מורשת יהדות מרוקו

ליקוטים לפרשת נח  

צורתה התיבה: תיבה עם גג משופע? או כפירמידה מידותיה ההנדסיות של התיבה היו: 300 אמה אורך, 50 אמה רוחב ו-30 אמה קומה. מכיוון שאורך האמה הוא כחצי מטר, אורכה של התיבה היה כ-150 מטרים, רוחבה כ-25 מטר, וגובהה היה כ-15 מטרים, גובה בניין בעל 5 קומות לתיבה היו 3 קומות. חז"ל מסבירים שהקומה העליונה הייתה למגורי נח ומשפחתו ולאכסון האוכל, האמצעית למגורי בעלי החיים והתחתונה לאחסון הפסולת.

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח [ו\ט] אומר אהבת חיים על פרשת נח נמצא שעל ידי התפילה היה יכול נח להציל את העולם, ומזה נלמד שכוח התפילה גדול מאוד, ואמרו רבותינו שגדולה תפילה יתר ממעשים טובים, ויותר מהקרבת קורבנות, ועוד אמרו חכמים, שבזכות התפילה הקדוש ברוך הוא מצילנו מיד אויבנו ומצילנו ממיתה משונה ובזכות התפילה השם הוא מוחל עונותיהם של ישראל, לעל ידי זה מקרבים את הגאולה, ובפרט בזמן שמזכירים בתחילה זכות אבות כמו שמצאנו במושה רבינו עליו השלום שאמר זכור לאברהם יצחק וישראל עבדיך ,וכתוב אחר כך וינחם השם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, [ובמסכת יבמות דף ס"ז] כתוב שהתפילה מהפכת את מדת הדין למדת הרחמים, ויש לזה רמז שאמר צוהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה מילת צוהר אותיות [צרה], וזה שאומר הכתוב צוהר תעשה לתיבה כלומר המילה של צרה תיהפכנה לצוהר, וזה על ידי תפילות והתעוררות לתשובה, וכשזכית לזה [ואל אמה תכלנה מלמעלה] ראשי תיבה [אמה] את מדת הדין, כלומר שאת מדת הדין  תכלנה מלמעלה תעקרנה ותאבדנה וכיון שאון מידת הדין, אזי מוכרח להיות מידת הרחמים, וזה שאומר  ופתח התיבה בצידה תשים, הצדי שהיא אות הראשונה של מלת צרה , בצידה תשים, דהיינו תעזבנה בצד, תחתיים האות האחרונה שהים אות הא תעשה שניים, תשים אותה באמצע ואת האות ריש שהיא השנייה למילת צרה תעשה כלומר תשימנה בסוף, ואז יהיה מילת צוהר, עד כאן כתבנו בעניין התפילה.

וגם הגאון חתם סופר כתב שבשעה שאמר לו הקב"ה  לנח [קץ כל בשר בא לפני] באותו זמן היה מתושלח חי, והיו עמו עוד שמונה צדיקים ומה שרש"י כתב שמונה צדיקים, זה מלבד מתושלח, אבל עם מתושלח ביחד היו תשעה צדיקים, ואם היה נח מתפלל הייתה שכינה מצטרפת עמהם והיה מציל את העולם, לא כן אברהם אבינו כי ראינו שבזמן שאמר הקדוש ברוך הוא צעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד, תכף עמד אברהם והתפלל ואמר אולי יש חמישים צדיקים, אולי עשרה ואמר לקב"ה הוא חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט? זהו ההבדל בין צדיק לצדיק.

אלה תולדות נח נח איש צדיק אומר הזוהר הנגלה מפני מה כתוב נח נח שתי פעמים? אלא כל צדיק שבעולם יש לו שני רוחות, רוח אחד בעולם הזה ורוח אחד בעולם הבא, וכך תמצא בכל הצדיקים [משה משה] יעקב יעקב] [אברהם אברהם] [שמואל שמואל] [שם שם] מלבד יצחק שלא כתוב בו כמו שכתוב בהם, לפי שיצחק בשעה שנקרב על גבי המזבח, יצאה                                                                                                              נ         ח

נשמתו שהייתה בו בעולם הזה , וכוון שנאמר בו באברהם שברך ברוך מחיה המתים אז נכנסה בו נשמתו של עולם הבא, לכן תמצא שלא יחד השם שמו על שום צדיק בחייו אלא עלפי שנחשב כמת ועל זה מרמז המקרא ואומר הן בקודשו לא יאמון דבר אחר אלא תולדות נח נח לפי שהיה צדיק משבחו שתי פעמים.

והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה [ו\ח] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא המילה [את] היא מיותרת ויכל לכתוב " והקימותי בריתי אתך" ומה בה להוסיף ? ובכלל צריך להבין מה הברית הזו שהבטיחו עליה. והנה רש"י כתב בשם מדרש רבא שברית היה צריך נח שלא ירקבו הפירות ויעפשו ואלא יהרגוהו הרשעים שבדור והנה לא מובן מהיכן למדו חז"ל אל ברית זו. ובתורה נזכרה רק ברית אחת שעשה הקב"ה עם נח והיא [ ברית קשת ] . ונראה לי שהמילה [את] באה לרבות ברית נוספת זו. שנוסף לברית הקשת אקים גם [את] הברית הנוספת והיא בדברי רש"י. המילה [בריתי] כתובה מלא עם [יוד] ונראה לי לרמוז שהיוד היתירה רומזת לעשרה בריתות הנזכרות בתורה. והנה לך רמזי בתיבת ברית על סדר התנ"ך 1] ברית נח [בראשית ו\יח] 2] ברית הקשת [בראשית ט\יא] 3] ברית בן הבתרים [בראשית טו\יח] 4] ברית מילה בראשית יז\א] 5] ברית השבת [שמות לא\טז] 6] ברית מלח [ ויקרא ב\יג] 7] ברית כהונה [במדבר כה\יג] 8 ] ברית יסורין [דברים כח\סט] 9] ברית התורה [דברים ד\יג] 10] ברית מלכות [דברי הימים ב -ד\יג].

וירא אלהים את הארץ, והנה נשחטה. כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ [ו-יב] אומר הרב זמיר כהן בסיפרו מסע אל האמת צפונות בתורה המילה "אידס" מופיעה בתורה [בדילוג של 220 אותיות] בדיוק בפרשת המבול. גם גורם המחלה "וירוס" מופיע בפרשה כאשר האות ס של המילה וירוס היא גם האות ס של המילה אידס. המילה אידס מופיעה כאן בנסיגת אותיות, אולי כדי להורות על מהות המחלה הלכה לאחור. כשל המערכת החיסונית, ובעיקבותיה נסיגה בתיפקוד הגוף. שם הוירוס הגורם למחלה, "היו", מופיע גם הוא כאן. כאשר המילים הבאות אחריו הן: הלוך וחסור. תיאור קולע לתהליך המתרחש אצל החולה. סופה של המחלה גם היא מופיע בקטע זה "אמחה את האדם" כי השחית את דרכו, בתדפיס השני, מופיע "אידס"-"בדם" " מהקופים" ותוצאה "מות".

קץ כל בשר בא לפני [ו\יג] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמה המקרא. היה מאריך לומר קץ כל בשר [נראה] לפני שמובנו שהקב"ה ראה כבר את קיצם שנגזר עליהם בגלל רעתם ומה פירוש: בא לפני ? ונראה הטעם לומר כי הקב"ה הסתכל בכל הדורות מתחילתם ועד סופם וכולם באו לפניו ולא נמצא בזרע דור המבול וכל דורותיהם שום זרע כשר ועל כן נמוחו כולם בימי המבול וכן רמז בכך לנח שלא יבקש רחמים עליהם. כי קיצם כבר [בא] לפני הקב"ה ולא רק נראה לפניו.

ותישחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס [ו-יא]ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ[ו-יג]  וזה אשר תעשה אתה שלש מאות אמה ארך התבה חמישים אמה רחבה לשלושים

                                     נ  ח

אמה קומתה [ו-טו] [דברי המחבר שמעתי דרשה מפי הרב שקד בוהדנה  שליט"א לפי הסוד של המילה "חמס" והיתי חייב להעלות אותה כאן אומר שהמידות של התיבה 300 אמה ארך בגימטריה האות [ש] 50 אמה רחבה בגימטריה [נ] 30 אמה קומתה בגימטריה [ל] אמה תכלנה מלמעלה בגימטריה [א] דור המבול פגמו בשם הקב"ה ומי שגרר אותם להשחית את העולם כמו שכתוב " כי השחית כל בשר את דרכו כולל הבהמות וכל חי הוא "הנחש" וסיטרא אחרא הנקרא "סמאל" פגמו בשמות הקדושים והאותיות הקדושות יוצא במילה "סמאל" פגם באותיות "אל" נשארו האותיות "סמ" בנחש פגם באותיות "נש" ונשארה לו האות "ח" אם נחבר את האותיות שנפגמו נקבל את המילה "חמס" ניתן לקשר גם בימינו את המילה "חמס" לאויבינו בעזה.

עשה לך תיבת עצי גופר[ו/יד] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי שמעון בוא וראה , וכי לא יכול היה השם לשמור את נח באיזה מקום בעולם , שיהיה מבול בכל העולם ולא יהיה במקום ההוא, כמו שכתוב בגדעון ויהי חורב אל הגיזה לבדה או לשמור אותו בארץ ישראל שכתוב בה לא גשמה ביום זעם, שלא ירדו עליה מי המבול אלא כוון שהמשחית ירד לעולם, מי שאין סוגר ומסתיר עצמו ונמצא לפניו בגלוי מתחייב בנפשו לפי שהוא הורג את עצמו, והראיה מלוט שכתוב המלט על נפשך אל טבית אחריך לפי שהמשחית הלך אחר כתפו, ואם יחזיר ראשו ויסתכל בו פנים בפנים יכול להזיק אותו ועל כן כתוב בנח וסגור השם בעדו שלא יתראה לפני המשחית ולא ישלוט עליו מלאך המוות.

מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה [ו/כ] אומר שמנה לחמו חשב כאן העוף בתחילה ואחר כך הבהמה, ולהלן חשב הבהמה בתחילה ואחר כך גם מעוף השמים, לפי שאמר כאן מכול החי והם השדים השוכנים באוויר, לכך חשב כאן כסדר בהדרגה מלמעלה למטה, בתחילה השדים השוכנים למעלה באוויר תחת יסוד האש, ואחר כך העופות אשר גם הם מעופפים באוויר למטה ממקום השדים, ואחר כך מן הבהמה השוכנים על האר, מכל רמש האדמה השוכנים בארץ ובאדמה.

וזה אשר תעשה אותה שלוש מאות אמה אורך התיבה חמישים אמה רוחבה ושלושים אמה קומתה [ו/טו] אומר רבינו בחיי ציווה השם לעשות את התיבה כשיעור הזה\ ולריבוי המנים שיצטרך להביא בתוכה הייתה קטנה עד מאוד כי יצטרך להביא שם בהמות ועופות טמאים וטהורים וחיות קטנות עם גדולות , שנים מכול, ויש חיות גדולות כפילים וראמים, ולפי הטבע חמישים תיבות ביוצא בה היו קטנות מהכיל את המינים האלו כולם, אבל היה העניין נס גדול בלי ספק , ומחזיק מועט את המרובה ואולי תשאל   כיון שהיה הדבר נס  למה יצווה לעשות את התיבה מעץ הידוע, ובמידות ידועות באורך וברוחב וקומה, ולעשות שלושה מדורים תחתים שנים ושלישים, והשם יכול להצילם מבלי תיבה ושילכו על פני המים או יכול להפריח באוויר , כי כול יוכל ולא יבצר ממנו מאומה, והתשובה לזה כי דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכולתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע ישלים הנס ועל דרך זה תמצא בכול הניסים בתורה אם תסתכל בהם: כי אף על פי שהם ניסים מפורסמים יש בהם טבע במקצת ועוד יש בזה.

פרק שני

השירה העברית-יהודית שבכתב בצפון אפריקה

השירה הדתית־תרבותית

1 השירה הדתית־עתרנית או שירת הפנייה

חטיבה תימטית זאת כוללת את כל השירים הבונים או המניחים עולמות שיח ומרחבים תרבותיים־יהודיים ספיציפיים, הנוגעים לעקרונות היהדות ולעיקריה, לערביה הדתיים־מוסריים ולערבי הקודש שלה, להתנהגויות הנתבעות ממאמיניה, למצבו הפוליטי של העם היהודי בגלות ולתקוות הגאולה, ליחסיו עם אלוהיו ובן לפניות לקדושים וצדיקים השייכים באופן מהותי למסכת דמיונותיהם של יהודי צפון־אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט. בבל השירים הכלולים כאן פעולות הדיבור המובילות הן פעולות של שיח ישיר שהמשורר־הדובר פוגה בהן לבן־שיח כדי לשבחו ולרוממו, לשכנעו או לזרזו. בן־השיח הוא כאן בדמותו של אחד מיסודות הקודש היהודי – הקדוש ברוך הוא, ארץ הקודש, התורה הקדושה (לפעמים) וכן הצדיקים והקדושים – או בדמותו של האדם היהודי המתבקש לישר את דרכיו ולחשוב על יום הדין ועל המוות הבלתי נמנע. לצד מבעי השבח הרבים המפארים והמרוממים את נשוא השבח, שהוא בן־השיח, מופיעות לרוב גם פעולות בקשה והכוונה תוך פנייה עקשנית והגשת עתירות ותחינות לבורא לשינוי המצב העגום של עם ישראל ולשליחת המבשר והגואל, או תפילות לתיקון מצבו העגום של הפונה ושל בני קהילתו. בשירים שונים, הפניות מכוונות בלפי האדם היהודי עצמו כדי לזרזו לישר את דרכיו או כלפי הקדוש והצדיק כדי שיפעל למען הפונה ולמען בלל ישראל. השיח הישיר מתבטא בצורות ציווי רבות, אולם הן באות במיוחד בתחילת השירים ובסופם. בגוף השירים מתוארות תכונות נשגבות ומופלאות של מוקדי השבח וההלל וכן מתוארים בגוף ראשון מצבים דיספוריים או מאיימים הדורשים תיקון מידי דרך הגאולה האישית או בעיקר הגאולה הכללית. השירים שייכים כאן לסוגות הפיוט, הבקשה והתוכחה וכן לסוגים שונים של שירי שבח.

חטיבה זו של שירים ערביים־יהודיים היא הקרובה ביותר לשירת הפיוטים והבקשות העברית של יהודי צפון־אפריקה, ואין תמה בכך, שכן מחבריה הידועים או העלומים היו כולם תלמידי־חכמים או משוררים שכתבו גם שירים עבריים

דומים והיו בין מנהיגיהן הרוחניים והדתיים של הקהילות היהודיות השונות ברחבי צפון־אפריקה. מחברים אלה היו למעשה בולם דו־לשוניים משום יכולתם לכתוב ולחבר טקסטים הן בעברית (ולעתים גם בארמית) והן בערבית־יהודית לגווניה. משום כך גם מרובים באן ביותר השירים הדו־לשוניים השייכים לסוגת המטרוז, המשלבים את העברית והערבית־יהודית במבנים פואטיים שונים, כפי שנראה בפרק אחר. רבים מהשירים השייכים לחטיבה זו ידועים בקהילות רבות ברחבי צפון־אפריקה ובמיוחד השירים הליטורגיים או הפארה־ליטורגיים כגון שירי ההבדלה. תכונה זו מעידה על ראשוניותם וקדמותם של השירים הללו במסורת השירה הערבית־יהודית בקהילות אלה. בפי הנראה, אחדים מהם אף קיימים אולי מאז ימי הביניים.

השירים הראשונים בחטיבה זו, שניתן לתארן אותם בוודאות מה, הם שיריו של ר׳ מרזוק, כנראה ר׳ מרזוק בן דוא ממגורשי ספרד, שחי במחצית הראשונה של המאה הט״ז באלג׳יריה. השירים מופיעים יחד עם שירים אישיים־ליריים תחת הכותרת ״כרג׳ה״, שתהתה כונסו גם קטעי פיוטים ושירים עבריים משלו ומשל משוררים אחרים. מפאת קדמותם נציג את שני השירים כאן במלואם.

ו. המדובר כנראה בר׳ מרזוק בן עמרם אבן דוא, ממגורשי ספרד. הוא מוזכר בשיר ובכתובתו ששלח לו המשורר ר׳ אברהם בן שלמה הלוי בקראט ממגורשי ספרד, שהתיישב בתוניס לאחר שעשה זמן מה בתלמסאן. ראה את השיר בתוך: כ״י גינצבורג 214 (סרט 27951), דף 54וא. שיריו הערביים־יהודיים של ר^, מרזוק מובאים במסגרת רצף טקסטואלי של מודוס מוסיקלי מהשירה האנדלוסית: ״טריק אלמזמום מן ה״ר [=היקר רבי] מחוק״ בכ״י אוקספורד 85 4° .Opp. Add [=נויבאואר 1191] (סרט 16651), דף 03וב. כה״י הועתק כנראה במאה הי״ז. זוהי כנראה גם העדות הראשונה על השימוש במודוסים אנדלוסיים בשירת יהודי צפון־אפריקה. השירים של המודוס ״אלמזמום״ לר׳ מחוק מכונים ברובם בשם ״כרג׳ה״ משום שהם שייכים לרצף מוסיקלי אחד. הם כוללים הן שירים ליריים־רומנטיים ממקור ערבי־מוסלמי והן שירי קודש ערביים־יהודיים ועבריים, שר׳ מחוק כתב חלק מהם. ראה שם, דפים 103ב-110ב.

[שיר א]

1-מרצ׳י טלבת יסתראח; / לרבי דאיים נראעי.

 [=תפילתי, שמחלתי תיפסק; ל(ישועת) אלוהי אני תמיד מצפה.]  

ראכע בווג'ה טאייח / ולעיין תהטל דמועי.

[=אני מפיל פניי ומשתחווה, ובעיניי זולגות דמעותיי.]

זאדי בכאייה ינפטח / מן חאר דנובי ווגאעי.

[=בכיי ממשיך לגלות את חרפת עווני ועעמת כאבי.]

ואש לי פי רוחי בג'והד / נכמם? וזאד פי אלבועד; / מנע עני נוומי.

 [=מה לי כי ארבה להרהר? הוא מוסיף להיות רחוק; הוא מדיר שינה מעיניי.]

