מורשת יהדות מרוקו

פרק 3: הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

הקדמה

פרק זה, באופן טבעי, הוא הארוך והמפורט ביותר מבין פרקי הספר באשר המסחר היה סם החיים של מוגאדור וה être-׳Raison d של העיר, כלומר סיבת קיומה. דרכי המסחר הפתלתלות על פרטיהן הסבוכים שהשתלבו היטב במסורת ובתרבות המרוקאית לא יובאו כאן, עם זאת יובאו פועלם ותפקידם של היהודים (כפרטים ובקולקטיב) והשתלבותם עם שותפיהם המוסלמים והאירופאים, תוך שהם רושמים דפים מפוארים בהיסטוריה המרוקאית היהודית בתנאים ובמשברים קשים.

המבקר כיום בעיר השקטה הסולידית ובנמל הדייגים הקטן והפסטורלי שלחופה של מוגאדור, אינו יכול לתאר לעצב את העוצמה ואת נפח הפעילות המסחרית כלכלית-ימית שידעה העיר בימים עברו, ואת האישים הרבים שהיו חלק מפעילות ענפה זו, כפי שיבוא לידי ביטוי בפרק זה.

צעדים ראשונים

מוגאדור הוקמה בשנת 1764 בחולות והחלה צועדת את צעדיה הראשונים. היא הייתה מבודדת ומרוחקת, מעין אקס-טריטוריה, עם גישה לדרכי המסחר הפתוחות מאפריקה ועם קשר ישיר לעיר הבירה מרקש. המתיישבים הראשונים היו בעלי ניסיון במסחר, ולכן התאקלמותם הייתה מהירה ומרשימה.

החיים בעיר מראשיתם סבבו סביב הפעילות המסחרית ופעילותו של הנמל שהחלו להתעצב. תוך עשור הפך הנמל למוביל במרוקו על חשבונן של ערי הנמל, אגאדיר, סאפי, רבאט-סלה, לאראש וטטואן, שהמסחר מהן הוסט למוגאדור. אך אליה וקוץ בה, כי כל אימת שהתחולל משבר כלשהו, הוא פגע במסחר והייתה לו השפעה שלילית ישירה על שגשוגה של העיר ועל תושביה היהודים, המוסלמים והנוצרים.

האמירה המיוחסת לסידי מוחמד בהקשר למוגאדור, ״זה המגיע עני, יעזוב עשיר״, החלה להתאמת. שיטת המס המסורתית הפכה למיושנת, והחל מהיווסדה הייתה זו עיר מסחר מודרנית(יחסית לערי מרוקו). אולם זו הייתה ההתחלה, תוך עשרים שנה תמנה העיר 6,000 יהודים.

מכיוון שהיהודים שלטו בפעילות המסחרית והיו גורם משפיע ודומיננטי, הם היו גם הראשונים להיפגע מכל שינוי ומשבר ולחילופין שגשגו והתעשרו עם עליית הפעילות המסחרית ויחד איתם הקהילה כולה, כל אחד בתחומו ובהתאם לעיסוקו ולמעמדו. יודגש ש׳הקפיטליזם׳ היהודי במרוקו לא התחיל במוגאדור, אלא הרבה קודם, אך במוגאדור הוא הגיע לשיאים חדשים. לרבים האתגר היה קשה, אולם הניסיון שאיתו באו, אפשר להם להתגבר על הקשיים. ואכן הפעילות המסחרית ידעה עליות ומורדות רבות במאה וחמישים שנות קיומה, והושפעה רבות ממאבקים בין־שבטיים מקומיים או בין השבטים המורדים והסולטאן. אלו גרמו לא פעם לחוסר ביטחון בדרכים עד כדי מעשי רצח ושוד

ולחסימת דרכי המסחר ותנועת השיירות שהגיעו מאפריקה עמוסי סחורות דרך מדבר סהרה. שנות בצורת, ארבה, מגפות ופלישות גרמו לפגיעה קשה ביבולים ובגידול הצאן(ראו הפרק על שנות הבצורת והארבה). כך גם הטלת סגר על אוניות שהתקרבו לנמל הייתה אחד הגורמים להאטת המסחר, וכן הטלת מיסים והשינויים בערכי המטבעות גרמו למשברים מוניטריים, לפיחותים ולעליית יוקר המחיה. כן הושפע המסחר ממשברים פוליטיים שהובילו למלחמות כמו עם צרפת ועם ספרד) וממשברים באירופה עצמה, בהם המלחמות הנפוליאוניות.

