מורשת יהדות מרוקו

ומעשה שהיה כך היה: אחד מחברינו נפל לבור שופכין. שמענו קריאות עזרה ורצנו לראות מה אירע. לחיים מויאל – בהיותו בשירותים – נפלו משקפי הקריאה לבור, והוא לא יכול היה להיות בלא משקפיו. ובכן, מהיכן יביא אחרים? הוא ניגש אפוא לבחור צעיר, והבטיח לתת לו חודש שלם את מנת הסיגריות שלו, באם יוציא לו את משקפיו. וכך היה: חיים החזיק אותו חזק ברגליים והוריד אותו לאט לאט עם הראש למטה. ברגע שתפס הבחור את המשקפיים, חיים מויאל התחיל להזיע ורגלי הבחור החליקו מידיו. הבחור נפל לתוך הבור עם הראש למטה. למזלו,הבור לא היה עמוק כל כך והוא נעמד על הרגליים והמשקפיים בידיו. נרתמנו כולנו לעזרתו, הבאנו חבלים ומשכנו אותו. מיותר לציין שהוא פנה היישר למקלחת. היה צחוק גדול בכל המחנה, והבחור המסכן נשאר זמן רב תחת המים השוטפים, עד אשר שכנענו אותו לצאת. למחרת נערכה אספה כללית עם חברי הוועד הפנימי של המחנה, במהלכה הסבירו לנו שנצטרך לחיות באופן עצמאי, עם מטבח משלנו. עצמאות זו כוללת את היותנו אחראים לסדר, כמו גם מינוי נציגים לוועד שדן בבעיות חברה ומשמעת המחנה. למדנו שהאנגלים לא רשאים להיכנס למחנה, למעט אלה שמביאים את המצרכים, מגיעים עם אוטו־משא, מפרקים ועוזבים. הנהגים היו אזרחים שעבדו עם האנגלים. השליחים שלנו מהאנייה, הצוות והמפקד – נעלמו ולא ראינו אותם עוד. בתחילה היה קשה לנו להסתדר, אבל עם עזרה מהחברים במחנה למדנו מהר והתחלנו לעמוד על רגלינו ולנהל את חיינו. היינו הקבוצה הגדולה הראשונה של יוצאי צפון־אפריקה שהגיעה למחנה. אחר כך נודע לנו שהיו בחורים ובחורות בודדים שהיו בהכשרות הנוער בצרפת, כמו שחשבתי לעשות גם אני בזמנו. היה זה עוד טרם התארגנה העלייה שלנו. צעירים אלה נסעו לצרפת והצטרפו לתנועות נוער קיימות בהכשרה חלוצית, ומאוחר יותר עלו יחד עם נוער יוצאי שארית הפליטה בעלייה בי. בכל אניית מעפילים מאירופה היו גם בודדים יוצאי צפון־ אפריקה. הם נטמעו בחברי ההכשרה שלהם ולא נודע כי באו אל קרבם. התחלנו ללמוד על השייכות הפוליטית של הקבוצות השונות במחנה. היה זה כמו פסיפס מפלגתי, כל קבוצה עם האזור שלה בתוך המחנה. למדנו מה זה ״מפלגות״ ומה מפריד אותן זו מזו. הבית״רים הרשימו אותנו מאוד, שכן הם היו הממושמעים ביותר ומאורגנים כמו גדוד צבאי. לימים למדנו שהם היו השנואים ביותר. קשה היה לנו להבין שאין אחדות במטרה לשמה הגיעו כולם, והיא בניית ארץ ישראל, ולא הצלחנו להבין מדוע יש הבדלים ומעמדות רבים כל כך. ארך זמן עד שלמדנו. היו מדריכים שרצו שנצטרף אליהם, וכל אחד הסביר לנו במה הם מאמינים ואיך יש לבנות את המוסדות הלאומיים בארץ ישראל. כל מנהיג סבר שהדרך שלו היא הטובה ביותר. ישבנו בכל פעם עם קבוצה שונה והשתתפנו בפעילות החברתית. הקשבנו להרצאות ולהסברים על דרכם המדינית, איך בנוי היישוב, מי המנהיגים בארץ ומה שייכותם המדינית למפלגות השונות. כל זה היה חדש עבורנו. הקשבנו, ואולם היינו נבוכים וחשבנו שמוטב שלא נבחר בשום דרך או אידיאולוגיה, כי זה לא דיבר אלינו. אחד המדריכים שהסביר לנו על התנועה הקיבוצית, הרשים אותנו במיוחד. זה דווקא קסם לנו. דרך טובה של חברה שוויונית, בה כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. אבל גם שם היו תנועות שונות. אנחנו עדיין התלבטנו והיינו נבוכים. בינתיים רק צפינו בהם והקשבנו להם. אנשי קבוצת בית״ר היו אנשים טובים. הם סיפרו לנו על תנועות המרי בארץ ועל ההקרבה שלהם במלחמתם לגרש את הבריטים מהארץ. התרשמנו שהם היו הלאומיים והמסורים ביותר לאהבת הארץ. את זה דווקא הבנו, כי מסירות למען המטרה הזאת היא טובה מאוד ואנחנו היינו כאלה שמוכנים לתת את נפשנו למען ארץ ישראל. לא עניינו אותנו האידיאולוגיות השונות של הסוציאליזם, אלא אהבת הארץ ואהבת עם ישראל. ישבנו אתם לעיתים, והקשבנו לשיחות שלהם. הם היו חדורי אהבת עם ישראל ומוכנים להקריב את נפשם למען הקמת מדינת ישראל. לא מתפשרים, שואפים לקבל את ארץ ישראל ההיסטורית כפי שקיבלה אותה בריטניה מחבר העמים. המדריכים של התנועות האחרות לא אהבו ששהינו בחברת הבית״רים ולא זאת בלבד שהתרחקו מאתנו, אלא גם לא ראו בעין יפה את העובדה שאנו באים אליהם.

נשארנו מבודדים, ללא כל שייכות מפלגתית. השבועות הראשונים היו שקטים ולמדנו בהדרגה לחיות ולדאוג לעצמנו. מזג האוויר היה חם, ולרוב התהלכנו בבגד ים ונעליים עשויות מבד עבה. לא היו לנו בגדים. שאלנו את האנשים סביבנו מהיכן יש להם בד לתפירת הבגדים שלהם. אחד מהם הסביר שבין שתי היריעות של האוהלים שקיבלנו יש יריעה פנימית מבד רך וחזק, ומזה הם תופרים את הבגדים ואת נעלי הבית שאתם הלכו במחנה. בדקנו באוהל הראשון שלנו ולא מצאנו בו יריעה פנימית. היריעה הזו שימשה כעין בידוד בין שתי היריעות – החיצונית והפנימית. בדקנו באוהל השני והשלישי, ולא מצאנו מאום! לא הייתה יריעה פנימית. מאוחר יותר נודע לנו שאותם אנשים שעזרו לנו בהתלהבות גדולה להקים את האוהלים, חתכו את היריעה הפנימית ופשוט גנבו אותה. זה העכיר את רוחנו. התחלנו להתייחס אליהם בחשד. משום כך ״עזרו״ לנו? הם עזרו לעצמם! למזלנו, נשות ויצ״ו שלחו בגדים לכל יושבי המחנה, ואולם גם כאן הופלינו לרעה. הבחורים הוותיקים בחרו ראשונים את הבגדים הטובים, והשאירו לנו מעט בגדים. בכל זאת, הסתפקנו במה שנשאר בחבילות אלה והשתמשנו במה שמצאנו. חשבנו לעצמנו – ממה נעשה בגד ים ונעלי בית? שכן לא היה לנו כסף ולא היה לנו ציוד. אז התחיל המסחר בסיגריות. רובנו לא עישנו ובכל זאת קיבלנו מנה יומית של עשר סיגריות ליום. עם זה סחרנו, כדי להשיג מיני דברים שהיינו זקוקים להם. התחלנו להשתמש בשמיכות שלנו, חתכנו אותן והכנו מהן נעלי בית.

באחד הימים כתבתי מכתב לד״ר ב׳ בנשלום, ושלחתי אותו למחלקת הנוער והחלוץ בירושלים. מקץ זמן מה קיבלתי תשובה שבה מודיעים לי כי קיבלו את מכתבי דרך השליח אבנר, וכי שלחו לי חבילת ספרים מובחרים. הם הפנו אותי להנהלת הסמינר למדריכים כדי ללמוד בקפריסין. שמחתי מאוד בעקבות קבלת המכתב והספרים. פניתי להנהלת הסמינר במחנה והם הבטיחו לי שאתקבל למחזור הבא.

כמו כן קיבלתי מכתב, וחבילה של מעדנים מבן דודי מימון שרביט, בן הדוד יהודה. היו אלה מעדנים שלא באו אל פי מזה חודשים רבים: שוקולד, עוגיות, ועוד. איזו הפתעה! שמחתי לאין שיעור. התחלקתי עם חבריי לאוהל בדברים הטובים שקיבלתי וכולם הודו לי.

חבריי לאוהל התקדמו יפה בשיעורי העברית שהעברתי להם יום יום מזה כמעט חודש, ואילו אני למדתי מהם יידיש.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 2/5

עמוד 233

הגירוש לקפריסין

ביום ה-21 לנסיעתנו, ב־1/6/47, ביום שבת בשעה 10:00, נכנסנו לנמל חיפה כששירת התקווה פורצת מגרוננו בעוצמה, מבטאת את כל הזעם, הסבל והצרות שעברו עלינו, כמו גם את התקוות והשאיפות להיות בארץ אבותינו. זהו זעם על סבל הדורות, על ההרג של אבותינו שנטבחו ונשרפו חיים, על הגלות הארוכה שנמשכה ללא רחם, על חוסר האומץ של אבותינו להגן על נפשם או לעלות לארץ ישראל ולהתקומם נגד איסורם של הרבנים באשר לעלייה לארץ ישראל. איסורים אלה הנציחו את הגלות ששברה את קומתם ואת נפשם. הציפייה הכוזבת למשיח שיבוא בזמן שארץ ישראל עומדת בשיממונה ומחכה שיגאלו אותה. היא לא תחכה לנצח! הנה אנחנו, בני דור הגאולה, מתקוממים ובאים לארץ האבות לחדש ימינו כקדם! שירתנו לא נשמעה יפה? אין זה משנה. כל אחד ביטא בה את המילים ״עוד לא אבדה תקוותנו״ בכל לבו וקיים את המילים בגופו ובנפשו ״לשוב לארץ אבותינו״, ולמרות שיגרשונו לקפריסין, שוב נשוב! כל אחד שר את התקווה בעוז ובגאון וביטא בה את מאווייו הלאומיים ורגשי אהבתו למולדתנו, מולדת אבותינו. אהבה שלא כהתה ולא נכבתה אף פעם. הסתכלנו על הנוף החיפאי בסיפוק רב. חיפה השוכנת על הר הכרמל, הידוע לנו מהתנ״ך. על יד הרציף עגנה האנייה ״אושיאן ויגור״ הענקית שעתידים היינו לעבור באמצעותה לקפריסין, אחרי שתוקנה מהחבלה בה. האנייה שלנו נראתה לידה כחגב קטן, ואולם היא ראויה לכל הכבוד, שכן הביאה אותנו עד הלום! בשעה 10:00 התחילה הירידה מהאנייה ובשעה 11:45 הייתה אנייתנו ריקה, פרט לחבר שהתחבא בפנים האנייה בדרגש התחתון בפנים, רחוק מעין רואה. בחיפוש שנערך באנייה הוא התגלה וסחבו אותו בכוח מהרגליים החוצה. כשהיה בחוץ ניגש אליו חבר וגער בו: ״אתה לא יודע שההגנה מפציצה אניות מעפילים אחר כך, כדי שהבריטים לא ישתמשו בהן? מה אתה משוגע? בחייך!״

כל מה שהבריטים הוציאו מהאנייה שלנו, נערם לתוך רשת גדולה. בהגיענו לחוף דרכנו על האדמה בפעם הראשונה, מזה 21 ימים במהלכם שהינו בים, סגורים באנייה, כולל שלושה ימים בפלרמו. כעת אנחנו מרגישים את אדמת ארץ ישראל תחת רגלינו. מרגישים את המשיכה שלה והיא מוצקה ואיתנה תחת רגלינו. שני תורים ארוכים התייצבו לפני שני מסדרונות מיריעות אוהלים. אחד לנשים ואחד לגברים. כמה עיתונאים ניגשו אלינו וניסו לסחוט מאיתנו מידע, אבל הם לא הצליחו לדלות מאיתנו מאום. הם ניסו ביידיש, בצרפתית, באנגלית. הם לא ידעו איזו שפה אנחנו מדברים. עמדנו בהוראה של מפקד האנייה שלא לדבר, ולא לספר שום דבר לאיש. לא ידענו אם מדובר בעיתונאי של ממש, או באיש בולשת אנגלי מתחזה, שביקש לדעת אודותינו פרטים. ביקשנו עיתון עברי שהיה ביד השואל אותנו, אבל האנגלים לא הרשו זאת. כשעברנו במסדרון, ערכו חיפוש מדוקדק בבגדינו הבלויים והמלוכלכים, רוקנו את כיסינו, וכל מה שמצא חן בעיניהם הם שמו בתוך סל גדול שעמד על ידם. הם לקחו לנו את חפיסות הסיגריות הסגורות ולא הבנו מדוע. סביר להניח שאת הסיגריות הם לקחו לעצמם, ואולם לא יכולנו להתנגד. לאחר מכן הם ריססו אותנו כהלכה בדי-די־טי מהראש עד הרגליים, וגם בתוך החולצות והמכנסיים שעלינו. יצאנו ממסדרון זה לקצה השני, לבנים מהריסוס, כעובדים בתחנת קמח. משם כיוונו אותנו לעלות בכבש האנייה ״אושיאן ויגור״. כשנכנסנו לאנייה נתנו לנו חפיסת סבון וכיוונו אותנו לערמת בגדים שממנה כל אחד לקח מה שהתאים לו: חולצות, לבנים ומכנסיים. משם הלכנו היישר למקלחות. מהמקלחות יצאנו עם הבגדים החדשים שנשות ויצ״ו שלחו לנו. יברך אותם ה׳. את הבגדים המלוכלכים ומלאי הכינים זרקנו לים. עברנו דרך רשת גדולה שנראתה כמו שער נמוך, מוקף רשת מכל עבריו כמו לול תרנגולות, וירדנו במדרגות לבטן האנייה. התרכזנו באולם ענקי שיכול היה להכיל את כל אנייתנו ״יהודה הלוי״. הבחנו במיטות תלויות זו על גבי זו ברווחים גדולים, וסוף סוף יכולנו לנשום לרווחה. גם תקרתה הייתה עשויה מרשת. היינו מוקפים מכל עברינו בקירות מרשתות, על מנת שלא נוכל לצאת. ואולם, למרות הכל חשנו רווחה! שמחים ומחייכים יצאנו בשירה ובריקודים בשטח הרחב שהיה באמצע. אחר כך כל אחד תפס מקום על המיטות המתנדנדות התלויות בצדי עמודי ברזל בגובה חמש קומות. לאחר המסע באנייתנו, הרגשנו כאילו אנחנו בבית הבראה! את החולים שהיו בינינו העבירו למרפאה באנייה וחובש ירד אלינו וטיפל בכל איש שהיו לו פצעים כתוצאה מהמאבק, עת השתלטו על אנייתנו. וראה זה פלא, האנגלים באנייה היו טובים ומנומסים בהשוואה לחיות הפרא שתקפו אותנו באכזריות והכונו ללא רחם. היו שנפצעו בראשם מהמכות והיו רבים אשר להם חבורות וכאב בעצמות כתוצאה מהמכות עם המקל הקשה. אף על פי כן הרגשנו מצוין ומצב רוחנו היה מרומם. יצאנו מאפלה לאורה, כמו שאומרים. עדיין הייתה לפנינו קפריסין, אבל יש הבדל בין צרה לצרה. בינתיים החלפנו צרה גרועה בצרה גרועה פחות.

