מורשת יהדות מרוקו

השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון

" גלי – אלפא " תקשורת בע"מ

תשנ"ב – 1992

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בנימים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

אהוד מיכלסון מחבר הספר, הוא עיתונאי וחבר מערכת " ידיעות אחרונות "

החתונה במוגדור –פואמה –  אשר כנפו – דוד בן שושן

אצווירא, קריה של אומנויות.

פרופסור חיים זפרני

אצווירא היא מטרופולין צעירה השוכנת בדרום מרוקו לחוף הים, צעירה מאחיותיה הצפוניות (פאס, מכנס, טטואן, רבאט, סלה), ובת שנייה של חבל הסוס (Souss) ושל הקריה-האם מראכש.

למרות ההיסטוריה הצעירה שלה, אצווירא הרוגשת והרועשת בפעילויות רבות ושונות, נטלה חלק בייעוד הגדול של יהדות מרוקו ושל האימפריה השריפית, זאת בשל התפקיד הרם שהיה לה בפתיחת המדינה כולה בפני העולם החיצוני, ובשל השפעתה הכלכלית והתרבותית באמצעות"תוזאר אס סולטן" הלא הם סוחרי הסולטאן שישבו בה.

״תוזאר אס סולטן״ לא היו רק סוחרים, קרי, מייבאים ומייצאים סחורות מקומיות ומוצרים של בעלי-המלאכה במרוקו, כי אם אנשים שהשתייכו לקטגוריה זו של"האדם החכם", איש העסקים המלומד( בעל מלאכה מלומד גם הוא שייך לקטגוריה זו ), המבקש כל חייו להשיג לא רק את העושר אלא גם את החכמה.

המלומד־איש העסקים מאצווירא, זה שנודע בשתי המאות האחרונות, גם לו אותו פרופיל אינטלקטואלי ואותו גורל ספיריטואלי כמו לעמיתיו הוותיקים יותר, בני דורו מפאס, מכנס, תטואן או מראכש. לעתים קרובות הוא היה תלמידם היוצק מים על ידם ולפעמים מורם ורבם בתחומים וענפים שונים כמו בשירה העברית או ביצירה הלירית בערבית המדוברת או בעיסוק במוסיקה האנדלוסית הקלאסית והעממית.

ברצוני להזכיר כאן כמה דמויות מהוללות שהכרתי בעצמי בילדותי, ואשר שמרתי מהן זיכרון נפלא ומרגש. אלו דמויותיהם של מוריי לתלמוד ולמדרש, רבי דוד עטר ורבי פנחס אביצרור. אלו של רבי אברהם בן שושן ורבי דוד כנאפו.

אלו של הסבים שלי, רבי מאיר זפתי ורבי אברהם בן דוד-ויוסף, גם הם מוריי וגם הם בקיאים בתלמוד ומקובלים. אלו של הפייטנים־המשוררים הגדולים, רבי דוד אלקיים ורבי דוד יפלח. שני פייטנים אלה וכן אחרים ידעו לשמר להעשיר וללמד את הפיוט ואת השירה ולהעבירם כירושה מוסיקאלית שהיא אמנם בת אלף שנים, אבל עדיין נוכחת בזיכרון ובלב היהודי-מגרבי.

רבי דוד יפלח, ׳ שיך דוד ׳ ה״ממונה״ על הקהילה, היה האמן הגדול של המוסיקה האנדלוסית. עמיתיו היהודים והמוסלמים הכירו וקבלו את מומחיותו. רבי דוד אלקיים היה בעל מלאכה ואמן, נגר במקצועו, רוקע, שרטט וצייר.

כתבי היד הרבים, השירים, הכתובות והיצירה הלירית שלו המכונסת בדיוואן ״שירי דודים״, הם יצירות מופת בגלל הקליגראפיה הנהדרת והאיורים הרבים שהוסיף להם לעתים קרובות.

אוסף הכתובות המוצג בקובץ זה בצורה מעוררת כבוד מסייע לנו להכיר יותר עולם שנעלם ואיננו, ויחד עם זה תורם הוא להתעוררות מודעות של חיפוש אחרי הזיכרון והזהות הקשורים בעולם זה. המפעל ראוי לשבחים ואני מייחל לכך שגם אחרים יוציאו אל הפועל מפעלים דומים שיחשפו בפני העולם את העושר והגיוון של פני המורשת התרבותית של יהדות המגרב בכלל ושל מוגדור אצווירא בפרט.

פאריס, 24 לינואר 2002

חיי היהודים במרוקו-מוזיאון ישראל 1973

גם לאחר שנבחר נושא התערוכה לא פסקו הלבטים, שכן היה צריך להחליט על נושאי הפרקים המוצגים והיקפם ולקבוע את סדרם. לצערנו נאלצנו לוותר על נושאים רבים, מהם מעניינים ביותר, כמו, למשל, ״אלפיים שנות יהודי מארוקו״, הואיל והמדור לאתנוגראפיה במוזיאון אינו עוסק במחקר היסטורי, ואין בידו להציג תעודות שעדיין לא פורסמו. גם לא נמצאו המיסמכים להמחשת פרקי־ היסטוריה חשובים, כגון חלקם של היהודים בהובלת הזהב, בספנות ובכּארטוגראפיה בימי־הביניים ובתקופת הרניסאנס.

נושא מעניין אחר שצריך היה לוותר עליו הוא החיים בצוותא של יהודים וערבים — על־פי־רוב מגע יומיומי של אחווה וידידות, למרות הרדיפות וההשפלות. המנהג לעלות לרגל לקבריהם של צדיקים משותפים, השתתפותם של נכבדי המוסלמים בהלוויות רבנים, המסורת הנאה של ביקורי מוסלמים אצל יהודים בערב ה״מימונה״ — לכל אלה לא נמצאו תעודות ותצלומים באיכות נאותה ובמידה מספקת כדי מדור נפרד, וניתן להם ביטוי חלקי בלבד בפרק ״היהודים בעיני ציירים צרפתים״ דווקא.

לעומת זאת נעשה נסיון לרכז חומר תיעודי רב לתכנית האור־קולית, שנועדה להשלמת התערוכה בכל התחומים שלא עלה בידנו להמחישם בתצוגה, ובראש וראשונה תולדות העדה וחייה הרוחניים והחברתיים. הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית באה לעזרת המוזיאון בתחום זה, ופטרה את עורכי התערוכה מן החובה להראות גם את התעודות ואת הספרים, ותציגם באולמות הספרייה הלאומית.

מכאן, שהרשימות והתמונות בנושאים אלה המו­באות כאן אינן אלא בבחינת תיאור רקע למערכות־החפצים, המהוות בסופו של דבר את נושא התערוכה. מכאן גם חוסר־הפרופורציה, לכאורה, בין גודל הפרק על יצירות־הרוח, שמוקדשים להן — נוסף על מאמר־המבוא — ארבעה עמודים בלבד, ובין גודל הפרקים על המלאכות ועל התלבושות והעדיים.

