מורשת יהדות מרוקו

ב) שלשלת יוחסין של משפחת אלקאיים על פי דוד אזולאי

ר׳ עמרם הוא אביה הראשון של המשפחה, שאליו יש לייחס את הפירוש לאזהרות ר׳ יצחק בר ראובן אלברג׳לוני המצוי בכמה כתבי יד.

בנו של ר׳ עמרם הוא ר׳ שמעיה, מחכמי תארודאנת, שאליו מיוחס הפיוט ׳שירו לאל בשירה׳ שנהגו לאומרו קודם ספירת העומר, ידיעה זו מקורה בכתב יד ר׳ דוד אלקאיים השני, כפי שכתב בראש הפיוט: ׳פיוט לספירת העומר לרבי שמעיה אלקיים זיע״א׳.

בנו של ר׳ שמעיה הוא ר׳ משה המכונה ׳ר׳ משה ושמעיה/ מחכמי תארודאנת, מחבר ספר ׳תועפות ראם׳(ליוורנו תקפ״ה), שאליו שלח ר׳ יעקב אבן צור מכתב בשנת תנ״ט. ר׳ משה זה נקבר ליד אביו ר׳ שמעיה בבית העלמין ׳תאדגאייא׳ הסמוך לתארודנאת, באותו בית העלמין מצוי ציונו של בבא יהודה וראובן ויזמאן המפורסם.

בנו של ר׳ משה הוא ר׳ יוסף, מדייני תארודאנת. חיבר בקשות הנמעאות בכמה כתבי יד, הידועה שבהן נתפרסמה על ידי נכדו ר^׳ דוד, כשבראשה כתובת מעניינת: ׳בקשה סי׳ אלף בית, נועם אל אל אשחר. שחיבר הרב הגדול ר^, יוסף לקאים לק׳ביר בבית הכנסת שלו שבה נגלה אליו אברהם אבינו ע״ה בהקיץ בתארודאנת יע״ה׳. בנו של ר׳ יוסף הוא ר׳ שמעיה, אף הוא מתארודאנת, שממנו קיימים כמה חידושי תורה שנשתמרו בכתבי היד.

בנו של ר׳ שמעיה הוא ר׳ דוד המכונה ׳הגדול׳, כדי להבדילו מנכדו, הוא מחבר ׳שירי דודים/ ר״ד הגדול היגר למוגאדור, שבה כיהן לעיתים מזומנות כדיין, וקיימים כמה פסקי דין ממנו. אף הוא כאבותיו משורר גדול היה, וחיבר ספר פיוטים שנקרא ׳מזמור לדוד/ שתחילתו נשתמרה בכתב ידו. פיוטים אחרים נדפסו בכמה ספרים וחלקם פזורים עדיין בכתבי יד. בנוסף לכך חיבר ספר חידושים על התנ״ך בשם ׳חסדי דוד הנאמנים׳. נפטר ביום ראשון ה׳ אדר תר״ז או תר״י.

מצבתו נתפרסמה אצל א׳ כנפו וש׳ אלדד, ׳שירת האבנים: שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור/ [תל-אבים 2023, עט׳ 617. השנה מחוקה, ומכיון שה׳ אדר נפל ביום ראשון בשנים אלו(שהרי בשנת תר״ו עדיין היה חי, ולאחר מכן אין לנו ידיעות אודותיו, ראיתי לתארך השנים כך, ואין להאריך שנות חייו יותר מתרי״ד – שגם בה חל ה׳ אדר ביום ראשון).

נשתמר בידינו זכרם של שניים מבני ר׳ דוד אלקאים הגדול: א. ר׳ יקותיאל שעבר להתגורר במראכש, והתמחה בעבודות עץ מסובכות, מביניהן אפשר להזכיר את בית הכנסת ׳צלאת־הדאן׳ במראכש שמסופר שבנאו ר׳ יקותיאל. לר׳ יקותיאל ואשתו דאדא (ממשפחת אפריאט) נולדו בן וארבע בנות, אחת מהן – חנינא – נישאה לר׳ מרדכי ב״ר שלמה אזולאי, בניהם, יהודה אזולאי היה סבא רבה של החוקר דוד אזולאי. ב. בנו השני של ר׳ דוד הגדול הוא ר׳ נסים, הלא הוא אביו של ר׳ דוד דוד אלקאיים, אין פרטים אודותיו מלבד כך שהיה חבר בחברת חסד ואמת (הברא קדישא). נפטר בי״ז טבת תרל״ט (1879) ונטמן במוגדור.

שבחי צדיקים

453

 

	כתובת השיר: פיוט לסיום הזוהר. מרובע.
	תיאור מעמד בהשתתפות רשב״י, ר׳ יהודה, ר, יוסי ובין גרים על פי בבלי שבת לג; הישיבה במערה, שבחי רשב״י וחבריו.		נושא השיר:
	מעין אזורית.		תבנית סטרופית:
	בשיר ארבע עשרה מחרוזות בנות ארבעה טורים דו צלעיים כל אחת: שלושה טורי ענף וטור אזור המלוות בפזמון רפרני.		מבנה:
אב.אב.אב.בב.אא / גד.גד.גד. גא / הו.הו.הו.הא / …		החריזה:
שמונה הברות בטור.		המשקל:
אני דוד קים חזק.		החתימה:
רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בַּר יוֹחַאי / בּוֹ מַהְלָלַי וְגַם שִׂיחָי (טור 5).		רפרין/פזמון:
אוטוגרף מקיף לד. קיים, כ״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 3499 ס־^ס, עבר 236; צילום כתב יד ׳שירי דודים׳, ירושלים תשמ״ג, עמ׳ 244.		מקורות:

 

מהדורת הפיוטים

אֶעֱרֹךְ שְׁבָחַי לַחַי / סַפֵּר מִקְּצָת נִפְלְאוֹתָיו

לְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחַי / שׂבַע שְׂמָחוֹת עִתּוֹתָיו

נִלְאֵיתִי לַעֲרֹךְ שִׂיחִי / טֶרֶם אַגִּיד פְּעֻלּוֹתָיו

אֵין מִי יַעֲרֹךְ תְּהִלּוֹתָיו / בַּאֲלָפָיו וְרִבְבוֹתָיו

5 רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בַּר יוֹחַאי / בּוֹ מַהְלָלַי וְגַם שִׂיחָי

 

נוֹדַעַת זֹאת בִּימֵי סְבֹל / צָרוֹת תַּנָּאִים נִרְשָׁמִים

לְשִׁבְחָם לֹא נָתְנוּ גְּבוּל / לְסַפֵּר בְּטִיב לְאֻמִּים

מִמִּשְׁכַּן הֵיכְלֵי זְבוּל / עַד מֶרְחָץ גַּנִּים וּכְרָמִים

בֵּית מִשְׂחָק בָּתֵּי עֵץ יְבוּל / מַהְלָלָם שָׁמַע בַּר יוֹחַאי

 

10-יָחִיד שָׁתַק וְלֹא עָנָה / רַבִּי יוֹסִי תּוֹךְ שְׁלָשְׁתָּם

דּוּמָם יָשַׁב גַּם לֹא גִּנָּה / וְהֶחְזִיק בִּבְרִית חֶבְרָתָם

בֶּן גֵּרִים קָרָא רִאשׁוֹנָה / מָה נָאוָה בִּנְיַן טִירוֹתָם

מָה נָאווּ שׁוּקֵי כָּל פִּנָּה / תְּחִיַּת וְנִשְׁמַת כָּל חַי

 

1. אֶעֱרֹךְ שְׁבָחַי לַחַי: הוא רשב״י בבחינת ׳צדיקים שאפילו במיתתן קרויים חיים׳(דב״ר האת הברכה). סַפֵּר מִקְּצָת נִפְלְאוֹתָיו: והם גם שבחיו. 2. לְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחַי: על פי תה׳ כב,טז. כאן: קשה לי לערוך שבחי רשב״י, כאילו לשוני דבקה לחכי וללסתותיי. שׂבַע שְׂמָחוֹת עִתּוֹתָיו:כל ימיו היו קודש המלווים שמחה רוחנית עדה״ב תה׳ טז,יא. 3. נלאיתי…פעלותיו: קשה לי לשוחח על דבר כלשהו לפני שאספר פעולות רשב״י בעולם. 4. אין…ורבבותיו: אין מי שמסוגל לתאר את כל שבחיו של רשב״י המגיעים לאלפים ולרבבות. 5. בו…שיחי: רשב״י הוא נושא דבריי הן בשיחה הן בשירה. 6. נודעת נרשמים: הרקע לעלילה המתוארת בשיר קשור בתקופת הרומאים, התקופה שבה סבלו חכמים ישראל, התנאים. נודעת זאת: עדה״ב יש׳ יב,ה. 8-7. לשבחם…לאמים: שבתיהם של הרומאים ומעלליהם תוארו על ידם ועל ידי אחרים, משוררים ואנשי התקופה. 7. לשבחם…לאמים: הם תיארו את הישגיהם הלאומיים בהפרזה ובהפלגה. 8. ממשכן היכלי זבול: את הישגיהם האדריכליים בתחום הבנייה, מוסדות והיכלות. מרחץ גנים וכרמים: מרחצאות, פרדסים וגנים עיבוריים. 9. בית…יבול: בתי תיאטראות ובתי שעשועים. בתי עץ יבול: בתים מתוצרת של עץ. מהללם…יוחאי: אה השבחים לרומאים שתוארו במעמד על ידי ר׳ יהודה שמע בר יוחאי בנוכחות ר׳ יוסי ויהודה בן גרים. 11-10. יחיד…גנה: ר׳ יוסי שתק ולא הגיב לא לשבח ולא לגנאי על מפעליהם של הרומאים. 11. והחזיק בברית חברתם: שמר על הקשר המשולש. 13-12. בן גרים…פנה: בן גרים התפעל ממפעלי הרומאים: בניינים, היכלות, שווקים ועוד, שזכו לשבח על ידו. (טורים אלה אינם ברורים, שהרי לא הוא שיבח אלא ר׳ יהודה). 13. תחי-ת…חי: מפעלים שיש בהם תחייה לכלל ולפרט.

 שירי דודים לר'  דוד אלקאיים- מאיר נזרי– רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בַּר יוֹחַאי / בּוֹ מַהְלָלַי וְגַם שִׂיחָי

2. טקסט עמוד 17
3. פיוט עמוד 454

ב. כתובות ישראל והתורה

1. 1. כתובת חביב טלידאנו ׳בסימנא טבא׳: כתובת חביב טולידנו עשויה כמעט במתכונתה ובלשונה של כתובת נג׳ארה על כלל סעיפיה ותנאיה החיוביים והשליליים בשני הבדלים גדולים ובשינויים אחדים. ההבדל הראשון קשור בזהות החתן והכלה, בעוד שהחתן והכלה הרשמיים בכתובת נג׳ארה הם ה׳ וישראל (אלא שמתחלפים בחלק של התנאים), הרי החתן והכלה בכתובת טולידנו הם ישראל והתורה. ההבדל השני הוא שפיוטו של נג׳ארה כולל ציור חופה שאחריה הכתובה, ואילו חביב טולידנו מתמקד רק בכתובה.
2. כתובת חיים כהן ׳אשרי העם שמע קול אלהים חיים׳: כתובתו של חיים כהן דומה לזו של חביב טולידנו יותר מאשר לזו של נג׳ארה, וגם היא פותחת הישר בשטר הכתובה ללא תיאור חופה. הפיוט פותח במחרוזת חגיגית, עובר לתאריך החופה שחל ׳בששי ביום שבת קדש' ומדלג על מקום החופה החסר ועל פירוט שמות החתן והכלה ושבחיהם. החתן מקדש את אשתו בנוסח קצר של תארים יאמר החתן לכלתא דא תורה תמימה׳ ומצהיר על התחייבותיו כלפיה. הכלה מביאה נדוניה של תרי׳׳ג מצוות, והחתן מקבל עליהן אחריות. אח׳׳כ מופיעים ארבעת התנאים השליליים: ׳שלא ישא אשד, אחרת עמה, שלא יגרשנה… שלא ימכור ולא ימשכן ספר תורה נאמנה ושלא ילך בדרך ויניחנה / כי אם יוליכנה׳. בהמשך מופיעים שני תנאים חיוביים: ׳מעשה ידיה לו׳ ו׳הדירה בארץ ישראל׳ ואחריהם בטחונות לכתובה: השבועה והעדים בדמות שמים וארץ.
3. כתובת סעדיה בן יוסף ׳אשרי העם ראתה שכינה עינימו׳: כתובה זו מהווה דגם כמעט מלא למבנה שטר הכתובה ההלכתית וסעיפיו ולזה של כתובות נג׳ארה וטולידנו. יתרה עליהן ב׳תוספת נדוניה׳, סעיף החסר בכתובות הנ׳׳ל. גם תנאי הכתובה השליליים דומים לשאר כתובות, אבל בתוספת תנאי אחד ’ושלא יפתנה למחול לו כתובתה׳… שאינו מופיע בהן. פרטי החתן ושבחיהם התופסים בכתובת נג׳ארה וטולידנו 6 טורים, תופסים 54 טורים בכתובת סעדיה (פי 9). בהשוואה לכתובות אחרות יש בה גם הדגשים ייחודיים: א. שילוב י׳ הדיברות בנדוניה והבדל בנמשל של כמה מסעיפי הכתובה כמו סעיף הסר,״כ המתואר בתיאור מידה של תרי׳׳ג מצוות לעומת תיאור תכלית בכתובות נג׳ארה וטולידנו ׳את האלהים ירא ואת מצותיו… כי זה כל האדם׳. בולטים בהיעדרם כמה סעיפים: עיקר ותוספת, מעשה ידיה ותכשיטיה, וחסרים בה ציור חופה בפתיחה, ז׳ ברכות המשולבות בכמה כתובות ומוטיבים של נחמה וגאולה.
4. כתובת יוסף גאנשו ׳אשרי עין ראתה מעמד הר סיני׳: הפיוט בנוי שני חלקים: א. מעמד הר סיני וי׳ הדיברות (מעין פתיחה) התופס כשליש מן הפיוט (33-1). ב. החופה והכתובה על סעיפיה שבין ישראל והתורה (81-34). בחלק השני מפורטים סעיפי הכתובה: תאריך החופה הוא בשבת שחל בו׳ בסיוון. עיקר כתובה הוא תרי׳׳ג המצוות, ותוספת כתובה היא תקנות חכמים וכיו׳׳ב. הנדוניה של הכלה התורה היא אריכות ימים כשכר לקיום מצוות עשה. התחייבויות החתן הן שאר, כסות ועונה כולל סעיפים כלכליים כמו פרנסה שמשמעם קביעת עתים לתורה ימים ולילות ותמיכה בתלמידי חכמים הלומדים בישיבה. מתנת החתן היא טבעות ונזמים, משל לתקנות חכמים וסייגיהם. גם אבי הכלה מעניק מתנה ׳ארץ חמדה ורחבה׳. סעיפים אחרים חסרים, כמו: הסך הכול, הדירה והירושה, ומבין ארבעת הסעיפים השליליים רק אחד מופיע ׳לא ישא אשה אחרת עליה^,. בטחונות הכתובה כוללים רק העדים בלי שבועה וקניין. מוטיב הנחמה והגאולה המלווה את רוב הכתובות חסר. הפיוט נחתם במשמעות מעמד הר סיני, החופה והכתובה ׳ הוּא אֱלֹהֵיכֶם וְאַתֶּם עַמּוֹ וְגוֹרָלוֹ'.