בסך הכל היינו 399 אנשים. שלושה חולים עם ארבעה קרוביהם הועברו לבית החולים הממשלתי בחיפה ואחר כך נלקחו למחנה המעפילים בעתלית. 392 נשארו, ביניהם 314 גברים, 53 נשים ו־25 ילדים שיועדו למחנות בקפריסין, כ-350 ק״מ מחופי הארץ. בשעה 13:00 הפלגנו לקפריסין ולמחרת, ב-2/6, הגענו לנמל פמגוסטה. האנייה הטילה עוגן במפרץ כמאה מטרים לפני הנמל, ובסירת מנוע ענקית העבירתו לחוף. היה זה נמל קטן, מוקף חומה עתיקה ומבוצרת. היו בו ספינות דייג, משאיות קטנות נראו על הרציף וקהל סקרנים התאסף לחזות בנו. מיד הסיעונו במכוניות משא צבאיות למחנה קאראולוס, מחנה קיץ הנמצא כשבעה קילומטרים מפמגוסטה. לכל אורך הכביש, משני צדדיו, היו עצים גדולים, ומשני צדדיו של הכביש היו עוברים ושבים, מי ברגל, מי על אופניים ומי על עגלות רתומות לשוורים. שדות ופרדסים שהיו פרושים על פני שטחים עצומים נראו מצד שמאל של הכביש, ומצד ימין נראה באופק הים ומחנות צבאיים בריטיים. מקץ שבעה קילומטרים של נסיעה סרנו מהכביש הראשי ימינה לעבר שביל עפר. ירדנו מהמשאיות ליד מספר צריפים שבהם עברנו, וערכו בנו שוב חיפוש מדוקדק. רשמו על טפסים את הפרטים האישיים שלנו, כגון שם וכו'. לפעמים ניסו לשאול כבדרך אגב מאיזו ארץ. ענינו בחיוך ובשתיקה. לא נפלנו בפח. עברנו בדיקה רפואית ולאחר שקיבלנו ציוד אישי הכולל מיטות, שמיכות וכדומה, ציידו אותנו באוהלים שהיינו צריכים להקים בעצמנו. המשכנו ללכת ברגל עם הציוד תחת גשם קל, כמאתיים מטרים עד שער המחנה. מרחוק נראו חברי המחנה, שהצטופפו משני צדי השער, כאילו ידעו על בואנו. הם קיבלו אותנו בברכת שלום ואנחנו נראינו כמו תיירים עם חולצות צבעוניות, משל הגענו מארץ אקזוטית כמו הוואי. אחרי שנכנסנו למחנה נסגר השער ומשמר בריטי מזוין עמד בחוץ על ידו. עתה היינו במחנה הסגר שלא ידענו כמותו מימינו. ואולם, ישיבתנו בו הובאה בחשבון מראש ולכן לא הופתענו. נכנסנו בחיוך וזכינו לקבלת פנים חמה מיושבי המחנה.

נכנסנו למחנה בשעות הערב ב-2/6. תושבי המחנה קיבלו אותנו בלבביות, התעודדנו מזה ורווינו נחת. עכשיו היינו בין אחים ושותפים לגורל. נודע לנו שלפנינו נכנסו המעפילים מהאנייה ״מורדי הגטאות״ וגם הם נמצאים במחנה זה. החברים עזרו לנו להסתדר ונתנו לנו ארוחת ערב קלה מהמטבח שלהם, שכן כל היום לא בא אוכל לפינו. אך בכך היינו מנוסים, והרעב לא הציק לנו בכלל. מיד התפתחה בינינו שיחה ערה ושלל שאלות ותשובות נורו באוויר. מספר יושבי המחנות היה בסך הכל 14,640 מעפילים, ביניהם כ-10,000 ישבו במחנה החורף ״דקיליה קסולוטומבו״. מחנה זה כלל גם כפר נוער שמנה כ-2,000 נערים ונערות יוצאי ארצות שונות מאירופה שהיו מקושרות לתנועות הנוער בארץ. אנשי ועד המחנה שאלו אותנו מאיזו מפלגה אנחנו, כדי למקם את האוהלים שלנו ליד אנשי המפלגה איתה אנו מזדהים. ענינו שאנחנו מהתנועה הציונית. שוב שאלו: ״בסדר, אבל איזו מפלגה?״ לא ידענו על מה הם מדברים. שוב ענינו שאנחנו מהתנועה הציונית. הם שאלו אם אנחנו ספרדים או אשכנזים. גם שאלה זו לא הבנו. אמרנו שאנחנו יהודים ולא יודעים מה זה ספרדי או אשכנזי. שאלו אם אנחנו מדברים יידיש. שאלנו: ״מה זה יידיש?״ ואמרנו שאנחנו מדברים עברית. זה הפליא אותם – מניין אנחנו יודעים עברית. כנראה שלא ידעו כלום על יהודי צפון־אפריקה. אין פלא, מפני שאנחנו לא היינו קיימים בספרי ההיסטוריה היהודית שנכתבו באירופה, וההסתדרות הציונית התעלמה מקיומנו. על כל פנים, הם היו חברותיים מאוד ונרתמו לעזרתנו להקים את האוהלים. אני פתחתי בשיחה עם בחור מפולין שידע קצת עברית. הוא גילה שאני מורה לעברית והזמין אותי להתאכסן באוהל שלו כיוון שהייתה בבעלותם מיטה פנויה. שמחתי על כך מאוד, מפני שלא רציתי להיות נבדל מהם, וגם רציתי לעזור להם בלימוד העברית. כך מצאתי את עצמי באוהל עם חמישה חברים יוצאי פולין. מאוחר יותר חזרתי לבדוק מה קורה עם החברים שלנו. יושבי המחנה הפליאו אותנו בעזרתם להקים את האוהלים והתרשמנו מאוד מנכונותם לעזור, כיוון שאנחנו לא היינו מנוסים בהקמת אוהלים. לאחר מכן נערכה מדורה גדולה ורקדנו ושרנו יחד עד שעה מאוחרת בלילה. למחרת בבוקר הלכנו להתקלח במקלחת הציבורית. לפתע הבחנו בהתקבצות של אנשים, שנאספו כדי לצפות בנו. לימים נודע לנו שחשבו שיש לנו זנב, מאחר שבאנו מאפריקה. האם היה זה בצחוק או ברצינות? כך או כך, אנחנו לא נעלבנו אלא צחקנו על טיפשות שכזו.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 1/5

עמוד 230

הפטרות

מנהג שאומרים הקהל בקול רם איזה הפטרות עם המפטיר. כגון הפטרת פרשת יתרו בשנת מות המלך עוזיהו, ובחג השבועות הפטרת מרכבה דיחזקאל. והפטרת ותשר דבורה בפרשת בשלח. וביום השבועות וה׳ בהיכל קודשו. וביום ראשון של ר״ה כשמגיע המפטיר לפסוק ותתפלל חנה, כל הקהל אומרים בקול רם עס״ו ההפטרה. וגם שמורם באו״ח, סי׳ רפד סעי׳ ה, משם הריב״ש סי׳ לו. וש״ס מגילה בא, שלא לומר הקהל ההפטרות בבת אחת דתרי קלי לא משתמעי. ועיין בשו״ת חת״ס, חלק או״ח, סי׳ סח, מה שזכר ליישב המנהג שהציבור אומרים ההפטרה בקול רם עם המפטיר שהיא נגד משמעות השו״ע, עיי״ש. וודאי טעם למנהג זה לפי שהם מדברים בשבח המקום אין כבוד ליחיד לומר לבדו ואומרים כל הקהל דברוב עם הדרת מלך.

הקפות

א. מנהג במה שמקיפין התיבה בקריאת ההושענות, יש חילוק בבתי כנסיות. יש שמקיפין אחר קריאת ההלל ויש שמקיפין אחר תפילת מוסף. ובשניהם אומרים קדיש תתקבל אחר ההקפות. וראיתי למהר״ם גאלאנטי זצ״ל, בס׳ קרבן חגיגה, סי׳ פו, דף מו, שב׳ שזה היה מחלוקת בין רבני זמנו, שבכל מקום היו עושים אחר המוסף ובירושלים עיה״ק תוב״ב נהגו בבית הכנסת הגדולה ות״ת לעשותם אחר ההלל וכו', עיי״ש. שנתן טעם לשני המנהגים דמאן דאומרים אותם אחר ההלל משום זריזין מקדימים למצות. ומאן דאומרים אחר המוסף משום דברוב עם הדרת מלך, שנתקבצו הקהל לשמוע קריאת התורה ואחר מתפללין מוסף ואח״ז ההושענות עיי״ש מ״ש בזה. ובסוף דבריו כתב אך מה יעשה שרבינו בשו״ע ובטור לא אנהר לן עיינין ואזלי בתר מנהג צרפת לעשותם אחר מוסף, אר מנהג בעה״ק ירושלם ת״ו מנהג ותיקין הוא, עכ״ל.

ב.מנהג יש בתי כנסיות שעושים הקפות גם ביום שמחת תורה אחר תפלת שחרית בקצרה. ובתי כנסיות הללו מתנהגים עפ״י סדר רבינו האר״י ז״ל.

ג.מנהג פה מחז״ק פאס יע״א, ביום הושע״ר בבל הקפה שמקיפין התיבה אומרים ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן זאת עשו וכו׳ שלשה פעמים. ואני מתפלא מה טעם אמירת הפסוק הזה. ושאלתי ת״ח ולא ענו אותי דבר. וחפשתי בספרים והשם אינה לידי ומצאתי בס׳ צרור המור למוהר״א צבע ז״ל, בפ^׳ מקץ וז״ל: נראה שהמלחמה רמוזה בזה הפסוק באמרו מעט צרי מעט דבש. כי בכאן למדים סוד צני״ד לב״ש היוצא מזה הפסוק מר״ת אותיות צרי דבש נכאת לוט בטנים שקדים. והוא מסוגל לכל צרה דכתיב בשש צרות יצילך, לפי שיש בו ששה אותיות ובו כלול סוד סימני הקטורת דכתיב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה. ובכח זה השם נכנסו למלחמה והיו בטוחים שהשם ילחם להם מלחמותיהם, וזה באים בכח מעשיהם, בכח שמות ובכח תפלתם ואמונתם ואמר להם זאת עשו לרמוז לזאת אות הברית זאת התורה זאת התרומה וזאת אשר דבר להם אביהם כשאמר להם זאת עשו וזאת רמז לשכינה והיא היא זמרת הארץ, ארץ החיים. ולכן אמרו חז״ל כי הנכנס למדינה שיש בה דבר או דבר רע יאמר כשנכנס בשער העיר זה הפסוק ג׳ פעמים ואינו ניזוק. לפי שיש בו כד תיבות שהם ע״ב, רמז לשם המפורש של ע״ב ובר עיי״ש. ובן מנהג בליל יוה״ב אחר תפילת ערבית, כתוב במחזורים לומר פסוק והיה פי ראשו בתוכו וכר שבעה פעמים.

ד.מנהג בבהבנ״ס של התושבים אומרים ויעבור בכל הקפה ביום הושע״ר, וראה בספר אהבת הקדמונים.

ה.מנהג בשבעה הקפות שעושים ביום הושע״ר, שעושים לשם שבעה כורתי ברית: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, פנחס ודוד.

ובכל הקפה אומרים פזמון לשם אחד משבעה כורתי ברית, הנדפס במחזורים. ואין אומרים פזמון של יוסף הצדיק, הגם שנדפס במחזורים. והרמ״ע מפאנו ז״ל, כת׳ שהשבעה הנז׳ נקראו שבעה כורתי ברית, ויוסף צדיק נקרא. וכ^׳ שמעתי שבמדינת פאס נוהגים כסדר הברייתא, שהרי יוסף צדיק הוי מכורתי ברית לא הוי. ובסידורי תפילה נדפס המאמר מהרמ״ע מפאנו ז״ל, שהביא הברייתא שדיברה בזה, עיי״ש. וגם בנוסח רחמנא שאומרים בימים נוראים כל השבעה אומרים אדכר לן קיימיה, וביוסף אומרים אדכר לו זכותיה דיוסף צדיקא.

התרת נדרים

מנהג במחז״ק נתייסר מנהג ע״י מאריה דאתרין מו״ה שלמה ן׳ דנאן זצ״ל, לעשות התרת נדרים בעשרים אב. ומנהג זה הביאו מו״ה אהרן בן שמעון ז״ל, בספרו נהר מצרים, ח״ב, סי׳ נא, וכתב כי מנהג זה בירושלים ובמצרים בין הספרדים לעשות ביום עשרים אב התרת נדרים וקללות. שהם ארבעים יום קודם ר״ה. ונותנים טעם לדבריהם שמא חטא אדם בדבר שחייב נידוי ואין תפלתו נשמעת ארבעים יום, וח״ו יענש בזה שלא תהיה תפילתו נשמעת בימים נוראים. ע״ב מתירין הנדרים והנדויים ארבעים יום מקודם. ועיין בס׳ אוצר דינים ומנהגים, אות א׳ ערך אב. ועיין כף החיים הבבלי, או״ח, סי׳ תקפא, אות צט, ומ״ש בזה.

ויהי נועם

מנהג כשחל ערב פסח בע״ש, כתב בספר שאלת [יעב״ץ] שאין אומרים ויהי נועם במוצאי-שבת שלפניו, כיון שערב פסח אסור בעשיית מלאכה מחצות מדינא. ועיין עיקרי הד״ט, או״ח, סי׳ יב סעי׳ו, ובסי׳ לו, אות נה, כתב משם הרב הכנה״ג, שאין הדבר תלוי בעשיית מלאכה, רק שיהיו ששת ימי החול, יעו״ש. הביא דבריהם הרב ויאמר יצחק, בליקוטי או״ח, הל׳ פסח, סי׳ א, וכתב וכן מנהגינו לאומרו.

