ועידת מדריד.

במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות נציגי 140 מדינות אירופיות וארצות הברית, שדנה בנושא. המניע לועידה היה התחרות בין המדינות על הענקת החסות. דרומונד האי תבע בועידה לבטל את החסות לאלה שאינם נמנים על הצוות הדיפלומטי.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בהחלטות הוועידה בשלישי ביולי הייתה החמרה בנוגע לקבלת תעודות החסות לעומת השנים שעברו. אבל נמצאו דרכים כדי להתגבר על ההגבלות. בוועידה עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הבלתי מוסלמים, על רקע פגיעות והגבלות בחירותם הדתית, אשר מובטחת במסגרת " תנאי עומר " במידה והד'מים משלמים מס גולגולת ועומדים בתנאים.

בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה בו נדרש הסולטאן להבטיח חופש דת לכל נתיניו הנוצרים והיהודים, ענה הסולטאן שבני כל הדתות בממלכתו יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק ייענש.

הרעה במצבם של היהודים לאחר וועידת מדריד.

לפי מידע ממקורות שונים סבלו היהודים בשנות השמונים והתשעים של המאה ה- 19 מעריצותם של מושלים מקומיים, מגירוש, מהתנפלויות על רובעיהם ועל יהודים בדרכים, בייחוד בעיתות של מחסור, כשהשלטון המרכזי חלש או בחילופי השלטון.

ההצהרות של הסולטאנים על אי פגיעה בדתם של הנתינים, לא בוצעו. יהודים ונשותיהם נאלצו לעבוד בשבתות, בין השאר במליחת ראשי המורדים, וימי השוק הועברו על ידי המושלים מימות החול לשבת.

נוסף להגבלות שחלו על היהודים לפי " תנאי עומר ", הוטלו עליהם הגבלות נוספות. לפי ידיעות שפורסמו בלונדון בשנת 1887, ההצהרות של נציגי צרפת ואיטליה על הסרת החסות ליהודים נתיני הסולטאן, עוררה קנאות אצל המוסלמים.

בשנת 1888 הפליג הסולטאן לפגישה עם האפיפיור וביקשו לפעול לביטול השיטה הקיימת להענקת החסות. בתזכיר שהוגש על ידי " אגודת אחים " וועד שליחי הקהילות בלונדון בשלישי בפברואר 1888 לשר החוץ הבריטי, כלולים 27 סעיפי הגבלות והשפלות שהוטלו על היהודים.

בחורף שנת 1891 גורשו בפקודת הסולטאן בין 600 ל-700 יהודים כולל נשים וטף משלושה כפרים באזור הסוס לרגלי הרי האטלס. רק לאחר התערבות דיפלומטית התיר להם הסולטאן לחזור לבתיהם, שבינתיים נשרפו.

בדצמבר שנת 1893 ביקר בטנג'יר שמואל מונטגיו ופילנטרופ יהודי, חבר בוועד שליחי הקהילות ובפרלמנט הבריטי, לאחר שהגיעו ידיעות על מצוקתם של יהודי דמנאת שהיו קרבנות לפרעות, ויהודי מראכש שסבלו מידם הקשה של במושל והקאדי, שהילקו יהודים באכזריות, וגרמו להתאסלמות של כמה מהם פגישתו עם הוזיר לענייני חוץ ובקשתו לשפר מצבם של בני דתו, לא נשאו פרי

הסולטאן עבד אלעזיז.

לאחר שהסולטאן חסן נהרג בקרב ב-9 ביוני שנצ 1894, הוכרז בנו בן ה-14 עבד אלעזיז הרביעי על ידי איש החצר בו אחמד בתור יורשו, והעולמא אישרוהו. בפועל שלט איש החצר הנ"ל שכיהן בתור ראש הוזירים עד מותו ב-13 במאי 1900.

בשנים אלה התדרדר המצב הכלכלי והייתה אי יציבות במדינה, שהתבטאה בקרבות בין שבטים יריבים, וכן בין שבטים מרדניים לצבא הסולטאן. התערבות המעצמות גברה מ-10 באפריל 1900 התנהלו קרבות בין חיילים צרפתים ובין שבטים במרוקו.

בשנים 1895, 1897, וב 1902 הובאו שבויים מהמורדים לפאס וראשיהם ניתלו בשערי העיר. אחיו של הסולטאן שלט במזרחה של פאס הבירה ובשנת 1903 איים על הבירה. המללאח של מכנאס הותקף בשנת 1903 אבל יושביו רדפו את המתנפלים שברחו.

ההסכם בין בריטניה לצרפת בשנת 1904 וכן וועידת אלחזיראס בשנת 1906, סללו את הדרך לפרוטקטוראט. עבד אלעזיז לא נענה לתביעה להכריז ג'יהאד נגד ספרד, והתפטר. אחיו חאפט' הוכרז ב-23 באוגוסט שנת 1908 בתור מחליפו.

ב-1907 כבשה צרפת את העיר אוג'דה במרוקו, קרוב לגבולה עם אלג'יריה. לאחר שנה גברו הרגשות האנטי אירופיים ואני יהודיים במרקו, וחלה הרעה במצבם הכלכלי של היהודים. ההתערבות האירופית ובייחוד זו של צרפת גברה הדרגה עד שנת 1912. ב-30 במרס 1912 נערך הסכם בין צרפת למרוקו, ובנובמבר אותה שנה בין צרפת לספרד על חלוקת החסות על מרוקו.

צרפת זכתה ברוב שטחה וספרד על מיעוטה. ההתנגדות של צבא הסולטאן להסכם עם צרפת, התבטאה במרד שפרץ באפריל 1912, בו נרצחו צרפתים ויהודים בפאס. המרד דוכא ומשטר החסות על מרוקו החל.

גם בתקופה זו הייתה פאס מרכז לחכמת האסלאם, ופעלו בה שבע מכללות קדומות. כאמור, שאף מוחמד הרביעי למודרניזציה. הוא עודד לימוד מדעים מדויקים במכללה שהייתה במסגד אלקראויין, ויסד אקדמיה ראשונה להכשרת פקידים לממשל – מדרסה דאר אלמחזאן .

מוסד ראשון להכשרה ולחינוך לא מסורתיים. ייסד בית דפוס, בו הודפסו ספקי דקדוק וספרים אחרים, ועודד כתיבת ההיסטוריה. בעת מותו שרר איש קט, ומושל פאס גורש.

בראשית שלטונו של חסן הראשון פרץ בפאס מרד הבורסקאים שסירסו לשלם את המסים שהוטלו עליהם. הסולטאן דיכא את המרד באכזריות. בשנות ה -70 – 80, היגרו סוחרים מפאס לערי המסחר מוגדור וטנג'יר, ומהם שהיגרו לאירופה.