5.כתובת שלמה רוסו ׳ שִׁמְעוּ מְלָכִים ׳: הפיוט פותח במחרוזת חגיגית, עובר לתאריך החופה, ומיד מופיעים פרטי החתן ושמותיהם בתיאור קצר: ׳החתן הנעים עם בני ישראל, והכלה היפה ונעימה משיבת נפש תורה תמימה׳. אח׳׳כ פונה החתן לכלה ומקדשה במאמר קידושין מיוחד ׳הוי לי לאינתו על ידי האיש משהי. בהמשך מופיעים הסעיפים הכלכליים: המוהר (עיקר כתובה), ונמשלו – התחייבות ב׳תלמוד ומעשה׳, ותוספת כתובה ׳ לִגְדֹר גָּדֵר וּסְיָג סָבִיב לְבֵיתָהּ / וְלַעֲשׂוֹת מִשְׁמֶרֶת עַל מִשְׁמַרְתָּהּ'. נדוניית הכלה התורה היא 'רַמַּ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה וְשַׁסַּ"ה לֹא תַּעֲשֶׂה / פֵּרוּשִׁים .וְדָרוּשִׁים וַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה'. סעיף הסה״כ הוא ׳ וְרָצוֹן וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת ׳. תנאי הכתובה החיוביים, מעשה ידיה, הדירה והירושה חסרים, והתנאים השליליים הם שישה: 'שֶׁלֹּא יְגָרְשֶׁנָּה / וּבְדָת אַחֶרֶת וּבְרִית לֹא יְמִירֶנָּה / וְתָמִיד עַל לוּחַ לִבּוֹ יִכְתְּבֶנָּה', דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנָּה לְהַשְׁלִים אֶת חֻקָּהּ / בְּשָׁכְבוֹ וּבְקוּמוֹ לֹא יָמוּשׁ מֵחֵיקָהּ / 'לֹא יוּכַל לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה' ולהותירה בודדה. בטחונות הכתובה הם שלושה: שבועה, ערבות ׳ וּבַעֲרָבִים טוֹבִים עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים',ועדים בדמות ׳שמים וארץ׳. פיוט הכתובה נחתם בשירה ואיחול לכבוד החתן והכלה.

6.כתובת יוסף משאש ׳יום ששה בסיון: כתובת יוסף משאש הולכת בעקבות כתובת נג׳ארה רק מבחינת השם והסוגה, ואין היא דומה לה, לא לכתובה ההלכתית וגם לא לכתובות אחרות, וייחודה מתאפיין במה שאין בה: לא חופה ולא פתיחה חגיגית כלשהי, עיקר ותוספת כתובה, קניין ושבועה וכן התנאים לסוגיהם החיוביים והשליליים המאפיינים את כל כתובות התורה, אבל יש בה סעיפים אחרים: תאריך, פרטי החתן והכלה, מאמר הקידושין, הסכמת הכלה, הנדוניה, קבלת אחריות והעדים. הכתובה מתמקדת בשבחי החתן והכלה המשתרעים על פני 54 מבין 133 טורי הפיוט. עיקרו של פיוט – עלילת הכלולות ובה שלוש דמויות המקיימות ביניהם שיח משולש: תחילה מופיעה דמות החתן על צדדיה, בהמשך פונה החתן בהצעת קידושין לכלה ובמניית שבחיה על ידו, וזו משיבה לו גם כן בדברי שבח. בסופו של דו שיח מופיע אבי הכלה המוסר מעין הצהרת כוונות המופנות לחתן, שיש בהן הבטחות טובות במקרה של התנהגות חיובית מצדו כלפי כלתו, ואיומים כלפיו במקרה של הפרת התחייבויותיו.

7.כתובת יהודה קלעי ׳יאה לשבח לאל הגדול׳: כתובה זו (שמקורה בלאדינו) הולכת בעקבות מבנה הכתובה של נג׳ארה הכולל שני חלקים: ציור מעמד הר סיני כחופה (20-1), ואחריו נוסח שטר הכתובה (66-21). מבחינת נוסח הכתובה, חסרים בה כמה סעיפים: עיקר כתובה, מאמר הקידושין, אחריות שטר הכתובה ועוד, אבל מופיעים בה התנאים השליליים שבכתובת נג׳ארה וגם סעיף הירושה, ומבין בטחונות הכתובה רק סעיף העדים מופיע. ייחודה הוא בכמה שינויים כמו סעיף הירושה המנוסח בלשון של תנאי והבטחה: ׳ לְפִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הֶחָתָן לַעֲשׂוֹת מִצְוֹת וְחֻקִּים / הִבְטִיחוּ יְרֻשָּׁה הַשְּׁמוּרָה בַּשְּׁחָקִים ׳. כנ׳׳ל לגבי העדים המופיעים לקיום הבטחת ה׳ להציל את ישראל בשעת מצוקה, אם יקבלו את התורה במקום להיות עדים לקיום תוכן סעיפי הכתובה. כמה סעיפים מופיעים בהבלעה ובנוסח פיוטי בלי קישור רשמי, כמו: למניין שאנו מונים כאן; וצבי חתנא דא והוסיף;… ודא נדוניה…

כתובות ותנאים לחג השבועות-מאיר נזרי

עמוד 18

 

הילולת רבי מאיר בעל הנס ורבי יהודה בר אלעאי,

ביום שני הקרוב – י"ד באייר – פסח שני.

 ביום י"ד באייר בו חל פסח שני,

הקב"ה נתן הזדמנות שניה לאלה שלא יכלו

להקריב קורבן פסח ב-י"ד בניסן,

 בגלל שהיו טמאים או בדרך רחוקה וכו'.

 

מוסר השכל: גם לגאולתנו – יש הזדמנות שניה.

אם לא נגאלנו בפסח האחרון,

 אל ייאוש, נמשיך להאמין בקב"ה שיגאל אותנו בקרוב.

 

גם רבי עקיבא לא התייאש אחרי מות 24 אלף תלמידיו,

והצליח להעמיד דור חדש של 5 תלמידים – שהעמידו תורה בעולם:

רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי,

רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

על היום הקדוש הזה יד' באייר שהוא מידת "החסד שבהוד", אומר הזוהר הק',

שבמשך שלושים יום, מליל פסח בו קיבלנו אורות עליונים ועד לי"ד באייר – פסח שני.

ממשיכים להאיר אותם אורות – והרוצה יכול לקבל. אח"כ הם ננעלים.

לשון הזוהר הק': "ומאן דבעי למחמי למטרוניתא, יכיל למחמי".

"מכאן והלאה -ינעלון תרעי, ועל דא פסח שני" (זוהר ח"ג דקנ"ב ע"ב)

 

"אגורה באהלך – עולמים" (תהלים סא, ה).

הגמרא שואלת: "וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות?

 אלא אמר דוד המלך: יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה,

 

 דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה

 שפתותיו דובבות בקבר…  דאמר רבי יצחק בר זעירי מאי קראה {שיר השירים ז. י}:

 "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים"

לכן כדאי ללמוד מתורת הצדיק כפי שמופיע במאמר הזה,

 ואז בורא עולם יושיעך בכל אשר תבקש.

 

כאשר אנו לומדים את תורת התנאים הנ"ל,

אנחנו מתחברים אל נשמותיהם הקדושות.

הילולה = חתונה = התחברות הנשמה עם השכינה (אידרא זוטא).

 

ביום ההילולה של הצדיק, נשמתו נכנסת לפני ה' ככלה בחופתה,

 כך שהצדיק נמצא בשני עולמות:

מצד אחד, הוא נמצא מול פני ה' במרומים.

מצד שני, הצדיק משקיף ממרום על לומדי תורתו, והולכים בדרכו.

 

 ההתקשרות לצדיק, יוצרת התעוררות בעולם הזה,

וזו מעוררת התעוררות בעולמות העליונים.

 

רבי מאיר בעל הנס.

בעל הנס = מחזיק במפתח עשיית נסים.

 

אמירת "אלהא דמאיר ענני" ג' פעמים, ומתן צדקה לכבוד רבי מאיר,

 – פותחים שערי ישועה.

 

רבי מאיר – סנגורם של ישראל.

רבי מאיר הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא,

ונמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו:

רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא,

רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע.

 

רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא ורבי יהודה בן בבא.

 שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).

רבי אחא בר חנינא אמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים (עירובין יג ע"א).

 

רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף (עירובין יג ע"א).

מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.

רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א):

 "סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.

 

רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).

 

 רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).

 

רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים:

 נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה שלא חטאה.

 

לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע:

 "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' יד א) בני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}.

 רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים.

 

 רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דב' לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).

כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

 

הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

 

המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.

 אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).

 

דוגמאות נוספות ממשנתו של רבי מאיר,

 המשמש כסנגורם של ישראל:

 

כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהן:

 

רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 

פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו

 

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "הייתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

 

רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".

 

רבי מאיר אומר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).

 

רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל / וקורא קריאת שמע שחרית וערבית / ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).

 

רבי מאיר אומר:

 "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם ביטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו הרבה ליתן לך" (פרקי אבות ד, י).

 

רבי מאיר אומר:

 "כשאדם בא לעולם, ידיו קפוצות כאומר: כולו שלי ואני נוחל אותו. וכשהוא נפטר מן העולם, ידיו פשוטות כאומר: לא נחלתי מהעולם הזה כלום" (קהלת רבה ה).

 

רבי מאיר מפני מה אסרה התורה אישה נידה על בעלה? אלא כדי שלא יקוץ בה ותהיה עליו ככלה חדשה" (נידה לא:)

 

רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.

 

רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר אפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה. לאור הסיפור הבא:

רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.

כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית בין בעל לאשתו, כל שכן אצלו.

 

הקב"ה זיכה אותי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק',

 ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו מאירת הפנים לכל יהודי באשר הוא.

כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את הורי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל:

 

בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,

רבי מאיר היה מעורב עם הבריות.

רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל

 

רבי יהודה בר אלעאי.

 

"פתח רבי יהודה בר אלעאי – ראש המדברים בכל מקום" (ברכות סג ע"ב).

רבי יהודה: "התורה מאירה פני, בבחינת: 'חכמת אדם תאיר פניו" (ירושלמי שבת פ"ח, ה"א).

 התורה האירה פניה לרבי יהודה, והוא האיר פנים לכל אדם (נדרים סו ע"ב).

 

רבי יהודה בר אלעאי הוא תנא בדור הרביעי, ואחד מחמשת תלמידי רבי עקיבא המהווים את הבסיס למשנה. הוא הוסמך על ידי רבי יהודה בן בבא בשעת גזירות השמד, ונאלץ לברוח משהשלטון הרומאי בראשות אדריינוס קיסר עם חבריו (סוכה פ"א ז). הוא למד תורה אצל מו"ר אביו התנא רבי אלעאי שהיה תלמידו של רבי אליעזר בן הורקנוס. הוא גם למד אצל רבי טרפון בלוד (מגילה כ). הוא נולד באושא שבגליל, והאריך ימים.

 

רבי יהודה אומר: "הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון" (אבות ד, יג).

 

רבי יהודה אומר: "כל שאינו מלמד את בנו אומנות, הריהו כאילו מלמדו לסטות (קידושין כט.).

 

רבי יהודה אומר: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהם יורדים, יורדים עד עפר, וכשהם עולים, עולם עד לכוכבים" (מגילה טז.).

 

רבי יהודה בר אלעאי היה מורה הוראה לבית הנשיא (מנחות ק"ד).