זימון

מנהג נוהגים העולם בסדר הזימון שהמבדר אומר ברשות שמים וברשות מו״ר. ומוהר״י בספרו בכורי יעקב, סי׳ יב, נסתפק בזה דיש בזה שיתוף ש״ש ודבר אחר, והביא דברי הרב שדי חמד, ונשא ונתן בזה, ובסוף דבריו כתב ומ״מ מצאנו רב גדול המכריע להתיר ונהרא נהרא, עיי״ש. ועיין בס׳ שערי רחמים, למו״ה רחמים פראנקו ז״ל, ח״ב ח׳ או״ח, סי׳ י שהביא דברי השדי חמד וחלק עליו וחיזק המנהג לומר ברשות שמים וברשותכם ואין באן חשש.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

עמוד נח

יום אחד, בהיותי במללאח עם מרק, והנה ראיתי את רחימו הולך ואחריו ילדים צוחקים על תלבושתו וקוראים לו ערבי. אתם חושבים שהוא שם לב אליהם בכלל? הוא הלך כאילו אין הדבר נוגע לו. צעד, אפו למעלה כחבית ריקה, וטאטא את הרחוב בגלימתו הארוכה. קראתי לו אבל הוא התעלם ממני כאילו אינו מכיר אותי, אז גם אני התעלמתי ממנו. מי רוצה להתחבר לבריה משונה כזו ? בערב ביקרנו בבית־הכנסת על שם רבי שלום זאווי, עליו השלום, הנמצא בתוך המללאח. כל פעם שנכנסתי למללאח, הייתי מתבלבל ולא זוכר את הרחובות השונים. רחוב ראשי עובר דרך המללאח ומשני צדדיו נמצאות סמטאות ארוכות וצרות הדומות זו לזו. נכנסנו לבית־כנסת קטן שחשיכה שורה בו ורק כוסות ענקיות הנתונות בתוך מסגרות תלויות בשרשרת מן התקרה ופתילה בוערת צפה בתוכן על פני שכבת שמן עבה, לזכר הנפטרים. האפלולית שבתוך בית־הכנסת, משרה על המבקר הילת קודש. השמש הרים אותי עד ההיכל ואני נשקתי את ספרי התורה העתיקים ולחשתי תפילה חרישית כפי שאמי ציוותה עלי. גם אמי ודודתי, דובבו בשפתותיהן תפילה משלהן. הדליקו נרות ונתנו מעות צדקה לשמש שיחלק בין העניים. חזרנו הביתה בהרגשה טובה ובהתרוממות רוח. סוף סוף הגיע זמן לחזור הביתה. באותו ערב, באו מבקרים רבים להיפרד מאיתנו והייתה ארוחת ערב מכובדת עם שירה וזמרה. ריח הצלי משך אליו ידידים וקרובים וכל אחד התכבד בצלי ובשתייה. למחרת נפרדנו מדודתי ומבעלה. כולם בכו ולי היה קשה לעזוב את מרק ואת החיים הטובים האלה מאחורי, אבל בשעה טובה יצאנו וחזרנו לעירנו. בערב הראשון שחזרנו הביתה, היינו עייפים והלכנו לישון מוקדם. והנה חלמתי שאני חזק ובריא ומשוטט ברחובות, עד שהרגשתי צורך ללכת לבית שימוש להטיל מים־קטנים, ומה שמחתי שאני לא מרטיב יותר את המיטה. פתאום התעוררתי בעוד אני מטיל את הטיפה האחרונה בבית השימוש ומה חשכו עיני כשנוכחתי לדעת שהטלתי הכל במיטה ולא בבית השימוש ואפילו לא בסיר שאמא שמה ליד מיטתי במקרה שאתעצל לקום באמצע הלילה. התעצבתי אל לבי מאוד וחרדתי לתגובתה של אמי בבוקר. התכרבלתי בתוך השמיכה מתוך תקווה שעד הבוקר הכל יתייבש וחזרתי לישון בלב שבור. כשקמה אמא בבוקר באה ישר אלי ובדקה את מצעי בידה. משום הכבוד אחסוך לכם את דרשת הזעם שירדה על ראשי אותו בוקר.

בירכתי בלבי את אבא שלא הוסיף לייסורי הנפש שלי ולבושתי הרבה, וחסך ממני שבט מוסרו. הוא לא התערב בדבר והקשיב בשקט לדברי התרעומת של אמא. היא גמרה כרגיל בבכי על גורלה הקשה.

חזרתי ל״אם הבנים״ — שם למדתי בחריצות, ושמחתי לחזור לחברי שנדמה כאילו לא ראיתים מזה שנים ובפרט לידידי בנפש אליהו סיסו וחיים סמול, שעליהם אספר לכם בפעם אחרת. עירי הקטנה והנחמדה התמלאה ירק ופרחים על כל צעד ושעל. רק יצאת מחומות המללאח, מחוץ לבניינים וראית ים של ירק, פרחי בר, עצי פרי מלבלבים והאוויר מבושם בלבלוב עצי פרי הדר בכל מקום. מהר שכחתי את העיר הגדולה ורק חברי הזכירוני אותה כשביקשתי לספר להם על מה שראו עיני. יום אחד, כשחזרתי הביתה, הופתעתי לראות את דודתי בביתנו. עמדתי המום לרגע כאילו ראיתי אנשים מעולם אחר. אולם עד מהרה התאוששתי ורצתי תחילה בהיסוס, אחר כך בביטחון, כשראיתי את חיוכה הרחב ואת זרועותיה הפתוחות. נפלתי לתוכן והיא חיבקה ונישקה אותי ולשמחתי לא היה גבול. נזכרתי בדודתי הטובה, הנדיבה והתקיפה כאחת ועיני לא שבעו מראות את פניה המאירים ואת פני בעלה השקט שהיה מעשן סיגר עבה כבעל בעמיו. לבוש היה חליפה יפה ושעון זהב עם שרשרת גדולה תחוב בכיס חזייתו. אמי כיבדה אותם בתה ובמיני מתיקה ואבי ישב על ידם ושוחח איתם על דא ועל הא. בין כך ובין כך ודודתי קמה ממקומה וכיוונה צעדיה לקראת הדלת כאומרת לצאת. אמי ואבי עמדו עליה לשכנע אותה שתסעד את לבה אצלנו ואני מצדי הצטרפתי למקהלה וכרכתי את דודתי בידי ולא נתתי לה ללכת. מבטים חודרים של הורי ננעצו בי, אבל אני לא שמתי לב לכך ולא נתתי לדודתי ללכת. הורי המשיכו לפייס אותה בדברי נועם ואמי הוסיפה:

— מה בכך דודתי, שתאכלי אצלנו! עוד לא בא סוף העולם. שבי עוד קצת, את רואה שהילד לא יכול לעוזבך! וכי אנחנו לא אכלנו ושתינו אצלכם ? לעולם לא אשכח את הכבוד שעשיתם לנו! אבי ציווה בינתיים על אחי הגדול שיביא בקבוק מחיא ועל אחותי ציווה ללכת לקצב להביא בשר לצלי. דודתי נתפייסה לאחר כל השידולים המרובים וישבה לארוחת־צהריים ואמי יצאה מהחדר להכין את הארוחה בחצר. בינתיים התחילו בשתייה, שירה, שיחה, הכל מהול ביחד. שכנים באו והתיישבו גם כן לשיחה ולשתייה. כל אחד שיבח את טיב המחיא. המחיא של ספרו הייתה ידועה לשבח — שכנינו היו עושים אותה בהסתר בלילות במרתף שלהם. למה במרתף? מפני שריחה הולך למרחוק וזה עלול למשוך את אנשי הפחה הבולשים בשבע עיניים בעזרת מלשינים. לכן זוהי מלאכה שסכנה כרוכה בה. אמי ערכה את השולחן, הגישה סלט אחר סלט לתבל בו את השתייה עד שהארוחה הייתה מוכנה ואז היו כולם במצב רוח טוב ליהנות מארוחה טעימה שהוכנה בטוב טעם. אני היחידי מבין הילדים ששוב זכה לכבוד לאכול עם האורחים. ישבתי ליד דודתי כל הזמן ולא זזתי ממנה. עם תום הארוחה עוד שתינו כוס תה מבושם ביסמין ובנענע ואחרי התה והעוגיות הגיע זמן להיפרד. הורי ליוו את האורחים לרחוב וכשחזרו ראיתי ברק מאיים בעיניהם. עצב ורוגז כאחד. מיד וללא היסוסים ניגש אלי אבי וטלטל אותי חזק בכתפי עד שכל גופי זע בקרבי, ואמר לי בקול:

• הגידה לי שאהבה נפשי וכי אתה יודע שיש לאביך אוצרות קורח? יא ממזר, נדבקת בה כספחת! וכי צריכים אנו לתיווך שלך? יא טמא!… אמי נכנסה בדבריו גם היא והוסיפה:
• אני מסתכלת עליו, רומזת בעיני, מתחננת במבטי והוא כלום לא רואה, לא שומע, לא מרחם ולא מבין.

עם דיבורה של אמא, עלה רוגזה שהצטבר בה והורידה עלי מהלומה כזו שלרגע חשבתי שלסתי נשברה. היא הוסיפה:

• מה אתה מתלבט בין רגלי הדודה כחתול ולא מרפה? אני רומזת לך ואתה מסרב לשמוע בכוונה! איני יודעת עד מתי נוסיף חובות על חובות! כך דיברה אמא עד שרוגזה שכך ודמעות הציפו את עיניה. היא המשיכה:
• גם הקצב לא רצה לתת לנו יותר בהקפה. הרגיש בחוש הכלב שלו שאנו צריכים לו הפעם ומצץ ממני כעלוקה את פרוטתי האחרונה. הלוואי, רבונו של עולם, שימצצו עלוקות את דמו. שלח חזרה את הבת בידיים ריקות והייתי צריכה ללכת בעצמי להתחנן ולבכות.

הסתובבה כלפי אבי ואמרה:

• אתה יודע מה הרוצח הזה עשה ? אמר שלא יתן לי בהקפה עד שאשלם. חשבתי, טוב, אשלם ואקח שוב בהקפה. אבל מה עשה המנוול? זרע הטומאה! לאחר ששילמתי, אמר לי: ״עכשיו תלכי לקנות מהערבים. ממני לא תקבלי כלום״. התחננתי ובכיתי והסברתי שיש לנו אורחים מחוץ לעיר, שירחם ולא יגרום לנו ביזיון, עד שהסכים לתת לי קילו בשר. הלוואי שיחתכו לו קילו בשר מגופו ושיתנו לו לאכול ממנו.

אמא שוב פנתה אלי בכעס:

• וכי טחו עיניך מראות יא ממזר, וכי נסתתמו עיניך לראות את העוני שלנו, מטומטם אתה? אינך רואה שלחם צר ומים לחץ מזוננו? ביקשתי בנפשי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי! שמחתי הפכה לאבל והרגשתי אשמה וחרטה על הסבל שגרמתי להורי. אמא גמרה לבכות ופנתה אלי בקול רגוע:

– וכי אני לא הייתי רוצה להזמינם אלינו? אבל העוני לא נותן לנו מנוחה. ועני נחשב כמת! הלוואי שאמות! אנחנו צריכים לדכא את רגשותינו וטוב היה לו לא היית זורה מלח על הפצע הזה שיוביל אותי לקברי ללא עת. אם אביך היה גבר ככל הגברים לא הייתי צריכה לסבול כל זה. זהו מזלי הקשה! כנראה נענשתי בגלל איזה חטא שאיני יודעת מהו. אבי ישב רכון ראש ולא ענה. אותו ערב נשאתי את רגלי עם הכאב והעצב שבלבי ויצאתי לשוח בשדות, מחוץ לשערי המללאח. מאז ומעולם אהבתי את הטבע ותמיד מצאתי נחמה בכל ירק ובכל נוף שגילו עיני. כך הסתובבתי מחוץ לעיר עד אחרי שקיעת החמה ובאתי ונרדמתי על בטן ריקה ולמחרת התברר לי שלא הייתי היחידי…

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –דודתי.

עמוד 80

הנציג של ארה׳׳ב בקזבלנקה

יחסי ארה״ב עם מרוקו החלו בעקבות פנייתו של הסולטאן מוחמר אבן עבדאללה. ב-17 באוגוסט 1788, אבל לא קיבל תשובה מיד. ב־1 בדצמבר 1789 כתב לו ג׳ורג׳ וושינגטון, ב-1791 נערך הסכם ביניהן, וחודש בשנת 1837. לפי פרסום אחר, ההסכם ביניהן נחתם בשנת 1787, וכך נוצרו יחסי מסחר בין שתי המדינות. סולטאן מרוקו הכיר בעצמאותה של ארה״ב, ובטנג׳יר ישב נציג של ארה״ב.^, בהסכם מכנאס שנחתם ב-1836 הוענקו פריבלגיות לאזרחי ארה״ב במרוקו, יותר מאלה שהוסכם עליהן ב-1824. ולאזרחי ארה״ב ניתן מעמד מועדף, וניתן לשפוט אותם רק בבתי משפט קונסולריים של ארה״ב. ארה״ב ויהודיה התערבו מספר פעמים לטובת יהודים במרוקו. בשנים 1863־1864, למען יהודים בטנג׳יר. ב-25 בנובמבר 1863 כתב נציג הארגון היהודי Board of Delegates of American Israelis אל שר החוץ של ארה״ב William H. Seward. ב-9 בדצמבר 1863 כתב שר החוץ של ארה׳׳ב לקונסול שלו בטנג׳יר Jesse H. Mcmath. הקונסול הנ״ל כתב ב-15 במאי 1864 למשרד החוץ של ארה״ב: על הגנת תושבים במרוקו ע״י ארה״ב.

בשנת 1883 מסר העו״ד לוי כהן לקונסול ארה״ב במרוקו F. Mathews, על המקרה. היות ועמיאל עמד תחת חסותה של בריטניה, העביר מתיוס את הנושא לג׳והן דרומונד האי. כשזה לא נקט בשום יוזמה בנושא, פנה מתיוס לוזיר מרוקאי. הנשים שוחררו, אבל תבעו פיצויים מעמיאל. הוא סירב לשלם, וטען כי דיבר אמת, וכי המושל של קזבלנקה פקד להלקותן. המושל דחה את ההאשמה. בעקבות זאת, ברח עמיאל לירושלים, ושם שיכנע את הממשל באחריות לאירוע. כל הנושא נגע ליהודים, למעשה,לא היתה סיבה להתערבותו של הנציג האמריקאי בטנג׳יר, אבל הממשל לא התערב, כאשר הקונסולים הזרים החליטו להתערב בפרשה.

תשע עשרה תעודות מהארכיון של ארה״ב דנות בנושא, החל ב-6 בפברואר 1883 עד 29 ביוני 1883, תחת הכותרת: ! United States .Consulate at Tangier נושא זה נדון במשרדו של סגן הקונסול של ארה״ב, ביום שישי ב-2 בפברואר 1883.

