השירים ובמערכים לשוניים שונים בשירתו.

5.1 עולמות השיח של שירת רד״ב

כל עוד חי רד״ב במרוקו הוא חרג אך מעט מעולמות השיח המסורתיים של שירת הפיוט במרוקו. עולמות אלה בנויים כולם על האמונות והדעות של התרבות היהודית הרבנית ונסמכים על יסודותיה הדתיים, ההגותיים, הספרותיים, החברתיים והפסיכולוגיים. נוכחות הבורא וחסדו עם ישראל ועם האדם היהודי עוטפים במעטה כבד את כל האמירה השירית על כיווניה, סיבותיה ונסיבותיה. אל הקב״ה מופנות כל העתירות והפניות, ואף התלונות על המצב הבלתי נסבל של החיים בגלות ועל העיכובים בבוא הגואל. חלק עיקרי באמירה של המשורר הוא שיר הלל ושבח מתמשך וחוזר לגדולת האל ולחסדיו הנצחיים.

קרבה זאת לבורא מוטעמת לכל אורך שירתו של רד״ב. בשיריו העבריים היא משכפלת עמדות מקובלות בשירת הפיוט העומדות ביסוד השיח הרבני בכלל על מבניו הדתיים־התרבותיים והלשוניים. בשיריו הערביים־היהודיים, שאינם יונקים מאותה מסורת ארוכת ימים ורבת תקדימים כמו השירה העברית, קרבה זאת לאל בולטת עוד יותר, ומדגישה את רגשותיו הדתיים של המשורר. לתחושה זאת של נוכחות אלוהית מיתוספים אצל רד״ב הנימה המטיפה והמוסרנית של הכתיבה, שדיברנו בה לעיל, וכן הצורך שלו החוזר ונשנה בשירי המוסר והתשובה ובשירים אחרים להעלות את סגולותיה של החזרה בתשובה. על אף הדגשים דתיים־מיסטיים אלה בשירתו של רד״ב אין כל סימן ישיר להשפעת הקבלה ועולמה על המשורר.

לאחר מלחמת ששת הימים הוזן השיח של רד״ב ביסוד דתי חדש, והוא האמונה שהניצחון המוחץ של צה״ל על אויבי ישראל אינו פרי גבורתם של חייליו ועליונותם בנשק ובתורת המלחמה, אלא רצון האל שבא להושיע את ישראל והשתמש בחיילי צה״ל כבשליחיו למשימה זאת. אמונה זאת נהפכה אצלו לעיקרון מוביל ומסביר בחלק גדול מן השירים שהוא כתב על המלחמה וגם על נושאים אחרים, כגון השיר על חנוכה וניצחון המכבים, שגם בו הוא הציג את חשמונאי ובניו כשליחי האל. לעקרון יסוד זה ניתוסף צורך בלתי נשלט להתפלמס עם המדינות הערביות שהשתתפו במלחמה, להוכיח אותן על טיפשותן ועל יהירותן וללעוג למנהיגיהן המושחתים שגררו אותן למלחמה, ובמיוחד ל״דיקטטור״ נאצר, שאתו בא חשבון בחלק גדול משירים אלה.(שלום לך שלם) בשירים רבים הוא גם חוזר על טענתו, שמפלתם של הערבים באה להם מאמונתם העיוורת בגורל כמצוות נביאם ומחוסר התחשבותם במציאות. אולם עם כל זעמו וכעסו על אויבי ישראל אין רד״ב חדל להאמין שהשלום ישכון בין ישראל לערבים:

השיר השלם מובא על ידי (א.פ)

שירי דודים השלם

שָׁלוֹם לָךְ שָׁלֵם

לחן — מַזְמוּם

נועם ומילים מר״ד בוזגלו

פִּזְמוֹן — שָׁלוֹם לָךְ שָׁלֵם מִפִּי בָּנַיִךְ

אֲשֶׁר אֶת־נַפְשָׁם בְּכַף יָשִׂימוּ

לְמַעַן פַּזֵּר עֲצָמוֹת חוֹנַיִךְ

כִּי בְּדָם נָקִי כֻּלָּם הֶאֱדִימוּ

לֹא עוֹד יִתְיַמֵּר חוּסַיְין כִּנְסִיכֵךְ,

סאדת לֹא יָהִין לִפְלֹשׁ אַל־תּוֹכֵךְ,

וּבְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן לְמָשְׁכֵךְ

נִלְכַּד וּצְבָאָיו דֹּם נֶאֶלְמוּ,

פִּזְמוֹן

אוֹי לָךְ בַּת עִירָק, כִּי חֵילֵךְ הֻתְקַף

יוֹם צַהַ"ל עָלָיו בִּפְגָזָיו נִשְׁקָף,

כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב לֹא עוֹד זָקַף,

וְעַל מַפַּלְתּוֹ רוֹאָיו נָשַׁמּוּ,

פִּזְמוֹן

וְאֵיךְ תַּעֲדִי עוֹד חֶלְיָהּ וְנִזְמָהּ

סוּרְיָה יוֹם כְּמַיִם שֻׁפָּךְ דָּמָּהּ

נִסְתַּם הַגּוֹלֵל עַל תִּקְוַת עַמָּהּ

בִּן לַיְלָה הָיוּ וּבִן לַיְלָה תַּמּוּ,           

פִּזְמוֹן

מַשְׁבִּית מִלְחֲמוֹת יָהּ צוּר עוֹלָמִים,

הִזְעִיק עֶרֶב־רַב לִהְיוֹת לוֹחֲמִים,

בְּעַם נִמְנָעִים מִבֹּא בְדָמִים,

וְעִם שׂוֹנְאֵיהֶם הַשְׁלֵם יַשְׁלִימוּ,

פִּזְמוֹן

הוּא אָמַר וַיֶּהִי לְמַעַן הָבִיא,

מִקַּצְוֵי תֵּבֵל כָּל יוֹשְׁבֵי שְׁבִי

לִגְבוּלָם אֶל תּוֹךְ נַחֲלַת צְבִי

וִישֻׁרוּן עַד נֵצַח שָׁם יָקוּמוּ.

פִּזְמוֹן

עַד בֹּא בֶּן־יִשַׁי, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם,

וּבִגְרוֹנוֹ קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים,

יִקְרָא שׁוּבוּ עַד מָתַי פְּתָאִים,

אַל־מוּל עַם עוֹלָם יֶדְכֶם תָּרִימוּ.

פִּזְמוֹן

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה– שָׁלוֹם לָךְ שָׁלֵם

רכי מרדכי ב״ר עמרם אלנקאוה

רבי מרדכי הוא מו״ר אביו של רבי רפאל אלנקאוה. כאבותיו שימש כדיין ומורה צדק בסאלי וזכה לגדל על ברכיו את בנו הגדול, הרב הגאון רבינו רפאל זצוק״ל.

רבי מסעוד ב״ר עמרם אלנקאוה

מו״ז רבי מסעוד, רבה של סאלי ודיין בעיר, נודע בקדושתו ובחסידותה הקים ישיבה בסאלי וישב רוב שעות היום בישיבה, בבית הכנסת בו התפלל. מישיבתו יצאו תלמידי חכמים גדולים וביניהם רבי רפאל אלנקאוה. כן למדו בישיבתו, בניו רבי עמרם ורבי יוסף ובן אחיו רבי אליהו ואחרים.

רבי מסעוד נזכר באיגרת בשנת התרמ״א וכן מוזכר הוא רבות בשו״ת ״תועפות ראם״ ובשו״ת ״קרני ראם״, שם מזכירו רבי רפאל כמורו ודודו.