הערת המחבר: המלחמות הנפוליאוניות הן סדרה של עימותים עולמיים שהתרחשו בעיקר באירופה, אך גם במזרח התיכון, צפון אפריקה והאוקיינוס האטלנטי. בכל אחד מהם עמדה צרפת מול קואליציה משתנה של בעלות ברית שהתנגדו למסעות הכיבושים שערכה.

מדיניות הסולטאן הייתה אף היא גורם מרכזי לקשיים במסחר, כאשר הוא בחר לסגור או לצמצם את המסחר עם אירופה, כמו בתקופת הסולטאן מולאי עבד אל רחמאן. גם מצבי רוח של השליט או החלטה כזו או אחרת של יועץ או פקיד היה בהם לגרום לזעזועים, על אחת כמה וכמה מות הסולטאן או הדחה בהפיכת חצר והכתרת סולטאן חדש תחתיו. לכל אלה יש להוסיף גורמים נוספים שפגעו במסחר ובאופן ישיר בכלכלת העיר, כמו טביעת אוניות תכופה והתקפות של שודדי ים ששלטו זמן רב בימים ובחוף המזרחי של מרוקו.

בשני העשורים הראשונים של תחילת המאה ה-19 היה מספרם של ׳סוחרי המלך׳ מוגבל מאוד ומשתנה בשל הסיבות שנמנו לעיל, וחרף זאת פעילות הנמל והפעילות הכלכלית נמשכו, זאת במקביל לעליות ומורדות, פשיטות רגל וחיסולי עסקים ותנועה מתמדת של אוכלוסייה שבאה והלכה לאורך כל ההיסטוריה של העיר.

הערת המחבר: בשנת 1805 היו רק שישה סוחרים אירופאים ושני יהודים מרוקאים ובשנת 1828 מספר הסוחרים היהודים היה תשעה-עשר. בשנת 1841 היו תשעה-עשר סוחרים, ביניהם ארבעה-עשר יהודים, ובשנת 1866 נמנו 52 סוחרים, ביניהם שלושים יהודים, ארבעה-עשר אירופאים ושבעה מוסלמים.

פרק 3: סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

עמוד 33

הקדוש המקומי

הקדוש של הכפר נקרא ׳מול אנמאי׳. אגדות רבות נקשרו אודותיו ומעשי נסים רבים סופרו עליו. למעשה, הידיעות אודותיו דלות מאד, עד כדי כך שישנן כמה מסורות מהו שמו של הקדוש! מפאת מחסור במקורות מהימנים אציין כאן מספר פרסים ותו לא.

שמו של ׳מול אנמאי׳ לא ידוע. מסורות אחדות טוענות ששמו ר׳ דוד או שמואל אשכנזי. מסורות אחרות, שרווחו במאה ה־20, טוענות ששמו ר׳ יעקב נחמיאש אשכנזי. באגדות הקדושים סופר שמול אנמאי היה שד״ר, כפי שסופר על רבים מהקדושים במרוקו, מסיבה זו הוצמד לשמו השם 'אשכנזי^,.

הכינוי 'מול אנמאי׳ הוא ככל הנראה בגלל שמו הקדום של היישוב,ושיערו 'בעל אנאמי' (ראו לעיל). כיום, מכיוון שרבים אינם יודעים את מקור הכינוי, רווח לומר שפירוש שמו הוא ׳בעל המים׳.

זמנו של מול אנאמי לא ידוע. על פי האגדות חי בזמנו של סידי־רחאל, שחי בסוף המאה ה״15 ובתחילת המאה הבאה.

בימים עברו הקבר לא היה מסומן, מיקומו היה ידוע לתושבי האזור. תייר צרפתי שביקר במקום בשנות ה־40 כותב על מבנה מכוסה בעצים. בתוך המבנה אין זכר לקבר. מסביב למבנה יש ערימות אבנים הפזורות סביב שהושחרו מהנרות שהדליקו עליהן. גם יהודי שנהג לעלות לקבר מספר שבתחילה הקבר היה מסומן באבנים, ולא היתה מצבה. בשנת 1946 בנה דוד אלקאיים, מראשי קהילת מראכש, את המצבה ושיפץ את המבנה, בעקבות התגלותו של הקדוש לאשתו. לצורך הבנייה נעזר אלקאיים ביצחק אלמאליח, שעסק רבות בארגון פולחן הקדושים במרוקו. על מצבתו של מול אנמאי נחקק:

מצבת קבורת הרב, שמו נודע בשערים, במדינות ובכפרים.

