30-קמג. אַחַי שְׁעוּ מִנִּי -ר'דוד בן אהרן חסין-את אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה אלבאז)

תאריך 16 ביוני 2026
תהלה לדוד

 30-קמג. אַחַי שְׁעוּ מִנִּי

 

על מות ר׳ דינאר טולידאנו. קינה בתבנית מעין אזורית בת עשר מחרוזות ומדריך דו־טורי דו-צלעי. בכל מחרוזת שני טורי ענף א, טור ענף ב וטור אזור. כל הטורים דו־צלעיים.

חריזה: א/בא/ב ג/דג/דד/הה/ב ו/זו/זז/חח/ב וכוי.

משקל: שש הברות בכל צלע.

כתובת: קינה קוננתי על הנבון וחשוב רודף צדקה וחסד כהר״ר (־־כבוד הרב רבי) דינאר טולידאנו. תמרור ׳הן מאד מר לי מר׳. סימן: אנכי דוד בן חסין.

מקור: א-סג ע״ב; ק־ פב ע״ב.

 

אַחַי שְׁעוּ מִנִּי / בִּבְכִי אֲמָרְרָה

מַיִם תֵּרֵד עֵינַי / מִסְפֵּד מַר אָעִירָה

 

אֲסַלֵּד בְּחִילָה / וּמָדַי אֶקְרָעָה

יוֹם בּוֹ חֶרֶב אָכְלָה / עַד צַוָאר הִגִּיעָה

מִפְּנֵי הָרָעָה / הַצַּדִּיק נֶאֱסַף

הָאֱלֹהִים קָצָף / וּסְבִיבָיו נְשַׁעֲרָה

 

נָפְלוּ פָּנַי אַרְצָה / בְּשָׁמְעִי מִיתָתוֹ

מְאֹד מְאֹד קָשֶׁה / עֲלַי פְּרִידָתוֹ

אִם אֶזְכֹּר חֶבְרָתוֹ / קַלְנִי מֵרֹאשִׁי

רוּחִי וְגַם נַפְשִׁי / בְּנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה

 

1-שעו… אמררה: על-פי יש׳ כב, ד. שעו מני: חדלו ממני ואל תנחמוני. 2. מים תרד עיני: על-פי איכה ג, מח. אעירה: אעורר. 3. אסלד בחילה: ארעד ואתחלחל, על-פי איוב ו, י. ומדי אקרעה: אקרע בגדי. 4. חרב אכלה: על-פי יר׳ מו, יד. כאן: חרבו של מלאך המוות. עד צואר הגיע: על־פי יש׳ ח, ח. 5. מפני… נאסף: הצדיק נתפס בעון הדור, על-פי יש׳ נז, א. 6. האלהים קצף: על הדור ונטל את הצדיק (ראה פדר״א יז). וסביביו נשערה: על-פי תה׳ נ, ג ומדרשו ׳מלמד שהקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה׳(יבמות קכא ע״ב). 8. קשה עלי פרידתו: הלשון על-פי רש״י וי׳ כג, ל; כט, לו. 9. קלני מראשי: ביטוי של צער, על־פי סנהדרין, מו ע״א.

 

כָּל עֲדַת יְהוּדָה / תַּגְבִּיר יִלְלָתָהּ

אוֹי נָא לָהּ כִּי אָבְדָה / אֶת כְּלֵי חֶמְדָּתָהּ

יוֹם יָצָא מֵאִתָּהּ / כְּרָבָא דְבֵיהּ כּוֹלָא

פָּעַל שֵׁם וּמִלָּה / וְרוּחַ יְתֵרָה

 

יוֹם זֶה עֵת לֶאֱהֹב / קוֹל נְהִי וְקִינָה

דִּינָר זָהָב זָהֹב / אֵיךְ הוּעַם נִשְׁתַּנָּה

בְּעוֹד יוֹמָם פָּנָה / פֶּתַע פִּתְאוֹם נִשְׁבַּר

חָמַק חָלַף עָבַר / נִתן לַקְּבוּרָה

 

דַּי אֵין בְּאֵר לִכְתֹּב / יַשְּׁרוּ בְּמַעֲשִׂים

עִם הָאֱלֹהִים טוֹב / וְגַם עִם אֲנָשִׁים

לִתְמֹךְ דַּלִּים וְרָשִׁים / יָדָיו עַסְקָנִיּוֹת

גַּם עֵינָיו צוֹפִיּוֹת / נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה

 

וַתְרָן בְּמָמוֹנוֹ / הָיָה מִנְּעוּרָיו

מִתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ / בְּחַדְרֵי חֲדָרָיו

תָּמִיד כָּל דְּבָרָיו / צֶדֶק וּמֵישָׁרִים

הֵן הֵן הַדְּבָרִים / נִקְנִים בָּאֲמִירָה

 

  1. 10. נפשי… קשורה: על־פי בר׳ מד, ל. 12. כלי חמדתה: ע״פ מגילה ו, א ׳…כי אבדה כלי חמדה׳. 13. יום יצא מאתה: עם פטירתו. כרבא דביה כולא: אדמה שיש בה מכל טוב. 14. פעל שם ומלה: צירוף המציין בדקדוק של ימי הביניים את כל חלקי המילון של הלשון. נדרש כאן במשמעויות אחרות: היו בו מעשים טובים (פעל), שם טוב (שם) ובעל ידע בתורה (מלה). 16. דינר זהב זהוב: על-פי שבועות מא ע״א כאן: ביטוי שבח והערכה גם רמז לשמו ׳דינר׳. זהב אין הועם: על־פי איכה ד, א. 17. בעוד יומם פנה: לפתע בלי שהשלים כל שנותיו. פתע פתאום נשבר: על-פי מש׳ ו, טו וזוהי מיתה חטופה (מו״ק כח ע״א). 18. חמק עבר: על-פי שה״ש ה, ו. ניתן לקבורה: על-פי ב״מ פד ע״ב. 19. די אין באר: אי אפשר לבאר, על־פי יש׳ מ, טז ׳אין די בער׳. יושרו במעשים: מעשיו הישרים. 20. עם… אנשים: על-פי מש׳ ג, ד. 21. ידיו עסקניות: על-פי שבת יד ע״א כאן: ידיו עסוקות במתן צדקה ובעזרה לנצרכים. 22. עיניו צופיות: בעניני קדושה בלבד. נר מצוה ותורה: על-פי מש׳ ו, כג. 24. מתחסד עם קונו: מתנהג בחסידות. בחדרי חדריו: גם בחדרי חדריו. 26. הן… באמירה: על־פי מו״ק יח ע״ב, דבורו -דבור על אמת

 

דִּרְשׁוּ וּבַקְּשׁוּ / הֲכָמֹהוּ נִמְצָא

אָדָם בּוֹ נִקְבְּצוּ / תּוּשִׁיָּה וְעֵצָה

וּמַסְוֵה הַבּוּשָׁה / בְּפָנָיו דָּבְקָה

עַד אָזֵיל סֻמָּקָה / וְאָתֵי חִוָרָא

 

בִּתְלָתָא כַחֲדָא / הָיוּ בּוֹ נִצְמָדִים

תּוֹרָה וַעֲבוֹדָה / וּגְמִילוּת חֲסָדִים

כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים / וְחִכּוֹ מַמְתַּקִּים

כָּל הָעָם שׁוֹקְקִים / נְעִימָה אֲמִירָה

 

נֶחָמוֹת כְּפוּלוֹת / צַוֵּה צוּר עוֹלָמִים

יַחְדָּיו יִהְיוּ חָלּוֹת / עַל רֹאשׁ הָעֲגוּמִים

אֲבֵלִים שׁוֹמְמִים / אֶחָיו גַּם קְרוֹבָיו

רֵעָיו וַאֲהוּבָיו / אֲנָשִׁים שֶׁל שׁוּרָה

 

חָסִין מִי כָּמוֹהוּ / אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת

הוּא יְנַהֲלֵהוּ / עַל מֵימֵי מְנוּחוֹת

בְּשֹׂבַע שְׂמָחוֹת / בַּשָּׁמַיִם מָר דְּרוֹר

וְנִשְׁמָתוֹ בִּצְרוֹר / הַחַיִּים צְרוּרָה.

 

27-דרשו ובקשו: חפשו. 28. תושיה ועצה: על־פי מש׳ ח, יד. 29. ומסוה… דבקה: שהיתה בו בושת הפנים. 30. עד… חיורא: על-פי ב״מ נח ע״ב. ביטוי למידת בושת הפנים המופרזת. 31. בתלתא כחדא: בשלושה כאחד. 32. תורה… חסדים: והם שלושת הדברים עליהם העולם עומד, על-פי אבות א, ב. 33. כולו… ממתקים: חברו בו כל המידות הטובות, על-פי שה״ש ה, טז. 34. כל… אמירה: הכל היו משתוקקים לשמוע דבריו. 38. אנשים של שורה: כינוי למנחמים והוא חידוד לשוני על-פי ׳אנשים של צורה׳ (מו״ק ט ע״א) ׳כלומר חכמים׳(רש״י שם). כאן: כינוי למנחמים העומדים בשורה. (ברכות יז ע״ב). 39. אלהי הרוחות: על-פי במ׳ טז, כב. 40. ינהלהו… מנוחות: על-פי תה׳ כג, ב. 41. בשוב״ע שמחות: על-פי תה׳ טז, יא, ונדרש על זיו שכינה שממנו עתידים הצדיקים לשבוע (שו״ט תה׳ מה, ג) ועל שבע כתות של צדיקים שעתידים להקביל פני שכינה (ויק״ר ל, ב) וכעד שבע שמחות: מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים (שו״ט תה׳ יז). בשמים מר דרור: על־פי שמ׳ ל, כג. ומכוון על נהרי אפרסמונא שבג״ע השופעים ריחות ובשמים רוחניים, על־פי תענית כה ע״א. 42. ונשמתו… צרורה: מנוסח האשכבה, על-פי שמ״א כה, כט, שנשמתו תהיה גנוזה תחת כסא הכבוד, על-פי שבת קנב ע״ב.

30-קמג. אַחַי שְׁעוּ מִנִּי -ר'דוד בן אהרן חסין-את אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה אלבאז)

 

פורסם בקטגוריה ר' דוד חסין - אנדרי אלבז וא.חזן | להגיב

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן

תאריך 16 ביוני 2026

בוגרי מוסדות החינוך באקס־לה־בן

אקס־לה־בן נמצאת באזור קר מאוד, ולכן הצורך בחימום גדול וההוצאה הכספית גבוהה.

כל הראיונות באקס־לה־בן התקיימו בחגי תשרי, בספטמבר 2017.

שלמה אזגורי, נשיא קהילת אקס־לה־בן, נולד בשנת 1957 בעיר טיטואן שבמרוקו הספרדית. את לימודיו היסודיים והתיכוניים למד בבית ספר היהודי בעיר ובכיתה י׳ למד בבית ספר כללי לא יהודי. בהמלצת הרב ביבאס, הרב המקומי בעיר, הוא נסע לאקס־לה־בן כדי לסיים את לימודי התיכון ולקבל תעודת בגרות. בתום לימודיו בבית הספר התיכון החל אזגורי ללמוד פיזיקה באוניברסיטת שומברי הסמוכה לאקס־לה־בן. עם קבלת התואר, לבקשת הרב כאהן, הוא חזר לאקס־לה־בן כדי ללמד פיזיקה בישיבה. אזגורי התחתן עם ילידת ליון, בת להורים יוצאי אוראן שבאלג׳יריה, בוגרת סמינר תומר דבורה. נוסף על היותו מורה לפיזיקה, אזגורי הוא גם ספק של ארבעת המינים לכל צרפת. בכל שנה בימים נוראים נסע אזגורי לבקר את הוריו בטנג׳יר שאליה עברו מעיר הולדתו טיטואן ובה הם חיו עד סוף ימיהם. אזגורי הוא דוגמה לאורח חיים המשלב בין פתיחות למודרנה והשכלה ובין שמרנות חרדית ושמירה מורשת מרוקו.

בריאיון עימו התייחס אזגורי למצבה הכלכלי הקשה של הקהילה היהודית המקומית באקס־לה־בן. לדבריו, מצב זה הוא תוצאה של מיעוט תיירים יהודים המגיעים למרחצאות. תיירים אלו נהגו לתרום לקהילה והשתמשו בשירותי הדת המקומיים. נוסף על כך, העובדה שרבים מאנשי הקהילה מקדישים חלק גדול מזמנם ללימוד תורה ועובדים באופן חלקי מקשה על גביית מיסי הקהילה. רבים מאנשי הקהילה עובדים בהוראה, בהשגחה ובשחיטה ואינם מפרנסים היטב את משפחותיהם ברוכות הילדים. בקהילה יש משפחות במצוקה, אלמנות וגרושות שהקהילה צריכה לדאוג להן. בעיר אקס־לה־בן יש בית אבות יהודי של משפחת רוטשילד, והקהילה מספקת את צרכיו הדתיים.

את העובדה שדור המייסדים או המשכו של דור זה עדיין שולט במוסדות הישיבה ולא המהגרים ממרוקו, שהם רוב הקהילה, הסביר אזגורי בכך שיש לתת כבוד לאלו שהקימו את המוסדות האלה לאחר מלחמת העולם השנייה. עם זאת, הוא ציין שיש במוסדות החינוך של אקם־לה־בן גם מנהיגים יוצאי מרוקו כמו בן־דיין ובן־איון, מנהלי סמינר תומר דבורה, וברששת המנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה.

בשנת 2000 נבחר אזגורי לנשיא הקהילה. לדבריו, קהילת אקס־לה־בן עצמאית ואינה תלויה בקונסיסטואר, אף על פי שאברכי ישיבת חכמי צרפת משמשים בקודש בקהילות הקונסיסטואר באזור בתור חזנים, שוחטים, מלמדים ואברכים. לקהילה המקומית יש גם קשר עם הקהילה החרדית בפריז בראשותם של הרבנים יוסף פרנקפורטר ומרדכי רוטנברג, וכן מתקיימים קשרים חזקים עם המוסדות החרדיים בישראל, בצרפת ובאנגליה.

כנשיא קהילת אקס־לה־בן, שמרבית חבריה הם יוצאי מרוקו, אזגורי עוסק בשימור מורשת מרוקו, תרבותה ומנהגיה. לדבריו, בישיבה מתפללים לפי נוסח התפילה שהיה במרוקו וכן מתקיימות הילולות לרבי שמעון בר יוחאי ולרבי מאיר בעל הנס. עם זאת, לימוד התורה והלבוש הם כמנהג ליטא. יחסי הגומלין בין אקס־לה־בן ומרוקו טובים יותר מהקשרים עם מדינת ישראל. אזגורי נפגש בקביעות עם משלחות ממרוקו ועם הקונסול המרוקאי ומשתתף באירועים של הקהילה המוסלמית. אזגורי סיפר ששר הכלכלה המרוקאי הציע לו להעביר משפחות יוצאות מרוקו מאקס־לה־בן למרוקו, שם יבנו עבורם כפר יהודי־חרדי על חשבון המדינה. לדבריו, הרעיון מעניין והוא אינו מתנגד לו עקרונית, אך המחסור במוסדות חינוך ותעסוקה במרוקו מקשה על מימושו.

הקשר של קהילת אקס־לה־בן למדינת ישראל מושתת על היות מדינת ישראל מרכז תורני שבו ישיבות רבות. למרכיב הציוני אין ביטוי במוסדות החינוך של אקס־לה־בן, ולכן לא מציינים בהם את יום העצמאות של מדינת ישראל. עם זאת, אזגורי ציין שכשהיה תלמיד, מיוזמתם חבשו התלמידים בישיבה כיפות כחול־לבן ביום העצמאות, כדי לציין את הקשר שלהם למדינה. באופן אישי הוא אומר הלל ביום העצמאות, כפי שנהגו לעשות יהודי טיטואן בילדותו. חרף עמדת ראשי הישיבה בעיר כלפי מדינת ישראל, בבתי הכנסת של הקהילה נאמרת בשבת תפילה לשלום מדינת ישראל, אך אין אומרים תפילה לשלום חיילי צה״ל.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן

עמוד 82

פורסם בקטגוריה מהמגרב למערב-יצחק דהן | להגיב

David Corcos-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps- Albert Abulafia         Meir Abulafia

תאריך 14 ביוני 2026

 

Albert Abulafia         Meir Abulafia

Le cinquième enfant a été Albert que j'ai aimé le mieux et dont j'admirais l'envergure en affaires tout en regrettant ses faiblesses. Oncle Albert était un extraordinaire mélange de folle générosité, de charme, d'implacabilité, d'élégance raffinée, de savoir-faire et de manque de scrupules. Il était dictatorial, et tous devaient plier sous sa volonté. Homme d'affaires de classe internationale, il amassa, malgré ses folles dépenses, une grande fortune, présida aux destinées de sociétés commerciales anglaises, françaises etc. et travaillait avec un acharnement que je n'ai jamais vu ailleurs.

Toute sa vie s'est passée en longs voyages. Il connaissait parfaitement tous les coins du monde, avait beaucoup d'amis et plus encore d'ennemis. Une amitié affectueuse et désintéressée nous liait bien qu'il ait été mon aîné de quatorze ans. Il aimait les jolies femmes et était aimé d'elles. Cependant, il fut un très bon père de famille. Oncle Albert n'était pas un sceptique religieux. Il était croyant et resta jusqu'à la fin de sa vie, a soixante-cinq ans, un pilier de la Synagogue Hispano-portugaise de Londres.

Jack, le sixième enfant est un instable. Lui aussi voyageait beaucoup, vécut longtemps à Londres, puis à Paris et enfin à New York qu’il habita depuis plus de trente ans, en faisant des séjours plus ou moins prolonges à Casablanca (Il y était surtout pendant la dernière guerre comme Officier de Renseignement de l'Armée Américaine), à Tunis, à Tripoli où il dirigea les sociétés créée par Oncle Albert. D'un caractère jaloux, il n'a jamais aimé Albert qui avait si parfaitement réussi.

Enfin, le plus jeune, Léon, avait été un adolescent puis un jeune homme et un homme d'un charme infini. Il avait beaucoup d'imagination et était un peu poète.

Il est mort âgé à peine de cinquante ou cinquante deux ans, laissant une femme restée jolie et deux garçons brillants. Léon était religieux, très attaché aux pratiques enseignées par notre Loi. Sa vie, toute entière, a été très morale, mais non sévère, car il avait un sens de l'humour très développé. Il était aussi érudit. D'ailleurs tous mes oncles maternels étaient fort instruits. Mes grands parents leur ont donné une solide éducation en les envoyant dans les grands lycées parisiens pour leurs études secondaires et après cela dans les universités anglaises pour leurs études supérieures. D'ailleurs, l'aîné Joseph, théologien et philosophe, termina sa carrière comme professeur à l'Université de Dublin en Irlande. Malheureusement, il se convertit au catholicisme en épousant la fille d'un amiral irlandais et changea son nom en celui de Francis Scully. Je me souviens a ce sujet d'avoir fait une de ses gaffes qu'on ne se pardonne jamais. Mon grand-père, Papa Haïm étant cloué au lit dans les dernières années de sa vie, à moitié paralysé, exprima le souhait de voir son fils aîné avant sa mort. J'étais présent dans sa chambre quand il en parlait à ma grand-mère. Sachant la chose impossible, car Joseph ne voulait plus jamais revoir sa famille, j'ai cru bon de dire dans ma naïveté: "Oh! On ne verra plus Oncle Baba, il nous a abandonné, il s'est fait chrétien! ".Papa Haïm poussa un cri: "Ne dis pas cela, tu mens!"; mais comme tout le monde se taisait, il sut que c'était la vérité. Et ce vieux monsieur, à moitié mort déjà, éclata en sanglots, comme un enfant.

J'ai moins connu mes grands-parents paternels, mais j'en ai quand même gardé un souvenir plein d'affection et de profond respect. Quand mon grand- père mourut, j'avais sept ans. Pourtant, je peux encore aujourd'hui revoir, en fermant les yeux, ce grand seigneur avec sa longue barbe blanche comme neige et sa redingote noire

Comme mon autre grand-père, il s'appelait aussi Haïm, mais nous l'appelions pour le différencier de l'autre, "Papa Haïm" .11 était le type même du parfait gentleman de la vieille école qui gérait de loin sa grande fortune, sa part de l'héritage léguée par ses parents, ses grands-parents et ses arrière grands-parents.