מסופר שפעם פנה אליו אדם בבקשה שיסייע לו בענין השידוך. הוא ביקש להשתדך עם אחת מבנות הקהילה, אלא שאביה לא הסכים. רבי מסעוד קרא לאבי הנערה וכאשר המליץ בפניו על החתן, הסכים ונענה בשמחה בגלל המלצת הרב, למרות היות החתן מבוגר בגילו שמח האיש לקיים את ציווי רבו

רבי מסעוד נודע בקרב קהילתו כתלמיד חכם גדול ורב מקובל.

סיפר לי מור אבי זצ״ל, כי רבי אברהם סבח התגורר אצל רבי מסעוד וראהו רוכן על כתבים לאחר חצות הלילה. כשהשכים לתיקון חצות וללימוד, בבחינת ״קומי רני בלילה לראש אשמרות״, היה קורא ״אברהם אברהם״, כשלא ענה לו רבי אברהם הצעיר, הבין שהוא נרדם, הדליק הנר ולמד. פעם אחת ניעור רבי אברהם ושמע את דודו רבי מסעוד קורא לו, הוא לא ענה לו ושם עצמו כישן. לאחר זמן מה מצאו יושב ולומד.

רבי מסעוד נלב״ע בסאלי בכ״ב בחשוון התר״ע, ביומן העיר פאס לרבי שלמה הכהן (א) נכתב:

״יום שני ה׳ בכסליו עשינו הספד משהגיעה אלינו השמועה על פטירת הרב החסיד הדו״מ כמוהר״ר מסעוד אנקאווא זלה״ה מעי״ת סלה (סאלי) יע״א״.

בשבת אחת, שבת שירה, חלמתי שהוא אומר לי ״כתוב שיר לכבודי״ במוצאי שבת שינסתי מותני וכתבתי שיר לכבודו:

רבינו מסעוד

א. רבינו מסעוד /  חסידא קדישא / הנהיג עדתו ביראה וקדשה / חכמתו הרבה נודעה נדרשה /

בפסיקתו הלכה נתחדשה

ב. מור אביו הנו רבי עמרם / אב בית הדין חשוב ורם / לקהל עדתו רבות תרם /במדותיו ובתורתו עטרם

ג. רבי רפאל בן אחיו תלמידו / ממנו ירש תורתו זיו הודו / בנגלה ובסוד גדול כבודו / קהלת סאלי תמכה בידו

ד. בחצות שפך שיתו לפני קונו / חבר יום וליל בלמוד כבשונו / פזר לאביונים פאת ממונו / כלכתו לתפלה באל בטחונו

ה. אוצר כתכיו מעין נתעלם / חדושיו טובים לא נגלו בעולם / בזכות תורתו שכרו הן משלם

אחר מטתו הלכו אז כלם

ו. בחלומי שירי כתוב צוני / בשכת בקשות כחו הראני / טובו וחסדו תמיד יסובבוני / הלתו וכתרו יעטרוני

ז. סבי רבי עמרם בנו אור עיניו / מעט במלאכה לפמד תורת עניו / הנחיל מורשתו הטובה לבניו /

כך הביע חיים בנו רנניו.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-

מחלוקת שלא לשם שמיים

בעת ביקור שערך הרב חיים פינטו השני זצ״ל בעיר החכמים מאקנס ניגש אליו רב העיר, ושאל אותו כיצד עליו להתנהג בעיר שכולה חכמים וידענים. וכל כך, מכיוון שלא כולם חלקו לו כבוד ורבים היו בעלי פלוגתא שלו.

ענה לו הרב, שהדור הזה לא רוצה לקבל את האמת, ולכך רבות המחלוקות שלא לשם שמיים. אולם, הוסיף, חייב הרב להתנהג לפי האמת שלו, ולנסות להמעיט את המחלוקות עד כמה שרק אפשר. ״לבחירתך לרב העיר על ידי בית דין של מטה קדמה בחירה בבית דין של מעלה, ולכן כל אחד ואחד חייב לקבל ולכבד בחירה זו״, אמר לו הרב.

שעות אחדות לאחר מכן נפגש הר״ ח זצ״ל עם יהודי תלמיד חכם, אשר נהג לצער את רב העיר. הוכיח אותו הצדיק על כך, ואמר לו כי לא זו דרכה של תורה. בנוסף לכך עלול הדבר לפגוע במעמדו ובסמכותו של הרב בעיר, ונמצא כבוד התורה מחולל.

האיש לא התרשם מדברי הצדיק, והחל להשתלח בו: ״מי אתה ומה אתה? לא די שבאת לקבץ נדבות ואתה גם מטיף לי מוסר? קח את הפרוטות שלך וחזור לעירך. אל תיתן לנו עצות איך לחיות כאן את חיינו״.

הרב הבליג על העלבון וביקש לשוחח איתו ביחידות. הוא סירב, ואז ביקש הרב מהנוכחים כי ייצאו מהחדר. אז אמר הרב לעז־הפנים: ״אתה לא צודק בדבריך. יש לי אות, שיוכיח לך כי כפי שדברי נכונים בו – כך הם נכונים בדברים שאמרתי לך. ובכן, האין זה נכון שבתענית אסתר חשת ברע, לקחת פרוסת עוגה ורצית לאוכלה? אלא שבאותו רגע דפקו בדלת, ואתה חששת שמישהו יראה אותך אוכל ביום התענית, והצנעת את העוגה בכיס הגלימה. לאחר מכן התחבאת בחדר קטן, ומרוב בהלה אכלת את העוגה מבלי לברך ואחר כך שתית מים מכד, כשאתה טובל את כל ראשך. מאז אתה סובל ממיחושים בראש״.

האיש שמע ולא האמין. הדברים היו נכונים לפרטי פרטים, ורק הוא עצמו היה עד להם. כיצד יודע הרב את הדברים? הוא מיהר לנשקו על ידו וביקש את סליחתו. לאחר מכן מיהר לצאת החוצה והודיע בהתרגשות לקהל, כי זכות גדולה נפלה להם לארח בקירבם את הצדיק. ״זה איש קדוש ונורא, ויש לכבד אותו. אני כבר נדרתי כי מה שיגזור הוא עלי – אקיים״. לאחר מכן מיהר האיש וערך סעודה גדולה לכבוד הצדיק, ובאותו מעמד התפייס עם רב העיר.

עד לדברים היה הרב אהרון חסין זצ״ל (מחבר ״מטה אהרון״), שכיהן כאב בית דין בעיר מוגאדור.

אל נא רפא נא

הרב חיים פינטו הקטן הגיע לקזבלנקה כדי להדפיס את ספרו אצל מוציא לאור ומדפים, הגביר דוד עמאר. כשהיה בביתו סיפר עמאר לאורחו, כי מגיפה קשה, שהשתוללה בעיר, פגעה קשה בשלושה מאחיו, ואלה טרם התאוששו ממנה. רופאים רבים וטובים, שניסו להעלות ארוכה למחלתם, התייאשו ואיבדו כל תקווה להחלמתם.

״לאחר שפניתם לכל הרופאים והתייאשתם אתם פונים אלי כדי שאושיע?״ – שאל. וללא שהיות נכנס לחדר שבו שכבו שלושת החולים, נגע בהם במקלו ואחר להם: ״קומו, אתם בריאים״. והשלושה קמו על רגליהם.