 

נאמר עליו בגמרא (ברכות יח ע"ב): "מעשה בחסיד אחד": מיום שנולד ועד מותו לא נמצא בו חטא, מלבד עז שגידל לשתות חלב, בגלל שהיה גונח בליבו, והרופא ציווהו לשתות חלב עזים. מעשה זה היה בניגוד לתקנת חכמים שאסרו לגדל בהמה דקה בא"י (תמורה ט).

רבי יהודה בר אלעאי היה נושא ונותן בהלכה עם חבריו תלמידי ר' עקיבא.

 

מחלוקת בין ר' יהודה ור' מאיר או ר' שמעון –

ההלכה כר' יהודה (עירובין מו, ע"ב).

 

 יוצא שחלק נכבד מפסקי ההלכה, הם אליבא דרבי יהודה. יותר משש מאות הלכות של ר' יהודה נמצאות במשנה. מלבד מסכת קינים, אין מסכת שלא הוזכר בה שמו של ר' יהודה. גם בתוספתא ובספרא, מופיע שמו של ר' יהודה יותר פעמים מכל שם אחר. לא רק בהלכה הוא מוזכר, אלא גם באגדה, והיה מהפוריים ביותר מבין התנאים. רבי יהודה לא קיבל עליו משרת חכם, מפני שדעתו לא הייתה מיושבת עליו, היות ובניו מתו בחייו (מ"ק כ"א. שמחות פ"י), ולכן אמרו עליו "חכם לכשירצה" (גיטין ס"ז).

 

תלמידיו היו מחכמי הדור החמישי לתנאים: ר' אלעזר בר' שמעון (סוטה לד ע"א), ור' ישמעאל בר' יוסי (סוכה יח ע"א). גם ר' יהודה הנשיא מסדר המשנה, היה תלמידו (שבועות יג ע"א). ר' יהודה היה "מוריינא דבי נשיאה" כדברי הגמרא (מנחות קד ע"א). כלומר, היה מורה הוראה בבית הנשיא, שעל פיו היו עושים כל דבריהם כדברי רש"י.

הגמרא במסכת (שבת לג ע"ב) מספרת על ויכוח בין שלושה חכמים על היחס לרומאים. רבי יהודה שיבח את מעשי הרומאים, לעומת רבי יוסי ששתק {נמנע}, ורבי שמעון בר יוחאי שגינה את הרומאים. בעקבות זאת, הרומאים קידמו את רבי יהודה, והוא נחשב "ראש המדברים בכל מקום", ונתעלה בצווי המלך. רבי יוסי הוגלה, ועל רבי שמעון נגזרה מיתה, דבר שאילץ אותו להסתתר במערה בפקיעין במשך 13 שנה.

בני דורו עסקו בתורה יותר מדורו של משה, יהושע וחזקיה. אמרו עליו שבישיבתו היו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת מרוב עוני, ועוסקים בתורה (סנהדרין כ).

רבי יהודה היה עני ביותר, עד שהוא ואשתו התכסו במעיל אחד. הגמרא מספרת: "זימנא חדא גזר רשב"ג תעניתא, ורבי יהודה בר אלעאי לא אתי לבי תעניתא. אמרין ליה "לא אית ליה כסויא". שדר ליה גלימא ולא קביל, דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא! מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא".

תרגום:  רשב"ג קבע תענית ציבור, ורבי יהודה לא בא. אמרו לרשב"ג: אין לו מה ללבוש. שלח לו גלימה, ולא קיבל. הרים מחצלת ונעשה נס. השליח ראה שיש זהובים רבים מתחת לשטיח. אמר לו: לא נוח לי ליהנות בעולם הזה.

 

רבי יהודה בר אלעאי היה יפה תואר

"חכמת אדם – תאיר פניו" (קהלת ח' א').

הגמרא מספרת על מין אחד שראה את רבי יהודה כשפניו מאירות. אמר: אדם זה יש בו אחד משלושת הדברים הללו: או שותה יין, או מלווה בריבית, או מגדל חזירים. בעבודות הנ"ל ניתן להרוויח כסף, בקלות ללא השקעה רבה. שמע רבי יהודה ואמר: תיפח רוחו של אותו האיש. אין בי שום אחד מהם. להלוות בריבית ולגדל חזירים, אסור לי מן התורה. יין אני לא שותה,  ואפילו מצוות ארבע כוסות בליל הסדר בפסח, גורמת לי לכאבי ראש עד שבועות, ואני קושר את ראשי בצעיף, כדי להקל על מיחושים בראשי. אלא, פני מאירות, בזכות התורה שאני לומד שנאמר: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח' א', ירושלמי שבת פ"ח, ה"א).

 

יש המסבירים את עניין קשירת הראש בצעיף בין פסח לשבועות כך: ידוע שחג מתן תורה הוא יום הדין לקבלת התורה. האדם יכול לקבוע כמה חידושים יחדש באותה שנה. לכן, רבי יהודה היה מתאמץ בלימוד תורה בימי ספירת העומר עד שכאב לו הראש, ונאלץ לקשור את ראשו, כדי לזכות במנה אחת אפיים של חידושי תורה, כפי שאכן הוא השיג: 600 הלכות נאמרו בשמו במשנה, והלכה כמותו בכל מקום.

 

רבי יהודה בר אלעאי – האיר פנים לכל אדם.

 

 הגמרא מספרת על איש אחד שכעס על אשתו {כנראה הקדיחה תבשילו}, ואמר לה: "הריני נודר שאין את נהנית ממני דבר, עד שתלכי ותטעימי את תבשילך לרבי יהודה ורבי שמעון. הלכה אותה אישה לרבי יהודה וסיפרה לו את דברי בעלה. רבי יהודה טעם מן התבשיל ואמר: ומה, לעשות שלום בין איש לאשתו אמר הקב"ה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים, אני על אחת כמה וכמה. {כמו במקרה של רבי מאיר שאיפשר לאישה לירוק לו בעין, למען שלום בית}. רבי שמעון לא טעם מהתבשיל, כדי שלא יהיו רגילים בני אדם לנדור נדרים (נדרים טא ע"ב).

 

רבי יהודה בר אלעאי – השתדל לשמח חתן וכלה.

 

 היה נוטל ענף של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: "כלה נאה וחסודה" (כתובות יז ע"א). רואים שהיה מעורב עם הבריות.

בערב שבת, נהג רבי יהודה להתקלח במים חמים, ולהתעטף בסדינים מצויצים, כדי לקבל את פני שבת המלכה, ודמה למלאך ה' צבאות (שבת ע ע"ב).

בערב תשעה באב, היו מביאים לו לסעדה המפסקת פת חרבה במלח, וישב בין תנור וכירים ואכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו (תענית ל).  הצטער הרבה על גלות השכינה, ועל חורבן בית המקדש.

רבי יהודה בר אלעאי התפרנס מיגיע כפיו, "וכד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה. אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה (נדרים מט). בדרכו לבית המדרש, היה לוקח חבית מים על כתפו – כדי להתפרנס.

הוא גם אמר: "כל מי שאינו מלמד את בנו אמנות, הריהו מלמדו ליסטות" (קידושין כט ע"א).

 

 

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא:

רבי יהודה בר אלעאי בנוסף להיותו גדול בתורה, והלכה כמותו בכל מקום,

 היה מעורב עם הבריות, ומחובר לכלל ישראל.

 

 

 

בברכת תורת הנגלה והנסתר

   משה אסולין שמיר

 

נ.ב.

ביום ההילולה של הצדיק – י"ד באייר, כדאי ללמוד מתורתו של הצדיק.

במאמר  אותו אתה מחזיק בידך, הובאו גם משניות משמו.

להדליק נר  לעילוי נשמת הצדיק.

 

ורק אז לבקש מבורא עולם שבזכות הצדיק ותורתו,

 ישפיע עליך בורא עולם מטובו.

 

כתובות ותנאים לחג שבועות בקהילות ישראל-מאיר נזרי

הספר שלפנינו ׳כתובות ותנאים לחג השבועות בקהילות ישראל׳ נחלק ל-2 חטיבות: חטיבה א׳ בת 3 חלקים: פרקי רקע, פרקי מבוא וחלק מרכזי הדן בפירוט בכתובת ר׳ ישראל נג׳ארה ׳ירד דודי לגנו׳ המהווה מקור השראה לשאר היצירות. חטיבה ב׳ ־ מהדורה של 20 פיוטי כתובות ותנאים, כשהם ערוכים, מנוקדים ומפורשים בליווי מקורות ומבואות הנחלקים ל-2 קבוצות: א. כתובות מקהילות ספרדיות ובראשן כתובת נג׳ארה מצפת; קהילות מהאמפריה העתומאנית: בלגרד, בוסניה, סלוניקי ותורכיה, וקהילות ממרוקו: סאלי, מכנאס וצפרו. ב. כתובות ותנאים מקהילות שבארצות אשכנז: גליציה, פולין, לטביה, אוקראינה, ליטא וגרמניה.

מהדורה זו היא הרביעית בתחום השירה והפיוט מאת דר׳ נזרי. היא וקודמתה ׳פיוטי הדרן לסיום מסכת ולסיום הש״ס בקהילות ישראל׳ יצאו לאור במוסד הרב קוק בירושלים, מיסודם של הרב י. ל. מימון ודר׳ יצחק רפאל (תש״פ). שתי המהדורות הראשונות: ׳שירת הרמ״א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו׳(תשע״ג) ו׳היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא׳ (תשע״ח) יצאו לאור במרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית בירושלים, מיסודו של פרופ׳ משה בר אשר.

זהו ספרו השביעי של החוקר העוסק בחקר השירה והקהילה. 3 ספריו האחרים עוסקים בחקר קהילות ישראל ב׳סג׳למאסא (בהנהגת חכמי אביחצירא) ומנהגיהן במעגל האדם והשנה בהוצאת אוני׳ בר אילן (תשע׳׳ג, תשע״ו ותשע״ח). החוקר שימש מרצה וחוקר בתחום השירה והפיוט בבר אילן בחסות האקדמיה למדעים וההדיר למעלה מ-600 פיוטים מקהילות שונות.

פתח דבר

בפתח דבר זה כשמו כן הוא אנו פותחים בסקירה כללית של היצירות הנידונות, הן היצירות הפיוטיות שרובן כתובות לשבועות והן היצירות הפרוזאיות שרובן תנאים לשבועות, כאשר כל יצירה זוכה לסקירה משלה. נפתח בסקירה של כתובות ה׳ וישראל, נמשיך בכתובות ישראל והתורה ונסיים בתנאים לשבועות אלה שבשירה ואלה שבפרוזה.

א. כתובות בין ה׳ וישראל

1. 1. כתובת ר׳ ישראל נג׳ארה ׳ירד דודי לגנו׳: כתובת נג׳ארה כוללת שני חלקים: ציור חופה של ה׳ וישראל כמשל למעמד הר סיני(1־18) ונוסח שטר כתובה ההולך בעקבות דגם שטר הנישואין לכל סעיפיו: פרטי החתן והכלה, תאריך החופה ומקום עריכתה; התחייבויות יסוד: שארה, כסותה ועונתה: הסעיפים הכספיים: עיקר כתובה ותוספת, מוקדם ומאוחר, נדונייתה וסך הכול; תנאים ובטחונות לפירעון הכתובה: קבלת אחריות, קניין, שבועה ועדים. בחלק של התנאים מסתברת חופה נוספת זו של ישראל עם התורה. בתנאים החיוביים: מעשה ידיה, הדירה והירושה מסתברת חופה כפולה, אולם בתנאים השליליים מתבהרת יותר החופה של ישראל והתורה: 1. ׳ושלא ישא אשה אחרת עליה מילדי נכרים הנלוזות׳ (=לא לפנות להשקפה אחרת המנוגדת לתורה). 2. ׳ושלא יניחנה מתוך כעס והתרשלות׳… (=לא להתרשל בלימוד תורה). 3. ׳ושלא ימשכן כלי חמדה ולא ימכר׳ (ספר תורה). 4. ׳ושלא יצא למקום רחוק… כי אם ספר תורה מונח נגד לבו׳. הפיוט נחתם בחתימה חגיגית הנקשרת ל׳אשרי העם שככה לו', שהקהל אומר בעת הובלת ספר התורה מן ההיכל לבמה.

חידושים בכתובת נג׳ארה: א. כתובת נג׳ארה, שבה נפגשים הדוד והרעיה בחופה מהווה מפנה ביחס לכלל שירי נג׳ארה המוסבים על תקופת הפרידה. ב. הכתובה היא גם מפנה רעיוני וזאנרי גם ביחס לכל המקורות הפיוטיים ואחרים שקדמו לכתובת נג׳ארה המתמקדים בתיאור חופות לדוד ולרעיה, עד שבא נג׳ארה ויצר גם את כתובתם. ג. המבנה האמנותי הכולל חופה כפולה: חופת ה׳ וישראל, המשתקפת ממרבית בתי הפיוט וחופת ישראל והתורה המשתקפת בחלק של התנאים שישפתח דבר בהם מסר ותנאי לחידוש ברית ה׳ עם אומתו. ד. התורה היא נמשל להרבה מסעיפי הכתובה: עיקר ותוספת, מוקדם ומאוחר, דירה וירושה, וכל התנאים השליליים מוסבים עליה, ביטוי לרעיון שהתורה היא התוכן העיקרי לנישואי ה׳ וישראל. ה. גם נושא הגאולה שזור בכתובת נג־ארה כמשתקף משיבוצים מקראיים שונים הלקוחים מנבואות הנחמה והגאולה לעתיד לבוא. ו. הכתובה היא יצירה פרודית רק בנוסחה, אבל בתוכנה היא יצירה אלגורית ההופכת את שטר כתובת הנישואין לנישואי הקב״ה וישראל. ז. הרובד הלשוני של הכתובה משולש: לשון הכתיבה הארמי(הרובד הפרודי), הרובד המקראי השיבוצי החותם בדרך כלל את המחרוזת והרובד המדרשי המשתמע מהקשר השיבוצים למדרשיהם. ח. כתובתו של נג׳ארה הונצחה במחזור לשלוש רגלים ובבית הכנסת והפכה מעתה לחלק בלתי נפרד מ! התפילה וממנהגי חג השבועות ביחס לשאר הכתובות שיועדו רק ליום שני בחו ל.