שלמה בן עבו בעל חסותה של ספרד, התלונן באמצעות סגנות הקונסוליה של ספרד, ב־30 בינואר 1883 כדלקמן: עלי להודיעך כי נודע לי הבוקר שיהודיה בשירותי עם שותפי מר יצחק בן זקן, נלקחה בלילה הקודם מחדרה, ונאסרה בפקודתו של הממשל המקומי. הופעתי בפני המושל, והודעתי לו שיהודיה זו היתה בשירותו של שותפי, ובקשתי שישחרר אותה עד שתיערך חקירה, האם יש להאשימה או לא. הופתעתי לראות כי הוא סירב לבקשתי. באותה העת הופיע יוסף עמיאל, תורגמן לבריטים, שדחף אותי בידיו, כדי למנוע ממני הגשת הבקשה למושל (99/207 FO). ב־6 בפברואר 1883 כתב יצחק בן זקן לקולונל מתיוס, קונסול ארה״ב במרוקו, שמושבו [כמו שאר השגרירים] בטנג׳יר, את הדברים הבאים: השותף שלי בקזבלנקה מסר לי ב-30 בחודש, כי לפי בקשתו של יוסף עמיאל, התורגמן בסגנות הקונסוליה, המשרתת היהודיה שלי נלקחה ממטתה בלילה והולקתה יחד עם שבע נשים אחרות. מר עמיאל היה מפקח על ההלקאות (FO99/207).

הקונסול הכללי של ארה״ב בטנג׳יר, הקלונל פליקס מתיוס, כתב ב-7 בפברואר 1883 לשגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי. מצרף לו העתק מכתב שקיבל ממר יצחק בן זקן מקזבלנקה. פקיד וסוכן של האמריקאי קפטן ג׳והן Cobb בדבר יחס ברוטאלי כלפי שמונה יהודיות חסרות ישע, ולמחאתו על המעשה. אם רצונך לשמוע את מר בן זקן, אבקשו לפגוש אותך בעת שמתאים לך (FO99/207).

בתשובת דרומונד האי לקונסול ארה״ב במרוקו, נאמר אם ההאשמה כלפי התורגמן יוסף עמיאל נכונה, אורה לפטרו. למחרת, ב-8 בפברואר ענה דרומונד האי לקולונר מתיוס, בו אישר קבלת מכתבו הנ״ל, בצירוף העתק של מכתב שנשלח אליו על ידי יצחק בן זקן, פקיד בסגנות הקונסוליה של ארה״ב בקזבלנקה. הכותב הורה לסגן הקונסול לחקור ללא דיחוי, את התורגמן מר עמיאל. ואם ההאשמות נגדו מבוססות, יש לפטר אותו.

הנושא זכה לחילופי מכתבים בין משרד החוץ הבריטי ובין השגריר של בריטניה במרוקו, במהלך חודש פברואר 1883. גם בהתחשב בשאילתות שיועלו בפרלמנט בנושא זה. ובחודש מאי אותה השנה הביע שר החוץ את שביעות רצונו, מהצעדים בהם נקט השגריר ג׳והן דרומונד האי בנושא (F099/207). ב-14 בפברואר 1883 הוגשה שאילתה בפרלמנט הבריטי בנושא הלקאת יהודייה בקזבלנקה. האם אנו יודעים משהו! (=חתימה בלתי ברורה. 99/207 F0).

בעקבות האירוע של ההלקאה בקזבלנקה, עלתה יוזמה לביטול או לפחות לצמצום התופעה של הלקאת נשים. בסוף פברואר 1883 כתב לאפין למושל קזבלנקה, שהלקאת נשים, ואפילו שהן פרוצות, מעוררת סלידה אצל עמים מתורבתים. במרס אותה שנה הציע שר החוץ של בריטניה לשגריר דרומונד האי, שיפנה לסולטאן בבקשה שיוציא הוראה למושלים להימנע מהלקאת נשים. ב-29 במרס כתב שר החוץ הבריטי לדרומונד האי, כי יש לתאם פנייה זו עם שאר הדיפלומטים בטנג׳יר. ואמנם השגרירויות הזרות במרוקו הצטרפו לבקשה לביטול, או לפחות לשינוי הנוהג של הלקאת נשים. דרומונד האי, שנחשב למנוסה ביותר בחוקים ובנוהלים במרוקו, הודות לשהייתו הממושכת בארץ זו, התבקש להכין את המכתב. לדעתו, אין זה רצוי לבקש את ביטול עונש ההלקאה, כי עונש זה מעוגן בשריעה האסלאמית. את נוסח המכתב אישרו נציגי בלגיה, גרמניה, ספרד וארה״ב, ואילו נציגה של צרפת התנגד. ב-29 במרס 1883 הודיעו ממשרד החוץ הבריטי לשגריר ג׳והן דרומונד האי: בקשר ליהודייה שהולקתה ע״י מושל קזבלנקה, מאשר את צעדיך בשיתוף פעולה עם נציגי מדינות אחרות, לביטול ההלקאה של נשים.

מושל קזבלנקה כתב ב-3 במרס 1883 לסגן הקונסול לאפין, כי שגריר בריטניה הורה לך לברר ממני, האם היה זה יוסף עמיאל שדרש להלקות את היהודיות. שי״ך היהודים (ראש הקהל) בא אלי והתלונן על הפרוצות, וכן משלחת של זקני הקהל ביקשה לגרש את הפרוצות.

סגן הקונסול של ארה׳׳ב בקזבלנקה כתב ב-5 במרס 1883 לקונסול הכללי הקולונל מתיוס בטנג׳יר, על מאסרם של שני בני עמיאל. למחרת, נאסרו שמונה בחורות יהודיות. משלחת של יהודים מחשובי הקהילה, ביקשה לגרש את הזונות מקזבלנקה. גירושן בוצע לפי בקשתם. יוסף עמיאל ביקש לאסור את אסתר עמאר (99/207 F0). שגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי, כתב באותו היום לקונסול ארה״ב קולונל מתיוס, בקשר להלקאת אשה בקזבלנקה. לפי החלטת ועידת מדריד ־משרתים של פונקציונרים מקומיים אינם נהנים מחסות דיפלומטית (99/207.(FO

יהודים בקזבלנקה פנו בבקשה לגרש את הזונות מ קזבלנקה

תשעה יהודים פנו בכ״ט בשבט תרמ״ג(1883) למושל קזבלנקה, בבקשה לגרש את כל הנשים הפרוצות מהעיר. בלשון זו: אנו החתומים מטה מצהירים שהופענו בפני מושל קזבלנקה לבקש ממנו לגרש את כל הזונות, שמספרן עולה מיום ליום, ואשר גורמות לבנים שלנו להתנהגות בלתי מוסרית. חתומים:

Mesod Elasry, Eiiah Tedghi, Moses Benshitrit, Mahloof Ohayon, Eliahu Agagin, Abrahan Benshimol, Mimun Asaban, Joshua Amiel, David Albaz.

עדות מקויימת של שלושה יהודים, כי אסתר עמאר פרוצה: א׳ אדר תרמ״ג(מרס 1883),

אנו החתומים מטה מצהירים שיוסף בן יהושע בן שאוואן, ודוד בן מסעוד גיפראי הצהירו בנוכחותנו: שאסתר עמאר ידועה להם כפרוצה, וכי היא היתה הידועה בציבור של בני יוסף עמיאל, מאז שנישאה ליעקב בן דבאג, עד המאסר של בני יוסף עמיאל. וכי החנות שבן דבאג תפס, היא רכושם של בני עמיאל. חתומים בי״ד אדר תרמ״ג (מרס 1883):

יהודה אוחנא מכלוף אוחיון ואלעזר בן עבו(FO99/207)

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח-הלקאת נשים וזנות בקזבלנקה

עמוד 50

הגענו לימות המשיח

רבנים, מחברי חיבורים וספרים, היו מסיירים בקהילות רבות כדי למכור את חיבוריהם. בדרך כלל הם היו נושאים דרשה ביום שבת בבית הכנסת, לאחר קריאת התורה, ומדברים על תוכן חיבורם: חידושי תורה, פסקי הלכה ועניינים אחרים. מבלי להוסיף שקוני הספר עושים גם מצוות צדקה גדולה לסייע לרב המחבר, שבדרך כלל היה מדלת העם ואין בידו צרכי קיום.

שבת אחת הגיע לעיר סאלי רב, והביא עמו כמות מסוימת של אחד החיבורים שהוא חיבר. באותה שבת הגיע לבית הכנסת של רבי רפאל אנקאווה, רבה הראשי הראשון של מרוקו. לפני הדרשה, מסר בידי הרב עותק אחד מספרו, וגם עותק לרבי אברהם יצחק מויאל, החזן הקבוע של בית הכנסת. אותו הרב סיים את הדרשה, והלך להסתובב בבתי כנסת אחרים.

ניכר היה כי רב זה אינו תלמיד חכם.

למחרת היום, שאל רבי רפאל את רבי אברהם החזן: ״האם עברת קצת על אותו ספר שאין בו דבר של ממש?״. ורבי אברהם השיב לו: ״גם אני עיינתי באותו ספר, ולפי דעתי הגענו לימות המשיח״.

״מה הכוונה?״, שאל רבי רפאל.

״פשוט מאוד", השיב לו רבי אברהם, ״הרי אנו אומרים שבתלמוד כאשר ישנה סוגיה שנחלקו בה ואין כל הכרעה, אזי בתלמוד נכתב המילה ׳תיקו׳, שהיא ראשי תיבות: ׳תשבי יתרץ קושיות ובעיות', וכידוע שבימות המשיח ייתמו כל החידושים בתורה ויינתן פירוש לכל בעיה וקושיה. כנראה שבעל חיבור זה הגיע לתחתית השק של החידושים בתורה, וכתב דברי הבל ורעות רוח מכל הבא לראשו״.

״לא על סופרים כאלה נאמר ׳חכמת סופרים תרבה חכמה״׳, אמר לו רבי רפאל,והמשיך: ״צדקת! אכן הגענו לימות המשיח. רב זה הגיע לסוף החידושים ולא היה לו מה להוסיף על מה שכתבו אחרים. דבריו בטלים ואין בהם כל משמעות מיוחדת. אבל בכל זאת, כשיחזור, תן לו ממני סכום כסף זה, כמעשה צדקה בלבד, ואסוף לו גם תרומות מהקהל, כי בכל זאת, על אף עניותו, הוא עסק בדברי תורה, לפי מידת שכלו והבנתו״.

כך היו חייהם של אבותינו ורבותינו במרוקו. אדם שנחשב לגדול בתורה, יכול היה להוציא חיבור, כדי שגם אחרים ייהנו מתורתו. זו אחת הסיבות שרבים מכתביהם של חכמינו לא נדפסו, כי לא ראו בעצמם כראויים לכך, והכתבים בלו והושלכו לגניזה. אולם מי שלא היה גדול בתורה – לא העלה בדעתו לעשות מעשה תלמיד חכם. וכך גם בענייני הלכה, שנאמר בהם כי נאמרו לאנשים יראי שמיים ותלמידי חכמים, כמו הנחת תפילין כשיטת רבינו תם בנוסף להנחת תפילין כשיטת רש״י, שנפסק להלכה שיניחם רק מי שהוא מוחזק ומפורסם בחסידות(שרע לד, ג), ולכך רוב העם במרוקו לא הניח תפילין של רבינו תם, כי לא ראו בעצמם עונים על הגדרה זו.

(חנניה דהן / עין רואה ואוזן שומעת, עמי 43)

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-הגענו לימות המשיח

פרק אחד עשר:

תורתו שבכתב

כתבן נפלא

פרק נכבד ומאלף במסכת עמל התורה של רבנו הקובע ברכה לעצמו, היה כתיבת חידושי תורה. רבנו התברך בכתיבה עשירה הן מבחינת איכותה וצורתה והן מבחינה כמותה. היה נוהג להעלות על הכתב כל חידוש שנתחדש לו במהלך לימודו ביודעו שהכתיבה היא משלימה ואף מתקנת את ההבנה. שפע הכתבים העצומים אשר השאיר אחריו הם אוצר בלום של ברכה המשאיר אותנו פעורי פה מול היכולת המדהימה של יצור אנוש להקיף נושאים כה רבים ומגוונים, וליצוק את תוכנם בעט סופרים בבהירות בסדר מופתי ובכישרון בלתי מצוי, כבר בימי בחרותו החל להעלות את חידושיו על הכתב ומאז ועד ימיו האחרונים לא הניח מידו את כלי הכתיבה. גם כאשר שהה חוץ לביתו בצרפת וכדו׳ לא הניח ידו מלכתוב דברי תורה. וכפי שהליץ ואמר רבנו בסוף ימיו על עצמו ׳שזה כבר 80 שנה שקנה הוא לעצמו את הקנה לחבר׳. כל תשובה היא היסטוריה בפני עצמה, כל תשובה נכתבה אחרי יגיעה של כמה שבועות, ולא הדפיסה אלא לאחר תיקונים והגהות והוספות בכמה וכמה פעמים של שינויים (עד כ- 10 טיוטות) פרי עמל של חודשים ולפעמים גם שנים. ספריו נכתבו בעמקות שאין לה אח וריע, כשהוא מהפך וחוזר ומהפך בכל פוסק שמזכיר, ומתבונן הוא בדברי הראשונים וגם האחרונים ואף על אחרוני האחרונים, ומצרפם כצרוף את הכסף מבלי לדלג על שום מילה, בניתוח הדברים והבנתם אם שייכים הם לזמנינו או נשתנו הטבעים והתייחס לכל מקור שהובא בספרים ובדק האם הוא מתאים לנדון, האם דין זה נובע מהפשט או מהקבלה, האם זו ־ק קולא או שורת הדין, וכדו׳. ואף שהדברים שכתב היו עמוקים, אך רבנו ידע לפשטם ולחלקם לסעיפים ולקצרם כשהיה אפשר, וכדרכה של תורה היה מביע את דעתו בסכינא חריפא ובאמיצות הראויה ליושבים בסנהדרין. המשקל הכבד של הכרעתו היתה על פי הבנה עמקנית שיצא לו מעיון בגמרות בראשונים, ועפ״י הבנה יסודית בבית יוסף ובשו״ע, ומה שכתב בשם שותי״ם ושאר ספרים היו הם לו רק לסיוע.

מזרח שמש

בהקדמת ספרו הראשון ׳מזרח שמש׳ שהינו ספר מיוחד במינו, שאת יסודותיו הניח בהיותו בימי זריחת שמשו ימי החפץ ועתות הכישרון, בהיותו בגיל יז׳ שנה עד להיותו בגיל כה׳ שנה.