Les Corcos, les miens qu'on avait l'habitude d'appeler tout simplement les "Quaraqza" (c. à d. les Corcos, sous-entendu les "grands Corcos") avait toujours été opulents, de génération en génération. Ils incarnaient toute la haute et veille bourgeoisie, l'aristocratie de Judaïsme de l'Occident musulman, sinon de toute la Méditerranée occidentale, d'origine hispano- portugaise. Leur réputation, en fait, s'étendait à toute l'Europe occidentale et à l'Empire Turc à l'Orient.

 

David Corcos–Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps- Albert Abulafia         Meir Abulafia

 Page 205

פורסם בקטגוריה ברית מס 25 אשדוד | להגיב

Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Dassa-Datchi-David-Dayan

תאריך 12 ביוני 2026
une-histoire-fe-familles

DASSA

Nom patronymique d'origine portugaise, ethnique de la bourgade de De Sa, porté une famille de Marranes qui quittèrent le Portugal pour revenir ouvertement au judaïsme au XVIème siècle au Maroc. Ce patronyme figure sur la liste Tolédano des noms usuels au Maroc au XVIème siècle. Au XXème siècle le nom semble avoir disparu au Maghreb, mais était encore porté en Egypte.

AQUIBA: Descendant de Marranes portugais revenus au judaïsme à Fès. Rabbi Yaacob Abensour rapporte qu'en 1725, il acheta une maison au mellah de Fès à un un certain Abraham Ben Yéhouda Fiero, également descendant de marranes portugais.

DATCHI

Nom patronymique d'origine arabe au sens diifficile à cerner, sans doute ethnique d'origine. Autre forme: Bendaci Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Algérie (Alger, Bône, Sétif) et au Maroc avec l'indice de filiation: Bendaci.

DAVID

Nom patronymique d'origine hébraïque, dérivé du prénom biblique illustré par le roi David et qui a pour sens: amant, compagnon, ami. Ce prénom très populaire jusqu'à nos jours est devenu nom patronymique dans plusieurs communautés, précédé ou non de l'indice de filiation, Ben David. Au Maroc il était porté conjointement avec l'autre prénom biblique Yossef: Bendavid Ouyoussef. Une autre forme intéressante, qui semble être comme la traduction du voeu "David Melekh Israël Hay vékayim", David le roi d'Israël est vivant, était fort répandue dans le passé au sud du Maroc, David Ouhayon, David (est) très vivant. Sous cette forme, il figure sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIème siècle, précédé de l'indice de filiation Ben David Ouhyoun. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté sous ses différentes formes au Maroc, en Algérie et en Tunisie.

DAYAN

Nom patronymique d'origine hébraïque, indicatif d'une fonction: le juge, à rapprocher de Dan, porté dans toutes les communautés juives, achkénazes et sépharades. Nom très anciennemnet attesté en Espagne, à Cordoue dès le Xème siècle. Selon la tradition de la famille au Maroc, ses membres sont des descendants de la maison royale de David. Autre forme très fréquente, précédé de l'indice de filiation: Bendayan. Au XXème siècle, non moyennement répandu, porté au Maroc (Marrakech, Meknès, Fès, Taza, Ouezane, Rabat, Tanger, Tétouan, Larache, Casablanca), en Algérie (Alger, Oran, Mostaganem, Guelma, Bougie, Lafayette, Constantine, Souk-Akras, Miliana) et très peu en Tunisie, essentiellement à Tunis, à Béja.

IHYA: Célèbre rabbin né à Jérusalem, descendant de la famille de rabbins très connu de Damas. Envoyé comme émis­saire de la communauté de Hébron au Maroc, il y resta de nombreuses années au moment de la grande crise messianique de Shabtaï Zvi (1665-68) dont il propagea les idées. Il se rendit ensuite comme émissaire en Italie, Turquie et Perse, avant d'être le guide spirituel de la communauté de Damas.

MOCHE: Notable de la communauté de Tanger, un des dirigeants de la société de bienfaisance "Guemilout Hassadim" au début du XXème siècle.

ISAAC:  Militant communautaire et sioniste connu de Tanger. Quand pour tenter de mettre fin à la tension qui commençait à monter entre les communautés juive et musulmane, à la suite de divers incidents de rue sur fond des affrontements entre Juifs et Arabes en Palestine, le journal des nationalistes marocains "L'Action du Peuple" ouvrit un libre débat, il fit appel à lui pour défendre la position des sionistes. Dans un article publié dans l'organe du Comité d'Action Marocaine, Isaac, après avoir rappelé qu'il avait toujours prôné le rapprochement entre les deux communautés et avoir été parmi les initiateurs en 1928 de la formation de l'Union de la Jeunesse Musulmane et Israélite Marocaine, déplo­rait l'enfermement des Juifs sur eux-mêmes et le fait que l'arabe n'était pas enseigné dans les écoles de l'Alliance. Il ne voyait pas de contradiction entre son soutien au nationalisme marocain et son adhésion au sionisme, mouvement de libération nationale du peuple juif.

GEORGES: Conseiller d'Etat fiançais, originaire d'Oran, il s'installa en France après la guerre. Militant socialiste de longue date, il se lia de grande amitié avec le futur président de la République François Mitterand qu'il initia à la complexité de l’idendité et des problèmes juifs. Mort en 1978 avant de voir son ami accéder à la tête de l'Etat.

PAULE: Fille de Georges Dayan, conseiller d'Etat. Née à Oran en 1944. Licenciée en Droit de l'Université de Paris, diplômée de Droit privé. Avocate à la Cour d'Appel de Paris, elle fut intégrée dans la magistrature en 1981 et fut chargée de mission au Secrétariat général de la Présidence de la République pendant les deux septennats de Mitterand.

ELIE: Fils de Yossef. Avocat et homme politique israélien né à Marrakech en 1949. Arrivé en Israël avec sa famille en 1963. Ancien vice-ministre des Affaires Etran­gères du gouvernement Peres jusqu'en 1996. Député à la Knesset du Parti Travailliste de 1988 à 1996. Président de la coalition parlementaire qui permit la fonnation du gouvernement Rabin après les élections de 1992. Il fut contraint de quitter ce poste en raison de son soutien à la généralisation de la journée d'études longue réclamée par le lobby social et désavouée par le chef du gouvernement.. Avocat, diplômé de l'Université de Jérusalem, il a commencé à militer étant étudiant en faveur des classes défavorisées dans sa ville d'Achkelon en donnant des cours de rattrapage scolaire dans le cadre du mouvement Oded dont il devint président en 1975. En 1978, il forma une liste Oded et emporta les élections municipales. Maire d'Achkelon jusqu'à son élection au Parlement en 1988, il contribua au développement du réseau éducatif et jumela la ville avec la communauté juive de Londres, dans le cadre du projet Renouveau pour la réhabilitation des quartiers défavorisés. Président du Comité Public pour la perpétuation de la mémoire des naufragés du "Pisces-Egoz".

  1. SHELOMO: Fils de rabbi Yéhouda- Léon. Educateur et homme politique israélien originaire de Tétouan. Fondateur et directeur de la grande Yéchiba Ohalé Itshak au nom du vénéré rabbin de Tétouan rabbi Itshak Benwalid. Un des fondateurs du mouvement religieux sépharade, le Shass, qu'il représenta à la Knesset de 1988 à 1992. Auteur d'un ouvrage sur les rabbins maghrébins à Jérusalem du XVIIlème siècle à nos jours, paru à Jérusalem en 1992.
  2. HUBERT: Médecin et militant communautaire originaire d'Algérie. Président de l'AMJF, association des médecins amis d'Israël. Militant sioniste, il fut président du mouvement Avoda de France, affilié au parti travailliste israélien et délégué au 30ème Congrès Sioniste.

Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Dassa-Datchi-David-Dayan

פורסם בקטגוריה .Une histoire de familles-J.Tol | להגיב

הרב משה אסולין שמיר-כקרח וכעדתו

תאריך 12 ביוני 2026

"וידבר יהוה אל משה לאמר…

ולא יהיה – כקרח וכעדתו,

כאשר דיבר יהוה –  ביד משה לו" (במ', יז, א – ה).

 

אמר רב: כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו:

"ולא יהיה – כקרח וכעדתו" (סנהדרין קי ע"א).

 

השלום הוא כלי המחזיק ברכה –

 "וישם לך – שלום"

 (חתימת ברכת כהנים).

 

מחלוקת = מ – חלוק – ת  =  מת + חלוק.

 

להחזיק בשלום – ולהתרחק ממחלוקת.

להחזיק בשלום – ולהתרחק מליצנות.

 

קרח – הליצן הראשון בהיסטוריה התנכי"ת.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

הרקע למחלוקת קרח:

שבט לוי נבחר לשרת בקודש במקום הבכורים, לאחר חטא העגל. ללוי  היו חמישה בנים: גרשון, קהת, מררי, מחלי ומושי. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל.

לעמרם – משה ואהרן. ליצהר – קרח. לחברון – נפג. לעוזיאל – אליצפן.

 

בני קהת – נבחרו לטפל בכלים המקודשים במשכן, כמו ארון הברית, המנורה וכו'.

בניו של עמרם הבכור:  משה נבחר לשמש כמלך ישראל. אהרן נבחר לכהן גדול.

 

לאחר שנבחר אליצפן בן עוזיאל לשמש כנשיא שבט קהת, קרח נפגע מכך, היות והוא בנו של יצהר המופיע אחרי עמרם, לכן הוא חשב שהוא ראוי לקבל את התפקיד. קרח היה מטועני הארון, כך שעד אז נחשב היה לצדיק.

קרח שפיקח היה כדברי חז"ל, חיפש דרכים איך להתקומם נגד משה רבנו, מבלי שיראה שהוא נפגע בגלל תפקיד.

הרמב"ן אומר, שקרח ניצל את המומנטום אחרי חטא המרגלים, בו עמ"י היה בחלקו בדיכאון, בגלל הגזירה להישאר במדבר ארבעים שנה. הוא גם שיתף פעולה עם הבכורים לשבט ראובן מהם נלקחה הבכורה, וניתנה ללוי.

קרח החל להקהיל קהילות נגד משה רבנו, בטענה שהתורה לא משמים, ושהוא דואג בעיקר לאהרן אחיו וכו'.  ברשעותו כי רבה, הוא השתמש בדוגמא של אישה אלמנה ושתי יתומות חסרות ישע, בהן כביכול מתעללים משה ואהרן, דבר שנועד לעורר כלפיהן חמלה.

קרח אכן התנהג בליצנות כלפי הקב"ה ותורתו, וכלפי משה ואהרן. קרח שהיה משבט קהת המובחר, ומטועני הארון דבר שהצריך קדושה יתירה, טוען כעת בהפוך על הפוך: "כי כל העדה – כולם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז ג). הוא שהתנשא על שאר השבטים עד תמול שלשום בתפקידו ובעושרו, זה בסדר!

להלן המדרש (במ' רבה פרק יח י).

"ויקהל עליהם קרח את כל העדה. דבר אחר: 'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א, א). זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרון. מה עשה: כינס כל הקהל… התחיל לומר ליצנות על אלמנה בעלת שדה ושתי בנותיה".

 

באה לחרוש – משה רבנו אוסר עליה "לחרוש בשור וחמור יחדיו" (דב'  כב, י).

באה לזרוע – הוזהרה ע"י משה על 'איסור כלאים' (ויקרא יט, יט).

 

באה לקצור – הניחי 'לקט, שכחה ופאה', כהוראת משה רבנו.

באה לעשות גורן – תני תרומות ומעשרות, כהוראת אהרן הכהן.

 

ביאושה, מכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן – התבקשה לתרום את הבכורים לאהרן.

באה לגזוז צאנה,  התבקשה לתת "ראשית הגז".

שחטה אותם מרוב יאושה, התבקשה לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן.

"אמרה לו: אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם. אמר לה: תני לי {את כל הבשר}, שכך אמר הכתוב: "כל חרם בישראל לך יהיה (במ' יח יד).

נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה"

 

הרשעות של קרח: קרח השתמש בדימוי של אלמנה ויתומות, דבר הנוגע ללב, ואמור לעורר רחמים אצל השומעים.

דבר שני, עמ"י לא נכנס לארץ, כך שלא התחייב עדיין במצוות התלויות בארץ. אכן, זוהי ליצנות לשמה.

 

לצערנו, גם בימינו, רבים הם אלה ההולכים בדרכו של קרח, הלוקים בליצנות, אותה הם הופכים ל"שור נגח" כלפי מצוות התורה, מכוח "חופש היצירה האמנותית הסאטירית".

 

דוד המלך, פותח את ספר תהלים, בתיאור "האיש" הצדיק ושכרו, והרשע ועונשו.

הצדיק – "אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת יהוה חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו'" (תהלים א, א-ב).

הרשע – "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים וכו'".

 

הרד"ק מפרש את הפס' כך: "וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם, ומה שראוי לו לאדם לעשות בזה העולם, והגמול והטוב לצדיקים, והעונש לרשעים. והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו".

 

בפס' הנ"ל, קיימים שלושה מעגלים מדורגים: רשעים, חטאים, ליצנים, מהם מזהיר אותנו דוד המלך

 

מדובר בשלוש השקפות עולם המתחרות על לבו של האיש הרוצה להיות צדיק.

 הרשע מרשיע במזיד, לכן הצדיק "לא הלך בעצת רשעים".

 החוטא מתנהג בחוסר יציבות, לכן "בדרך חטאים לא עמד".

 הלץ  לועג לכל דבר. הוא הופך כל דבר רציני לחוכא ואיתלולא, לכן "ובמושב לצים לא ישב". הלץ מסוכן ביותר.

 

 רבי חנינא בן תרדיון: "שנים שיושבים ואין ביניהן דברי תורה,

 הרי זה מושב לצים – 'ובמושב לצים לא ישב" (אבות ג, ב)

 

 

הרמח"ל כותב על הליצנות, כגורם להפסד מידת הזהירות בעבודת ה':

"אך השני הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון – כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול, קשה מאוד להימלט ממנו. כי הנה  השחוק, הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם עורמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה" (מסילת ישרים פרק ה').

 

רבנו יונתן בן עוזיאל שיום ההילולה שלו חל ב- כו' סיון אומר: "ויקח קרח – ונסיב גולייתיה דכולא תיכלא".

פירוש: קרח לקח טלית תכלת והלך למשה רבנו עם אותם מאתיים וחמשים נשיאי עדה, שאותם גם הלביש טליתות תכלת, ושאל את משה: טלית שכולה תכלת, חייבת בפתיל תכלת? משה ענה שכן. מיד קמו עליו קרח ועדתו, בטענה המפורסמת: פתיל תכלת אחד פוטר טלית שלמה, כל שכן כשכל הטלית תכלת, שתהיה פטורה מפתיל תכלת, כך התחיל המרד בה' ובמשה משיחו.

 

"החפץ חיים" כותב על עוון המחלוקת: "אפילו חולק על אדם השווה לו, וכל שכן אם הוא רבו, בוודאי גדול עוונו ונכפלה רעתו, כי דרך בעלי המחלוקת לבזות את הצד שכנגדם" (חפץ חיים. שמירת הלשון).

לאחר המהפכה הרוסית בשנת תרס"ח, החלו לנשב רוחות חדשות נגד התקנות הישנות בעירו של ה"חפץ חיים" בראדין. הנושא שהסעיר את ראשי הקהילה היה, הקמת "חברה קדישא חדשה", דבר שהוביל למחלוקת.

ה"חפץ חיים" שהיה כבר זקן ושבע ימים, עלה לבמת ביהכנ"ס המרכזי ודיבר מקירות ליבו ומתוך בכי, נגד המחלוקת. דבריו עוררו התרגשות גדולה, דבר שהוביל לשלום בקהילה, וביטול התקנה החדשה.

 

רש"י הק': "ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה… להחזיק במחלוקת".

זהו רש"י הארוך ביותר בתורה על פס' אחד, דרכו משדר לנו רש"י, שיש להתרחק מהמחלוקת.

רש"י גם מנפק לנו את הביטוי המפורסם "אוי לרשע ואוי לשכנו", היות ושבט ראובן וקהת חנו בכיוון דרום. בכך, רומז לנו רש"י שיש להתרחק משכן רע ככתוב בפרקי אבות.

 

רש"י מביא את המדרש על קרח שהלביש את אותם 250 ראשי הסנהדראות טליתות מתכלת, ושאל את משה האם הם חייבים בציצית. משה ענה שכן, ואז קרח ועדתו החלו "לשחק עליו. אפשר טלית של מין אחד חוט אחד של תכלת פוטרה – זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".

בטענתו, קרח הפעיל גישה שכלית רציונאלית, דבר המצביע שאמונתו בה' נפגמה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתחילת פרשת חקת בנושא: "זאת חוקת התורה – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב, כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה" (במ' יט, ב).

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי…" (במ' טז, א).

מהות האדם בחיובי ובשלילי – לאור אותיות שמו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את ההתנהלות הפלגנית של קרח ועדתו נגד משה ואהרן.

בראשית דבריו, רבנו שואל ארבע שאלות:

א. "צריך לדקדק אומרו 'ויקח'. ורבותינו ז"ל {רש"י} אמרו 'לקח עצמו לצד אחד'. ולדרך זה חסר עצמו, כי זיכרון קרח הוא, לומר מי הוא החולק, וחסר הנחלק" {כלומר, עם מי הוא חולק}.

ב.  "למה יזכיר ה' זיכרון יצהר, קהת, לוי במעשה בלתי הגון כזה… אמרו שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה      זה… ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר". כלומר, מדוע הוזכרו הצדיקים הנ"ל במחלוקת קרח?

ג.  "ודתן ואבירם. מה כוונת הכתוב בזיכרונם?" אם הם שותפים במחלוקת, היה צריך לכתוב "ויקחו קרח… ודתן ואבירם". ואם נאמר שקרח לקח אותם, "היה לו לומר ויקח קרח… ודתן ואבירם"?

ד.  "ויקומו לפני משה… ויקהלו על משה ואהרן". רבנו שואל: "מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק… ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר 'ויקומו אחר ויקהלו", היות והם היו אמורים להתקהל בינם לבין עצמם תחילה, ורק אח"כ לקום לפני משה.

 

בראשית תשובתו, רבנו מציין את הנימוקים  הקרחניים לריב עם משה שהיה "נביא נאמן אשר צדקו נבואתו. וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה"?

על השאלה מדוע קרח מזכיר את אבותיו, עונה רבנו: כדי להדגיש שהוא היה צריך להתמנות לתפקיד נשיא שבט לוי, ולא אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי. קרח אמר לעצמו: לסבא שלי יצהר יש ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל. לבכור עמרם מגיע פי שניים, לכן מגיע לו ששני בניו משה ואהרון יקבלו תפקידים. עכשיו מגיע התור שלי לקבל את תפקיד הנשיאות כאיש השני בהיררכיה השבטית, אז מדוע דילגו עלי כאשר את תפקיד הנשיאות נתנו לאליצפן בן עוזיאל שהוא במקום הרביעי?

 

וכדברי קדשו של

רבנו-אור-החיים-הק':

 "עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות. והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה. ראשונה, ממה נפשך, אם אתה בא אחר הגדול שבבנים, ולזה נתת הכהונה לאהרן, לצד היותו בן עמרם. אם כן מהטעם עצמו, לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר, שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן, וקודם לחברון ועוזיאל. ולמה נתת הנשיאות לאליצפן – הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים".

 

 כמו כן, לשאלה מדוע מזכירים את דתן ואבירם, אומר רבנו: "לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים, ולקח גדולי ראובן. והוא מאמר 'ודתן ואבירם… בני ראובן'. לומר כי אם תכריחו לומר הלוך אחר הגדול – נלך אחר הבכור שבכל האחים". כלומר, שבט ראובן יקבל את התפקידים מכוח בכורתם.