טעמו וראו

בשלב מסויים בחייו עבר הרב חיים פינטו הקטן לעיר קזבלנקה, בלחץ היהודים, שביקשוהו כי ישב בקרבם. כשהגיע יום ההילולה של סבו הקדוש, הר״ ח פינטו זצ״ל, הסתבר להם כי איך בנמצא עראק לכבד בו את האורחים. אחד מהמקורבים לרב התנדב לנסוע לעיר ספי, ולרכוש שם כמה בקבוקים. הימים היו ימי מלחמה, ובנוסף למחסור שהורגש במוצרים מסויימים נאסר בחוק לרכוש או לייצר משקאות חריפים.

הרב הדריך אותו למי לפנות שם, ולהודיע לאיש כי הרב פינטו שלח אותו. הלך האיש, ולמרות המרחק הגדול לספי עשה את הדרך בשלום ושב לקזבלנקה.

ההילולה נערכה, והנאספים התכבדו במשקה החריף. והנה, ערבי שידע מהנעשה, הלשין בפני השלטונות כי היהודים חוגגים עם המשקה האסור. מייד הגיע כוח שוטרים, שהתחילו לחפש בקרב הנאספים.

״מה אתם מחפשים בדיוק?״ – שאל אותם הרב. לאחר שענו לו אמר להם: ״בבקשה, חפשו. אבל, דעו לכם כי עראק לא תמצאו כאן. יש איתנו מים, ורק מים״.

מצאו השוטרים את הבקבוקים, וחשבו כי עלו על תפיסה גדולה. הרב ביקש מהם כי יפתחו את הבקבוקים וייווכחו, כי אכן מדובר במים ולא בעראק. וכך היה.

הנוכחים במקום השתוממו לנוכח הפלא הגדול, שאירע מול עיניהם, כאשר פתחו השוטרים את הבקבוקים, הריחו וטעמו מהם, והודו כי אכן גילו מים. הסתלקו השוטרים משם בבושת פנים, ומיהרו להעניש את הערבי, שמסר להם מידע כוזב.

הנוכחים נשארו במקום, והמשיכו בהילולה. כשהגיעה העת ללגום מהמשקה הלכו לרב ואמרו לו, כי ההילולה לא שלמה עם מים בלבד. אמר להם הרב: ״היהודי שהלך לספי הביא עראק, ולא מים. טעמו וראו״. שתו הנוכחים ״לחיים״, ושוב היה הדבר בעיניהם לפלא: המשקה חזר והפך לעראק, כבתחילה.

רבות מחשבות

קבלת פנים חגיגית ערכו ראשי קהילת מקנאס לרב חיים פיוטו הקטן, שהגיע לביקור בעיר עם בנו, רבי מאיר. ראש אב בית הדין בעיר, הרב יהושע ברדוגו, הזמינם לביתו וערך שם סעודה לכבודם, בנוכחות מוזמנים רבים. בתום הסעודה החלו האורחים לתת נדבות ונדרים, איש כמתנת ידו, לאחר שקיבלו ברכה מהרב.

אז התחיל הרב לשוחח עם כל אחד ואחד. לזה אמר כי בכיסו מצוי סכום כזה וכזה, ועליו לתת מעשר ממנו כצדקה לעניים. לשני הטיף מוסר על שהתנהג בצורה לא ישרה עם שותפו, ומהשלישי תבע כי ירבה בצדקה ובגמילות חסדים.

והנה הגיע לאדם ישיש ונשוא פנים, נגע במצחו והתרעם עליו: ״ מדוע עוסק אתה בקבלה? דע לך כי אינך ראוי לעסוק בכך, ואתה עלול, חס ושלום, להתחייב בראשך אם תמשיך כך״. האיש החל לבכות, והבטיח לרב כי יעשה כדבריו ויחדל מלעסוק בקבלה.

אחר כך הסביר הרב למקורביו, כי הבין שהישיש מאמץ את מוחו לעסוק בתורת הקבלה, והוא קרוב לסכנה. משום כך ביקש ממנו שיפסיק, למען ייטב לו ויאריך ימים.

רווח והצלה

שוב נכנס הרב חיים הקטן לדוחק כלכלי, והלך להשתטח על קבר סבו, הרב חיים פינטו זצ״ל. הוא לקח איתו את שמשו, יהודה בן עזר, ולאחר שעלו לקבר הסבא זצ״ל אמר הר״ ח לשמש: ״עתה נלך לדרך פלונית״. השמש השתומם, מכיוון שלא היתה זו הדרך הביתה, אבל חזקה עליו מצוות רבו, ויילכו שניהם יחדיו.

מרחוק הבחינו השניים בחבורת אנשים. ״קשה לדעת מי הם״, אמר השמש, והרב חיים אמר לו: ״יהודים הם, ואחד מהם מביא לי סכום כסף״.

כשהתקרבו השניים אל החבורה פנה הרב אליהם: ״מי הוא זה רפאל לאלוש״? ״אני״, השיב לו האיש.

״אם כן. תן נא לי את הנדר, שנדרת לזכות זקני, הרב חיים זיע״א״. ללא אומר ודברים הוציא האיש את סכום הכסף ונתנו לר״ח.

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

עמוד 126

כמה וכמה ספרים קדושים וחשובים, חיבר הרי״ף – רבי ׳אשיהו זיע״א. ביניהם; ״כסף נבחר״, אשר יצא לאור בשנת שע״ו בדפוס של אברהם אשכנזי בדמשק. ספר זה מכיל דרשות על התורה. בשל אי הצלחה בהדפסה, הדפיס הרי״ף שוב את הספר בשנת שפ״א בוונציה.

״כסף מזוקק״, גם הוא ספר על פרשיות התורה, על פ׳ דרך הדרש. ספר זה יצא לאור בשנת שפ״ח בוונציה.

כמו כן חיבר את הספרים ״כסף צרוף״, פירוש על משלי, אשר הודפס באמסטרדם בשנת שפ״ט. פירוש על איכה בשם ״כסף נמאס״, שלא נדפס עד היום. וספר שאלות ותשובות על ארבעה טורים בשם ״נבחר מכסף״. ספר זה נכתב לפני כארבע מאות שנה, ובמשך שנים רבות נותר בכתב יד, כפי שהעיד בזה מרן החיד״א זיע״א בספרו שם הגדולים אות יו"ד, שהגאון המחבר ז״ל חיבר ספר שו"ת ועודנו בכתב יד, כי בזמנו עוד לא הודפס. ורק בשנת תרכ״ט ראה אור עולם בארםצובא (חאלב) שבסוריה, ע״׳ המו״ל רבי אליהו ח׳ בן אברהם ששון.

הטעם לשימוש החוזר במילת ״כסף״ בשמות ספריו, מפני שהמילה ״כסף’ היא משורש  המילה ’נכסף״. כשם שאדם רגיל נכסף ומתאווה לכסף, כך היה הרב המחבר זיע"א נכסף ללימוד התורה הקדושה ולקיום מצוותיה. בבחינת ״טוב ל׳ תורת פיך מאלפי זהב וכסף״.

כפי שביאר זאת מו"ר שליט״א, בטוב טעם ודעת:

כי באמת, כיצד  האדם יכול לדעת אם הוא אוהב את ה^, באמת ובתמים?

לאחר כמאה ועשרים, האדם עלול לגלות שהוא כלל לא היה עובד את ה׳ באמת וח״ו יראו לו ההיפך שהכל היה מן השפה ולחוץ, והוא עשה מסירות נפש להבלי העולם הזה!

לדוגמא: אדם שצריך לטוס למקום מסו״ם, יקום בבוקר מוקדם כדי שלא יאחר את הטיסה, האם הוא יעשה אותם המאמצים כדי לקום כל יום לתפילה בזמן? האם העניינים האישיים קודמים ואילו עניני עבודת ה׳ הם במקום השני?