כתובת ר׳ יוסף אלמושנינו ׳אשירה לה׳ כי בו שבת׳: כתובה זו אינה מכילה אלא חלק מסעיפי כתובת הנישואין, אבל יש בה נושא חדש ביחס ל^{זו ש}ל נג׳איי^,׳ והוא שילוב ז׳ ברכות של החופה בפיוט. מעמד הר סיני שבו נפתח הפיוט הוא הנמשל לציור החופה והקידושין בין ה׳ לישראל. בסעיפי התחייבויות החתן לכלה: מזונותיה, כסותה, פדיונה, רפואתה ועונתה – נחתמות המחרוזות כל אחת בחתימה של אחת מז׳ ברכות (33-25), ואחריהן מופיע אזכור הדיברות וקבלת עול תורה ומצוות (42-34). המסר העיקרי המסתבר על פי הקשר הכללי של הפיוט הוא ההתניה של קיום התחייבויות ה׳ לישראל בקיום התורה על ידם.

כתובת ר׳ דוד פארדו ׳דרך כוכב מיעקב׳: גם כתובה זו מחקה את כתובת הנישואין רק בחלק קטן מסעיפיה, אבל מוסיפה נושא חדש על זו של אלמוזנינו ומשדרגת אותה בשילוב ז׳ ברכות עם י׳ הדיברות. היא נחלקת לשלושה חלקים: א. מתן י׳ הדיברות, כאשר כל מחרוזת נחתמת באחת מהן לפי סדרם (33-1); ב. תיאור מעמד הר סיני(51-34); ג. חתימת כל מחרוזת באחת מד ברכות (81-52). המסר של השילוב הכפול ברור: קיום ברית של חופה וקידושין בין ה׳ לישראל מותנה בקיום י׳ הדברות על ידי ישראל המייצגים את כלל התורה.

כתובת ר׳ רפאל משה אלבאז ׳דודי ירד לגנו׳: גם כתובה זו אינה מחקה את כל סעיפי כתובת הנישואין, והיא מתמקדת במעמד הר סיני ומתן תורה ובמרכזם עשרת הדיברות המפרנסים מחצית מבתיה (טורים 39-1), ורק אחר כך באים הסעיפים הפרודיים: עיקר כתובה, תוספת, נדוניה וסך הכול. בין שני חלקי הפיוט מופיעה חוליית מעבר המקשרת בין שני החלקים: 'כַּלָּה נְעִימָה אִם תִּקַּח אֲמָרַי וְתוֹאִיל / לְדַקְדֵּק בִּפְרָטֵיהֶם כַּמְּפֹרָשׁ עַל יַד יְקוּתִיאֵל / הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל'. המסר ברור: ברית ה׳ עם ישראל מושתתת על ברית ישראל עם תורתו, וקידושי ה׳ את ישראל מותנים אפוא בקבלת התורה וקיום מצוותיה.

כתובת ר׳ זאב וולף בוכנר הכהן ,זרח משעיר׳ (בספרו ׳שירי תהילה׳, ברלין תקס׳יח/1808, עמי ט-יא). כתובת בוכנר היא הקרובה ביותר לזו של נג׳ארה באשר ־היא כוללת מבנה משותף הכולל שני חלקים: א. תיאור מעמד הר סיני בציור של חופה בין ה׳ וישראל בפתיחת הכתובה בהיקף דומה (18-1). ב. שטר הכתובה הפיוטי לסעיפיו הפותח בסעיף התאריך ׳בששי בשבת… למנין שאנו מונין.״׳. המפנה העיקרי בכתובת בוכנר ביחס לכתובת נג׳ארה הוא שילובם של י׳ הדיברות החותמים את עשר המחרוזות האמצעיות (61-32). זאת ועוד, באשר הנמשל לסעיפים הכלכליים והכספיים הוא י׳ הדיברות, הנה אחד לדוגמה: ׳ואנא אפלח… כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ששת ימי המעשה, וביום השביעי ירגיעו וינפשו… זכור את יום השבת לקדשו׳.

הכתובה החסידית הפרוזאית: כתובה זו מופיעה במהדורות שונות, המפורסמת שבכולן היא מהדורת פיעטרקוב תרע׳׳ג. שייכת גם היא לכתובות ה׳ וישראל אבל היא שונה מהן בכמה צדדים: א. היא איננה ערוכה כפיוט הנחלק למחרוזות, אלא כתובה בפרוזה בלתי חרוזה והולכת בעיקבות כתובת הנישואין. ב. מבחינת הנוסח היא מחקה את שטר הכתובה האשכנזי על סעיפיו בדומה לזו של בוכנר. ג. המקורות העיקריים המפרנסים אותה אינם רק מקרא ומדרש, אלא גם מקורות קבליים נוסח הזוהר והאריז׳׳ל. ד. סגנונה הוא חסידי קבלי, ורובדה הלשוני שייך ללשון ימי ביניים. ה. היא מאוד מקיפה וכוללת פרטים רבים לכל סעיף. ה. בכל נוסחיה היא מיוחסת ככתובתו של ר׳ ישראל נג׳ארה, או כטעות או בכוונה כדי לזכות למעמד מקובל.

כתובות ותנאים לחג השבועות-מאיר נזרי

עמוד 15

יִצְהַק בֶּן־שֵׁשֶׁת בֶּרְפֶת (הריב״ש)

נולד בשנת 1326 בבארצלונה, נפטר בשנת 1408 באלג׳יר

גם בתקופת ירידתה היתה השירה העברית־הספרדית קניינם של רבים. בשעת הצורך ידע כל משכיל יהודי לשקול ולחרוז, ולמחנה המשוררים נצטרפו מזמן לזמן גם אנשים שעיקר עיסוקם היה בשדה התלמוד וההלכה׳ הפרשנות והפילוסופיה. סמוך לשנת 1370 נתעורר ויכוח פיוטי בין המשוררים העברים של בארצלונה וחרונה, ומשתתפיו דלי־הכישרון בוודאי שלא הרימו את קרנה של השירה העברית השוקעת. אבל מעניין הדבר, שבוויכוח זה נטל חלק צנוע גם אחד מגדולי ההלכה שבדורו, הוא ר נסים גירונדי (הרץ), וכן חסדאי קרשקש הצעיר, שלימים נתפרסם כמחבר הספר הפילוסופי ״אור ה״.

לפיכך אין תימה, שאנו מוצאים במחנה המשוררים גם את הרב יצחק בר־שש־ ברפת (בקאטאלאנית! [perfet] נודע בעיקר בשם הריב״ש), בעל התשובות הרבות בהלכה׳ החשובות כל כך להיסטוריון התקופה. הריב״ש היה מנהיג רוחני מוכר של בני עמו בספרד, ולאחר־מכן בצפון אפריקה. שמו לא נשכח שם עד ימינו׳ והיהודים החרדים הולכים להשתטח ולהתפלל על קברו שבאלג׳יר. בתחום השירה הצליח הריב״ש יותר מרוב בני דורו הנמושות. הוא הכיר יפה את יצירות המשוררים הראשונים וכתב לפי דוגמתם פיוטים בסגנון קל ורהוט ובמקצב ערב לאוזן.

יִצְהַק בֶּן־שֵׁשֶׁת בֶּרְפֶת (הריב״ש)

[423]

[הפרידה]

לְכָל צֳרִי אֶמְצָא כִּי אִם לְנוֹד דּוֹדִים,/ דַאְגוֹת לְבָבוֹתַי גָּזְלוּ תְּנוּמָתִי.

מִדֵּי תְּמוּנָתוֹ אָשּׁוּר, בְּהִכָּבֵּד / חֹשֶׁךְ בְּכָל בֵּיתִי, תֵּרֶב דַּאֲגָתִי.

אָחִי, הֲיֵשׁ תַּעְנוּג מָתוֹק כְּסוֹד רֵע – / אֵשֵׁב לְעֻמָּתוֹ אוֹ הוּא לְעֻמָּתִי?

הַאֶעְלְצָהּ אַחַר נוֹדוֹ? וּפְרוּדוֹ / שָׁקוּל כְּהִפְרֵד רוּחִי וְגוּפָתִי!

הָהּ עַל זְמַן הִפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵהוּ / וָאֶמְסְכָה יֵינִי בַּעֲדוֹ בְּדִמְעָתִי!

 

1. 1. כי אם — מחוץ; לבבותי — במקום: לבבה ועל שני הלבבות של האדם עיין לעיל בכרך א׳, בביאורים לשיר 56 בית 2 3 תמונתו — של הידיד. 3. כסוד (בר׳ מס, ו) — כחברה. 3. בעדו — אחרי היעדרו. 6. מפרידתו — מן הזמן שנפרד ממני; אסיפתו — מותו.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר רביעי-יִצְהַק בֶּן־שֵׁשֶׁת בֶּרְפֶת (הריב״ש)

עמוד 559

"לא תשנא את אחיך בלבבך…

              ואהבת לרעך כמוך (קדושים יט , יז- ח"י)

איך ניתן לתקן את מלחמות האחים – המרחפות מעלינו.

מלחמות שבעבר – פירקו את המדינה, וגרמו לחורבן.

 

כמו:

 

מלחמת ירבעם בן נבט ורחבעם בן שלמה – בגלל כבוד,

מלחמה שגרמה – לפילוג עם ישראל לשתי ממלכות,

וחורבן בית המקדש הראשון – בשלב יותר מאוחר.

 

מלחמת האחים: יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובלוס – בגלל כבוד,

 שגרמה לשלטון הרומאים – ואח"כ חורבן המקדש השני.

 

המסר האמוני:

 

מלחמת האגו והכבוד – של "המנהיגים" והגנראלים כיום,

מובילות להמשך המלחמה,

בניגוד לרוב העם – החפץ בחיי שלום ושלוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

 

"באמצעות יחוד הלבבות- מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

 

א. "לא תשנא את אחיך בלבבך.

ב. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא.

ג. "לא תקום ולא תיטור את בני עמך.

ד. ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה" (ויקרא יט חי).

 

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

              בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" – נשמות עם ישראל,

קשורות לאדם הראשון, כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר,

 

רבנו-אור-החיים-הק': המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו מסביר את תרשים הזרימה כך: אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'. ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות (חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 "קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

 

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו. ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

 

בדברי האר"י הק' הנ"ל,

רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

מדד נוסף לאהבת ה' הוא:

האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה,

ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

 

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים:

רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי,

 רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע,

כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה: "אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר, והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו).

רבי יהושע בן פרחיה מלמד אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפס' "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים, מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

 

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (צפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב אומר: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

 

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

"לא תגנבו, ולא תכחשו –

ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).

הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר ושבועת שווא (רבנו-אור-החיים-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו-אוה"ח-הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם, "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלהיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.

 

הסבר הפס' לדעת רבנו כך:

 

 "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו.

 "לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר, ומכחיש כשתובעו ממנו.

"לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים, והוא מכחיש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלאווין הנ"ל:

בשלב ראשון כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג לו שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).

 

בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".

 

בשלב שלישי, הקב"ה ידאג להמציא הוכחות חותכות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שווא, ויעבור גם על "ולא תשקרו".

 

בשלב רביעי, יהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".

אנו עדים לתופעות הנ"ל כאשר המשטרה חוקרת גנבים. הם מפעילים סוללה של עו"ד כדי להוכיח שסתם מעלילים עליהם, ולכן המשפטים מתארכים שנים רבות. באחרית דבר, האמת יוצאת לאור, בבחינת "אמת מארץ תצמח – וצדק משמים נשקף" (תהלים פה יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".

התשובה לכך היא: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כמו כן, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר – שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר {בהמשך הפס'} 'וחיללת את שם אלהיך אני יהוה –  בלשון יחיד".

 

מו"ר אבי ע"ה – הרה"צ יוסף אסולין בר עליה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו  ביטויים כמו 'אני נשבע', וביטויים מקבילים אחרים.

בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי בפני בית הדין השרעי, על כך שחייב לו כסף. הערבי טען שהוא פרע את חובו.

השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא החזיר את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור לערבי, ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים.

במסגד, הערבי נכנס להיסטריה, וביקש ממו"ר אבי ע"ה שהוא מוכן לשלם מחצית מהחוב, ובלבד שלא ישבע. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.

 

מו"ר אבי ע"ה שהיה בטוח שהערבי לא שילם את חובו, לקח את הפרוטוקול לשופט, וטען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב, ולא להישבע, סימן שהוא חייב, בבחינת "מודה במקצת חייב", ודרש לקבל את כל החוב.

לאחר חקירה קצרה, הערבי הודה שאכן לא פרע את חובו, וחויב לשלם את החוב, בתוספת קנס.

 

ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא).