ומעניין לעניין באותו עניין: הפרק על הציור הוא סוגיה בפני עצמה, שכן הוא מובא כאן אך ורק בשל היותו בבואה נאמנה של חיי היהודים במארוקו. יש לראות בו אפוא כלי־עזר להמחשת דמות היהודי כפי שהצטיירה בעיני ציירים צרפתים במאה הי״ט ובתחילת המאה הכי, ולא פרק על אמנות יהודית.

גם בבחירת המוצגים והתמונות קבע לא במעט סוג החומר שאפשר היה להשיג: עמדנו להציג חדר־אורחים בסגנון בריטי או צרפתי בבית עשירים, חדר הרווח גם בארץ בבתי אמידים מיוצאי מארוקו, בצד סאלון בסגנון הערבי־המארוקאני.

אלא שחדרים אלה, כמוהם כשאר החפצים מבתיהם של עירונים עשירים, אין לקבלם בהשאלה, שכן רובם עדיין בשימוש או נמכרו לסוחרי־עתיקות בפאריס ובלונדון, ולכן מן הדין היה לוותר על הצגתם. ויתור זה אף תאם את מגמת המוזיאון להתרכז בעיקר בדפוסי־חיים שאינם עוד, או הולכים ונעלמים, ואלה הרי לא נשמרו בדרך־כלל בבתי העשירים.

זו גם הסיבה לייצוג המועט יחסית שניתן ליהודי הערים, החיים בסגנון אירופי זה שניים—שלושה דורות, ולמקום הנרחב שהוקדש ליהודי הכפרים — ובעיקר ליהודי האטלאס — שאינם אלא כ־10% מן האוכ­לוסייה היהודית על־פי כל האומדנים.

תערוכה אתנוגראפית של עדה בישראל אינה ככל תערוכה, שכן אין מציגים בה מוצגים המגיעים למוזיאון כאוסף שלם, כי־אם חפצים שנאספו ממקומות רבים, בעיקר מבתים פרטיים, ולכן אין לדעת עד הרגע האחרון אם יתווספו עוד מוצגים.

לפיכך אין אפשרות להכין קטלוג במלוא מובן המלה, אשר ישקף נאמנה כל פריט בתערוכה, שהרי קטלוג מעין זה יש להכין לדפוס חודשים רבים לפני התערוכה. מכאן, שההתאמה בין הפרסום שלפנינו ובין התערוכה היא רק בחלוקה לפרקים ובמוצגים העיקריים.

 יחד עם זאת שומה על פרסום מעין זה להיות בבחינת ספר־ יסוד ללימוד תרבותה החומרית של עדה לאור המחקרים ההיסטוריים־הסוציולוגיים שכבר נערכו בנושא זה. כדי להגשים מטרה זו, צריך היה להקדים לתערוכה מחקרים רבים, ובראש וראשונה עבודת־שדה לאימות המידע שבידנו.

אולם מאחר שאין מלמדים את מקצוע האתנולוגיה באוניברסיטאות ואין בארץ מוסד מוסמך לחקר אתנולוגי, על המוזיאון להסתפק בהכנת פרסום שניתן בו מיון החפצים ותיאורם בלי הכללות ובלי נסיון לעמוד על החוקיות שבתופעות.

 עם זאת השתדלנו לערוך את החומר הכלול בפרסום זה על־פי החלוקה הנוהגת באתנולוגיה: יהדות, ענפי־הכלכלה (כולל מלאכות), הבית — כליו וקישוטיו, לבוש ועדיים, מוסיקה ולבסוף פרק קצר על היהודים בציור הצרפתי.

הפרק המוקדש ליהדות משתרע, מטבע הדברים, על מחצית הפרסום בקירוב, שכן כלולים בו, נוסף על יצירות־רוח, חפצים רבים הקשורים בקהילה ובחיי הדת, במחזור השנה ובמחזור החיים — עולם ומלואו, עולמו העשיר של העני שביהודים.

תרבותו החומרית של עולם זה עדיין לא נחקרה, ובאוספים של תשמישי־ קדושה צוין מקורם של מרבית החפצים בציון ״צפון־אפריקה״ — ואין לדעת אם הם ממארוקו, מאלג׳יריה, מתוניסיה או מלוב. בתערוכה זו נעשה הניפוי הראשון בלבד: הובאו רק חפצים שאפשר לייחסם בביטחה ליהדות מארוקו (פרט לשניים או שלושה מוצגים).

לעומת זאת לא ניתן לסווג את החפצים על־פי הסגנונות שרווחו באזורים השונים, הואיל ועדיין לא נעשה נסיון לאמת, למשל, את הידיעה, כי תשמישי־הקדושה של מכנאס מעוטרים בעבודות־אמייל, ואילו עבודות־הקידוח בכסף היו מיוחדות למוגאדור.

זאת ועוד: עם כל הרצון להקדיש פרקים נפרדים לחפצים מיוחדים ליהודים, נשתרבבו בהם פה ושם חפצים ״לא־יהודיים״, כמו, למשל, עריסת התינוק, מקל- הטיולים ובקבוקוני־הטבק. גם במנהגים היו הרבה דברים משותפים לשני העמים, נוסף על העליות לרגל, כגון כף־היד — ה״כמסה״ — ועדיים רבים.

מובן מאליו, שגם כלי־העבודה המובאים בפרק על המלאכות שימשו יהודים ומוסלמים כאחת, ולכן הונהג בעניין זה קנה־מידה אחר. כך, למשל, לא הוזכרה קדרות, משוס שהיהודים לא עסקו בה. לעומת זה היו לתלבושות תכונות רבות מיוחדות ליהודים בלבד.

 משום כך והודות לחומר הרב שאסף החוקר הצרפתי ז׳אן בזאנסנו, יכולנו להקדיש לנושא זה פרק רב־היקף. זהו גם הפרק היחיד שאפשר היה לערוך אותו על־פי סגנונות אזוריים ובכך לשקף במקצת את הרבגוניות, עתים עד כדי קוטביות, המאפיינת את תרבותם המסורתית של יהודי מארוקו.

אשר לתעתיק המונחים בלשונם של יהודי מארוקו, ניסינו להביא, ככל האפשר — בעזרת בלשנים מן האוניברסיטה העברית — את המונחים כהיגוים בפי היהודים, ומכאן תעתיק כגון ״כמסה״ (ולא ״חמשה״). בכתיב המקומות, לעומת זה, הלכנו בעקבות ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים, תשכ״ה.

כאשר התחלנו בהכנות לתערוכה היו ידיעותינו על יהדות מארוקו מעטות ביותר. מאז הלכנו כברת־דרך ארוכה עם יהודי מארוקו, ובדרכנו לימדונו את אשר הם כבר שכחו או מנסים לשכוח. היו אף שהעירו, שכאילו אנו מחזירים אותם לאחור. אם אמנם נכונים דבריהם, תקוותנו היא, כי הליכה זו לאחור תהיה בבחינת שיבה אל המקורות ומנוף להתקדמות לעבר אופקים חדשים ומופלאים.

יש מן הצער בפרידה מן האנשים שעבדנו אתם שכם אחד. מתנחמים אנו בתקווה, כי יוצאי תוניסיה, עיראק, סאלוניקי או גרוזיניה ימהרו אף הם להושיט לנו עזרה בהצלת שרידיהן של תרבויותיהם המסורתיות.