יהודי לוב בתקופה הרומית

ידיעות מרובות ומדויקות יותר המתבססות על אסמכתאות היסטוריות אמינות על ישוב יהודי בלוב, אנו מוצאים בתקופה הרומית (מהמאה הראשונה לפנה"ס ועד המחצית הראשונה של המאה החמישית לספירה). יוסף בן-מתתיהו מציין: עוד בראשית התקופה יוליוס קיסר מאפשר ליהודי לוב לשלוח את תרומותיהם ולשקול מחצית השקל לבית-המקדש בירושלים; כאשר הנציב הרומי בלוב מוציא צו שאסר על היהודים לשלוח את תרומותיהם לירושלים, הקיסר אוגוסטוס מבטל צו זה ומעניק ליהודי לוב טובות הנאה נוספות(6).

עפ"י מסורת הרווחת אצל יהודי הג'בל בטריפוליטניה, עם חורבן הבית (70 לספירה), 30 אלף יהודים שבויים מובלים לג'בל נפוסה, ע"י פנגור שר צבאו של טיטוס (הנזכר במדרש איכה). דבר, שאנו מוצאים מאוחר יותר במקומות שונים, כמו בספר היוחסין של ר' אברהם זכות. תוך כדי המרד הגדול (66 עד 70 לספירה), רבים מהסיקריקים, מן הקנאים ביותר בירושלים הנצורה והנתונה במלחמת אחים עקובה מדם, נאלצים להימלט, מגיעים למצרים ומשם לקירינייקה.

 בשל השפעתם המרדנית והמתסיסה על יהודי המקום, בהפצת רעיונותיהם בעיקר בקרב פשוטי העם, לאחר הטראומה של חורבן ההיכל, התחדדו היחסים בין היהודים למתיישבים היוונים המקומיים(7). היחסים המתוחים השפיעו על יחס הנציבים הרומיים במקום, שלא חסכו מהיהודים את ידם הקשה. ולא בכדי, כאשר הקיסר טריינוס שקוע בקרבות קשים נגד הפרתים בשנת 115 לספירה, מורם נס "מרד התפוצות" דווקא בקירינייקה ומשם מתפשט למצרים, קפריסין, מסופוטמיה ואשר יש לו אף עקבות בארץ ישראל ב"פולמוס קיטוס".

היה זה מרד שלוח רסן, המתואר ע"י דיו-קאסיוס "פראי וחסר מעצורים באכזריותו"(8): "אותה שעה העמידו עליהם היהודים שבקיריני אדם אחד לראשם ושמו אנדריאס, והרגו ברומאים וביונים את בשרם אכלו ובני מעיהם צנפו צנפה (חגורות), ובדמם סכו עצמם, ואת עורם עשו לבוש לגופם, ורבים פילחו בשיפודים מראשם ולמטה. מהם הטילו לחיות טרף טורפות ומהם אנסו להתגושש. כך נרצחו בסך הכל מאתיים ועשרים אלף רומאים ויוונים".

תיאורים אלה, גם אם הם בולטים בגוזמתם, יש בהם כמובן כדי להצביע על התנגשויות חמורות ביותר, ההופכות למרד אלים, שמאחוריו הייתה יד מדריכה ומכוונת. דיו-קאסיוס קורא לעומד בראש המרד אנדריאס, ואילו אוסביוס קורא לו לוקאס המכונה "מלך", אשר בהנהגתו מתוארים היהודים כאחוזי רוח תזזית נוראה ומרדנית(9), דבר המצביע על אופיו המשיחי של המרד.

הרומאים נאלצים להתערב ולהסיג מכוחותיהם המובחרים, אשר רוב רובם נתונים בחזית, במלחמת איתנים נגד הפרתים, על מנת לדכא את המרד היהודי.

המרד דוכא באכזריות עקובה מדם, עד סוף שנת 117 לספירה בימי הקיסר אדריאנוס (אשר עלה לשלטון לאחר מות טריינוס באותה שנה), כפי שממשיך ומספר אוסביוס(10): היה צורך לשלוח את אחד מבכירי המצביאים הרומיים-מרקוס טורבו עם צבא מאומן גדול ורב.

אישור להרס הרב בקירינייה, שנגרם כתוצאה מן המרד היהודי, מתקבל בגילוי סימני החורבן בחפירות הארכיאולוגיות ובמספר כתובות בנות התקופה. הכתובות מספרות על הצורך בסלילת דרכים חדשות, שיקום מבני ציבור, מגרשי משחקים ומקדשים, שנהרסו תוך כדי המרד.

עם דיכוי המרד התברר שאבדות היהודים היו ניכרות, ולמרות שאין לקבל את התיאורים בדבר השמדתם הכללית של כל היהודים, בוודאי נגרם הרס כבד ביותר לקהילות היהודיות, אשר לא שבו לימי תפארתן כקדם.

מלבד אלפי היהודים, שנהרגו במהלך דיכוי המרד, והמרכז הזעיר שנותר במקום, יהודים רבים נאלצו להימלט לפנים הארץ ומצאו מפלט בין השבטים הברברים בסירתים, בג'בל (אזור ההר), במדבר סהרה ובטריפוליטניה ואף מערבה יותר בתוניסיה באלג'יריה ובמרוקו. בתקופה זו החל תהליך מוגבר של ייהוד השבטים הברברים, ויצירת סימביוזה של תרבות יהודית-ברברית.

לפי דברי ימי ערב (כמו ההיסטוריון איבן-חלדון), היהודים אף ייסדו עיר חדשה -"אל יהודה" (ששרידיה טרם נתגלו), לעומת זאת נמצאו מספר נקודות כפריות הנושאות את השם "חירבת אל-יהוד", כמו: בעין טרגונא, בשירת אל-דהר אל-אחמר במערב טוקרה, באל-אסגפה (ממזרח לבנגזי) ובלמלמלודה, וכן נשתמרו השמות "אל-יהודיה" בקרבת סאורו (מצפון לבארקה), ובינה לחוף נמצאים השמות ראס אל-שבת וכף אל-שבת.

החוקר הצרפתי גוטייאר(13), טוען שלשבטי הברברים, הזנטה, היו שתי חטיבות: הלואטה והנפוסה (שצאצאיהם עדיין יושבים במערות ג'בל נפוסה), והברית שהתקיימה בין שתי החטיבות, כלומר "ברית שבטי הזנטה" וזיקתם ליהודים התהוו עוד בעת "מרד התפוצות", בימי טריינוס.

רבים מיהודי לוב חיו בקרב השבטים הברברים, שחלקם התייהדו (דבר המצמיח אגדות עם גרעין היסטורי על ממלכת ברברים מתייהדים, שמולכת עליה המלכה דהייא אלכהינא).

על ישוב יהודי בטריפולי בשלהי התקופה הרומית, מספר ההגמון אוגוסטינוס, שחי בערך בשנת 400 לספירה. הוא מזכיר בכתביו קהילות יהודיות בעיר "עית" (טריפולי) ומספר, שמצא ביניהם חכמים מושכים בשבט סופר.

שתי מסורות נוספות, המסתמכות על מקורות תלמודיים, מאחרות את ראשית התיישבות היהודים בלוב לתקופה שאחרי ימי שלמה המלך: האחת, לימי גלות עשרת השבטים (720 לפנה"ס) – במסכת סנהדרין דף צד' נאמר: "לאן הגלה אותם?