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, א).

 להתרחק – גם משקר לבן ומתוחכם כביכול.

 

מידת האמת נחשבת לאחת המידות החשובות ביותר באישיות האדם, ולעומתה השקר מהווה מידה מגונה ביותר.

 בעל ספר החינוך מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להתרחק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק".

 בהמשך הוא כותב, שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, פרט לשקר. כל זאת, עקב המיאוס הרב הטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק גם מאבק קל של שקר.

 מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

 

המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן:

ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית, כאשר הוא אכן שם.

הפתרון הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית – כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו.

על כזה מצב יכול האדם לחשוב שאין זה שקר, כיוון שלא יצאה מילת שקר מפי נוות ביתו. האם זו דעת חז"ל?

 

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך את כספך". רב פסק שבמקרה דנן, על הלווה להישבע על כך שהחזיר את החוב. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, וחזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה – "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו.

המלווה, מרוב כעס על חוצפת הלווה להישבע על שקר, זרק את המקל על הרצפה בחוזקה, דבר שגרם למטבעות שהוסתרו בו להתגלגל על רצפת בית הדין. מה רבה ההפתעה והבושה, כאשר התברר שסך המטבעות שווה לחוב.

 

מסקנת הגמרא: שבועתו שבועת שקר, כיוון שהנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו,

 אלא גם בכוונתם האמתית, ובמקרה דינן יאמר: זה היה "אחד בפה ואחד בלב".

המסר האמוני מהסיפורים הנ"ל: אסור להשתמש גם באמת – כדי להונות ולרמות אנשים אחרים.

 

"איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמרו,

אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע אין הקבלה תחבירית בין הנושא לנשוא בפס': "איש אמו ואביו תיראו", בין "איש" ביחיד, לבין "תיראו" ברבים?

תשובה: במידה והאיש יכבד את הוריו, גם בניו ילמדו לכבד אותו, לכן המילה "תיראו" בריבוי.

מסופר על איש אחד שלא נהג כבוד באביו ונתן לו לגור ברחובות. יום אחד בעיצומו של החורף, הסבא פגש את הנכד וביקש ממנו שיביא לו מעיל טוב. הנכד חזר לאביו וביקש מעיל לסבא. האיש ציווה את בנו שיקח מהמחסן מעיל בלוי לסבא. הנכד הביא את המעיל וגם מספריים בהם עמד לחתוך את המעיל לשניים. לתדהמת אביו הוא ענה לו: חצי מהמעיל לסבא, והחצי השני אשמור לך… עד שתהיה זקן.

 

"קדושים תהיו – היא מצוה שישנה בכל אדם.

 

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו – קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

לדעת רבנו-אור-החיים-הק':

אתה, את, אני – כל אחד מאתנו יכול להיות קדוש.

איך עושים זאת? על כך, במאמר שלפניך.

 

 

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת להם:

         קדושים תהיו, כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט, ב).

מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל,

מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (רש"י, ויקרא י"ט, ב).

 

פרשתנו מבורכת ב- 51 מצוות. מתוכן 13 מצוות עשה, ו- 38 מצוות לא תעשה.

 

המגוון הרחב של המצוות בפרשה:

 

מצוות עשה בפרשה: יראת כבוד מההורים, מתנות עניים – לקט שכחה ופאה, משפט צדק, כבוד חכמים, יושר במסחר, "הוכח תוכיח את עמיתך", מצות "ואהבת לרעך כמוך" עליה אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, ובן עזאי אמר: "זה ספר תולדות אדם", וכן מצות "קדושים תהיו" הפותחת את פרשתנו, שגם זו מצות עשה לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

 מצוות לא עשה בפרשה: הרשימה ארוכה, לכן נציג מדגם: לא לגזול, לא להישבע על שקר, לא לאחר תשלום שכיר – "ביומו תיתן שכרו", לא לקלל חרש וכל אדם מישראל, "לא תלך רכיל", "לא תעמוד על דם רעך אני ה'", לא תקום ולא תטור", לא לעסוק בכשפים, לא להשחית זקן {עם סכין גילוח, וגם בחלק ממכונות גילוח}, איסור כתובת קעקע, לא לקלל הורים וכו'.

 

הפרשה פותחת בקדושה, וחותמת בקדושה. היא פותחת ב"קדושים תהיו", וחותמת ב"והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו).

לפני קבלת התורה, הקב"ה אומר לעמ"י: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

 

הביטוי "קדוש" מלווה אותנו בברכות – "אשר קדשנו במצוותיו", וכן בקדושה בתפילה בה אנו מקדשים את הקב"ה, 'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו, יוכל כל אדם לקיים. וכדברי קדשו: "ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל, לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם. שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אל כל עדת בני ישראל – טעם אומרו 'אל כל'. אמרו חז"ל בתורת כהנים: 'לפי שפרשה זו רוב גופי תורה תלויים בה, נאמרה בהקהל" (ויק"ר כד, ה).

 

אמר רבי לוי: "פרשת קדושים נאמרה 'בהקהל', מפני שעשרת הדברות כלולות {רמוזות} בתוכה. את זה לומדים מהמילים: "אל כל עדת בני ישראל" (מדרש רבה). לדוגמא, בפרשתנו נאמר "אני יהוה אלהיכם", בעשרת הדברות נאמר "אנוכי יהה אלהיך". אצלנו נאמר "איש אמו ואביו תיראו", ובעשרת הדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך". אצלנו נאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר", שם נאמר "לא תישא". אצלנו נאמר: "קדושים תהיו", שם נאמר "לא תנאף". אצלנו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שם נאמר "לא תרצח" וכו'.

בנוסף לפרשת "קדושים", נאמרו עוד שתי פרשות בהקהל: פרשת בא שם נאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות…" (שמות יב, ג). מדובר על מצות קרבן פסח, וכן פרשת "ויקהל" שם נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א) בה הצטוו בני ישראל על התרומה למשכן.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "בהקהל" = "בפני אנשים, נשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה" כדברי קדשו. החידוש פה, שמשה רבנו לימד גם את הנשים והטף.

במקומות בהם נאמר "דבר אל בני ישראל", בלי המילה "עדת", משה לימד תחילה את אהרון, אח"כ נכנסו בני אהרון אלעזר ואיתמר אותם לימד משה. אחריהם הגיע תורם של הזקנים ללמוד מפי משה. לבסוף הגיע העם ללמוד מפי משה. לאחר יציאת משה, אהרון לימד את העם. שוב בני אהרון העבירו את השיעור בפני העם, ולבסוף הזקנים לימדו את העם, כך שכל אחד מהם שמע את השיעור ארבע פעמים (עירובין נד ע"ב).

 

רבנו מביא את דברי הרא"ם האומר: "אבל שאר הפרשות אע"פ שנאמרו לכל ישראל, ע"פ ברייתא השנויה בעירובין (נ"ד ע"ב), ומייתי לה רש"י ז"ל סוף פרשת 'כי תישא', מכל מקום לא היו כולם יחד בהקהל אחד… אבל כאן שלא נאמר 'דבר אל בני ישראל', כשאר הפרשות, אלא 'דבר אל כל עדת בני ישראל' – למדנו שהיו כולם בהקהל לפניו, ואז נאמרה להם" (הרא"ם ויקרא יט ב).

 

לדעת רבנו-אור-החיים-הק', גם פה נכנסו לפי הסדר הנ"ל כמוזכר בגמרא עירובין (נד ע"ב),

אלא שבכניסה האחרונה בה נכנסו האנשים, הצטרפו אליהם גם הנשים והטף.

 וכדברי קדשו: "אכן הנכון בעיני הוא, כי בסדר הראשון לא היה מדבר משה אלא לאנשים,

וכאן ציוה ה' שידבר לכל עדת ישראל – אנשים ונשים וטף, כסדר שהיו מקובצים במתן תורה".

 

 

קדושים תהיו – כי קדוש אני".

מהי קדושה? איך מגיעים לקדושה?

 

 מיהו אדם קדוש?

האם התואר 'אדם קדוש', מתאים רק ליחידי סגולה מבני עליה?

 

אנו מרבים להשתמש במילה "קדוש", והדוגמאות הן רבות: בברכות השונות, מציינים "אשר קידשנו במצוותיו". בברכת "אתה קדוש" שבתפילה. בתפילת שבת וחג: "קדשנו במצוותיך". הקב"ה מכנה אותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" במעמד הר סיני (שמות יט, ו), והרשימה ארוכה.

 

רבי פנחס בן יאיר אומר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לתחיית המתים" (עבודה זרה כ ע"ב).

 

הרמח"ל ביסס את ספרו "מסילת ישרים" ע"פ  הברייתא הנ"ל. הוא כתב כ"ו פרקים, כאשר הפרק הראשון דן בחובת האדם בעולמו, ובפרק האחרון דן בביאור מידת הקדושה. 

כלומר, חייבים להתעלות ב-כ"ה מידות, ורק לבסוף יהיה ניתן להגיע למידת הקדושה.

 

בדרך כלל, בכל מקום בו ציוותה התורה להתקדש, היא גם מציינת במה. כדוגמא, בסוף פרשת שמיני, התורה אומרת "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני – ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ... והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מד- מה). כלומר, נתקדש בכך שלא נטמא את נפשנו בשקצים ורמשים.

בתחילת פרשתנו, התורה פותחת בכותרת: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם", ואינה מציינת במה עלינו להתקדש, והשאלה מדוע?

 

הרמב"ם אינו מונה "קדושים תהיו" בין תרי"ג מצוות. הוא כותב בספר המצוות: "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו 'קדושים תהיו' מצוה מכלל מצוות 'עשה', ולא ידעו ש"קדושים תהיו", וכן 'והתקדשתם והייתם קדושים' (ויקרא כ, ז) הם ציוויים לקיים כל התורה".

 

לפי הרמב"ם יוצא, ש'קדושים תהיו' – בא ללמדנו שקיום מצוות התורה – מקדש אותנו.

 

 

ישנם שני סוגי קדושה:

הסוג הראשון, מדבר על הצורך להתקדש, בכך שנהיה מובדלים מן העמים, וכן שנישמר ממאכלות אסורות וכו'.

הסוג השני של הקדושה, מופיע בראש פרשתנו, והוא פונה לאדם כלפי עצמו. עליו לעלות ולהתעלות במעלות הקדושה. (מכתבי הרה"צ ר' יוסף צדוק זצ"ל, כפי שהובאו ע"י הרה"ג שמעון בעדני – ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' החותם את הפרשה: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו): "והוא אומרו והייתם לי קדושים – שתהיו פרושים לי לשם מצותי, ולא לצד תיעוב הנאסר. ולזה סמך מאמר זה להבדלת בהמה וחיה, לרמוז למה שכתבנו…".

רבנו רואה בפס' הנ"ל, סגירת מעגל עם הפס' הראשון בתחילת הפרשה "קדושים תהיו". הציווי הוא שנפרוש מהעבירות ונקיים את המצוות, בגלל שה' ציווה, והתורה מביאה כדוגמא את איסור אכילת בהמות טמאות.

יוצא שהביטוי "קדושים תהיו" בתחילת הפרשה, מהווה כותרת לדרך בה יש לקיים את המצוות – בגלל שה' ציוה.

רבנו מביא את דברי רבי אלעזר בן עזריה האומר: "מנין שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר… אבל אפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך. תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא כ כו). נמצא פורש  מן העבירה, ומקבל עליו עול מלכות שמים" (ספרא קדושים פרשה י כב).

 

מילת השייכות "לי" המופיעה בפס' פעמיים, מבטאת את הקשר בינינו לקב"ה. כלומר, הקב"ה מזמין אותנו להתקשר אתו ע"י קיום מצוותיו, כדברי מדרש תנחומא: "קדושים תהיו: משל למלך שקידש אישה. אמר לה: הואיל והתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה. כשם שהוא כבודי, כך הוא כבודך. למה? שאת אשתי.

הנמשל: הקב"ה קידש אותנו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו), לכן אנו שלו, וצריכים להתקדש ע"י שמירת מצוותיו, מתוך זה שהוא ציוה, ולא בגלל רצוננו.

 

לאור הנאמר לעיל, ניתן להבין מדוע חלק גדול מהמצוות, נחתם בביטויים "אני יהוה", או "אני יהוה אלהיכם".

א.  "אני יהוה": הביטוי הנ"ל מופיע בתורה 80 פעם, ובעצם, הוא חותם חלק מהמצוות. בפרשתנו, הוא מופיע 19 פעם, ובפרשת "אמור" 15 פעם. כלומר, כחצי מכלל התורה.

 

 ב. "אני יהוה אלהיכם":  מופיע 32 פעם, ובמיוחד בפרשות הנ"ל. מטרת הדברים היא שיש להחיות בתוכנו את נוכחות ה' בבחינת "שיויתי יהוה לנגדי תמיד", כך שאנחנו ניזהר יותר בכל אשר נפנה, היות ודמותו של הקב"ה ניצבת מולנו בכל מקום בו אנו נמצאים, ואף… מצלמת את מעללינו. כל זה, יוביל אותנו לכך שנפנים שהשכינה מרחפת מעלינו, ועקב כך נזכה לכוון את צעדינו בבחינת "מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

 

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות עליהן קראנו בפרשה הקודמת "אחרי מות". וזה נלמד ע"פ סמיכות המקראות.

 

הרמב"ן טבע את המונח "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה.

בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי בפרשתנו: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל, ולשונו בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס… ברשות התורה. לפיכך, בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין במיעוטו… וגם ישמור פיו…".