אשר כל הבא על קברו עושה לו בקשתו. זה שמו הרה״ג יעקב אשכנזי. הנודע בכינויו ׳מול אלמאי׳.

מסביב למצבה נבנה מבנה מעוטר בפסיפס. בתוך החדר היה מקום ברווח לעשרה עד חמישה עשר איש. בסמוך לציון נבנו עשרה חדרים ששימשו את העולים לרגל. ההילולה המרכזית לזכר הקדוש היתה נערכת ב־ל״ג לעומר. להילולה היו באים מאות יהודים מהאזור, ממראכש ואפילו מקזבלנקה. היו מוכרים כוסות ערק לכבוד ר׳ שמעון בר יוחאי וחבריו, ושלוש כוסות לכבוד מול אנמאי. החוגגים היו מסתובבים עם נרות סביב הקבר, שרים שירים ומדליקים נרות.

בשנת 1992 (אב תשנ״ב) שופץ המבנה. על הקיר נתלה שלט ובו שמות התורמים והמסייעים. הוקמה מצבה חדשה שעליה נחקק נוסח זה:

מצבת קבורת הרב הקדוש. מה מתוק מדבש ונפת צופים. זכר צדיק יסוד עולם. חד מן קאמייא ומה עז מארי דבי עלאי. הארי שבחבורה. עמו עז וגבורה. תורה וגדולה במקום א׳[חד], שניהם כאחד. אבן הראשה, לכל דבר שבקדושה, עדה קדושה. הרב הכולל. סיני ועקר הרים. ענותן כהלל. סבא דמשפסים. שמו נודע בשערים. המקובל האלהי המפורסם בנסים. כמוהר״ר רבי יעקב נחמיאס זלה״ה. והוא מזרעו של הרה״ג מרה רבי מסעוד נחמיאס זצ"ל.                   

הערות המחבר:

היהודים היו משתטחים גם על קברי קדושים אחרים, ביניהם: מולאי יגי ור׳ דניאל השומר (על זיארה אצל מולאי יגי, ראו להלן. על גוי שבנה חדרים עבור יהודי סידי־רחאל ליד קבר ר׳ דניאל, ראו עמאר, מעשה נסים, עמ׳ 8; בן־עמי, יהדות מרוקו, עמ^׳ קעס).

אביא כאן מעט מקורות על שמותיו של מול אנמאי. דוד או שמואל אשכנזי: וואנו, עמ^׳ 21. דוד או שמעון אשכנזי: הירשברג, מבוא השמש, עמ^׳ 155. דוד: קורקוס, יהודי מרוקו, עמ׳ פט. יעקב אשכנזי: כך קורא לו ר׳ רפאל עבו (הקטע יובא להלן במלואו). יעקב נחמיאש אשכנזי: פלמאן, ב, עמ^׳ 41; מסמכים וכתובות של בני משפחת נחמיאש; מלכי רבנן, סח ע״ב, קיט ע״א. אציין ששם המשפחה נחמיאש לא מצוי אצל יהודי סידי־רחאל (קיימת עדות על ר׳ שלמה חמייאש ממראכש שנקבר בסידי־רחאל, ויש להתייחס בזהירות למסורת זו: בן־עמי, הערצת הקדושים, עמ׳ 566). אציין מקור נוסף, שבמקום אחד מעתיק את נוסח המצבה של מול אנמאי וכותב ׳יעקב אשכנזי׳, ובמקום אחר כותב ששמו דוד אשכנזי(גולדנברג, זכרונות, עמ׳ 101,79). גם הכינוי של הקדוש משתנה ונכתב לפעמים ׳מול אלמאי׳.

השם אשכנזי בפי יהודי מרוקו הוא כפשטו מי שהגיע מארצות אשכנז, הצירוף 'נחמיאש אשכנזי, הוא תמוה, אבל גם לקדושים אחרים צירפו שם מרוקאי ואת השם ׳אשכנזי׳ כדוגמת ר׳ דניאל השומר אשכנזי(שם המשפחה אשומר מצוי בין יהודי מרוקו. בן-עמי,  יהדות מרוקה עמ קעא). דומה שיש להתייחס לחניכה המרוקאית, מכיוון ש׳אשכנזי׳ נוסף לאחר שהומצאו המסורות על היותו של הקדוש שד"ר י(וואנו עמוד 21, ׳ כותב שהיהתים טוענים שמול אנמאי הגיע מירושלים ויש אומרים שהגיע מרוסיה).