מר זוטרא אמר: לאפריקי. ורבי חנינא אמר: להרי סלוג", במדרש רבה על שיר השירים ב-יט' נאמר: "אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא"; השניה, לימי גלות יהודה אחרי חורבן הבית הראשון (586 לפנה"ס) – במסכת יבמות סג ע"ב נאמר: "בגוי נבל אכעיסם (דברים לב,כא), במתניתא תנא: אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי, שמהלכין ערומים בשוק וכו'".

גם אם מסורות אלו נראות על פניהן מוגזמות בדבר קדימותו של הישוב היהודי בלוב, אין ספק שהישוב היהודי במקום החל בזמן קדום מאוד. רמזים לכך, מוצאים אנו אצל הרודוטוס (ההיסטוריון הראשון עלי אדמות אשר חי במאה החמישית לפנה"ס) ואצל סטרבון (אשר חי במאה הראשונה לפנה"ס).

דבר הניתן להסיק גם מהממצא הארכיאולוגי היהודי הקדום ביותר, שנתגלה בקירינייקה, קמיע ועליו הכתובת העברית: "לעבדיו בן ישב"(2). קמיע, אשר אומנם לא ניתן לקבוע את זמנו המדויק, אך חלה עליו הקביעה הרחבה של כל תקופת הקמיעות מסוג זה, כלומר בין המאה העשירית לפנה"ס למאה הרביעית לפנה"ס.

יהודי לוב בתקופה ההלניסטית ובתקופת קרתגו

הידיעות הראשונות המעידות על נוכחות יהודים בלוב: בטריפוליטניה, מתייחסות לימי התפשטות הצורים והצידונים והתיישבותם בחופי לוב, ולימי קרתגו (קרתגו שבתוניסיה של היום ושהתפשטה גם לעבר צפון-מערב לוב הכולל חלק מטריפוליטניה), כפי שניתן למצוא גם במקורות התלמודיים – במנחות קי' – "מצור ועד קרתגיני, מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים". אך לא ניתן לקבוע תארוך וודאי, אף שברור, שהייתה זו בתקופה קדומה מאד (בין המאה התשיעית למאה השניה לפנה"ס); בקירינייקה, שהידיעות כלפיהם מהימנות יותר, מתייחסות למאה השלישית לפנה"ס, לתקופה ההלניסטית, זמן מה לאחר מלכות תלמי הראשון (התיישבות, שהייתה קשורה לצמיחת הישוב ההלניסטי והיהודי במצרים ובמסגרת הקולוניזציה באזורי ספר).

 יוסף בן-מתתיהו מספר(3), שתלמי בן לאגוס הפקיד יהודים על מבצרים במצרים, ומרצונו להבטיח את שלטונו בקיריני, ובערי לוב האחרות, שלח חלק של היהודים לשבת בהן. ישוב יהודי הגדל ומתעצם במאה השניה לפנה"ס, כאשר בסמוך לאותה עת, מתנהל מאבק פוליטי וחברתי בקרב היישוב היהודי בארץ-ישראל בין המתייונים לבין החסידים, המביא להגירתם של יהודים רבים מגבולות הארץ ולהשתקעותם במצרים ובקירנייקה.

הגירה הגוברת ומתעצמת בימי גזרות אנטיוכוס אפיפנס. מאידך, כאשר פורץ מרד החשמונאים, יהודים מתנדבים מקיריני להשתתף במלחמות היהודים נגד הצבאות היוונים בארץ-ישראל(4).

מתוכנו המקוצר של ספר חשמונאים ב' (פרי עטו של יאסון איש קיריני, היסטוריון בית-חשמונאים), אנו למדים על קשריהם ההדוקים של יהודי קיריני עם הישוב הארץ-ישראלי. קשרים, שהתהדקו עוד יותר כאשר החשמונאים פרצו דרך לים עם כבוש נמל יפו (142 לפנה"ס) ולכדו ערים אחרות על חוף יהודה, ואז החל תור הזהב של יהודי קירינייה(5).

 זאת ניתן לראות, במימצאים היהודיים הרבים, שנתגלו בערים הראשיות של קירינייה – קיריני, פתולמאוס, אפולוניה, טיוכירה, בארקה, בלאגראי (זאוויה בידה) וברניקי (בנגזי של היום), וכן בסביבה הכפרית ומערבה יותר על חוף הסירתים (כמו "בית המקדש" היהודי בבוריון).

קיריני הייתה מרכז יהודי חשוב ביותר (כפי שראינו גם אצל יוסף בן-מתתיהו), אשר הקשר בינה לבין היישוב ביהודה ובית-המקדש בירושלים היה הדוק. יהודים רבים הרבו לתרום לבית-המקדש והקפידו לקיים את מצוות העלייה לרגל לירושלים, שבה בנו בית-כנסת (פה המקום לציין, שאת שערי הנחושת הגדולים, המפוארים והמעוטרים של לשכת הגזית, שבבית המקדש, תרמו יהודי קיריני).

כנודע פעמים רבות סבלו היהודים שם תחת עלה הקשה של רומא בברבריה, עד כי פעם בפעם חפצו למרוד ולנתק את מוסרותם ויהיו גם המרדות ההם נסבה לדלדול קהלותיהם והריסותם ובלי ספק לא טוב מזה היה גם מצבם של יהודי רומא במרוקו, ומצבם הוטב רק בעת באה הארץ ביד הוונדלים, הם עזרו ,, כמו שהזכרנו כבר, את הוונדלים בריבם את רומא ושניהם יחד גרשו או הרומאים מן הארץ.

מזה נדע כי יהודי הארץ מצאו חופש ושלוה בחסות מושלי הוונדלים, יכלו היהודים לרכוש להם גם הם מעמד של שלטון חופשי ומדינות יהודיות עומדות ברשות עצמן בנפות אחדות במרוקו, אשר מהם נזכיר הלאה, ולא נפון כי מדינות כאלה התכוננו רק אז בעת שממשלת הרומאים שם מטה לנפול.

אמנם החבה הזאת של היהודים אל הוונדלים ופעולתם יחד נגד הרומאים, הייתה אחרי כן, בכבוש הרומאים הביצאנים את הארץ, בעוכרם, יוסטאנטינוס קיסר ביצנץ עין את היהודים במוריטאניא מפני עזרתם אל הוונדלים, שנואי נפשו.

ויבדילם לרעה מכל יתר יהודי ממשלתו, מיד כאשר לכד בליזאר את הארץ מאת הוונדלים, בערך 533 לספירה, שלח יוסטנינוס צו אל נציג עיר סאלומון במרוקו ( כנראה סאלי , להעביר פקודה בשם הקיסר על היהודים והוונדלים להמיר את דתם בדת הקאטולית וגם בתי כנסיותיהם תעשינה לבתי תפלו קאטוליות.