 

5 קרב ג׳וותך פאלווג'וד, / אוננשור ביך עלאמי.

[=קרב את ישועתך בעודי בחיים, ואפרוש בשמך את דגלי.]

אלכל ירג'ע לי צלח, / פי לאכרה יכון מנאמי.

[=שהכול יצלח לי, שחלום אחרית הימים יתגשם.]

חאצ׳ר נשכור ונמדאח, / ונוואחדו בקלב ולועי,

[=את (האל ה)נוכח אשבח ואהלל ואייחד את שמו בלב עולז,]

טאלע מטאהר בלפוואח / אנסם ורוח מתאעי.

[=עת אעלה לטהר בריח ניחוח את רוחי ונשמתי. אחזתי בגורל (?) בלי משענת;]

חבסת באלמרפוד בגיר עמוד; / בייסמו אלעזיז נסעוד. /

[כדיתך פי סאהמי.

[=שמו היקר למזל לי. שמתי אותך בגורלי.]

10טלבתך פי אלג'נה <נק>עוד / אנא ונאסי וקוומי. טלבתך

 [=תפילתי לך, שבגן עדן אשב אני וקרוב״ ועמי.]

כמו בשירי העתירה הרבים שנראה לקמן, האני השירי מציג בגוף ראשון לאורן כל השיר את מצבו האומלל והדורש תיקון, אך כאן רק בסטרופה השנייה (טורים 5, 10, 11) הוא פונה בעתירה ישירה לנמען בגוף שני, שהוא הבורא, לצד פניות עקיפות נוספות לבורא בגוף שלישי(טורים 7, 10). סיבת העתירה, שהיא המחלה במטאפורה לגלות, מוצגת בטור הראשון יחד עם הציפייה לרחמי האל, ואילו הטור האחרון של הסטרופה הראשונה משלים את תמונת המצב האומלל, הכרוך בריחוק הבורא הגורם נדודי שינה לדובר כמייצגו של כלל ישראל. הטורים האחרים בסטרופה מתארים את תנאי העתירה וטקסיה, שהם: ההבאה על חטא (טור 3), הצער והכאב(טורים 3,2) והתחנונים(טור 2). הסטרופה השנייה מוקדשת כולה להצגת בקשותיו וציפיותיו של האני השירי מהבורא – קירוב הגאולה, הצלחה במעשיו, החזרת עבודת בית המקדש, ושיבת ציון המדומה לגן־עדן (טורים 5, 6, 8, 10) – וכן את מערכת השבחים שהוא מרעיף עליו לשם ריצויו והפעלת חסדו(טורים 8,5).

כמו בכל השירים הדתיים־תרבותיים שנציג כאן, אין גוף הדובר בשיר מצטמצם להצגת עמדותיו ונקודות מבטו של האני השירי בלבד או של המשורר כאחראי אפשרי לאמירתו של אני שירי זה, אלא מייצג את כלל ישראל, שהדובר משמש לו כפה. פנייתו היא קולקטיבית ולא אישית, אף על פי שהצגת המצב שביסוד הדו־שיח מרובה בפרטים אישיים־ליריים לכאורה, כגון־הבכי והתחנונים. הזכרת ריח הניחוח (טור 8) ו״עמי״(טור 10) מעבירים במפורש את האיזוטופיה האישית השלטת בשיר לתחום הכלל.

יוסף שיטרית-השירה העברית-יהודית שבכתב בצפון אפריקה-השירה הדתית־תרבותית

עמוד 60

שדרי״ם

אחד המקורות שנותרו לנו על יהודי מרוקו הוא פנקסי השדרי״ם. השדר״ים נשלחו מארץ ישראל לצורך איסוף כספים. מנהגם היה לרשום בפנקסם את שמות הנדיבים שתרמו להם כסף במגביתם, ולפעמים השתרבבו לתוך הדברים ידיעות על הערים והכפרים בהם ביקרו.

בסביבות שנת 1805 (תקס״ה) כתב שד״ר ששמו לא ידוע ב׳מדריך לשליחות׳ שכתב לחברו: ׳ישלח שליח לכפר א׳[חד] שמו לגזדאמא יש שם עניים ומעטים וג״כ [וגם כן] כפר זאוויא סידי רחאל׳. מדריך זה מטרתו להיות לעזר לשד״ר, כדי שידע היכן וממי לאסוף כסף. בקטע זה כוונתו שישלח שליח לסידי־רחאל ולא יטרח ללכת בעצמו, בגלל שהתושבים עניים ואין סכום הנדבה שווה את הטרחה.

אמנה כאן את רשימת השדרי״ם שמצאתי אודותיהם תיעוד שביקרו בסידי־רחאל:

א-ר׳ אהרן ששון. נשלח פעמיים בשליחות ירושלים. בשתי הפעמים הגיע לסידי־רחאל, בפעם הראשונה ב־1892 (שבט תרנ״ב) ובפעם השנייה ב־1904 (חשון תרס״ה). השתמרו בידינו פנקסי השליחות שלו בהם כתב את שמות התורמים.

ב-השליח הנרגן, ר׳ מאיר בר־שישת, שליח צפת, עשה בשליחותו בכפר ב־1894(אדר תרנ״ד). תיאר את הכפר ביומנו:

זאוית ארחאל יע״א [יגן עליה אלהים]. מהלך ששה שעות [=מעין נפאד]. בעל הבית סי'[ניור] יצחק למעלם נ״י. [נרו יאיר]הגדול ד דורוס עלה בקבץ. הפקדתי על הקופה בן בעה״ב הנז׳[בעל הבית הנזכר] סי׳ חנניה נ״י. הגבירים יוסף עמוס ובנו ח'[זאן] משה נ״י. מסעוד ן׳ מנחם ואחיו נ״י. יצחק למעלם ובנו נ״י. רוב אנשי העיר עקשים ובזויי עם. הנחמד ר׳ דוד חקון נ״י. הח׳ הצבוע ר׳ ברוך אדרעי נ״י רצונו לבנות בהכ״ן [בית הכנסת] חדשה ונתנדב אחד מעשרים בההכנסה לבנ' עיקת״ו [לבנין עיר קודשנו ותפארתנו] אם יתמכו בידו וזמן הנדר מר״ח [מראש חודש] ניסן שנתנו. נדרים פרסיים.

הערת המחבר: כת״י מאיר נתיב, 10ב. על כתב היד ויחוסו לרמב״ש: פוקס, מאיר נתיב, עמ^׳ 179- 194. ראוי לציין ששליח זה הרבה לכתוב תארי גנאי על יהודי מרוקו. כנראה בגלל טורח השליחות שהיה מוטל על כתפיו. אמנם יהודי סידי־רחאל תרמו עבורו סכומים נאים. גם ר׳ יעקב בן־עטר, שהגיע כשד״ר העדה המערבית, מונה עשרות מבני הכפר שנדבו סכום נאה לעניי ירושלים.

ג ר' אליהו ילוז ובנו ר^׳ יוסף חיים, שליחי טבריה, עשו בשליחותם בכפר בשנת 1900 (תמוז תר״ס).

ד-ר׳ יעקב בן־עטר, שד״ר העדה המערבית, עשה בשליחותו בכפו בשנת 1905 (בין החודשים שבט-אדר תרס״ה). לימים הדפיס בירושלים ספר ובו רשימות התורמים מיהודי מרוקו שתרמו ל בשליחות, ביניהם מיהודי סידי־רחאל.

ה-ר^, אברהם פינטו, שליח העדה הספרדית בירושלים, שהה בסידי־רחאל בינואר 1924 (ט׳ שבט תרפ״ד).

ו-ר' מרדכי ב״ר רפאל אוחנא, שד״ר העדה המערבית, עש בשליחותו בכפר בשנת בשנת 1932 (תרצ״ב).

מתוך ויקיפדיה: הרב אליהו ילוז (ה'תר"ך, 1860 – כ"ב באלול ה'תרפ"ט, 27 בספטמבר 1929) היה רב, פוסק הלכה, אב בית דין בטבריה ושד"ר.

קורות חיים

נולד בשנת ה'תר"ך (1860) בעיירה מזגידה שבמחוז תאפילאלת שבמרוקו לרב אברהם ולחנה ילוז.

בשנת ה'תרל"ג (1873) החלה משפחתו במסע עלייה לארץ ישראל. לאחר מסע שארך כשנה וכלל עצירות בעיר פאס, טנג'יר ואלכסנדריה, התיישבה המשפחה בטבריה. בשנת ה'תרל"ה (1875) נשא לאישה את שמחה, בתו של הרב דוד א-סודרי. את השנים הבאות הקדיש ללימוד תורה והתעמק בהלכה. בשנת ה'תרמ"ב החל לדרוש בבית הכנסת הגדול שבעיר טבריה לבקשת רבני העיר.(ע.כ)

ז-ר' דוד חיים שלוש, השד״ר האחרון של העדה המערבית, שהה בכפר בתאריך לא ידוע בין השנים 1952-1950 (תש״י-תש״יב).                       

כת״י ארכיון העדה המערבית, ירושלים 12-1292^11, עמ^׳ 22. ר מרדכי שהה במר בין השנים 1933-1931 (תרצ״א-תרצ״ג), חישבתי את תקופת שהותו בכפר על פי תיאור נסיעותיו. ראוי לציין שבתחילת פנקסו חתם ר' דוד פיניאן מסידי רחאל בחותמתו.

בשנת 1900 (תר״ס) ביקר בכפר ר׳ משה ב״ר יצחק מאמאן, יחד עם בנו יעיש. ר׳ משה יצא מעירו ׳אוטאט', כפר קטן באזור תאפילאת, לצורך איסוף כסף עקב מצבו הכלכלי שלא שפר עליו.

נוסע נוסף, חיים זאב הירשברג, הותיר אחריו תיאור על יהודי הכפר. בספרו מתאר הוא את ביקורו בכפר בשנת 1955 (תשס״ו):

יצאנו לכביש שהוליך אותנו לסידי רחאל (ראחאל כותבים היהודים) שהיה במאה הט״ז. שם הזאוויא, שחופש הנימוסים של נשי המקום הוציא לה שם. העיר הערבית והמלאח במקומם חדשים בערך, נוסדו לפני מאה שנה בקירוב. כעת חיים כאן כ־600-500 יהודים. הזאוויא בעבר השני של הנהר בהר, ובקירבתה בית הקברות היהודי הקדום ומקום קבורתו של מולאי אנמאי, כלומר אדוני אנמאי (כן נקרא הכפר לפני שנתקבל השם סידי רחאל), ובפי היהודים הוא נקרא דוד (או שמעון) אשכנזי. לפי המסורת העממית בא גם הוא מירושלים[כינוי לכל ארץ ישראל בלשונם של בני המערב] יחד עם ר' אברהם הכהן מתידילי. הצדיק היה בן דורו של סידי רחאל והיחסים ביניהם היו מתוחים, בגלל זה ציוה הצדיק להעתיק את המלאח למקום מרוחק משכונת הברברים.

ביו השנים 1890-1865 (תרכ״ה-תר״ן) שלחו רבני רבאט אגרת לקהילה בדרום מרוקו. באגרת נכתב על שד״ר מארץ ישראל שנשא אשה ברבאט ולימים יצא קול שנפטר בסידי־רחאל. השולחים ביקשו מהממוען לשלוח שליחים ולבדוק האם באמת נפטר אותו שד״"ר זאת כדי לקבל עדות ברורה לצורך שחרור אשתו מעגינותה.

בירדוגו, יבין שמועה, עם׳ תשס-תשי. תיארוך האגרת הוא מכיון שבשנת תרכ"ה מונה ר' יוסף בירדוגו לדיין ובשנת תר"ן נפטר. המכתב נשלח, ככל הנראה, לדמנאת שהיא הקהילה הגדולה באזור. במכתב נכתב ששמו של השליח הוא 'יעקב בן יצחק' אבל השמות פיקטיביים כשאר האגרות שקובץ זה שהם: אברהם, יצחק, יעקב, ראובן,שמעון וכדומה.

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–שדרי״ם

עמוד 26

מבוא כללי

מעמדה של ארפוד בתוך אזור תאפילאלת

 

ארפוד שוכנת באזור תאפילאלת הקרוי גם סג׳למאסא. סג׳למאסא העיר היא התשתית של תאפילאלת. היא נוסדה באמצע המאה ה-8, ו-100 שנה לאחר מכן צומחת בה קהילה יהודית. סג׳למאסא נתקיימה עד למאה ה-14, ומאז נעלמה מן המפה ומן התודעה יחד עם הקהילה היהודית. מכאן ואילך השם תאפילאלת מופיע במקום סג׳למאסא, אף־על-פי שאינו מחליפו לחלוטין. בכל שטרות הכתובה והגט של קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא עד ל-1949 מופיע השם סג׳למאסא כמקום זיהוי מקום החופה בנוסח ׳למניינא שאנו מונין כאן במתא סג׳למאסא דיתבא על נהר זיז׳. ידיעות על קהילה יהודית בתאפילאלת מתחדשות מן המאה ה-17, כ-150 לפני הולדת ר׳ יעקב אביחיצירא. מקור הידיעות הוא קינה בערבית יהודית המתארת את חורבנה של קהילת תאפילאלת בעקבות מגפה שפרצה בה בשנת ה׳תל״ט/1679 וחיסלה תוך שלושה חודשים את רוב הקהילה. במגפה זו נספו 4600 נפש. יחד עם שארית הפליטה מדובר אפוא בקהילה שמנתה כ-5000 נפש. מן הקינה מצטיירת תמונה של קהילה מפוארת עם מנהיגות של חכמים וחזנים, סופרי סת״ם ומשוררים, ובראשם שלושה דיינים ראשיים שנספו במגפה. קהילה כזו יש להניח נתקיימה לפחות כ-100 שנים לפני כן, כלומר החל מ-1580.

 

שתי יצירות נוספות גם כן בערבית יהודית מ-1727 \ ומ״1790 מתארות אירועים הקשורים לקהילה היהודית. יצירות אלו מ-1679, 1727, ו-1790 מעידות על רצף קיומי של קהילת תאפילאלת במשך 111 שנה. אם נוסיף עליהן עוד כ-100 שנה שבה נתקיימה קהילה לפני 1679 הרי לנו רצף היסטורי של כ-211 שנים. תאריך כתיבת היצירה השלישית ב-1790 קודם הוא להולדתו של ר׳ יעקב בכ-15 שנה. התרוקנות קהילות תאפילאלת סופית הייתה בסוף המאה ה״20 ב-1980. מכאן, שאפשר כבר לדבר על רצף מוכר של כ-400 שנים, כלומר מ-1580 ועד 1980. תאפילאלת/ אריסאני ידועה לנו מן המאה ה-16, וכבר בתקופה ההיא וכ-200 שנה לפניה ידועים לנו קסור שהוקמו בתאפילאלת והחשוב שבהם הוא קסר בשם תאבוע/צאמת, שבו נולד ר׳ יעקב אביחצירא ובו פעל לראשונה, שיש הסוברים שנוסד סמוך לחורבנה של סג׳למאסא ונחשב ליורשה וממשיכה.

 

ראה יוסף שטרית, השירה הערבית יהודית שבכתב בצפון אפריקה, ירושלים תשנ״ד, עמ׳ 367-333.

 

להלן קטע מהקינה המדוברת מתוך ספרו של יוסף שטרית " השירה הערבית יהודית שבכתב בצפון אפריקה

 

נבכי ונגווח עלא ג'מאעת דיינים לכבאר וסגאר, ₁[אלדי גאת לובא ועבאתהום בלהבא],,

[=אבכה ואקונן קל חבורת הדיינים הבכירים והזוטרים, שבא הדבר ולקח אותם כמו להבה,]

 

 [אלדי כאנו ג'מאעתהום ג'מאעא והיבתהום היבא]; ועסא ועסא תלאתא לכבאר [אלדי הומא:

שהתכנסותם היתד לתפארת ויוקרתם בפי כולם, ובמיוחד שלושת הדיינים הראשיים שהם:]

 

ר' דוד ן' יחייא ור׳ אברהם ן' דוד ור׳ סלימאן בן חמו, עליהום סלאם אלאה יתעאלא,

[=רבי דוד בן יחייא, רבי אברהם בן דוד ורבי סלימאן בן חמו, עליהם שלום האל יתעלה שמו,]

 

 [אלדי כאכו יקטעו שרע עלא חקו, כליה מא כאן יועמאל להום [מא יסתחקו],].],.

[=שפסקו את דינם על פי דין צדק גם כשלא התנהגו כלפיהם כיאות.]

 

וליום, יא חוצרא! מא בקא ל [מן נמשיו יעטינא חתא אופקו].

[=אך היום – אויה! – אין לנו למי לפנות כדי שייתן לנו אפילו את עצתו.] (ע.כ)

 

[הערות המחבר: על פי שיחה טלפונית עם יוסף שטרית אור לי״ג בסיוון תשע״ז שהוסיף, כי סבל זה שנמשך רק כמה חודשים בתאפילאלת ארך בשאר קהילות מרוקו תקופה של 30 שנה, כי מולאי אסמאעיל הותיר הרבה יורשים מבניו שנולדו מנשים רבות, וכל אחד תבע לעצמו את כתר המלוכה.

 

ראה יוסף שטרית, עיון סוציו פרגמאטי בשיר ערבי יהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד (1792-1790) בתוך: דמתה לתמר – מחקרים לכבודה של תמר אלכסנדר, חלק 2 אייר תשע״ה, עמי -806 775, אוניברסיטת בן גורי1ן בנגב.]

 

נחזור לתאפילאלת/ריסאני הנחשבת על ידי רוב החוקרים ליורשתה הטבעית של סג׳למאסא וממוקמת בתחומה. גם בה פעלה קהילה יהודית, שבה המשיך ר׳ יעקב אביחצירא את פעילותו הוא וצאצאיו עד סוף המאה ה-20. בעקבות מאורעות תר׳׳ף/1920 עוזבים יהודי תאפילאלת בהמוניהם הם ומנהיגיהם מבית אביחצירא את ריסאני ומהגרים לכיוונים שונים: בודניב, בשאר וארפוד. ובריסאני נותרו רק כ-500 נפש. אף־על״פי שבבשאר נתקיימה הקהילה היהודית הגדולה ביותר מתאפילאלת שמנתה כ-4500 נפש בתחילת המאה ה-20 לעומת ארפוד שמנתה כ-3000 נפש – אף על פי כן נחשבת ארפוד מבחינה רוחנית ליורשתה הטבעית של תאפילאלת יותר מאשר קהילת בשאר. ארפוד שמרה על צביונה היהודי המסורתי בחסות חכמי אביחצירא: בבא סאלי, בבא חאקי ובבא מאיר. ההשפעה הצרפתית עליה הייתה מועטת לעומת בשאר שההשפעה הצרפתית עליה הייתה מרובה. עדות לכך היא ביקורתו של ר^, שלום אביחצירא על תופעות שחדרו לקהילת בשאר בהשפעה צרפתית, הנה אחת מהן הנוגעת לרחבת הריקודים המעורבת בחתונה.