כל אדם ואדם צריך להיות נכסף כל העת לעבודת ה׳, מתאווה לעשות את רצון ה' כמאמר דוד המלך ע־ה: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳ לבי ובשרי ירננו לא-ל ח׳״.

בשבח הספר ״כסף צרוף״

מן הראוי לצטט כאן מספר שורות, מתוך ההקדמה שכתב רב׳ אשיהו פינטו זיע״א, לספרו ״כסף צרוף״ – פירוש על משלי. ומספר שורות מדבר׳ ההסכמה שכתבו על הספר רבני קהילת הקודש אשר באמסטרדם.

מעט מן המעט, מתוך הקדמת רב׳ ׳אשיהו פינטו זיע״א:

״אמר הצעיר יאשיהו בן לאדוני גביר ואביר כמוהר״ר יוסף פ׳נטו זלה״ה, יוסיף א-דני שפע ידו המלאה והרחבה, במידה טובה מרובה. ויעשה לי בית נאמן בתי הנפש למצוא דברי (חפץ) באמיתה של תורה, בשפה ברורה, ומשם בארה, לא יחטיא השערה, והפירושים שו״ת שתו השערה. אל הזקנים יושבי על מדין, וסמכו השומעים כל מדין וכל מדין. כ׳ זה כל האדם מבקש ה^, אל אלוקיו ידרוש, ליטול חלק בראש, בתורה הנסוכה מראש״.

״ובחמלת ה’ עלי כנסתי אוצרות כסף בספרי הנבחר, מכסף נבחר, אשר נדפס זה פעמיים. ומי אשר ׳בוחר יחובר אליו ספר מחוקק מכסף מזוקק, אשר כל עוד נפשי לבי ועיני לזכות בו את הרבים, ולהדפיס בעזרת מושיעי משגבי. כ׳ כל עוד נפשי בי לא אתן לעיני תנומה ויהי מה, עד יצא כנוגה צדק׳ אשר ינער בשמשי ורמשי הלוא מצער היא ותחי נפש׳״.

״ויהי מתוק בפי כדבש מצוף, ויה׳ שמו ’כסף צרוף; כ׳ צרפת׳ו כצרוף את הכסף, ובחנתיו כזהב שרים. ועל דבר הכסף אשר נכספה וגם כלתה נפשי לעבוד את ה' אלוקי קדושי, כל ימי היותי על אדמתי, עד מותי, היתה ל׳ נחלתי, בחצרות ה׳ מסתופף, כ׳ יש לכסף מצרף, ויצא לכלי צורף. והיו הדברים לאותות ולמאורות, אמרות ה׳ אמרות טהורות, ׳כסף צרוף׳ ובתוכו אהבה רצוף, מה מתוק כצוף דבש אמרי נועם, בשיח סוד ליראיו, יקרה היא מפנינים. וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים״.

מתוך הסכמת רבני קהילת קודש אמסטרדם:

״בואו ונחזיק טובה להבחור החכם ונבון יצחק בכ"ר משה לופיס פיר״רה, טוב עין הוא יבורך בברכת המוציא, כי קם ונתעודד להוציא לאור תעלומה ספר יקר הערך ’כסף צרוף' אשר הפליא לעשות נברא רבה נודע בשערים שמו, הלוא הוא החכם השלם ראש הדרשנים יאשיהו בכמוהר"ר יוסף פינטו, פירוש על ספר משלי״.

"חיכו ממתקים וכולו מחמדים, בפירושים נעימים מזוקקים שבעתים, בהני מילי מעלייתא דאגרא, דמשכי ליבא, מתבררים ומתלבנים ומתצרפים לאמיתה של תורה״.

כ"ד החותמים פה אמשטרדם יע״א, ג"ל למטמונים, יום שהוכפל בו כי טוב, בסדר ובשנת אלה המצות אשר צוה ה’ את משה לפיק (תפ״ ב). העומדים על התורה ועל העבודה, תוך אמוני עם סגולה ק״ק ספרדים ה"׳, אכי״ר.

דוד ישראל עט – יצחק חיים ן' דנא די בריל

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

מסאפי לצפת – ברוך מאירי

זהו סיפור אהבה על נער, בן 17, אשר החליט ללכד סבים כששים נערות ונערים, בעיר סאפי במרוקו, להכשירם במסגרת מיוחדת בצרפת ולעלות איתם להתיישבות בנגב.

הנער ממרוקו, אהרון(רפאל) נחמיאם, גדל וצמח על אדמת המולדת, אשר אותה כה אהב. כושר המנהיגות, שניכר בכל אשר פנה, בא לביטוי בשורה ארוכה של תפקידים שמילא: מזכיר מושב רמות נפתלי, מזכיר מועצת פועלי צפת, ראש עיריית צפת, ח״כ וסגן יו״ר הכנסת, חבר הנהלת הפדרציה הספרדית הישראלית והעולמית, יו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר בית נבחרי ההסתדרות ויו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל.

יהדות מרוקו: בין אירופה לאפריקה

מרוקו, בהיותה נקודת מפגש בין יבשות ותרבויות, דומה בכך לארץ ישראל – כמוה גם היא הייתה נתונה, ולמעשה עדיין נתונה, להשפעות מערביות, ומאידך חיה ונושמת תרבות מזרחית-ערבית. עובדה זו השפיעה רבות על תולדותיה ועל תולדות יהודיה. מרוקו נכללת בתחומה של יבשת אפריקה, אך בינה לבין אירופה מפרידה רצועת ים צרה (מצר גיברלטר), ובהיותה חלק מהעולם הערבי הרי שהיא כלולה ב׳מזרח התיכון המורחב׳.

היהודים יוצאי מרוקו נחשבים בישראל לאחת מ׳עדות המזרח', אולם בעבר כונו יהודים אלה דווקא בשם ׳מאגרבים׳ (׳מערביים׳). אמנם תושביה היהודים של מרוקו דיברו בשפה הערבית, אך אירופה הטביעה עליהם את חותמה בתחומים רבים: זיקתם לחכמי ספרד התקיימה זמן רב לפני גירוש היהודים מארץ זו, לא מעטים מהם היו דוברי לדינו, ואילו בדורות האחרונים פרחה בקרבם השפעת השפה והתרבות הצרפתית.

העדויות האפיגרפיות הקדומות ביותר שיש בידנו אודות הימצאם של יהודים במרוקו (שנקראה אז ׳מאוריטניה׳) הן מהמאה השלישית לספירה, אך ייתכן שיהודים חיו בארץ זו עוד זמן רב לפני כן. מקור השם ׳מרוקו׳ בא מהעיר מרקש, שנוסדה במאה ה-11. בשנת 536 הנהיג נגדם השלטון הביזנטי אפליות קשות, אולם בשלהי התקופה הביזנטית הוקל מצבם ופליטים יהודים מספרד הוויזיגותית מצאו מקלט במרוקו ומספרם בה הלך וגדל. ההיסטוריון אבן חלדון מספר על שבטים ברבריים שלמים שהתגיירו ולחמו בפולשים המוסלמים, שהחלו להופיע במרוקו במאה ה-7 והשלימו את כיבושה במאה ה-8. מאז ועד היום רובם המכריע של תושבי מרוקו הם מוסלמים, אבל בתוכם ניתן להבחין בין ערבים, שמוצאם מחצי האי ערב, לבין ברברים, שחיו במרוקו מקדמת דנא.

בשנת 740 מרדו כמה שבטים ברברים בחליף שישב בדמשק, ואכן עד המאה ה-17 מלכו במרוקו שושלות ממוצא ברברי.