אביבה מולר-לנצט

מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

יהדות מרוקו.

בעשרים השנים האחרונות מתרכז פרופסור בשן בחקר יהדות מרוקו, הוא פרסם מאמרים בהם חשף פרשיות שלא היו ידועות עד כה, וכתב חמישה ספרים בנושא. הספר הראשון :

יהדות מרוקו עברה ותרבותה.

הספר מציג פרקים חשובים בחקר ההיסטוריה של יהודי מרוקו וחקר התרבות והרוח של יהדות מרוקו. הספר מכיל שלושה חלקים המחולקים לפרקי משנה, ובכל אחד מהם סעיפים רבים. החלק הראשון עוסק בהיסטוריה פוליטית חברתית מהזמן הקדום ועד שנת 1912.

בחלק זה ניתנה סקירה היסטורית כרונולוגית וקהילות מרוקו מוצגות בו לפי אזורים. המחבר מדגיש את ההיסטוריה של יהודי מרוקו החל בשנת רנ"ד – 1494, עת נקלטו במרוקו מגורשי ספרד, ובפירוט יתר את מעמדם הפוליטי של יהודי מרוקו במאתיים השנים האחרונות.

בחלק השני סוקר המחבר סקירה תימטית פרקים מרכזיים בחקר יהדות מרוקו ועיקרם : מעמדם המשפטי והחברתי, חיי הקהילה, החינוך המסורתי והישיבות, עולמם של חכמים, מנהגים ואמונות עממיות, חיי הכלכלה, המשפחה ומעמד האישה, הקשרים עם ארץ ישראל והעליות, ההתמערבות וחינוך מודרני, השכלה עברית ועיתונות.

כל פרק מרכז בתוכו מידע רב, בעיקר מימי גירוש ספרד ואילך, ודגש מיוחד ניתן לשוש מאות השנים האחרונות.

בספר מודגשים תנאי ההפליה שבהם חיו היהודים במרוקו, ולותם בחסות הסולטאנים וביציבות השלטון, ועם זאת מלמד הספר שהייתה ליהודים הצלחה כלכלית ודימוי של עשירים בעיני המוסלמים. המוסלמים והיהודים אמנם בזו זה לזה, אך היו זקוקים זה לזה. 

בפרק על הקהילה ותקנותיה, הוא מבאר את המבנה הקהילתי, ההנהגה החברתית והרוחנית, האוטונומיה הניהולית והמשפטית ממנה נהנו יהודי מרוקו. ודן בבית הדין הרבני בפאס ששימש בפועל כבית דין גדול לערעורים.

מקום ניכר מוקדש בספר לתקנות פאס, דרכי קבלתן וביצוען במרבית הקהילות במרוקו. וכן הוא דן בהרחבה בנושה המסים ודרכי ההערכה והגבייה, פטור ממסים שהוענק לתמידי חכמים. הוא מקדיש מקום לדאגה לעניים וארגונים הסוציאליים בקהילות.

בפרק נפרד בחלק ג' הוא דן בשינויים במערכת הקהילתית, ובעיקר בבתי הדין הרבניים מתחילת המאה העשרים. מפסיקות בתי הדין במרוקו ניתן ללמוד על תופעות הנובעות ממודרנה והחילון, ומגיע למסקנה שניכרת החרדה לאופייה הדתי של החברה.

ומצד אחר, ניכרת גם הסתגלות הממסד הרבני לתפישה מודרנית, בעיקר אלו הנוגעות לחיי המשפחה ולמעמד האיה, בין היתר התנגד הממסד הרבני לנישואי בוסר וביגמיה.

בפרקים הדנים בחינוך ובחיי הרוח מוכיח המחבר כי הקהילות דאגו שגם ילדי עניים יקבלו חינוך יסודי עד גיל 12 – 13. מגיל זה ואילך רק נערים שהוריהם היו מבוססים, רו שהיו בעלי כישרונות מיוחדים, וכן בניהם של תלמידי חכמים המשיכות את לימודיהם בישיבות.

מהישיבות יצחו תלמידי חכמים, דיינים ופוסקים נודעים וכן כלי קודש רבים. רבי מחכמי הארץ גם פרנסו עצמם ממלאכה. הוא מבליט את העובדה שהמוסלמים העריצו את חכמי היהודים. וציין שמרבית חכמי מרוקו בפסיקותיהם התחשבו גם בהיגיון ובצדק, בניגוד לפורמליזם משפטי.

במאה ה-19 הושפעו חכמי מרוקו מהפסיקה האשכנזית ומהספרות החסידית שהגיעה אליהם, ולאור בדיקה של נושאים אלה הגיע פרופסור בשן למסקנה שקיים הרבה מן המשותף בתרבות, במנהגים ובאמונה בין ארצות המגרב וארצות אירופה, למרות המרחק במקומות משובם של החכמים.

הוא מפרט בהרחבה את העושר הרוחני של יהדות מרוקו ואת מגוון היצירה של חכמיה. כן מקדיש המחקר מקום להווי, לפולקלור ולאמונות העממיות שבקרב יהודי מרוקו. החלק השלישי העוסק במאה העשרים דן המחבר בהשפעות לרתות המערב ובחינוך המודרני, בהשכלה עברית ובעיתונות.

בפרק על חיי הכלכלה דן המחבר בריבוד המעמדי ובפער בין עשירים ועניים, באומנויות ובעסקי כספים. הוא מדגיש את המתח שהתקיים בין המעמדות בחברה היהודית. לאור בחינת תעודות ארכיוניות הוא מצביע על יהודים שכבר במאה ה-16 החזיקו במונופול על ייצור סוכר ושיווקו לאנגליה.

יהודים עסקו גם במתן הלוואות בריבית גבוהה, ובמאה ה-19 נתפרסמו בנקים משפחתיים של יהודים, כגון הבנקים של משפחת פריינטה ומשפחת נהון. היהודים מילאו מקום חשוב גם בסחר הבינלאומי, ומקורות רבים דנים על כך למן המאה ה-16 ואילך.

בסוף המאה ה-18 ובעיקר במטה ה-19 בלטו " סוחרי המלך " היהודים –(  תאג'ר אל-סולטאן ) שניהלו את כספיו ועסקיו של הסולטאן וקיבלו מונופול על ענפי יבוא ויצוא, או שהיו שותפים עם משפחת המלוכה. גם במאות האחרונות מילאו היהודים תפקידים דיפלומטיים בשירות הסולטאנים והנציגויות הזרות.

ייחודי הוא הפרק על המשפחה ומעמד האישה, והחידושים שבו. נושא שהיה זניח לחלוטין במחק ההיסטורי, המחבר הקדיש פרטים מעניינים על אורח החיים של המשפחה היהודית, דרכי הקידושין והנישואין, גיל הנישואין, נישואי בוסר, נישואי זקן עם קטינה, נישואין בתוך המשפחה, ריבוי נשים, מגורים, והיבטים רבים של המשפחה כיחידה כלכלית.