 

לגבי השאלה מדוע הוזכרו שמות הצדיקים: יצהר, קהת ולוי במחלוקת קרח, רבנו מביא בראשית דבריו את דרשת חז"ל (סנהדרין קט ע"ב): "אמר ריש לקיש: קרח – שנעשה קרחה בישראל. בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו. בן לוי – בן שנעשה לויה בגהינם. {הגמרא שואלת}: ולחשיב נמי בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רב יצחק: ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי {אלו המרגלים}, בקהלם אל תחד כבודי {זו עדת קרח}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובעיני יפלא, למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים… עוד יש להעיר באומרם שעיקב עצמו לגהינם, הלא כבר אמר בן לוי שנתלווה לגהינם, ולמה יכפול הדבר ב' פעמים"?

רבנו מדגיש בתשובתו יסוד חשוב בנושא: "ולהאיר אור תורה, אסדר ב' ג' גרגירים מסתרי תורה.

הא', כי ענפי הקדושה אשר הכין וסידר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה, אשר חקק ה' ביד משה עבדו. וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו" כדברי קדשו.

כלומר, הקב"ה קבע לכל אחד תפקיד בבחינת שורש נשמתו. לכן, כאשר קרח שהיה לוי, ורצה להיות כהן, פגם בשורש נשמתו וענף אבותיו.

מיצהר אביו, הוא קיבל קדושה רבה, עד שהייתה נשמתו מאירה בעולם כצהרים. כעת, בעקבות חטאו,  הוא הרתיח את העולם כשמש היוקדת בצהרים. יוצא שאת השם "יצהר", ניתן להסביר בחיובי ובשלילי. 

כ"כ, מצד סבו "קהת" ממנו קיבל קדושה עד שנשמתו הקהתה את שיני כל רואה גדולתו. כעת, הוא פגם, והקהה את שיני מולידיו.

כ"כ, מצד לוי זקנו שהפקיד אצלו נשמה קדושה שהייתה ראויה להתלוות לשכינה, כעת עם חטאו, הוא קלקל את נשמתו עד שהתלוותה לגהינם.

 

 לגבי יעקב אבינו שהתפלל על עצמו, אומר רבנו-אוה"ח-הק': "וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב, לא נודעו מעשיו, אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא". כלומר, אם גם האילן שהוא יעקב נפגם, אז לקרח לא תהיה תקומה בתחיית המתים, לכן ניתן להסביר את דברי הגמרא שיעקב ביקש רחמים על עצמו = על שורש נשמת קרח האחוזה בו לחיי עולם הבא שלא תיכרת לאחר גמר תיקונה לחיי עולם הבא, כדברי רבי יהודה בן בתירה האומר: "ובאין לעולם הבא. שכך אמר דוד על קרח: 'תעיתי כשה אובד, בקש עבדך'. הם תעו כשה אובד, ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך – ותביאם לעולם הבא" (סנהדרין קט ע"ב).

לעומתו, רבי עקיבא סובר: "קרח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא, ואינן חיין לעולם הבא שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' (במ' טז לג) בעולם הזה. 'ויאבדו מתוך הקהל' (שם) – בעולם הבא.

 

בכל שם יש חיובי ושלילי, ועל האדם להכיר במהות שמו, כדי להפעיל יותר את הצדדים החיוביים הרמוזים בשמו.

השמות "קרח, יצהר, קהת ולוי ישמשו לנו כדוגמא בפיענוח שם האדם בחיובי ובשלילי, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', עם תוספות מהספר "צהר לתיבה" מאת הרה"ג חנן חסן שליט"א.

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי".

קרח:  בחיובי: חקר. לחקור. בשלילי: רחק.   קרח: {בהקשר למים קפואים} = אטימות. לא הקשיב למשה רבנו.

יצהר: בחיובי: קיבל קדושה מאביו כ-צהרים. בשלילי: פגם בשרש נשמת אביו כשמש היוקדת ב – צהרים.

קהת: בחיובי: קיבל קדושה מסבו עד שנשמתו הקהתה את שיני רואה גדולתו. בשלילי: הקהה את שיני סבו.

לוי:    בחיובי: הפקיד אצלו נשמה הראויה להתלוות לשכינה. בשלילי: נשמתו התלוותה לגהינום.

 

בהמשך לתשובתו, נביא את דברי רבנו בנושא שם האדם והשפעתו על חייו:

"כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא את השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה" ("חפץ ה" לרבנו-אוה"ח-הק', ברכות ז:)

נח = חן = 58 = הוי-ה {במילוי} = 58.

 שם האדם מנבא את מהלך חייו – "דכולא שמא גרים" כדברי הזהר בפרשת נח ככתוב: "לכו חזו {נבואה} מפעלות אלהים אשר שם שמות  בארץ" (תהלים מו, טו). וכן כדברי רבי מאיר שקבע: "שמא גרים".

לאור האמור לעיל, נראה שהשיר "לכל איש יש שם", מבוסס על דברי הזהר (פ. נח) ורבנו-אוה"ח-הק'.

 

ספר חיי האדם, רמוז בשמו.

  שם: {בגימטריא} = 340 = ספר.

 

קרח "שכח" שמינוי אליצפן היה ע"פ ה', שהכיר את נבכי נשמתו היהירים של קרח, ולכן לא בחר בו.

קרח כידוע, היה עשיר מופלג כדברי הביטוי "עשיר כקרח", וגם חשוב מבחינה רוחנית, היות והוא השתייך לאריסטוקרטיה הקהתית –"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", שהייתה מופקדת על משא כלי המשכן המקודשים ביותר, כמו ארון הברית והמנורה, והוא בעצמו היה מבין "טועני הארון", כך שלכל הדעות קרח היה מסודר עד לב השמים מבחינה כלכלית ורוחנית כאחת. אלא מה, "עינו הטעתה אותו" כדברי חז"ל. "עינו" – עין אחת רעה שהייתה בו, עין של קנאה בבן דודו אליצפן בן עוזיאל שהתמנה ל"נשיא בית אב למשפחות הקהתי" (במ' ג, ל).

 

 הקנאה, הגאווה ותאוות השררה של קרח, גרמו לו להתנפחות והתקרחות דוגמת מים שקפאו והפכו לקרח, ההופכים להיות אטומים, ואף גדלים ב-10 אחוז בנפח = גאווה. {בקבוקים מלאים, מתפוצצים בהקפאה}.

 קרח  מלשון קֵרֵחַ בשיער – "יצא קֵרֵחַ מכאן ומכאן" בכך שאיבד את שני העולמות: עולם הזה ועולם הבא (בבא קמא ס ע"ב).

 אותיות קרח = רחק = חקר. קרח הרחיק את עצמו בגלל גאוותו, לאחר שהחליט לחקור במופלא ממנו, בניגוד לכתוב: "ובמופלא ממך אל תחקור" כדברי המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי.

 ועוד, כנגד משה רבנו שעולה השמימה, כמו שאנחנו עולים במעלית הזמן, וכל דבריו ומעשיו דברי אלוקים חיים.

 

רבנו הרמב"ן אומר שקרח ניצל את פרשת המרגלים בה נגזר על עמ"י להישאר במדבר 40 שנה, "ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה" – כלשון קודשו. לכן, גיבש סביבו קואליציה של כל המאוכזבים והנפגעים כמו  250 ראשי הסנהדראות שהיו ברובם משבט ראובן הבכור מהם נלקחה הבכורה, שהועברה לשבט לוי: "ודתן ואבירן ואון בן פלת בני ראובן".

 

רבי מנחם מנדל שניאורסון: הקב"ה נהג בקרח מידה כנגד מידה: קרח טען כלפי משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה – ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז, ג), – הרי כולנו שווים? הקב"ה הבליע אותו באדמה, היות ושם במעבה האדמה, כולם שווים.

על עמ"י נאמר במעמד הר סיני: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם כך, מדוע חוסר השוויוניות?

קרח 'שכח' את ברכת "אתה חונן לאדם דעת במוצש"ק, בה אנו מבדילים "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים" וכו'.

 

המריבות הפנימיות בין בני אדם, נובעות לרוב מתוך קנאה, כבוד ושיקולים אנוכיים צרים הסותרים את ההרמוניה של הבריאה האלוקית, ופוגמות בה (במ' רבה, י"א ז). כל זה גם מנוגד לרצון ה' שכל מהותו שלום, ובו חותמת ברכת כהנים: "וישם לך שלום".

לעיתים, כאשר מנסים לבדוק את מקור הסיבות האמתיות שהובילו את הריב הקטן למריבה רבתי, נופתע לגלות שלא היה מקום לריב, והיה ניתן למנוע אותה בקלות.

מקורה של המילה 'שלום' הוא מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. ה'שלום' איננו רק היעדר מלחמה, אלא יצירת מערכת יחסים  המושתתת על שיתוף פעולה, בה כל אחד מן הצדדים מסייע לרעהו, בבחינת הכתוב: "איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא ו).

איך ניצלים ממחלוקת? הדרך הבטוחה ביותר להימנע ממחלוקת, היא פשוט לא לקחת בה חלק!

"זכור תזכור": דרושים שני אנשים לריקוד טנגו המחלוקת!

השלום מתחיל מירושלים: המילה ירו – שלם" = שלום יראה. {ו = א+ה}. השלום יראה בעזהי"ת בקרוב בירושלים, בזכות תפילות עמ"י: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך" (תהלים קכב ו-ז).

 

השל"ה הק': לאורך פרשת קרח, לא שומעים את תגובת אהרון למרות שביזו אותו וטענו נגדו "ובקשתם גם כהונה". לכן, חכמי המשנה מציינים "מחלוקת קרח ועדתו", ולא אומרים "מחלוקת קרח ואהרן".

מכאן ניתן ללמוד, שאהרון בו בחר ה' לשמש ככהן גדול, קנה לעצמו את התפקיד בזכות ולא בחסד, ככתוב: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (אבות ה, יז).

 לא נאמר "כדי לקרבן לתורה", אלא "ומקרבן לתורה". כלומר, פועל יוצא מהתנהגותו כ'אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות', האנשים מתקרבים מאליהם לתורה, בבחינת הכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ).

 

מסר חשוב מאהרון הכהן:

אהרון מלמד אותנו איך לא ליפול למלכודת המחלוקת:

פשוט מאוד –   תברח מהמקום, היות ובשביל לריב צריך שניים. מריב קטן נולדים ריבים רבים ההופכים למריבה רבתי.

בסופו של יום, רבים מתקשים לזכור על מה ולמה פרצה המריבה.

 

מספרים על אריה רעב ששבר את רעבונו באכילת שק מלא שום. בדרכו לאמת המים, הוא פגש את החמור ושאל אותו: איזה ריח יש לי בפה? יש לך ריח חזק של שום, הוא ענה. האריה כעס עליו: איך אתה מתחצף למלך החיות, וטרף אותו. כנ"ל היה עם הארנב. השועל שהשקיף מרחוק על המתרחש, פגש את האריה ממנו שמע את אותה שאלה:

יש לי ריח בפה? השועל בדרכו הערמומית ענה: אדוני המלך, אני מצונן ולא מריח, וכך ניצל מלוע האריה.

כך כאשר רואים מחלוקת, פשוט מאוד – לא מריחים, ופונים לדרכנו – "דרך השלום".

 

"רב לכם בני לוי" (במ' טז, ז).

"וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

 עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו:

 שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט" (רש"י).

 

"עין טובה" מול "עין רעה".

 

משה רבנו – רעיא מהימנא

 מזהיר את קרח והנשיאים, שעם הקרבת  הקטורת, רק אחד מהם ינצל, ככתוב: "והיה איש אשר יבחר יהוה, הוא הקדוש – רב לכם בני לוי". קרח שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וכן כ"ד משמרות המתנבאים ברוח הקודש, היה בטוח שהוא הנבחר, והשאר ישרפו. הוא לא צפה שבניו עשו תשובה. על כך אומר רש"י ע"פ התנחומא: "עינו הטעתו". במקום להפעיל את העין הטובה ולפרגן לאליצפן בן עוזיאל על מינויו לנשיא שבט לוי, הוא הפעיל את עינו הרעה שהובילה אותו אל מעבה האדמה כשהוא בחיים.

 

חכם אחד שאל את נכדו לפשר "עינו הטעתו", וכך ענה הינוקא: בעין אחת, יש לראות את גדולת הבורא,. בעין השניה, על האדם לראות את אפסותו מול גדולת האלוקים. קרח שהיה מטועני הארון, אכן הכיר את גדולת הבורא, אבל בעינו השניה, הוא ראה רק את גדולתו, דבר שהיה בעוכריו.

 

"קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש, לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו ממנו" (סוטה ט, ע"ב).

קרח ביזה את התורה כפי שהובא (במדרש הגדול במ' טז, כח): משה אמר לפני ה' שהוא מוחל על שהלעיזו עליו ועל אהרן. לעומת זאת, על דרישת קרח להחליף את משה ואהרן שנבחרו ע"פ ה' – אין ביזיון יותר גדול מזה, ולכן נאמר "עינו הטעתו".

 

קרח היה מאז ומעולם, אדם אנוכי הדואג רק לעצמו. כאשר אחיו נמקו בשעבוד, הוא הצליח להתמנות על אוצרות בית פרעה = הכספות הממלכתיות (במדב"ר יח, טו). כאשר משה נשא על כתפו את ארונו של יוסף, קרח נשא 300 פרידות של מפתחות האוצרות כדברי הגמרא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח" (סנהדרין קי "ע"א).

יוצא שמשה רבנו הוא איש החסד שרק נותן, וקרח רק מקבל ומשנורר.

 

המדרש מספר, שאשתו של קרח התקשטה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. אשתו של משה שהייתה חפה מתכשיטים, ביקשה ממשה, תכשיט אחד לפחות. משה נתן לה קצת מהסנפירינון ממנו חרט את הלוחות אותו קיבל כמתנה מהקב"ה ע"פ הפסוק: "פסול לך – קח לך את הפסולת. היא הלכה לאהליאב שיכין לה תכשיט, והוא התפעל מהחומר שהוא היהלום הכי טוב בעולם. כאשר אשתו של קרח ראתה אצל ציפורה את היהלום, קינאה בה, ודרשה מבעלה תכשיט דומה, דבר שכידוע לא יכול להשיג. כנראה שהייתה שותפה למרד.

 

לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע". כ"כ,  לא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – {עין סתומה}, שכל כך קינא בעמ"י, וחיפש כל דרך לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח נגמר באדמה שבלעה אותו.

 

רבי מאיר בעל הנס

זכה להיות "בעל הנס" = בעל מפתח הנס,

 

 היות והייתה לו עין טובה כלפי עמ"י. בעת צרה ל"ע, מנדבים צדקה לע"נ רבי מאיר בעל הנס, מקבלים קבלת התחזקות בעבודת ה', ואומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". מניסיוני וניסיון רבים אחרים, ישועת ה' כהרף עין בזכות רבי מאיר. הוא גם זכה להיות גדול תלמידיו של רבי עקיבא, וההלכה נקבעה כמותו בסתם משנה כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).

 כל זאת, בגלל שהיית ברבי מאיר "עין טובה" בכך שקבע שבני ישראל נקראים – בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" גם כשהם חוטאים, ולא עבדים כדברי רבי יהודה שקבע, שרק כאשר אנחנו טובים נקראים בנים, ואילו כאשר לא עושים רצונו של מקום, נקראים עבדים (קידושין לו, ע"א). הרשב"א פסק להלכה כרבי מאיר. דיון רחב בנושא, מופיע רבות בספר, ובפרט לכבוד ההילולא של רבי מאיר בי"ד באייר.

 

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם,

             וילכו אחריו זקני ישראל" (במ' טז כה).

 

"ויקם" – קימה ותקומה היו למשה רבנו,

בזכות הענוה ואהבת השלום בהן נהג כלפי צורריו – דתן ואבירם (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת טעם אומרו 'ויקם'. ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו"?

רבנו עונה: "ויקם משה – קימה הייתה לו, במה שהלך לדתן ואבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו, ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא, והלך אצלם. עליהם נאמר: 'לפני שבר – גאון' (משלי טז, יח), ועל משה נאמר: 'ולפני כבוד – ענוה' (משלי יחי ב). אדם זוכה לכבוד כמו משה, בגלל ענוה. לעומת זאת, אדם נשבר בגלל הגאוה, כמו דתן ואבירם.

משה הזמין קודם לכן את דתן ואבירם, אבל הם סירבו להתייצב, והחלו לגדף אותו: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם… המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במ' טז, יג).

המילה "תשתרר"  {גימ'} 1500, כמניין כלל האותיות א-ב, ואותיות מ'נ'צ'פ'ך. כלומר, הם טענו שמשה שולט בהם מ-א' ועד ת'. במצרים, בנ"י היו משועבדים בגופם למצרים, אבל לא התערבו להם בינם לבין עצמם.

אחרי מתן תורה, השתנו היוצרות, בכך שנוצרו מעמדות, והגבלות בדמותן של המצוות.

 

על דתן ואבירם אומר המדרש: "אילולי אלו רשעים {דתן ואבירם}, לא יצא הדבר לעולם {פרשת קרח}. ומי היו דתן ואבירם? כל מה אתה יכול לתלות ברשעים תלה – הם שאמרו הדבר הזה {"הרגת את המצרי"}, והם שהותירו את המן, והם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והם שנחלקו עם קרח" (ילקוט שמעוני שמות. סי' קסב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על המדרש: "גם בליעת קרח ואכילת האש מאתי

ם וחמשים איש, הם {דתן ואבירם} – היו סיבה למאורע מתחילה ועד סוף" (במ' כו, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחדש פה חידוש עצום: מידת הענוה ואהבת השלום  של משה רבנו, המחליט ללכת לקראת שני רשעים ידועים, כדי שאולי יראו אותו ויתביישו, ובכך יחזרו בתשובה,

זיכתה אותו בקימה, ובמה שהוא כידוע.

 

עד כמה צריכים אנו ללמוד ממשה רבנו: "ולפני כבוד – ענוה".

רבנו גם מלמד אותנו פרק חשוב, בהנהגה נכונה ונבונה של הציבור.

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

מחלוקת קרח בתורת הגלגולים:

משה – גלגול של הבל. קרח – גלגול של קין.

 

בעקבות מחלוקת קרח, נהרגו 14,700 אנשים, ועוד 250 הנשיאים בני ראובן, דתן ואבירם, וכן קרח ובני ביתו

בשכל האנושי, קשה לנו להבין איך היה ניתן לחלוק על משה רבנו שהוריד את התורה, וחולל נסים ונפלאות.

רבנו האר"י הק' אומר (ליקוטי תורה פרשת קרח), שקרח היה גלגול של קין, ומשה גלגול של הבל. קרח היה צריך להתגבר על עצמו ולתקן את חטא קין, בכך שהיה מקבל את דברי משה רבנו בנושא מינוי אהרון לכהן גדול, ומינוי אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי כדברי אלוקים חיים, אבל לא זכה לעמוד בכך. לכן, בלעה אותו האדמה כפי שנאמר ע"י ה' לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", דבר שהיה אמור להיות מתוקן ע"י קרח.

 

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו עוברים ניסיונות, אותם לעיתים איננו מבינים. סמוך על הקב"ה שהכל ניתן כדין, ובידינו לעמוד בניסיון, ובכך נזכה לתקן פגמים מגלגולים קודמים.

הרמב"ן קובע: אם בורא עולם הביא עליך ניסיון, סימן שאתה יכול לעמוד בו.

בעצם, כל אחד מאתנו בא לתקן פגם מסוים אותו עבר בגלגולים קודמים. על השאלה, איזה פגם?

הרמח"ל עונה: "בדבר שקשה לאדם – שם התיקון", וכל אחד מאתנו יכול לאתר בנקל, על מה קשה לו להתגבר.

 

 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים,

ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.

 ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז).

 

 כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת אותה שאלה שעלתה עם המרגלים. איפה הם טעו?

התשובה: (אבות. ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".

 

הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים" המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את ההיבט החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם אמר רבי אלעזר {בשם} רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי יהוה, ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הנחלקים בגמרא, בונים בכך את השלום. כ"כ, נאמר בתהלים (קיט, קסה)  "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה לשמה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול על ידם כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר:

 

עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה

 אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במ', חקת כא, יד)

. – אל תקרי בסוּפה [עם שורוק],  אלא בסוֹפה [עם חולם]. (קידושין ל ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל, ומציין שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".

 

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל:

מהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד.

השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום את ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם ולכל ישראל.