על הפקודה שיצאה מאת יוסטאנו – אוגוסט 535, נאלצו רבים משני העמים ההם לעזוב את הארץ ולהמלט לארצות רחוקות, ובקהלה נכבדה אחת מקהלות ישראל, היא קהלת בוריון, הביאה הפקודה ההיא תוצאות נוראות, יהודי בוריון ( בו גרדא – לוב )שהתיחשו כל כך בקדמותם כאשר זכרנו כבר, חיו מאז ומכבר גם בימי הרומאים במצב חפשי ושלטון מדיני פנימי, על ידם חסו גם תושבים אחרים מיתר הארץ.

אך בבוא יוסטניאנוס נלחם אתם עד הכניעם ואז שלח בם חרון אפו, רבים מהם נשפטו באש חיים על אשר מאנו למלא אחרי פקודתו להמיר את דתם, גם את בית הכנסת העתיק שהתפארו בו לאמר שנבנה מימי שלמה, לקח מאתם ויעשהו לבית תפלה לקאטולים. כל הסיפור הזה לקורות יהודי העיר בוריון נודע על פי הסופר הקדמון פרוקוף, ואמנם על ידי חקירותינו בזה יכולנו להתחקות ולמצוא את עקבות המאורע עד כה.

באחת מערי מרוקו שעל יד חוף הים האטלאנטי, רחוק איזה פרסאות מהעיר מוגאדור דרומה, בעיר איפראן, שעוד לעת עתה יש בה קהלה יהודית, נמצאה שם שדה קברות גדולה ועתיקה מאד מכל שדי קברות היהודים במרוקו.

הכתובת היותר עתיקה שבה, היא על קבר איש ששמו יוסף בן מימון ( 4 לפני הספירה ) שאמנם לא נוכל להבטיח באמתתה, שם ישנה עוד מערה עתיקה הנקראת " מערת המכפלה " ובה קבורים, חמישים איש צדיקים שנשרפו לקדושת ה' על ידי הנוצרים.

הדברים האלה נמסרים מפה אל פה אצל קהלת יהודי איפראן ( אופראן דהיום ) וגם רשומים על לוח בזכרונות הקהלה, והנה המלות " על ידי הנוצרים " דים הם להוכיח לנו כי רק בימישלטון הביצאנים במרוקו קרה המאורע הזה, שרק אז שררה הדת הנוצרית שמה ולא בשום עת אחרת.

אמנם גם מסדר הזמנים של קברות החצר מות ההיא יש להכיר כי הנשרפים ההם, הם הם שרופי יוסניאנו, מערת המכפלה של החמישים הנשרפים האלה נוני בשדה הקברות ההיא בתוך המצבות שזמן הכתבת שעליהם הוא, בין 540 – 640 בערך, ומזה נקל לדעת כי זמן הנשרפים שב " מערת המכפלה " היא סביב 540 פחות או יותר מעט.

על כל פנים בימי שלטון יוסטנינוס, הוכחה אחרת יש עוד לזה, על פי השויון שהננו מוצאים בדבר התיחשות יהודי העיר בוריון שזכר הסופר פרוקוף, ושלטונם החזק שהיה להם, יחד עם מסורת כזאת שישנה גם אצל יהודי איפראן עוד עד כה, הם יהודי איפראן שומה בפיהם כי אבותיהם באו מגולת עשרת השבטים ויתיישבו שם.

אחרי דורות מספר כוננו להם ממשלה גדולה אשר רדה בכל עמי הארץ תושבי החבל ההוא, המלך הראשון שמו היה אברהם האפרתי משבט אפרים ומזרעו היו מושלים שאחריו שכלם נקראו במשפחתם זאת, אפרתים, ויהי כאשר קרא להם עזרא הסופר לבוא ירושלמה, לא אבו לשמוע אליו, ובעון זה ירדה ממשלתם מטה מטה.

עד כי גבר האויב עליהם ויצק להם מאד וגם את שם משפחתם " אפרתי " נאלצות לשנות בשם " אפרייאט " היא המשפחה הנמצאת שם בעיר ההיא עד היום.

ההגדה הזאת בכלל תשוה ביחס לא מעט את המסורת של היהודים שהיו בעיר בוריון שזכר פרוקוף, ובכן מכל האמור יחד עם הקירוב שיש בין שתי השמות בוריון ואופראן, נוכל מזה לאחד את המאורע של בוריון שבדברי פרוקוף, עם דבר שריפת חמשים הצדיקים של איפראן שאולי נקראה בשם בוריון לראשונה, ושניהם מקרה אחד.

להלן קטע מהאינטרנט בחיפוש המלה " בוריון " כך שניתן לסתור או לאמת את דברי הרב טולידאנו במה שנכתב לעיל

העידן העתיק

העידן העתיק, הנו העידן הממושך ביותר ומתפרש על פני מאות בשנים, מייסודן של הקהילות היהודיות בלוב ועד שלהי ימי הביניים, עם כיבושה של לוב ע"י הקיסרות העות'מאנית בשנת 1551. עידן, שבו לוב עוברת כיבושים לרוב, וכל כיבוש נשא בחובו תמורות בחיי היהודים, שהטביעו את חותמם על גורלם. לחילופין, גורל היהודים השתלב בקורותיו של כל כיבוש עם השפעות גומלין ביניהם.

מסורות על קדימותו של הישוב היהודי בלוב

במסורות הרווחות בחלק מהקהילות היהודיות בלוב, המסתמכות גם על קביעות במקורות היהודיים וממצאים ארכיאולוגיים, מייחסות את ראשית קיומן בלוב בתקופה עתיקה מאד. המסורות המקדימות ביותר מתייחסות לימי שלמה המלך (המאה העשירית לפני הספירה), בהגעת יהודים לחופי לוב יחד עם הצורים והצידונים (הפיניקים) כיורדי–ים. יהודים שסייעו בידם של הצורים והצידונים לספק לבית המקדש עצי מור וקטורת בשמים ("אושק", "עוד-קמארי"). דבר הבא לידי ביטוי, במסורת הרווחת אצל יהודי בוריון (בו-גרדא), הטוענים שאבות אבותיהם הם אלו, שדאגו לברבורים המפורסמים אשר עלו על שולחנו של שלמה המלך, והובאו מבוריון, שבמחוז סירת' בארץ ברבריא (לוב).

הסופר הביזנטי פרוקופיוס, שהיה מזכירו ואיש סודו של הכובש הביזנטי ליצ'רו כותב: "כאשר נכבשה העיר בוריון, שבמחוז סירט (בלוב) הראו לי יהודי המקום בית-כנסת קדום, שנוסד לפי המסורת שבידיהם, בימי שלמה המלך"(1).

עפ"י מחקריהם של אנתרופולוגים מאוניברסיטת מודנה (איטליה), הגירת היהודים ללוב החלה עוד בימי הפיניקים בעלי בריתו של שלמה המלך. הפיניקים יחד עם יורדי הים של שלמה המלך, פשטו למקומות שונים בארצות הים התיכון והתיישבו בהם. בין היתר, בנו את העיר ישינה באזור הסירת' שבלוב. ישינה נזכרת גם בימי השלטון הרומי בלוב ונקראת יודיארוס אוגוסטה, כלומר הישוב היהודי על שם הקיסר אוגוסטוס

הספר דור התמורה הוא המסמך האתנוגרפי הראשון בעברית אודות ח״ הדת, המשפחה, הקהילה והעדה של ׳וצא׳ מרוקו ותוניסיה במפגשם עם החברה הישראלית הוותיקה. לפנינו מהדורה מעודכנת ומורחבת של הספר, הכוללת פרקים חדשים המלמדים על הדור הצעיר שגדל בארץ, על מגמות בדתיות של ׳וצא׳ המזרח ועל חזרתם המרגשת של ׳וצא׳ האי ג׳רבה לביקור כתיירים בארץ הולדתם.