׳דעיר זו בתחילת ישובה לא היו בסוד (=בחברת) משחקים ומרקדין לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים, עתה בעוה״ר (־־־בעוונותינו הרבים) בימים אלו נהפכה השיטה והתחילו לרקד לפני הכלה בחורים ובתולות, אנשים ונשים כלומר איש ואשה אפילו אינה אשתו הן הם מרקדין יד ביד רגל ברגל הולכים ושבים פנים אל פנים קטון וגדול שם הוא ולא יתבוששו.

תופעה כזו לא חדרה מעולם לארפוד ולשאר גלילותיה. ריקודי גברים מעולם לא נראו, וריקודי הנשים היו מעט ובנפרד באירועי החינה וכיוצא בה. כיוצא בזה תחום החינוך. נכון שגם בבשאר וגם בארפוד למדו ילדי הקהילה היהודית בבית ספר צרפתי, אבל בארפוד נוסד במקביל תלמוד תורה גדול, ובו למדו עד גיל 14, ומספר שעות הלימוד השנתיות בו יותר גדול מזה של בית הספר, מה שאין כן בבשאר, שלא היה בו תלמוד תורה, והילדים למדו רק פעמיים בשבוע יהדות בחדר/בית כנסת עד גיל 10-11.

 

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא-מעמדה של ארפוד בתוך אזור תאפילאלת.

עמוד 18

מוסדות אקדמיים

למוסדות האקדמיים בצרפת הגיעו במחצית השנייה של המאה ה־20 צעירים יוצאי מרוקו בני 17 ומעלה. הם למדו מגוון מקצועות: רפואה, רפואת שיניים, הנדסה וטכנולוגיה באוניברסיאות של פריז, במונפלייה בדרום ובשטרסבורג במזרח. בז׳נבה שבשווייץ הוכשרו מורים לבתי הספר של אורט שהוקמו ברחבי ארצות האסלאם. ההערכה היא שבמחצית השנייה של המאה ה־20 הגיעו ללימודים במוסדות האקדמיים כ־5,000 צעירים, והקהילות היהודיות המקומיות, בעיקר הקהילה היהודית בשטרסבורג, נרתמו לסייע לצעירים אלה אשר הגיעו לצרפת ללא משפחה.

[הערות המחבר : משפחת פיקאר ייסדה את מערכת החינוך הציוני־דתי בפריז וניהלה אותה במשך עשרות שנים. מריאן פיקאר ניהלה את בית הספר לוסיין דה הירש, ובעלה ברנרד ניהל את בית הספר יבנה. בסוף ימיהם עלו לישראל כדי לחיות לצד ילדיהם.

בנימין גרוס ניהל את בית הספר עקיבא בשטרסבורג. הוא עלה לישראל בשנות ה־70, היה ממייסדי המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן ונמנה עם האנשים המשפיעים ביותר בקהילה הצרפתית בישראל.

הרב ויזמן למד בישיבת סנדרלנד בצפון אנגליה.

הרב גבריאל הוא נכדו של רבי ברוך טולידנו, ממייסדי ישיבת אור ברוך בשכונת בית וגן בירושלים].

הגירת בני הנוער והצעירים ממרוקו לצרפת היא תופעה ייחודית בכל ההגירות היהודיות שהיו במאה ה־20 (דומה להגירה זו רק הגירת בני נוער במסגרת עליית הנוער לישראל בשנות ה־50- 60). מאפייני ההגירה הזו: הגירה עצמאית ללא הורים, בני נוער וצעירים שהיגרו למטרת לימודים, קליטה מוצלחת במדינת ההגירה ובחברה הצרפתית, התבססות במעמד הביניים ובאליטה התרבותית והאקדמיתAbecassis, 2015))דוגמאות בולטות למהגרים אלה הם: סרג׳ הרוש, זוכה פרס נובל בפיזיקה, ארמונד אביקסיס, פילוסוף ואיש רוח משטרסבורג, ואנשי העסקים, פטריק דרהי מורים לוי⁵ ואחרים.

הערות המחבר: סרג׳ הרוש היגר עם הוריו ממרוקו לפריז בשנת 1956. הוא עבר את כל המסלול האקדמי במוסדות היוקרתיים ביותר. כיום הוא חוקר בקולג׳ דה פראנס בפריז.

ארמונד אביקסיס היגר ממרוקו בשנות ה־50 כדי ללמוד בישיבת פובלן הנוברדוקית. לימים עבר ללמוד בבית ספר תיכון ובמוסד אקדמי בשטרסבורג. בעבר היה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת שטרסבורג, פילוסוף ואיש הגות ומחשבה.

פטריק דרהי היגר ממרוקו לצרפת, איש עסקים בין־לאומי, בישראל הוא הבעלים של חברת הכבלים הוט ותחנת הטלוויזיה 124,n.

מורים לוי היגר ממרוקו לצרפת, בעל חברת הפרסום הגדולה והוותיקה ביותר בצרפת והשלישית בגודלה בעולם.

בשונה ממדינת ישראל שבה הנוער והצעירים יוצאי מרוקו נקלטו בעיקר במסגרות חילוניות, קיבוצים וכפרי נוער, בצרפת נקלטו המהגרים הצעירים בעיקר במוסדות דתיים וחרדיים. מהמוסדות החרדיים ומבתי הספר התיכון המשיכו הבוגרים את לימודיהם באקדמיה, וזאת בשונה מהקליטה במוסדות החרדיים בישראל. מקצת המהגרים האלה שבחרו להקדיש את חייהם לקהילה ולחינוך היוו את השדרה המרכזית של ההתעוררות הרוחנית בצרפת במחצית השנייה של המאה ה־20. בהקשר זה יש לציין לחיוב את הקהילה האשכנזית בצרפת. בעת ההיא התגייסה הקהילה הזו למען בני הנוער והצעירים ממרוקו, והא הייתה עבורם משפחה חלופית ובסיס איתן במדינה החדשה.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- מרכז רמב״ם

עמוד 44

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.

הדרך מירושלים לקריית ביאליק הייתה ארוכה ומפותלת. כמעט לא היו אוטובוסים ישירים לחיפה. האוטובוס עצר בלוד, בנתניה, בגבעת אולגה, בעתלית. יצאתי הכי מוקדם שאפשר מירושלים והגעתי לקראת 11:00 לקריית ביאליק. שיכונים מוארכים בני שלוש עד ארבע קומות, ללא מעליות, שטחים קירחים ללא דשא וללא צל של עץ בחזית הבניינים. הקריה הייתה מאותן ערים שאליהן פונו העולים מהמעברות ומהשכונות הערביות בחיפה שבהן שוכנו. הובטחו להם מים זורמים, חשמל ללא הפסקה ומקלחת בכל בית. גם פחות פרעושים ויתושים. הקירות התקלפו בלחות, תווי הפנים התעוותו בחום הכבד, וברחובות סובבו גולים גאולים, כאלה שנשאו שרידי טראומות מארצות מוצאם, לרוב מרוקו ועירק. על אף הקרבה לים, הכול היה אפור. רק הטלוויזיה שידרה בצבעים אבל בקול אחד, שלא התקשה להבדיל בין דוברי אמת – היהודים – ודוברי שקר, אויביהם. הלהקות הצבאיות ניסו להמתיק את המועקה ואת הדוחק. האינפלציה הדוהרת איימה לרושש את המדינה.

בביתו של דניאל מצאתי את אימו ואת אחיו. הם לא שמעו עליי, הם לא יכלו לשמוע. דניאל כמעט לא דיבר על עצמו. הם רק ידעו שהוא התקבל לתוכנית הכשרה שמשלמת לו מלגה טובה מדי חודש. הייתי צריך להסביר:

״הוא התייחס לתקופת הלימודים כאל אורכה לבירור עתידו. בתמורה למלגה, הוא התחייב לעסוק בחינוך."

״הוא לא התחייב לדבר, הוא לא היה מחויב לדבר," מחה האח.

סיפרתי עוד שהוא חקר במשנת הרמב״ם ושקל להגיש דוקטורט עליו. ״היינו מאוד מיודדים,״ הבהרתי.

האח המשיך להתייחס אליי בחשדנות. ידעתי עד כמה דניאל סגד לאימו ואהב את אחיו. הם תלו בו ציפיות גדולות, הוא חשש לאכזבם. האם שמרה על איפוק, ממעטת לדבר. דיברה עברית במבטא ספרדי. אחרי מות בעלה בגיל צעיר, היא עלתה לארץ עם שני בניה. דניאל היה בן שמונה, ולמרות מכבש העברית הוא המשיך לקרוא בספרדית. העברית הייתה משובשת ומליצית מדי בשבילו. האח תיקן אותה:

״היא הייתה צרה מדי בשבילו."

דניאל לא הסתיר את רצונו להיות סופר אבל הוא היה תקוע, מתלבט, בין שני עולמות ושתי שפות. מצד אחד, הקורא הישראלי השתנה ללא הרף: דור המהגרים, דור הבנים, דור הנכדים. הקוראים התורנים צללו לכתבי הקודש שלהם, הקוראים החילונים לספרות זרה. על אף שירותו הצבאי ולימודיו באוניברסיטת חיפה הוא הרגיש מהגר, וחשש שהעברית תדחק אותו לפינות עדתיות-פוליטיות. מצד אחר, הוא לא היה יכול לגולל את סיפורי ארץ ישראל בספרדית, והיה צריך התנסות עמוקה ורחבה יותר בעולם הספרדי כדי להתמחות בכתיבה בשפת אימו. מכיוון שלא זכר הרבה מקראקס, הוא נהג לנסוע לטנג׳יר כדי לטעון את זיכרונו ולצבור חוויות. הוא התקבל בחום על ידי רשל מויאל. היא הכירה בינו ובין הדמויות שהיו בסביבת חנות הספרים שלה. הוא אפילו התקבל אצל פול בולס בביתו וניהל שיחות עם מוחמר שוכרי בבית הקפה שבו הוא נהג לשבת. בולס שאב את סובלנותו מסקרנותו ומאדישותו – קומוניסט אמריקאי חובב, סוריאליסט שגילה במסעותיו ברחבי העולם כי המציאות סוריאליסטית אפילו יותר מהזיותיהם המופרעות והדקדנטיות של דדה ושל ראלי. הוא היה עיוור גזעים, דתות, מינים ואפילו מילים. שוכרי התפרסם הודות לספר חשוף שגולל את סיפור ילדותו הנוראה ברובעי הזימה והאלימות של טנג׳יר. הוא כתב בערבית ספרותית את מה שעד אז היא לא יכלה להכיל – את האלימות הגלומה באורחות חייהם של תושבי פרברי העוני, מאחורי התהלוכות והמצעדים המלוכניים. בנסיעותיו נשאר דניאל בצפון המדינה, במשולש שבין שפשואן, טטואן וטנג׳יר, נמנע מלהדרים. לרגע קט התייחסו אליי אימו ואחיו כאילו גם אני הייתי מאותו אזור, אותו מרחב, אותו מיתוס. שאלתי אם במקרה הוא הותיר כתבים. האח ענה:

״לא יודעים, עוד לא פינינו את הדירה שבה הוא התגורר."

״הוא תמיד כתב,״ אמרה האם.

שאלתי על מה. היא הביטה בי בכאב. עוררתי ציפיות שקרסו.

אבל מהר מאוד התעשתה. הכאב נמהל בצער על שאני מרשה לעצמי לחדור לעולמה הפנימי.

״לא תוכל להבין, הוא כתב בספרדית."

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 32

 

 

 

השינויים במעמדו של הפיטן בארץ

הלימוד השיטתי של הפיוטים ליוה את ״פרחי הפיטנים״ בכל שנות חינוכם בתחום זה.

הם הכירו את הלחנים השונים ואת כל המקאמת האנדלוסיים, וכאשר הם השתתפו במעמד הבקשות או באירועים שונים ידעו להשתלב ולהפגין את יכולתם.

מה נשתנה מאז? האם מעמדם של הפיוט ושל הפיטן נשארו כפי שהיו, או שמא ירדו? הסקירה הבאה תציג את הפיטנות ואת מנהג ״שירת הבקשות״ לעומת התקופה הקודמת במרוקו.

מעמדו של הפיוט בישראל

האם הפיוט בארץ נשאר כפי שהיה במרוקו בשנות ה־ 40 וה־ 50? האם בעצם העליה ההמונית לארץ, חל שינוי במעמד הפיטן? האם השינויים בתנאי התפתחותו של הפיוט כפי שמתרחשים בארץ שינו במעמד הפיטן והפיוט? בסקירה דלהלן אנסה לבחון נקודה זו לאור

השאלות המוצגות כאן:

א-ר׳ דוד בוזגלו העמיד בשנות ה־ 50 וה־ 60 שורה ארוכה של פיטנים בקזבלנקה. גם פיטנים נוספים מערים אחרות במרוקו למדו ממנו. הללו עלו לארץ: חלקם הלכו לעולמם,[ דוד אלמקייס, אולי הבולט שבין תלמידיו, היה מנהל בי״ס בטבריה, נפטר בראשית שנות ה־80. אברהם ארזואן נפטר אף הוא.] חלקם זקנים שכוחם לא איתם והם מתקשים לעמוד בנטל הקשה של שירה מאומצת[כך הוא ר׳ יהודה ללוש מדימונה שהגיע לגיל גבורות ־ 82 שנה ־ בתשרי תשנ״ח. הוא עדיין משתדל להשכים קום לערבי הבקשות, אך מכריו בקזבלנקה מעידים כי אותות הגיל ניכרים בו, מחלות ואותות הזמן לא מאפשרים לו קצב כמו בעבר.] או להשתתף במעמדי ״שירת הבקשות״. האחרים שעדיין פעילים לא מתלהבים ללמד את הפיטנים הצעירים. את אומנותם הם מעדיפים לשמור לעצמם. אם הם אכן מלמדים, הרי הם לא מצליחים להעמיד פיטנים מחליפים ברמה. לעיתים הדבר נובע מחשש שמא יקומו להם מתחרים.

[הדבר הבולט אצל ר׳ יהודה ללוש מדימונה, שלא הצליח לגדל דור של פיטנים צעירים, וזה דבר שנזקף לחובתו. כך זה גם עם ועיש כהן מירושלים, מתלמידי רי דוד בוזגלו, שעפ׳׳י השמועה שהגיעה אלי, אף הוא לא הצליח להעמיד פיטנים צעירים, דור חדש של מתלמדים. לא כן לגבי ניסים שושן מקרית שמונה, שהצליח עם תלמידו ליאור אלמליח המופיע מעת לעת עם התזמורת האנדלוסית הישראלית.]

ב-הפיטנים בחלקם חסרי כישורים מקצועיים, כל מי שניחן בקול נושא קולו בשיר בבית־ הכנסת ובאירועים שונים. הם חסרי ידע באומנות הפיוט ולא למדו באופן יסודי ושיטתי. חלקם אף חסרי השכלה תורנית ומתקשים בהבנת לשון הפיוטים שחלקם כתובים בעברית של ימי הביניים (גם המשוררים במאות האחרונות כתבו באותו סגנון) עם מובאות מקראיות וחזליו״ת ועם תכנים קבליים, שלא תמיד תוכנם הנסתר נהיר לפיטנים. חלק מהפיטנים משבשים את המילים וכך יורדת משמעות המילים ועולה באירוע איכות הלחנים.

ג-הפיטנים בארץ הפכו את יכולתם בפיוט אמצעי לעשיית כסף. ר׳ דוד בוזגלו התפרנס מהפיוט. הוא קיבל מה שנתנו לו ולא העמיד כל תנאים קודם להגעתו לאירוע או לקהילות בערים שאליהן הוזמן. לא כן, כאשר מדובר בפיטנים האחרים. הללו מתנים את הופעותיהם באירועים בסכומי כסף מוסכמים מראש, לעתים נעשה הדבר באמצעות אמרגנו של הפיטן.

[שלוש שנים לאחר הגיעו לארץ ביקר ר׳ דוד בוזגלו ב־1968 בעיר דימונה. שמשו משה אוחיון ומכר נוסף מארגנים תפילה באולם גדול בעיר לקהל, שהיה מעוניין לשמוע את הפיטן האורח. הוא קיבל, כמובן, שכר אך הוא לא דרש ולא היתנה כל תנאים]

פיטנים אלה אינם מסתפקים בכך והם מנצלים את יכולתם הקולית ואת האהדה שצברו בעירם לשם הפקת קלטת מסחרית הכוללת מספר פיוטים אהודים ומקובלים על הכול.

[פיטנים הממסחרים את עצמם שונים ורחוקים מאוד מדמות הפיטן האידיאלי. ר׳ דוד בוזגלו יכול היה לעשות ממון רב מהקלטות שדחה בתוקף, כך גם חלק מתלמידיו הותיקים]

 החשיבות של המלל משנית היא ביחס ללחנים. חשוב כי הלחנים יהיו ידועים ככל האפשר. הפיטנות בישראל הפכה לאומנות ומקצוע העומד בפני עצמו. מאומנות זו מוצא הפיטן את פרנסתו עפ״י היצע וביקוש עפ״י פרסומו וכן עפ״י חשיפתו בפני קהל מאזינים נרחב, ולא רק מבני העדה. כך הפכה הפיטנות להיות במשך השנים מתוקשרת וממסחרת.