הסיפור הבא בגמרא יראה לנו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודת כוכבים. וכן הווה" (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.

 

איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה,

כאשר ברקע – יש מחלוקות בין חכמים?

 

אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה.

 מה הטעם? "וידבר יהוה אל משה", אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה.

 ענה לו ה': אחרי רבים להטות…

כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא,  ומ"ט טהור" (סנה' ירושלמי פ"ד, ה"ב).

 

א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה הנ"ל כך: מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים – ואני שמעתי     פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.

  1. 1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
  2. 2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".

 

ב. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כבית הלל.

שאלה:  מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?

תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

 

ג. רבי נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההיפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).

רבי נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.

זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ החיים".

 כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.

 

ד. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן": על מצות כתיבת ספר תורה שהיא האחרונה בתורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא, יט). הרב שואל: מדוע לא נאמר: "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת?" על כך הוא עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה ל"ערוך השלחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות  המשונות זו מזו".

 

 מתורף דבריו עולה:

התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת פילהרמונית בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות, דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני" (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

ו.  רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג אומר: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומים זה לזה, ואין דעותיהם דומות (ברכות נח, א)   "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו שונה מזו" ("ויכוח מים חיים", בהקדמה).

 

"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה".

הנהר: מורכב מטיפות היוצרות נהר.

הציפור: להקת ציפורים בשמים, נוצרת מציפורים בודדות.

הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים היוצרים תבשיל טעים.

מסקנה: גם מדברים מנוגדים – נוצרים דברים מצוינים.

 

האחדות האלוקית בעולם הבריאה,

כדגם לאחדות בין בני אדם.

 

' המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות.

הקב"ה בחר בעונש כזה חמור כלפי קרח ועדתו, היות והקב"ה סולד מהמחזיקים במחלוקת, שכל מהותה אינטרסים צרים למחזיקים בה, דוגמת קרח שרצה להתמנות לתפקיד נשיא קהת, והקב"ה העדיף על פניו את אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי בהיררכיה המשפחתית, ואילו על קרח שהיה במקום השני, הוא דילג מסיבות שהתגלו אח"כ כנכונות. שילוב של קנאה וכבוד, והרי קראנו בפ' אבות "שהקנאה והתאווה והכבוד" מוציאים את האדם מן העולם.

 

הקב"ה הוא סמל האחדות כפי שאנו קוראים בפסוק הראשון של ק"ש: "שמע ישראל, יהוה אלהינו – יהוה א-ח-ד".

אחדותו המוחלטת של הקב"ה משתקפת  ממעשה הבריאה בעולם הטבע כמו גרמי השמים, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל", דרך עולם החי ועולם הצומח היוצרים הרמוניה מושלמת, בבחינת "שירת הבריאה" השרה לקב"ה. כדוגמא, נציין את שירו של רבי שלמה אבן גבירול "ראה שמש", וכך הוא כותב:

 

"ראה שמש לעת ערב אדומה / כאילו לבשה תולע למכסה.

תפשט  פאתי צפון וימין / ורוח ים בארגמן תכסה.

וארץ עזבה אותה ערומה / בצל הלילה תלין ותחסה.

והשחק אזי קדר, כאילו / על מות יקותיאל מכוסה".

 

דרך השיר הקטן הנ"ל, רשב"ג תיאר במטאפורה אחת שלמה, איך מעשה בראשית מתאבלים על מות פטרונו השר יקותיאל שתמך בו מבחינה כלכלית וחברתית. המשורר עמד לכיוון מערב כשקרני השמש משתקפים בגווני הים.

שירים אחרים נכתבו על גני המלכים בתקופת "תור הזהב" בספרד, בהם כל פרח בנוי לתלפיות באופן מושלם וסימטרי. איך מערכת הטבע פועלת באופן מופלא, ועלינו רק להתפעל מעולמו המופלא והמושלם של הקב"ה.

 

נדגים זאת בעוד קטע קצר משירו של רבי משה אבן עזרא "כתנות פסים" בו משתמש במטאפורה מושלמת המדמה את צבעי "כותנת פסים" של יוסף, לבין הצבעים המרהיבים של פרחי הגן, כאשר בראשם צועד פרח השושן אותו מדמה למלך הגן, הרומז ליוסף שהיה משנה למלך מצרים. וכך הוא כותב בשיר:

 

"כתנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו.

ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פלאו.

כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו.

אך לפניהם שושן עבר / מלך כי על הורם כסאו"…

 

"אדוני! תתאזר בסבלנות"

 סבלנות – מול סובלנות.

 

סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול.

פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל, עד שיגיע תורו. לרבים – אין סבלנות.

הסובלנות לעומת זאת, פירושה המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו.

ההבדל בין יריב לאויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית.

 

הסובלות כוללת 3 יסודות:

 א. התנגדות לדבר מסוים. ב. יכולת להתנגד  ג. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום, תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל, שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.

 

חשיבה חיובית – מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.

בקבר רחל, מתקיים מניין שחרית ברסלבי בשירה ובריקודים מידי יום. ביום בהיר, מגיע יהודי ומבקש מהחזן לתקתק את התפילה. החזן הברסלבי עונה לו: בשמחה, בשמחה… האיש הבין את המסר והשתלב בשמחה. 

 

מחשבה = בשמחה. להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24,  להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).

דוגמא אחרת לחשיבה חיובית ושמחה: בארץ, רבים מודאגים מהמפלס הנמוך של הכנרת. כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת ושמח בהם, אינני מודאג, היות וחכמי הח"ן אומרים שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כשם שעמ"י במדבר, הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך בארה של מרים תמשיך להרוות את צימאונם של היושבים בציון לעד.

הכעס גורם לעבודה זרה:  כאעס = קנא = מקוה = 151.  "א-ל  ק-נ-א שמו". אחרי כעס, יש להיטהר במקוה.

 

"לשם שמים" – מקור הביטוי.

 

 הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם – מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות.  ביום שני אומרים בתפילת שחרית  "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.

 

חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחות לכל בשר,

האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב).

 

"עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}.

 למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…

למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר… {הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר: "אלהי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלקותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר".

מתורף דברי קדשו עולה:

 הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות"

 = שהם אנשים חיים – כמוך וכמוני.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אעשה נפלאות".

יומא דהילולא דצדיקיא,

לרבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל כהן גדול, ורבי חנינא סגן הכהנים {הרוגי מלכות}.

וכן לראשל"צ חכם מרדכי אליהו, שעלו לגנזי מרומים ביום  כ"ה סיון.

 

"רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונח לתשחורת, והווי מקבל את כל האדם בשמחה" (פ. אבות ג, יב).

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש עיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים – מביא חטא" (פ. אבות א, יז).

רבי חנינא סגן הכהנים: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (פ. אבות ג, ב).

הוא אמר גם: "גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (ספרי במ' פיסקה מב).

 

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל שגם הוא עלה לגנזי מרומים ביום כ"ה בסיון – יום ההילולא של שלושת התנאים הקדושים הנ"ל ששניים מהם – רבי ישמעאל ורבן שמעון, נהרגו על קידוש ה' בידי שלטון הרשע הרומאי, הלך לאורם של המאורות הנ"ל, בכך שעסק כל חייו בהפצת התורה בעמ"י כדיין, כמקובל, כפוסק הלכה, כרב ראשי, ומעל לכל, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הרב גם קיבל קהל בלשכתו לשאלות בהלכה, לעצה וברכה –  והכל, מתוך ענווה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, מתוך פנים מאירות ושמחה כדברי רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, וכן מתוך אהבת השלום כדברי רבי חנינא סגן הכהנים שהזהיר על כך, היות והוא ראה את שנאת חינם שפשתה בעמ"י ערב חורבן בית שני.

 

חכם מרדכי ע"ה היה ידוע ומפורסם באהבתו לדברי שלום ואמת, דבר שבא לידי ביטוי במאור הפנים בו קיבל כל יהודי, דבר שאותו חוויתי גם אני בהיותי אצלו מספר פעמים, ועליו נאמר: "כי מרדכי היהודי… גדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו – ודובר שלום לכל זרעו" (סוף מגילת אסתר).

 

כדוגמית להנהגתו כ"נאה דורש ונאה מקיים", נציין את דברי הרב טוביה ליצמן (מתוך הספר: סיפורים שאהבתי לספר). תחת הכותרת "מי כאן הלל"?  (שבת ל ע"ב). הוא מספר על יהודי ששמע את הדרשן מדבר בדרשתו על חשיבות מידת "נאה דורש ונאה מקיים", בעקבות הסיפור המפורסם על הלל הזקן שלא כעס על יהודי שהתערב עם חברו על סכום גבוה של ארבע מאות זוז, שאכן יוכל להרגיז את הלל, שהיה ידוע בסבלנותו הרבה.

הוא הגיע לביתו של הלל מספר פעמים בערב שבת בזמן שהתקלח לכבוד שבת, וניסה להקניטו בשאלות קנטרניות, אבל הלל שהיה באמצע המקלחת לכבוד שבת, "נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות {עגולות, והלל כידוע היה בבלי}. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שאין להם חיות {מיילדות} פקחות {מומחיות}. הדבר חזר על עצמו ג' פעמים, ולא כעס, עד שהאיש נכנע לבסוף, והפסיד בהתערבות.

 

האיש שלנו החליט לנסות כמה רבנים של תקופתנו, אם אכן הם מקיימים את הנאמר: "נאה דורש – נאה מקיים".

הוא החליט להתקשר בשלוש לפנות בוקר לכמה רבנים ולשאול אותם: "מה מברכים על תפוח מצופה סוכר? רב אחד טרק לו את השפופרת. השני, הוכיח אותו על כך שמפריע לו לישון וטרק לו את הטלפון.

 

 הרב מרדכי אליהו זצ"ל לעומת זאת, ענה לו כך: "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?" האיש הסכים. לאחר נטילת הידיים, הרב ענה לו בפרוטרוט על השאלה, וביקש ממנו שיתקשר אליו בכל נושא ובכל שעה. אכן זוהי דוגמה לאיש הגדול בענקים.

 

על "יום ירושלים", הרב מרדכי אליהו ע"ה מביא בספרו "ויאמר מרדכי – דרשות על מעגל השנה" את דברי הכתוב בתחילת פרשת בחקותי: "ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו, ה-ו). הרב מביא את דברי רבנו-אוה"ח-הק': "וישבתם לבטח בארצכם – שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם, ואין לזרים אתכם חלק בה. ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח".

 

על השאלה אם זוכים לשלום, מה משמעות המשך הכתוב "ונתתי שלום בארץ"? על כך מביא דברי רבנו-אוה"ח-הק': "ואולי שיכוון על עם ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות".

קודם לכן הוא הביא את דברי רבנו אברהם אבן עזרא העונה במילה אחת: "ביניכם". הרמב"ן: "ולא תלחמו איש באחיו". דברי הפרשנים הנ"ל אפיינו את אהבתו ודאגתו לשלום בין כל חלקי עמ"י.

כ"כ, את אהבתו לתורת רבנו-אור-החיים-הק' – אותה ביטא ברבים מדרשותיו ובספריו.

 

במוצאי שבת אחד, חלמתי שאני מלווה את הרב מרדכי זצ"ל מביתו למכוניתו. למחרת התקשרתי לאחיו הרה"ג נעים אליהו ע"ה שיסדר לי פגישה עם הרב, היות והרב נעים חיתן אותי, ונהגתי להתייעץ אתו לעיתים. כאן המקום לומר שהרב נעים זצ"ל היה בקיא בנסתרות כמו בנגלות.

בפגישתי המרגשת עם חכם אליהו ע"ה, שאלתי אותו: אני קצת לומד ומלמד "אור החיים" הק', ואני חושב לכתוב ספר על משנת רבנו-אור-החיים-הק'. האם לכתוב? תשובתו הייתה קצרה: "תכתוב, תכתוב".

חלפו שנים, ודברי הרב מתגשמים. השבח לבורא עולם שזיכה אותי לברך על המוגמר.

 

בדברי זיכרון לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש זצ"ל – הרב הראשי למרוקו ולירושלים, כותב הרב אליהו ע"ה: "על הרב משאש היו אומרים שיש לו בפיו "כפית זהב עם דבש", דהיינו שהיה מסביר את דבריו בצורה נעימה וברורה, עד שאי אפשר לערער אחריו… שלום שמו, ושלום שם בין תלמידי חכמים… ידע לחבר ולאחד את כולם יחד".

את אישיותו של הרב משאש הוא מדמה לרב שלמן שפתר לחכמים את השאלה על מה לבצוע בליל הסדר. על שתי מצות שלמות, או על מחצית המצה? תשובתו שהתקבלה להלכה: שתיים שלמות וביניהן חצי מצה.

שמחו ושאלו לשמו? שלמן השיב.

אמרו לו: "שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים" (ברכות לט ע"ב).

 

בברכת התורה ולומדיה, להצלחת כוחות הביטחון,

ולגאולה קרובה ברחמים

 משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.  עזיזה בת חניני ע"ה. יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה בן רינה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה

לעילוי נשמת כל חללי כוחות הביטחון

 

לבריאות איתנה לעבודת הבורא – למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר השני "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, וגם לזכות להוציא הוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים".

והספרים יתקבלו בשמחה רבה אצל הציבור הרחב, ותלמידי חכמים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע | להגיב

Contes des juifs maroccains-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח- טו-הפרח המחייה מתים

תאריך 11 ביוני 2026
מסמטאות המללאח

טו. הפרח המחייה מתים

היה האל בכל מקום ואתר וגם עד קצווי ארץ אורו לא חסר,ומעשה שהיה בזוג שאהבתם לא ידעה גבולות. האשה היתה יפת תואר ולא נודע עוד כיופיה בכל הארץ. בעלה הנאמן והאוהב לא מש ממנה, לבד מעיסוקיו, אשר נסבו סביב ניהול חשבונות ומשא ומתן.

האשה היפה, לא עלינו, נפלה למשכב ומיטב רופאי הארץ לא הועילו לה בחוליה. בחלוף שנה החזירה את נשמתה לבורא העולם.

רבים מתושבי העיר ליוו אותה בדרכה האחרונה. בעלה האוהב לא מש לרגע מעל מיטתה ומשהורידו את גופת המנוחה לקברה, נצמד הבעל אל גופה ולא הועילו הפצרותיהם של גומלי חסד ואמת שיקום מעל המיטה. הוא בְּכֹה וְאֵלֶּה בְּכֹה. ביקש הבעל להיקבר לצד אשתו האהובה. משראו חברת גומלי חסד ואמת שאי אפשר לנתק את השניים, גמלה בלבם החלטה לקבור את השניים זה לצד זו. עת נסתם הגולל, שבו המלווים לבתיהם והבעל החי צופה בפניה של אשתו היפה. לפתע גח לו עקרב מסרקים שבאבן, עלה וטיפס על פניה היפות. הזדרז הבעל, הרחיק אותו מעל פניה והלם בו באבן עד שמת. והנה, הפלא ופלא, מן העקרב המת עלה כפורח כפתור ופרח, אשר האיר ביפעתו את חלל הקבר. ביקש הבעל לקרבו אל נחיריו ולהתבשם מניחוחו, אבל עצר בעד ידו ואמר בלבו: ״קודמת לכל אשתי האהובה״. קירב את הפרח אל נחיריה, הפלא ופלא, פיה נפער לרווחה. סומק עלה בלחייה ועיניה נפקחו לרווחה. הבעל הנפעם נשק על לחייה, גילה עפר מעל עיניה ויחד יצאו לאוויר העולם.

נמלכו השניים בדעתם לחזור לעיר הולדתם. חכך הבעל בדעתו והגיע לכלל מסקנה שאין לחזור אל העיר, שהרי לא יאמינו להם קרוביהם שמתים שבו לחיים, והשניים שמו פעמיהם אל הדרך היוצאת מהעיר.

שבעה ימים ושבעה לילות צעדו השניים, מים ומזון לא באו אל פיהם, עד שהגיעו אל חופו של ים. ישבו השניים לפוש ולטבול את כפות רגליהם הלאות במים. קפצה על הבעל שינה ואשתו המסורה, אף כי מותשת היתה, ישבה לצדו כשהיא מלטפת ומרטיבה את שפתיו היבשות.

עת שצפתה אל לב ים, ראתה והנה ספינה גדולה הולכת וקרבה אל החוף. על סיפונה עמד עשיר מופלג שהפליג עם סחורתו לארץ רחוקה. מן הסיפון צפה בנעשה בחוף ומשראה זוג על החוף, פקד על הספנים להפנות לעברם את חרטום הספינה.

עם שהתקרבה הספינה לחוף, הבחין העשיר באשה היפה היושבת סמוך לבעלה ומלטפת את ראשו. הוא, שעינו לא שזפה יופי שכזה, ירד אל החוף והרעיף על האשה מיני מגדנות, צמידי זהב ומרגליות. בחלקת לשונו בלבל את דעתה ושכנע אותה לעלות עמו אל הסיפון, משם יוביל אותה – כך הבטיח – אל עולם שכולו טוב, אל ארמונו ואל אחוזתו, שם לא תדע צער לעולם.

האשה, שלבה נהה אחרי הבטחותיו ומתנותיו של העשיר, שמה פעמיה לעבר הספינה ועל החוף הותירה את בעלה הנאמן. העשיר צווה על ספניו להפנות את חרטום הספינה לעבר אחוזתו, ולא עברה שעה קלה עד שנחתה הספינה אל חוף מבטחים.

הוא נהג באשה בנדיבות לב, הרעיף עליה בגדים, מרגליות ואף הציב משרתות שינעימו לה את שהיתה. הבעל הנבגד נותר על החוף ומשנעור מעלפונו, פנה כה וכה ולא ראה את אשתו האהובה. ״שמא חלום תעתועים חלמתי״, אמר הבעל לנפשו, ״ואשתי האהובה מן הסתם טמונה בקברה. אשוב על עקבי כדי לוודא זאת״.

משהגיע סמוך לקברה, ירד ובחן שמא מונחת היא על יצועה, אך לא דובים ולא יער. הקבר ריק, אין בו מאום. ישב הבעל הנבגד סמוך לקבר הפתוח ויבב בדמעות שליש. הוא השכיל להבין כי אשתו האהובה נפלה ברשתו של איש בליעל.

עודו בוכה ומהרהר כיצד לשים קץ לחייו, הופיע מאי שם איש גבוה שרגלו במים וראשו בשמיים. זקנו צמח פרא ומבטו מזרה אימה. ״מה מעשיך כאן הלך ומאין תבוא?״ רעם קולו של השודד האכזר. ״רוקן את אמתחתך והצל את חייך״, הוסיף ואמר השודד.

״אין עמי דבר, לא כסף, לא זהב, לא אוכל וגם לא כוח לענות לך. רוצה אני למות. יכול אתה לעזור לי?״ ענה הבעל הנבגד. השודד שהיה רגיל לשמוע את תחנוני קורבנותיו, עמד נדהם לנוכח האיש המוזר שבניגוד לכולם הוא מתחנן על נפשו למות.

נכמרו רחמיו של השודד על ההלך האומלל. עת ארוכה ישב לצידו לשמוע את כל הקורות אותו למן היום בו נפלה אשתו למשכב ועד שנחטפה בידי בן בליעל.

נבר השודד באמתחתו ושלה משם מעט לחם יבש ומעט מים. עם שכילה לאכול, ביקש הבעל הנבגד מהשודד שיוציא אותו מסחרחרת זו אליה נקלע.

״אני תר ונע בדרכים, גוזל וחומס, ואת קורבנותי אני שולח לעולם האמת לבל יגלו את סודי״. ״מוטב שאתלווה אליך, ובאשר תלך אלך״, אמר הבעל הנבגד.

כרך השודד את ידיו סביב צווארו, כפי שנהג לעשות אב האוהב את בנו ויחד עלו הרים וירדו בקעות עד שהגיעו לעירו של העשיר אשר חמד את אשת הבעל הנבגד.

השניים התמקמו בבקתה קטנה שעמדה בעיבורה של העיר והחלו תרים אחר תעסוקה. נכסיו של העשיר החמדן נתרבו וגדלו והוא החל לתור בכל המחוז אחר מנהל חשבונות וממונה על בית גנזיו. וכרוז שלח בכל העיר ובו ציין ״שהמתאים למלא את המשרה ינחל נכסים רבים״.