 

פועל יוצא מדברי הרמב"ן: למרות כל המצוות מהתורה ומדרבנן, ישנם עדיין איסורים, שאינם כלולים בתורה ובדברי חכמים, לכן היה צורך בציווי "קדושים תהיו", שלא יהיה האדם נבל ברשות התורה, כאשר הגורם המרכזי הוא היותו "בעל תאווה" כדברי קודשו. כלומר, עלינו לשמור גם על רוח הדברים.

 

"ואהבת לרעך כמוך" – קיים ניגוד בין אהבה לתאווה.

אהבה – מבטאת נכונות להעניק לזולת, כגון "ואהבת לרעך כמוך" שם מסביר הרמב"ן: "יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו" (ויקרא יט, יח). דוגמא: אדם אוהב את בנו –  הוא מעניק לו מכל טוב, ויטרח למענו.

 

החזקוני: "ואהבת לרעך. פירוש: ואהבת לעשות לו טוב. כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך".

 

תאווה – סיפוק צרכיו האישיים. "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה… ויאמרו מי יכילנו בשר" (במ' יא, ד-ה)

חמדה – מקבילה לתאווה. לכן התורה מצווה "לא תחמוד אשת רעך", היות והוא אינו רוצה בטובתה, אלא בסיפוק צרכיו

 

המדרש: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

רבנו-אור-החיים-הק': אם אדם שנשמר מלעבור עריות, זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצות עשה

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו, יוכל כל אדם לקיים.

 

וכדברי קדשו:

"ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל,

לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם.

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

"קדושים תהיו – כי קדוש אני".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה, "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצוות "פרו ורבו"? תשובתו לכך היא: "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותם. פירוש, שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

בהמשך, מסביר רבנו: "כי כל העושה מצוה אחת שמו יתברך – הוי"ה שורה על האבר שבו עשה את המצווה".

 רבנו מסביר בהרחבה את המקור לכך מהזהר (בהר קי ע"ב).

כמו כן, הוא מיישב את השאלה: 'מה לתבן = המסמל בני אדם, ו'לבר' = ה'? הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר: "קדושים תהיו – כי קדוש אני". "כאן רמז השראת שכינתו בדביקות בה', כאמור בפס' 'ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם…".

 

בהמשך רבנו טוען שהאדם עלול לחשוב שהתורה אסרה עריות, אבל להרהר בכך, יהיה מותר חלילה. וכדברי קודשו: "עוד ירצה, שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות, אבל לא בחינת החושב והסתכלות… והוא מה שציווה במאמר "קדושים תהיו", לבל יבוא לידי החושב, ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה".

בהמשך, רבנו טוען שהשואל עלול לשאול: איך אוכל להשתלט על המחשבות הרעות?

רבנו-אור-החיים-הק' משיב: "לזה אמר כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

וכיוון שאני קדוש ואני עמכם, אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי…

{אבל} אם האדם יחשוב בחינת הרע, אז שולל ממנו השראת השכינה".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: כדי שהקב"ה ימנע מכוחות הטומאה להתקרב אלינו, עלינו לדאוג לשמירת עיניים וקדושת הברית, ובפרט בדורנו המרושת והשטוף בכלי משחית למכביר.

"אין אפוטרופוס לעריות" קבעו חכמים. לכן, שומר נפשו מראות רע – יזכה לראות את משיח צדקנו כדברי הזהר הק': "בזמנא דאייתי משיחא – כל אינון דנטרו אות ברית, ישזיב יתהון ממותנא".

תרגום:  בזמן ביאת המשיח – כל אלו ששמרו אות ברית, ינצלו ממיתה ע"י המשיח. (תיקוני הזוהר נד,

 

בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאה שניה לספרי "להתהלך באור החיים".

ברכה והצלחה לספרי החדש העומד לצאת לאור "להתהלך באור 

פרק ראשון:

רקע היסטורי – העלייה הגדולה לאחר קום מדינת ישראל
התמונה תולמה על ידי זאב חלקאי, שליח הסוכנות למרוקו

מיד עם קום המדינה נפתחו שערי הארץ לעלייה לא מוגבלת של יהודים, והמוני בני אדם – גברים, נשים וילדים – החלו לזרום אליה. בסך הכל הגיעו בעשור הראשון לאחר קום המדינה יותר מ-900,000 עולים, מ-52 ארצות שונות. שום מדינה קולטת הגירה בעולם לא התמודדה עם מספר כה גדול של עולים, ביחס לאוכלוסייה הקולטת, ועם קצב גידול אוכלוסייה כה מהיר. זרם זה כונה בדיעבד "העלייה ההמונית", ואת העשור הראשון כולו נהוג לכנות תקופת "העלייה ההמונית". יש לציין, שבסך הכל גדלה אוכלוסיית המדינה בשמונה עשר החודשים הראשונים ביותר מ-50 אחוזים. עוד יש לציין, כי קצב העלייה בעשור הראשון לא היה אחיד, והיא הגיעה גלים גלים.

מאבקם של מנהיגי היישוב היהודי למען עלייה חופשית של יהודים לארץ-ישראל הכשיר את הקרקע מבחינה אידיאולוגית, לקליטת מאות אלפי יהודים לאחר הקמת המדינה. במגילת העצמאות נכתב: "[…] מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות."  בנוסף, בשנת 1950 נחקק חוק השבות, שהוא הבסיס החוקי לעלייתם ולקליטתם של יהודים במדינת ישראל, ובו נקבע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה." הכוונה שזכות היהודים לעלות היא זכות המוקנית להם בתוקף היותם יהודים, וכאשר יהודי מבצע עלייה הוא יהיה לתושב בעל אזרחות ישראלית ובעל זכויות מלאות בדומה לתושבי המדינה הוותיקים. במובן זה שונה מדינת ישראל מארצות קולטות הגירה אחרות, המגבילות את ההגירה אליהן ומתנות אותה בקבלת היתרים ואשרות. ארצות אלה מבכרות מהגרים צעירים, בריאים ובעלי מקצועות נדרשים. אמנם מתאפשרת מניעת עליית יהודים במקרים חריגים על-ידי סייגים המצוינים בחוק השבות, באמצעות שר הפנים, אם הוכח שהמבקשים לעלות פועלים נגד העם היהודי, מסכנים את ביטחון המדינה או את בריאות הציבור.

בדיון שהתקיים בכנסת לקראת אשרור החוק, עמד ראש-הממשלה לאותה תקופה, דוד בן-גוריון על יחסה המיוחד של מדינת ישראל לעלייה: "שלטונה מצומצם בתחומי תושביה, אבל שעריה פתוחים לכל יהודי באשר הוא. אין זו מדינה יהודית רק באשר היהודים הם רוב תושביה. זוהי מדינה ליהודים באשר הם, ולכל יהודי הרוצה בה."

חוק השבות היווה אולי את בסיס הטענה התומכת בעלייה החופשית, בוויכוח שתחילתו עוד בתקופת היישוב, בין מי שצידדו בעלייה חופשית זו ושאפו לקבץ את כל יהודי הגולה במדינה היהודית לבין מי שדגלו בעלייה המבוקרת, בהתאם לאפשרויות הקליטה של המדינה בתחומי הדיור, התעסוקה, החינוך וכו'.

 

העלייה ההמונית: הרכב דמוגרפי וחברתי

ההרכב העדתי של העולים בעלייה ההמונית התחלק כך ש-44.6 אחוזים מבאי העלייה היו יוצאי אירופה ואמריקה ואילו 53.4 אחוזים מהם היו יוצאי אסיה ואפריקה, והוא שינה באופן משמעותי את ההרכב העדתי של האוכלוסייה היהודית בישראל, כך שבתום העשור הראשון למדינה היו בה 58 אחוזים יוצאי אירופה ואמריקה ו-42 אחוזים יוצאי אסיה ואפריקה (קודם לכן 90 אחוזים מהרכב האוכלוסייה היו בני העדות האשכנזיות ורק כ-10 אחוזים ספרדים ובני עדות המזרח). שיעור הילדים והזקנים בקרב אוכלוסיית העולים היה גבוה מאד, ובטווח הקצר גרם לעלייה ניכרת במספר התלויים (ילדים וזקנים שאינם עובדים) ולירידה בחלקו היחסי של כוח העבודה. אולם, בטווח הארוך גדל כוח העבודה שכן הילדים הרבים שהגיעו בעלייה ההמונית גדלו והצטרפו לכוח העבודה (בסך הכל עלה שיעור התלויים בתקופת העלייה ההמונית מ-30 תלויים לכל 100 עולים ל-56 תלויים לכל 100 עולים בשנים הראשונות של העלייה ההמונית). 

בנוסף לזאת, עקב שיעורי הילודה הגבוהים בקרב יוצאי אסיה ואפריקה ומיעוט הילדים ובני הנוער היהודים שנותרו בארצות אירופה לאחר השואה, אחוז הילדים בקרב עולי אסיה ואפריקה היה גבוה כמעט פי שניים מאחוז הילדים בקרב העולים מארצות אירופה ואמריקה. כך שבשנים הראשונות של העלייה ההמונית היה שיעור התלויים בקרב העולים מארצות אסיה ואפריקה גבוה מזה שבקרב העולים מארצות אירופה ואמריקה, וזאת אחת הסיבות להצלחת העולים מאירופה ואמריקה להיקלט בחברה הישראלית מבחינה כלכלית כבר בשנים הראשונות לשהותם בארץ, יותר מעולי אסיה ואפריקה.

כמו כן, שיעור הגברים בין העולים בעלייה ההמונית גבוה מזה של הנשים – 1026 גברים לכל 1000 נשים.

העלייה ההמונית הייתה מורכבת בעיקר ממשפחות שלמות שעלו במסגרת קהילות שלמות (לעומת העליות בתקופת היישוב, בעיקר השנייה והשלישית, שהיו ברובן עליות של צעירים, רווקים, בודדים או בעלי משפחות קטנות). בעלייה ההמונית, הממוצע במשפחות העולות עמד על 3.3 נפשות. בקרב עולים מארצות אסיה ואפריקה בעיקר, בלט שיעור גבוה של משפחות בנות שש נפשות ויותר. עובדה זו נחשבת גם היא כאחד הגורמים לסיכויי הקליטה הנמוכים של משפחות אלה. גורמים משפיעים נוספים: רמת ההשכלה הכללית, השליטה בשפה העברית, המבנה התעסוקתי וכן ההשתתפות בכוח העבודה. בולט היה ההבדל בין עולי העלייה ההמונית מארצות אסיה ואפריקה לבין עולי אירופה ואמריקה, ההשתתפות בכוח העבודה וקליטת עולי אסיה ואפריקה בשוק העבודה הייתה קשה הרבה יותר. שיעור המפרנסים בקרב יוצאי אסיה ואפריקה עמד על כ-50 אחוזים בעוד ששיעור המפרנסים בקרב יוצאי אירופה ואמריקה עמד על כ-65 אחוזים. גם מבין הנשים היה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמוך מאד – כ-15 אחוזים מיוצאות אסיה ואפריקה וכ-20 אחוזים מיוצאות אירופה ואמריקה.

הסיבה העיקרית לקושי של העולים החדשים, בעיקר עולי אסיה ואפריקה, בשוק העבודה היא הפער בין היצע העבודות במשק הישראלי שהחל להתפתח באותן שנים לבין מבחר משלחי היד בהם נהגו העולים לעסוק בארצות מוצאם. כ-70-50 אחוזים מן העולים נדרשו לשנות את עבודתם לאחר העלייה, חלקם באופן פחות קיצוני ולעתים שינוי קיצוני שחייב ירידה חדה ברמת השכר וביוקרה המקצועית.

הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט

העליות הגדולות מארצות האסלאם

מיכאל מ' לסקר

מבוא

בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היתה העלייה ממרוקו לישראל קטנה יחסית. בשנים 1949-1947 קיבלה העלייה – שהתנהלה אז באופן בלתי לגלי – אופי של יזמה פרטית ובריחה סטיכית,[
לא מאורגן, בלתי נשלט] שבחלקה לפחות אורגנה או קיבלה השראה דרך שליחי המוסד לעלייה ב׳ ופעילים צעירים מקומיים. נוסף לבריחה ממרוקו דרך אלג׳יריה ומשם באניות העפלה בניסיון להגיע לחופי ארץ־ישראל עברו יהודים את הגבול מאזור אוג׳דה לאלג׳יריה, ומשם המשיכו למרסיי בדרכם לישראל. בשנים הללו הגיעו לישראל לפחות 12,000 יהודים מצפון־אפריקה, מרביתם ממרוקו.

באדיבותה של המחברת התלמידה טל רוסט…..ועל כך אני מודה לה מאוד
אני נרגש להביא בפניכם את העבודה הנפלאה, פרי עטה ומחקרה של טל רוסט
 היא מביאה מבט אחר על ושא הסלקציה, למרות שהיא בכלל לא חוותה את זה וגם לא מהעדה שסבלה מהסלקציה שהונהגה בזמנו על ידי השלטון דאז.
קריאה מומלצת

מבוא

"…זכותו ההיסטורית של כל יהודי באשר הוא לשוב ולהתיישב בישראל אם מפני שהוא עשוק-זכויות בנכר, אם מפני שהוא איננו בטוח בקיומו, אם מפני שהוא נדחק ומנושל בארצותיו, אם מפני שהוא מוקף שנאה ובוז, אם מפני שאיננו יכול לחיות חיים חדשים כרצונו ואם מפני אהבתו למסורת העברית, לתרבות העברית ולקוממיות הישראלית." (דוד בן-גוריון בדיון בכנסת לאישור חוק השבות, 5.7.1950).