מעמד היהודים והנוצרים תחת השלטון המוסלמי היה, כבכל ארצות האסלאם, כשל ׳בני חסות׳ (אהל-ד׳מה). דת האסלאם לא נכפתה עליהם, אך הם חויבו במס מיוחד ובהגבלות נוספות, שהיקפן השתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה.

בימי האידריסים היה מצבם של היהודים טוב. אידריס השני פתח בפני היהודים את בירתו החדשה, פאס, ובמאה ה-11 היו רוב תושביה יהודים. אך דווקא במאה זו, עם עליית שושלת המוראביטון, הורע מצב היהודים שם והוסיף והידרדר בתקופת המווחידון. שושלת זו הייתה ידועה בקנאותה הדתית וביקשה לכפות את האסלאם על כל נתיניה. בעקבות זאת נעלמה הנצרות ממרוקו – שגם כך הייתה מועטה – כמעט כליל, ואילו היהודים ידעו תקופת חורבן, שמד ודלדול. אברהם אבן עזרא מונה עשרים ושלוש קהילות יהודיות שחרבו. רבים מהם נהרגו על קידוש השם (ביניהם רבי יהודה הכוהן אבן סוסאן מפאס). אלפי יהודים המירו דתם, חלקם רק למראית עין, ואחרים עזבו את מרוקו(ביניהם בני משפחת הרמב״ם). הנותרים חויבו לחיות בגטאות ולענוד אות קלון.

תקופת הגזרות הסתיימה באמצע המאה ה-13, עם עלייתה של שושלת מרין, שבימיה התפתחה התרבות היהודית במרוקו ונוסדו ישיבות רבות. אט-אט נוצרה שכבה דקה של ׳יהודי חצר׳ בעלי מעמד מכובד, שהועסקו כמתורגמנים, כשגרירים או כמוכסים, אך הרוב המכריע של יהדות מרוקו עסק במלאכות שנחשבו ׳בזויות׳ בעיני המוסלמים (רוכלים, צורפים, חייטים, צבעים ועוד). אומנות אחת, ייצור מסרקות ברזל (ששימשו לעיבוד צמר הכבשים), נחשבה כמונופול יהודי.

יש לציין, שבכל התקופות הפכו היהודים שעיר לעזאזל, למשל, בעת בצורת, רעב, חילופי שושלות ומרידות שבטים. אחת התואנות להתערבותן של מעצמות אירופה במרוקו בפרט, ובצפון אפריקה בכלל, הייתה הגנה על היהודים שחיו שם.

בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד ורבים מהם מצאו מקלט במרוקו הסמוכה. השפעתם בקרב מארחיהם הייתה מכרעת; עד העת האחרונה היו לא מעטים מיהודי מרוקו דוברי לדינו. כמה מחכמי ספרד תיקנו במחצית המאה ה-16 את ׳תקנות פאס׳ – מעין קודקס חוקים המסדיר את ניהולה של הקהילה היהודית בעיר זו(במהלך הזמן אומצו התקנות גם בשאר הקהילות). בראש הקהילה עמדה ׳מועצת טובי העיר׳, שמנתה שבעה חברים, אחד מהם נשא בתואר ׳נגיד׳.

בשנת 1500 בקירוב ביקר ׳ליאון האשכנזי', מוסלמי שהתנצר, בעיר סאפי, שם מצא כמאה משפחות (על פי מאמרו של אליעזר בשן, ׳ברית', 22). באותה עת הייתה סאפי נתונה למרותו של קאיד ברברי, שמשל תחת חסותה של פורטוגל.

במאות ה-15 וה-16 כונו יהודי סאפי ׳טאג׳ר אל-שולטן׳, וזאת בשל היותם מקורבים למלך. רובם שימשו כסוחרים מטעמו, דבר שהקנה להם מעמד מיוחד בקרב הברברים שחיו באזור.

באותה עת היה הרב אברהם בן זמירו זצ״ל הדמות הבולטת בקרב יהודי סאפי. גדולתו באה לביטוי בעיקר במנהיגותו הרוחנית. יהודי העיר ידעו להעריך עובדה זו ודאגו עם מותו ומות ששת ילדיו להפוך את מקום קבורתם לאתר עלייה לרגל (׳קבר שבעת בני זמירו׳). יכולותיו של הרב בן־זמירו זצ״ל והקדושה שאפפה אותו הפכו לנחלתם של כלל יהודי מרוקו, אשר ייחסו לו סגולות מאגיות נשגבות. כדאי להדגיש, שאף המוסלמים נהגו לעלות לקברו במטרה לזכות בברכתו של הצדיק. אהרון נחמיאס העלה השערה מעניינת; לפיה השם ׳זמירו׳ מקורו בעיר זמורה (Zemoura)בגבול ספרד-פורטוגל, שבה ביקר בשנת 1983.

במאמרו של פרופסור בשן מובאת עדות מאלפת ונדירה של רב חובל אמריקני, יליד 1777, אשר אנייתו נטרפה בחוף מרוקו בשנת 1815. ביומנו מובא בין השאר תיאור מפורט אודות סאפי ויהודיה. באותה תקופה הייתה העיר קטנה ומוקפת חומה, ולכן היקף המסחר בה היה מצומצם, דבר שהשפיע לרעה על מצבם של היהודים. רב החובל האמריקני נתקל בבית אחד שבו נדחסו קרוב לעשרים משפחות יהודיות שסבלו ממצוקה קשה ביותר. בהמשך ביקר ב׳בית קדוש׳ והתבקש לשלם דולר אחד עם כניסתו. הכסף, נאמר לו, מיועד לשיפוץ המקום. מניחים כי מדובר בקבריהם של בני זמירו.

בין השנים 1895-1912 ידעה מרוקו פעילות ציונית ענפה ומרתקת. היא ׳הדביקה׳ בכך גם את יהודי אלג׳יריה, שדאגו לשלוח לקונגרס הציוני הראשון בבאזל (בשנת 1897) את מ׳ אטלי, שהיה למעשה נציג המגרב היחיד בקונגרס.

בשנת 1900 הוקמו במרוקו, בערים טטואן ומוגאדור, אגודות שיבת ציון הראשונות. הסוחר היהודי דוד בוחבוט ממוגאדור הודיע להרצל על הפצת השקל הציוני בכל רחבי המדינה.

באותה שנה גם נפתח בית הספר הראשון של אליאנס מטעם אגודת כי״ח (כל ישראל חברים) בסאפי. היה זה בית הספר היהודי הראשון בעיר זו שבו נלמדו מקצועות עיוניים ומקצועיים, ולא רק תורה.

אגודת חיבת ציון בסאפי נוסדה בשנת 1903, ובראשה עמדו מאיר בר-ששת ויעקב מורסיאנו. השניים כתבו ב-17 במרס 1903, בכתב רש״י יפה להפליא (ראה צילום), מכתב ל״הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, פאר לאומה ונשיא אלוקים, תיאודור הרצל.״ הכותבים מספרים כי התוודעו למושג ׳ציונות׳ מתוך קריאה בעיתונים ׳המליץ׳ ו׳היהודי׳.