הספר, שראה אור לראשונה במכון בךצבי לחקר קהילות ישראל במזרח, מדגיש את חיוניות תרבות ׳וצא׳ ארצות המזרח שלא הפכו ל״דור מדבר״ כפי שתוארו תכופות על־יד׳ פקיד׳ קליטה והוגים אידאולוג״ם. למרות מצוקות ההתערות ותכתיב׳ הקולטים לעיצוב מחדש של תרבותם, נשתמרו מסורות רבות מח״ העבר. כך התעשר פסיפס התרבויות של החברה הישראלית. פרקי דור התמורה מחזירים את הקוראים לתקופה דרמטית בקליסת העלייה ההמונית של ׳וצא׳ צפון־אפריקה במושבי העולים ובעיירות הפיתוח. על סמך תצפיות אנתרופולוגיות לאורך זמן בוחנים המחברים את נסיבות ההתמודדות ואת התמורות שחלו בתח1מי חיים שונ^ם של היחיד והציבור משנות ה־60 ועד השנים המאוחרות יותר.

משה שוקד ושלמה דשן הם פרופסורים לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. עבודותיהם במשותף ובנפרד הניבו ספרים ומאמרים רבים בנושאי העלייה והירידה, ובחקר מיעוטים חברתיים בישראל ומחוצה לה.

יד בן צבי

נר המערב – תולדות ישראל במארוקו

קורותיהם ומאורעותיהם, מצבם ומעמדם במדינה, תכונותיהם ואורחות חייהם ומנהגיהם, דברי ימי יחוסם והשתלשלות משפחותיהם, תולדות הרבנים, החכמים, ואנשי שם שהיו בקרבם, זכרון לפעולתם הציבורית, המדינית והרוחנית, שרידי זכרונות קדומים של קהילות שונות במארוקו, מימי ראשית יישוב ועד הזמן הנוכחי

חובר על פי מקורות נאמנים וכתבי יד רבים ושונים

מאת הרה"ח הגדול מו"ה

יעקב משה טולידאנו

איש טבריה ת"ו

בהוצאת – הספריה הספרדית מכון בני יששכר

ירושלים

אני מבקש לציין דבר חשוב

כל הספרים המפורסמים בשרשור הזה, נמצאים פיזית בספרייתי הענפה  

On l'a parfois comparé à Ray Charles, en ver­sion orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la tra­ditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulière­ment ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs syna­gogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.

 C'est à cette antique tradition et au rabbin David Bouzaglo qui lui a véritablement donné ses lettres de noblesse, que ce livre est consacré. L'auteur a mené durant deux ans une enquête sur ce que fut le parcours de vie de ce maître auprès de ceux qui l'ont connu ou de ceux qui ont été ses compa­gnons ou ses disciples.

Victor Malka est écrivain et journaliste. Il est pro­ducteur à France Culture et a longtemps enseigné a l'universite Paris-X Nanterre et a HEC

LES EDITIONS DU CERF

רוב הפיוטים שהתחברו לאירועים אלו עדיין בכתובים או נדפסו על עלים בודדים, או נשארו כמסורת שבעל פה. במאמרו של יששכר בן עמי " שירי ההילולה והזייארה ", ליקט משירים אלו בעברית ובערבית, תרגמם וביארם והקדים להם מבואות. זה קצת מנושא רחב יותר שהוא מטפל בו, מנציחו מעולם הנשייה.

התעניינות ביהדות צפון אפריקה ובעברה בעיצומה והמחקר עדיין בראשיתו. גם בקווים כלליים הסתום מרובה על המפורש, לעומת גלויות אחרות. ראויה יהדות זו לבמה מדעית משלה, שתהווה מקור להפצת מידע, לעידוד תלמידי חכמים וחוקרים לעסוק בנושא מהיבטיו השונים ולפרסום מפרי רוחם.

אני תקווה שקובץ זה יהווה פתיחה לקובצים נוספים אשר יבואו בהמשך בע"ה.

ע"ה משה עמאר.

עלייה מתוך הכרה – מרדכי מוריוסף – לזכר חברי וגיסי רבי שאול זיו – אזייאני – זצ"ל.

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה נכחדו לדאבוננו רבות מהקהילות היהודים באירופה. קהילות אחרות שם ובחלקי תבל האחרים סבלו רדיפות קשות והתנכלויות מידי הנאצים יימח שמם ומידי עושי דברם בארצות הכיבוש ובמדינות החסות בצפון אפריקה.

קהילת יהודי מרוקו הייתה אולי היחידה שלא סבלה מהתנכלות הנאצים ושליחיהם בזכות מדיניות נבונה ואוהדת שנוהלה על ידי בית המלוכה המרוקאני בראשות הסולטאן מוחמד החמישי ייזכר לטוב, אבי המלך הנוכחי חסן השני יר"ה.

שנת 1942 הייתה, אפוא, שנת מפנה בחיי יהדות מרוקו – חודש נובמבר של אותה שנה נחשב לחודש הגאולה והישועה לקהילה זו.

רוב יהודי מרוקו נחשבו לבני חסות של בית המלוכה. מעטים הצליחו לרכוש לעצמם נתינות או אף אזרחות של מעצמה זרה מאלו שהיו בקשרי ידידות עם מרוקו – כגון : צרפת, ספרד, פורטוגל ואנגליה.

מצב דומה שרר בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני – 1915 – 1917. בשלהי תקופת שלטון זו זכו יהודי ארץ ישראל להכרה המעט דתית לפי חוק הקפיטולציות לפיו מיעוטים שונים זכו להכרה כמיעוטים דתיים. הכרה זו באה לידי ביטוי בהענקת אוטונומיה בענייני דת, אישות וקבורה.

קפיטולציות (מלטינית: Capitula – כניעה תחת תנאים מסוימים) הוא שם כולל לזכויות מיוחדות של אזרחי מדינות (בדרך כלל מדינות אירופה וארצות הברית) בשטחן של מדינות אחרות באסיה ואפריקה (בסין נהנתה גם יפן, כמו מדינות אירופה וארצות הברית, מזכויות הדומות לקפיטולציות).

בתולדות המזרח התיכון משמש המונח קפיטולציות כשם לזכויות שהשיגו מדינות אירופה וארצות הברית לאזרחיהן שהיו בתחומי האימפריה העות'מאנית. הקפיטולציות כללו, בין היתר, פטור ממסים מסוימים, והחרגה של האזרח האירופי מסמכות השיפוט של בית המשפט העות'מאני.