» האגדות מספרות על שליטתו של סידי־רחאל באש (ובנחשים) ושל מול אנמאי במים (בן־עמי, הערצת הקדושים, עמ׳ 412; צוהר, עמ׳ יט כז).

– אציין שהמוסלמים טוענים שמול אנמאי הוא תלמידו של סידי רחאל, והברברים טוענים שהוא אחד מאבותיהם. בעקבות כך היו גם ערבים משתטחים על קברו (וואנו עמ׳ 21-20; קורקוס, יהודי מרוקו, עמ׳ פט; פלמאן, ב, עמ 42).

פלמאן, ב, עמ^׳ 43-42. בצוהר (עמ׳ כז-ל) מספר שהדבר קרה בעקבות נס שנעשה לאלקאיים עצמו. אלקאיים נולד ב־1913 ונפסר ב־1979, והיה מאמרגני הקדושים במרוקו (סולידאנו, משפחות, עמ׳ 412). דוד אלקאיים סייע רבות לר רפאל עבו בהקמת רשת תלמודי התורה ׳אוצר התורה׳ במרוקו(חומר רב על כך נמצא ביומני ר׳ רפאל). כינויו של אלקאים היה ׳דוד בן זואה׳. את נוסח המצבה שחזרתי על פי נוסח שמסר גולדנברג (זכרונות, עמ׳ 79) בצרפתית, נוסח שמסר פלמאן בצרפתית ונוסח שמסר ר׳ רפאל עבו (צוטט להלן). שני האחרונים לא דייקו בהעתקתם (פלמאן עקב שינוי השפה, ועבו מכיון שכתב ביומנו לשימוש אישי). בהילולה היו משתתפים גם ערבים, אחד מהם נהג לקנות מדי שנה את הכוס האחרונה שמכרו בהילולה (צוהר, עמ׳ ל-לא).

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–הקדוש המקומי.

עמוד 21

נב. שפה יפה

כתובת השיר: פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים בשירים וכלי זמר והוא על יקרת השפה.

התבנית: תבנית קבע דו טורית.

 החריזה: אב.

המשקל: 11 הברות בבל טור.

אוטוגרף מקיף לד. קיים, ב״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 (MSS-D 3499 )עN׳ 275; עילום ב״י ׳שירי דודים/ י-ם תשמ״ג, עמ^׳ 221; יוסף שטרית, שם, עמ׳ 22 ובספרו פיוט ושירה, תשנ״ט, עט׳ 290 [מנוקד]; אפרים חזן, דף שבועי, לשבת רב הקמפוס, אוניברסיטת בר אילן, פרשת פקודי תשע״ט מס׳ 1310, עמ׳ 2 (מוהדר).

שָׂפָה יָפֶה כְּפֶרַח גִּנָּה בְּיָפְיֵךְ / כְּנִצָּנִים כְּשׁוֹשַׁנִּים מַחֲמַדִּים

בְּאֵל יוֹצְרֵךְ בִּטְחֵי וַעֲדִי עֶדְיֵךְ / יְחַדֵּשׁ שְׂשׂוֹנֵךְ כִּלְשׁוֹן לְמוּדִים

וּבְטֵה שִׁירָה בִּלְשׁוֹן זָהָב בְּלֶחְיֵךְ / וְאַל יִהְיוּ עֵטֵי יָדֵךְ כְּבֵדִים

 וּבְנוֹת הַשִּׁיר יִטְעֲמוּ מִן מִפִּרְיֵךְ / עוֹמְדוֹת צְפוּפוֹת כִּפְנִינִים כִּצְמוּדִים

5-בְּעֵזֶר נְדִיבִים מַשְׁכִּיחֵי עָנְיֵךְ / כִּימֵי אוֹרָה וְשִׂמְחָה לַיְּהוּדִים

וּדְעִי, כִּי יוֹצְרֵךְ יְשַׁלֵּם נִשְׁיֵךְ / עֲדֵי הַיּוֹם צֵאתֵךְ מִבֵּית עֲבָדִים