בהמשך המכתב נאמר: ״…עוד אין לנו מושג נכון וידיעה ברורה בכל הנוגע לציונות. אין לנו שום ספר שיגיה אור על אי ידיעתנו ויבאר לנו מהי הציונות ומה טיבה. אין אתנו יודע על מה אדניה הוטבעו, ורק את השם שמענו ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו…

״בדעתנו, לאושרנו, כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון ומולידו, והוא גם אבי הציונות בכלל. הננו מרהיבים בנפשנו עוז לגשת במכתבנו זה לפני שיח הוד תפארתו, לבקש מלפניו כי ממרום שבתו ייתן לו, למזכירו הנאמן, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת מהי הציונות ולהביננו בינה איך ובמה נוכל גם אנחנו לעזור לפי כוחנו בבניין המפעל הגדול הזה. וגם לשוח לנו את הספר היקר ׳מדינת היהודים׳ בתרגום עברי, וכל הספרים המגיהים אור על הציונות הכתובים עברית. נכונים אנו לשלם מחירם אשר יושת עלינו…״

המכתב מסאפי עשה רושם רב על הרצל. הוא הורה למזכירו לשלוח בדחיפות את החומר המבוקש, אלא שהתשובה נשלחה ב… יידיש. לא עזרו מחאותיהם של ראשי הקהילה היהודית בסאפי – חומר הסברה ומכתבים ביידיש הוסיפו להישלח למרוקו מהנהלת הקונגרס הציוני. בסופו של דבר נאלץ מזכיר אגודת בני ציון בקזבלנקה לשבת ולכתוב מכתב חריף שבו נאמר: ״מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה. בשמי ובשם חבריי נבקש מכם לא לכתוב לנו עוד בשפה זרה, כי אם בשפת קודשנו, היקרה לנו מזהב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות? הן היו בעוכרינו לבולל אותנו לעשות כנוכרים. לכן כתבו לנו בשפה העברית, ומה לנו לחבק חיק נוכרייה?״

הבקשה לא נענתה. ייתכן שדבר זה מעיד, יותר מכול, על העובדה שראשי ההסתדרות הציונית לא ייחסו באותה עת חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון אפריקה.

מותו של הרצל, ולאחר מכן פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הביאו בעקבותיהם לניתוק מוחלט בין יהודי צפון אפריקה לבין ההנהלה הציונית. עד למחצית שנות העשרים לא טרחה ההנהלה הציונית לשלוח למרוקו אפילו שליח אחד בעל שיעור קומה. הפעילות הציונית במרוקו התחדשה רק בשנת 1909, ביוזמתם של צעירים יהודים ממשפחות אמידות.

מצבם של יהודי מרוקו הורע במידה מסוימת עם כיבוש אלג׳יריה על-ידי הצרפתים. בשנת 1912 כפו הצרפתים ׳הסכם׳ על שולטן מרוקו מולאי חפד לפיו הפכו למעשה לאדוני הארץ, כשהשולטן שומר על תוארו בלבד.

החל משנת 1921 החלו יהודי מרוקו ליטול חלק קבוע בקונגרסים הציוניים. אולם, מסתבר שהייתה זו השתתפות סבילה: שפת הקונגרסים הייתה יידיש או גרמנית, ואיש בהנהלה הציונית לא טרח להסביר לצירים מצפון אפריקה את נושאי הדיון או את תכניו. גם השלטון הצרפתי לא עודד פעילות ציונית ברחבי מרוקו. בשנת 1919 אסר המושל הוברט ליוטיי על פתיחתה של אגודה ציונית בקזבלנקה ומנע את הפצתו של עיתון ׳העולם׳, שיצא לאור בשפה העברית. בשנת 1923 נסגר סניף התנועה הציונית בפאס, ושנה לאחר מכן נאסרה הפעילות הציונית בכל רחבי המדינה. הגבלות אלו לא הוסרו גם כשהפכה התנועה הציונית במרוקו לחלק מהפדרציה הציונית בפריז. לפיכך, יהודי מרוקו נאלצו להזעיק לעזרתם שני יהודים ידועי שם – ליאון בלום (לימים ראש ממשלת צרפת) והמשפטן המפורסם רנה קסאן. הללו מיהרו להיפגש עם שר החוץ הצרפתי ולשטוח בפניו את זעקתם, אך ההגבלות הקשות הוסרו רק בחלקן. בשנת 1926 נפתח בקזבלנקה מועדון להפצת השפה העברית; הקרן הקיימת לישראל הורשתה לגייס תרומות; הופיע עיתון מצויר בשפה הצרפתית ואף נפתח סניף של אגודת מכבי. ברם, עידוד העלייה לארץ ישראל, נשמת אפה של הציונות, עדיין היה אסור בתכלית.

מסאפי לצפת – ברוך מאירי- יהדות מרוקו: בין אירופה לאפריקה

הרה״ג בן־ציון מאיר חי עוזיאל

לאחר פטירת הרה״ג יעקב מאיר נבחר הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל לראש הרבנים וראש״ל בחדש תמוז תרצ״ט.

הראש״ל עוזיאל נולד בירושלים ביום י״ג בסיון תר״מ (1880) והוא חוטר מגזע משפחה רמה ומיוחסת בישראל, היא משפחת עוזיאל מיוצאי ספרד, שנתנה ליהדות ולספרותנו התלמודית והפיוטית רבנים מפורסמים ומשוררים גדולים שמהם יש לציין.

ר׳ אברהם עוזיאל מגדולי הרבנים והחכמים של מגורשי ספרד, בפאם במרוקו, שאנו מוצאים אותו חתום על אחדות מתקנות מגורשי קסטילה בפאס שעליו כתבו ״אראלים ותרשישים… למרחוק שמעוהו… כלם יעידון יגידון כי אברהם ע״ה הנערב, אשר היה פאר הדור והדרו ונשיאו, ממזרח שמש עד מבואו הוליד את יצחק…"

ר׳ יצחק עוזיאל שנולד בפאס ועבר אח״כ לאמסטרדם וכיהן בה במשרת ראש הרבנים עד שנת ש״ע ושהיה כדברי גרץ ״מליץ ומשורר, מדקדק ומשכיל בחכמת השעורים״, רבו של שפינוזה ושל ר׳ מנשה בן ישראל, מתרגם ספר משלי אריסטו, וספריו הנודעים הם ספר מענה לשון בדקדוק, שירים וקינות שאחדים מהם נדפסו במחזורי אפריקה, בספר שובע שמחות, ליוורנו תרט״ו.

הרה״ג בן ציון מאיר חי עוזיאל הווה חוליה בשרשרת הרבנים הראשיים בא״י שהט­ביעו את חותמם לא רק על מהלך הענינים בה, אלא גם על הגולה הספרדית בעולם כלו שהעריצה אותו והתיחסה אליו כאל מנהיג רוחני עולמי המכוון את עניניה הדתיים, הרו­חניים והצבוריים. נפלאה ומופלאה היתה דרך התפתחותו ועליתו של הרב עוזיאל: מ״עלוי״ בישיבת ״תפארת ירושלים״ בה הצטיין בלמודיו׳ בשקידתו ובחריפותו, הוא עלה שלב אחרי שלב למרומי פסגת הצלחתו התורנית והגיע אל המשרה הגבוהה ביותר שאליה יכול לשאוף תלמיד חכם בא״י, היא משרת ראש הרבנים וראשון לציון.