כותב רבנו את הסיבות שהביאו אותו לגשת אל הקודש להפיץ את כתביו, וזה לשונו: ואף שתמיד נסוגתי אחור שהרי במקום גדולים אל תעמוד, מקום בו עמדו הש״ך והט״ז והפרי חדש, ואני אנה אני בא ויראתי פן ישרפוני מפרשי השו״ע בהבל פיהם בפרט בהלכות איסור והיתר, שצריך מומחה בן מומחה שיסבירם, אעפי״כ ־ החלטתי, כיון שמוטלת על האדם של יפוצו מעינותיך חוצה, ואל תחזיק טובה לעצמך היא התורה שלמדת, כי לכך נוצרת להשכל וידוע אותי שכולם יכירו וידעו את ה', והוא דבר שבחובה, ובפרט שרוב המפרשים הולכים בשיטת הרמ״א, ואני כתבתי לבאר ההלכה לפי שיטת מרן הבית יוסף, ואם לא להלכה אז שיהיו הדברים רק לעורר את לבבות הקוראים לפלפול׳.

ולא הוציא רבנו את ספרו זה לאור, אלא רק כשהיה בגיל 53 לאחר שקיים בהלכות אלו הפוך בה והפוך בה בדיבוק חברים ותלמידים בכל פרטי הפרטים, ובכתיבות חוזרות ונשנות עד שנהיו הדברים מנופים ביג׳ נפה. ספרו זה שבבת אחת התגלה רבנו על ידו לגאון ענק, היוה כעין סנונית ראשונה שבישרה לעולם התורה מה רב טוב הצפון באסמיו הרוחניים.

הספר ״מזרח שמש״ עוסק בביאור הלכות מליחה בשר וחלב ותערובות, בשולי עכו״ם, הספר בנוי סביב דברי השולחן ערוך כפי שעשו הט״ז והש״ך לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בדברים חדשים, ובהכרעות דברי מי צדקו מבין גדולי הראשונים והאחרונים. ובסופו הגדיל לעשות ולערוך בטוב טעם ודעת את דיני וכללי ספק ספיקא לפי דעת מרן רבי יוסף קארו זצ״ל כדרך שעשה הש״ך לפי דעת הרמ״א, שכידוע למי שמכיר את הענינים שנדונו שם, שכמעט כל כללי הש״ך שנכתבו שם, הם לפי דעת הרמ״א ולא כפי דעת מרן רבי יוסף קארו. וכפי שגלוי וידוע שחלק התורה שאיותה נפשו של רבנו להשתעשע בה, היתה בהלכות שנדונו בספר. ואכן ספר זה כשמו כן הוא ״מזרח שמש״ שכן ספר זה האיר והזריח שמש על הלומדים"איסור והיתר".

קטן המדליק את הגדול

וכשפונה הוא לתלמידי חכמים שיואילו בטובם ללמוד בספרו, פונה הוא בהתנצלות שיתיחסו אליו כעץ קטן המדליק את הגדול, וגם מפני שפעמים מראים משמים לקטנים מה שלא הראו לענקים.

וממשיך רבנו ומבקש שלא יבהל הקורא להשיב על דבריו, ובפרט שהרבה מהנכתב נשא ונתן בהם לפני חכמים מפורסמים ראשי ישיבות, ובפרט עם שאר בשרו הרה״ג המפורסם בחריפותו ראב״ד מקנס כמוהר״ר יהושע בירדוגו זלה״ה שלימים נתמנה לראב״ד בעיר רבאט ולרב הראשי למרוקו.

חברותא עם אורח בעיר

בענינים שכתב בספרו ׳מזרח שמש׳ ראה לנכון לפלפל בהם אפי׳ עם אורחים שהגיעו באקראי לעירו, כפי שמספר רבה של העיר נתניה שההכרות הראשונה שלו עם רבנו היתה בשנת תשי״א בהיותו אז רב בעיר מרסיי, והגיע לשליחות למרוקו, והתארח שם אל רבי יעקב שמעוני ז״ל גבאי ביהכ״נ ׳בני יששכר׳. בבוקר לאחר תפלת שחרית ניגש אליו רבנו זצ״ל והזמינו לביתו, ואז הוציא רבנו את כתבי הספר הנזכר ובדיוק באותו הזמן גם הוא עסק בענינים אלו, ואז ישבו יחד מידי יום במשך חודש ימים לאחר תפילת שחרית (בנץ החמה) עד שהיה הולך לבית הדין בשעה תשע, למדו בררו ופלפלו באותם הנושאים.

בהסכמת הגאונים על ספרו מזרח שמש מוצאים אנו דברי שבח והערכה מבית הדין הגדול של מרוקו, בראשות הדיינים הגאונים, הרב שאול אבן דנאן, רבי מיכאל אנקווה, ורבי שמעון הכהן, שכותבים עליו: שמחבר הספר הוא עליון בהדרגה בתורת המשפט ומפורסם הוא בעומק עיונו, בזכות וטוהר הדעת, ושמש תורתו זורחת בקרני הודה לכל יהודי מרוקו, והאמנם שהספר מעיד על עצמו ואין צריך הוא את הסכמתינו, ורק מפני אהבתינו אליו אהבה אמיתית פנימית, לא רצינו לסרב לו.

הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל כותב עליו: זך השכל והרעיון, מזה בן מזה, וכל דפי הספר מלאים וגדושים פלפולים וחידושים כולו בוסם וכו׳.

הגאון רבי ברוך טולידאנו זצ״ל כותב לו במכתב שהודפס בראש הספר תבואות שמש ח״א: איש חיל, רב פעלים, פריו קודש הילולים, ידידי ואור עניי, מעוז ומגדול, סיני ועוקר הרים, זרחה עלינו שמש צדקה בהופעת יקר הדרת הספר הקדוש "מזרח שמש״ וראיתי שכולו מלא וגדוש בסברות נכונות… אוהבו נצח. ובמכתבים שהתכתב עמו בד״ת כותב הוא לרבנו רשפי אהבתו בוערים בקרבי דבריך שמחוני, וכדבש וחלב היו תחת לשוני, וכל עצבותי שכחתי, שלם אתה ושלמה משנתך. (תבואות שמש ח״א/לט-נ).

רבי רפאל בירדוגו דיין במרוקו ולאח״כ בחיפה כותב לרבנו בהופעת ספרו מזרח שמש: אתה רבי שלום הנך המזרח שמש של היהדות בכמה ארצות ־ ובמדינתינו בפרט, תשמח ותחבוש התורה כתר לראשה, בראותה חולית זהב נוספת על השרשרת אשר רכשה מימי קדם״.

רבי שלמה טולידאנו שהיה החברותא של רבנו בלימוד איסור והיתר, ובזמן שהיה החברותא של רבנו נכתב הספר מזרח שמש, כותב לו רבי שלמה במכתב אחרי שראה את הספר: ״הארז אשר בלבנון יקר מדר וסוחרת, שמו נודע בכל מתרץ ומיישר כל ההדורים בנועם שפתיו, וכל העם מקצה אליו ידרושון מה

יעשו, ובפתחי את סיפרך אורו עיני, ונתמלא הבית אורה, כי כל הספר מלא אורה, ותיכף נזכרתי בימי הצעירות, וחבל על דאבדין ולא משתכחין״.

הרה״ר לישראל הגאון רבי משה שלמה עאמר שליט״א מספר: כשלמד בכולל עם האברכים הל׳ איסור והיתר, היה מעיין בספר ׳מזרח שמש׳ סעיף סעיף, וכל פעם היה נדהם מחדש כמה עמל ויגיעה השקיע בכל סעיף קטן בהלכה.

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל.פרק אחד עשר:תורתו שבכתב-כתבן נפלא

עמוד 172

בתשובה לר׳ אברהם בן־םמחון מתפיללאת הוא כותב בצער ובכאב רב: ״בהיותי גולה ונידח ולבי בל עמי והזכרתני צערי בהשיבך אותי חשבון מרובה … כי בהיותי יושב על מדין דינא דמתא תלמסאן יע״א, אשר כל גלילותיכם מתנהגים על פיה, אין מהתמיה שכבוד תורתו לפעמים ישאל מפי דבר להורות היאך נתנהג… אבל לעת כזה שהמרחק רב אף שהלבבות קרובות … למה לך לצער בכולי האי?״ וכו׳.ובמקום אחר בתשובה לשאלה שהפנה אליו רבה של ק״ק אלטאנא, הוא כותב: ״וכי הוינא זוטרי הוינא קשישי ומומחי לרבים ומורה צדק לששה קהילות בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים וכל גלילותיה נכספים לי והייתי מלך במחוז המערב״ וכר.

לכאורה בכל מקומות נדודיו זכה להערכה ולהערצה ותפס מקום כבוד בכותל המזרח, אך הרגשת התלישות, הזרות וחוסר השרשיות ליותה אותו בכל תחנותיו. לא רק במסעותיו ובנדודיו בארצות אירופה, בהן היה צריך להסתגל למנהגיהם לאורח חייהם ולשפתם של אנשי המקום, אלא גם בסאלי הקרובה ללבו הרגיש ניכור, ריחוק וזרות. בתשובה לידידיו ולרבנים שביקשו את חות דעתו בעניני הלכה, נהג לחתום את תשובותיו בזו הלשון: ״וכנפש אחיך הגולה ונידח פה עיר סאלי יע״א, הצעיר יעקב ששפורטס ס״ט״.

ביוגראפיה מקיפה על חייו של ששפורטש טרם נכתבה, אך ממכתביו ומכתביו של מחולל הפולמוס הגדול מזדקרת דמות של אדם נוקשה, זועף, ממורמר, עקשן, גאותן ורגיש לכבודו, קפדן ונוח לכעוס; רודף שררה וכבוד. בקצור אדם לא נוח לבריות ואין רוח הבריות נוחה הימנו. כך גם מתארים אותו חוקרי השבתאות. הרחיק לכת פרופ׳ ג. שלום המנסה לנתח את קוי פניו של ששפורטש כפי שהם משתקפים מקלסתרו שצוייר בתמונת שמן על־ידי צייר הולנדי בחייו: ״זוהי תמונה של אינקויזיטור יהודי״.

נשאיר ליודעי חכמת הפרצוף לעסוק בניתוח אופיו לפי קלסתרו וננסה לעמוד על אופיו מהפרטים הידועים לנו עליו ממכתביו. אין ספק שלא היה נוח לבריות. אפשר למצוא הצדקה והסבר להתנהגותו על רקע עברו. השבירה הפתאומית שחלה בקרירה המזהירה שלו וההתנתקות מנוף מולדתו ומסביבתו הטבעית שבאה בעקבותיה, השאירו משקע גדול של מרירות בלבו. שהרי כמו שעליתו היתה מטאורית כך היתה שקיעתו מהירה ופתאומית. ככוכב זוהר דרך בשמיה של יהדות המגרב, וכמהירות הופעתו כן מהירות ירידתו. בני דורו בארץ גלותו התיחסו אליו כאל אדם שפגעה בו מידת הדין ומכיון שירד ממעלתו הקלו בו ראש ונדו לו. הרב רפאל מילדולה מליוורנו מספר על ששפורטש אחרי מותו את אשר סיפר לו אביו הרב אליעזר מילדולה: ״וסיפר לי כי הרב הנ״ל ז״ל היה מגדולי מולדתו ולפני מלכים ייתייצב ונהפך עליו גלגל החמה והוכרח לצאת ממחיצתו. בוקא דאטמא רשף מרוכתיה (עצם ירך שקפץ ממקומו) יצא

משם, פנה ויצא הודה והדרה עד שבא לעיר ליוורנו יע״א.״

לאדם כמוהו קשה היה להשלים עם מעמדו החדש. ששפורטש היה גאה באופיו, נאה בהופעתו, בעל דימוי עצמי גבוה, מדקדק בסגנונו ובלשונו: אמון על הליכות ונימוסים נאים, כיאה לדיפלומט אשר אורחותיהם של טרקליני העולם הגדול נהירים לו, וארועים אפופי זוהר היו מנת חלקו. יחוסו לעילא ולעילא, שהרי מצאצאי הרמב״ן היה, דור אחד־עשר. כשרונותיו – כולם הכירו בהם. ידיעותיו בהלכה, בנגלה ובנסתר היו מופלגות. והנה בן־לילה הוא מוצא את עצמו מושפל ומושלך מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הוא מודח מכס הרבנות הרם והנישא החולש על כל תלמסן, עיר ואם בישראל, ושש בנותיה, ומושלך לבית האסורים כשהוא אסור בנחושתים, יחד עם בני עולה, ברנשים אשר היה מואס לשית אותם עם כלבי צאנו.

הוא השתדל לגבור על תסכולו ולטפס שוב במעלה החברה, אך מרירותו הרבה, אופיו הנוקשה וקפדנותו היתירה היו בעוכריו ולא סייעו לו לתפוס מקום הראוי לאישיותו ולידענותו. הוא התאמץ לשמור על הקשר בינו לבין חכמי ארץ מוצאו והאמין שהשפעתו עליהם גדולה. במכתב מאמס­טרדם לרבה של אלטאנא כתב: ״ואין לומר הוינא כד הוינא כי תהילות לאל עוד היום אם אני כאן מצודתי פרוסה עליהם.״

כדי לעמוד מקרוב על אופיו של ששפורטש ועל סגנונו נביא כאן כמה קטעים מתשובותיו לחכמי דורו, אשר יבליטו את אופיו. ששפורטש אינו נקי מהעמדת פנים גם כאשר הוא מפגין מידה גדושה של בטחון עצמי. בתשובה על שאלה הלכתית הוא כותב: ״ואם הייתי רודף אחרי השררה אפשר שלא תהיה בורחת ממני.״ ששפורטש מגלה מידה יתירה של רגישות בפגיעה בכבודו. בתשובה לר׳ יצחק נהר – אחיו של ר׳ משה נהר – שנראה לו שלא הקפיד בכבודו הוא כותב: ״ואם הקילותני וזלזלת בכבודי, עברת על בל תגרע, מלבד שבוזי יקלו מעצמם כי בטלים הם לגבי אחרים. בעלי ההוראה החולקים כבוד שעליהם נאמר כי מכבדי אכבד, ולא יהיו נא דברי אלה לפתותך ולהשיאך לחלוק לי כבוד כי אין לי חפץ בו.״

סגנונו של ששפורטש מחוספס, תוקפני ונמרץ. שפתו שנונה ואם מישהו העז להביע עמדה או דעה הנוגדת את תפישתו הוא משלח בו את חציו ללא רחם, אפילו אם מדובר בידידיו. כך הוא נהג כלפי ר׳ אהרון צרפתי, שהעז להביע במכתב אליו את אהדתו לתנועה השבתאית. ששפורטש כתב לו:

״באה לידי אגרתך האוגרת ומסוכסכת, עולה ויורדת כנחש ומגילתך הנגללת ומגוללת בדמי נקיים מעוון כתובה פנים ואחור מחזרת אחוריה כלפי ההיכל ושולחת הזמורה על אפי הגדולים בעיני אחרים, ובתחילה עלה במחשבתי לשלא החשיבה לכלום ולעבור על פשעיה… ואם כבדתני או זלזלת בכבודי אינך עושה בי

רושם ולנפשן הרעת, בי לא אתכבד בי אם מאנשי הכבוד ולא אשבע קלון כי אם מבעלי ההוראה ולא ממי שעדיין לא הגיע לה.^,׳

לראש כת השבתאים בסאלי שבמרוקו, ר׳ יעקב בן סעדון, הוא כותב בביטול גמור ובזלזול מופגן. כלפי המאמינים במרוקו הוא יותר חריף כי הרגיש קשר נפשי אל יהודיה, והעובדה שלא נשמעו לו והלכו בשרירות לבם גרמה לו עגמת נפש. לכן הוא אינו מזכה אותם בתשובה אלא נותן לתלמידו לענות, וטעמו עמו: ״על זה השבתי לו דרך על יד אחד מתלמידי דרך בזיון יקראנה״… והתלמיד אינו מפגר אחרי רבו, מצליף בר׳ יעקב סעדון ומבטלו כעפרא דארעא, וזה לשונו: ״ומפי לפידים יהלוכו לשרוף מגילתך המגלה ערוותן ולהשליכה אל האח הנבערת בחמה עזה וכידודי אש ובמקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב.״

אכן, ששפורטש היה רגיש למעמדו ולכל דבר שנראה לו כפגיעה בכבודו. ראינו כמה השררה שיש עמה עמדת כוח יוקרה וכבוד היתה חסרה לו. והנה ממקום לא צפוי באה לו הישועה שתוציא אותו מבדידותו ותעמיד אותו במרכז ההתרחשויות והארועים.