1. 1. שפה יפה: כינוי חדש לשפה העברית. הביטוי המקראי הנפוץ הוא'שפה ברורה׳(צפ^׳ ג,ט). כפרח גנה ביפןף: יפי השפה מפתיע ומרענן בפרח יפה בגינה. כנענים כשושנים מחמדים: המילים, הביטויים והמבעים של השפה העברית יפים הם כניצנים ושושנים נחמדים. כנצנים: נזכרים באן שלושה מונחים: ניצן, פרח, שושן. א. הניען הוא ראשית הצמיחה של הפרי העתידי או של הפרח ׳הנצנים נראו בארץ׳ (שה״ש ברב). ב. הפרח הוא השלב השני בהתפתחות הניצן. הפרח בנוי מגבעול ומעליו מתפתחים עלי כותרת. גם בשפה יש שלבים בהתפתחות המלים. הניצן הוא השורש ממנו נבנות המלים, השושן הוא המילה והדימוי ׳שפה יפה׳ הוא התוצר הסופי של כלל המרכיבים של השפה. 2. באל…למודים: ביטוי פיוטי לתחיית השפה העברית על כלל חידושיה הן בכתב (בפרוזה ובשירה) והן כשפת הדיבור. באל יוצרך בטחי: בתחיית הלשון העברית אחרי גלותה במשך אלפיים שנה. ועדי עדיך: ענדי עדייך ותכשיטייך הן כביטוי חגיגי לבשורת התחייה של הלשון והן בביטוי לחידושי המילים. יחדש ששונך: השמחה החדשה היא ביטוי לשפה החדשה. כלשון למודים: על פי יש׳ נ,ד. ביטוי זה נתפרש בכמה משמעים: א. לשון רהוטה ושגורה (רד״ק). ב. לשון צחה הראויה ללמד(מצודות). ג. לשון הלימוד וההוראה (רש״י). ג. לשון(קשה) המתאימה גם ללימוד המדעים (ראב״ע).
2. 3. ובטה…בלחיך: בניית השיר ממלים יקרות ונאות המטרות את בית השיר משל הן לתכשיס לשון זהב המעטר את לחי האישה. השווה ׳נאוו לחייך בתרים צוארך בחרוזים׳(שה״ש א,י). ובטה: שורש בטא על דרך ל״י בטה. בלשון זהב: על פי יהו׳ ז,כא 'ולשון זהב אחד׳ במובן מטיל זהב בצורת לשון. באן: לשון זה במובן שפה נאה צחה. בלחיך: השווה ׳נאוו לחייך בתרים עוארך בחרוזים׳(שה״ש א,י). ואל… בבדים: הכתיבה עריבה להיות זריזה שוטפת ומובנת בלי קשיים של ביטוי במו ׳לשוני עט סופר מהיר׳(תה׳ מה,ב). 4. ו-בנות…מפךיך: בתי השיר, היחידות הרתמיות הגדולות הבנויות מביטויים וממלים יתעשרו בטעם חדש, טעם המן של פרי הלשון. ובנות השיר: על פי קדד יב,ד ביטוי שנתפרש במשני מובנים: בלי שיר(רש״י); הגרון (ראב״ע) תנועות הדיבור ומועאי האותיות (אלשיך). כאן: בעיקר המילים. עומדות…בצמודים: המילים בבית השיר עומדות עפופות המביעות הגיגים ורעיונות באמעעים פואטיים כפנינים עפופות המרכיבות את הענק או השרשרת המקשטים את העוואר. 5. בעזר נדיבים: הם חוקרי הלשון, השירה והמליצה ולתורמים לתחייתה. משכיחי עניך: הלשון העברית שקפאה במשך שנים ללא חידוש ותמורה בימי גלותה. בימי…ליהו-דים: תחיית הלשון הם בשורה חדשה ושמחה ליהודים עדה״ב אס׳ ח,טז. 6. ודעי…עבדים: ה׳ ישלם חובך ויפעך על הגלות הארוכה על ידי העשרה חדשה של השפה. יוערך: גם במובן יוער השפה עדי…עבדים: עד יום עאתך מן הגלות שבה השתמשת בלשונות הגויים. צאתך מבית עבדים: עדה״ב שמות יג,ג.

מאיר נזרי-שירי דודים לר' דוד אלקאיים- נב. שפה יפה

 עמוד 540

 

"שבת תשובה" ופרשת "וילך"

במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה,

 המהוות שתי אותיות בשם י-ה-ו-ה.