כבן עשרים שנה (1900) מוצאים אותו מורה לתלמוד בישיבת "תפארת ירושלים״ ו״תלמוד תורה״ וארבע שנים אח״כ (1904) כמנהל שני המוסדות הללו. מאז, אין עלייתו פוסקת אף לרגע אחד. הוא מייסד את ישיבת המשתלמים ״מחזיקי תורה״; בשנת תרס״ג (1903) הוא משתתף בייסוד ״בית חנוך ליתומים לעדת הספרדים בירושלים״. בשנת תרס״ח (1908) הוא מארגן את בית המדרש לרבנים; בשנת תר״ע (1910) הוא מתמנה למורה התלמוד ״בבית המדרש לרבנים של חברת העזרה״ ומפליא את חבריו ואת רבותיו בגדולתו. בינתיים הולך שמעו של הרב עוזיאל הלוך והתפרסם גם בארץ וגם מחוצה לה כגדול בתורה וגם כדבר האומה בשאלות מדיניות בעניני הזמן של התקופה הגדולה שקדמה למלחמת העולם הראשונה. אין כל פלא, איפוא, שכאשר רצו קברניטי הישוב להעמיד ביפו, שהייתה אז המרכז היהודי החשוב בא״י, אישיות רבנית שתוכל לצאת ולבוא לפני הצבור כלפי השלטונות התורכיים, לא מצאו מועמד יותר מתאים ויותר מוכשר לתפקיד אחראי זה מאשר הרב עוזיאל. בחדש אלול תרע״ב (1912) נבחר הרב לראש הרבנים ליפו ותל־אביב והוא אז כבן שלשים ואחת שנה. לא הצורך ברב ספרדי ליפו הוא שהביא את ראשי הקהילה לידי בחירה זאת. הספרדים לא דרשו זאת והאשכנזים לא היו רוצים בודאי, לפלג את הקהילה המאוחדת, שרבה הראשי היה אז הרה״ג קוק ז״ל, ולהעמיד בראשה שני רבנים ראשיים! אך ההחלטה נתקבלה מתוך תועלת צבורית מדינית. ואמנם בוחריו לא אוכזבו ממועמדם. הרב הצעיר עוזיאל התחבב מיד על צאן מרעיתו ללא הבדל זרם ומעמד. הוא פעל במלוא הדינמיקה שבו לעמוד בפרץ עמו; השתדל לרומם את מצבה הרוחני של קהלתו, הכניס סדרים בבתי־הדין, יסד את התלמוד תורה ״שערי ציון״ ובעמידתו הגאה בפני ג׳מאל פשה, הצליח לבטל כמה גזירות רעות שיכלו להמיט שואה על הישוב. והנה מה שמספר מר יוסף שפרינצק ז״ל (יו״ר הכנסת) באחד מזכרונותיו על הרב עוזיאל ״בימים הנוראים״ של שלטון גמאל פשה:

״ג׳מל פשה המפורסם — איש הדיקטטורה האכזרית, אשר מאז ראשית בואו כיוון את חרונו כלפי הישוב העברי ועל הכל — כלפי הציונות והציונים. פרשה זו של שלטון ״מות יומת״ בעד כל גילוי ציוני, שקל, תמונת הרצל או כתביו — פרשה זו ידועה ואינה זקוקה לפירוט מחדש. כל מי שנתנסה בימים ההם זוכר את השתו­ללות המשטר, אשר עברה כסערת ״שכול ואבדון״ על הישוב, ואף הפילה חללים רבים. ליד חששות למה שעלול להתרחש, אולי בנוסח שחיטת הארמינים, באו גם דברי הרגעה בנוסח זה: כל הגזירות הנן אך ורק כלפי היהודים הזרים מרוסיה — הציונים — אויבי עותומניה. אחר לגמרי הוא היחס לילידי הארץ — היהודים אנשי הארץ מדורות שאין להם שייכות למגמה הציונית.

עם המחשבות והעצות להגנה עצמית ולפיזור העלילות על הישוב והציונות, עלתה השאלה כיצד לעורר את ״הכשרים״ בנאמנותם לתורכיה: לבקש דרך להגנה על שאיפת הציונות בהזדהותם אתנו, כמובן בצורה מותאמת לנאמנותם העותומנית וליסודות הדת ומסורת ישראל. דברתי על זאת עם ד״ר רופין שעמד אז, עד גירושו מן הארץ, בראש הישוב, והעליתי גם הצעה ״ממשית״. אכן קצת פאנטאסטית לפי תנאי הזמן, והיא: להניע את החכם־באשים של ירושלים, חברון וטבריה, שיתייצבו יחד לפני ג׳מל פשה, ובהודעה פומבית יכחישו, בתוקף נאמנותם לעותומניה, את העלילות על הציונות, הואיל ודבר שיבת־ציון הנהו מיסודי הדת היהודית׳ והיא הרי חוקית וכשרה בעותומניה במשך כל הדורות. אולם מי יניע את מנהיגי היהדות הרשמיים לעשות צעד שיש בו משום סיכון אישי והמחייב אומץ־לב רב ? תשובתי היתה — יעשה זאת ויצטרף למשלחת החכם באשה שלנו, ״הרב הספרדי של יפו ואגפיה״. אני מודה שבהציעי זאת התעוררו בי בעצמי היסוסים. בהסכמתם של החכם באשים בירושלים, חברון וטבריה, הייתי כמעט בטוח; לא היה להם מה לסכן הרבה מפאת מעמדם האוטוריטטי וגילם המופלג. אולם בן־ציון מאיר חי עוזיאל, החכם־באשי הצעיר שבחבורה׳ מה היה גורלו הוא, אם הדיקטטור יראה במשלחת ובהודעתה משום מעשה של מורדים במלכות? ד״ר רופין היה מלא חששות, אך הסכים להצעתי ומילא את ידי לנסות דבר. תפקידי היה, איפוא, ללכת אל החכם באשה ולהניעו להיות היוזם, לשכנע את חבריו־לבהונה ולארגן את דבר ההתיצבות לפני ג׳מל פשה. החלטתי לא לדחות את הענין, ובו ביום׳ בשעות הערב המאוחרות, הלכתי אליו. האכסקורסיה הקטנה מנוה צדק שביפו אל הבית שממול הגימינסיה ״הרצליה״ בו דר הרב עוזיאל, לא היתה אז מן הנוחות ביותר.

ברחובות ארבו הז׳אנדארמים התורכיים׳ ובלילה שרר משטר של האפלה משונה: ההולכים ברחובות חייבים היו לשאת בידם דבר־מה מאיר המודיע על הליכתם. בימי הצנע ההם לא כל אחד היה לו פנס, ויש שהסתפק בחצי קליפה של תפוה־זהב ובה תקוע נר דולק. עם תאורה זאת שמתי את פעמי לביתו של החכם־באשה.

דפיקתי על הדלת עוררה, כנראה, אי מנוחה בבית, מי יודע מי דופק בשעה מאוחרת כזו ? החכם באשה, אשר נרדם לשעה קלה אחרי יגיעת היום הקשה, קם חיש ובפניו ובעיניו תמיהה רבה: ״שומר׳ מה מלילה — הקרה משהו?״ לרגע נקפני לבי על מזימתי להכניס את האיש הזה להרפתקה מסופקת ואולי גם מסוכנת בתוצאותיה, אולם מה רבה היתד, התרגשותי למשמע תגובתו המהירה והנלהבת:

״זוהי שליחות נעלה למען העם ויש לקיימה מיד; תהיינה התוצאות מה שתהיינה, חובה לקיימה״. הוא מצידו מוכן ומזומן לקיים מצוה זו שהנה ״בבחינת קידוש השם״, ולואי וחבריו, נכבדי הרבנות, יענו לו בחיוב. ובמבוכה קלה הוסיף: ״אינני דואג למה שיקרה לי — גם לגרדום הנני מוכן למען ציון״. אולם ישנו דבר אחד שממנו היה רוצה להמלט: ג׳מל יכול לבטל את כהונתו וחסינותו בתור חכם באשה, ואז יחוייב בעבודת־צבא והוא, במעמדו עד כה, אינו יכול לשאת במיון של חייל בצבא תורכי. הודעתי להרב שהבאנו זאת בחשבון, ואם יהיה הכרח בכך נוכל למלט אותו מצרה זאת. למחרת השיחה יצא הרב עוזיאל, בתנאי התחבורה הקשים אז, ל״מסעות אל שלשת הערים הקדושות״ — ירושלים, חברון וטבריה. השליחות הצליחה. הרבנים הקשישים נאותו לקיים מצווה גדולה ״אשר בה הוראת השעה! וחובה קדושה״, המשלחת׳ ארבעה חכם־באשים, התייצבו לפני ג׳מל פשה וקראו לפניו את הודעתם, אשר נערכה על ידי ד״ר יוסף לוריד, ז״ל מטעם ובהסכמת הועדה המדינית שהייתה, אז בישוב.