"ממרוקו – לא חולים ולא זקנים." (דוד בן-גוריון במוסד לתיאום בין הממשלה לסוכנות היהודית, 9.7.1950).

בשני הציטוטים המובאים לעיל (שנאמרו בהפרש של ארבעה ימים זה מזה) ניתן למצוא את הדילמה המרכזית בה מתמקדת עבודה זו, העוסקת במדיניות הסלקציה של ממשלת ישראל כלפי עליית יהודי מרוקו בימי ראשית המדינה.

סב אמי, זאב חקלאי, נשלח בתחילת שנות ה-50 מטעם הסוכנות היהודית למרוקו כראש שלוחת מחלקת העלייה שם. באותה תקופה התמודדה מדינת ישראל עם עלייה המונית מכל העולם, והתקשתה לספק לעולים את צרכיהם הבסיסיים. משום כך הוחלט על עריכת סלקציה במסגרתה נפסלה עליית חלק מהעולים על בסיס של בריאות, גיל, יכולת התפרנסות וגורמים נוספים. אלא שתהליך זה התבצע באופן שיטתי רק כלפי יהודי צפון אפריקה (ולא כלפי עולי מדינות אירופה). תהליך הקליטה של יהודי מרוקו נתקל בבעיה – תוצר של תופעת "כור ההיתוך" – יחס מזלזל ומתנשא כלפי העולים על רקע מוצאם – גם משום שהאליטה האשכנזית בארץ היא שהכתיבה את התרבות השוררת בה.

שאלת המחקר שלי היא, מה היו הסיבות למדיניות הסלקציה של ממשלת ישראל כלפי יהודי צפון אפריקה, ובכלל זה האם בבסיס הסלקציה עמדו גם השקפות מתנשאות. במיוחד אברר מה היו הסיבות לשינוי עמדתו של שליח הסוכנות, זאב חקלאי (אשר בעצמו היה איש האליטה הפוליטית האשכנזית) מתמיכה בסלקציה להתנגדות לה, ובאילו דרכים נקט למען ביטוי התנגדותו זו.

החלטתי להתמקד בנושא עבודה זה בעקבות אירוע משפחתי לציון 100 שנים להולדתו של זאב חקלאי, לפני כשנתיים. באירוע הוצגו תמונות, סופרו סיפורים ואף הוקראו מכתבים ממקורות ראשוניים (כולל הקדשה מרגשת לזאב מיהודי תושב מרוקו אשר טופל על ידו). לאחר מכן התחלתי להתעניין בנושא הכללי ובסוגייה העיקרית, אשר היוותה עבורי מוקד לעניין ולהתעמקות – עלייה המונית מול סלקציה, וכך קיבלתי את ההחלטה לכתיבת העבודה בנושא זה.

במהלך עבודתי השתמשתי בעיקר במקורות ראשוניים: מסמכים מהארכיון הפרטי של זאב חקלאי (הנשמר אצל בתו בירושלים); מסמכים מהארכיון הציוני המרכזי (ירושלים); ראיונות שנעשו על-ידי עם בנו אורי, וכמו כן במחקרים שכבר נעשו בתחום ומקורות נוספים, כמו עיתוני התקופה.

אחת הבעיות שנוצרה אצלי כתוצאה מהשימוש במקורות הראשוניים היא מחסור בחומר במקרים מסוימים. בעיה זו צצה בעיקר כאשר כתבתי את הפרק על זאב חקלאי ופעולותיו, אותו כתבתי על סמך ההתכתבויות של זאב חקלאי, ממכתבים שהיו ברשותי. במקרים מסוימים החומר הראשוני לא היה כוללני ולא תמיד אפשר להרכיב את התמונה בשלמותה.

בעיה נוספת, אשר נוצרה במהלך כתיבת העבודה היא בעיית הסובייקטיביות. היה לי קשה  להישאר אובייקטיבית בסוגיית הסלקציה, גם בגלל הקשר המשפחתי, ומכיוון שנחשפתי אליה דרך העיניים של זאב ומכתביו, אשר ביטאו עמדה של התנגדות לה. גם מרבית המחקרים שהשתמשתי בהם ביטאו התנגדות רבה לסלקציה. ראוי לציין, שאמנם לכאורה "נפלתי בפח" ונקטתי עמדה במהלך העבודה, אך זאת לאחר שניגשתי אליה ללא דעות קדומות, חקרתי עמוקות את הנושא ודנתי בהיבטיו השונים.

במהלך כתיבת עבודת המחקר, המתמקדת בדמותו של זאב חקלאי, מצאתי את עצמי משתמשת בשמו בחוסר אחידות, כאשר לפעמים כיניתי אותו "זאב" ולפעמים "חקלאי". הסיבה לכך היא, שלכנות אותו "חקלאי" במשך כל העבודה ביטא מבחינתי סוג של ריחוק, אולם העבודה נכתבה בעקבות קרבה. לעומת זאת, לכנות אותו "זאב" היה עלול לבטא חוסר רשמיות, וזאת הסיבה שהחלטתי לשלב ביניהם.

עבודתי מחולקת לארבעה נושאים עיקריים: הראשון הוא פרק רקע המספר על העלייה הגדולה לאחר קום המדינה. השני מתמקד ביהודי מרוקו ומאפייניהם העיקריים. השלישי  עוסק במדיניות הסלקציה של ממשלת ישראל, בכלל, וכלפי יהודי מרוקו, בפרט. הפרק הרביעי והעיקרי מתמקד בדמותו של שליח העלייה ממרוקו מטעם הסוכנות היהודית – זאב חקלאי. הפרק האחרון הינו הסיכום והמסקנות אשר הפקתי במהלך העבודה.
 מפורסם בקטגוריה "הסלקציה"

הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.

 

 

 

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן

מבוא

הקירבה הגיאוגראפית והקשרים ההדוקים בין צפון אפריקה לספרד הביאו בהכרח לידי זיקה ברורה בחיי הרוח של שני המרכזים . זיקה זו גלויה וברורה בתחומי ההלכה והבלשנות ואף בכל הנוגע לשירה ולפיוטן ברם הסימנים והעדויות שבידינו אין בהם כדי לשרטט את תולדותיו של מרכז השירה העברית בצפון אפריקה , שפעל במקביל ובקשר הדוק עם ספרד . היצירות שנכתבו במרכז זה מהן שנעלמו ומהן שנבלעו בשירה המפוארת של ספרד . השפעתם של משוררים מגורשי ספרד בצפון אפריקה בשילוב המסורת המקומית וההתפתחות הפנימית של יהודי המקום הביאו לפריחה של מרכז השירה והפיוט העבריים במגרב במאות הט "ז-הי "ז , מרכז זה המשיך להתפתח ולהתרחב במאות הי "ח -הי "ט עד המאה העשרים .

ראשיתו של תהליך זה בסוף המאה הי "ד ובראשית המאה הט" ו , כאשר הגיעו לאלג 'יר ריב"ש ) ר ' יצחק בר ששת, בארצלונה 326 ן – אלג 'יר 1407 ( ורשב"ץ )ר ' שמעון בן צמח , ספרד – 1361 אלג 'יר 444 ן ( ומלבד תורתם הביאו עימם גם את שירתם , חוליה בשרשרת הזהב של השירה העברית בספרד , המשך לשירתם של רשב "ג וריה "ל . מאז עד לגירוש הסופי מספרד באו ממנה לצפון אפריקה מגורשים רבים , וביניהם משוררים ופייטנים לא מעטים שבנו את התשתית לשירה העברית במגרב .

על ריב "ש – ראה : שירמן , השירה העברית, עמ' 563 – 558 : מרעלי . עמ ' 47 – 1 ; הירשברג , א . עמ' 287 -285 . על רשב "ץ – ראה : שירמן . שם . עמ ' 591 – 588 ; מרעלי , עמ ' ן 47 – ; הירשברג , א . עמ' 302 -298 . השפעתם של משוררי ספרד ניכרת היטב . כגון הקינה לט' באב 'ארץ חפץ נדחיך ' שירמן , שם , עמ' 563 – 562 ( , שכתב ריב "ש, הכתובה בעקבות 'ציון הלא תשאלי ' , אף שהיא בנויה בתבנית מעין אזורית.
[אֶרֶץ חֵפֶץ, נִדָּחַיִךְ] / רבי יצחק בר ששת (הריב"ש)

אֶרֶץ חֵפֶץ, נִדָּחַיִךְ / יוֹם יוֹם שוֹאֲלִים בִּגְלָלֵךְ,

צוֹפִים שוֹאֲפִים לִמְנוּחַיִךְ / לֵאמֹר ‘בֵּית ה’ נֵלֵךְ!'

שָלוֹם רַב, קִרְיַת מֶלֶךְ, / שָלוֹם מֵאֵת צִבְאוֹתַיִךְ,

יְהִי שָלֹום בְּחֵילֵךְ, / שַלְוָה בְּאַרְמְנוֹתַיִךְ!

 

כיוון שהשירה העברית בספרד מסמלת את תור הזהב בשיאו ואת תפארת ה תרבות היהודית הספרדית – עצם היצירה השירית הזו במגרב מלמדת על הזדהות עם התרבות היהודית בספרד ועם ההווי ואורח החיים בקהילות הספרדיות. מצד שני הגזרות והגירוש גרמו למשבר גדול וליחס של דחייה כלפי המרכים הספרדיים וכלפי התרבות הפוגעת. יתר על כן המידה של צידוק הדין שהיתה חלק מאמונתם של יהודים אלה הביאה אותם לפשפש במעשיהם ולבקר בחריפות את אורח החיים ואת התרבות החילונית שהיו מקובלים בקהילות יהודי ספרד .

השאלה היא כיצד השפיע מתח זה על שירת המגורשים ? כיצד השלים המשורר בין הקטבים של דחייה ודבקות, של קרבה ומרחק ? מהי מידת הזיקה של שירתם למאורעות ההיסטוריים האקטואליים בני הזמן ? מה היחס בין מסורות השיר שהילכו בהן ובין מה שחידשו בשירתם ? ומה מכל המאפיינים הללו ומן ההקשרים ההיסטוריים של שירה זו השפיעו על שירת צפון אפריקה בדורות הבאים . על שאלות אלה אנסה לענות להלן , בכיוונים אחדים שמתוכם יעלו מגמוהיה ומאפייניה של שירה זו .

אפתח ברשב "ץ ובשירת הפולמוס שלו , משום שיותר מכול משקפת שירתו את המאבק הפנימי והחיצוני של דור הגירוש בספרד וא ת נפתולי אלוקים שנפתלו יהודים אלה עם ארץ אהבתם רצם תרבותה . אף הויכוח ודרך הפולמוס מסורת ארוכה להם בשירת ספרד למיום היווסדה, עוד מימי מנחם בן סרוק ודונש בן לברט.

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן

עמוד 53

57. 57. השפלת הדימים בתוניסיה (1800)

היהודים הם הנתינים היחידים בעוצרות המשלמים מס אישי לביי. אולם, הגם שתשלום זה נתבע בעד הגנתם, אין לך דבר רגיל יותר מלראות איך המאורים מתאנים להם ואפילו מכים אותם. יתר על כן, את ההתנכלויות והמהלומות האלו הם מקבלים מתוך הכנעה מפליאה. אולם אם יעז אחד מהם להשיב לחורפיו דבר, ודאי הוא ביותר שיהיה עלול להסתבך בהליכים רציניים שמהם יוכל להיחלץ רק אם יקריב סכום־כסף גדול. לעתים קרובות אין לעלבונות האלה מטרה מלבד הסחיטה הזאת הנפשעת והעריצה.

 

יש יהודים הלובשים בגדים אירופיים, ובמיוחד נזקקים למלבוש זה אלה שמוצאם מליבורנו. אחרים לובשים בגדים מזרחיים, והם חובשים מצנפת ועוטים רדיד אפור או כחול, שכן הצבע הזה האחרון גזירה הוא עליהם, לבל ייחשבו בטעות מוסלמים, שפרט לזה אינו נבדלים מהם בלבושם.

למרות ההשפלות האלו ולמרות קלון־מעמדם, מרשים להם בכל־זאת לרכוב על סוסים ופרדים, אף שבמצרים וברוב הארצות האחרות שתחת שלטון מוסלמי אסור עליהם הדבר.

 

יהודים ויהודיות במספר רב למדי משוטטים בעיר כרוכלים ומוכרים את סחורתם בבתים ובהרמונות. מופלא הדבר שנשי המאורים אינן רואות חובה לעצמן לעטות צעיף לפני יהודי, שאין הן רואות בו אלא בהמה פחותה, ורחוקות הן מלחשוב שהוא נמנה עם הגזע האנושי.