בין היתר עוסק הספר גם בעקרות, הריון ולידה, חשיבות בן זכר, תמותת התינוקות, אלימות במשפחה, גירושין וסיבותיהן, ירושת הבת, פריצות מינית, והשכלת האישה. בסוגיות אלו הרחיב פרופסור בשן את הדיון בשני ספרים שהקדיש לאישה היהודית במרוקו, ספרים אלו יתוארו להלן.

בפרק נפרד דן המחבק בקשרים של יהודי מרוקו עם ארץ ישראל וכן בעליות, וכאן מבליט המחבר את הזיקה עתיקת היומין בין יהדות מרוקו לארץ ישראל, זיקה זו שביטוייה העיקרים : ביקורי שד"רים ותמיכה ביהודי הארץ, עליה של חכמים ארצה וכן של המון העם, תפילות ופיוטים לכבודה של ארץ ישראל ותושביה.

גם בחלק השלישי העוסק במאה העשרים הוא דן בהרחבה בפעילות הציונית במרוקו עד ימינו ועל העליות לארץ ישראל.

בחלק השלישי, כאמור לעיל דן ביהודי מרוקו בין השנים 1912 – 1999, והוא כולל סקירה היסטורית כרונולוגית, והוא מדגיש בעיקר את השינויים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים בתקופה זו. כך למשל בתקופה זו השתפר מאוד מצבם הכלכלי של היהודים, והתרחבה עם השכלתם.

פרק בפני עצמו דן במשטר וישי בהשלטת חוקי הגזע על היהודים בידי הסולטאן ובכללם החזרתם למללאח ( הרובע היהודי ). ניתן ללמוד כי פלישת צבא ארצות הברית לקזבלנקה בנובמבר 1947 אמנם שיפרה תחילה את מצב היהודים, אך מנגד גרמה להגברת העוינות וההתנכלות כלפיהם מצד המוסלמים והצרפתים, וגם לאחר ביטול חוקי הגזע במרס 1943 נמשכו הפגיעות בהם.

המחבר דן בגישות של החוקרים על יחסו ליהודים של מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. ודן במצבה העדין של הקהילה היהודית במרוקו לאחר הקמת מדינת ישראל, ומציין את השינויים הדמוגראפיים באוכלוסייה היהודים בין השנים 1951 – 1960.

הספר מעודכן עד התקופה האחרונה, וכולל מידע על יחסו של מלך מרוקו חסן השני – 1961 – 1999 ליהודים, על החינוך הציוני הדתי, על הישיבות ועל הפעילות החינוכית למרכיביה עד ימינו.

לסיכום : ביסוד החיבור מונחת תפיסת יסוד ברורה, לפיה גדולתה של יהדותך מרוקו הוא בריבוי פניה וביכולתה חרף ההתנכלויות ומעמד הפוליטי רופף כמעט לכל אורך הדורות, שלמור על עצמאות רוחנית ודתית, ואף לשמור על מסגרת קהילתית מסורתית.

במסגרת זו מאופיינת יהדות מרוקו בהערצה גדולה לחכמיה, חיבה לארץ ישראל ותמיכה בתושביה, וכן ביכולתה לנהל חיי כלכלה ערים, תוך הדגשת תפיסה סוציאלית וערבות הדדית. בספר ניכרת תפיסתו הציונית של המחבר, בהדגשת מוטיבים לאומיים במורשתה של יהדות זו.

כללו של דבר, הספר פותח אופקים לכל המתעניין ביהדות מרוקו, התפוצה הגדולה ביותר בארצות צפון אפריקה, וחושף מידע על עושרה התרבותי וחוסנה הרוחני

תחילת בנייתו המשוערת בשנת 1557, ונגמרה בשנת 1622. מתקופה זו יש לנו ידיעות על חכמים שפעלו בעיר כמו : רבי אברהם בן ואעישורהי יצחק קוריאאט, חכם מקובל שחיבר ספרים אחדים , חי בסביבות 1580, רבי ראובן בר נחמן, רבי מרדכי בן עטאר, רבי יוסף בן תאבו, רבי אברהם חליווה, רבי אהרן בן יבגי המקובל, ( חכם מקובל שהחוקרים ייחסו אותו לחכמי המערב, ואולי הוא מאזור תאפילאלת תימג'רות או תמאערופאת, שם היה הריכוז הגדול של משפחת יבגי, כך קיבלנו מאבותינו. ) רבי חיים אלעסרי ורהי יהודה אוחיון.

מותם של שלושת המלכים.

בשנת 1598 עד שנת 1607, היה רעב גדול ובעקבותיו פרצה המגיפה אשר הפילה חללים רבים. גם המלך היה בין המתים. המשך המגיפה ומותו של עבד אללאה אל מנצור, היו אות מבשר רעות. בערי מרוקו כל התקופה הזאת ידעה מרידות ומהומות. ניצונו המזהיר של עבד אללאה, ם\פינה לו דרך לשלטון, אחרי ששני אחיו מתו. שלושת האחים רבו על המלוכה, וכל אחד אומר אני אמלוך.

תחתיו מלך מולאי מוחמד במראכש, הוא גילה שנאה עזה ליהודים, וסבל רב נגרם ממנו ליהודים. למזלם שלטונו לא ארך זמן, כי בשנת 1576, הלך עבד אלצאליק מושל אלג'יר, ותקף אותו. למרות נחיתותו המספרית בחיילים, הביס אותו, ומומחמד ברח למראכש. שני המחנות נפגשו יחד סמוך לעיר סאלי, ושם נלחמו בחירוף נפש, מוחמד וצבאו הובס שם, וברח להרים.

את מאורעות הזמן ההוא הנציח רבי שאול בן דוד סירירו ז"ל, במאמרו הידוע :

" אם אמרתי אספרה קצת מתלאות אשר חלפו עברו עלינו, תצלנה כל אוזניים ויבהיל כל שומעם. זה לנו היום שלוש שנים ומחצה, בצורת רעב וצרות רבות. משנת 1604 – 1606, יושבי פאס ברעב. מראש חודש כסלו, מתו ברעב קרוב לשמונה מאות.

בני פאס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב, איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות לנקר בהם כתרנגולים. יותר משש מאות אנשים ונשים, בחורים ובתולות, המירו את דתם. בדרכים הייתה סכנה גדולה, אין יוצא ואין בא. היושב בעיר ימות ברעב, והיוצא לחוץ ייפול בחרב. איש את רעהו חיים בלעז, ויידל ישראל עד מאוד עווניתנו הטו אלה אין דורש ואין מבקש כי רפו ידי עוסקי התורה אין להם יום שאין קללתו מרובה מחברו מכפלי כפלים.

ולא די לנו הצער שאנו בו, אלא שנתווספו עלינו צרות המלחמות, עד שבוחרים מוות מהחחים. ראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת, ומי שעביר סכין על צורו ושחת את עצמו.

אבות משליכים את ילדיהם, ונשים רחמניות מכים מכות מוות לבניהם. מה אעידך, ומה אדמה לך פאס המהוללה, וכעת היא זוללה ".