השמועה הגיעה לאוזנו של השודד ומתוך סקרנות יתרה הוא שאל את חברו הנבגד לפשר אומנותו. הלה השיב לו כי הוא מנהל חשבונות ואפוטרופוס על נכסים של אחרים. קפץ השודד מרוב שמחה ובישר לחברו על דבר המשרה הפנויה. עם רדת החשכה נטל השודד כובע וחליפה מהודרת שהיתה תלויה לייבוש בבית אמידים. הוא הלביש בה את חברו, כיאה ליועץ ואפוטרופוס על נכסים, לא לפני שידו של בלן קרצפה את גופו בבית המרחץ. הבעל הנבגד שם פעמיו לעבר בית העשיר. העשיר, שהתרשם מאוד מידענותו, ביקש ממנו להתחיל מיד בעבודתו.

הבעל הנבגד עשה חיל בעבודתו והעשיר הרעיף עליו רוב ממון וכבוד. הוא נכנס ויצא בבית גנזיו ואף התמנה לנהל את משק ביתו. העשיר השכיל להבין שהבעל הנבגד עושה את מלאכתו נאמנה ולכן הוא הפקיד בידיו את כל עסקיו וביכר לצאת למדינות רחוקות כדי לקשור עמן קשרי מסחר. ועוד בטרם הפליג בספינתו, אמר העשיר לרעהו: ״הנה אני יוצא למסעי והנה מפתחות אוצרותי. כל רכושי בידך הוא – ונהג בו כטוב בעיניך״. העשיר הפליג לדרכו בתחושה שיועצו ומנהל משק ביתו ינווט את כל עסקיו אל חוף מבטחים.

לא חלפו להם כי אם ימים אחדים, והבעל הנבגד ביקש לדעת מה עולה בגורלם של אשת העשיר וילדיו. עם שהגיע אל בית העשיר, פגש הבעל הנבגד באשתו הבוגדנית ועיניה נפגשו בעיניו, היא הכירתו, אך הוא לא הצליח לזהותה. עם שהכירה מי הוא, הזעיפה פניה וכעסה עליו על אשר מתערב הוא יתר על המידה בענייני משפחתה.

בחלוף הימים, כשהבחינה הבוגדת שמעמדו של היועץ נעשה איתן, היא החלה לרקום במוחה הקודח מזימות שבעטיין יאלץ הבעל הנבגד לנטוש את האחוזה בטרם יזהה אותה.

עם שחזר העשיר מהפלגתו, קבלה את פניו בדמעות שליש וכששאל אותה העשיר לפשר הבכי, ענתה לו הבוגדת: ״יועצך העשיר, אותו הפקדת על בית גנזיך ניצל את עובדת היעדרותך והוא אינו חדל מלחזר אחרי. אנא, בעלי היקר, עשה שיסתלק מכאן במהרה״.

לשמע דבריה, הזדרז העשיר ואץ אל יועצו הנאמן. הוא מצא אותו טרוד בבית גנזיו עד מעל לראשו, ולא יעלה על הדעת שהוא נותן את דעתו להבלי העולם הזה. מיד הבין העשיר כי עלילת שווא היא.

משראתה הבוגדת כי היועץ ממשיך בעבודתו כתמול שלשום, הבינה שבעלה העשיר לא שת לבו אליה וכי עליה להעלות ממוחה הקודח מזימה טובה יותר. היא המתינה לשעת כושר ואכן היא הגיעה: מלך הארץ היה נוהג להזמין את מרעיו האהובים מכל מחוזות ממלכתו למשתה שנתי. הפעם ביקש המלך להזמין את העשיר ואת יועצו הנאמן, אשר את שמע כישוריו שמע זה מכבר.

ביקש העשיר מאשתו להתלוות אליו. עם שישבו, אכלו ושתו להנאתם, מצאו היועץ והעשיר את עצמם בגילופין. האשה הבוגדת נצלה שעת כושר זאת. היא נטלה את שעון הזהב היקר שקבל העשיר מידידו המלך ותחבה אותו לכיסו של היועץ. משנתעוררו השניים מגילופם, גילה העשיר ששעונו נגנב ממנו. הוא פנה והלך אל ידידו המלך ולחש זאת על אוזנו. המלך כעס מאוד על דבר הנבלה שנעשתה ביום שמחתו ומיד צווה על משמרות המלך לחפש בכליהם של המוזמנים ולא להרפות עד אשר ימצא הגנב.

תורו של היועץ הגיע ובכיסו נמצא השעון הגנוב. היועץ ההמום נגרר על־ידי משמרות המלך כשהוא זועק ״זה לא אני, לא אני הוא הגנב״.

המלך פסק להסיר את ראשו מעליו קבל עם ועדה, כיאה לגנב אשר ביזה את יום שמחתו של המלך. היועץ התחנן על נפשו וביקש מהמלך שיאפשר לו להיות עם עצמו שלושה ימים ושלושה לילות בטרם יכרתו את ראשו. המלך, שנועץ בידידו העשיר, נאות לבקשתו.

הבעל הנבגד שם פעמיו לעבר בית חברו השודד ובישר לו אודות האסון הנורא שפקד אותו. הוא הגיש לו את הפרח שהחיה בעבר את אשתו הבוגדנית וביקש ממנו שבשעה שיכרתו את ראשו, יצמיד הוא את הראש הכרות אל הגוף ואחר כך יקרב את הפרח אל נחיריו.

״זאת אעשה בחפץ לב״, אמר השודד לידידו, וכך היה. עם ששיספו את ראשו מעליו, הצמיד השודד את הראש לצוואר, קירב את הפרח אל נחירי הבעל הנבגד וראו זה פלא, הוא חזר לאיתנו. היועץ הנאמן נפל על צוואר חברו השודד ויחד צעדו אל מחוץ לשער העיר, שם הכינו את יצועם ללינת לילה. בעודם ישנים, נפח המלך את נשמתו.

ומנהג היה באותה עיר, שאין ממליכים את בניו של המלך תחתיו, אלא יוצאים אל מחוץ לשער העיר וההלך הראשון בו פוגשים עתיד להיות המלך המיועד.

אצו משמרות המלך אל מחוץ לשער העיר, וסמוך לפתחו מצאו את הצמד נם את שנתו. הם גררו את היועץ המופתע מיצועו אל ארמון המלך ושם, קבל עם ועדה, המליכוהו למלך. הוא גמל מיד לחברו השודד ומינה אותו להיות וואזיר בחצרו. בחלוף הימים נזכר המלך באשתו הבוגדנית ובבעלה העשיר.

הוא ציווה על חברו השודד להביא את העשיר לפניו. העשיר התיצב לפני המלך החדש, קד קידה עמוקה ולא הכיר את יועצו לשעבר. המלך הרגיע אותו, הושיב אותו סמוך לכסא מלכותו וסיפר לו את כל הקורות אותו מיום שמתה עליו אשתו היפה ועד עצם ימי מלכותו. העשיר נדהם לשמע הדברים ונתעצב אל לבו כי הוא זה שחמד את אשתו היפה והביא עליו את הרעה הגדולה הזאת. המלך ניחם אותו באומרו ״סוף טוב הכל טוב״. העשיר נזדרז ללוות את הוואזיר השודד לביתו, שם עצרו את האשה הבוגדנית והובילוה אל חצר המלך. המלך ביקש לקושש כל בדל עץ וכל טיפת שמן מכל רחבי ממלכתו, כדי להבעיר מדורה גדולה עליה ישרפו את האשה הבוגדנית. ואת אפרה צווה להשליך אל חופו של ים, בו הותירה את בעלה הנאמן עייף, צמא וחבול, כדי לזכות בממון ובתהילה.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

Contes des juifs maroccains-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח- טו-הפרח המחייה מתים

עמוד 104

פורסם בקטגוריה מסימטאות המללאח י.אלפ. | להגיב

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגים – מנהגי אבלות

תאריך 11 ביוני 2026
נתיבות המערב

כט. יש נהגו שהנשים האבלות, מסירות תכשיטי זהב מידן ומצווארן כל השבעה:

כט. כן הביא בנו״ב (עמוד קפ״ג), ומקורו מה שנאמר אצל העגל, ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו:

ל. יש נהגו לבקר את קבר הנפטר יום יום במהלך השבעה, וחכמים התריעו על זה:

ל. כן הביא בנו״ב(עמוד כ״ג), ומקורו מתשובת הריב״ש(סימן קנ״ח) ובספר נהגו העם (אבלות) הביאו, וכתב שאין דעת חכמים נוחה הימנו, וראה בספר פני ברוך (עמוד רכ״ח):

לא. נהגו להתפלל עם האבלים במשך כל ימי השבעה, שחרית מנחה וערבית, ויש נהגו לעשות זאת במשך כל השלושים ויש כל השנה, והכל לפי מעלתו של הנפטר, ויש נהגו שהאבלים יוצאים לבית הכנסת לתפלה שחרית:

לא. כן המנהג פשוט, והובא בספר ליצחק ריח (מער׳ א׳ ס״ה) ובנחלת אבות (עמ׳ ק״ב) ובילקוט שבע (עמוד קכ״ט), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו, ומקורו ברמ״א (יו״ד סימן שע״ו ס״ג) ושם (סימן שפ״ד ס״ג), וראה בבית היהודי(ח״ג סימן ל״ז ס״א), ובספר נהגו העם כתב שכ״ז במנחה וערבית, אבל שחרית נהגו אצלם שהאבלים יוצאים לבית הכנסת, ועל זה נאמר נהרא נהרא ופשטיה, וראה גם בספר פני ברוך (סימן י׳ סי״ח):

לב. יש נהגו שאם הנפטר פחות מעשרים שנה, אין מתפללים בביתו, ויש גם שאין אומרים עליו השכבה, ואין עורכים לו אזכרות:

לב. כן הביא בספר נו״ב (עמוד י״ט), ובספר נהגו העם (אבלות) והטעם כי ידוע שאין בי״ד של מעלה מענישים אדם שנפטר לפני עשרים:

לג. נהגו להדליק נר בבית האבלים במשך השבעה, ומקפידים שיהיה זה כוס, חציו מים וחציו שמן:

לג. כן המנהג פשוט, והביא בספר נהגו העם (אבלות), והטעם כי נר רומז לנשמה, ושמן להשפעה, ומים לחומר הנפסד, וזכוכית לתחית המתים, וראה בבית היהודי(ח״ג סימן ל״ז סי״ב):

לד. נהגו לכסות תמונות ומראות, בחדר בו מתפללים בבית האבל:

לד. כן המנהג פשוט, והביאו בנו״ב(עמוד כ״ג) ובנהגו העם אבלות(סמ״ה), והטעם על פי תורת הסוד שלא יתלבש הרוח בדיוקנא, ועל פי הפשט משום התפלה, וראה בפני ברוך(סימן י׳ ס״ד) עוד טעמים בזה:

לה. נהגו בין מנחה וערבית, שחכם אומר דברי תורה לפני הציבור, לעילוי נשמת הנפטר:

לה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר לעת מצוא (ח״ב), וכן בספר יהדות מרוקו(שם), והטעם כי יש בזה זיכוי הרבים, וזכות הרבים תלוי בנפטר שגרם לכך, כי מזה החי יתן אל לבו, וראה בזה בבית היהודי ח ״ג(סימן ל״ז סי״א):

לו. נהגו לפתוח ערבית במזמור מ״ט שבתהילים ״שמעו זאת כל העמים״ וכר:

לו. כן המנהג פשוט, והביאו בספר פני ברוך (סימן י׳ סל״א), ומצוין בסידורים ישנים, והוא תוכחה לחיים, ומלותיו מזור ותרופה לנפש, וראה עוד באוצר טעמי המנהגים (עמוד תפ״ו):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים – מנהגי אבלות

157

פורסם בקטגוריה נתיבות מערב-מנהגי מרוק-הרב אליהו ביטון | להגיב

ברית מספר 39 בעריכת מאר שר כנפו- הרב פרופ' משה עמאר הספר 'מנחת יהודה’ לרבי יהודה אבן עטר

תאריך 10 ביוני 2026

החיבור 'שיר מכתם'

הספר 'שיר מכתם' אוצר בתוכו בצורה מפורטת דיני שחיטה וטרפות בדרך שיר, בו ששה פרקים, שלושה לדיני שחיטה ושלושה לדיני טרפות, לחלק הדן בהלכות שחיטה צורף ביאור. השם שיר מכתם' ניתן לחיבור בידי מוהריב״ע, שם זה מורה על החשיבות הגדולה שייחם לו המחבר, שהיה חביב בעיניו ככתם פז. והביבותו זו מתייחסת הן לצד השירי שלו והן לתוכנו ההלכתי, יחס הבא לידי ביטוי בשיר עצמו בחתימת פרקי השיר:

א. שמור הרוז / כמו חרוז / בצוארך תלה דניהן

כ. 'יהי שיר זה תמיד / לזכר כל תלמיד

  • ועל ידו כצמיד / חל כאם הבנים.'
  • שא עירך וראה / מנופה בשלש עשרה
  • וכזה תהא מורה / ואל תשנה סדרים

ו. זכור ושמור נעים זמיר זה / גמרא גמור תהא זמורא'.

דומה כי יחס זה ל'שיר מכתם' נבע בגלל היותו ראשית ביכורי יצירתו. כפי שעולה מתוך דבריו בהקדמה:

.. ויעזרנו על דבר כבוד שמו ית' להוציא לאור הטור השני, הלא המה חרוזים, מראיתם כלבנון בהורים כארזים, מלאים כל טוב הלכות שחיטות וטריפות, מכסף צרופות בתוך עלמות תופפות. אשר היו מימי קדם חתומים באוצרותי. ואשא את שמותם בשם שיר מכתם פתותי חותם. דרך קצרה וישרה בשירה ובזמרה, במדד, במשקל ובמשורה…

בהקדמה אין תאריך, סביר להניח שהיא נכתבה בשנת התעייה (1715), סמוך למסירת הספרים להוליכם לדפוס. כי הוא כותב שחיבור זה היה 'מימי קדם חתומים באוצרותיי, יתכן שקדם חיבורו אפילו לספר 'מנחת יהודה' שמהדורתו הראשונה נכתבה בשנת תמ״ד (1684).

הערת המחבר: ראה מצודות, תהלים טז, א, על הפסוק מכתם לדוד, קיימת השערה שימכתם' מן כתם. כלומר שיר שנכתב בפליטת קולמוס, שלא נגמרה מלאכתו עדיין. לפי זה היה מקום לפרש השם שנתן המחבר לשיר, כי זה שיר שלא נגמרה מלאכתו, משום שהוא מעשה נעורים. משמעות זו נסתרת מדברי המחבר עצמו על השיר, כפי שמובא בסמוך. פרקים א, ב, ד. בדי מדבר על ערכו ההלכתי של השיר.

בגלל החובה המוטלת על השוחטים, ללמוד ולשנן הלכות אלו בהתמדה בלתי פוסקת, כדי שיהיו שגורים אצלם וידעו לפסוק לפיהן בשעת הצורך. החכמים – המשוררים נחלצו לעזרת השוחטים, וחיברו למענם הלכות אלו בצורת שיר, כדי להקל עליהם את מלאכת השינון, כדברי ר' יהודה בן עטר בקולופון ל'שיר מכתם' על הלכות שחיטה:

אכן להקל ער התלמידים, ענדתי הלכות טריפות דרך חרוז, כדי שיהיו שגורים בפיהם דרך שיר, וידוע טבע השיר תקוע בלב ובפה. ולא תשלוט בו שכחה כל כך.

פעמים רבות ב'שיר מכתם' חזר הריב״ע על המניע והמטרה שתושג בחיבור הלכות שחיטה ובדיקה בדרך שיר; בהקדמה לספר ובסיומי הפרקים, כגון בתחילת החיבור הוא פותח: 'בשיר אפתח ללא אשכח הלכות שתי מצות הן' או 'יהא שיר זה תמיד / לזכר כל תלמיד / ועל ידו כצמיד / חל כאם הבנים', מלבד 'שיר מכתם', ידועים לנו שירים שכתבו חכמים נוספים בצפון אפריקה בדיני שחיטה ובדיקה.

נסיון שני להדפיס 'מנחת יהודה' במאה הי״ט

בתקופה האחרונה גילינו כי הניסיון שנעשה בשנות העשרים של המאה הי״ח להדפיס את הספר 'מנחת יהודה', חזר על עצמו בשנות השלושים של המאה הי״ט על ידי רבי אברהם אלמאליח. הוא פנה לרבי רפאל אהרן מונסונייגו מחכמי העיר פאס וביקש ממנו להעתיק לו את הספר 'מנחת יהודה' כי הוא רוצה להדפיסו. בהתחלה רבי רפאל אהרן התנגד להדפסת ספר זה, כי לדעתו מהחיבור 'מנחת יהודה' אי אפשר לעמוד על גדולת המחבר, כי זה חיבור שנעשה כדי להדריך את תלמידיו לדרוש, והוא בנה אותו לפי רמתם, ולא לפי רמתו הוא. והלומד בספר זה יכול לטעות בהערכת גדולתו בתורה של מוהריב״ע:

והשתא חניה לנו פלג מנחה קטנה, מילי דקטני, מה שעשה באותו רגע לקוצר דעת תלמידיו, מה שהיה יכול לסבול דעתם באותו זמן…. חובת הביאור עלינו להגיד, מאי דסלקא דעתין מעיקרא לידון בשם ואל תעשה, כי מגרעות נתן להוציא הספר לבית הדפוס, שזה אינו לפי כבודו, כי הרב היה לבו פתוה כפתחו של אולם, וכבר האירו ברקיו תבל, חוקיו ומשפטיו לישראל…

אך לבסוף חזר בו, והסכים לפירסומו של הספר, משום שמכל יצירתו של מוהריב״ע השתמר רק חיבור זה: 'לא נשאר מספריו כי אם האי דזוטר, כ- סבבוני צרות רבות, הני סביכי בישי, כי שדדונו [כאן],. כאן הוא רומז לסיבת היעלמות חיבוריו הגדולים של מוהריב״ע, כי הם אבדו בשוד שנשדדו יהודי פאס, כנראה בפרעות שעשה המלך אליאזיד ביהודי מרוקו בכלל "הדות פאס בפרט.

אליאזיד, גירש את יהודי פאס מהמלאח ובמקומם הושיב ערבים והם שדדו ובזזו את רכוש היהודים. הם שהו מחוץ למלאה מכ״ד סיון תק״ן עד קיץ תקנ״ב. על פרעות אליאזיד ראה, ראה רבי יהודה אבן עטר, זכרון לבני ישראל, בתוך פאס וחכמיה, ח״א, עמי 63-76. והוא היה עד ראייה ותיאר בתקופה זו את סיבלם הרב של היהודים במרוקו בכלל ויהודי פאס בפרט.

רב' רפאל אהרן דאג להעתיק לו את הספר 'מנחת יהודה' וגם כתב הקדמה לספר בלשון מליצית, מתוכה אנו שומעים על רצונו העז ונחישותו של ר״א אלמאליח להדפיס את הספר:

עתה בא אצלנו הה' הש כהה" ר אברהם אלמאליה, וחילה פנינו לתת לו את הספר להעלותו על מזבח הדפוס, שהקדיש גופו לשמים ונדר גדול נדר להוציאו לאור בלי שום אתור ושאלת זמן.

משום מה הדפסת הספר 'מנחת יהודה' לא יצאה לפועל. גילוי זה הביא אותי לפרסם מאמר זה

וכאן אנו שומעים לראשונה על השתדלות שנעשתה אז על ידי ר' אברהם אלמאליח לההדרת יצירתו של מוהריב״ע הן הספר 'מנחת יהודה' והן תשובותיו בהלכה של מוהריב״ע. ומשום מה לא נדפסו אז לא 'מנחת יהודה' ולא תשובות מוהריב״ע.