הואיל ולעתים קרובות התברר כי יהודים משני המינים נרצחו בבתים הללו לאחר שנגנבה סחורתם, גזר הביי שלעתיד־לבוא יהיו הרוכלים מבני שני המינים חייבים להלך זוגות־זוגות וכי יישאר האחד במבוא בעוד חברו נכנס ומרכולתו עמו. מאז הצו הזה, שפשוט ומחוכם היה באותה מידה, לא נפל שום יהודי קרבן לתאוות־הבצע של גזלנים רצחניים ולבוגדנותם. (עמ^׳ 96)

ל. פראנק*

 

1. הביזה ברובע היהודי בפס (1820)

בפס פלשו בני־עודאיה לרובע היהודי הסמוך לשכנותם בפס אל־ג׳דיד. הם החלו לשדוד ולגנוב מכל הבא ליד. הם ברחו ועמהם בד, משי, כסף וזהב שהיו מופקדים אצל היהודים ושייכים היו לסוחרי פס שבשבילם עבדו היהודים העוסקים בחייטות ובשאר מלאכות־יד. כך אבדו סכומי־עתק שאין ערוך להם. אחרי־כן הפשיטו בני־עודאיה גברים ונשים, ואת אלו האחרונות חטפו עמהם ואת הבתולות שבהן אנסו. הם רצחו את הגברים ושתו משקאות חריפים בעצם חודש הרמדאן. הם הרגו מספר ילדים שנחנקו במהומת הביזה. ועדיין לא אמרו די במעשים האלה וחפרו תחת הבתים כדי לגלות את הטמון מתחת, ואכן מצאו כסף רב. בראותם זאת, תפסו את נכבדי היהודים וחנווניהם, המטירו עליהם מהלומות ויענום כדי לאלצם לגלות איה הסתירו את כספם. אם היתה לאחד מהם יהודיה יפת־תואר, גנבו אותה מבעלה כדי לאלצו לשלם את הכופר. המאורעות החמורים האלה התחוללו ב־13 לחודש רמדאן 1235 להג׳רה (1820). כאשר כילו מעשיהם ביהודים, התנפלו בני־עודאיה על שאר התושבים של פס.

נאצרי(נם׳ 1897) (מקור, חלק ד, עמד׳ 156), כרך א, עמ^׳ 65; וראה פומיי 65,1

 

יחס דת האסלאם לדתות האחרות"-בת יאור-השפלת הדימים בתוניסיה (1800)- הביזה ברובע היהודי בפס (1820)

עמוד 244

לאמנת עומר הייתה השפעה עצומה על חיי היומיום של יהודים בעולם המוסלמי, תוך הטלת מיגבלות, הבטחת הגנה, והגדרת קשריהם של יהודים ובני חסות אחרים עם שכניהם המוסלמים ועם השליטים. שכנות מתמדת זו היתה כר לדיון נרחב.

בשנת 1962, החוקר היהודי שלמה גויטיין הודה בכתביו: 'אין נושא בהיסטוריה החברתית האסלאמית שלגביו נאלצתי לשנות את דעתי באופן כה קיצוני, כאשר עברתי מן הספרות אל מקורות התיעוד, כלומר מן המחקר של ספרים מוסלמיים אל הרשומות של הגניזה, כמו בנושא הג'יזיה. למרות שמס הג'יזיה היווה אפלייה ברורה, גויטיין מציין כי הדבר עשוי להיראות בעיני המשקיפים המודרניים כמס שלא היווה נטל כבד מפני שהיה מדורג בגובה של אחד, שניים, או ארבעה דינר, בהתאם ליכולת הפיננסית של הנישום.' עם זאת, הוא הגיע למסקנה כי רושם זה היה 'מתעתע לחלוטין, משום שלא נלקח בחשבון ההיקף העצום של עוני ומחסור שחוו ההמונים, ובעיקר מחסורם הממושך במזומנים, אשר הפך את "העונה של גבית המם" לתקופה של חרדה, אימה וסבל.

חוקר מוביל אחר, פרופ' מארק ר. כהן, הביא תמונה רחבה יותר וחיובית יותר של חוקי מעמד החסות. הוא ציין כי הד'ימי – בשונה מהיהודים בארצות נוצריות בעולם – לא הורחקו מחיי החברה המוסלמית. אמנת עומר אילצה אותם להבדיל עצמם מן המוסלמים, אך הכוונה 'לא הייתה כל כך להוציאם לשוליים, כמו לחזק' את ההיררכיה שבין מוסלמים לבין מי שאינם מוסלמים. כך יישארו הלא-מוסלמים 'במקומם' ולא יוכלו לבצע מעשה כלשהו שעלול לערער את הדרגה הנעלה של המוסלמים או של האסלאם. יחד עם זאת, בני החסות תפסו משבצת מוגדרת בחברה האסלאמית – אמנם דרגה נמוכה אך בכל זאת דרגה. כמו בהינדואיזם, האסלאם הכיר וקיבל את השונה, כמקבילה טבעית של הסדר ההיררכי.'

ההיררכיה בחברה המוסלמית התבססה על בידול האסלאם, תוך הפרדה בין אלה המשתייכים אליו לבין אלה שמחוצה לו. מבחינתם העולם נחלק לשניים: 'משכן המלחמה' (דאר אל-חרב) ו'משכן האסלאמי (דאר אל-איסלאם). משכן המלחמה מונח מחוץ למשכן האסלאם; המוסלמים קיבלו הוראה לצאת לג'יהאד (מלחמת קודש) נגד אלה הכופרים במשכן האסלאם, ולהכריח אותם לבחור בין האסלאם לבין החרב.

יחד עם זאת, אהל א-ד'ימה או בני החסות המוגנים, דורגו מעל כופרים אלה בתוך משכן האסלאם. לקבוצה זו ניתנה אפשרות לשלם מנחה בתמורה להגנה ולחופש הדת היחסי. 'למרות היותם שוליים' מציין פרופ' כהן, היהודים והנוצרים של משכן זה שהוא משכן האסלאם, 'קיבלו נישה מוכרת, קבועה, מובטחת, בתוך הסדר החברתי האיסלאמי.'

היסטוריונים אחרים הגיעו למסקנה שונה. חוקר מוביל בהיסטוריה האסלאמית, אלברט חוראני, התמקד בדרך בה חוו בני החסות את ההגבלות הרובצות עליהם. הוא כתב, כי בין השליט המוסלמי לבין נתיניו הלא-מוסלמים, 'הקשר לא נשען על התחייבות מוסרית.' בתקופות הטובות ביותר, 'גם אם התקיימה מערכת יחסים שלווה ויציבה, הייתה תחושה שהנוצרים והיהודים הם מחוץ לקהילה: הם לא יכלו לחוש כלפי השליט את הנאמנות החזקה והחיובית שנוצרת מתוך זהות של אמונות ותכליות.' ההיסטוריונית בת יאור, גם הצביעה על שינוי דמוגרפי דרמטי במשך שש מאות השנים שלאחר מוחמד, אשר במהלכן 'המיעוט הערבי מוסלמי התפתח לרוב דומיננטי, שהשתמש בדיכוי כדי לצמצם את אוכלוסית הילידים הרחבה, למיעוט דתי נסבל.' דחיקה לשוליים או רדיפות נגד אלה שאינם מוסלמים, היו תלויות בסלחנותו או חומרתו של כל אחד מבין השליטים המוסלמים. שליטים מסוימים יזמו תקופות של חוסר סובלנות דתית, ושל יציאה למלחמה כדי לכבוש שטחים חדשים לאסלאם. בתקופות כאלו, ההגבלות על אנשי הד'ימי יושמו בהקפדה יתירה, ואף עוותו והוקשחו יותר. בתי כנסת וכנסיות נהרסו מידי פעם על ידי הרשויות המוסלמיות שטענו כי היה אסור לבנות אותם מלכתחילה, שכן לא היו קיימים בתקופה הטרום מוסלמית; למרות שתקנה כזו לא נכללה באמנת עומר.

יליד שאינו מוסלמי בדאר אל-חארב (בית המלחמה) יכול להיכנס לשטח אסלאמי – למטרת עסקים למשל ־ בערבות של מעבר בטוח. אדם כזה היה מסווג כ- מוסתאימן וקיבל לידיו את ה- אמאן, תעודה למעבר בטוח או התחייבות לבטחונו, לפיו הוא נכנם לשטח בטוח כאשר הוא מוגן על-ידי סנקציות של החוק על נפשו ורכושו, אך לתקופה מוגבלת בלבד.

בבגדאד, ארבעה חיליפים עבאסידים החמירו במיוחד בפרשנותם לחוקי החסות: הארון אל רשיד, (786-809), עבדאללה אל-מאימון (813-833), ג'עפר אל-מוקתלר (908-932) וגם ובעיקר, ג'עפר אל מותוכל (847-861). בשני צווים, האחד בשנת 850 והשני ב-854, אל מותוכל הורה לנוצרים וליהודים להתקין דמויות של שדים עשויות עץ בבתיהם, להנמיך את מפלס הקברים שלהם לגובה אדמה, ללבוש בגדים עיליים צהובים (צבע דבש), לרכב רק על פרדות וחמורים – לא על סוסים – עם אוכפי עץ מסומנים בשני כדורים דמויי רימונים. הוא גם אסר על ילדים יהודים ללמוד ערבית.

אל מוּתָוַכֵּל היה דוגמה מובהקת של שליטים מוסלמים, שסטו הרחק מפעולות החסד של החיליפה עומר אבן אל חיטאב, ששלט מאתיים שנה קודם לכן.

הראשון מבין ארבעת החיליפים לבית עבאס בבגדד, הארון אל רשיד, העסיק רופאים יהודים שהיו מעורבים באופן אינטימי בהכנת האוכל בחצרו. התייעצות עם יהודים בגין אוכל, הייתה נהוגה בחצרות איסלאמיות רבות, בגלל הידע שלהם בהרכבים של תזונה מאוזנת ודיאטה נבונה. אבל לדברי הסופרת לענייני בישול, קלאודיה רודן, שהיא ילידת מצרים, בתקופת שלטונו של הארון 'הבישול הפך לאמנות עליונה', ותיעוד מאותה תקופה מתאר רופאים יהודים 'מסובים ליד שולחנם של החיליפים ומייעצים להם איזה מאכלים מיטיבים עם הגוף והנפש.'

קירבתם למומחים בתחום זה, היתה חשובה לשליטים המוסלמים. החיליפה אל- מוקתדר, שעלה לשלטון בשנת 908, התקין צו המאפשר ליהודים ולנוצרים לשרת בשתי פונקציות רשמיות: רפואה ובנקאות. מאוחר יותר, חיליפים שרצו להעסיק מומחים יהודים בחצרם במסגרת חוקי הד'ימי, טענו שיהודים מסוימים הועסקו בביצוע פקודות (תנפיד) ללא כל יוזמה אישית (תפוויד). בנסיבות אלה, שליטים שאימצו גישה קפדנית לכללי הד'ימי, גם הפגינו יחס מפלה כלפי הקורבנות של אותם חוקים. הם גרמו בכך סבל להמונים, תוך כדי מתן הזדמנות והענקת זכויות יתר לאחדים מתוכם בלבד.

בתחילת המאה האחת עשרה, אחד החיליפים הוכיח שוב ובצורה יוצאת דופן – עד כמה חייהם של אנשי הד'ימי יכולים להיות בסכנה תחת שלטון מוסלמי. הדבר קרה במצרים בשנת 1008, כמעט ארבע מאות שנים לאחר שהכובשים המוסלמים הגיעו לשם לראשונה. החיליפה אל-חאכם באמר אללה (996-1021) התנער מהגישה הסובלנית בה נקטו החיליפים הפאטימיים שקדמו לו, והורה להרוס את כל בתי הכנסת והכנסיות ברחבי האימפריה הפאטימית, כולל בירושלים. לאחר מכן, הוא נתן 'לבני חסותו' היהודים והנוצרים האפשרות לבחור בין התאסלמות ובין עזיבה של המדינות תחת שלטונו. רדיפתו האכזרית נגד אנשי הד'ימי שבחסותו, הייתה קרוב לוודאי, תוצאה של מחלת נפש, כי הוא הפיל אימה זהה גם כלפי נתיניו המוסלמים. אך שנה לפני מותו הוא שינה לפתע את דעתו, ואפשר ליהודים ולנוצרים לשוב אל דתם ולשקם את מבניהם שנהרסו.

שינוי דעתו של אל-חכים היה מאוחר מדי עבור יהודי ירושלים, שלא היה להם קל לבנות מחדש את מה שנהרס. אבל הדבר שימש כתזכורת לכל היהודים, שהפנימו כי למרות שחוקי הד'ימי מורכבים משני גורמים – של רדיפה מחד והגנה מאידך – מידת יישומם מושפעת ממזגם, קנאותם הדתית ושיגיונותיהם האישיים של השליטים המוסלמים.

אחת הגזירות של הח'ליף, אילצה את היהודים לענוד על בגדיהם ראש עגל, כלגלוג על עגל הזהב של בני ישראל בזמן נדודיהם במדבר.

185 Claudia Roden, The Book of jewish Food, page. בין היהודים שמבחינתם תרופות ומזון היו קשורים בקשר הדוק, היה יצחק בן סולומון הישראלי, רופא עיניים שנפטר בעיר התוניסאית קירואן בשנת 932. הוא חיבר כתבי-יד בנושא חום הגוף, שטן ובדיקת שטן, ואתיקה רפואית. הוא גם כתב מסה שנקראה על-ידי רבים על הקשר שבין תזונה לבריאות כתאב אל-אג'זייה (ספר המזונות), בו הוא הדגיש כי האוכל חייב להיות 'טעים באמת' בכדי שהגוף ומצב הרוח יהנו ממנו. שבע מאות שנה לאחר מותו, ספרו היה עדיין בשימוש בבתי-הספר לרפואה באיטליה. הוא הודפס בלטינית בעיר פדואה בשנת 1487 תחת הכותרת Liber Dietetarium Universalium. מאמרו של רון ברקאי, בספר של נתליה ברגר (עורכת) ,51-2 Jews and Medicine: Religion, Culture, Sciences, pages .189 and Claudia Roden, The Book of Jewish Food, page

 

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הענקת חסות או רדיפה ?

עמוד 51

05/05/2025