אזרח של מדינה אירופית, שהיה לה הסכם מעין זה עם האימפריה העות'מאנית, היה נשפט בדרך כלל אצל הקונסול של מדינתו בתחום מגוריו. יתר על כן, סכסוך משפטי בין אזרח אירופי לבין אזרח עות'מאני היה מתברר בפני פורום מעורב, שכלל את הקונסול של מדינת האם של האזרח ושופט מטעם השלטון עות'מאני.

חסותו של בית המלוכה המרוקאני הייתה כפי שיראה להלן יתרון ליהודי מרוקו. כבני חסותו של הסולטאן מוחמד החמישי, נהנו היהודים מהגנת בית המלוכה, דבר שמנע ממשלת וישי גרורת גרמניה והמשטר הנאצי בגרמניה לפגוע ביהודים.

הגרמנים שלא יכלול להקים במרוקו מחנות כפייה והגליה כפי שעשו באלג'יר ובתוניס, לחצו על ממשלת ויש לקבוע אץ יום 17.11.1942 ליום פרעות ביהודי מרקו וממשלת וישי אכן נכנעה ללחץ זה.

יהודי מרוקו, מודעים למר גורלם, המתינו בדריכות ובחרדה לגזירות שנועדו ליום זה, ואולם בחסדי השם יתברך באו רווח והצלה ליהודים עם פלישת הצבא האמריקאי בפיקודו של הגנרל קלארק שנתבצעה שבעה ימים לפני כן, דהיינו ב – 10.11.1942.

הלישה האמריקאית וניצחונם המהיר בצפון אפריקה ממרוקו ועד מצרים שינו את פני המלחמה וסייעו להצלת יהודי צפון אפריקה – כמו גם להקלת המתח ביישוב היהודי בארץ ישראל. שחרור צפון אפריקה ומרוקו מאימת המגף הנאצי בא בעת ובעונה אחת עם החלפת השלטון בצרפת.

התרחקות המלחמה מחופי צפון אפריקה והשקט היחסי /שבעקבותיה הפך את צפון אפריקה לאזור מקלט לפליטים היהודים ולחלק משרידי השואה.

לצערי לא זכינו לראות בכתובים תיעוד על תפקידה של קהילת יהודי מרוקו בעזרה לקליטת נידחי ישראל ופליטי שואת אירופה אשר הגיעו אליה. על פי השמועה חלק ניכר מפליטי השואה חששו מטילטול לצפון אפריקה ולכן סירבו להישלח לשם אולם אלה שהעזו גילו להפתעתם את יהדות מרוקו בעוזה ובהדרה.

יהודי מרוקו קיבלו את פליטי השואה כאחים וקלטו אותם מיד בקהילה ובחייה התוססים בכל התחומים, ואף סייעו להם בפרנסה ובכלכלה והיו אף פליטים שהתחתנו עם משפחות יהודיות מקומיות.

מעניים לציין שבאותה עת לא עלתה על דל שפתיו של איש מיהודי מרוקו ומיהודי אירופה שהתערבו בחיי הקהילה המרוקאנית, שאלת ההפרדה בין ספרדים לאשכנזים, אלא מיד הוסרו המחיצות, הגולה והפזורה ולבבות היהודים נפגשו באחווה ורעות, כפי המסורת היהודית ומידת הכנסת האורחים הטבועה בקרב בני קהילה ברוכה זו.

במאי 1945 עם סיום מלחמת העולם השנייה מנה היישוב בארץ ישראל כשש מאות אלף נפש לעומת  מיליון וחצי ערבים. ממשלת מנדט הבריטי את עליית היהודים לפי " סרטיפיקאטים " וכך לראשונה הועברו כשישים סרטיפיקאטים עבור שלוש קהילות היהודים הגדולות שבצפון אפריקה – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה .

לאחר מיון שכלל בדיקה רפואית ומבחנים מקצועיים חתמו היהודים שזכו לסרטיפיקאטים אלה על התחייבות לחיות בארץ, בהתיישבות חקלאית ובעיקר בקיבוצים. יצוין כי בין המאושרים שזכו בסרטיפיקאטים היו חניכי תנועות ציוניות.

למרות המספר המזערי של העולים בזכות הסרטיפיקאטים, העלתה אותם הסוכנות בקבוצות קטנות. כך נקלט הגל הראשון בקיבוץ בית אורן על הר הכרמל, שהיה אז קיבוץ צעיר בעל יכולת קליטה מוגבלת לקבוצה זו.

הקבוצה השנייה נקלטה אפוא בקיבוץ בית השיטה שבעמק יזרעאל. שניים מבעלי הזכות הגדולה להתנחל בארץ אבות הינו חרבי וגיסי רבי שאול בן הרב עמרם אזייאני זצ"ל ויבל"א כותב הטורים.

כבן שלושים היה שאול, בעלותו ארצה נצר למשפחה ענפה ומכובדת, משפחת רבנים וגדולים בתורה, ומשלח ידו היווה עבורו מקור גאווה שכן היה זה אז כהיום משלוח יד נדרש לארץ צעירה ולמדינה בהתהוותה. שאול היה חקלאי ובוטנאי מלומד.

עיסוקו בשטח זה גרם לו ולחבריו הנאה וסיפון הן בבחינת " יגיע כפיך כי תאכל…." והן מעצם התרומה שבהעשרת נופה הצמחי של ארצנו הנבנית. ואולם בכך לא הסתפק ומכוח גירסא דינקותא, התמיד וחקר ותרם רבות לחקר המורשת התרבותית של יהדות מרוקו.

אחרי פרק זמן קצר שבו עבד בקיבוץ בית השיטה עבר שאול תקופה של כשנה לכפר סבא ומשם עלה לירושלים שלשיחרורה לחם במגרת חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, ובה גם זכה להגשים את חלומו – להוסיף לה מיופי הפרחים ולהעשיר את צמחייתה.

בעיצומה של עבודת מחקר ענפה על מורשת יהדות המגרב ויהדות מרוקו בפרט נלקח שאול מאתנו בטרם עת.

בשמי ובשם משפחתי אנו מודים ומברכים את אלה שסייעו להקים לו " יד " בקובץ זה, כל אחד לפי כבודו ומעלתו.

יחידים ומיוחדים ה"ה משה גבאי, חברו לעלייה ולקיבוץ, יו"ר המועצה הדתית בבאר שבע ויועץ שר הדתות עד שנת 1981, וכן הרב משה עמאר שליט"א, ידידו החוקר והמלומד.

יבואו כולם על הברכה.

סוף הפרק – עלייה מתוך הכרה – מרדכי מוריוסף – לזכר חברי וגיסי רבי שאול זיו – אזייאני – זצ"ל.