בשנת תב״ו בחודש כיסלו, (דצמבר 1665), פרצה בכל עוזה התנועה השבתאית. הויכוח על התנועה התלקח בכל עצמתו, וששפורטש מצא את עצמו במרכז ההתעניינות של המאבק עד התנועה. הפולמוס נגד השבת­אות נתן לו הזדמנות מצוינת לחזור ולתפוס מקום מרכזי בסולם החברתי ולהוציא אותו מבדידותו.

בחושיו הדקיקים הוא מרגיש כי עומדת להתחולל סופה עזה מלווה ברקים ורעמים, אשר תאחז את העם הנרדף בציציות ראשו ותטלטל אותו טלטלה עזה. ״לא עת להחריש יעקב״ אמר לעצמו. בינתים עינו פקוחה ואזנו קשובה, אוסף פרט לפרט ומחכה לשעת הכושר כדי להשיב מלחמה שערה.

מצבו של ששפורטש לא היה נוח. כדי להבין את עמדותיו וצעדיו, ואת הקשיים בהם נתקל יש להדגיש שהציפיה והאמונה בבוא המשיח יצרו הזדהות מוחלטת עם חיזוק האמונה הדתית. מי שהרהר אחרי מעשיהם של המשיח ונביאו נתחייב בנפשו ונחשב לכופר בעיקר, לחוטא ומחטיא את הרבים. רוב בני הדור היו כלואים במסגרות דתיות מחשבתיות מאד נוקשות, והמסגרת המקודשת שאין לצאת מתחומה היא האמונה במשיח. היו רבנים אשר הססו וגמגמו, ואולי בלבם אף הזדהו עם ששפורטש, אך לא הרהיבו עוז בנפשם לעשות את הצעד שעשה הוא׳ ולא העזו לצאת בגלוי נגד התנועה. לא נמצא בהם הכוח לשחות עד הזרם. מעמדם חייב אותם, והם לא רצו לנתק את קשריהם עם צאן מרעיתם. ששפורטש היה חפשי ומשוחרר מכל החישובים, השיקולים והמגבלות שהיו נחלתם של רבני ופרנסי הקהילות נושאי המשרות. הוא לא היה נתון ללחץ אנשי קהילותיהם ולא היה מוכרח להגרר אחרי הפסיכוזה הכללית ולהכנע עת הקהל. אולי רק אדם כמו ששפורטש, אשר בנפשו השסועה —רדופה, המושפלת והמיוסרת התרוצצו רגשי תסכול ואכזבה, רוגז ומרירות, האיש המנוכר ששנים של תסכול ומרירות לא הקהו את חושיו, רק אדם כמוהו היה מסוגל לעבור את מחסום הפחד מדעת הקהל ולעשות עד כפי שהוא עשה כדי למצוא פורקן לבדידותו, לרגשותיו הסוערים, לנפשו הגועשת וכדי לשחרר את מרצו האצור. ששפורטש היה אמנם הנחשון שהוביל את הפולמוס ביד רמה, אך גם עליו לא היתה קלה ההחלטה לצאת בפומבי ולהתיר את רסן לשונו עד המשיח ונביאו. שנה שלמה חלפה מאז התגלות שבתי צבי, עד היום בו יצא ששפורטש באומץ להשיב מלחמה שערה. במשך שנה זו היו לו הסוסים והתלבטויות, מאבקים עם עצמו ועם סביבתו עדי שגמלה בלבו ההחלטה לצאת בפומבי נגד התנועה.

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

עמוד 153

אפרים חזן

פרשיות של אפרים חזן-פרשת דברים

שלומות וברכות, צום תשעה באב על מנהגיו וקינותיו נדחה ליום א. עיון בקינה משותפת לכלל המנהגים בקישור הבא

יָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

על קינה המשותפת לכל מנהגי קהילות ישראל

אפרים חזן

כידוע, יש כמה וכמה הבדלים בין מנהגי אשכנז ומנהגי הספרדים לגבי מידת האבלות בימי בין המצרים. מנהגי ג'רבה נוטים להחמיר. רבנו הגדול, רבי כלפון משה הכהן, בספרו 'ברית כהונה' מונה כמה מנהגי אבלות בימים אלה הנוהגים מיז בתמוז : לא  להסתפר, אין מקיימים חתונות, נמנעים מברכת שהחיינו ואפילו בשבתות, ועוד מנהג 'מנהגנו פה דמי"ז בתמוז והלאה אומרים בחצות היום תיקון רחל ונקרא תיקון חצות…'

בשלוש השבתות שבין יז בתמוז לתשעה באב, שַבְּתוֹת בין המצרים, קוראים הפטרות מענייני דיומא, ושלוש הפטרות אלו מכונות 'תלתא דפורענותא' כלומר שלוש ההפטרות העוסקות בפורענות ובחורבן. השבת השלישית בסדרה זו היא השבת שלפני תשעה באב, ובה אנו מתחילים בקריאת ספר דברים ופרשת השבת היא לעולם פרשת דברים. שבת זו נקראת בפי קהילות שונות   'שבת חזון', על שם ההפטרה מפרק הפתיחה של ספר ישעיהו, המתחיל במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ…', ועיקרה תוכחת מוסר למנהיגי העם ולכלל הציבור ולהתנהגותם המוסרית. המשפט הוא יסוד ואבן פינה לכל חברה אנושית באשר היא. מאז שנקבעו 'דינים' כאחת משבע מצוות בני נ­ֹחַ, מלווים ענייני המשפט את מערכת המצוות ואת אורח החיים היהודי, עליו תקום או תיפול החברה, ומשאת הנפש היא כי 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה' (יש' א, כז). כפי ההכרזה שבה ההפטרה מסתיימת.

במנהגי ג'רבה הפטרת שבת דברים שונה לגמרי, והיא מתוך ישעיהו כב, א-יד.  הפותחת  ' א) מַשָּׂ֖א גֵּ֣יא חִזָּי֑וֹן מַה־לָּ֣ךְ אֵפ֔וֹא כִּֽי־עָלִ֥ית כֻּלָּ֖ךְ לַגַּגּֽוֹת: (ב) תְּשֻׁא֣וֹת׀ מְלֵאָ֗ה עִ֚יר הֽוֹמִיָּ֔ה קִרְיָ֖ה עַלִּיזָ֑ה חֲלָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א חַלְלֵי־חֶ֔רֶב וְלֹ֖א מֵתֵ֥י מִלְחָמָֽה'. גם במנהגי ימי בין המצרים וגם בהפטרה המיוחדת הזו משמרת הקהילה את תחושת האבדן והחורבן שהביאו עם הגולים הקדמונים לג'רבה.

ראוי לציין כי במנהגי תימן הפטרה זו מחולקת לשניים: חלקה הראשון (מפסוק א עד פסוק כ) מתחילה במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ' ומסתיימת 'כי פי ה' דבר'.  והיא משמשת כהפטרה לשבת השנייה במקום קריאת 'שִׁמְעוּ', ובשבת שלפני תשעה באב, קוראים בישעיהו א מפסוק כא המתחיל 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה'. קריאה זו של "איכה" מתחברת בתודעת השומעים באופן ברור למגילת איכה היא ספר קינות. ולפרשת השבוע היא פרשת דברים למחאתו של משה – 'אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם' (א, יב). המילה המשותפת קושרת בין שלושת המקורות ומבליטה את מצבם של ישראל בתקופות שונות, כפי שתיאר זאת המדרש (איכה רבה  א, א)

שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה… א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה.

משה מסמל את הגאולה ואת ישראל בכבודם, ישעיהו מוכיח את העם על הידרדרותם, אך עדיין יש תקוה בפיו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א, כז), ירמיהו שהיה עד לחורבן אין בפיו אלא קינה. כאמור, תחושת האבלות והחורבן מלווה את קהילות ישראל החל ביז בתמוז ועד למחרת תשעה באב.

אמנם אין אבלות נוהגת בשבת כלל, ובכל זאת פייטני כל הדורות לא נמנעו מלכתוב פיוטים וקינות לשבתות אלה, שלוש שבתות הפורענות. כך מציג יניי, הפייטן הארץ ישראלי בן המאה השישית, את משה לעומת ירמיהו:

אַזְכִּירָה יָמִים עִם יָמִים / יְמֵי יִרְמִיָהוּ עִם יְמֵי מֹשֶה

בִּימֵי מֹשֶה אָז כְּנַעַר נֶאֱהָבוּ / וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ נִתְחַיָּבוּ וְנֶאֱיָבוּ

בִּימֵי מֹשֶה בָּטְלָה עַבְדּוּת פֶּרֶךְ /  וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ בָּטְלָה עֲבוֹדַת עֵרֶךְ

תקופה מול תקופה, בין זמן של אהבה וחיבה "כנער", ברמיזה להושע יא, א "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" לבין חורבן וגלות.

קינה קדומה נוספת המשווה בין ימי משה לימי ירמיהו היא הקינה 'ובכן משה אמר איכה אשא לבדי', מאת ר' אלעזר הקליר. קינה זו מצויה במחזור רומניא, אך טרם זכתה למהדורה מדעית, וכך פותחת הקינה:

וּבְכֵן מֹשֶׁה אָמַר אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד

מֹשֶׁה אָמַר בְּרָכָה הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר בָּכֹה תִּבְכֶּה בַּלַּיְלָה

מֹשֶׁה אָמַר גִּילוּ וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי

השוואה זו בין משה לירמיהו, בין זמן גלות למועד של גאולה, נעשית דוגמה לפייטנים לאורך הדורות. כך שש מאות שנים אחרי יניי והקליר יכתוב רבי יהודה הלוי את הקינה "אש תוקד בקרבי", שהתקבלה  במנהגי כל קהילות ישראל, ועיקר עניינה השוואה קורעת-לב בין "יציאת מצרים" ל"יציאת ירושלים":

                        אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי / בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי /צֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְקִינוֹת אָעִירָה / לְמַעַן אַזְכִּירָה / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        אָז יָשִׁיר משֶׁה / שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וַיְּקוֹנֵן יִרְמְיָה / וְנָהָה נְהִי נִהְיָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

5                      בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן / וְשָׁכַן הֶעָנָן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה / עָלַי כַּעֲנָנָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

גַּלֵּי יָם הָמוּ / וְכַחוֹמָה קָמוּ / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    זְדוֹנִים שָׁטָפוּ / וְעַל רֹאשִׁי צָפוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        דָּגָן מִשָּׁמַיִם / וְצוּר יָזוּב מַיִם / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

10                    לַעֲנָה וְתַמְרוּרִים / וּמַיִם הַמָּרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב / סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    קָרוּא אֱלֵי אֵבֶל / עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

     וּמַרְאֶה כְּבוֹד ה' / כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְחֶרֶב לְטוּשָׁה / לַטֶּבַח נְטוּשָׁה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

15        זֶבַח וּמִנְחָה / וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה / כַּצּאֹן לַטִּבְחָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת / וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    תַּעֲנִית וָאֵבֶל / וּרְדֹף הַהֶבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        טוֹבוּ אֹהָלִים / לְאַרְבַּע הַדְּגָלִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

20                    אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים / וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה / וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    מָכוּר לִצְמִיתוּת / וְכָתוּב לִכְרִיתוּת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן / וְאַבְנֵי זִכָּרוֹן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְאַבְנֵי הַקֶּלַע / וּכְלֵי הַבֶּלַע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

25        לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים / וְשִׁבְעִים זְקֵנִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    נוֹגְשִׂים וּמוֹנִים / מוֹכְרִים וְקוֹנִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        מֹשֶׁה יִרְעֵנִי / וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרַע / וְטִיטוּס הָרָשָׁע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

  נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה / וַה' שָׁמָּה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

30                    רָחַק מִמֶּנּוּ / וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        סִתְרֵי פָרֹכֶת / וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    חֵמָה נִתֶּכֶת / עָלַי סוֹבֶכֶת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        עוֹלוֹת וּזְבָחִים / וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    בַּחֶרֶב מְדֻקָּרִים / בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

35        פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת / לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    שְׁרִיקוֹת וּתְרוּעוֹת / לְקָלוֹן וּזְוָעוֹת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        צִיצַת הַזָּהָב / וְהַמְשַׁל וָרַהַב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    אָפֵס הָעֵזֶר / וְהֻשְׁלַךְ הַנֵּזֶר / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה / וּשְׁכִינָה נוֹרָאָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

40                    נִגאָלָה וּמוֹרְאָה / וְדָוָה וּטְמֵאָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

רִנָּה וִישׁוּעָה / וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְזַעֲקַת עוֹלָל / עִם נַאֲקַת חָלָל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה / וְכָלִיל וּקְטוֹרָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וֶאֱלִיל וְתוֹעֵבָה / וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

45        תּוֹרָה וּתְעוּדָה / וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְחֶסְרוֹן הַתַּלְמִיד / וּבִטוּל הַתָּמִיד / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        אֵל אֱלוֹהֵי הַצְּבָאוֹת / יַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְיָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