ד. הפיטנים בארץ חיים בסביבה מעורבת. הסביבה הקרובה שלהם היא דתית־מסורתית בחלקה האחד, וחילונית בחלקה האחר. [להגדרה ״דתי׳׳ ישנה חשיבות, שהרי איננו יכולים לתאר לעצמנו פיטן חילוני המשתמש בקולו כדי להנעים בפיוט באירועים דתיים. לאור היכרותי עם הפיטנים בדימונה ומחוצה לה, סביר לומר שרוב הפיטנים דתיים (שומרי מצוות, חובשי כיפה) ומיעוטם מסורתיים (חובשי כיפה שאינם מדקדקים בקיום מצוות).] גם אם הוא פיטן דתי הרי הסביבה ־ החברה והאווירה בה הוא חי(בשכונה, בעבודה ובשירותו בצבא) הינה חילונית. ובכלל, יש לומר בודאות, ועל כך אין כל עוררין, כי אנו חיים במדינה שבה החיים החילוניים תופסים מקום בולט בחיי היומיום.משום כך, מעמדו בחברה כזו יהיה נמוך. לא כן בחברה הדתית שבה חי הפיטן במרוקו. לעתים הוא מילא תפקיד בהנהגה של העיר ־ רב, שוחט, פרנס ולעתים שימש בתפקיד פיטן בלבד. גם כך וגם כך, מקומו ומעמדו בחברה הדתית היה גבוה.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

עמוד 164

עליה בזמן מלחמה

מהבית בו גדלנו, בשפע רב ובחיי רווחה, ניסה אבי לשכנע את אמי לעלות לארץ ישראל כבר בתחילת שנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות.

הייתה זו העלייה הראשונה שלנו.

אחותי רשל הייתה כבדת שמיעה ודיבור עקב דלקת קרום המוח ( מננג'יטיס), שתקפה אותה בילדותה, ופגעה ביכולותיה אלה.. עד גיל שש, בערך, היא דיברה, שרה וחייכה בחינניות. אנטיביוטיקה לא הייתה זמינה באותם ימים, דבר שגרם לפגיעה קשה ולתמותה בילדים ובתינוקות. הניסיונות למצוא מרפא לבעייתה של אחותי במרוקו לא צלחו. יתכן שלא היה ניתן בכלל לרפא את שמיעתה, אלא רק להשלים איתה. אבי שהיה ציוני בנימי נפשו הפציר באמי לעלות לארץ ישראל.

"שמעתי שבישראל ישנם רופאים מעולים שיוכלו להציל את שמיעתה," ניסה לשכנע, "ארץ ישראל זה המקום של היהודים. תראי שנוכל לחיות בה היטב ולא להיות זרים במדינה שאינה שלנו."

אמי לא התלהבה מהרעיון אך כדי להציל את בתה, ולשמע התלהבותו של אבי, נאותה לעלות לישראל. מבחינתה העלייה הייתה זמנית, לצורכי ריפוי הבת ורק אם ישתלבו יפה, אולי, אולי יישארו שם. הם הותירו את החנות ואת הבית שבבעלותם במרוקו ולא מכרו אותם. נעולים ומחכים.

הייתי כמעט בן ארבע, כשאבי דחק באמי לעלות לישראל. בגיל הזה כבר ידעתי קרוא וכתוב בשפה העברית מלימודיי אצל הרבי בחדר.

אבי דאג לסידורי העלייה. כציוני נלהב, הוא קיים קשר עם פעילי העליה והסוכנות שאותם העריץ. הגענו למרסיי ומשם טיפסנו יחד עם עולים נוספים, על האונייה 'ירושלים' בדרכנו לנמל חיפה. זו הייתה אוניה די רעועה והצטופפנו בבטנה. ישנו על מיטות קומתיים, צפופים מאוד עם מרחב מזערי לפרט.

האונייה לא הייתה יציבה וטלטוליה גרמו לעולים שעליה להקיא ולחוש ברע.

"סול יקרה שלי, זו רק נסיעה קשה. כשנגיע, הכל יסתדר. אל תדאגי.״ עודד אבי את אמי שכבר הבינה שהמסע אינו צופן לה המשך מזהיר. על אף הצפיפות והטלטולים אהבתי לקבל מדי בוקר את ספל השוקו שהיה עבורי מעדן של ממש. הגענו לנמל חיפה ומשם עברנו למעברה בפרדס חנה.

חורף. קור אימים. אנחנו גרים באוהל ומסביבנו בוץ. אין תנאים סניטריים נאותים. אמי מביטה סביבה ואינה מבינה לאן הגיעה. כיצד שקע החלום הגדול בבוץ של מעברת האוהלים…

אבי בדק אפשרות לצאת מהר מהמעברה וקבל הצעה קוסמת: לעבור לירושלים. המעבר מהאוהל הרעוע לבית ממשי, היה אמור להיות פתרון מעולה עבור המשפחה.

"הולכים לירושלים, עיר הקודש. לבית אמיתי!" שמח אבי, ויחד עם כל המשפחה קמנו ונסענו לביתנו. המלחמה הייתה בעיצומה. שיכנו אותנו בשכונת בקעה של ירושלים, בבית שהערבים נטשו, בקו תפר הקרב בעיר. הדי פיצוצים ויריות, חלקן מעל הבית, היו מנת חלקנו. אמי נחרדה, "אנחנו יכולים למות כאן! לאן הגענו?! מהפצצות האלה נהיה כולנו חרשים." התלוננה בפני אבי. "אולי נמצא מקום שקט יותר?" ניסתה לשכנע אותו. מהר מאוד הבין גם אבא שהמקום אינו בטוח עבור משפחה עם ילדים קטנים. הוא החל לחפש פתרונות ונודע לו על בתים שננטשו ביפו וניתן לעבור אליהם. עזבנו את הבית בקו התפר של המלחמה ועברנו עם מעם מיטלטלינו ליפו. זוג הורים וארבעה ילדים. אמי נראתה חריגה בנוף. אישה אצילה, עדינה, שלא הבינה כיצד הגיעה לטלטלה הזו.

אמא סול ניסתה לשמור עלינו, להכין אוכל מהמעט שהיה ולדאוג לניקיוננו ככל האפשר.

אבי מצא ביפו בתים עזובים של ערבים, שברחו במהלך המלחמה, וקיבל אישור להתיישב באחד מהם. הבית היה עזוב ומוזנח, אך במידותיו, גדול מספיק עבורנו. מים זורמים לא היו בו. אבי ואמי חפשו במשך היום מהיכן יוכלו להביא מים הביתה. באחד הימים הבחין אבי בצינור פקוק שעובר בקיר הבית. הוא פתח את הפקק והתברר שבצינור היו מים רבים והם נשפכו הישר לרצפה. במאמצים רבים הצליח אבי להחזיר את הפקק לצינור אולם עד אז, הפך כבר הבית לשלולית ענקית. אבי שהיה נמרץ וחדור רצון ומרץ, סידר את הסמטה בה גרנו וחסם את המבואה שלה כך, שתהיה מוגנת. הוא 'חיפש' שכנים שיבואו לגור בבתים הנטושים כך שיוכל לבחור את שכניו. בחיפושיו, מצא באופן מפתיע את האחות למשפחת כהן, שכנינו מסאפי, שאף הם עלו לארץ במהלך המלחמה.

הבית, על אף היותו נטוש ומוזנח היה בעיני פסטורלי, שליו מאוד. פרדס נשקף ממנו, שיחי סברס עלו וצמחו סביבו והעניקו לו אווירה מיוחדת שאהבתי מאוד. לימים, הזכיר לי הבית את ציוריו של נחום גוטמן שהפליא לצייר את נופיה של יפו מאותה תקופה. כילד נהגתי לחמוק החוצה מבלי שיבחינו בי. אמי הייתה מחפשת אותי מייד וביחד עם אבי היו מוצאים אותי לאחר שכבר התמלאתי בקוצי סברס.

אבי ניסה למצוא את מרדכי אחיו, אותו 'שלח' עוד לפנינו לארץ והלהיב אותו ברעיון הציוני של ארץ ישראל.

מרדכי עלה לארץ עוד בשנת 1947 והצטרף לצעירים, שורדי השואה. במשך ארבעים ושבעה ימים היטלטלו בים. הם הניפו דגל מצרי, שטו בין הגלים והורידו את הנוסעים לסירות קטנות. כך התגנבו אל החוף. כשהגיע לארץ, בחור צעיר, גויס דוד מרדכי מייד למלחמה במסגרת מתנדבי חו״ל ולא כעולה חדש. מרדכי לחם והתגורר במחנה בצפון הארץ. כך, באקראי, פגש עולה אחר ממרוקו שהכיר את משפחתנו. זה סיפר לו שראה את רפאל, אחיו, שעלה לארץ ומתגורר ביפו. הוא שמח מאוד והגיע אלינו. באותם ימים, כולם הכירו את כולם, מדינה קטנה ותושבים לה מעט.

המלחמה הסתיימה, ודומה היה שהדברים, אולי, יתפתחו לצמיחה ולחיים טובים יותר. אבי פתח חנות חייטות ברחוב ירושלים ביפו והציע את כשרונו לתפור מכנסיים אלגנטיים, חליפות וכדומה. אמי הביטה בו ובחנות הדלה והתמלאה צער. "אינך רואה רפאל? אנשים כאן לובשים מכנסי חאקי עלובים ופשוטים. הם לא לובשים חליפות בכלל, לא מכנסיים יפים, אז למי תתפור?"

אבי ניסה את מזלו, אך פרנסה לא הייתה מעבודתו זו.

אותי שלחו לגן הילדים ושם חבר אלי ילד בשם מיקי שלא עזב אותי לרגע. בכל יום בילינו יחד. גם לאחר שעות הגן היינו נפגשים. חברים טובים מאוד. מדי פעם הייתה אימא מוצאת אותו מחכה לי ליד דלת הכניסה כי רצה להישאר איתי שעות רבות.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. עליה בזמן מלחמה

עמוד 48

תשעה באב

בתשעה באב, יום חורבן בית המקדש, היו לובשים שקים מבד יוטה. הבד שבגלגולו הקודם היה שק סוכר, הפך לבגד שמיועד ליום קדוש וחשוב זה. אבא לבוש בגלביה תפורה מבד ״שק הסוכר״, אבל על חורבן בית המקדש, ישב כל היום בבית הכנסת.

כאמור, משחקים וספרים לא היו בבית, הספר היחיד היה ״סידור״ (ספר התפילות). היינו משחקים בחוץ, אך ברחובות הצרים במלאה זה היה בלתי אפשרי. הרחובות היו צרים מאוד ולא ניתן היה לשחק בהם. היינו יוצאים מהמלאח, מימין לשער במרחק לא גדול היה גשר קשתות גבוה לרכבות שעברו מעליו, אנחנו גרנו ממש מעל לחומת המלאה והגשר הזה תמיד נשקף מחלוננו. מתחתיו זרם נחל ובאזור הזה שבין הנחל למלאה היינו אנחנו הילדים מבלים, משחקים. אחד המשחקים שזכורים לי, צמיג שהיינו מגלגלים תוך כדי ריצה, או בכדור אם היה. בדרך כלל הכדור היה מסמרטוטים. מעבר לנחל, האזור כולו היה נטוע זיתים. מקנס ידועה במטעי הזיתים שלה, בפי הערבים מקנס נקראת גם מדינת ״אל זייתון״, בזכות הזיתים המשובחים שגדלו בה. לאחר מסיק הזיתים היינו אנחנו הילדים, הולכים למטע ללקט זיתים שנשארו על העצים, או שנפלו על הקרקע. אני הקטן אספתי זיתים מהאדמה כמו כולם, ולפעמים גם מצאתי איזה זית בודד שחיכה לבואי על העץ. וילד אחד שמסתבר שהיה החכם מכולנו, כלל לא אסף זיתים, הוא פשוט עבר בין הילדים וביקש מכל ילד רק זית אחד/שניים, וכך הוא הגיע גם אליי ונתתי לו זית. הוא החזיר לי את הזית וביקש לקחת בעצמו אחד לפי בחירתו. כל הזיתים שאספתי מהאדמה היו זיתים מיובשים וכנראה גם רקובים, ביניהם היה זית אחד גדול מלא ויפה, זה הזית שקטפתי מהעץ. בו הוא בחר ואותו הוא לקח, ואז הוא הוציא שקית שהחזיק מתחת לחולצתו וראיתי שאצלו כל הזיתים גדולים ויפים. לימים חשבתי על האירוע הזה, איזה חוש עסקי מפותח היה בילד הזה, שביקש וקיבל מכל ילד זית אחד, שניים. כך הוא הביא הביתה רק זיתים טובים, ואני הגעתי הביתה לאימא עם המיובשים והרקובים. אימא התאכזבה בשבילי שראתה מה הבאתי, פשוט אמרה לי אלה לא טובים. בשבילי היה זה שיעור חשוב ויפה לחיים.

לקראת עלייתנו ארצה

הריכוז היהודי הגדול ביותר בצפון אפריקה היה במרוקו, ויחד עם יהודי תוניסיה ואלג׳יר מנה כ-480 אלף יהודים, יש הטוענים ל-500 אלף. יהודי מרוקו שמרו מאז ומתמיד על זיקה עמוקה לארץ ישראל ורבים עלו אליה, עוד לפני קום המדינה.

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הובילה לפרעות ביהודים בארצות האסלאם. ביוני 1948 נרצחו עשרות יהודים במרוקו ורכושם נבזז, אלפי יהודים ברחו ממרוקו לאלג׳יריה, שתי המדינות האלה היו תחת השלטון הצרפתי. ארגון הג׳וינט ומדינת ישראל קיבלו משלטונות צרפת אישור להקמת מחנות שהייה באלג׳יריה לפליטי מרוקו. המוסד לעלייה ב׳ קיבל עליו את הטיפול בהקמת המחנות, באחזקתם ובארגון העלייה ארצה והיה הגוף האחראי להצלת יהודים החיים במדינות שבהן הייתה סכנה מוחשית לחייהם. השאיפה להגשמת החלום לעלות לארץ ישראל לא נמוגה, ועם הפרעות רק התחזקה. שליחי הסוכנות עשו הכול למען להצלת היהודים והוצאתם ממרוקו, בדרכים רבות ובעיקר בחשיבה יצירתית מול מוסדות השלטון במרוקו. מאחר והברחת המשפחות הייתה כרוכה בסיכונים רבים, ובעיקר הדרך – שעברה דרך אלג׳יריה עד לחוף המבטחים, שבו יכלו לעלות על האונייה שאיתה חצו את הים לצרפת, לא הייתה פשוטה וקלה בלשון המעטה. המעבר דרך אלג׳יריה היה בסיוע וחסות הצרפתים.

השנה – 1947 ובתוך ביתנו הקטן, המולה. דודים ועוד קרובי משפחה שלא כל כך הכרתי, הגיעו אלינו לביקור, כולם קרובים מצד אימא. את המשפחה מצד אבא כלל לא הכרתי ולא פגשתי, אבא מעולם לא דיבר ולא הזכיר את משפחתו, וגם אימא מעולם לא הזכירה את משפחתו. אני זוכר את ההתרגשות וההמולה בדירתנו הקטנה. אני בן העשר כבר לא ילד קטן, לא מבין איזה אירוע משפחתי מביא את כל החמולה לביתנו הקט. שמחתי שכל המשפחה נפגשת וסיקרן אותי לדעת מה קרה. יותר מכול הטרידה אותי המחשבה איך נישן בבית, לא היו בבית אפילו מספיק מקומות ישיבה וכולם עמדו. גרנו בדירה קטנה, בבניין בן שלוש קומות, בכל כניסה היו שלוש דירות קטנות ללא שירותים וללא מים זורמים. זה היה בית ארוך עם חדר מדרגות אחד שהוביל לכל קומה. אנחנו גרנו בדירה העליונה שבה היה מעין מסדרון שהוביל למקלחת ולשירותים המשותפים לכל דיירי הקומה. שני יתרונות היו למגורים בדירה העליונה, הראשון הוא שהמקלחת והשירותים היו בקומה שלנו והשני הוא שהדירה שלנו הייתה ממוקמת ממש מעל חומת המלאח ומחלון הדירה יכולנו להשקיף על המתרחש מחוץ למלאה. הדירה כללה שני חדרים, חדר תחתון(כניסה) ובו למעשה התנהלו כל חיי הבית, למעשה בחדר זה אכלנו וישנו. באותו החדר, סמוך לתקרה ולאורך הקירות, הייתה קורת עץ אשר שימשה לתלייה ולהנחת דברים. בפינת החדר היו מדרגות שהובילו לחדר העליון שבו אימא בישלה, כיבסה ורחצה אותנו בגיגית. את המים היינו מביאים בדליים מהברז היחיד שהיה במקלחת. מטבח לא היה, גם לא היה צריך, כל מה שהיה דרוש לבישול הוא פתילייה אחת. את כל מטעמי הבית אימא בישלה על הפתילייה האחת הזו. היום היחיד שהפתילייה שבתה היה בשבת. בכל יום שישי אימא הכינה חמין לכבוד שבת שהיה מאכל השבת הקבוע. את סיר החמין הייתה מביאה למשפחה הערבית שגרה בפינת החומה. לפרנסת המשפחה, הם הפעילו טאבון ששימש לאפיית הלחמים, פיתות במשך השבוע וביום שישי בצוהריים היו מכינים את התנור לקבלת סירי החמין של שכניהם היהודים. את כלי הבית החזקנו תחת המיטה ועל קורת העץ שהייתה לאורך החדר. כזה היה הבית, בית דל. למרות הדלות לא הרגשנו בחיסרון כלשהו. כל דיירי המלאח חיו באותם התנאים ולא הכרנו ולא ידענו על תנאים אחרים.

לכן, שאלתי את עצמי איפה כולנו נישן. פניתי לאבא ושאלתי, מה קורה? תשובתו הייתה ״עוד מעט אומר לך״. ראיתי את אבא עסוק עם כל האורחים, והנחתי שאימא, שהייתה עסוקה בהכנת תה לאורחנו, תוכל לומר לי יותר. אז פניתי לאימא, ואימא אמרה ״אני לא יכולה לענות לך, לך לאבא״. מאחר וידעתי שאבי לא יענה לי פניתי לדודי האהוב הרב שמואל בן הרוש, אחי אימי, שהיה סמכות ואישיות מוכרת ומוערכת בקהילה. הוא הרגיע אותי ואמר לי, ״אנחנו ארגנו טיול לכל המשפחה ועוד מעט נצא״. שאלתי האם גם אנחנו נצא והוא ענה, ״בטח, כולנו זה כולל גם אותך. אנחנו ניסע בכרכרות ויהיה כיף״. הייתי סקרן כי מעולם לא נסעתי בכרכרה קודם לכן. המשכתי ושאלתי ״מתי?״ הוא ליטף אותי ואמר שעוד מעט, כאשר הכרכרות תגענה, יהיה טוב.