חכמי המערב בירושלים – הרב שלמה דיין

שיר לכבוד ירושלים 

לנועם יה לעם עני. סימן שלמה דיין

עורי ציון עורי

עורי ציון עיר חמדתי

התנערי, התנערי, התנערי

התנערי מעפר קומי

שלומך דורשים בניך ידידיך

נושקים עפרות זהב פוך אֲבניך

האירי להם פניך, בשלומך ירושלים

למעונך שובי החישי פעמיך

תתני כתם פז עטרת לְרֹאשַיִךְ

תעדי משכנותיך, ארמונות ירושלים

מה יפו ברגלים נסיכיך

כהנים בעבודת אל ואוּריך

לוים נגנו שירַיך, שבחי ירושלים

השיבי בניך אל יריעותיך

יֵשבו נער וזקן בחוצותיך

בשרי לעדריך, לחים בירושלים

דַּיָּנִים יִשְׁפְּטוּ צֶדֶק בִּשְׁעָרַיִךְ

אֵלִיָּה יְבַשֵּׂר טוֹב עַל חוֹמוֹתַיִך

אֹמֵר מָלַךְ אֱלהַיִךְ, גָּאַל ה' יְרוּשָׁלַיִם

שלמה דיין ס"ט

1 – הקדמת המחבר והעורך בעזר משד"י חלקית.

בעודני עול ימים טמון בחיק הילדות, אהבה רבה לחכמים וצדיקים נשבה בלבי, יקדה בעצמותי והזרימה רוח חיים בדמי. דמויות ההוד והפאר של אדירי התורה וגדולי המעש, עמדו תמיד בין עיני, ואליהם נסעו מורשי לבבי. נפשי נכספה גם כלתה להסתופף בצילם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהתאבק בעפר רגליהם.

בכל עת שהייתי רואה את אחד החכמים מתהלך בחוצות קריה, לבי נתמלא רגש של כבוד, יראה ואהבה. רגלי רצו כאיילות להקביל את פניהם, ובחרדת קודש נשקתי את ידם, והתברכתי מפיהם. ותהי לשלל נפשי באהבתם, ואצורה בחבלי חיבתם.

עיני, עיני ילד קטן רך בשנים, היו מביטות בערגה ובכמיהה לנועם פניהם המזהירים והמאירים מאור תורה, חכמה ויראה. בהערצה לוויתי את צעדיהם, ובמבט טהור הבטתי בתכונותיהם הטובים, בפשטותם בהליכותיהם הישרות, במידותיהם האצילות ובעדינות נפשם.

צלליהם של רבותינו וחכמינו ליווני והעסיקו את רעיוני ומחשבתי. לשמע תפילותיהם הטהורות והזכות, וקול תורתם ומוצא פיהם, עיני ברקו משמחה. בשומעי מפי השמועה של אורח חייהם ממעלות המידות ומפרפראות חכמתם, אגלי טל תחיה אפפוני כתרוני, עד כי נתמלאתי אושר והתעדן בדשן כליותי.

עשתונותיי ורעיוני רחפו למו למרחקים, ובעיני רוחי הייתי מביט לשנות דורים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. דורות קדומים של אישים, אראלים ותרשישים, עברו חלפו בעיני רוחי כחוט השני, וחן ערך הודם, הדרם ותפארתם, האירו נתיבתי.

דברי הימים וחקר ימי צבאם של רבותינו חכמי המערב, נפשם בארץ החיים. היו מעודי לשעשוע נפשי בימי גולמי, ואף כי אחרי שרוח הבגרות זרח עלי והחל לפעמני.

וכל זה ייזקף לזכותם של אנשי מידות, ונשי לפידות, מוכתרים במידות חמודות, עשר ידות. אשר בילדותי זכיתי והסתופפתי בצלם ובצל קורתם. להם אשלם תודות. זכרם בספר הזיכרון יוחק. ושמם הטוב חרוטים הם על לוח לבי לעד.

בפרט מן הפרט אעלה על אר"ש יצועי, את זכרו הטוב של מור זקני אבי אמי, איש צדיק תמים, הולך את חכמים, גומל חסדים טובים למאות ולאלפים, עם החיים והמתים, אשר היה הרוח החיה בחברת חסד של אמת, בעיר מולדתינו טיטואן יע"א.

והוא משרי הנצבים, המשכימים ומעריבים, כליל לאישים, משמח אלקים ואנשים מנעוריו. וכהנה רבו אשוריו, כבוד הרב שלמה עקריש בן כבוד הרב ברוך ז"ל ( אמו הכהנת צדק רבת המעלות מרת לונה לבית נהון נ"ע. ומסטרא דנקובא היא ממשפחת רם גאו"ע, עט"ר, נר המערבי, סבא דמשפטים, הרה"ק המלוב"ן, אדמו"ר רבינו יצחק בן וואליד זצוקלה"ה וזיע"א. ….

ולכן נקרא ארץ ישראל מערבה כי שכינה במערב ולכן תראה דאנשי קדש המערביים הי"ו באים ממרחק לדור בארץ הקדושה, ה' צבאות יגן עליהם, כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'

הגאון רבי חיים פלאג'י זלה"ה בספרו ארצות החיים שער ד'.

בשם " מערבים , יכונו יהודי מאורו, אלג'יריה, טוניס ולוב. את שלושת האחרונים יקראו בשם " המערב החיצון " ומרוקו בשם " מערב הפנימי ", ובשם זה מכנה הרב חיד"א את מרוקו בספרו שמות הגדולים.

הרב הגאון רבי דוד בן שמעון זצ"ל

הרב צוף דב"ש תקפ"ו – תר"מ . 1826 – 1880

תפארת בית דוד.

הרב צוף דב"ש זצ"ל נולד בשנת תקפ"ו – 1826 בעיר רבאט שבמרוקו, לאביו הצדיק ותם הדרך כבטד הרב משה ז"ל ולאמו הצדקת מרת דיליסייה .

הערת המחבר

 את שם אביו ואמו, ידעתי מתוך כתב עדות שכתבו חכמי רבאט. והרב רפאל אהרן בן שמעון שלח אותה להרב הגאון דוד צבאח זצ"ל בעהמ"ח " שושנים לדוד ", כמו כן באחד משיריו מציין הרב דב"ש בראש השיר זימן אני דוד בן משה.

הערת המחבר.

העיר רבאט שבמרוקו, עיר המלוכה ובירת הארץ. נוסדה במאה הי"ב על ידי האלמואחדים מול העיר סאלי. לרבאט עצמה הגיען היהודים הגולים מספרד בשנת 1492 והפכה להיות לאחד הנמלים החשובים להורדת הגולים ליבשה.

רוב הקהילה היהודית בעיר זו, הייתה מורכבת בעיקרה מסוחרים אמידים בעלי רמה תרבותית ונוסח חיים מעודן. ליהודי רבאט היו קשרים הדוקים רוחניים תרבותיים ומשפחתיים עם היהודים שבקהילות האמבורג, אמסטרדם ולונדון, דבר אופייני גם לקהילות היהודיות שבנמלים האחרים, כגון, טיטואן, סאפי, אגאדיר ומוגאדור.