1­-2. אש… מירושלים: הפייטן נסמך על המדרש בילקוט שמעוני לאיכה רמז תתרכ"ו, ומתחבר למדרש הזה, הפותח בהשוואה הניגודית: 'כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" (שמ' יד, ל), וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה א, יד). מדרש הזה בתבנית של דבר והיפוכו. 3. אז … ינשה: זו שירת הים הבלתי נשכחת, על פי שמ' טו, א. 4. ויקונן… נהיה: מגילת איכה שכולה נהי ובכי, נתחברה, על פי המקובל, בידי ירמיהו, ראה אכ"ר א, א. 5. ביתי… הענן: הוא המשכן שנבנה בימי משה וירד עליו כבוד ה', על פי שמ' לד-לה. 6. וחמת… כעננה: זעף ה' ניתך עלי. גלי… קמו: זו קריעת ים סוף שבה נאמר "והמים להם חומה" (שמ' יד, כב). 8. זדונים: הם המים הזידונים, על פי תה'  קכד, ה, המסמלים אסונות ומקרים רעים כנגד מי ים סוף שהם סמל לישועה.  9. דגן… מים: המן והבאר שליוו את ישראל במדבר (שמ' טז, לה: יז, ו). דגן משמים: על פי תה' עח, כד. 10. לענה… המרים: על פי איכה ג, טו "האכלני מרורים הרוני לענה". ומים המרים: כדרך שמשקים את הסוטה, על פי במ' ה, כד. 11.  השכם… חורב: אלו ימי ההכנה למתן תורה, על פי שמ' יט, י-יא. 12. קרוא… בבל: על פי תה' קלז, א 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…'.  13. ומראה… לפני: על פי שמ' כד, יז, תיאור עלייתו של משה להר סיני. 16. סגולת אל: כינוי לעם ישראל, על פי שמ' יט, ה. כצאן לטבחה: על פי יר' יב, ג. 17. חגים ושבתות: שעליהם נצטוו ישראל במדבר. 18. תענית ואבל: על חורבן בית המקדש. 19. טובו אהלים: על פי במ' כד, ה. לארבעה דגלים: סדר מסעות ישראל במדבר, על פי במ' פרק ב. 20. אהלי ישמעאלים: שפגעו בגולים, על פי איכ"ר ב, ד. 21­-22. יובל… מירושלים: כנגד היובל שהיא שנת הדרור (וי' כה, ח-יב), הגלות הייתה שעבוד לשנים רבות ומעין גירושין של ישראל מעם הקב"ה. 24. ואבני זכרון: הן אבני החושן ואבני השוהם, על פי שמ' כח, ו-ל. 25. ואהרנים: הם הכוהנים בני אהרן. ושבעים זקנים: השותפים להנהגת העם יחד עם משה, על פי במ' יא, טז.  30. ממנו: מאתנו 31. סתרי פרכת: הארון בתוך בית קודשי הקודשים המוסתר על ידי הפרוכת, על פי שמ' כו, לא-לג. 34. בחרב… היקרים: על פי שילוב פסוקים, איכה ד, ב, ט. 35. פארי… נקבעות: אלו בגדי הכהונה שהיו 'לכבוד ולתפארת' (שמ' כח, ב). 36. שריקות ותרועות: קולות הניצחון של האויב. לקלון וזוועות: תחושות הביזיון, האבל והצער על החורבן. 37. ציצת… ורהב: מלכות ישראל בכתר זהב שלטון וכוח. 38. אפס העזר: תמה ונסתיימה עזרת ה' לישראל, השווה דב' לג, ז. והושלך הנזר: כתר מלכות ישראל הושלך ארצה בביזיון, על פי איכה ב, א. 40. מוראה ונגאלה: עניינו טינופת ולכלוך החטא, על פי צפ' ג, א. 41. וחצוצרות תרועה: על פי במ' י, א-י.42. וזעקת עולל: השווה איכה ב, יא-יב. 43. וכליל: זו העולה. וקטורה: היא הקטורת. 44. ואליל… ומצבה: זו עבודה זרה לסוגיה אשר בעטיה חרב בית ראשון, על פי בבלי יומא ט, ע"ב. 46. התלמיד: מציין את לומדי התורה. ­47­-48. אל… ירושלים: דברי נחמה תוך בקשה לגאולה בדומה לגאולת מצרים. יראנו נפלאות: על פי מיכה ז, טו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". לתוך ירושלים: כנגד המענה "בצאתי מירושלים" ותיאור העדר המקדש ועבודתו הקינה מסיימת בבקשה לשוב למקדש ולעבודתו.

על המחבר

למרות התפוצה הרחבה של הקינה 'אש תוקד' בכל קהילות ישראל הנה עד לפני שנות דור לא היו בידינו עדות או מסורת  ברורה באשר למחברה, לזמנה ולמקום חיבורה של הקינה. י' לוין כלל קינה זו בין פיוטי אברהם אבן עזרא על סמך עדות כתב יד מן הגניזה, אף על פי שחלק נכבד מכתבי היד שהמהדורה מבוססת עליהם מציינים  את יהודה הלוי בהקשר לקינה שלפנינו. נראה שלוין הכריע על פי הדמיון הרב בין "אש תוקד בקרבי" שבעלותו לא הייתה ברורה לבין הפיוט 'אחי שמעו נא לי' שהוא וודאי מאת ר' אברהם אבן עזרא, לפי שהוא נכלל בדיוואן שירתו,  ואף קלט את הליטניה המתחלפת, 'בצאתי ממצרים' כנגד 'בצאתי מירושלים'.

אַחַי, שִׁמְעוּ נָא לִי, / אַזְכִּיר בְּהָרִים קוֹלִי / צֵאתִי מִמִצְרָיִם;

                        וְאֵשׁ תּוּקַד בְּכִסְלִי / בְּזָכְרִי, בְּיוֹם רַב אָפְלִי, / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

בָּחַר שׁוֹכֵן בְּקִרְבִּי / מֹשֶׁה לְשַסַּע לָבִיא, / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם;

                        וְנִבָּא בִּזְמַן חוֹבִי / יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

לוין הניח, כנראה, כי מי שחיבר את 'אחי שמעו נא לי', חיבר גם את 'אש תוקד'. ברם באותה מידה ניתן להניח כי אבן עזרא לא יכתוב שני שירים דומים כל כך.

דב ירדן כלל את 'אש תוקד' במהדורתו לשירי הקודש של רבי יהודה הלוי.  הוא נשען גם על רשימת וילסקר, מדובר ברשימת שירים של ר' יהודה הלוי, שעלתה מתוך מספר דפים שנמצאו בשני כתבי קדומים שהיו גנוזים באוסף פירקוביץ' שבסאנט פטרסבורג, והיא שריד של מפתח לדיוואן ריה"ל, שהחוקר לייב וילסקר פרסם לראשונה, ועל כן היא נקראת על שמו: 'רשימת וילסקר'. פליישר ניתח את הרשימה בפרוטרוט, ובין השאר אישש על פיה את בעלותו של ריה"ל על פיוטים שונים וביניהם על 'אש תוקד', והוא כותב כי 'על פי ר"ו (רשימת וילסקר) ניתן להכריע בוודאות בייחוסה  לריה"ל גם של הקינה הזאת'. מכאן ניתן לשער כי ראב"ע כתב את "אחי שמעו נא לי" בעקבות "אש תוקד בקרבי", שכתב ריה"ל לפניו   (אודות ריה"ל ראו פרשת נח).

עיון ודיון

אש של צער ואבלות בוערת בלב הדובר, כשהוא חושב על תפארת העבר, עת הגאולה ויציאת מצרים. קינות ושירים של צער עולים ומתעוררים לזכר החורבן והגלות. החזרה המתחלפת "בצאתי ממצרים" כנגד "בצאתי מירושלים", הופכת לזעקת שבר חוזרת ונשנית בעקבות כל הקבלה והקבלה. וההקבלות מדגישות את הניגוד בעזרת שוויון הלשון והעניין: שירת הים הבלתי נשכחת של משה כנגד הקינה והנהי של ירמיהו. ענן הכבוד המקיף את המשכן ובית המקדש, כנגד עננה קודרת של כעס האל וחמתו. וכך נמשכת קינת ההשוואה בטורים כפולים לאורך כל אותיות האלפבית, כביכול הדובר מבקש למצות את כל צערו ומרירות לבו: נסי המדבר מסמלים את אהבת ה' לישראל ואת סיפוק צרכיהם וכנגד זה המחסור העצום והמוות בחוצות קריה בעת החורבן, ההגנה המלאה על עם ישראל ביציאת מצרים וכנגדה הסגרת ישראל בידי האויב האכזר העושה בהם כרצונו, עבודת הקודש בבית המקדש כנגד עבודה זרה ועבדות לאויב בעת החורבן, תפארת העבר כנגד הקלון והביזיון לעת החורבן. ככל שהפער גדול יותר – כך הצער מתעצם והולך. דברי הסיום בשני הטורים ובקשת הגאולה מרומזת בעזרת השיבוץ מספר מיכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" כי כל הדברים הנפלאים  שאירעו "בצאתי ממצרים" ישובו ויתרחשו כאשר "ישיב ה' שכינתו לציון". מעניין הסיום בנוסחי אשכנז "קול ששון ושמחה / ונס יגון ואנחה/ בשובי לירושלים" המתחבר לדברי הנחמה של ירמיהו לג, י-יא. המדגיש את קולות השמחה וההלל לה' עם הגאולה. החיבור אל ירמיהו בא כתשובה ישירה לנאמר בטורים 2-3, ההקבלה בין שירת משה לקינת ירמיהו. בין כך ובין כך הפך המשורר את דברי הצער על העבר המפואר למעין הבטחה לעתיד לבוא.

La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès

Moché Amar

La ville de Fès fut fondée au neuvième siècle. Peu après sa création, des Juifs s'y installèrent; elle était alors déjà considérée comme la communauté la plus importante du judaïsme marocain. Au dixième siècle, les premiers grammairiens hébraïques comme Dounach Ben Labrat, Rabbi Yéhouda Ibn Hiyoug y vécurent et y furent actifs. C'est d'ailleurs à la communauté de Fès que Rabbi Yéhouda Ibn Koriach écrivit sa lettre, la célèbre Ressala. Des érudits en Torah de la ville d'une riche tradition culturelle et d'une créativité spirituelle continue entretenaient des liens avec les Guéonim de Babylone sur des sujets halakhiques, et les Guéonim leur témoignaient du respect. Fès fut aussi le lieu de résidence des premiers Richonim, le Rif et le Rambam, successeurs des Guéonim de Babylone et de ceux de la Terre d'Israël.

La baisse de dynamisme du centre spirituel de Fès débuta avec la montée du fanatisme islamique et, au douzième siècle, lors de la montée au pouvoir des Almohades, les institutions de Torah de Fès et d'autres villes du Maghreb furent totalement anéanties. De nombreux Sages furent assassinés et sanctifièrent le Nom de D., et d'autres, comme Rabbi Yéhouda Ibn Abas, le Rambam, Rabbi Yossef Ibn Aknine, fuirent vers les pays de l'Orient. C'est ainsi que durant près de deux cents ans, l'œuvre spirituelle du Maghreb fut pratiquement inexistante. Le Maghreb se démunit de ses Sages, de ceux qui étaient originaires de cette région comme de ceux qui y étaient parvenus en fuyant l'Espagne musulmane.

Rabbi Avraham Ibn Ezra décrit l'ampleur de cette destruction dans sa célèbre kina (lamentation) «Aha yarad».C'est ainsi qu'il décrit l'état spirituel de la ville dans un paragraphe d'une autre version de cette kina, découvert dans les restes d'une Gueniza:

«Hélas! La communauté de Fès/ n'est plus./ Ont disparu si vite Cette ville de la Tora,/ de la Michna/ et du Talmud,

Ville de Sages/éminents/ aux connaissances nombreuses et à l'esprit vif,

Des élèves/au comportement scrupuleux/ dans les commandements limpides de D.,

Des Darchanim (orateurs)/versés/ dans les secrets du Sifri comme du Sifra, Des Maisons d'étude/jamais silencieuses/ où la voix de la Torah ne tarissait jamais, Des Hazanim (offïciants)/à la voix suppliante,/ puissante et agréable» 

L'ampleur de la destruction fut telle que les communautés du Maghreb tombèrent dans le silence; cependant, elles subsistèrent, bien que nous ne possédions que peu de détails sur leur taille, leur situation financière, sociale, politique et spirituelle à cette époque. Ce silence persista près de deux cents ans, jusqu'à la fin du quatorzième siècle, date d'arrivée des grandes vagues des exilés d'Espagne, dans les années 5151 et 5252 (1391,1492). L'arrivée des Juifs expulsés d'Espagne en 1492 au Maroc insuffla une vie nouvelle dans son univers spirituel, et l'installation de la majorité des Sages expulsés à Fès raviva cette ville et fit à nouveau d'elle le centre spirituel du judaïsme marocain.

Des familles de noble ascendance d'exilés espagnols qui s'installèrent à Fès furent à l'origine de Sages éminents en Torah et en Halakha, pieux et scrupuleux dans leur accomplissement des mitsvot, de Décisionnaires et de darchanim (orateurs), de penseurs et de poètes, qui se succéderont, une génération après l'autre, des siècles durant. Chez ces familles se réalisa ainsi la sentence de nos Sages (Baba Metsi'a 85a): «Après trois générations successives d'érudits en Torah chez une même famille, la Torah ne la quitte plus». Parmi les plus célèbres de ces nobles familles nous trouvons entre autres les familles Serero, Ouziel, Abn Tsour, Ibn Attar, Monsonégo et Sarfati.

La famille Sarfati et l'oeuvre de ses Sages

La famille Sarfati, comme son nom l'indique, provenait de France. Il semble que lors de l'expulsion des Juifs de France qui eut lieu l'été de l'an 1306, certains Juifs immigrèrent de la France vers l'Espagne, et c'est là que le nom de cette famille devint Sarfati, indiquant ainsi leur provenance française (Tsarfat – la France). En l'an 5252 (1492), lorsque les Juifs furent exilés d'Espagne, la famille se dispersa dans diverses contrées d'Orient et d'Occident. Une partie d'elle parvint pour sa part en Afrique du Nord. Au Maroc, cette famille s'installa à Fès et à Marrakech, et de Marrakech elle se déplaça également vers les villes Asfi et Mogador. A Fès, la famille Sarfati fait partie des familles de noble ascendance des Juifs expulsés d'Espagne qui s'installèrent dans cette ville. La famille Sarfati de Fès possède une tradition qui l'affilie à Rabbénou Tam, le petit-fils du grand Maître Rachi. Le premier Sage que nous connaissons de cette famille au Maroc est Rabbi Vidal HaSarfati, tel qu'il est cité et décrit dans la généalogie des Ketoubot:

«Fils du Juste, chef de la diaspora, puissant et vigoureux, pilier principal, lumière agréable, luminaire du Maghreb, prodige et gloire de sa génération, unique en son temps, d'une connaissance et d'une force d'analyse inouïes, de célébrité notoire, lumineux tel le soleil, Maître vétéran, pieux et saint; le grand Rav, forteresse et donjon, remarquable pour son entourage; éminent et célèbre, doyen, homme sacré attaché à D., lumière d'Israël, élite à la tête de sa communauté, maître de la transmission, notre Maître Rav Vidal, fils du Juste à la grande Sagesse, à l'esprit aiguisé, le Rav remarquable sur qui réside l'honneur d'Hachem, Rav Yits'hak, dénommé Sarfati».