ברית מספר 39 בעריכת מאר שר כנפו- הרב פרופ' משה עמאר הספר 'מנחת יהודה’ לרבי יהודה אבן עטר

עמוד 15

פורסם בקטגוריה ברית מס 39 על העיר פאס | להגיב

ברית מספר 42 בעריכת אשר כנפו ודוד בן שושן מבט על טיטואן ומרוקו הספרדית ועוד….תעמולה נאצית במרוקו הספרדית 1933־1945 -יצחק גרשון

תאריך 10 ביוני 2026

תעמולה נאצית במרוקו הספרדית 1933-1945

לא רק בכתובים, גם דרך הרדיו ניסו הנאצים להשפיע, לעורר אהדה לגרמניה ולהסית נגד היהודים. בעקבות הצלחת רדיו בארי האיטלקית, שהמוסלמים הקשיבו לו בבתי קפה ובתי תה, פתח רדיו ברלין בשידורי תעמולה בערבית, ומיד אחר כך בתחנה מקומית אותה מימנו, רדיו טיטואן. על השפעת התעמולה הרדיופונית הזו כתב בדאגה הנציב של הפרוטקטוראט הצרפתי, הגנרל נוגס, לפריס ב־18 בנובמבר 1938: ׳׳גידול מכירת מכשירי הרדיו למקומיים הופך אותם חדירים יותר לתעמולה עויינת […] השדרן הערבי מרצה ארוכות על המצב בפלשטינה […] יש בדבריו כר נרחב לאנטישמיות והוא לא מפספס הזדמנות למנות את מדינות אירופה האוסרות ליהודים כניסה לארצותיהן״.

כל התעמולה הזו לא הניבה פרות רבים בכל הנוגע להסתה האנטי־יהודית. אנו יודעים רק על מספר קטן של הפגנות, לא משמעותיות במיוחד, בטיטואן ובאל־קצר, שהשלטונות הספרדים מיהרו לדכא. אך מצב זה איים להשתנות ב 1936. בעקבות המאורעות בפלשטינה רדיו ברלין ורדיו טיטואן שידרו נאומים חוצבי להבות של המופתי האג' אמין אל־חוסייני. זו גם השנה בה ביקר בטיטואן שקיב ארסלאן, האידיאולוג הפאן־ערבי המקורב לנאצים, וזו בעיקר השנה בה פרנקו וקבוצת גנרלים מרדו ברפובליקה הספרדית, הכריזו על ״התקוממות לאומית׳׳, Alzamiento Nacional, והחלה מלחמת האזרחים.

בספרד, בעקבות הצלחות פרנקו והשתלטותו על אזורים רחבים של חצי האי, התעצם מאמץ התעמולה הגרמני. השגרירות בסלמנקה השיקה בולטין שבועי, ASPA, Actualidades semanales de prensa alemana (= חדשות שבועיות מהעיתונות הגרמנית), שהתרכז כמובן באנטי־יהדות ובאנטי־קומוניזם.

בנוסף המשיכה השגרירות ביתר שאת לממן הוצאות לאור, לקנות עתונאים ולממן עתונים בהם פורסמו תדיר ׳׳מכתבים מברלין׳׳ Cartas Berlinesas, שחוברו עתה בשגרירות. זאת בנוסף לבולטין פוליטי שפוזר כפלייר ב־50.000 עותקים, עתון נוער, Heroísmo y Aventura, שהגיע ל־40.000, ועתון סטירי, 7 Colección de los, בסביבות ה־100.000 עותקים. כל העתונים האלה הגיעו כמובן גם לצפון מרוקו ־Cartas Berlinesas מצאו מקום גם בעתונים מקומיים כמו El Telegrama del Rif או El Faro de Ceuta. אבל עיקר התעמולה הגרמנית נעשתה כאן בערבית, ומכאן הוחדרה לשטח הפרוטקטוראט הצרפתי. ביוני 1937 מנהל המשרד הפוליטי ברבאט כותב לכל מפקדי הצבא ולכל המפקחים האזרחיים שחוברת אנטישמית בערבית, בת 195 עמודים, הגיעה מהצפון ומופצת בחשאי, וכותרתה ״האינטריגות הציוניות והסכנה היהודית בעולם״. כמו כן פוזרו פליירים עם כותרות כמו ״האנגלו־יהודים המכריחים את אחינו בפלשטינה לפחד ולכניעה תחת הדיקטטורה היהודית״.

 בפלייר אחר נכתב: ״היהודי מכרסם אתכם כפי שהשרצים מכרסמים את הכבשה. צרפת מגנה עליו. הוא סוכן צרפת, יד ימינה. גרמניה עוצרת ורודפת את היהודים ומחרימה את נכסיהם. לולא הייתם עבדים לצרפת יכולתם לפעול באותה הצורה״. למרות הכל, התעמולה האנטי־יהודית שלוחת הרסן של הימין הפאלאנגיסטי־נוצרי בספרד ושל הגרמנים גם בספרד וגם במרוקו לא הביאו את שלטונות הפרוטקטוראט להתעמר ביהודים. אמנם עם ההתקוממות של פרנקו נורו ונהרגו יהודים בידי פאלאנגיסטים, אך זה נעצר אחרי ימים ספורים. אחרים נאסרו ונכלאו זמנית בבתי הסוהר El Mogote שבטיטואן Hacho Eln שבסאוטה, אבל כתומכים במפלגות רפובליקניות וסוציאליסטיות וכבונים חופשיים ולא בשל יהדותם. מה שכן, מיד בימים הראשונים של ההתקוממות נדרשו מהיהודים תרומות כספיות והם נענו מפחד יותר מאשר ברצון, ואולי היתרמותם זו עזרה לשמור עליהם. שמות התורמים פורסמו בעיתונים ופרסום זה פעל. ביום הראשון למבצע נרשמו בטיטואן 24 יהודים מתוך 29 תורמים בסך הכל, וכולם בסכומים קטנים. כמה ימים אחר כך הסכומים גדלים ומגיעים ל־250 ועד 500 פסטות. אך בראשון באוגוסט, פחות משבועיים מפרוץ ההתקוממות, נפתחת התרמה חדשה ובה כבר רואים שינוי כמותי ואיכותי. היהודים העשירים פותחים את הכיס. יעקב פאריינטה, מנחם בן עטר ויצחק בן הראש תורמים 7.500 פסטות. משה קארסיינטה, שלמה בנאלאל, אברהם קורייאט, יוסף טולידנו, שלמה גרסון ויצחק סיקסו 5.000 כל אחד. ליאון סנאנס ויעקב גרסון(סבי) 3.000. ליאון טאורל 2.500 ויעקב בנאדי.2.000 אלה סכומים גדולים כשיודעים שבאותה התקופה השכר השבועי הממוצע בספרד הסתכם בכ־45 פסטות, שהשכר היומי של פועל פשוט נע בין 5 ל־8 פסטות ושקילו לחם עלה חצי פסטה או קצת יותר לפי הזמן והמקום. מעל לכל, בנוסף לתרומות אישיות אלה צריך לקחת בחשבון את ההלוואה הגדולה שהעניקו הבנק חסאן מטיטואן והבנק פאריינטה מטנגיר לפרנקו, בתיווכו של הקולונל בייגבדר, הלוואה שאיפשרה לו לעבור את ימי המיצר, ושכמובן גם היא ניתנה תחת איומים.

ברית מספר 42 בעריכת אשר כנפו ודוד בן שושן מבט על טיטואן ומרוקו הספרדית ועוד….תעמולה נאצית במרוקו הספרדית 1933־1945 -יצחק גרשון

פורסם בקטגוריה ברית מספר 42 | להגיב

הרב משה אסולין שמיר-שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן

תאריך 5 ביוני 2026

 

תיקון חטא המרגלים בפרשת השבוע – שְׁלַח,

ע"י מסירות נפש למען ארץ ישראל,

כפי שזה קורה ב"מלחמת התקומה" ו"שאגת הארי"

 

ע"י עמ"י מאוחד, רה"מ נתניהו והנהגת המדינה והצבא,

העומדים איתן בעז"ה – מול איראן ההמנית והעמלקית.

 

אסור לוותר על אף מ"מ – מרגבי מולדתנו,

תמורת שום הסכם "שלום מזויף",

 

 כמו הסכמי אוסלו – ב- 93 – 95 של רבין,

והבריחה מרצועת הביטחון בלבנון ב- 2,000 של ברק

ההתנתקות מגוש קטיף – בשנת 2005 של שרון.

 

מתקפת הדמים החמסית ישמעאלית – בשמחת תורה,

והצורך במלחמת  "עָם כְּלָבִיא" – למיגור איראן כמעט גרעינית,

מוכיחות את כישלונם הקולוסאלי המדמם. של הוויתורים

 

כדברי רבנו-אור-החיים-הק'

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים".

 

"מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי {כמו ארץ ישראל},

 כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה {כמו המרגלים}.

 כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים

 בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב.

 אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

 

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,

וְאֶל כָּל עֲדַת בְּני ישראל" במ' יג, ב- כו).

 

בניגוד לעשרת המרגלים התבוסתנים של אז, ושל הפרוגרס כיום,

 יהושע וכלב – דיברו טוב על ארץ ישראל:

"טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד ז).

 

הדרכים לתיקון חטא המרגלים אז, והיום,

בתורת רבנו-אור-החיים-הק':

 

"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם:

 הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין, כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

                        ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"  (רבנו אוה"ח הק' ויקרא כה, כה).

 

תורף דברי קדשו:

 מנהיגי הדור, צריכים לעורר את עמ"י להתיישב בא"י

מתוך אמונה ש"עיני יהוה אלוקיך בה  מראשית השנה,  ועד אחרית שנה",

כפי שעשה רבנו-אור-החיים-הק' כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו,

ובכך פתח את שערי עליית הגאולה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא אחריו,

 ולעליה ההמונית לארץ ישראל, מאז ועד היום.

 

 

ישנן שלוש פרשות מהשורש ש.ל.ח: "וישלח", "בשלח", "שלח". המשותף – מיעוט אמונה בה' (הרב שמעון יוחאי יפרח).

בפרשת "וישלח", יעקב אבינו מפחד מעשיו, ושולח לו מתנות כדי לרצותו, למרות שהקב"ה הבטיח לו שישיב אותו בשלום לבית אביו. חז"ל קראו עליו את הפס': "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).

רש"י: המתגרה בכלב ומחזיק באזניו, לא יתפלא אם יותקף ע"י. כך יעקב עורר את זעם עשיו,

 

בפרשת "בשלח", העם מפחד מהמצרים ליד ים סוף, למרות הנסים הרבים שה' עשה להם.

בפרשתנו "שלח", העם וראשיו, אינם מאמינים בכוחו של הקב"ה, שיוכל להתגבר על הנפילים והענקים בארץ.

 

פרשת "שלח", היא הפרשה הכי נדרשת בתורה על ידי חכמים. הסיבה המרכזית לכך היא: המרגלים יצאו לתור את ארץ כנען ביום כ"ט בסיון, ועם שובם בליל ט' באב לאחר ארבעים יום, עמ"י היה אמור להיכנס לארץ ישראל מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שקיבלו את התורה "כאיש אחד ובלב אחד".

 

בשתי המצוות הנ"ל, תורה וארץ ישראל, נאמרה המילה "מורשה". במצות ארץ ישראל נאמר: "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), ולגבי התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג ד).

השאלה הנשאלת מהאמור לעיל: מדוע מארץ ישראל היינו נאלצים לגלות לארצות ניכר לפרקי זמן לא מעטים, ולהתנתק פיסית מא"י, ואילו את התורה, מעולם לא עזבנו והיא לא עזבה אותנו מאז שנהיינו לעם במעמד הר סיני. הרי את שתיהן קיבלנו כ"מורשה" – ירושה לדורות?

התשובה: את התורה קיבלנו מתוך אהבה ואחוה במעמד הר סיני, "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), ואילו את א"י, לא רצו לקבל, כדברי המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה" וכו', תופעה החוזרת לאורך הדורות (הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א – הרב הראשי לישראל).

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר' (במ' יג, א).

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת למה אמר 'לאמר', כיון שהדיבור אינו אלא למשה".

 כדרכו בקודש, פותח רבנו בהסבר הביטוי הפותח את הפרשה: "לאמר".

"לאמר" – היתר אמירה. יש לך רשות לומר. "דבר" – חייב לומר. בפסוק, אין את המילה "דבר" – שחייב לומר.

 מהמשך הפס': "שלח לך אנשים" מתברר, שמשה לא היה צריך לומר לשום אדם את דברי הבורא. אם כך, מדוע נכתבה המילה "לאמר", הלא הדיבור נאמר רק למשה?

רבנו מסתמך בדבריו על הגמרא (יומא ד ע"ב): מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: 'וידבר אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א).

 

תשובה ראשונה: "ואולי שבא להרשותו לומר, שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה, הרי הוא בבל תאמר". לכן נאמרה המילה "לאמר".

כמו כן, באמירת המילה "לאמר", משה רבנו ביטל את חשד בנ"י כאילו הוא שותף לדעתם שצריך לתור את הארץ, ולכן היה צריך להודיעם שזו הוראה מהקב"ה. דבר זה בא לרמוז בביטוי "לאמר". כלומר, שמותר למשה לומר שהוראה זו של "שלח לך אנשים" היא מפי השכינה.

הסבר נוסף: כשידעו בני ישראל שזה מאת ה', ולא יעכבו ביד משה מלשלוח אנשים לתור את הארץ, כדרך שמשה אמר להם בהמשך: מי ומי ההולכים וכו'.

 

רבנו חותם את דבריו: "חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון,

אולי ירגישו, כי לא טוב עשות, ויבטחו בה' ויאמינו בו". מתן הזדמנות לתשובה.

 

"שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען,

 אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת אומרו "לך". ורבותינו ז"ל, אמרו 'לדעתך'. אני איני מצוך וכו'. וקשה, למה יסכים ה' על הרעה אשר דיבר לעשות עמו, ויופיע מאמרו על עצת הרשעים"?

להבנת דברי קודשו, נביא את המקור בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלח לך, לדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב: 'ויטב בעיני הדבר' (דב' א כג). אמר ריש לקיש: בעיני ולא בעיניו של מקום" (סוטה לד ע"ב).

בטרם ישיב, רבנו מביא תובנה: "ולהבין העניין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הק"רח הרעה הגדולה, הנסבבת מהמרגלים". אם מצד מעשה הריגול, הרי גם יהושע שלח מרגלים: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (מתוך ההפטרה. יהושע ב, א). אצל יהושע, לא הוזכרו אפילו שמות המרגלים, וכנראה גם עצם השליחות.

 ואם מצד השליחים, הרי הם נציגים מכובדים בדמותם של נשיאי השבטים שנבחרו ע"פ ה' – "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בתשובתו, סוקר את המשא ומתן בין משה רבנו לבנ"י ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב הדבר בעיני" (דב' א, כב – ל. ילקש"ע, שלח רמז).

עם ישראל דרש ממשה לשלוח מרגלים, ומשה סירב, בטענה שה' הבטיח לנו את א"י. הם טענו מנגד, שעלול להיווצר חילול ה', היות והקב"ה הבטיח לנו "ובתים מלאים כל טוב", והכנענים ששמעו על ביאתנו לארץ, חפרו באדמה, והסתירו את ממונם – 'ויחפרו לנו את הארץ'. כיון ששמע כן, נלכד בידם, שנאמר: 'וייטב בעיני הדבר" (ילקש"ע לעיל). מפה רואים גדולת משה רבנו: חילול ה' – לא יקום ולא יהיה.

רבנו-אור-החיים-הק' מסכם: "הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל, ואמרו 'נלכד בידם', יורה כי במרמה דיברו, ולכדוהו בעורמה. ואין ידוע, מה היא מרמה שדיברו בפיהם, שבה נלכד".

 

בהמשך, רבנו מבדיל בין שני סוגי ריגול:

 א. ריגול שמטרתו לדעת איך להגיע לארץ מבלי להתגלות , ואיך לכבוש אותה, כפי שהיה אצל יהושע כאשר שלח את כלב ופנחס.

 ב. ריגול שמטרתו לבדוק האם בכוחם לכבוש את הארץ, כפי שקרה בפרשתנו. הם רימו את משה, ודיברו על השגת הממון אותו החביאו הכנענים, היות וה' הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, ובכך לא יגרם חילול ה'. משה רבנו אכן נלכד בטענה זו, ולכן שלח אותם.

 

רבנו מעלה תשובות נוספות:

משה אכן הבין את כוונתם הסמויה של המרגלים, אבל "כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו".

רבנו מקשה עוד קושיה. איך ה' יודע תעלומות היודע מה יהיה, הסכים לשליחת המרגלים?

תשובה: "ואל תקשה קושיה לאלוקינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן. לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר. ממה שעשו בהליכת המרגלים". כלומר, אם לא היו שולחים אותם, היה יכול להיות דבר עוד יותר רע מצד בנ"י, בבחינת קבלת הרע במיעוטו.

 

רבנו מסביר את משמעות הביטוי "לך". כל עוד הם אצלך ואתך, הם צדיקים. ברגע שעוזבים, הם רשעים. לכן משה רבנו התפלל על יהושע תלמידו, והוסיף לו י', כנגד י' המרגלים מוציאי דיבה רעה על הארץ.

 

"ויתורו את ארץ כנען,

אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

הקב"ה "נותן" לנו במתנה את ארץ ישראל.

'נותן' – בזמן הווה, כל יום ויום מחדש, גם היום.

כמו מתן תורה – ה' נותן לנו את התורה כל יום מחדש.

 

 הקב"ה "נותן" לנו במתנה את א"י.

כדרכו של כל נותן מתנה – הוא נותן מתנה טובה.

 

כך הקב"ה: הוא נותן לנו במתנה:

"ארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח).

 

"ויתורו" – לשון יתרון.

לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

 

לאור זאת, הקב"ה יטפל באויבינו המקיפים אותנו, והמוטמעים בתוכנו.

 כל זה, בתנאי שנאמין בו ובכוחו מול אויבינו, כמו כלב ויהושע,

בניגוד למרגלים שטענו: "אפס  כי עז העם… כי חזק הוא ממנו" (במ' יג כח – לא),

 

רבנו-אור-החיים-הק': "קשה אומרו 'ויתורו', שהיה לו לומר 'לתור'. עוד קשה אומרו: 'אשר אני נותן", אחר אשר הזכיר שם המקום, לא היה צריך לומר "אשר אני נותן', כי מי לא ידע שהוא נותנה להם" כדברי קדשו.

 

"אני נותן" – רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס גם לדורנו, כאשר אויבים רבים מקיפים אותנו, ונמצאים גם בתוכנו.

הקב"ה מבטיח לנו: 'אני נותן' לכם את א"י כמתנה. לכן, אני גם אחראי "להוציא עשוקיה כדין הנותן מתנה. והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם, באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילדי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו – כי אין ירושה בכוח ישראל, אלא בכוח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר – 'אשר אני נותן'. ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע, אינם יכולים להם, כמו שאמרו המרגלים אח"כ. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים".

 

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

עין טובה כלפי כל דבר, וא"י בפרט, "אשר עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא יב)

"ויתורו" – מלשון תייר המחפש ליהנות, ולראות רק דברים יפים.

"כנען" – מלשון כניעה. כאשר ניכנע לקב"ה, נראה ישועה בארץ קודשנו.

 

תוכניות לחוד, ומציאות לחוד:

"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב).

 

 משה רבנו חשב, שהשילוב של שליחים כשרים בעלי השפעה – נשיא לכל שבט, והבאת פירות משובחים מארץ זבת חלב ודבש, יהווה את המתכון הטוב ביותר לעלות לארץ מתוך אהבה ושמחה, כהבטחת הקב"ה: "ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ – עלה רש כאשר דיבר יהוה  אלהי אבותיך לך – אל תירא ואל תחת" (דב' א, כא).

 

משה רבנו אינו משתמש בביטויים "לרגל" או "לחפור" את הארץ, אלא בביטוי "ויתורו" – מלשון יתרון. כלומר, מטרת השליחות בעיני משה הייתה, לצאת ידי חובת העם שביקש את השליחות, ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו את לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר" (דב' א, כב- כג).

בני ישראל ידעו שבא"י, לא יהיו נסים גלויים כמו במדבר, והם יצטרכו לכבוש את הארץ, ולעבד את האדמה לפרנסתם מתוך אמונה בקב"ה. לכן, הם טענו בפני משה, שעליהם לעשות השתדלות, ולבדוק את מצב הארץ מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולו מתוך השתדלות גרידא, כמקובל.