" דבש לשון יונק עוללים שאלו להם. ואין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב. התענינו יום שבת קודש שני ימים לכסלו שנת שס"ו, ולא נענינו. ובערים לאדר שני באותה שנה, על ההרים אשא קינה, על פאס העדינה, הייתה למשל ולשנינה.. נתחזק הרעב, ורובע קב קמח שווה י"ט אוקיות. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.

הרכים והענוגים יחד אומללו, זקנים ובחורים בחוץ מושלכים כלו בדמעות עיני בראותי אנשי מעשה רבים ונכבדים ועשירים, נפוחים כנאד לכל עובר ושב, ואין מרחם ואין משיב נפש. בראש חודש אדר ב' מת איש חסיד וקדוש רבי יעקב בן עטר ז"ל, גם הוא בעוונותינו הרבים מת מרעב, או לנו שאיש קדוש כזה מת מיתה משונה כזו.

נהמת זקן ועולל כנהמת ים יללי בשער. זעקי עיר, כי שבת ששון מעיר פאס, או לעיניים שכך ראו. ויהיו המתים ברעב קרוב לשושת אלפים, ויותר משני אלפים המירו דתם, ותשאיר עיר פאס שדודה וגלמודה. ( נר המערב ).

פרופסור זאב חיים הירשברג, כותב בספרו " תולדות היהודים בצפון אפריקה " : " לאור המקורות היהודים, והידיעות על היהודים המשוקעות במקורות הנוצרים, בלי לשים רקע הכללי, עלול ליצור רושם מוטעה, כאילו היהודים סבלו יותר מהאוכלוסייה המוסלמית בשל אכזריותם של הריפים. כאילו רק בנשיהם ובבנותיהם התעללו חייליהם השכירים, ורק עליהם הטילו מסים כבדים מנשוא. אצילים ודלת העם, מוראביטים וחסידיהם, כולם סבלו במצב הפרוע של האנרכיה הפנימית.

מגיפה כי פרצה, הייתה מתפשטת על כל שכונות העיר, על כל שכבות האוכלוסייה, ברברים,ערבים, כושים ובני תערובת ועל כל האזור, ורעב כי בא גרם ליוקר וסבל של כלל האוכלוסייה ".

השער של רבי מרדכי בן עטר זצ"ל.

בעל השער המופלא הידוע בשם " קשת רבי מרדכי בן עטר ". כך מצאתי כתוב על מצבתו :

העמוד המופלא של רבי מרדכי בן עטר זצ"ל, נודע לתהילה אשר במאמרו עטר חומת ישראל, וגם בנה לנו שער וקיים השנה הישיבה הקדושה. אחד מאדירי ארץ, פאר הדור והדומו, גודר ועומד בפרץ לפני מלכים יתייצב, למגן ולצינה בנועם הדור. ובצל כנפיו הייתה אורה / צדיק יאמר לו, לרבם של בני הגולה. פה – אל – פה ידבר, ולשבח יקר וגדולה. זכרו לשער בת רבים / ושמו נודע בשערים. יסוד – יסד מלפנים / ידעוהו זקנים וצעירים. והיה להם לחומה ולמחסה / למסתור ולמכסה.

מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו "

בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'

פרק א' – אבות ובנים

אב ואם

6 – אל אום מא תבדל בלכ'אלא

דודה, אינה תחליף לאם 

7 – פחאל לי בדל בוה, בכ'שבא

כמחליף אביו בבול עץ

8 – אל אום הייא אלחנינא

האם היא הרחמנית

אמרות אחרות 

הכל ניתן להחליף, אבל להחליף זהב בכסף, שטות – פתגם ערבי

יש רק אהבת אם, כל היתר הבל – פניני ספרד

האם זו אם, והיתר זה רוח – פתגמי יהודי מרוקו הספרדית 

רושמי הסיפורים והמספרים.

הקשר המקויים על ידי " ארכיון הסיפור העממי בישראל ( אסע"י ) " עם המספרים – נושאי המסורת העממית – מתנהל באמצעות רושמי הסיפורים. משפחת הרושמים, כוללת קרוב ל-60 רושמים נאמנים, חרוצים ופעילים, מהם שהקימו את " המשפחה " לפני 8-9 שנים, ומהם שהצטרפו אליה במרוצת הזמן. יבואו הם ומספריהם על התודה ועל הברכה.

מרכיב הנתונים שלמטה, הנוגעים לרושמים ולמספרים, נמסרו על ידי הרושמים עצמם, בחלקם מזכרונם ובחלקם בעקבות פנייתם אל המספרים. לא תמיד יכולנו לאמת נתונים אלה באורח אישי, אך נאמנים עלינו דברי רושמינו ומספרינו אשר לעתים אנו מביאים אותם כלשונם.

בנתונים אלו כללנו גם עובדות החורגות ממסגרת ביוגרפית מצומצמת, אם היה בהן כדי לשפוך אור על ה " אני " של המספר, על רקע החברתי, על חינוכו במרוקו, על חבלי התאקלמותו בישראל ועל מעשיו בהווה.

על דברי הרושמים, שנמסרו לנו בכתב, הוספנו אנו פרטים בנוגע לכמות סיפוריהם באסע"י, לפי המצב בסוף שנת 1963. הדברים ערוכים לפי סדר האלפבית של הרושמים והמספרים כאחד, אגב רימוז מן המספר לרושם מפיו.

פתחיה אבוטבול. מספר סיפורים 27 – 29. הוא נצר ממשפחת אבוטבול מצפת. אבי זקנו היה שליח מארץ ישראל, שנסע למרוקו בשליחות " עזרת דלים " של עיר הקודש צפת.

בעקבות הרעש בצפת בשנת תקצ"ו – 1836 קיבל השליח במרוקו ידיעה, כי אשתו מתה, ונשאר במקום שליחותו, סאלי העיר שבה פעל, רבי חיים בן עטר, בעל " אורח חיים ".

פתחיה נולד באיפראן שבדרום מרוקו, והוא עתה בן 70, תושב תל אביב, בה רשם ממנו שמעון ארנסט כמה סיפורים על בעל " אורח חיים "

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך.

הוא הראשון שחקר את חיי קהילות ישראל במרוקו לפרטי פרטיהן, ולא היה דבר אשר נעלם מעיניו הטהורות, ואחר כל ידיעתו המופלאה, לקח את קן קולמוסו והעלה ברשמי הוד ויקר את זכרון אבותינו הקדושים נ"נ ( ראה את תולדות משפחתנו הרוממה בהקדמת ספרו שאלות ותשובות " מים חיים " חלק א' הנדפס בפאס שנת תרצ"ד לפ"ק ) .

והוסיף מעשיות  נפלאות ומרתקות, ולא היה מעשהו כמעשה היסטוריון בעלמא, אלא היה מכוון בכתיבתו איך להחדיר יראת שמים טהורה בלב הקורא, עד שזעקה ונהמה תעלה מקירות לבו, איטמתי יגיעו מעשי למעשה אבותי 

כזה היה רבינו זלה"ה, אשר כל פותח ספר מספריו, בעיניו יחזה ולבו ירגיש בנעימות המשתפכת מכל שורה ושורה מדבריו, וכמה אמונה זכה וברה הכניס בלב כל קורא, ללמוד איך בני ישראל שבכל דור ודור ובכל אתר ואתר, מושגחים מאת הי"ת על כל צעד ושעל.