Rabbi Vidal et son père R' Yits'hak vécurent à la génération de l'expulsion, ils ne sont pas mentionnés dans la polémique qui divisa les citoyens autochtones et les Juifs immigrés d'Espagne à propos de la Néfi'ha [la vérification des poumons en les gonflant dans l'eau], et leur nom n'apparaît pas parmi les Sages qui instituèrent les premières takanot (décrets) rabbiniques. Pourtant, Rabbi Vidal officia en tant que Dayane, et même peut-être en tant qu'Av Beit-Din (Chef du Tribunal rabbinique), puisque sa signature est apposée la première sur un Psak Din écrit à Fès le 9 Adar I 5304 (1544), qui traite du cas de celui qui donne un cadeau à sa femme: quand peut-on dire qu'elle est propriétaire et quand doit-on dire que le mari ne la considérait que comme une gérante. Nous en déduisons qu'au moment de l'expulsion, Rabbi Vidal était encore jeune, alors que d'après les qualificatifs cités (« Maître vétéran», «doyen», il semble qu'il était déjà bien âgé. Le Ya'bets (Rabbi Ya'akov Ibn Tsour) décrit ainsi Rabbi Vidal dans une lettre de recommandation qu'il écrivit à Rabbi Eliahou HaSarfati lorsque ce dernier voulut monter en Terre d'Israël:

«Le Grand Sage, excellent Juge, pilier principal, puissant et vigoureux, lumière d'Israël; l'excellent Rav, d'une connaissance et d'une force d'analyse inouïes, Rav Vidal HaSarfati de mémoire bénie, unique et remarquable dans sa génération; il était digne que la Chekhina (Présence Divine) réside sur lui et il méritait de recevoir la révélation du Prophète Eliahou».

Depuis cette période jusqu'au vingtième siècle, la famille Sarfati de Fès fut à l'origine d'une chaîne ininterrompue de Sages et de dirigeants spirituels, qui se tinrent à la tête de la communauté durant plus de quatre cents ans. Les Sages de la famille Sarfati furent bénis d'une œuvre féconde et sont célèbres pour leur activité étendue en faveur de leurs correligionnaires. Ils léguèrent aux générations futures une œuvre étendue et diversifiée: commentaires sur la Torah, sur le Talmud, sur des Midrachim de Halakha ou de Aggada, livre de drachot et de pensée juive, responsa et psakim (décisions rabbiniques) de Halakha, poésie et Histoire juive. Cependant, une partie de ces écrits ont disparu, à la suite de pogroms ou d'accidents de la nature. Même le peu d'écrits qui ont survécu ont été altérés en partie avec le temps, rongés par des mites, ou éparpillés en feuilles isolées parfois même incomplètes. Le manque de moyens et l'absence de maisons d'édition au Maroc jusqu'au vingtième siècle contribuèrent à cette destruction.

Moché Amar-La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès

Page 7

רבי חיים בן עטר

רבי חיים בן רבי משה עטר, רבו השני של הרא״ה, נולד בשנת התנ״ח (1698) בעיר סאלי, למשפחה שבה תורה וגדולה. על רבותיו נמנה סבו רבי חיים בן עטר. ר׳ חיים נשא לאשה את בת דודו של אביו ר׳ משה בן עטר, וללא דאגת פרנסה הוא שקד על תלמודו בקדושה ובטהרה. זה נמשך עד שנת תפ״ד. בעירו סאלי הצטיין ר״ח בהרבצת תורה לתלמידים ולבעלי בתים, ועסק בפעילות של צדקה וחסד.

הערת המחבר: מתוך ישיבתו זו חכמים רבים, מהם נציין את רבינו אליהו הצרפתי, רבי אברהם מאנסאנו, רבי שם טוב בן אמוזג, רבי יוסף בן סאמון, רבי שם טוב גבאי, ועוד רבים. בהיותו כבן ל״ז שנים, נתמנה ר׳ שמואל לדיין העיר. ומכיון שבו בפרק שהה רבי חיים בן עטר ז״ל (בעל ״אור החיים״) בעיר, מסר רבי שמואל לידיו את הנהגת ישיבה. מכאן נעמוד על זמן המצאותו הוודאית של רבי חיים בישיבה: שנת התצ"ז-1737

חמיו רבי משה בן עטר היה תלמיד חכם, סוחר בסחר הבינלאומי, מבאי חצר המלכות של סמאעיל ומיועציו, ונשלח על ידו למדינות אירופה בשליחויות מדיניות, הוא התמנה כנגיד על כל יהודי מרוקו, והיה מחזיק בידי תלמידי חכמים. בז׳ אדר שנת תפ״ד (1724) המלך סמאעיל נתן עיניו בממונו, העליל עליו וגזר לשרוף אותו בכיכר העיר. ר׳ משה היה מקורב לאמו של סמאעיל, הוא פנה אליה בבקשת חנינה. ואכן היא פעלה אצל בנה להמיר את שריפתו בהחרמת רכושו. בכך ירדו לטמיון גם רכושם של יהודים וגויים שכספם היה מושקע אצלו. לכן הוא ובני משפחתו סבלו מתביעות ורדיפות, מצד נושיו יהודים וגויים. דומה כי גם הקנס שהטיל עליו המלך, לא היה בידו לשלמו במושלם, והמלך חשד בו שהעלים חלק מרכושו. לכן מדי פעם שליחיו של סמאעיל ערכו חיפושים ביד רמה ובגסות בביתו ובבית בני משפחתו המורחבת, כולל בביתו של חתנו הרה״ג רבי חיים בן עטר. חיפושים ורדיפות הללו אלצו את רבי חיים לעזוב את העיר סאלי, כפי מה שהוא מתאר את סבלו בשנת תצ״א (1731) בהקדמה שכתב לחיבורו ׳חפץ ה״:

דע לך אחי, כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה׳ ומחשק התורה. כי מהיותי בעולם אשר פתחתי עיני, סבבוני כתרוני צרות צרורות. כל אשר חשבתי לטובה לי, נהפך דודי למשחית ויקם לי עוני לאויבי, בני ברית קרובים ורחוקים, אשר דרשתי שלומם והם הייתי להם ללחם לעטוף שית חמס למו, נוסף על יגונות תדיר ושאינו תדיר. והאחרון הכביד, זה לי שבע שנים, אשר שללו ממני כל אשר חנני ה׳ כוחי והוני. מעת פטירת אדוני חמי איש חיל רב פעלים, נודע בשערים שמו, חכים אתקרי, הנגיד ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים, ומהם השקוני.אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי, מהם ומהמוניהם בני ברית ושאינם בני ברית קרובי ומיודעי, גם אם יהיו הימים דיו וכו׳.

למרות מצבו הקשה והטרדות הרבות שאפפוהו, בכל זאת התאמץ רבי חיים להסיח דעתו מצרותיו ולהתמיד בשקידה על תלמודו, מתוך צערא דגופא ודררא דממונא. עד שבט שנת תצ״א היו עדיין מגורי רבי חיים בעיר סאלי, כפי שמשמע מהסכמת חכמי סאלי שכתבו לחבורו ׳חפץ ה״, ׳ושרוי במחנינו'. אולם לאחר שנה זו כנראה הצרות הפכו לתכופות וקשות, וכשלא יכל לסבול יותר, נאלץ לברוח ממקום מושבו העיר סאלי. ובטלטוליו הגיע לעיר פאס.

בפאס בחר רבי חיים להצטרף לישיבתו של רשב״א. אין בידינו תאריך מדוייק להגעתו לפאס, בכל אופן דומה כי הוא הגיע לפאס סביב שנת תצ״ה (1735). וברור שהוא לא הגיע לפאס שעה שמוהריב״ע היה בין החיים. אחרת היינו מוצאים בדבריו הדים לכך, דברים ששמע ממנו וכיוצא בזה. כי מוהריב״ע היה מופלג בתורה ומעוטר במידות, והוא השאיר רושם עז על כל מי שהתקרב לארבע אמותיו.

רבי חיים מצא ברשב״א מנוח ומרגוע נפשי, בלמדנותו ובמידותיו הנעלות. הוא נשא ונתן עמו בהלכה. רבי חיים, ידוע בעינו החדה ובחוש ביקורתו המעמיק, הוא מתאר את הרשב״א כמופלג בתורה וגדול במעשים. כפי שהוא מציין בחיבורו ׳פרי תואר׳: ׳ודקדק חד קדוש בדרא, אחי נועם, אשר בו מצאתי נחת רוח בתורה וביראה בהיותי בעיר פאס, ה״ה כמוהר״ר שמואל בן אלבאז יצ״ו, גדול המערב׳. הוא מרבה בשבחו כל פעם שמזכיר את שמו. הוא כינה אותו אהובו של מקום: ׳חד רחימא דקוב״ה, חד בדריה, ה״ה הרב כמוהר״ר שמואל בן אלבאז יאיר נרו, אתי עמי בסברא זו׳.והגדיל לעשות בהקדמה לחיבורו ׳פרי תואר׳:

והמתקתי סוד עם רב ועצום, יחיד בדורו, גדול הרבנים, חכם החכמים, הדיין העצום הכולל כל מידות טובות, הוא אחיהו״ד הרב המופלג כמהור״ר שמואל בן אלבאז, ה׳ ירומם כסא תורתו, אשר לבש מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, ולא הרימותי ידי לחתום על דברי אלא אחרי הסכמת הרב הנזכר, והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב״א.

רבי יוסף בן נאיים כותב, כי לאחר שהתמנה רשב״א לדיין, מסר לרבי חיים בן עטר את ׳תלמידיו ללמוד עמהם׳. דומה כי גם לאחר שמונה רשב״א לדיין, הוא לא ניתק עצמו מהישיבה, ובשעה שהיה מתפנה מעבודתו בבית הדין היה חוזר ללימודי התלמידים בישיבה. וכן ניתן ללמוד מדברי תלמידו רבי אליהו מאנסאנו, שעה שהוא תיאר את סבלם של יהודי פאס ואת הבצורת ויוקר השערים שהיו מנת חלקם בשנת תצ״ז (1737). ואת התפילות המיוחדות שערכו בחודש שבט לעורר רחמי שמים. ולאחר שחזרו מתפילה ׳ברביעי בשבת כ״ח לשבט אנחנו יושבים לשתות מי תורה בחברתינו עם מורינו ורבינו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו…׳. כלומר הלימוד היה בהשתתפות רשב״א ורבי חיים, ומזכיר את רשב״א ראשון בתואר ׳מורינו ורבינו׳. כלומר גם לאחר שהתמנה רשב״א לדיין המשיך בשיעוריו הקבועים בישיבה. בתקופה זו נמנה רבי אליהו הצרפתי על תלמידי רשב״א ור״ח בן עטר.

הייתי תמיה שבכל יצירתו הגדולה והענפה של רבנו הרא״ה בתחומי הדרוש וההלכה, לא מצאנו שהזכיר וציטט מתורתו של הר״ח בן עטר. עד שמצאתי בחידושי הרא״ה לש״ס שהוא מזכירו ׳הקשה החכם מורי׳ כהה״ר חיים ן׳ עטר נר״ו בספרו הנקרא חפץ ה/…

בעקבות הרעב הגדול שהיה בשנת תצ״ח, נאלץ גם רבי חיים כמו הרבה מיהודי פאס לעזוב את העיר וללכת לעיר תיטואן, שהיא בגבול מרוקו ספרד. בתיטואI גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. בדרך עלייתו לארץ הגיע לעיר ליוורנו שבאיטליה. בליוורנו שקד רבי חיים על תלמודו, הקהיל קהילות ודרש דרשות מדי יום לציבור הרחב אנשים ונשים, בשפת הקאשטיליאנית ששרדה עדיין בפיהן של המשפחות המיוחסות ממגורשי ספרד במרוקו ובפיהם של יהודי ליוורנו. רבי חיים עשה רושם כביר על היהודים בליוורנו בידענותו ובהליכותיו בקודש. ואלה הרעיפו עליו הוקרה ונדיבות לב במתן ביד רחבה, לכלכלתו ולהדפסת חיבורו ׳אור החיים׳ פירוש על התורה (ליוורנו תק״ב). בליוורנו החליט רבי חיים על הקמת ישיבת ׳כנסת ישראל׳ בירושלים, שמימונה יבוא מיהודי איטליה. לכן ניצל את שהותו במשך כשנתים להדפסת ספרו ולארגן תומכים ותורמים לישיבה מבני הקהילות היהודיות באיטליה. הוא אסף תלמידים לישיבתו ממרוקו ועלה לארץ ישראל עם תלמידיו. ובשלהי שנת תק״א הגיע לנמל העיר עכו. בעכו נשתהתה החבורה כשנה, בגלל מגיפה שהשתוללה בירושלים. רבי חיים הקים ישיבה זמנית במקום, בה הרביץ תורה לתלמידיו. בסוף שנת תק״ב עם שוך המגיפה עלתה החבורה לירושלים, בירושלים פתח את ישיבתו ׳כנסת ישראל׳, אליה הצטרפו גם מחכמי ירושלים המופלגים. על אף גילו הצעיר יחסית של רבי חיים, בואו לארץ ישראל ולירושלים, עשה רושם כביר על חכמי הדור. כל מקום שאליו הגיע, התפעלו מגדולתו בתורה, מבקיאותו ומחריפותו בכל מכמני התורה בנגלה ובנסתר, ומעל הכל חסידותו והנהגותיו בעבודת ה׳. בלבו קיננו תוכניות רבות להרחבת הישיבה ולעריכת חיבוריו. אך בעוונות הרבים לא זכינו להגשמת תוכניותיו, כי הוא נפטר בדמי ימיו ־ בהיותו כבן ארבעים ושבע, ביום שבת י״ד תמוז תק״ג (1743), ונטמן בהר הזיתים בירושלים מול בית קודש הקודשים.

חז״ל אמרו על הפסוק: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. (משלי א, כ). כל העוסק בתורה מבפנים – תורתו מכרזת עליו מבחוץ (מו״ק טז, ב). מימרא זו התקיימה ברכינו הקדוש רבי חיים בן עטר, ביתר שאת ויתר עוז. ועד שלא שקעה שמשו של רבינו, זרחה שמש תורתו והליכותיו בקודש, היא הרקיעה שחקים ומרחקים, ומצאה קן לה בתנועת החסידות שקמה באותם הימים במזרח אירופה, ורבבות חסידים מסתופפים בצילא דמהימנותא – פירושו על התורה ׳אור החיים/ ההולכים ומתרבים מכל העדות והחוגים, להתהלןז^, לפני אל־הים באור החיים. הוגים בתורתו חבורות חבורות, ומתעמקים לאור באור החיים.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 51