 

התוצאות ההרסניות

של חטא המרגלים אז – 60 ריבוא מתו במדבר,

וכיום – מלחמות אינסופיות עם הערבים – בגלל הוויתורים

 

חטא המרגלים, הפך את קערת הגאולה המיידית על פיה, ובמקום להיכנס לארץ, נגזר על עמ"י להישאר במדבר במשך 40 שנה, עד שתם דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה, מוציאי דיבה רעה על הארץ, ככתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר הלינתם עלי… ובניכם יהיו רועים במדבר 40 שנה" (במ' יד, כט – לג).

חורבן בית ראשון ובית שני, היו ב-ט' באב, תאריך בו העם מאס בארץ חמדה, ככתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם – ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד, א). "בלילה ההוא – ליל ט' באב היה. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד ע"ב).

הימים הנ"ל, הפכו להיות ימי פורענות לאורך הדורות, כמו גירוש ספרד וגוש קטיף בט' באב.

 

לאורך הדורות, עמ"י התמהמה בתיקון חטא המרגלים, ולא עלה בהמוניו לא"י מתוך שמחה וטוב לבב, ולצערנו גם "בארזים נפלה שלהבת" כאשר רבים וטובים מבין "תופסי התורה" לא עלו ולא עולים לארץ – "בסברות כוזבות, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב – תלמיד הגאון מווילנא (קול התור פרק ה).

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מקונן על אלה העוסקים בתורה באופן טכני, של מה אסור ומה מותר, ומתייחסים לתורה כאל תופס משרדי, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

על השאלה, מדוע בורא עולם היודע תעלומות, לא הפסיק את השליחות, ואמר למשה "שלח לך?".

משה רבנו הרגיש שמשהו רע עלול לצאת מהשליחות, ואף התפלל על תלמידו יהושע, והוסיף לו את האות י'  – "יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י. במ' יג, טז).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל {שיום ההילולא שלו בימים האלה, כו' בסיון}, מסביר את הסיבה לתפילה על יהושע: "וכדי חמא {ראה} משה ענוותנותיה – קרא משה להושע בר נון יהושע".

 

בפרשת נבואת אלדד ומידד שהתנבאו שמשה מת, ויהושע מכניס את העם לארץ (זהר בהעלותך קנה ע"ב. סנהדרין יז ע"א), יהושע דרש ממשה: "כלאם".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו {מבלי לבקש רשות}, כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם… ואמר אדוני משה כלאם…. ואולי שרמז באומרו 'אדוני משה' – שאינו חפץ אלא היות הוא אדון – אלא היות לו אדונו משה. לשלול הרצון בנאמר: 'כי ימות משה והוא יכניס".

 

תורף דברי קדשו: יהושע רצה בכל מאודו שמשה רבנו ימשיך להנהיג את העם לעולם.

 מצד שני, גם יהושע ידע שכבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.

 לכן קיים חשש שיהושע יצטרף למרגלים, כדי להישאר במדבר בהנהגת משה. לכן, משה ברך אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: האות י' – כנגד י' מרגלים. וכדברי קדשו: "נתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה – כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים. עוד, כדי שיטול זכות וחלק הטוב של העשרה, כמאמרם ז"ל: זכה, נוטל חלקו וחלק חברו". אם כן, חוזרת השאלה לדוכתה. מדוע משה לא הפסיק את השליחות באיבה?

 גם כלב בן יפונה, כשראה את הלך הרוחות בקרב המרגלים, הוא הלך להתפלל בקברי האבות במערת המכפלה, ככתוב: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות" (רש"י. במ' יג, כב).

 

נשאלת שאלה: מדוע כלב ויהושע לא שבו למשה, ומספרים לו על ההתארגנות השלילית של המרגלים?

התשובה לכך, טמונה בשמה של הפרשה: הביטוי "שלח", מצביע על חופש הבחירה הניתן לאדם ע"י הקב"ה האומר למשה: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו… ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה. 'על פי ה' – ברשותו שלא עיכב על ידו" (רש"י במ' יג, ב- ג).

יוצא שהקב"ה וגם משה רבנו, אמרו לעמ"י שהארץ טובה, ויכולים לרשת אותה, אבל הם היו בשלהם. זהו שאמרו חכמים: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב). לא רק שמאפשרים לו, אלא מוליכים אותו ממש. וזהו סוד הבחירה החופשית.

מוסר השכל: אסור להרהר אחרי דברי הבורא החרוטים כציפורן שמיר בתורתנו הקדושה, ובפרט על א"י עליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב).

המדבר כנגד ארץ ישראל – מדבר נגד ה'.

 

"כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה" (במ' יג, ג).

"כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות,

פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות" (רבנו-אוה"ח-הק' שם),

דבר המסביר איך צדיקים דגולים יכולים לחטוא.

 

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אל משה ואהרן, ואל כל עדת ישראל" (במ' יג כו).

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

מקיש הליכה לביאה,

מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

 

מי שלא רוצה את הארץ,

 גם הארץ לא תרצה אותו.

 (רבנו-אור-החיים-הק' לפס')

 

הפרשה מתארת בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במ' יג, לב-לג).

 

רבי יעקב אביחצירא מתאר  את גדולת המרגלים: ("מחשוף הלבן").

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג): א.נ.ש.י.ם נוטריקון א-לו נ-שמות ש-בטי י-ה מ-עוברות: ראשי השבטים התעברו בהם. נשמת ראובן בשמוע בן זכור וכו'.

על יוסף שהיו לו שני נציגים נאמר: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". אצל יהושע נאמר: "למטה אפרים הושע בן נון". פה לא נאמר יוסף, היות ונשמת יוסף התעברה בגדי בן סוסי, לכן משה רבנו התפלל על יהושע.

נציג מטה לוי לא נשלח, בגלל שאין לו ירושה בארץ.

 

הם הצליחו להוביל מרד לאומי של העם נגד ה': "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "ליפול על פניהם".

מול עשרת מוציאי הדיבה הרעה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על א"י, בטענה: "טובה הארץ – מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במ' יד, ו-י).

קולם נבלע בהמולת המרד, כאשר העדה הרעה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבא"י ככתוב: "ויתורו" במשמעות של יתרון.

 

לאור כל זאת, מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם: "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במ' יד, לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מעצים את השאלה ואומר: "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות – לומר דיבה רעה על שלמות הטוב. אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע נשיאי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. רבנו שואל: מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?

שאלה נוספת: "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

 

תשובתו הראשונה: רבנו אומר עיקרון חשוב: אין ביטוח נגד עבירות, גם לאנשים רמי"ם.

המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצוה, ולכן פרחה מהם נשמתם. וכדברי קדשו:

"על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". רוח שטות, שווה לרוח טומאה.

כלומר, גם אדם גדול החוטא, פורחת ממנו נשמתו הטהורה, ונשארת בו "רוח שטות", שהיא למעשה רוח טומאה.

 

"ויהי האדם לנפש חיה": "ויהי" – לשון צער. כאשר האדם חוטא, הוא מסלק את "הנפש" הרוחנית, והופך "לחיה".

המרגלים התנגדו מראש לעליה לא"י, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי האר"י הק': "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה" (הליקוטים כי תצא ד"ה עוד כי תצא, ס').

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתווה בתשובתו השניה עיקרון חשוב: מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו. וכדברי קדשו: "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד, כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם.

גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם.

'אל משה' – פירוש, חס ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו".

רבנו מסביר מדוע ה' לא הרג את עשרת המרגלים כשהיו בארץ, והכל  היה בא על מקומו בשלום.

אם היו נהרגים, בני ישראל היו מבזים את משה וטוענים נגדו: שליחותך נכשלה.

מוסר השכל: לומדים מפה עד כמה הקב"ה חס על כבודם של צדיקים.

 

בהמשך, רבנו מסביר סיבה נוספת, מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, 'וישרים דרכי ה'".

כלומר, המרגלים הסתובבו במשך ארבעים יום בין ענקים וכו', ובכל זאת הקב"ה הצילם. והם במקום להפיק מכך מוסר השכל, שאכן בכוחו של הקב"ה להביאם לארץ, הם המיסו את לב העם.

רבנו מסיים את דבריו בפס': "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י).

 כלומר, במקום לראות את 'דרכי ה' כישרים', בכך שהם שבו בשלום לאחר ארבעים יום בהם הסתובבו בין נפילים וענקים בבחינת: "וצדיקים ילכו בם", הם הסיקו מסקנה הפוכה, והמיסו את לב העם – "ורשעים יכשלו בם".

 

מוסר השכל: התופעה הנ"ל, מלווה את עם ישראל בכלל, וכל אחד מאתנו בפרט.

הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות במישור הלאומי ובמישור הפרטי, ואנו תולים זאת בגורמים חיצוניים.

 

.

אחריות המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם,

 בכל נושא ונושא בכלל, וארץ ישראל בפרט.

 

רבנו-אור-החיים-הק': האחריות היא על ראשי העם, החייבים לעורר את עמ"י לעלות לארץ. אחרת, יתנו את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).

רבנו-אור-החיים-הק': "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".

על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: חובת החכמים והמנהיגים למחות. אחרת, גם הם ישאו את עוונם.

דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בנ"י, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדבריו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר".

 

לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עמ"י, שהיו כאלה שהסיתו נגד העלייה לא"י "בסברות כוזבות", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסינו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.

 

רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מ'תופסי התורה', ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות" (קול התור פרק ה).  

על רעל "תופסי התורה" מקונן הנביא ירמיה: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מתייחס לאלה העוסקים בתורה באופן טכני, כאל תופס משרדי עם נתונים שצריכים לדעת, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

הזהר הק' מסביר את הסיבה לכישלון המרגלים: "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על א"י בגלל – כבוד. הם פחדו לאבד את הכבוד והכיבוד הקשורים בנשיאות. "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כא), דבר שאכן התקיים בהם.

 

הרמב"ן מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי. כלומר, אלה שלפניהם, היו יותר צדיקים.

הרמב"ן אומר שהרעיון לרגל את א"י הוא דבר חיובי, היות והוא רואה בהשתדלות האדם ע"פ הטבע, דרך רצויה בפני אלוקים. וכדברי קדשו: "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר".

 

חטא המרגלים מתמקד לדעתו, במילה אחת – "אפס" – כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד" (במ' יג, כח). וכך דברי קדשו: "אבל רשעם במילה "אפס", שהיא מורה על דבר אפס, ונמנע מן האדם… והנה אמרו לו: הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא עליהם כי עז העם… ויניאו לב העם ברמז".

המרגלים מציגים את פוריותה של הארץ, מצד שני, הם טוענים שלא נוכל להתמודד עם תושביה בגלל כוחם הרב.

תורף דברי קדשו: חוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להוריש את הארץ בפני עם ישראל.

 

רבנו בחיי כותב על כך בהקדמה לפרשה: "סוס מוכן ליום המלחמה – וליהוה הישועה" (משלי כא, לא).

המרגלים נשלחו, היות ויש להשתדל, ולא לסמוך על נסים של שב ואל תעשה, והקב"ה יעשה לך נסים ונפלאות.

בצבא, יש להכין תכניות צבאיות ומבצעיות לקראת המלחמה – "סוס {חיל האויר וכו'} מוכן ליום מלחמה", לשתות תרופות כשצריך וכו'. הישועה וההצלחה תלויים בה' – "ולה' הישועה".

 

"פלגי מים לב מלך ביד יהוה – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא א). רש"י מסביר: כמו שאת המים ניתן לפלג ולהטות בקלות, כך הקב"ה מכוון את ראשי השלטון.

רלב"ג אומר: השליט מייצג את העם, לכן הקב"ה מתערב ומכוון את דרכיו.

 

בעל "הכתב וקבלה" אומר בעקבות הרמב"ן שהמרגלים היו חשובים מאוד, ובכל זאת הם טעו, בכך "שלא היה ממורך בלבד, אלא משום שהייתה מאוסה עליהם {א"י}, ומיאוס הארץ הוא העניין שעמד עלינו לכלותינו – בכל הדורות".

התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בדורנו, כאשר ישנם כאלה המתבדלים משטחי נחלת אבותינו ביש"ע, בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בחברון, דוד המלך בבית לחם, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיהו בענתות וכו'.

 

שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם" (שלח, יג, ז).

הם בעצם טענו, שרוצים להמשיך ללמוד תורה אצל משה רבנו, היות ועד החטא, משה רבנו היה בשמים 120 יום, היה עסוק בהקמת המשכן וכו'. הם גם ידעו שמשה לא יכנס לארץ, ולא היו מוכנים לוותר על תורת רבם המובהק.

 

רבנו-אור-החיים-הק': המרגלים ענו תשובות למשה, בהתאם למה שציווה אותם. הוא שאל: "החזק הוא הרפה"? לזה אמרו כי העם חזק ויושב במבצרים. ואין ללמוד מכך שהם חלשים, לכן יושבים במבצרים, הרי הם ראו ילידי ענק. כמו כן, העם מפוזר בארץ ולא רק במבצרים, ככתוב : "העם היושב בארץ".

רבנו אומר: "גם רמזו במאמר 'היושב בארץ', שהארץ צריכה גיבורי כח לעמוד בה". כלומר, חוסר אמונה בה'.

 

מדרש רבה (פרשה ט"ז ו), מביא משל למלך שהביא לבנו כלה נאה וחסודה. הבן לא סמך ולא האמין לאביו, וביקש לראותה. המלך החליט כעונש, להראות לו אותה, אבל לא לתת לו אותה. כך הקב"ה הבטיח להם "טובה הארץ", ובכל זאת אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". לכן, הם נהרגו במדבר, והארץ ניתנה לבניהם.

 

 הקבלה: המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה. לכן, לא האמינו בניצחון על הגויים, בהם ראו אנשים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג).

עד היום, רבים מאויבינו בעבר ובהווה, דוגמת הערבים השוללים את קיומנו, טוענים שאנחנו דת ולא עם, לכן לא מגיע לנו מדינה ככל העמים.

 

מוסר השכל:

"חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב.

צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת החטא נגד ארץ ישראל.

נחלת אבות, יש להתיישב מתוך אמונה בקב"ה שהנחיל לנו אותה, ובכוחו לשמור עלינו מכל משמר.

 

 

איך מתקנים את חטא המרגלים?

לכסוף לא"י (ריה"ל}, לחבבה ולהתיישב בה (רבי אלעזר אזכרי).

להכיר במעלותיה (הרב יהודה ביבאס והרב צוף דב"ש).

 

רבי יהודה הלוי – ריה"ל, כותב בכוזרי: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב יד):

 "הגיעה העת שכיום נתקן את טעות העבר, ונכסוף לא"י תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ה, כז).

 

רבי אלעזר אזכרי כותב בספרו "ספר חרדים" (פרק נט, מצות ישוב א"י): "וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנא': 'וימאסו בארץ חמדה'. ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרה ואבניה בבואם אליה". וכן עשה אמור"י ע"ה בהגיעו לא"י.

 

הרה"ג דוד בן שמעון המכונה הצוף דב"ש (תקפ"ו – ח"י כסלו תר"מ. (1826 – 1879). נולד בראבט שבמרוקו, ועלה לארץ. רבנו כותב בספרו "שער החצר": תרי"ג שבחים ומעלות על א"י. על ספריו הוא חתם בשם: 'מעט דב"ש' {דוד בן שמעון}, מפאת מידת הענווה בה הוא היה מוכתר. הוא היה בין מייסדי "וועד העדה המערבית, ושכונת "מחנה ישראל". בספר, הוא קיבץ דברי חכמים על מעלות א"י. וכך הוא כותב:

 

"כי כוונתי בקונטרס זה, להודות ולהלל, להגדיל ולהאדיר מעלת ארצנו ונחלת אבותינו אשר אהבת עולם אהבתיה.

בצדקתי החזקתי ולא הרפיתי ממנה. למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט" (סימן קצ).

"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך – לשאול תמיד בשלומה.

ופשוטו כמשמעו, לשאול על איכות ומהות א"י וירושלים, ומקום המקדש בכל פרטיה ודקדוקיה,

ולהשתוקק להשיג מאבניה ועפרה הקדושים, ולרצותם… כי רבה היא מצות ישיבת א"י" (סימן רמ).

 

הרה"ג הרב יהודה ביבאס  פוסק ומקובל – הרב הראשי של קורפו, וראש ישיבה בחברון (תקמ"ט – י"ז בניסן תשי"ז. (1789-1852), היה מיודד עם הרב צוף דב"ש, ושניהם פעלו למען גאולת עם ישראל בארצו.

 

 הרב ביבאס הוא צאצא של רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, בעל ה"אור החיים" הק'. יש האומרים שהוא נכדו מצד ביתו.

האדמו"ר מחב"ד הרי"ץ ורבים אחרים, סוברים שנולדו לרבנו-אוה"ח-הק' בנות.

הרב ביבאס הושפע רבות מתורת רבנו-אוה"ח-הק', ממנה הוא ספג את נושא אהבת א"י והעליה אליה, כשלב בגאולת עמ"י בארצו.

הרב ביבאס נולד בג'יברלטר שבמרוקו, ונדד בין קהילות ישראל בעולם, כדי להפיץ את רעיון שיבת ציון. הוא גם פרסם קונטרסים בהם הוא הסביר את תהליך גאולת עם ישראל בארצו.

 

כך כותב עליו תלמידו הרה"ג הרב יהודה אלקלעי ע"ה, מגדולי מבשרי שיבת ציון, בספרו "מנחת יהודה":

"אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל, נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו – ואין אנו הולכים לא"י, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. טוב היה אילו היינו אוכלים לחם אפילו לחם צר ומים לחץ בא"י, והיינו יודעים שיש לנו אלוקה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה, תלויה בהתעוררות למטה, כדברי הנביא מלאכי:

 

"שובו אלי – ואשובה אליכם" (ג, ז). פירוש הדבר: שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם"…

והנה רוח ה' דיבר בפיהו אמת {של הרב ביבאס} – כי עיקר גאולתנו היא שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון".

(מתוך 'מנחת יהודה' לרב יהודה אלקלעי (1798 – 1878). הרב פרסם ספרים רבים בנושא, כמו "גורל ה'" ובו תכנית מעשית לשיבת ציון. הקונטרס אף תורגם לאנגלית, וזכה לפרסום רב. "שלום ירושלים", "שיבת ציון", "מנחם ציון". הוא עלה לא"י וכו'.

 

מרן הראשל"צ הרה"ג בן ציון חי עוזיאל ע"ה

ששימש גם כנסיא ישיבת פורת יוסף אומר:

כל הצרות שלנו, בגלל חטא המרגלים, אותו אנחנו לא מתקנים.

 

מרן הרה"ג הרב שלום משאש ע"ה – רבה הראשי של ירושלים ומרוקו כותב: "מפרשה זו של כלב ויהושע,

יש ללמוד הרבה אף לצדיקי הדור…  גם בקודש הקודשים {חכמים}, יכול להיות פגם עמוק כמו עשרת המרגלים…

כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו… ('וחם השמש'. חלק ב, 587).

 

 

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קכט):

 "ארץ אוכלת יושביה (במ' יג) – כי א"י היא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכון ארץ ורעה אמונה' (תהלים לז). וזו אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה. היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק לצדיק ומאמין בו שהוא בבחינת ארץ – נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש. וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן את הכוח הזה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות  קיא): 'כל היושב בא"י – שרוי ללא עוון. שנאמר: 'העם היושב בה נשוא עון' (ישעיה לג כד).

 

 

נשתדל לראות ב"עין טובה" את היתרונות שבא"י כדברי יהושע וכלב:

"ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמור:

הארץ אשר עברנו בה לתור {יתרון} אותה, טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד, ז),

 

בניגוד ל"העין הרעה" של המרגלים.

על ירושלים אמר דוד מלכנו: "וראה – בטוב ירושלים" (תהלים קכח, ה).