ונהג כמאמר רבותינו ( מכות כד ) בא חבקוק והעמידן על אחת,  צדיק באמונתו יחיה, כי המקיים את מצוות האמונה בהשם יתברך יקיים את כל התורה כולה.

יפה דודי אף נעים.

הנוי והפאר שלטו בכולו, בדמותו החיצונית, ובפנימיותו, בנועם מדותיו היקרות הנגלות והנסתרות מעין כל, והיה ממש מבחר המין האנושי, וכלל מעשיו היו על הצד הטוב ביותר. ולדוגמה מפליאה עד מאוד , נראה את ספריו הקדושים בכתב יד, שהיה כותבם בכתב כל כך נאה, עד שהרואה תמה, אם הוא דפוס או כתב יד אדם.

כי הכל כתוב בכתב יד נאה עד להפליא, ובאחידות מפליאה ללא שום מחיקה ותליה בין השיטין, וזה יורה לכל עד כמה הייתה נפשו שלמה בכל מכל כל, ויחכם מכל כי אין בנמצא איש כזה, שיקובצו בו כל המעלות הנפלאות הללו יחדיו, כמעלת הדיבור, ומעלת המליצה והשיר, ומעלת הכתיבה, ומעלת המנהיגות, וכל שאר מעלותיו הנפלאות הידועות והנסתרות. עד שהוא דומה לפרי עץ הדר, יפה פרי תואר, אשר בכל מקום שתסתכל בו תמצא תוספת נוי ויופי. 

עשות ספרים הרבה עד אין קץ.

הן ידוע לכל על ספריו הרבים שחיבר בכל תחום ועניין. ומעלה מיוחדת יש לספריו הקדושים, כי לצד יופי הלשון והמליצה למעלה להפליא, עוד נתייחד בבהירות עצומה, עד שכל אדם מוצא בהם מעט טעם לפי דרגתו והבנתו, והוא מאמר רבותינו ( ברכות לא ) דברה תורה בלשון בני אדם, כלומר, שהקב"ה נתן את התורה הקדושה באופן שכל אחד ימצא בה טעם ועניין לפי השגתו.

וממדת בוראו יש בו ברבינו זלה"ה, שאף הוא כתב דבריו בעמל ויגיעה ולשון פלאית המתאימה לכל אדם ואדם. וכל זאת במתיקות מיוחדת, ועליו אפשר להמליץ את מאמר הכתוב I שה"ש ד, יא ) דבש וחלב תחת לשונך.

כי כל העוסק בדברי תורתו מוצא בהם טעם נפלא, כי כל דבריו מלאים רגש נפלא, החודרים אל בתי הנפש ומרוממים אותה אל היכל השיר, לשבח לפאר להדר ולרומם את אבינו שבשמים.

הן אלה קצת נקודות ורישומים אשר כתבתי לכבוד דודי זלה"ה, וזכותו הגדולה, וזכות העסק בתורתו יעמדו לכל העוסקים והמסייעים בהדפסת ספריו הקדושים, וברכה מיוחדת קובעת לעצמה לבנו שאר בשרנו, אהובי ורעי, כאח לי רבי אליהו משאש ורעייתו יצ"ו, וכל משפחתו ובניו ובנותיו וכל אשר להם. אשר אנחנו והם כמשפחה אחת ממש.

ובפרט בנו ידידי ורעי רבי יוסף יצ"ו, נכד המחבר, שממשיך והולך בדרך אבותיו, יהי רצון שזכות המחבר תגן בעדם ויצליחו בכל מעשי ידיהם ובלימודים בנחת בשלווה אמן כן יהי רצון.

כה דברי הכו"ח למען כבוד רבינו זלה"ה ע"ה דוד משאש ס"ט, הרב הראשי לעי"ת פאריש ואגפיה בן לאאמו"ר מרא דארעא קדישא ירושלים מרן שר שלום זלה"ה.

לאחרונה חידשו בני משפחתו של רבי יוסף משאש, אחד מגדולי וענקי ההיסטוריה וההלכה יליד מכנאס. אוצר המכתבים, מחולק הוא לשלושה כרבים, ובו אלפי שאלות שהופנו לרב מכל רחבי העולם בשל בקיאותו הרבה בהלכה, תשובותיו המנוסחות בלשון מליצית, ולעתים גם בחרוזים.

שלושת הכרכים מכילים אוצר בלום לאין ערוך אודות העיר מכנאס, וגם בהלכה. ברצוני להביא בפניכם חלק ולו הקטן ביותר מחכמתו הרבה של הגאון הזה. אנו תקווה שזכותו וזכות אבותיו ומשפחתו תענוד לימין לכל עם ישראל. אמן כן יהי רצון.

הקדמת המחבר לשלושת הכרכים, הרי היא לפניכם ככתבה וכלשונה.

אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם ( גיטין ).

טפת הנופת הזאת צלולה, הנוטפת ציערת דבש גדולה, אשר על פלגי מים היא שתולה. תורת האמרואים, בעי פלאים, חכמי לב נוראים,. היא ניצוץ אחד מהליכות עולם, אשר האם שתלם, בטבע בני האדם כולם. שלא ישים אנוש על לבו, ליישר נתיבו, ביופיו ובטובו. של כל דבר ודבר, לעשות לו מכבר, להיות נקי ובר, קטון או גדול, לעשות או לחדול, לקרב או לבדול, להשקיע או לשתול. בין בקודש בין בחול, בין בגשמיות, בין ברוחניות, עם השמיים, ועם הבריות. עד אשר יהיה בו נכשל, כבהמות יהיה נמשל, והאמת ממנו ישל. ואז יבין הדבר לאשורו, ואף ראייתו בכשלון חברו, ולא תועיל להזהירו. להשמר במעשהו, לבלתי עשות כמוהו, פן ילכד גם הוא. רק כשלון עצמו לבדו, ולא של בלעדו, הוא אשר חכמה ילמדו. ובקרן אורה אותו יעמיד, ועם האמ אותו יצמיד, כי חטאתו נגדו תמיד. ויהיו לו תוצאותיה, כדרבן המכוון את הפרה לתלמיה, לבלתי נטות מנתיבותיה. ואף כי אשר לא יתקנו עותום, אף כשלונותם, ועוד ישנו באולתם. המה בכל שער, מעט מזער, יכתבם נער, ובתר רובא אזלינן, ולמועטא לא חיישינן, אמרו רבנן.