למעשה, לא היו למשלחת כל תוצאות וכל תקלות שהן. הדיקטטור הקשיב באדישות ובאי תשומת לב לדברי הנציגים. המצב במלחמה באותה שעה הסיח את דעתו, ושליחי המצוה לא יצאו ״נזוקין משליחותם. והם כולם, ובתוכם בן ציון מאיר חי עוזיאל, שבו בשלום לעריהם ולבתיהם״.

אך הרב עוזיאל גורש לאחר מכן עם יהודי תל־אביב, השתתף בסבלם, הוגלה אחר־כך גם לדמשק ולא שב למולדתו אלא עם כבוש הארץ ע״י הבריטים.

שמו של הרב עוזיאל הוסיף להתפרסם גם מחוץ לגבולות הארץ לא רק כאישיות גדולה בתורה אלא גם כדבר ומנהיג מדיני ואעפ״י שמעודו לא רצה לשאת משרות בחו״ל, כשעמדה על הפרק בעית ממלא מקומו של הרה"ג יעקב מאיר בסלוניקי — לא נמצא בין כל רבני ספרד מועמד יותר מתאים מהרב עוזיאל למלא בהצלחה את המשרה הזאת(1919).

תקופת רבנותו של הרה"ג עוזיאל בסלוניק היתה אף היא, תקופה רבת מעשים לתועלת יהודיה של עיר זאת. סלוניק, בימים ההם היתה עדיין עיר ואם בישראל וקהלתה גדולה וחשובה וסואנת, ומאות מוסדות תורה וחסד, חנוך ותרבות בה, ועמדה במרכז החיים הכלכליים והמדיניים בבלקנים. מיום הגיע הרה"ג עוזיאל אליה עד יום צאתו ממנה לא היה מוסד חשוב או מפעל ראוי לשמו שהוא לא עמד בראשו. הוא נתן דחיפה עצומה להת­פתחות התנועה הציונית בה, עזר להפצת השפה והתרבות העברית בין הנוער, לחזוק למוד התורה ולבסוס מוסדות הקהילה.

אולם, יליד ירושלים הדבוק והקשור אליה באלפי נימים, לא יכול לחיות זמן רב הרחק ממנה ואחרי שלש שנות רבנות בסלוניק, חזר שוב למשרתו הכבודה ביפו ות״א, עד הבחרו לראש הרבנים וראש״ל בחדש תמוז תרצ״ט אחרי פטירתו של הרב יעקב מאיר. טקס הכתרתו התקיים ברוב פאר והדר בבית הכנסת רבן יוחנן בן־זכאי בירושלים.

מיום בחירתו למשרה רמה ונכבדה זו נפתחו לפניו אופקים רחבים וחדשים והוא הטיל על עצמו עבודות וטרדות מרובות בכל מקצועות החיים של הכלל והפרט והתעלה על ידם בשלבי ההנהגה התורנית והמדינית.

פעילותו לא הצטמצמה בענין אחד אלא הסתעפה לענפים מרובים ושונים ויחד עם העול והמשא של החיים הרוחניים והצבוריים בישוב ובמדינה היה הרב צריך לדאוג גם להצלת אחים בגולה, לקיומם של מוסדות תורה וחסד בישראל, יחסים מדיניים עם רבי השררה והשלטון בימי המנדט וקשירת קשרים עם מנהיגים של אומות העולם. ע״י כך היה שותף לדרכי יצירתו והתפתחותו של הישוב. במשך ימי רבנותו לא היתה הופעה צבורית או מדינית בא״י שהרה״ג עוזיאל לא השתתף בה. הוא היה, בין היתר, נציג הישוב במועצת הסוכנות היהודית, נציג הישוב בפני ועדת הכותל המערבי בירושלים, בועידת השלחן העגול בלונדון (1939), בפני הועדה האנגלו־אמריקאית (1945), בפני ועד האו״ט (1947) ועוד ועוד. בכל ההופעות הללו התיצב הרב עוזיאל, לא רק כמדינאי, אלא גם כנציג רוחני של עם ישראל וכשליחה של אומה עתיקה, ממש כאותם גדולי היהדות בתקופת הזוהר בספרד.

הרה״ג עוזיאל היה מהיר הכתיבה והשתתף בפרי עטו בהרבה עתונים שבועונים וירחונים וכל מה שיצא מתחת עטו היה קב ונקי.

ראשית הופעתו הספרותית שעשתה רושם גדול בעולם הספרות הרבנית בזמנו היא ספרו ״משפטי עוזיאל״ וג׳ חלקים על ארבעת חלקי השלחן ערוך, שרבנים גדולים שבדור סמכו את ידם והעמידום בשורה אחת עם הפוסקים הגדולים.

הוא היה הולך בדרכם של חכמי ספרד הראשונים: בחדושיו בהלכה לא היה מרקיע שחקים ולא יורד תהומות. אבל הבקיאות, הסדר וההגיון הבריא תופסים מקום רחב בכל ספריו ההלכתיים. חשיבות מיוחדת יש לספריו של הרה״ג עוזיאל בהלכה משום שרוב נושאי דבריו, הן שאלות שהזמן גרמן והדור זקוק להן.

״בספריו של הרה״ג עוזיאל — כתב הרב משה אביגדור עמיאל ז״ל — אנו רואים את הגאון הספרדי בה״א הידיעה, המצטיין׳ כמו כל גאוני ספרד בדורות האחרונים, בהיקף גדול, המתחיל מן הגמרא וגומר באחרוני האחרונים, מתוך השאיפה להגיע אל המסקנות להלכה ולמעשה ולשמור תמיד על הכלל ״כוחא דהיתרא עדיף״. הוא איננו מחטט ומנקר הרבה; דרכו היתה סלולה לפניו, על כל שאלה יש לו תשובה מיוסדת ומבוססת היטב ותמיד באופן של פשטות״.

בספרו ״מכמני עוזיאל״ מתגלה לא רק הדרשן והמטיף אלא גם איש המעשה: הוא לוהט ובוער כאש, כשהוא מלא רגש ושירה.

הוא השאיר בכתב־יד: ״דרושי עוזיאל״ ו״הגיוני עוזיאל״ על מחקרים פילוסופיים.

הרה״ג עוזיאל נפטר ביום כ״ד באלול תשי״ג (4.9.1953) והובא לקבורה ביום הראשון בשבוע, כ״ו באלול (6.9.1953) בהלויה ממלכתית כי כל העם, בלי הבדל עדה, מפלגה או זרם, ראה בו רב נאור, רועה־נאמן שהצטיין באהבה מובלטת לכל יהודי ולעם ישראל כלו.

הראשונים לציון, אברהם אלמליח– הרה״ג בן־ציון מאיר חי עוזיאל