בשנים אלו 1947־1948 העלייה ממרוקו הייתה בלתי לגאלית ומחשש שהילדים יפטפטו על כך, ההורים לא יידעו אותם מה עומד לקרות. חלום העלייה לארץ ישראל, היה חלומם של כל יהודי הגולה, ויהודי מרוקו בזמן הזה עקבו בדריכות אחר המאבק בארץ ישראל למען הקמת המדינה. עם ההכרזה על הקמת המדינה, הרצון לעלייה בקרב יהדות מרוקו רק התגבר, וגם הפרעות שהחלו התחזקו מאוד. באותן השנים, שליחי הסוכנות שהיו במרוקו ״שתלו״ את רעיון העלייה לארץ ישראל. הרעיון נפל על אוזניים קשובות, ועבר מפה לאוזן. יום־יום הזכרנו את הארץ המובטחת, הן בבית הספר והן בתפילותינו בבית הכנסת: ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״ או ״לשנה הבאה בירושלים הבנויה״, המשפט שסקרן אותי ביותר היה: ״ארץ זבת חלב ודבש״. ההסבר לשאלתי מה הכוונה ב״ארץ זבת חלב ודבש״ היה שהפירות בארץ הקודש גדולים וטעימים, וכלום לא חסר בה. כילד שחי במחסור גדול (רק היום אני מבין שחיינו במחסור), אפשר להבין מדוע משפט זה כה סקרן אותי. כך, במשך כל המסע לארץ ישראל, חלמתי על הארץ שלא חסר בה כלום, עם הפירות הגדולים הטעימים שמחכים לי. האם ייתכן שכל זה הולך ומתגשם לנגד עינינו?

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו– לקראת עלייתנו ארצה

 

 

מנהג חדש שהחל להשתרש בספרד קשור בהכנת מטעמים ובהחדרת המסרים העיקריים של הטקס באמצעות החושים. כעת מוגשות על שולחן האוכל גם עוגיות מפתיעות המעוצבות בצורת השמלה. [העוגיות עצמן אינן נאכלות, אלא משמשות לקישוט בלבד, אם כי ניתן לאוכלן.] באופן זה מבטיחים בני הקהילה כי גם אם השמלה הולכת ונעלמת, הטקס מזכיר אותה ומשמר אותה בערוץ אחר. החפץ הביוגרפי המתבלה, כפי שציינה הוסקינם, עלול להפוך לבלתי שמיש ולהיעלם, אולם באזכורו ובהנצחתו במדיום נוסף יש הבטחה לשימור הידע והמסורת. השמלה מקבלת בשלב זה מעמד אייקוני, והעיצוב האומנותי של העוגיות בצורתה יוצר מערכת סמיוטית חדשה. במערכת זו הסימן, השמלה, משתנה בהתאם למודרנה ולנוכח ההתכלות של האריג, והופך לעוגייה, אך המסומן מעיד על השמירה על רוח המסורת ועל הדרכים היצירתיות שמצאו יוצאי טיטואן לכוננה.

תמונה המנציחה את לבישת השמלה בטקס תלויה כיום בבתי רוב הנשים שקיימו את הטקס. כיוון שהשמלה נודדת בין נשות המשפחה ואינה נשארת זמן רב בביתה של הכלה, יש ערך לתצלום המחליף את השמלה, את החפץ עצמו. התמונה הופכת אפוא לחפץ ביוגרפי. איגור קופיטוף, שעסק בביוגרפיות של חפצים היכולים לשמש גם כסוכני זיכרון ובתפקידם, המחיש כיצד נוצרת ביוגרפיה לחפצים, וכיצד הם הופכים למדיום של זיכרון אישי וקולקטיב^,. התמונה המצולמת של לובשת השמלה בטקס הפניוס, שבה באה לידי ביטוי המסורת המשפחתית, הופכת לחפץ המסמל את התיווך הבין־דורי. עתיקותה של השמלה הנשקפת מן התמונה, המראה האותנטי שלה וסימונה כאנכרוניסטית על רקע התקופה הנוכחית מהדהדים את העבר ואת הזיכרון המשפחתי הרב דורי.

דרך נוספת לשימור במדיום חדש היא באמצעות תצלומים תיעודיים המופקים לקראת הטקס או לאחריו. למשל בטקס שלנו חילקנו לאורחים עלון מעוצב שהכנו ובו תמונותיהן של נשות המשפחות בנות שלושה דורות, מצד החתן ומצד הכלה, שלבשו את השמלה המסורתית; העלון עורר התרגשות רבה והעניק לטקס ערך מוסף של מסורת שלא אבדה. בסלון ביתנו תלויה תמונה גדולה המאגדת את נשות כל המשפחה המורחבת ואותנו בערב הנוצ׳ה דה פניוס. תמונה זו מאששת את האופי המוקנה לבית ולאנשיו, ופעמים רבות היא בסיס לשיחה עם אורחים חדשים שעולות בה שאלות על אודות סטראוטיפים, מסורות ומשפחתיות. הכנת תמונה רב דורית כזאת היא נוהג ההולך ומשתרש בקרב כלות בנות הדור החדש.

תמונות אלה מציגות פן גלוי או נסתר בסיפור חייה של האישה ומסמנות את השמלה כחפץ ביוגרפי מהותי המייצג אותה בבואה לספר את סיפור חייה או חלק ממנו. בשנים האחרונות אנו עדים להתפשטותו של הנוהג להכין לקראת הטקס או לאחריו תמונת עץ שורשים חזותי שנפרשות בו תמונותיהן של כל נשות המשפחה המורחבת ככלות הלבושות פניוס. בעוד עץ השורשים היהודי המובהק מחזק את מקומו של הגבר במשפחה ומנציח את שם משפחתו של האב(עד הדור האחרון, שבו החל הנוהג להשתנות), הרי עץ המשפחה החזותי מעגן את המשפחה בהקשר נשי ויוצר רשת נשים משפחתית המאוחדת באמצעות החפץ – השמלה כחפץ מטונימי – והמאוגדת יחדיו באמצעות התצלום. תמונת נשות המשפחה הנאספות יחדיו ממדינות שונות ומתקופות שונות היא דרך יצירתית להחיות תרבות מתה. זהו ניסיון להיאחז בפריט אחרון מתרבות חומרית ההולכת ומתכלה, כדי להנציח תרבות עשירה רב דורית ולהשאיר אותה חיה בצורה המשלבת ישן עם חדש. בעצם ההתלבשות וההנצחה בתמונה יש משום אמירה: אני לא אנתק את שלשלת הדורות.

[יש לציין כי כלות צעירות ממשפחות שמוצאן מטיטואן מביעות רצון להיות חלק מן הטקס וזהו עבורן מהלך טבעי. כלות שאינן מבנות הקהילה, ושנישאות לבן טיטואן, נרתעות פעמים רבות מן הטקס ומן התלבושות, שאינם מוכרים להן, אך במקרים מסוימים הן מבקשות לקיימו כחלק מתהליך הכניסה למשפחה וההצטרפות למסורת הקהילה.]

 התצלום מנסה להבהיר את חשיבות ההמשכיות ואת הצורך להמחיש שהיה עבר, והלובשת את השמלה ומקיימת את הטקס נושאת את לפיד ההמשכיות. מבחינה זו תמונת העץ הנשי המצולם הופכת לסיפור: יש בה התחלה, אמצע וסוף, לפחות לפי שעה, ונפרשת בה שלשלת הדורות החוצה מדינות ויבשות, והנעה בין הזמנים. סופו של הסיפור אכן יכול להיות בתמונה הזו, שבפניה ניצבים ומביטים, בנרטיב החזותי הנגלה לעין, אך יש בתמונה גם תקווה ואמונה שהשלשלת לא תינתק, ושתמונה זו תשמש מצע לתמונות הצאצאים.

בהקשר הנוצר כיום, כאשר בתמונת עץ השורשים החזותי מוצבות האחת ליד השנייה תמונות דומות, היוצרות יחד נרטיב של התעקשות על שמירת הזהות הייחודית, למרות התהפוכות הקשורות בעולמות של הגירה ואובדן זהות – יש לתמונה ערך ריגושי רב. המטען הריגושי נוצר בשל המסה של התמונות המסמנות את הקולקטיביות ואת האחריות הקהילתית לשמירה על זהות ייחודית. הצבת נשות המשפחה המורחבת המקיפות את הכלה בתמונת הפוסטר מעידה גם על אופנות עכשווית של חיפוש שורשים ועל העיגון של הבלה כמקושרת גם למרחבי ההגירה והתרבות שמהם הגיעו הוריה וסבותיה. אין זה רק ניסיון להחיות את ׳הזמן האחר/ אלא ניסיון לשלבו כמתאים ונוכח במציאות העכשווית. המסה הנשית המקיפה מאפשרת לכלה הישראלית להעז ־חשוף את זהותה השורשית המרוקאית ולהציבה כנוכחת במרחב הפרטי הגלוי בבית. התמונה מבטאת את עוצמתה של ארץ מולדת האבות והאימהות בבסיס לכינון הזהות האישית ואת הרצון שלא לקטוע את זיקת ההמשכיות למקומות שבהם חיו המזרחים טרם הגירתם.36 תלייתה של התמונה, יסוד חזותי -חודי שכה מושך את העין, מאפשרת באחת לצאת מן הנפקדות ולהתיר ללא מילים את הצנזורה ואת ההשתקה של הזהות המזרחית. ייתכן שהידורה של ־שמלה נתפס כמרמז לזיכרון עבר מפואר ועשיר שהיה במרוקו ואף בספרד, ־בר שהשתנה כאן בארץ, כפי שהשתנו הבתים עם העלייה כמתואר לעיל. השימוש בתמונה הוא גם הצהרה תרבותית, המציבה את המזרחיות כמקור של זיכרון וכוח ושל התנגדות למחיקת סממני העבר הסמליים.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:

עמוד 63

"בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ – וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ" (ישעיה נ"ד, ז).

 

"בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ –

 בשבת שמחת תורה/בראשית תשפ"ד,

 הקב"ה כביכול עזב אותנו בידי החמס,

 

והנה בשבת שמחת תורה/בראשית תשפ"ו –

במלאות שנתיים ימים – כמו אצל יוסף הצדיק,

 הקב"ה ברחמיו הרבים, קיבץ והשיב את החטופים –

וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים – אֲקַבְּצֵךְ".

 

שילוב מידת הדין ומידת הרחמים – דרכן הקב"ה מנהל את העולם.

          "בראשית ברא אלהים, את השמים ואת הארץ…

בְּיוֹם עֲשׂוֹת – יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" בר' א. א. ב, ד)

 

רבנו-אור-החיים-הק'

 (בר' א. פירוש ג' מתוך 22 פירושים לפס' הראשון)

מידת הדין – אלוקים, כלפי המלאכים בשמים.

מידת הרחמים המשולבת במידת הדין  – כלפי בני אדם.

 

שמחת תורה תשפ"ד – דין המשולב בניסים נסתרים.

שמחת תורה תשפ"ו – רחמים.

תיקון שנאת חינם, ואמונה בבורא עולם,

ולא ב"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי – עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דב' ח, יז).

 

סוד הגאולה –  ע"י לימוד תורה.

"ורוח אלוהים" –  אמרו במדרש, זה רוחו של משיח.

"מרחפת על פני המים" – אין מים אלא תורה, על דרך אומרם בזוהר,

שלא יגאלו ישראל – אלא בזכות התורה שנמשלה למים"

 

"וחושך על פני תהום – ירמוז על גלות המר, אשר בו אנו שקועים… והיצר הרע…

"ויאמר אלהים יהי אור – הוא אור הגאולה העתידה המופלא.

'ויהי אור' – על דרך אומרם… 'ויהי רז', ש'אור' בגימ' 'רז' – 207.

הכוונה שגזר ה' יתעלה שמו, שאור זה של מלך המשיח,

לא יתגלה בעולם, ויהיה סוד טמון אצלו" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' א, ב. פירוש כ"ב).

 

 

"ב – ר – א – ש – י – ת".

"שבת בראשית" – להתחיל מבראשית.

לב – התורה מסתיימת באות ל {ישראל},

ומתחילה באות ב' {בראשית} – לב

 

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

הקשר בין פרשת "וזאת הברכה" בה חתמנו את התורה ב"שמחת תורה", לבין "שבת בראשית" בה פותחים אנו את התורה. ועוד, למה כלה אחת שהיא התורה, צריכה שני חתנים: חתן תורה וחתן בראשית?

הקב"ה מברך כל אחד ואחד מאתנו שיהיה בבחינת "חתן בראשית" היכול ללמוד תורה מתוך שמחה, כמו "חתן תורה" שזכה ללמוד תורה במשך השנה מתוך שמחה, ואף זכה להיות "חתן תורה" בסופה ב"שמחת תורה". כלומר, כל אחד אחד מאתנו יכול לחדש ולהתחדש בתורה – ולהתחיל מבראשית.

 

 

האדמו"ר הזקן אומר על שבת בראשית:

כמו בכל חג ומועד – חג מעלינו היעד והיעוד של אותו מועד, ומאיר לנו מאורותיו וסגולותיו, בבחינת דברי רבנו האריז"ל לכתוב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח) – שלתקופת השנה, מתחדשים כל עניני הקדושה וסגולה של אותם ימים, אם רק נזכרים ונעשים כדבעי". 

כך ב'שבת בראשית' שהיא ראשית הבריאה. יכולים אנו לנצל את אותה הארה של בריאת העולם, ולנסות לשוב אל הבריאה הראשונה והמושלמת, בדמותם של "ויהי אור" – אור התורה, ואל השיבה ל"גן עדן" שלפני החטא.

אם אדם וחוה היו מתאפקים במשך שעתיים עד כניסת השבת, העולם היה נראה כיום – 'גן עדן מקדם'.

בעצם, זהו תפקידנו עלי אדמות בעבודת ה', להתאפק ולא להיכנע ליצר הרע, בדמותו של הנחש הקדמוני, כפי שהשתלט על ליבה ושכלה של חוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את דרכו הנחשית והערמומית של היצר הרע, כפי שהם באים לידי ביטוי בדברי הפיתוי של הנחש: "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים. ויאמר אל האישה, אף כי אמר אלוקים לא תכלו מכל עץ הגן… {תוצאת הפיתוי היתה}: ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל, ותיקח מפריו ותאכל, ותיתן גם לאישה עמה ויאכל".

הקב"ה התיר להם לאכול "מכל עץ הגן" פרט ל"עץ הדעת", והנה הנחש הערום המסמל את היצר הרע, הופך את היוצרות וטוען: "אף כי אמר אלהים, לא תאכלו מכל עץ הגן". ההיפך הגמור מדבר ה'.

רק לפני כשעה אלוקים אוסר לאכול מעץ הדעת, והנה האישה רואה בעץ האסור את כל היופי שבעולם: "תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל".

 

רבנו מתאר את דרכו של היצר הרע כך: "וזו מידתו לשקר, והוליד בלבב אנוש אמונות ודעות כוזבות רחמנא ליצלן. ולפעמים להפליג ולהגדיל עבירות בלב אדם, וישוב ויאמר לו כי הוא מהנמנע במושג – ואין לך ערום בעולם כזה" (בר' ג, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר למה הקב"ה שם לנו את היצר הרע במינון כזה היכול "לסמא" את עיני האדם: "וטעם שעשה ה' ככה, להיות שכל מחשבת ה' היא לצד השגת טוב המופלא, והוא תלוי בבחינת עבודה זו. לזה הגדיל בחינת עורמתו ויכלתו – ולפי הצער שיסבול אדם ויתחכם להינצל ממנו, יעלה במעלות" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר'  ג א). כלומר, הקב"ה רוצה שנתגבר יותר על היצר הרע, כך שהשכר שלנו בעולם הבא, יהיה טוב יותר.

 

איך ניתן לנסות להתמודד עם היצר הרע?

בימינו, רבות הן התופעות הנלוזות המקבלות "היתר" בניגוד לתורה, כתוצאה מחוקי יסוד שונים המנוצלים לרעה, ע"י קבוצות שוליים סהרוריות, המתהדרות בתהלוכות ססגוניות בשם "כבוד האדם וחירותו".

דוגמא אחרת הנוגעת לכל אחד מאתנו, לשון הרע המתנהל בראש חוצות, "בזכות" התקשורת הסלולרית הזמינה והזולה, וגם "הכשרה" לשיחות בלבד.

כאשר התורה או חכמים קובעים שהדבר אסור, אז זה אסור, ואסור להתחיל להתגלגל במדרון הפתלתל של היצר.

בכל בעיה הניצבת לפתחנו, נבדוק תחילה מה אומרת התורה על כך. ברגע שזה אסור, יש להתנתק ומיד, מכל דיון ומחשבה בנושא, ובו יש לראות תמרור אדום, אותו אין לעבור.

 

"כלי יקר" אומר על הפס' המתאר את חטאי דור המבול: "וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (בר' ו ה): ברגע שהאדם מתחיל לחטוא – החטא ירדוף אותו וימשיך לחטוא באותו חטא.

 הוא מביא כדוגמא את חטאי הזנות והגזל בו חטא דור המבול: "לפי שחטאו בזנות, ואותה תאוה רבה והולכת תמיד – ולא ישבע לעולם כאומרו ז"ל (סוכה נב ע"ב): "אבר קטן באדם – משביעו רעב, מרעיבו שבע. וכן, חטאו בגזל – ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף". אלא תאוותו רבה והולכת תמיד, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. רוצה לומר: כל היום לא ישבע מתאוותו. אין שעה ביום שיהיה שבע בה – אלא כל שעה מוסיף על תאוותו" (בר' ו, ה). 

הפתרון הנ"ל יכול להצליח, רק ע"י לימוד תורה מתוך שמחה, דרכה נוכל לדעת מה אסור ומה מותר.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: על האדם ללמוד תורה מתוך שמחה: "והיה עקב תשמעון – אין והיה אלא שמחה, דהנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים, כי אין לאדם לשמוח – אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות – אז ישמח ליבו ויגל כבודו" (דב' ז, יב).

כשהאדם שמח בעבודת ה' –  ליצר הרע יהיה קשה להטותו מדרך המלך.