ואך אהה ! דבר אחד עיקר, ומאוד יקר, והוא הופקר. ויצא מן הכלל, ובים השכחה כעופרת צלל, ונפל חלל. והוא ! ראיתי כמה רבנים, חכמים ונבונים, מהראשונים ומהאחרונים. אשר הרבה מהם, חקקו בידיהם, תולדות רעיונותיהם. על ניירות קטנות, חדשות או ישנות, מן הבא בידם בלי התבוננות, מרובעות או עקומות, אף אם אינם מתאימות, דקות וצנומות. ומלאו אותם בחידושיהם, משני עבריהם, ולא הניחו גליון בהם. מכל ארבע הפאות, אף כמלא אות, רק מכל צד כתב מלאות, והשיטות לוחצות, אחת באחת נעוצות, והאותיות דקות קמוטות וכווצות, והרבה מהם זו בזו משולבות, ויש באחת תחובות, ונוסף עוד צרת הראשי תיבות. שלא נשמעו, ולא נודעו, ואצל הסופרים לא הוקבעו. ובמעט תקופות, אשר עליהם חולפות, נאכלו השפות. ונשאר התוך בלא מובן, דברים ככתבן, וכל זה גרם להם חרבן. ונאבד מכל נייר פרי בשמיו, ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו נסתרה מעמיו.

ויש אשר כתבו הדברים, על גליונות ספרים, שלהם או של אחרים, אשר אצלם שואלים ועת החיזורים לבעלים, שכחו את השתילים. אשר שתלו ידיהם, על גליוניהם, ואבדו חדושיהם, וכאשר בלו ונפרדו עליהם. והגיעו ליד, הכורך לכרכם וחדשים להפכם, בתער השכירה חתכם. כי למען תקן מלאכתו שתהיה יפה, בלי מגרעת ובלי העדפה, גלח להם את השפה, ומעט החכמה, הנשארה פנימה, לא חזי למאומה.

ועוד נמצאו בהם עצלנים במעשה ידיהם, אשר הריצו תשובות לשואליהם. בדברים יקרים, לכמה מדינות וערים וכפרים, ולא הניחו אצלם העתקה מכל הדברים. והזניחו אותם זנוח, וחכמתם פרחה פרוח, ונתפזרה לכל רוח. ואיבדו בעצלותם כל פעלם, ולא נשאר אצלם, מאומה מכל עמלם. ומקבלי תשובותם, קראום והטמינו אותם, יש בתוך ביתם. בין כתביהם, ובין דפי ספריהם, ושי מסרום לחבריהם. ואחר כמה דורות, נגלו מהם איזה נסתרות, ונראו בהם אורות. ודברים אלו, כמה טובה שללו, וכמה חכמה ומדע קמלו.

עמוד ראשון של ההקדמה לשלושת הכרכים

יחס דבדו החדש.

 הוצאת מכון הרש"ם – ירושלים השלמה ת"ו – שנת תשנ"ז

הקדמה.

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד.

בשמיעת האוזן…המכיר את מקומו, על כך מפרש הרב יעב"ץ ז"ל, המכירת את מקומו – המכיר את משפחתו ואת יחוסו עד כאן לשונו. היינו המתבונן בשורשיו ובמורשת אבותיו זוכה לעלות במעלות התורה.

זה בדיוק עניינו של החיבור שלפנינו : תיעוד ורישום תולדות משפחות קהילת דבדו ובנותיה. עלה בידינו בעזרת השם לרשום בממוצע תולדות המשפחות עד לראשית המאה התשע עשרה, סביב שנת ת"ר ולמעלה מזה.

בנוגע לעשרה משפחות הצלחנו לרשום סדר דוקות עד לסוף המאה המשונה עשרה היינו סביב שנת תק"ן, ולגבי שלושה או ארבעה משפחות הגענו עד לאמצע המאה השמונה עשרה היינו לשנת תק"י – תק"כ, ובאשר למשפחה הקדושה כהן צבאן – זאת בהסתמך על תיאור תולדות המשפחה כפי שתיאר רבינו שלמה הכהן צבאן ז"ל בקונטרס " יחס דובדו.

ולמשפחת מרציאנו בן עקו, הגענו עד לסוף המאה השש עשרה – כהן צבאן – ועד לאמצע המאה השבע עשרה – מרציאנו בן עקו. לא נראה שיצאנו ידי חובה כחי המקורות בכתב שמהם יכולנו ללמוד ולשאוב ידיעות יותר מפליגות אבדו לנו.

לא נשאר בידנו, או כמעט כלום, משטרות משפחתיים שבעבר הלא רחוק עדיין היו שמורים וארוזים אצל ראשי המשפחות. היכן הן הכתובות הקדומות ? פנקסי בית דין של הקהילה לא קיימים עוד, כמו כן פנקסי זכירה משפחתיים נעלמו.

מי יתן וחיבור צנוע זה יעצור, ולו במידה הקטנה, טשטוש עקבות אבות ראשונים ; ולבני הדור הצעיר שבוודאי ירצו, ביום מן הימים, לדעת משהו על מוצאם וצור מחצבתם יש לפנות בקריאה : השלימו אתם את המלאכה ! ויהי ה' עמכם !

המקורות בכתב מהם בכל זאת הסתייענו הם ספרי רבנו דוד הכהן סקאלי ז"ל, ספרי רבינו שלמה הכהן צבאן ז"ל , ספר ויקץ שלמה להרב שלמה הכהן זאגורי ז"ל, ספר ויען שמואל להרב שמואל מרציאנו ז"ל, וכן פנקס בית הדין האחרון של הקהילה שרשם מר זקני הרב שמואל מרציאנו ז"ל, כתובות ושטרות בודדים, וכן מצאתי ידיעות נוספות מהכתוב על מצבות בית העלמין החדש בדבדו. 

עיקרו של החיבור מבוסס על מה ששמעתי ממגידי אמת של הקהילה : הדיין מורינו הרב משה בן רחמים מרציאנו ז"ל, הרב יהודה בן סוסאן ז"ל, המנוח אברהם ז"ל בן רבי שמעון מרציאנו ז"ל – ראש חברה קדישא בדבדו – חלקם אינם בחיים ותנצב"ה אמן.

 ויבדלו לחיים טובים, ור אבי מורינו הרבה מאיר מרדכי מרציאנו הי"ו, היקר אבקהם ענקונינא – באר שבע -, רבי יוסף בן גיגי – באר שבע, הרב יצחק מרציאנו – באר שבע , בן הרב רחמים מרציאנו ז"ל, הרב משה הכהן די ברמליל – ירושלים, היקר שמואל בן חמו דסבאטא – לוד.

הרב ציון ענקונינא – ירושלים, היקר משה די שלמה מרציאנו להרהאר – פריז, היקר יוסף מרציאנו להרהאר – קזבלנקבה, הרב מסעוד אמסלם הי"ו בן המקובל האלוהי החכם רבינו שלמה אמסלם זיע"ט רבה של העיר מידלת, דודי מר משה מרציאנו – בן מ"ז רבי יוסף ציון ז"ל, וכן גב' סליטנא כהן – לבית בן סוסאן, גב'  מרים מרעלי – לבית בן חמו, יתברכו במיטב הברכות מן השמים אמן.

 הצב"י אליהו רפאל מרציאנו. 

וראה מה שכתב מוהר"מ חזאן זצ"ל בספרו קנאת ציון וזה לשונו ומה תענו על חכמי ורבני ארצות מערב הפנימי ובראשם מארוויקס פיס מכינס טיטואן ורבאט שכל השלוחים החוזרים מאתם משבחים ומפארים להבת תלמוד תורתם מאריות גברו עד כאן.