 

השבת – יש לנו הזדמנות נדירה,

 לתקן את כל שבתות השנה.

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

 

מצות כתיבת ספר תורה –

 המצוה החותמת – את תרי"ג מצות:

 

א. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת,

ב. ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם,

ג. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דב' לא, יט).

 

"כי יופי של שירה –

הוא ריבוי הקולות", כמו קונצרט.

 (הקדמה ל"ערוך השולחן" חש"מ)

 

מאת: משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בלשון פיוטית, את היופי של תורתנו הקדושה:

"תורתנו שתתעלה, דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,

כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

פרשת "וילך" היא הפרשה הראשונה של השנה החדשה, כשהפרשה לא מחוברת עם "ניצבים".

שמה ותוכנה, רומזים לנו שנוכל ללכת לשלום לקראת השלב הבא בתהליך התשובה שהוא יום הכיפורים – יום של סליחה וכפרה.

כל זאת, אחרי שהתייצבנו לפני ה'  ביום הדין בראש השנה, והמלכנו עלינו את הקב"ה מחדש, בבחינת "אתם ניצבים היום כולכם – לפני יהוה אלוהיכם".

 

פרשת "וילך", היא גם הפרשה הקצרה ביותר מבין ג"ן {53} פרשות התורה, והיא מכילה ל' {30} פס' בלבד.

שמה של הפרשה "וילך משה" אומר דרשני. הרי משה רבנו יכל לפתוח את הפרשה בהמשך הפסוק "וידבר {משה} את הדברים האלה". כ"כ, לאן הלך משה רבנו?

 

אכן, טמון פה מסר חינוכי חשוב לקראת השנה החדשה:

משה רבנו היה במצב של הליכה מתמדת בעבודת ה' במשך כל ימי חייו, בניגוד למלאכים עליהם נאמר: "ושרפים עומדים ממעל לו", היות ואין להם בחירה. וכן לעצלנים הדורכים במקום, במקום ללכת בדרכו של משה רבנו מחיל אל חיל, בבחינת הכתוב: "ילכו מחיל אל חיל – יראה אל אלהים בציון" (תהלים פד, ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר לנו את נושא הליכת משה רבנו.

תחילה, רבנו מביא את פירושו של יונתן בן עוזיאל שאמר: "וילך משה – ואזל משה למשכן בית אולפנא, ומליל ית פתגמיא האלין עם כל ישראל". עד עכשיו, עמ"י הגיע לאוהל מועד ללמוד תורה אצל משה רבנו. כעת שהשרביט הועבר ליהושע, משה מגיע לבית המדרש ולומד תורה עם כלל ישראל.

 

ה"כלי יקר": "וילך משה – משה רבנו הלך מאוהל לאוהל, כדי לזרזם על ענייני התשובה התלויה בדיבור, כמו שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד, ג).

 

גם אצל אברהם אבינו אבי האומה נאמר בראשית דרכו: "לֶךְ לְךָ" מארצך וממולדתך ומבית אביך", וגם לקראת סוף דרכו בעקידת יצחק נאמר לו: "לֶךְ לְךָ"  אל ארץ המוריה". "לֶךְ לְךָ" = לֶךְ להנאתך ולטובתך", כדברי רש"י.

גם אצל יעקב אבינו נאמר: "ויעקב הלך לדרכו – ויפגעו בו מלאכי אלוהים" (בר' לב, א). הזוכה ללכת בדרך ה', פוגש בדרכו מלאכים. גם שמואל הנביא "הלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל, ושפט את ישראל" (שמ"א ז טז).

 

רבנו יעקב אביחצירא מסביר את הפס' הראשון, ע"פ דברי רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים, הקדמה יז):

"בתורה הקדושה ישנם ששים ריבוא פירושים, וכולם ידעם משה רבנו ע"ה, וכל ישראל – כל אחד ואחד מהם, ידע מה שקיבלה נשמתו. יש מי שקיבלה מאה, ויש שקיבלה יותר, ויש פחות, עד שקיבלה נשמתו רק פירוש אחד".

 

יוצא שכלל ישראל קיבל ששים ריבוא פירושים, כמו שמשה רבנו קיבל את כל הפירושים. יוצא גם, שכל חידושי החכמים, הם מכוח הארתו וזריחתו שזרח להם משה.