 

 

בברכת תורת ארץ ישראל לעם ישראל

– משה אסולין שמיר

 

 

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע | להגיב

שרשים-משה גבאי-המברכת על הנרות

תאריך 4 ביוני 2026

שרשים-משה גבאי-המברכת על הנרות

הנרות הן סגולה לשלום בית. האשה טורחת לכבוד השבת ומדליקה את הנרות. על כן צריך אדם להאיר פנים לאשתו בליל שבת: ״צריך אדם לפייס אשתו בשבת״(תיקוני זוהר פ״ו) ויש להיזהר מאוד שלא יהיה חס ושלום מחלוקת בין איש לאשתו(על פי הזוהר, ״לא תבערו אש״ — אזהרה שלא תהיה מחלוקת בבית ביום השבת).

PRIERE DE L'ALLUMAGE

L'allumage des bougies est une garantie de bonne entente dans la famille. La femme s'est attelée aux préparatifs du chabbat qui prennent fin avec l'allumage des bougies et l'homme se doit de lui montrer un visage souriant le Vendredi soir: "il faut faire plaisir à sa femme la nuit du chabbat "( Tikouné Zohar, 86) et il faut absolument éviter toute querelle entre les époux (le Zohar interprète l'interdiction biblique d'allumer le feu le chabbat comme l'interdiction d'allumer le feu de la discorde dans les foyers).

BLESSING OVER THE CANDLES

The candles are a charm to ensure peace between husband and wife. The woman takes the trouble to honor the Shabbat and lights the candles, so the man must be nice to his wife on Shabbat eve:'׳ “A man must make peace with his wife on Shabbat" (Tikunai Zohar) and one must take great care that there not be an argument — G-d forbid — between husband and wife (According to the Zohar, “You will not make a fire" — a warning that there should not be a quarrel in the home on the Shabbat.)

 

פורסם בקטגוריה שורשים-משה גבאי | להגיב

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.יוסף שיטרית. הרעיון הציוני.

תאריך 4 ביוני 2026
מחקרים-יששכר

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.

יוסף שיטרית.

הרעיון הציוני

הדיה של תורתו הציונית של הרצל בולטים עוד יותר ברשימה ששלח מאיר בר ששת, ראש הארגון הציוני ״אהבת ציון״ שקם בסאפי ב־1903, ובה הוא עושה ניסיון ראוי לציון לתרגם את ססמאות הציונות המדינית למצבה המיוחד של יהדות מרוקו. הוא מקשר קשר ישיר בין מעמדם המושפל והרעוע של יהודי מרוקו לבין התעוררות תודעתם הלאומית של חברי אגודתו והתגייסותם לרעיון הציוני בגרסתו המדינית, כדי להשיג את המטרות הבאות: תחייה לאומית, אי־ניתוק משורשי היהדות, אחדות האומה היהודית, קיבוץ גלויות בציון והאדרת כבודו של עם ישראל בקרב העמים. הוא מזכיר את התכתבותו עם הרצל ואת תרומת תשובתו של המנהיג הציוני הדגול לגיוס חברים חדשים לארגון הציוני, אולם הוא מצר על מיעוט המצטרפים ביחס לדרוש. אין בר ששת יודע כלל על היווסדותם המוקדמת של ארגונים ציוניים דומים לשלו בקהילות אחרות במרוקו, אך הוא רומז לכך שעשירי הקהילה לא הזדרזו להצטרף לשורות הארגון. גם הוא כורך את ההכרח הקיומי שיש לעם היהודי בתנועה הציונית עם הפוגרומים האנטישמיים שבהם נרצחים הן יהודי רוסיה והן יהודי מרוקו, ומזכיר לשם כך בנשימה אחת את פרעות קישינוב עם הפרעות שמהן סבלו זה לא כבר יהודי טאזא, סטאט ודמנאת. מול האנטישמיות הגואה, רק הציונות המעשית עשויה להתמודד ולהציל את עם ישראל.

37א. לאחר כתיבת מאמר זה נודע לי בסטראסבורג מפי נכדו, שמאיר בר ששת היה יליד צפת שהגיע למרוקו בסוף המאה ה־19 והתיישב בסאפי. פרט ביוגרפי זה מסביר את התייחסותו היהירה ליהדות מרוקו ואת חוסר התמצאותו במה שקרה בקהילות אחרות, אפילו הסמוכות לסאפי. לקראת סוף ימיו חזר לארץ־ישראל, ונפטר בה ב־1948.[המחבר]

(היהודי, כרך 7, גיליון 48, עם׳ 5: ״מכתבים ממרוקו״ — השולח: מאיר בר ששת ס״ט מסאפי. לונדון, יום ה, יז תמוז תרס״ד — 30 ביוני 1904).

נעים לי להשמיע ברחוב ״היהודי״ כי גם על אדמת מרוקו, ארץ אשר עוד בל תוכל להתפאר בהשכלתה והתקדמותה…ארץ אשר כל יחס לאומי לא נראה בה, מוסרים צבוריים לטובת הכלל בה לא נודעו, גם עליה הגיה נגה שביב הככב המאיר הזה, וללב אחדים מאחינו מצא מסלות, ויעורר בקרבם החפץ להתנער ולהתעורר מהתרדמה האיומה הנסוכה עליהם משנות מאות, ולצאת בעקבות אחיהם אנשי לב הדואגים !לאושר והצלחת עמם — לעורר את האהבה לציון! כי גם אחינו אלה יושבי הארץ הלזו הנרדפים על[!] צואר מחמת המציק העשוקים והרצוצים, הנאנחים והנאנקים מתגרת יד כל מעול וחומץ, הנתונים למשסה ובז, להרג ואבדן, וכל אוכליהם לא יאשמו משפט אדם לא נתן למו, וכרמשים זוחלי ארץ המה בעיני עם הארץ הפראים, וכן המה בעיניהם; אחינו אלה אשר חיי החופש לא ידעו, הכרת עצמם נדחה קראו לה, בטול אישיותם — לעומת זולת גזעם — בולט מאד בכל הליכותיהם… רגש הלאומיות בן בלי שם בעיניהם, כי לא ידעו מה הוא, ורק תלאות ומצוקה, הגבלות ורדיפות מנת חלקם וגורלם מדור דור. גם אחינו אלה הנואשים מכל תקוה טבעית, כי נשגבה היא מבינתם… ורק לקץ הפלאות עיניהם תצפינה; גם המה, כחד בל יוכלו כי ברכה בהרעיון הציוני, וכי גם נחוץ ומוכרח היא[!] מאד, למען תת לבית ישראל שארית; כי רק בכחו לעורר ולעודד את העם המט לנפול, ולחזק את לבו המלא יאוש נורא, לפחת באפו נשמת רוח חיים ולהשיבו לתחיה, לטעת בלבו ידיעת היהדות ואהבה נאמנה לצור ממנו חצב; לאחה את הקרעים ולגדור הפרץ הנבעה בחומת האומה, לאחד את הלבבות להשיב לב בנים אל אבות, ולקרב את הרחוקים בזרוע ולא יתפרדו! — גם המה ידעו והכירו היטב, כי רק בכח הציוניות[!] המדינית, יציב לו העם הישראלי יד בתבל; למצא לו מקום מנוחה ומקלט בטוח במשפט גלוי, ולא יהיה עוד נע ונד כצפור נודדת להשיג משפט אדם וצדקה בארץ, לרומם ערכו גם בעיני העמים, ולשות עליו הוד והדר כעם הארץ! ובהכירם רוממות הוד ערך הרעיון הנעלה הזה, ובחפצם לטעת אותו שורק על האדמה הזאת, לבל יהיו אחינו יושביה, נסוגים אחור מהמפעל האדיר והנשגב הזה אשר עליו תלוי כל כבוד בית ישראל, ורק ממנו לפתרון השאלה המרה ״שאלת היהודים״ המנסרת ברומו של עולם — תוצאות; נועצו לב יחדיו וייסדו פה אגודה ציונית אשר בשם ״אהבת ציון״ קראוה!

בראשית הוסד האגודה, אך מצער היה מספר חבריה המיסדים, לא יותר על ט״ו, אמנם אין לך דבר העומד בפני החפץ, כי בהיות המיסדים הנכבדים, נתונים להרעיון הזה בכל לבבם,וציון היא שאיפתם היותר עקרית, היותר חביבה והיותר יקרה, לא חשכו מכל יגיעה נפשם להפיצו ברבים, ומעט מרבים נתנו גם הם ידם למו בחפץ לבב; וכאשר השכילו לכתוב להד״ר הרצל הי״ו ולהודיעו את אשר עשו, ובמענהו הודה לפעולתם הרצויה, והביע תקותו כי ה׳ יופיע על עצתם ומעשיהם יכונן, ועוד ינוב הבלם בעבודת הכלל לברוא נפשות רבות לציון — אשר רק היא עזרה בצרות ושם ינוחו יגיעי כוח מנרדפים בלי חשק — הוסיפו לעשות חיל ונספחו עליהם עוד, עד כי כיום תמנה האגודה מספר חבריה, כארבעים איש! — כי״ר [=כן ירבו], מובן הדבר כי המספר הזה באחת הערים הקטנות כעירנו, וביותר בארץ מרוקו אשר -רעיון הנכבד הזה, עודנו זר ומוזר בתכלית, לכל המון אחינו היושבים בה, — לבד אחדים, ממש, היוצאים מהכלל — לא מצער הוא, ואולי גם למספר גדול יחשב! אמנם לדאבוננו, עלינו לבלי לכחד כי אחרי כל אלה, עוד הרעיון היקר הזה — במדינת מרוקו — מכוץ ומצומצם מאוד, כי עוד טרם נסה להרחיב צעדיו ולהופיע בהוד יפעתו — עפ״י מובנו האמיתי — בעיר אחרת… וגם בעירנו זאת, עוד לא התרכז ולא התאזרח ולמרות ההשתדלות הנמרצה של אחדים מהמיסדים, עוד לא הצליח בידם לראותו בתור קנין נפש העם, ועוד גם אנשים מצוינים אשר לא למותר יהיו להאגודה עומדים מנגד ומביטים עליה בקר רוח כעל דבר שאין חפץ בו… או כאופן החמשי לעגלה, אשר רק כסף מחירו ישקל, והועיל לא יועיל… אכן בכל זאת, בל יפול לבנו ולא נאמר לתקותנו נואש, עוד התקוה תשעשעתנו בשלל צבעיה הנחמדים, כי גם אחינו אלה, — פה וביתר ערי ארצנו — אשר טרם נגע דבר הציוניות[!] עד לבם, אם המה בל יאחרו עוד להבין ולהכיר חין ערכה, בל יוסיפו עוד לעמוד מרחוק אבל להביט עליה כעל שאיפתם היותר מתוקה, היותר ערבה והיותר נעימה! או יותר טוב, היותר מועילה, היותר נחוצה והיותר — מוכרחה! הלב העברי הנטוע בקרבם בל יוסיף עוד לתת להם מנוחה, ולקול קורא היוצא ממעמקי לב גדולי ומנהיגי הציוניות[!] אדירי העם בני ישראל יזדעזע יתרגש, ובחרדת קדש יאמר ״לציון אני״! גם בני ״ישראל״ אשר בו יכנו יזכירם כי אחים המה להעם הנבחר והאמלל… יציג לפניהם בשכר נאמן האסון הנורא אשר קרה לאחיהם נגועי הפרעות, בקישינוב, הומל לימריך, טאזא, זאטאט, דמנאת ועוד ועוד… יזכירם כי אחים לצרה הנמו לבית יעקב, נפש המה לעם ישראל, עברים המה, יהודים המה, ואיש אשר אלה לו — בל יואל לבטוח כי מצבו איתן, גם בהיותו בהערים הנאורות, וביותר בערי ארצנו… והטמון בחיק העתיד, נעלם מעיני כל חי;

ומי יודע?… הה! מי יודע! — ובכן אל נכון — כי בל יוסיפו עוד לסגת אחור מקחת חלק בהמפעל האדיר והנאור הזה בנוגע לכללות האומה הישראלית. בערי מרוקו יתעוררו אנשי לב ליסד אגודות ציוניות, ובלב אחד ובדעה אחת, שכם אחד לפתח ולשדד אדמת הציוניות בכל בית ישראל, כי רק מציון — ישועת ישראל! (היהודי, כרך 7, גיליון 48, עם׳ 5: ״מכתבים ממרוקו״ — השולח: מאיר בר ששת ס״ט מסאפי. לונדון, יום ה, יז תמוז תרס״ד — 30 ביוני 1904).

 

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.-יוסף שיטרית.

עמוד 325

פורסם בקטגוריה מחקרים בתרבותם של יהודי צ.אפ.יששכר בו עמי | להגיב

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת חיי שרה

תאריך 3 ביוני 2026

פרשת חיי שרה

מְאוֹר חֲתָנִי חִישׁ יִזְרַח עִם בַּת נְדִיבִים

פרשת חיי שרה עומדת בסימן חילופי הדורות: עם מותה של שרה הגיעה העת לבנות את בית יצחק. אברהם שולח את ״עברו זקן ביתו״ אל ארם נהריים ״לקחת״ אישה ליצחק ממשפחת אברהם. שבעת הפסוקים המתארים את דאגתו של אברהם לזיווג ליצחק מרשימים ביותר והופכים למעין צוואה לדורות.

מנהג קדום הוא שקוראים לחתן בשבת שלאחר חופתו קריאה מיוחדת בספר בראשית בפרשת ״ואברהם זקן״(בראשית כד, א-ז). הפרשה המספרת את סיפור זיווגם של יצחק ורבקה. קדמותו של המנהג ניכרת בזה שבקריאה זו נשתמר המנהג העתיק של קריאת התרגום בצמוד לקריאת התורה. מנהג זה נשמר בקהילות צפון אפריקה כפי שהוא. בקהילות מסוימות במזרח עולה החתן בסדר הפרשה השוטפת, ואת פרשת ״ואברהם זקן״ ותרגומה קוראים מן החומש. בקהילות אחרות נעלם המנהג, והחתן עולה למפטיר וכיוצא בזה.

מסורת קדומה לשירי החתונה העבריים ותחילתם בהלכות נישואין, אלו שבע ברכות הנאמרות תחת החופה ובשבעת ימי המשתה. במסכת כתובות, דף יז ע״ב, נזכרים כמה לשונות של שיר הנאמרים לכבוד הכלה, כגון דברי בית הלל בפי רבי יהודה בן אילעאי, ״שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר ׳כלה נאה וחסודה׳״, או, למשל, עדותו של רבי דימי שם, ״הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק לא פרכוס – ויעלת חן״, והפיוט העברי הקדום, שידע רק צורות שיר הקשורות בתפילה, מערכות קרובה ויוצר וכדומה, שילב את השירים לחתן כפיוטים הליטורגיים הללו.

דוגמה מופלאה למערכת קדושתא מפוארת לשבת חתן אנו מוצאים במורשתו של הקליר בקדושתא ״אהבת נעורים מעולם״ שפרסם ע. פליישר. בפיוטיה של קומפוזיציה זו ניתן לראות מעין תבנית־יסוד ובניין אב לפיוטי החתונה במורשת השירה העברית לדורותיה מצד ההתייחסות לחתן ולכלה. הפייטן מרבה לספר בשבחיהם ולהעתיר עליהם ברכות רבות, תוך שהוא קושר ברכות אלה לדוגמאות היסטוריות של הזוגות במקרא, מאברהם ועד דוד. הפייטן הופך את החתונה המשפחתית למעין סמל ודוגמה לאהבת הדוד והרעיה, וחיבורה של כנסת ישראל לקב״ה לקראת הגאולה העתידה. ההרחבה למעגל הלאומי נעשית במעברים רטוריים מבריקים מעניין לעניין, ולעתים עולה תמונה רב־משמעית לשני הכיוונים.

 

ובכן ומשוש חתן על כלה

אַדֶּרֶת מַעֲטֵה הוֹד וְהָדָר כְּאֵיתָן יְאֻפַּד חָתָן

בָּנִים וּבָנוֹת בְּיַלְדוּת וּבְזֹקֶן כְּעֶדְנָה תְּחַבֵּק כַּלָּה

גִּיל וּמָשׂוֹשׂ כְּיָצָא לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה יְעֻטַּר חָתָן

דֶּרֶךְ יֹשֶׁר וְטוֹב כְּנִתְרוֹצְצָה בְּבָנִים תֻּנְהַג כַּלָּה

5 הוֹן וְעֹשֶׁר וּמִקְנֶה כְּאִישׁ תָּם יִנָּתֵן לְחָתָן

וּכְרָחֵל וְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ בַּיִת תְּבֹרַךְ כַּלָּה

זֶרַע בְּרָכָה וּמְלוּכָה כְּגוּר אַרְיֵה יַגְזִיעַ חָתָן

חֲנִיטִים תְּאוֹמִים כְּפֶרֶץ וְזֶרַח אָחִיו תְּיַחֵם כַּלָּה

טוּב חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים כְּפֹרָת יִנָּתֵן חָתָן

10 יַלְדֵי אַהֲבָה וְחִבָּה כְּבַת פּוֹטִיפֶרַע תָּחֳנַן כַּלָּה

איתן: כינוי לאברהם, על פי ילק״ש תהלים, קעח. יאפד: יולבש ויקושט כבאפוד. 2. כעדנה: היא שרה, על פי בר׳ יה, יג. 3. כיצא… בשדה: כינוי ליצחק, על פי: ״ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב״ (בר׳ כד, סג). 4. כנתרוצצה בבנים: רבקה, עליה נאמר: ״ויתלצצו הבנים בקרבה״(בר׳ כה, כב). 5. כאיש תם: יעקב, על פי ״ויעקב איש תם ישב אהלים״(שם, שם, כז). 7. כגור אריה: יהודה, שנאמר בו: ״ גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ ״(שם, מט, ט). יגזיע: יפריח ויצמיח כגזע. 8. חניטים: צאצאים, על דרך: ״התאנה חנטה פגיה״, שה״ש ב, יג. 9. כפרת: הוא יוסף, שנאמר בו: ״בן פרת יוסף בן פרת עלי עין״ (בר׳ מט, כב). 10. כבת פוטיפרע: כאסנת בת פוטיפרע אשת יוסף, (שם, מא, כב).

 

על המחבר

רבי מוסה בוג׳נאח חי בטריפולי במאה ה-17, ונפטר בשנת ת״ם (1680). אישיותו של רבי מוסה בוג׳נאח ועשרות הפיוטים שכתב שופכים אור חדש על חיי הרוח דוח של יהודי טריפולי במאה ה־17, נושא שהיה לוט בערפל. רבי מוסה הוא למעשה הפייטן היחיד בעל שיעור קומה נכבד כל כך מבין יהודי טריפולי. על פי המסורת שבידי רבי אברהם כלפון, רושם קורותיהם של יהודי לוב, היה רבי מוסה סגי נהור, והוא נשלח על ידי אביו למצרים ללמוד שם תורה.

חלקק גדול מפיוטיו הם בעלי ייעוד ליטורגי, והם אמורים להשתלב בתפילה. הם סובבים סביב תפילת ״נשמת״, שבה שולבו פיוטים שונים בכמה מקהילות צפ־ן אפריקאיות. זהו גם המנהג המשתקף מקובצי השירה והפיוט הטריפוליטניים הקדומים. ברם, יש לציין כי מנהג זה של שילוב פיוטים לפני תפילת ״נשמת״, בתוכה ולאחריה, לא נתקיים בידיהם של יהודי לוב.

מלבד פיוטי תפילה, כתב רבי מוסה פיוטים לברית מילה ולחתונה, והרבה פיוטים בתהילת ה׳ ובנושא הגלות והגאולה, ללא קשר לתפילה מסוימת. בולטים במיוחד פיוטים שכתב בשבח התורה ובשבח לימודה. ההערצה הגדולה ללימוד התורה ולתלמידי החכמים משקפת אווירה של למדנות ואהבת תורה. בולטים ביופיים השירים האלגוריים באהבת התורה, המשלבים יסודות שונים משירת החשק החילונית, המועברים אל מישור המשל ובונים תמונה הנראית כמעט כשיר חול גמור. בדבר זה הולך רבי מוסה בעקבות פייטנה המרכזי של צפון אפריקה, מנדיל אבי זמרה.


אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה–פרשת חיי שרה

פורסם בקטגוריה ניצוצי פיוט-אפרים חזן | להגיב

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 235 מנויים נוספים
יוני 2026
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר

Copyright © 2012-2018. כל הזכויות שמורות.

האתר פועל על וורדפרס | האתר עוצב והוקם על ידי אמיר - אתרי וורדפרס