ומה גם שגדלה ונשאה חכמת המערב מיום שבאו הגולים מקאשטילייא – מ"ך בכתב יד עתיק בזה"ל מ"ך בכתב יד זקיני הרב שמואל אבן דנאן זלה"ה שגירוש קאשטילייא היה בזנת נז"ר לפרט האלף הששי וסימן בא יבא ברנ,ה וכדי שלא ישתכח ממני רשמתיו בכאן אני הצעיר סעדיה אבן דנאן.

וראה מה שכתוב בספר המעלות לשלמה מעניין גירוש קאשטילייא שהיה בשנת רנ"ב ורנ"ג, וראה גם כן מה שכתב גראטיץ בזה, ומהגירוש ההוא באו כמה וכמה משפחות רבנים וחכמים גדולים אשר עד היום אור תורתם מופיע בבני מערבא, והמה המשפחות המיוחסות הנמצאים במערב, ובידם מסור כל ענייני הרבנות והשררות והמשרות ועל פיהם יצאו ויבואו כל אנשי המערב אחרי דבריהם לא ישנו.

ורוב חכמי המערב חיברו ספרים למיניהם כי אם מה שאיוותה נפשו ומה שהשיגה נשמתו כמו שתראה בתוך הספר בהזכירי איזה חכם שידעתי שחיבר איזה ספר, אבל אשמים אנחנו שלא נותרו לנו חיבוריהם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהחיות נפשנו באור תורתם שכיסה ענן אורם, וספו תמו מן בלהות הזמן, וחשך משחור תארם, ונשארו נפשזרים בכתב יד ונשכחים כמה מאות שנים, ונקברו במחשכי בתי עק"ד הספרים מטושטשים ומשובשים. 

הן מצד העניות שלא היו מוצאים כדי חיותם והתפרנסו בדוחק ובצער להשיג לחם לשבר את רעבונם, ושרא דעניותא רדף אבתרייהו עד זיבולא בתרייתא, וקיימו צורתם מעוני, וחייהם היו מלאים מרורות ופגעים רעים, ופרנסתם לא הייתה מצויה להם ברווחה עם כל זה שעבדו את עצמם לחכמה ועשו עצמם משרתים לה ולא החכמה משרתת להם.

וכיסם היה ריקם ופניהם כסו חרולים – מתוך מילון אבן שושן – (ז') [אכדית: hִalluru; ערבית: חֻלַּר] קוֹץ, שֵׁם כּוֹלֵל לַקּוֹצִים לְמִינֵיהֶם; יֵשׁ סוֹבְרִים כִּי הוּא זֵהֶה לַסִּרְפָּד )Urtica): "כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (משלי כד לא). וירד עפר כבודם, והלכו מחיל אל חיל, על פת לחם, וסיבות איומות ורדיפות עצומות מעם לו-עז חמת תנינים שתה רוחם, ולא השיגה ידם במה להדפיס את ספריהם להשאיר שמם בעולם.

הן מצד שלא נמצא בארצות המערב מכבש הדפוס כי אם בארצות הרחוקים מעבר לים, וכל הדרכים בחזקת סכנה, כי מעולם לא היינו אזרחיים בארצות המערב, ואף בהיותנו בארץ לא לנו ונדחים מהסתופף בנחלת ה' וגלינו מעל שלחן אבינו עוד אהבתו מתרפק עלינו ומציץ מן החרכים בכל עת ובכל שעה להשיב שבותינו לקבץ נדחנו, ותמיד אנחנו לישועתו מקווים ומייחלים לשוב לשבת לארצנו ונחלת אבותינו ארץ הקדושה.

ואין אנחנו בארצות העמים כי אם גרים ולא תושבים נפוצות אגודות אגדות בין הישמעאלים וזולתם, ובגאווה ובוז יביטו למרחוק בעם הישראלי ואנחנו בתוכם כטלה בין זאבים, וכרחל בין זאבים. וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, ואם אבוא לספר זלזולי יהודי המערב יקצרו היריעות מהכיל ומכלל כשהיה המלך נלחם על איזה שבט של גוים שמררו עליו והמרו את פיו אזי מי שהיה תפוס ביד אנשי צבאו היו חותכים את ראשו בסייף וכל הראשים הנחתכים מביאים אותם לעיר לרחוב ידוע ותולין אותם ב' וג' ימים להטיל אימה על העם.

וישמעו ויראו, ותליית הראשים תהיה על ידי סבלים יהודים לחרפת התלויים להתבזות בפני הרואים שנתלו על ידי אנשים בזויים. עוד יש להם מנהג שכל בהמה טמאה שתמות נגררת למקום הקבורה על ידי סבלים יהודים שאין כבוד לגויים שתקבר הבהמה על ידם.ה' יסיר חרפת עמו ישראל.

ומפני חומר התלאות שעברו עליהם נשארו ספריהם בכתב יד טמונים בחיקם, כעוללים לא ראו אור, עד שדור אחר דור נתיישנו ונאבדו ואכלם עש והיו כלא היו, ומעט מזער נמלט משרידי ספריהם משטף שבולת הזמן, ורובם ככולם היו נאבדים ברדיפות ולחיצות ודחיקות אשר ידחקנו מכל צד מגיו הארצות, מזוית לפינה וממקום למקום, והשחיתו עץ חייתנו. ( דרך אגב נרשום כאן מה שראיתי בעלה א' בכתב יד הרב הגאון מורקנו הרב ידידה מוסונייגו זצ"ל וז"ל בקיצור, בפאס אלבאלי יש גוים שנקראים אנדלוס והוא חלק שלישי מן פאס אלבאלי ולא ידענו מעט השם הזה של אנדלוס.

 אחרי זה זיכני ה' וידעתי שאנדלוס היא עיר אחת מערי ספרד אשר גלו ממנה יהודים רבים וחלק מהם באו לפאס וכשבאו למחוז קדשנו הרבה מישראל מריבוי היסורין והצרות מאין ספורות ומה גם שהיו מעונגים הרבה והמירו דתם ונשאר שם אנדלוס על שם העיר שנתגרשו ממנה עד כאן לשונו בקיצור. ועד היום יש להם בית תפילה בנקרא ז'אמע לאנדלוס ).

ועול הגלות ומגרש,י הערים היו בעוכרנו לאבד ממנו כל הון יקר ונעים תורתן של ראשונים כמלאכים. ואחר כמה הרפתקי דעדו עליהם וכל חייתם בקדישים תלויים בשערה, ורדפום עד חרמה, וירדו עד לעפר, ושבעו עמל ותלאות בנדודיהם, וע כל גל וגל נענעו ראשם, ולא נשאר להם כי אם גויתם דווקא.

גם עמודי גויתם ומצב בריאותם התמוטט, כמעט שכנה דומה נפשם, גם הותר דמן, מחסדו הגדול  שנותר לנו שרדי, לולא ה' שהיה לנו. ואפילו חשקה נפשם רק בחכמה, ולה הקדישו עתותי מרגועם גם בהרביצם תורה ברבים וחיו בצלה כל ימי חלדם, ומעט מהמעט מסופר כבר בכתבי הראשונים של המערבנ"ן, בספר דברי הימים למרנו הרב שלמה אבן דנאן זיע"א