 

"שבת בראשית" פותחת תקופת 'זמן חורף' בישיבות – זמן ללא 'חופשת בין הזמנים', כך שניתן ללמוד את 'תורת יהוה תמימה – משיבת נפש' ברצף, דבר המשפיע על טיב לימוד 'תורת אלוקים חיים אמת'.

דוגמאות לחשיבות הלימוד ברצף:

רבי עקיבא שלמד תורה ברצף במשך כ"ד שנים, הפך להיות אבי התושב"ע.

רשב"י שלמד תורה עם בנו רבי אלעזר במשך י"ג שנים, הפך להיות שר בית הזוהר.

 

זוכר אני כד הוינא טליא בישיבת 'נווה שלום' בקזבלנקה שבמרוקו, אחי חכם אברהם שליט"א ואני, למדנו ברצף במשך שישה חודשים, מפסח לסוכות, היות והמרחק בין הבית לישיבה, התפרס על פני יום וחצי נסיעה באוטובוסים. כל התקופה הנ"ל, היינו מנותקים מהעולם החיצון, והיינו שקועים רק בלימוד תורה.

 

הראשל"צ והרב הראשי לירושלים מרן הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א

 שגם למד בצעירותו בישיבת 'נווה שלום' בה למדנו, נהג לצטט את הרה"ג חיים שמואלביץ ע"ה, שהיה מדמה את לימוד התורה ברצף, לאדם המרתיח מים. המים ירתחו רק אם יהיו על האש ברצף. לעומת זאת, אם המים יחוממו לסירוגין – לעולם לא ירתחו.

כנ"ל בלימוד תורה, בכדי שנוכל לספוג את חום ואמיתות התרה – עלינו ללמוד ברצף.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כתב כב' פירושים לפסוק הראשון,

כנגד כב' אותיות בהן נכתבה התורה.

נביא את חמשת הפירושים הראשונים.

 

פירוש א': השמים והארץ וכל צבאם,

 נבראו בבת אחת ובמילה אחת – 'בראשית'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על צפונות אותיות התורה:

"אותיות התורה ספורות, וכל אות מגדת הלכות נפלאות… כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ולב נתיבות" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמות לא, ג.).

רבנו פותח את פירושו לפס' הראשון במראות אלוקיים אותה זכה לראות, כדברי הנביא יחזקאל: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים" (א, א), וכדברי הנביא ישעיהו: "בורא קצות הארץ, לא יעף ולא יגע – אין חקר לתבונתו" (מ, כח). וכלשון קדשו: "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים בורא קצות הארץ, ואתבונן במה שהורשתי להתבונן בפתח דברי קודש"

 

למילה 'בראשית' הפותחת את התורה, חסרה התיבה האמורה להיות סמוכה אליה, בבחינת סומך ונסמך, כמו 'ראשית דבר', 'ראשית חכמה' וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה החסירה את הנסמך למילה 'בראשית'?

הסמיכות מהווה צירוף של שני שמות עצם, שיש ביניהם קשר הדוק.

מבחינה תחבירית, הראשון מתפקד כ"גרעין", והשני כלוואי. דוגמא: "בית הרב", פירות ט"ו בשבט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' פותח את תשובתו בביטוי: "ומי כאלוהינו יודע דבר, הלא ממנו מוצא דבר".

כלומר, רק אלוקים יודע את המילה החסרה. מניין אנחנו נוכל לדעת, בראשית של איזה דבר, נבראו שמים וארץ, דבר שיכול חלילה, לגרום לנו לטעות בנושא בריאת העולם (ע"פ 'אור הגנוז').

 

בביטוי הנ"ל, "ומי כאלוהינו יודע דבר, הלא ממנו מוצא דבר",  רומז רבנו כבר בראשית פירושו, שרק הקב"ה יודע תעלומות, יודע מדוע כל דבר נכתב במקומו, ועלינו להיזהר כאשר אנחנו מבארים את התורה, היות ולא כל רז ורז גלוי לפנינו, כמו במקרה של מה קדם לבריאת העולם.

 

רבנו מביא את דברי רש"י ע"פ חז"ל המסביר את הפס' הראשון 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ' כך: "ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך וכו'".

כל זאת, כדי שלא לתת פתחון פה לכופרים לטעון: אם השמים מורכבים מאש ומים כדברי הגמרא (חגיגה יב ע"א): "מאי שמים? אמר רבי יוסי בר חנינא: אש ומים. מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה, ועשה מהם רקיע".

 

אם ככה, מדוע התורה לא מציינת את בריאת אש ומים? וכדברי קודשו: "אומרו בתחילת סדר הבריאה 'השמים'. ורבותינו ז"ל פירשו התיבה 'שמים' שהיא מורכבת מב' דברים אש ומים. ומעתה הרי ח"ו נותן יד לפושעים לומר כי זו היא התחלת הבריאה, אבל המים והאש לא בראם ח"ו הבורא. אחר שהשמיענו הכתוב עצמו שתחילת הבריאה היא 'שמים', ואם המים נבראו, היה לו להקדים בריאתם. וחז"ל נשמרו מב' הערות, ופירשו ששיעור הכתוב הוא על זה הדרך: בראשית בריאת  שמים וארץ – היתה הארץ תוהו וכו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעיר על התשובה הנ"ל:

"דבריהם ז"ל לא הספיקו להסיר הטעות. כי לדבריהם, למה לא הודיע הכתוב אח"כ בריאת מים ואש ועפר ורוח…". כלומר, אם התורה רצתה לשלול עניין הטעות אודות בריאת השמים והארץ, הייתה צריכה לציין את ד' היסודות: אש, רוח, מים ואש, שקדמו לבריאת שמים וארץ.

 

לאור השאלה הנ"ל, רבנו מפרש את הפס' כך.

הקב"ה ברא את עולמו בדיבור אחד ביום הראשון, ובכל יום מששת הימים, רק העמיד במקומה את הבריאה המתאימה לאותו יום, כפי שמפורט בכל יום ויום בהמשך.

את זאת לומד רבנו דרך הריבוי משתי ה-אתין בפסוק. "את השמים – וכל מה שיש בשמים. "ואת הארץ – וכל מה שיש בארץ. וכדברי קדשו: "ובזה נבוא אל הביאור: והוא כי האדון יתעלה שמו – כל מה שברא בעולם שהם המקורות, וכל אשר ישנו במציאות… בראו ה' ביום אחד. וזה הוא אומרו 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'. דקדק לומר שני אתין, לרבות כל הנמצא בעולם שהם המקורות וכל אשר ישנו במציאות… דקדק לומר שני אתין… אשר לזה כללם הבורא בב' פרטים גדולים ועצומים בשמים ובארץ, והם הב' ריבויים שריבה באומרו 'את השמים ואת הארץ. ובמאמר אחד ברא יתעלה שמו".

 

כדוגמא, מציין רבנו את האש אותה הקב"ה לא הזכיר בבריאה, למרות כוחה הרב, והניחה "הקב"ה במקומו שנברא במאמר ראשון מובלע ברעפים, והוציא מהם {אדם הראשון} אש, שיעור המספיק לו כאומרם ז"ל (פסחים נד ע"א): שעל כן אנו מברכים במוצ"ש בורא מאורי האש", כדברי קדשו.

רבנו מסכם את פירושו הראשון כך: "ודקדק לומר 'בראשית' ולא אמר בראשונה, [כדי לקיים את המאמר בתהלים] (קיא ו), 'כח מעשיו הגיד לעמו', [דרך מעשה הבריאה, יכיר עמ"י את מציאות ה' בעולם], והוא לפי מה שהקדמנו כי הכל ברא בדיבור אחד, דרך שם נשכיל כי מי שידבר כמה דברים בדיבור אחד, גם בדיבור לא יצטרך להקדים אות לחברתה. ומעתה כשאמר ה' תיבת 'שמים' – לא קדמו שי"ן למ"ם, ולא מ"ם ראשונה למ"ם אחרונה וכו'".

 

לכן, אין צורך בתיבה סמוכה למילה 'בראשית'. כלומר, אין פה ענין של סומך ונסמך, אלא המילה 'בראשית' מהווה יחידה עצמאית בפני עצמה. וכך ניתן להסביר את הפס':

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ": השמים והארץ וכל צבאם – נבראו בבת אחת ובמילה אחת – בראשית'. וכדברי קודשו: "ואחרי הודיע אלוהים אותנו את כל זאת, אלה הם הדברים אשר הודיענו ה' בתיבת 'בראשית'. פירוש – הכל הוא ראשית, כי לא הייתה בבריאה חלק מאוחר, אלא הכל הוא ראשית, והבן".

 

בנושא האש ניתן להוסיף: ידוע שהאור שנברא ביום הראשון, האיר ל"ו שעות עד מוצ"ש, וזהו האור אותו גנז הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, וכן האור הגנוז בתורה (ע"פ ספר הבהיר).

במוצ"ש כאשר החל להחשיך, אדם הראשון החל לפחד, שמא בשל חטאו בא אליו החושך, והקב"ה זימן לו רעפים, מהם יצר את האש שהייתה קיימת בפוטנציאל כבר בבריאה של היום הראשון, כדברי קדשו.

 

בעצם, האש היא ההמצאה הראשונה בהיסטוריה, בבחינת הכתוב "אשר ברא אלוהים – לעשות" (בר' ב ג). האלוקים נטע באדם את החכמה לעשות ולתקן את החסר כדברי רש"י למדרש:

"אשר ברא אלוהים ועשה" אין כתיב, אלא "לעשות". לומר לך: שהכל צריך תיקון (בר' רבה פי"א).

 בעקבות אותה אש שהמציא אדם הראשון, האדם מחדש חידושים מדהימים, ובפרט בדורות האחרונים.

כדוגמא, ניתן לציין את התפתחות התעשיה המודרנית שהחלה עם המצאת מנוע הקיטור ע"י ג'יימס ואט הסקוטי לפני 150 שנה, את החשמל על כל פיתוחיו, האלקטרוניקה על חידושיה וכו'. כל זאת, בעקבות אותם שני רעפים מהם הדליק אדם הראשון את האש הראשונה מלפני תשע"ח שנים. והכל, בהכוונה אלוקית ממעל, שנתן באדם חכמה ותבונה, בבחינת "אשר ברא אלוהים – לעשות = "לעשות ולתקן את החסר" כדברי רש"י שהוזכרו לעיל.

 

בידי האדם קיימת יכולת הבחירה במה לחדש לטובת האנושות, דוגמת המצאת הקיטור והחשמל, או לרעתה, דוגמת הנשק המתוחכם והמשחית.

הרה"ג יוסף דב הלוי סולוביצ'יק (חמש דרשות עמ' 39) אומר על הפסוק : "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" (בר' ג, כד).

הכרובים מסמלים את התורה, ואילו להט החרב המתהפכת, מסמלת כוחניות ומלחמות.  כל זאת, בבחינת דברי חכמים: "הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים" (ספרי, עקב).

 

לאדם יש בחירה בין שניהם. ע"י הליכה בדרך התורה המסומלת ע"י הכרובים, האדם יכול לשוב לגן עדן ממנו גורש.

לצערנו, האדם בחר ובוחר בדרך של 'להט החרב המתהפכת' – הנשק המשחית הגורר מלחמות עקובות מדם, לכן ההשקעה בפיתוח נשק מתוחכם, היא הגדולה ביותר במדינות רבות בעולם כולל ישראל, ופתרון של שלום – אין, בבחינת "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

 

הרב סולובייצ'יק לומד זאת מהכתוב:

"כי יודע ה' כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (בר' ג, ה).

תרגום אונקלוס: "ותהון כרברבין" – תהיו אנשים חזקים, מושלים, כובשי עולמות. סמל ל"להט החרב המתהפכת".

רש"י: "יוצרי עולמות" = יצירת עולמות רוחניים ע"פ התורה. סמל לכרובים. [בכרובים, רש"י מפרש מלאכי חבלה!].

"וישלחהו יהוה אלהים מגן עדן (בר' ג כג). ה"שפת אמת": "וישלחהו" – מלשון שליחות לו ולדורות הבאים לתקן את החטא.

השאלה העולה בכל דור: במה בוחרים – באש התותחים, או באש התורה?

 על תקופת המשיח לה אנו מצפים נאמר: "לא ישא גוי אל גוי חרב – ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב, ד).

 

 

 

פירוש ב': מתי נבראו המלאכים.

לפני, או אחרי השמים והארץ?

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המילה 'בראשית' ע"פ הדרש. בתחילת דבריו, רבנו מביא את הפס': "בדבר יהוה שמים נעשו – וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו). מהפס' משתמע שהשמים נבראו תחילה – 'בדבר ה' שמים נעשו', ורק אח"כ נבראו המלאכים – 'ברוח פיו כל צבאם'.

רבנו מביא את הסיבה לכך ע"פ המדרש (בר' רבה א, ג): "אימתי נבראו המלאכים? רבי יוחנן אמר בב' {יום שני} נבראו המלאכים… רבי לולינא בר טברין אמר בשם רבי יצחק, בין על דעתיה דרבי חנינא, ובין על דעתיה דרבי יוחנן, הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו, וגבריאל בצפונו, והקב"ה ממדד באמצעו…".  כלומר, לא לתת פתחון פה לכך שהמלאכים היו שותפים בבריאה.

 

רבנו שואל: "איך יתכן לומר שהמלאכים נבראו מאוחרים, הלא לפי מה שאמר הכתוב 'וברוח פיו כל צבאם', כי צבא השמים נבראו מרוח שיצא מפי עליון כביכול. אם כן, בהכרח לפי המורגש, המלאכים יבראו  קודם שמים וארץ. כי הרוח יקדים לצאת קודם שיבוא הדיבור, וכיון שהשמים והארץ נבראו מהדיבור, הרי כבר קדם הרוח שממנו יצאו המלאכים". על פי הטבע, הרוח היוצאת מהפה, היא זו המניעה את מיתרי הקול, ולכן יש להבין שהמלאכים נבראו לפני שמים וארץ, וזה בניגוד לדעת רבי חנינא ורבי יוחנן שהוזכרו לעיל.

לאור הנאמר לעיל, רבנו  מסביר שהקב"ה שינה את הטבע, והקדים את הדיבור לרוח. וכדברי קודשו: "לזה אמר הכתוב: 'בראשית ברא וכו'. פירוש, כי ה' הקדים המאוחר שהוו הדיבור לרוח – הפך הידוע אצלנו בטבע הדיבור, וברא שמים תחילה. והפך הסדר, עשה ראשית דיבור לרוח", כדי  שלא יאמרו שהמלאכים עזרו לו בבריאה.

לכן, רבנו מסביר את הפס' הנ"ל כך: "ולזה תמצא שדייק הכתוב באומרו 'בדבר ה' שמים נעשו' – שהקדים בריאת שמים שנבראו מהדיבור, ואחר כך אמר 'וברוח פיו כל צבאם".

 

לאור האמור לעיל, רבנו מסביר את המילה 'בראשית' כך:

בכל דיבור קיימים ב' דברים: הרוח המניעה את מיתרי הקול היוצאת מהפה, והדיבור היוצא בעקבותיה. "לזה אמר כי ראשית היה מעשה שמים וארץ, וממוצא דבר {מסקנת הדברים} – היה שמים וארץ…".

כלומר, 'בראשית' – הקב"ה שינה את הטבע, וברא תחילה את השמים ואת הארץ.

פירוש ג': מדוע בפס' הראשון מופיע השם "אלוהים",

ואילו בהמשך, "יהוה אלוהים"?

 

 

רבנו שואל: מדוע בפס' הראשון מוזכר השם אלהים בלבד – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ואילו בפס' אחר בהמשך, נאמרו שני שמותיו של הקב"ה:  יהוה, וכן אלהים: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים" (בר' ב, ד).

שאלה שניה: מדוע בפסוק הראשון, מקדימה התורה את השמים לארץ – "בראשית ברא… את השמים ואת הארץ", ואילו בפס' השני, התורה מקדימה את הארץ לשמים –  "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים".

רבנו אומר בתשובתו: "ונראה כי ב' קושיות אלו, כל אחת מתרצת חברתה, והוא על דרך מה שפירשו ז"ל  (סוטה לא, ע"א), בב' מקראות הכתובים [דנים] בתשלום שכר הצדיקים. כתוב אחד אומר: 'ועושה חסד לאלפים – לאוהבי ולשומרי מצוותי' (שמות כ ה), וכתוב אחד אומר: 'וידעת כי יהוה אלוהיך הוא האלוהים האל הנאמן, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור' (דב' ז, ט).

יוצא שבפס' הראשון מדובר באלפי דורות – "לאלפים", ואילו בפסוק השני מדובר ב"אלף דור" בלבד.

 

ההסבר לכך בדברי הגמרא: מה שכתוב "ועושה חסד לאלפים" חוזר על השכר לעובדי ה' מתוך אהבה – "ועושה חסד לאלפים לאוהבי…", ואילו לעובדי ה' מתוך יראה, השכר יהיה מוגבל יותר, רק ל"אלף דור – לשומרי מצותיו".

 

לאור פירוש הגמרא, רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את שתי הקושיות: פעם אחת נאמר השם אלוהים בלבד – "בראשית ברא אלוהים…", ובפעם השניה נאמרו שני שמות ה': יהוה אלוהים – "ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים" (בר' ב, ד). וכן את השאלה השניה: פעם אחת התורה מקדימה את השמים לארץ, ובפעם השניה – הארץ לשמים.

רבנו מיישב כך: "גם אנחנו נפרש ב' מקראות הללו עז"ה [על זה הדרך]:

 

'בראשית ברא אלוהים את השמים' – שם זה של אלוהים, פירוש – מידה של הדין בלא שיתוף שם הרחמים. זה הוא דווקא למה שנוגע ל'השמים' {השמים = מלאכים, כדברי רבי יצחק אברבנאל}, ואינו חוזר לאומרו 'ואת הארץ', כי הארץ בראה בשיתוף שם הרחמים, ועל כתוב אחר סומך, והוא אומרו: 'ביום עשות יהוה אלוהים ארץ', כי אין עולם בני אדם יכול להתקיים בדין גמור בלא שיתוף רחמים, לצד שהם מחומר כידוע. {חומר = עפר – 'וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה}. (בר' ב, ז).