היהודים ברבאט שמרו על אורח חיים דתי כביתר ערי מרוקו. ואף הייתה תקופה שרבאט וסאלי הסמוכה לה, ערכו כעין תחרות סמויה למי משפט הבכורה במלומדים וחכמים. קהילת רבאט העמידה מתוכה במשך התקופות השונות, גדולי תורה ויראה, אשר רישומם ניכר בפסיקה ההלכתית, בישרה, בפירושי התלמוד והקבלה

מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים

פתגם מצרי

كلب سايب ولا سبع مربوط

כאלב סאייב ולא סבע מרבוט

מוטב כלב חופשי מאשר אריה קשור

מוטב לחיות חיים עלובים ( חיי כלב ) אך חופשיים, מאשר לחיות חיים טובים אך נטולי חופש

פרק האדם והחברה

פתגם כלל ערבי

لا يستقيم الظل إذا اعوج العود

לא יסתאקים אל ט'יל, איד'א אעאג' אלעוד

אין הצל יכול להיות ישר, אם המקל הוא עקום

לא ניתן להסתיר מעשים רעים.

לא ניתן לחפות על מגרעת או על מום

אמרות אחרות

אהבה ושיעול אין לנעול במנעול – חנניה רייכמן, פתגמים ומכתמים

האהבה והחטוטרת אי אפשר להסתיר – תנניה דהאן, אוצר הפתגמים על יהודי מרוקו – 1331

אפילו נוף הארץ נשתנה. נעלמו האריות והפילים ושאר חיות, שהיו מצויות שם לרוב. האוכלוסייה למדה לגדל עצי פרי וצמחי תבואה ותעשייה, שלא היו ידועים בארץ. הרומאים עודדו את פיתוח ענף הזית והגפן.

שרידיהם של בתי בד מימי הרומאים עוררו כעבור מאות בשנים את הצרפתים לנטוע בתוניסיה עצי זית ולקוממם את תעשיית השמן. גם יוסיפוס פלאוויוס ( מלחמות ב טז, ד ) מוסר, שתבואת הארץ יוּצאה לרומי, להזין את המון העם שתבע " לחם ומשחקי קרקס ;

את תאוותו למשחקים סיפקו האריות הלובים המפורסמים, שנשבו ונשלחו לרומי, עד שהושמדו כליל מן האזור.

במשך התקופה התחוללו תמורות גם בניהול השטחים שהיו כפופים במישרים לשלטון הרומי. לכתחילה חילקוה לארבע פרובינציות, ולאחר מכן לשמונה. במרוצת הזמן צורף לספרד מחוז אחד, שנקרא טינגיטאנא ( מחוז תנג'ה ) והוא חופף את השטח שנפל בחלקה של ספר בשנת 1912.

הארץ פרחה ושיגשגה וקסמה לשבטי הגותים, שהציפו את איטליה וספרד. בשנת 429 עברו הוונדלים הגרמנים את מיצרי גיברלטר, ולאחר קרבות שנמשכו עשר שנים, ( קרתיגני נכנעה בשנת 439 ), ושבהם נתקלו רק בהתנגדות מועטה מצד הרמאים, נפלו בידיהם האזורים הפוריים והמיושבים ביותר של הארץ, שלהם בעיקר לטשו עיניהם.

ולאחר שנאחזו הוונדלים בארץ עלו להתקיף משם בעזרת הצי את המטרופולין הרומית, נחתו בחצי האי האיטלקי ופלשו לרומי בשנת 455. שני שבועות נמשכו מעשי הביזה המפורסמים ביותר בדברי ימי עולם, אבל משום ההבטחה החגיגית שהבטיח האפיפיור גֶנְסירך מלך הוונדאלים לא פגעו באדם ולא שלחו אש בבניינים ובמונומנטים.

מתוך ויקיפדיה לנוחיות הגולשים

בית תלמי היה שושלת מלוכה הלניסטית ששלטה על מצרים. תקופת שלטונם מוכרת בספרות בשם תקופת מצרים התלמיית. השושלת שלטה במצרים במשך כ-300 שנה, מ-305 לפנה"ס עד 30 לפנה"ס.

תלמי הראשון, מייסד השושלת, היה אחד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול ומקדוני במוצאו. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס, הוא מונה לנציב (סטראפ) מצרים, ובשנת 305 לפנה"ס הכריז על עצמו כמלך מצרים ונטל את השם "סוֹטֵר" (מילולית, מושיע). המלכה האחרונה לבית תלמי הייתה קלאופטרה השביעית, שנודעה כמאהבתו של יוליוס קיסר ומאוחר יותר גם של מרקוס אנטוניוס. קלאופטרה הצליחה לשמור על עצמאותה של מצרים, אך התאבדה לאחר תבוסתו של אנטוניוס בקרב אקטיום (31 לפנה"ס) וניצחונו של אוגוסטוס. לאחר מותה הסתיים שלטונו של על בית תלמי, ומצרים הפכה לפרובינקיה רומית.

(הערה: כל התאריכים הם לפני הספירה, אלא אם כן צוין אחרת)

אל חלקו המערבי התחילו פולשים הרומאים, שהחריבו בשנת 146 לפני הספירה הנוצרית את המטרופולין הפיניקית, ולפי המסופר חרשו את עיי מפלתו וזרו עליהם מלח. מעתה באו שבטי הברברים, שהיו עד כה כפופים לפונים, תחת עול רומי. לא כל המלכים וראשי השבטים הברברים שמרו אמונים לרומי ; היו שהתקוממו וניסו לפרוק עולם.

התקופה הרומית-ביזאנטית

בשביל רומי לא הייתה אפריקה שטח של התיישבות, ומועט ביותר היה מספר הרומאים שישבו כאן ישיבת קבע. ובכל זאת הצליחו להחזיק בכל השטחים עד שנת 429 לפני הספירה הנוצרית, כלומר באזורים מסוימים, כגון קרתיגני – למעלה מחמש מאות שנה, ובאחרים, שנכבשו ונכנעו בפרק זמן מאוחר יותר, ולפחות כארבע מאות שנה.

בזמן הכיבוש עדיים מצויים היו בחצרות המלכים הברברים ספרים בשפה הפונית, בה נוסחו מסמכיהם הרשמיים, וסימנים פונים נטבעו במטבעותיהם. אולם לאט, לאט התחילו מתבלטים השינויים בתרבותה החומרית והרוחנית של הארץ.

• הוקמו ספריות ציבוריות, ובערים הגדולות נפתחו בתי ספר שבהם הרביצו תורתם משפטנים, בלשנים ופילוסופים. נסללו כבישים, הוקמו מקדשים, תיאטראות וקרקסאות, שחורבותיהם מעוררות עד היום את תמיהתם של רואיהן בצורתם ובגודלם.
•  
•  "אם מבקש הולך לבתי תאטריות ובתי קרקסאות ואם מבקש הולך לבתי כנסיות ובתי מדרשאות" (שמות רבה, פרשה ס"ז, סימן ג')
• "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים מימי לא נכנסתי בבתי תאטראות ובתי קרקסאות של אומות העולם ושחקתי עמהם ואעלוז מפני ידך בדד ישבתי" (איכה רבה, פתיחתות ג')
• "התחיל העבד אומר שמא אצל בסילקי או אצל בית המרחץ או בצד תאטרון" (מדרש תנחומא, פרשת חיי שרה, סימן ג')