 

אומרו 'ושמים', אינה נמשכת עם 'הארץ' בבחינה זו של השיתוף, ואופן מעשיה הלא הם כתובים בפ' בראשית, ובזה נתיישבו ב' הדקדוקים כמין חומר. וענין ידיעת מי קדם, הנה כתבנו למעלה, שכל הבריאה יחד נבראת בגבורתו יתברך" .

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחלק בתשובתו, בין בריאת השמים לארץ.

השמים נבראו במידת הדין, ואילו הארץ נבראה בשילוב מידת הדין ומידת הרחמים, היות והעולם לא יוכל להתקיים במידת הדין, לא כן המלאכים בשמים.

לגבי השאלה, הרי למלאכים אין יצר הרע, אם כך מה שייך אצלם מידת הדין? רבנו מביא דוגמאות בהן רואים, שגם מלאכים יכולים לטעות בשוגג, כמו הסיפור של אליהו הנביא שגילה לרבנו הקדוש את גדולת תפילת רבי חייא ובניו יהודה וחזקיה, היכולים להביא יחד את הגאולה ע"י תפילה. והוא נענש בששים פולסי דנורא (בבא מציעא פה ע"ב).

 

הסבר הפס' מבחינה תחבירית, לאור ההסבר הנ"ל:

בפס' 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ', המילה 'אלוהים' מתייחסת רק ל'השמים' – מידת הדין למלאכים בשמים. בפס' השני, "ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים". ה' אלוהים' מתייחס לארץ – לבני אדם בארץ, הנידונים ע"פ שילוב מידת הדין עם מידת הרחמים, המילה 'ושמים', אינה נמשכת עם החלק הקודם.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהמשך, שניתנה רשות לחכמים להסביר את הכתובים בהתאם להבנתם, למרות פירושי הראשונים. כל זאת, בתנאי שלא תשתנה ההלכה. וכדברי קודשו:  "עוד יש לנו להבין… דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת, הגם שקדמונו ראשונים, ויישבו באופן אחר, כי ע' פנים לתורה, ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים, אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כוח בהם לחלוק על תנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעות, מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר".

 

דברים דומים מביא רבנו בהקדמה לפירושו לתורה: "וכבר גיליתי דעתי שאין אני חולק חס וחלילה על הראשונים, אפילו כמלוא נימא, אלא שהרשות נתונה לדורשי התורה לעובדה ולזרעה אור זרוע לצדיק. וארץ החיים מעלת פירות לכל זרע זרוע, אשר יזרע בה בעלה בן תורה. רק לדבר הלכה… לא ישנו".

 

בהמשך רבנו מסביר: לעולם הכל מתנהל לפי הדין, אלא שלגבי בני אדם, "יהי הפירעון בדרך רחמנות", לא כן המלאכים הנידונים רק לפי מידת הדין, כמו הסיפור על המלאך מיטטרון ששגג, בכך שישב ליד קודשא בריך הוא וכתב זכויות עם ישראל, ולא עמד בפני אלישע בן אבויה, דבר שגרם לאלישע לחשוב שישנן חלילא שתי רשויות, ועל כך נענש, למרות שהיה שוגג, ולא התכוון להחטיאו (חגיגה טו ע"א).

 

 

פירוש ד': "השמים תלויים ועומדים – במאמרו יתברך".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע המילה 'שמים' מופיעה בפס' הראשון, לפני המילה 'הארץ'.

וכלשון קודשו: "עוד רמז בהקדמת 'שמים' ל'ארץ' [בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'], להראות כי לא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, בונה הבית ואח"כ העליה על גביה. אבל הקב"ה הקדים העליה {השמים}, ואח"כ הבית {הארץ} – להראות כי השמים תלויים ועומדים הם, במאמרו יתב

פירוש ה': 'ב – ראשית' – העולם נברא בשביל עם ישראל שנקרו 'ראשית',

ובזכות אברהם אבינו, ויעקב אבינו.

רבנו מסביר את המילה 'בראשית' = ב-ראשית. בשביל התורה שנקראת ראשית.  

ובלשון קודשו: שיכוון ברוך הוא לומר, בשביל תורה שנקרת ראשית. ופירוש בי"ת של ב-ראשית, היא בי"ת הסיבה. ומעתה מי שזכה בתורה, זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה, אין לו ליהנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר עמליה.

 

וגם אמרו: בשביל ישראל שנקראו 'ראשית', דכתיב: 'ראשית תבואתה' (ירמיה ב, ג). ואין מאמרם זה מכחיש הראשון, כי טעם עצמו שנקראו ישראל 'ראשית', הוא לצד קבלתם התורה, ובזה נבדלו לשם ולתהילה מהעמים".

בהמשך, אומר רבנו: "וגם אמרו בשביל אברהם, ובשביל יעקב, והכל הולך לטעם הראשון – עקב אשר שמע אברהם וכו". ע"פ (בר' רבה פרק יב), שם נאמר: "בהבראם" = ב-אברהם. בזכות אברהם.

כנ"ל לגבי יעקב אבינו, כדברי רבי יהושע:

'שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות יעקב, דכתיב: 'ויקם עדות ביעקב' (תהלים עח, ה), ואין עדות האמור כאן, אלא שמים וא

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"

כתיב 'והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו' (דניאל יב, ג),

 אלו הם – רבי שמעון בר יוחאי וחבריו…

 שזוהרים למעלה כזהר הרקיע" (הקדמה אחרת לתיקוני הזהר).

 

שבעים תיקוני הזהר.

מאת רבי שמעון בר יוחאי

ג' דוגמאות ב'קציר האומר' (ע"פ 'מתוק מדבש').

 

 

 

המילה "בראשית" פותחת באות ב', בבחינת ב-ראשית, כדי להראות שלכל מילה בתורה יש:

ב' ראשית = ב' התחלות, ב' פירושים ויותר, כאשר הדרך הראשונה היא הפשט עם כל ההסתעפויות ממנה להלכה וכו', והדרכים האחרות הן: הרמז, הדרש והסוד, והמשמעויות הרבות להלכה.

 

המילה "בראשית" מהווה בעצם דוגמית לכל מילה בתורה, אותה ניתן לפרש בשני מיליון וארבע מאות אלף פירושים,

 לפי החלוקה הבאה: שש מאות אלף כנגד הפשט. שש… כנגד הרמז. שש… כנגד הדרש, ושש… כנגד הפרדס.

לאור זאת, חובה נעימה לנו להגות בתורתנו מתוך קדושה וטהרה, תוך פתיחת צהר לכל תיבה – לפתוח כל תיבה ולהאיר אותה כצהרים, וכך נוכל לזכות בדברי דוד מלכנו: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, יח).

 

 

 

בוצינא קדישא – רבי שמעון בר יוחאי, כתב 70 תיקונים [פירושים] למילה "בראשית". וכדברי קודשו:

"פתח רבי שמעון ואמר: 'בראשית ברא אלוהים', 'סוד יהוה ליראיו, ובריתו להודיעם (תהלים כה, יד). סו"ד {70} אלין אינון שבעין זמנין, דאתפרש מילת 'בראשית' בהאי פרשתא" (הפתיחה ל- 70 תיקוני הזהר).

 בפירושים השתתפו: רעיא מהימנא [נשמת משה רבנו], אליהו הנביא שהופיע פעמים ביום, ונשמות מעולם האמת, ככתוב בהקדמה לתיקוני הזוהר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". והמשכילים – איליין רבי שמעון וחברייא. יזהירו – כד אתכנסו [התאספו]… אליהו הנביא, וכל נשמתין דמתיבתאן ולכל מלאכיא".

{נשמות מישיבה של מעלה של הקב"ה, וכן נשמות מישיבה של מטה של המלאך מט"ט}.

 

תיקון א': בראשית = ב' ראשית. הקשר בין השכינה הקדושה לעם ישראל.

לשון התיקון: 'בראשית' – "זה השער ליהוה, צדיקים יבואו בו' (תהלים קיח כ). דא איהו תרעא דצדיקייא, דאית לון רשו לאעלא תמן, ודלאו אינון צדיקיא, אתדחיין מתמן…".

התיקון מבאר את האופנים השונים דרכם מקבלת המלכות את חיותה והארתה מז"א בעלה.

כל זאת, ע"י ריבוי כיסופיה לבורא, ע"י קיום מצוות מתוך מסירות נפש, ואפילו בגלות. בזכות זאת, עתיד הקב"ה לנקום מאויבי עמ"י בזמן הגאולה.

 

המילה 'בראשית' מורכבת מהאותיות ב' ראשית'. האות ב' פתוחה מצד אחד המשמש כשער כניסה לצדיקים, בבחינת "זה השער ליהוה – צדיקים יבואו בו". השער מורה על יסוד המלכות, המהווה ראשית הכניסה לנשמות הצדיקים העולות מעולם הבריאה לעולם האצילות.

 

 האות ב' סתומה משלושת צדדיה, דבר המסמל שיש אנשים הנדחים מלהיכנס דרך אותו שער, בגלל רוע מעלליהם, לכן שומרי החומות של יסוד המלכות, דוחים אותם משם, ואינם מניחים אותם להיכנס.

דיוקני נשמות העליונים והתחתונים – מלאכים עליונים, ושל בנ"י תחתונים, מצוירים וחקוקים שם.

 

לשון התיקון: "ואיהו דמות אדם, רשימא דאריה תמן לימינא, ורשימא דשור לשמאלא, ורשימא דנשרא באמצעיתא. ורזא דמילה: 'ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם וכו'" (יחזקאל א, י).

הזהר מזכיר את חזון המרכבה של הנביא יחזקאל:

ציור של אדם שהוא השם מ"ה דזעיר אנפין, רשום שם ביסוד המלכות. {אדם בגימטריה מ"ה = 45}. הנשמות הבאות מזעיר אנפין למלכות בסוד היחוד, משאירות שם רושם.

 

בנוסף לדמות אדם, קיימות גם דמויות האריה הפונה לימין, השור לשמאל, והנשר באמצע.

סוד הדבר – ודמות פניהם פני אדם. לכל חיה ארבע פנים – אלו הן ארבע אותיות השם הקדוש של יקו"ק, שמאיר בהם מלך כל החיות שזה אדם, שהוא י.ה.ו.ה שעולה בחשבון אחד. דמות אדם, זו השכינה הקדושה שהיא דיוקנו.

וזה מה שכתוב: 'שימני כחותם על לבך' (שיר השירים ח, ח) – שכך אומרת כנסת ישראל, {ישראל בגלות}: אף על פי שאתה תסתלק למעלה מהעולם, דיוקנך לא מוסר ממני לעולם, כאותו חותם שדבק בו רושם של בעל החותם.

"שימני כחותם" – כחותם ורושם של תפילין, כחותם של אות ברית קודש – ברי"ת א"ש {תיקון כג}, וכן של שבת – ירא שבת {תיקון כד}, וימים טובים.

 

לשון התיקון: "כי עזה כמוות אהבה (שיר השירים). תקיפא איהי אפרשותא דקב"ה ושכינתא מישראל, כפרישו דנשמתא ורוחא ונפשא מגופא…".

כנסת ישראל אומרת לקב"ה, שקשה לה הפרידה ממנו, כפרישת נשמה ורוח ונפש מהגוף, כאשר עמ"י מייחד את הקב"ה מידי יום בתפילה ואומר "הבוחר בעמו ישראל באהבה".

הקב"ה מקנא לישראל, בבחינת "קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח, ו). והוא יקנא וינקום בעמלק בזמן הגאולה, ע"י שתי האותיות י-ה, בבחינת הפס': 'כי יד על כס י-ה , מלחמה לה' בעמלק'.

 

התיקון חותם בדברי בני ישראל המתחננים בפני בורא עולם: 'שימני כחותם על לבך', גם כשאני בגלות, ולא יסור ממני דיוקנך, שהוא חותמך, השכינה שלך, שבגללה אתה זוכר אותנו בגלות, "וחותמא דקב"ה איהי שכינתא".

"ב-ראשית ברא: חוזר לראש התיקון. ב-ראשית – ב' בה נפתחה התורה. ב' היא השכינה. היא אוצר כל ההשפעות העליונות, עליה נאמר "יראת יהוה היא אוצרו" (ישעיה לג, ו).

 

 

 

תיקון ג': 'בראשית' = רא"ש בי"ת.  מיהו הנקרא: אדם, איש צדיק ותמים.

לשון התיקון: "בראשית, רא"ש בי"ת. ורזא דמילה (משלי כד, ג) 'בחכמה יבנה בית', ומאן דבעי למחזי למלכא, לית ליה רשו למחזייה אלא בביתיה, ורזא דמילה חכמה, לא אשתמודעא אלא בביתיה…"

בחתימת התיקון נאמר: "ומאן דנטיר ברית, אתקרי איש תמים, ותמן בראשית – ברי"ת א"ש דנטיר ליה מאשא דגיהנם, אבל מאן דאתעסק באורייתא ונטיר לה, אתקרי אדם, בדיוקנא דההוא דלעילא. הדא הוא דכתיב (ישעיהו מד יג) "כתפארת אדם לשבת בית". תא חזי: כל מאן דנטיר אות ברית – דיוקנה רשים בשכינתא וצדיק. ומאן דאשתדל באורייתא – דיוקניה רשים בעמודא דאמצעיתא".

 

פירוש: וסוד הדבר, 'בחכמה יבנה בית' (משלי כד, ג). מי שרוצה לראות את המלך, אין לו רשות לראותו אלא בביתו והיכלו, עליו נאמר: 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'. תפילתו של אדם אינה נשמעת אלא בבית הכנסת. הוא גורם בתפילתו שז"א מתייחד במלכות הנקראת בית כנסת.

השומר ברית מלפוגמו בהוצאת זרע לבטלה – נקרא "אדם". הוא גם נקרא איש תמים וצדיק, לכן המילה "בראשית" = ברי"ת א"ש, ששומר אותו ומציל אותו מאש הגהינם. הוא נקרא אדם השלם בדיוקן של אדם שלמעלה שהוא ז"א.

הדרגה היותר גבוהה, זה שעוסק בתורה ומקיים מצוותיה ושומר הברית, "דיוקנו רשום ומושרש בעמוד האמצעי שהוא ז"א, והיינו שעולה אליו לקבל ממנו שפע" , כדברי ה"מתוק מדבש".

 

תיקון כ"ג: 'בראשית' = ברי"ת א"ש. שמירת הברית השקולה לשמירת השבת.

ברית, זה היסוד הנקרא צדיק. היסוד הוא הקשר המקשר את כל איברי הגוף בשעת הייחוד. אות ח' שביסוד, היא סוד שמונת ימי מילה, והיסוד נקרא ח', לפי שהוא הספירה השמינית. אות ברית מילה… לשמור את אות הברית שלא יעשה בהם חילול ופגם ע"י איסורי עריות.

כמו כן, לשמור את השבת הנקראת ברית, שלא לצאת מעבר לתחום שבת אלפיים אמה לכל אחד מארבע רוחות השמים. ביחד, זה שווה שמונה {2*4=8}  המסמל את הברית, כדברי רבי שמעון לבנו רבי אלעזר: "בוודאי, ברית איהו שקיל לשבת, ובגין דא {בראשית = ירא שבת}. התיקון הבא כ"ד, עוסק בכך. "בראשית = ירא שבת".

 

הגאון מוילנא כתב בפירושו לתיקוני הזוהר (ריש תיקון ל"ב) "ובכל התורה נכלל כל מה דהוי ויהוי = מה שהיה ומה שיהיה, והכל נכלל בז' ימים הראשונים. וכולו נכלל בפס' הראשון בז' תיבות. ונכלל גם כן בתיבה ראשונה בראשית.

את הדברים הוא אמר בסעודת פדיון הבן.

שאלו אותו: איך מצוות פדיון רמוזה במילה בראשית? תשובתו: בראשית: ב = בן. ר = ראשון. א = אחר. ש = שלושים. י = יום. ת = תפדה.

 

 

 

רפואה שלמהו לכל משפחת אסולין. וברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאתי משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כשכל מה שנכתב בו יהיה לכבודו וכרצונו יתברך, מטור בהסכמת טובות ומעוצב כדבעי, כמו בספרי הקודם "להתהלך באור בחיים"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. יגאל בן חיים בר מיכל ע"ה. אלתר חצק בן מיכל ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. רחמן שושתרי בן מולוק ודוד ע"ה

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב: למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין

 

 

 

 

רבנו יעקב אביחצירא – ה"אביר יעקב", כתב פירוש ב"רז {207} פנים {פירושים} למילה בראשית, כנגד המילה "אור" שבפסוק "ויהי אור" = רז.

 ה"אביר יעקב", הנחשב לגדול רבני משפחת אביחצירא, ע"ה הוא הסבא קדישא של האדמו"ר סידנא "בבא סאלי" ע"ה. הרב פרסם שנים עשר ספרים: "דורש טוב", "פיתוחי חותם" על התורה. שותי"ם: "יורו משפטיך ליעקב", "גנזי המלך", "מחשוף הלבן" על התורה לאור הקבלה, "אלף בינה" על מזמור קי"ט בתהלים. "מעגלי צדק" על תהלים, "לבונה זכה" על התלמוד, ועוד.

 

סבא דמשפטים רבי מכלוף אביחצירא ע"ה – יום ההילולה שלו ח' שבט.

כתב בספרו "מאין יבוא" על תרי"ג מצוות הרמוזות במילה 'בראשית'.

הרב שימש כאב בית דין מקודש במרקש שבמרוקו, ופרסם ספרים רבים: "יפה שעה" שזכה להסכמות גדולי הרבנים בדור הקודם. "קהלת יעקב" על התנ"ך. "מכלל יופי" על מאמרי חז"ל, ועוד.

 

את הרב זכיתי להכיר במרקש שמרוקו וגם בארץ, ואף זכיתי לשמוע מעט מתורתו.

סיפור קצר המבטא את קדושתו: באחת השבתות החורפיות בטבריה, הוא התארח אצל תלמידו ששימש כרב ביכנ"ס חמ"ד, הרב דוד בן מוחא ע"ה. הרב כדרכו, ביקש ממארחו שכלי המיטה יהיו מכובסים, ושאישה לא שכבה עליהם. לקראת הביקור, הרב בן מוחא ע"ה, קנה מיטה וכלי מיטה חדשים.

כשהרב פנה לחדר השינה, הוא לא הסכים לישון על המיטה. המארח הרב דוד הסביר לו שהכל חדש, הרב מכלוף בקדושתו כי רבה, ענה לו: על המיטה שכבה אישה, ולכן יעדיף לישון על המחצלת, למרות החורף הקר.

המארח בירר עם בני הבית, ואכן התברר לו שביתו בת ה-17 שכבה על המיטה לדקות ספורות.

 

בנוסף לבעיית המיטה, שכחו לכבות את האור בחדר השינה.

המארח הרב דוד הצטער, ועמד בפרוזדור ליד דלת חדר הרב, כך שיהיה זמין אם הרב יצטרך דבר מה.

הוא שמע איך שהרב אביחצירא מדבר אל עצמו נגד היצר הרע שמנסה לשכנעו לישון בכל זאת על המיטה, בגלל השבת. הרב גם הזכיר בדבריו, לא מספיק שהוא שוכב על מחצלת בחורף, אלא גם להירדם לא יכול, בגלל האור. הרב "ביקש" מהאור לא להפריע לו לישון, ואכן נשמע קול פיצוץ של המנורה, כך שהרב "זכה" להירדם מעט, עד שהוא קם בעוד לילה כדרכו לעסוק בתורה, בבחינת: "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מב ט). ריש לקיש אומר: "כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (עבודה זרה ג ע"ב).

 

באותה השבת, גם אני הייתי בבית הכנסת, ושמעתי את הסיפור מהרב דוד ע"ה, שהיה תלמיד חכם גדול, ומצד שני ענוותן כהלל. התורה הייתה מונחת בכף ידו. הוא גם שימש כשוחט, מוהל, קורא בתורה, שידע את קריאתה ע"פ. נהגתי לשבת לידו כשהתבגר ולא קרא בתורה. הוא הקשיב לקריאה בע"פ, אבל "ידע" לתקן את הקורא על כל טעות קטנה כגדולה, דבר שאילץ את הקורא להתכונן רבות. אצל יהודי מרוקו של פעם, לא שייך לטעות בקריאה, וגם לא היה הנוהג שסומך יעמוד ליד הקורא ויסמן טעמים.

 זוכר אני שכאשר עליתי לקרוא בתורה בהיותי נער, בטעות הראשונה, "הורדנו" מהתיבה, דבר שגרם לנו להתכונן.

אני מספר על הרב דוד ע"ה, כדי להכיר לו טובה, על כך שבכל שבת בה ביקרתי אצל הורי בטבריה, הוא תמיד הזמין אותי לשאת דרשה בבית הכנסת, דבר שנמשך רבות בשנים, וגם אחרי שנשמתו עלתה לגנזי מרומים. 

 

 

ה. שירה ופיוט

42-זקן אהרן – קובץ שירתו של הרה״ג רבי אהרן בן סמחון זצ״ל, מחכמי מכנאס במאה הי״ט. ההדרה ומבוא מאת מ׳ עמאר, 192 עמ^׳.

43-תהלה לדור – קובץ שירתו של פייטנה של יהדות מרוקו הרה״ג רבי דוד בן חסין זצ״ל. מבואות בעברית ובצרפתית מאת א׳ חזן וא׳ אלבאז, + מבוא מקיף בצרפתית 960 עמ^׳.

44-משכיל שיר ידידות – שירת ההלכה על או״ח, להרה״ג רבי משה אבן צור זצ״ל, מחכמי פאס, מנוקד ומבואר+ מבוא מקיף על שירת ההלכה מאת יוסי גבאי, 360 עמ^׳.

45-השירה העברית באלג׳יריה – מבוא מקיף ומחקר על השירה העברית באלג׳יריה החל מהמאה העשירית לספה״נ ועד למאה הכ^׳ + שירים מנוקדים ומבוארים, הוצאה משותפת עם הקתדרה לחקר הפיוט ולהוראתו ע״ש ח׳ להמאן ומרכז ההדרכה לספריות בישראל, 400 עמ^׳.

46-שירת הנביאים – שירת הקודש של נשים מהאי ג׳רבה שבתוניסיה. מחקר מקיף על השירה של הנשים בג׳רבה, שנהגו לאומרה במחזור החיים והשנה. ליקוט וההדרה + ביאור ומבוא מקיף מאת מ׳ גז אביגל, 442 עמ^׳.

47-הספרות היהודית הערבית בתוניסיה – הספר הוא פרי עבודה משותפת של פרופ^׳ יוסף טובי, חוקר השירה העברית מאוניברסיטת חיפה, ורעיתו צביה, החוקרת את המסורת התרבותית של יהדות תוניסיה, במרכז לחקר מסורת הלשון של קהילות ישראל באונ׳ העברית ירושלים. בהוצאת אורות יהדות המגרב. 317 עמ^׳ כריכה רכה.

 

ו. הגדה של פסח

48-חוקת הפסח – שני פירושים מקיפים להגדה להרה״ג רבי משה פיזאנטי זצ״ל, מחכמי צפת במאה הט״ז, ולהרה״ג רבי שלמה ברוך זצ״ל, מחכמי יוון במאה הט״ז. ההדרה, הערות ומבוא מאת י״ש שפיגל, 304 עמ^׳.

49-מגיד לאדם – ביאור מקיף להגדה ודרשות לשבת הגדול להרה״ג רבי יוסף בן נאיים, מחכמי פאס. נפטר בשנת תשכ״א (1961). הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר וי׳ לוי. 220 עמ^,.

50-פה ישרים המורחב – לרבי חיים טולידאנו מחכמי מכנאס במחצית הראשונה של המאה הי״ט. מהדורת צילום, בצירוף פירושים להגדה מחכמי מרוקו ומבוא מאת מ׳ עמאר, 220 עמ׳.

51-פסח אחד – שלושה פירושים מקיפים מכתבי-יד מהרה״ג רבי יצחק ב״ר ישראל מחכמי ספרד במאה הי״ד, רבי אברהם חדידא ורבי יוסף מקלרמון מחכמי צרפת במאה הט״ו. ההדרה, הערות ומבוא מאת י״ש שפיגל, 224 עמ^׳.

52-שבלי הלקט – לרבנו צדקיה ב״ר אברהם הרופא, מחכמי איטליה במאה הי״ג. הערות ומבוא מאת י״ש שפיגל, 192 עמ׳.

53-שיורי מצוה – ביאור מקיף להגדה להרה״ג רבי אברהם מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס במאה הי״ח. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, 148 עמ^׳.

54-שפת הים – ביאור מקיף להגדה מלוקט מחיבוריהם של חכמי מרוקו מאת רבי יצחק מימרן שליט״א, 144 עמ^׳.

55-שלל ר״ב – ביאור מקיף להגדה, ודרשות לשבת הגדול, להרה״ג רבי רפאל בירדוגו זצ״ל, מחכמי מכנאס. נפטר בשנת תקפ״ב (1822). ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, 174 עמ^׳.

56-סדר פסח – כפי נוסח קהילת התושבים בפאס, כולל תפילות החג, הגדה וצ׳היר של פסח. ההדיר והוסיף מבוא ש׳ אלקאיים. הוצאה משותפת עם מכללת חמדת הדרום, 140 עמ׳.

57-שניים מי יודע – שני פירושים מקיפים להגדה והלכות ליל הסדר מכתבי-יד, לשניים מרבותינו הראשונים קודם הגירוש שאינם ידועים: האחד מחכמי ספרד והשני מחכמי אשכנז. ההדרה, הערות ומבוא מאת י״ש שפיגל, 230 עמ,.

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו
עמוד 16

מבוא לשירת ר׳ דוד אלקאיים

פרק ראשון: סוגים, נושאים ותכנים

א. מעגל הפרשה

1. 1. מבוא לסוגה

בשונה מכלל הקצידות שבשיר ידידות כמפורט לעיל שאינן מתקשרות לפרשת השבוע, הרי כל הקצידות לר׳ דוד אלקאיים יועדו מראש לפייט את התכנים של הפרשה. הקצידות לפרשת השבוע ב׳שירי דודים׳ הנשענות על לחני ה׳מלחון׳ נכללות בדיון הכללי כאן עם שאר השירים והסוגות שלו, אבל בגלל שהן מהוות כרבע מכלל שאר סוגי הפיוטים ב׳שירי דודים׳ שהחוקרים נגעו בהם במיוחד, אנו קובעים להן דיון נפרד כז׳נר ייחודי בגלל הקשרם המשותף לפרשה. זהו ז׳נר חדשני בקצירה העברית במרוקו, שרוב בניינו ומניינו נתחדש על ידי רד״א, שמילא בכך תפקיד מרכזי, ולכל פרשה חיבר קצידה המפייטת את תוכן הפרשה ומאיר אותה גם ברוח מקורות חז״ל. גם קצידות אלו העוסקות בנושאי קודש טהורים נשענות כולן בלחנן, בתבניתן ובמשקלן על קצידות המלחון. כיצד יש להסביר את התופעה הזו? נביא תחילה דעתם של חוקרים אחדים, ואחר כך את ההסבר הקשור לזיקה למלחון

1-אבי עילם אמזלג במאמרו על הקצידה מסביר את התופעה של שילוב הלחן של הקצידה הערבית עם תוכן הפרשה כאמצעי למשוך את המון היהודים לקום לשירת הבקשות, וניצול תוכן הפרשה והשימוש ביסוד העלילתי של הקצידה כאמצעי חינוכי דידקטי ללמדם מוסר ודעת.

במאמרו 'פרשת השבוע בפיוט ובשירה׳ סוקר אפרים חזן את התחנות השונות בנושא זה בתולדות הפיוט ומתעכב על שלוש מרכזיות: 1) הפייטנות הקדומה ובמרכזה שירת יניי. בתחנה זו הקדושתא המוקדשת לענייני תפילה עוברת לעסוק גם בפרשת השבוע כאמצעי של הפצת חינוך והשכלה. 2) תחנה שנייה היא שירת ר׳ ישראל נג׳רה ׳בעולת שבת' המעמידה מחזור מיוחד לפרשות השבוע מבראשית ועד זאת הברכה. 3) תחנה שלישית היא 'שיר ידידות׳ ובמרכזו פיוטי ר׳ דוד אלקאיים על פרשיות השבוע בספר בראשית וספר שמות העשויות בתבנית הקצידה במבנה המיועד לכתחילה ליצירה אפית.

שירה אפית (או אֶפּוֹס, וכן שירת עלילה בעברית) היא סוגה (ז'אנר) של שירה נרטיבית, אשר מגוללת סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים. האפוסים הקדומים קשורים קשר הדוק למסורת השירה שבעל-פה; במקרים רבים העתיקו חברות אורייניות את הצורה האפית.(מתוך המדיה)

בכך מציין החוקר ׳כאילו חוזרת השירה העברית ונקשרת אל ראשיתה^,. הסבר נוסף, שנותן אפרים חזן לז'נר החדש קשור בתבניות החדשות, שבהן מתחברת הקצידה הנחשפות במאות-הי״ט-ב^,. טבעם של חידושים צורניים להיקלט יותר, במקום שיש חידוש של תוכן. על רקע היקלטותה של תבנית הקצידה של המלחון אפשר אפוא להסביר תופעת היווצרותם של חידושים בתחום התוכן כמו הפיוטים לפרשת השבוע.

הסבר אחר להתחדשות הז'נר הזה מציע בנימין בר תקוה במאמרו העוסק במסורת וחידוש בשירה העברית במרוקו. החוקר משער, שהייתה כאן השפעה מכיוון שירת ההשכלה. כידוע, מציין החוקר, הנושא התנכי חביב היה על המשכילים העבריים דוגמת האפוסים של ר^, נפתלי הרץ וויזל על חיי משה ושל שלום הכהן על חיי דוד. השערה זאת מבסס החוקר בשלושה נימוקים: 1) תפיסת הקצידה כמכלול, כסיפור אחד ארוך, כסיפור בהמשכים דוגמת שירי תפארת לוויזל. 2) היאחזות העלילה של ר^, דוד אלקאיים במונולג שיסודו, בשירת ההשכלה לעומת הדיאלוג המאפיין את הפיוט העברי לדורותיו. 3) שילוב תיאורי נופים של ארץ ישראל בשירתו. הצעתו של בר תקווה מתאששת גם לאור מאמריו של יוסף שטרית על זיקת ר^, דוד אלקאיים וחלק משירתו להשכלה.

הסבר אחרון, שנציע כאן, המוסיף על הראשונים כרוך בהשפעת הקצידה הערבית על המשוררים העבריים, וזו הסביבה הקרובה ביותר לקצידה העברית. הקצידות ההיסטוריות מפרשות השבוע לר׳ דוד אלקאיים כוללות דגמי סיפורים, שדמות האיש והאישה מופיעה בהן, כמו אדם וחוה, לוט ושתי בנותיו, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ורחל, יוסף ואשת פוטיפר או אסנת. קצידות אלו נשענות כולן על לחנים של קצידות אהבה ערביות, המתארות התרחשותה של עלילה, שדמות האיש והאישה במרכזן. אנו סוברים, שחיבור קצידות עבריות בהשפעת המלחון, לא נבע רק מחשש של השפעת תכניה של הקצידה הערבית, אלא גם מטעמים ספרותיים, ואפשר שהן גם מענה ספרותי במהדורה יהודית לקצידות המלחון, וחדרו אליהן מוטיבים ממקורות הלחן, כפי שחדרו לשאר הקצידות, שמחקר זה דן בהן.

הדעה המקובלת באשר להזדקקות ללחנים ערביים כדי לבטל את השפעת שירי העגבים הנזכרת בהקדמות של כמה מקובצי השירה אינה נחלת כל המשוררים ובמיוחד לא ר׳ דוד אלקאיים. הקצידה על לחניה, תכניותיה ונושאיה קסמה לכמה מהם. אכן ר׳ דוד אלקאיים בספרו 'שירי דודים' מתייחס בהקדמה לספרו ולכמה קצידות להבטים הנ״ל תוך כדי שהוא מביע הערכתו לשירים הערביים ולשפתם ולצורך לעשות כמותם, וכך גם הגורם הלשוני של המלחון מהווה מקור השראה לחיבורי קצידות עבריות. דוגמה לכך הכתובת לקצידה ׳נמס אולמי׳ (פיוט נה) שבה כותב: ׳שיר זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה ומשורר הישראלי נכנסה בליבו קנאת המשוררים הערבים וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאות נפשו ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה.

זאת ועוד, סיפורי עלילה על דמויות מקראיות קיימים גם בקצירה הערבית נוסח המלחון, כמו הקצידות על איוב, על דוד וגלית ועל יוסף. הקצידות על יוסף הקרויות ׳אליוספיה׳ חוברו על ידי המשוררים הערביים כמו אלמע׳ראוי ואלע׳ראבלי. דוגמתן יש גם בערבית יהודית וקשה להבחין בינן ובין הקצידות הערביות. הקצידה על יוסף המוקלטת והמושרת על ידי ג׳ו עמר הפכה פופולארית בכל המשפחות היהודיות וקדמה לה קצידה על יוסף בערבית. הקצידה בערבית יהודית על איוב יסודה, כנראה, בקצידה ערבית על אותו נושא. נושאים שונים של המקרא והפרשה ודמויותיה מצויים גם בקוראן כמו פרשת יוסף, ומשום כך הקצירה מטפלת בהם.

כמו כן, עיון בקצידות על פרשת השבוע מראה, שגם בהן מתקיימת זיקה מוטיבית בלבוש אלגורי עם קצידת הלחן הערבית, זיקה המובעת באחד מחלקי הקצידה: בתחילתה, בסופה או באמצעיתה.

מתוך המדיה:

מלחוּן (בערבית: الملحون; באנגלית: Malhun) הוא ז'אנר במוזיקה המרוקאית, המורכב משירה אורבנית שהייתה נהוגה בקרב מעמד הפועלים של גילדות אמנים.

בתחילה, לפני שהתפשט מתאפיללת לכל חלקי מרוקו, מלחון נוצר במאה ה-15 כיצירה ספרותית טהורה המכונה כיום קסידה או זאז'אל.

ז'אנר המל'אבה (Mal'aba) נחשב לצורה הידועה העתיקה ביותר של המלחון, מתקופת השושלת המרינית במאה ה-14. הוא נכתב בשפת הדאריג'ה, ואבן ח'לדון מתאר אותו כאחד מהאפוסים הליריים העיקריים של זרם האמנות שנקרא מל'איבּ.

הקסידה של המלחון מבוססת על שני מרכיבים חיוניים – האוברטורות והחלקים שמהם היא מורכבת. מקור הקסידות מהסוג הזה מתוארך למאה ה-16.

בתקופת התפתחות המלחון, עבדאלעזיז אל-מגרווי ועבדרחמן אל-מג'דוב (מת ב-1568) התפרסמו בזכות הקוואטרנים המיסטיים שיצרו. במאות ה-18 וה-19 פרחו במרוקו משוררים רבים בפאס, במקנס ובמרקש שהפיצו את יצירותיהם בעזרת המלחון.

2. 2. נושאים ראשיים לפרשות השבוע

הפיוטים על פרשיות השבוע אינם מתמקדים באחד מנושאי הפרשה, אלא סוקרים את רוב הנושאים של פרשת השבוע בחרוז ובמשקל. נושאי הפרשה הנסקרים מנוסחים ככותרות בפירוש של פיוטי המהדורה. להלן הנושאים המרכזיים של פיוטי הפרשות: בראשית (פיוט א) – בריאת העולם. נח (ב) – נח ודור המבול.

לך לך – וירא (ג-ד) – הנסיונות שבהם נתנסה אברהם אבינו: עזיבת מולדתו לכנען, הירידה למצרים מחמת הרעב, לקיחת שרה לבית פרעה, מלחמת אברהם נגד חמשת המלכים, לקיחת הגר, ברית בין הבתרים, המילה לעת זקנה, לקיחת שרה על ידי מלך גרר, הרחקת הגר ובנה ישמעאל מבית אברהם ועקדת יצחק, ונוספו אליהם נושאים אחרים מפרשת וירא – הכנסת האורחים של אברהם והמלאכים המבשרים את שרה בלידה, תפילת אברהם להצלת סדום, סדום ועמורה עולות באש, הצלת לוט ובנותיו ומעשיהן עם אביהן.

מבוא לשירת ר׳ דוד אלקאיים–פרק ראשון: סוגים, נושאים ותכנים–א. מעגל הפרשה

עמוד 25