 

עם ישראל שידע זאת, פחד מכך שעם לכתו של משה רבנו, עלולים לאבד את כל חידושי התורה, לכן משה הלך אליהם והרגיעם. לפי זה, רבנו מסביר את הפס' כך:

"וילך משה – משה הולך לבית עולמו,

 

וידבר את הדברים האלה – הם פירושי התורה.

"אל כל ישראל – בכל דור ודור, חוזר ומגלה להם עד שימצאו כל הששים ריבוא פירושים בכללות כל ישראל. וזה מה שנאמר "אל כל ישראל" – דהיינו הדברים האלה שהם כל פירושי התורה… ע"י שחוזר משה ומתנוצץ בהם בכל דור ודור ומודיעם" (פיתוחי חותם, תחילת "וילך").

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המלאכים נוצרים מאותן מצוות שקיימנו. וכך הוא מסביר את הפס': "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא). המלאכים שנוצרו מהמצוות אותן קיימנו – מצטוותים אלינו, באשר נלך.

 

פרשת "וילך" מתארת את פרידת משה רבנו מעמ"י: "ויאמר אליהם, בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (דב' לא ב), והליכתו לעולם שכולו טוב.

בעבודת ה', עלינו ללכת בדרך ה', למרות הניסיונות. "כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד קטן", כדברי החכם.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת "וילך" כוללת שתי מצוות בלבד:

 "הקהל", ו"כתיבת ספר תורה".

 

.א.  "מצוות הקהל" – "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות… הקהל את העם האנשים והנשים והטף… למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' לא י – יג).

 

במסגרת מעמד 'הקהל', כל העם הכולל גברים, נשים, ילדים וגרים, מתאסף בעזרת נשים בבית המקדש בחול מועד סוכות בתחילת השנה השמינית, והמלך עולה על במת עץ וקורא בתורה מתחילת "אלה הדברים" עד פרשת "שמע", ומדלג עד "והיה אם שמוע", ומדלג עד "עשר תעשר", וקורא עד סוף פרשת התוכחות. המלך מברך לפני הקריאה, וגם אחריה. (סוטה מ ע"א).

 

מטרת המעמד:  לחדש את ברית קבלת התורה אותה קיבלנו במעמד הר סיני בין הקב"ה לעמ"י, וכן להפנים ולהעצים בלבבות עמ"י, את אהבת תורת אלוקים חיים אמת, דבר שיוביל ליראת ה', וקיום מצוות התורה ככתוב: "למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלוהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר בפסוק "למען ישמעו ולמען ילמדו", ולא נאמר למען ישמעו וילמדו?

בתשובתו הרמתה, רבנו מביא את הגמרא (קידושין כט ע"ב) הלומדת מהפס': "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא יט), שרק הגברים מחויבים במצות לימוד תורה בניגוד לנשים, ואילו בקיום מצוות, הנשים והגברים מחויבים. הנשים מחויבות במצוות לא תעשה, ופטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן כמו ציצית, סוכה וכו', לא כן הגברים החייבים גם במצוות שהזמן גרמן. לכן, הביטוי "למען תשמעו", מתייחס לגברים והנשים החייבים לשמוע את המצוות אותן כל אחד חייב, ומהביטוי "ולמען ילמדו", לומדים על מצוות לימוד תורה, בה חייבים הגברים.

 

ב. "כתיבת ספר תורה" – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא יט).

זוהי המצוה האחרונה בתורה בה מצווה כל יהודי לכתוב לו ספר תורה משלו.

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, ספר אחד לכל שבט מי"ב שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה נתן ללוויים, ומצווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

 

הפרשנים דנים בשאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "כתבו לכם את התורה" דבר המתאים יותר.

"כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

 

הרב אפשטיין בעל 'ערוך השולחן' כותב בהקדמה לספרו "ערוך השולחן" חושן משפט:

 "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זו מזו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו, התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים, כעל תזמורת בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה לאוזן.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני". (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

להתענג באור החיים

  ליום שבת קודש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של משה רבנו  ומאיר במתיקות לשונו את המישור הפיוטי והשירי בפירושו ל"תורת אלוקים חיים אמת". רבנו אומר שישנן פה שלוש מצוות:

 

א. "לכתוב את התורה.

ב. ללמדה את בני ישראל, שידעו כוונת דברי השירה.

ג. לשומה בפיהם לידע קריאתה. ושלושתן עשה משה, דכתיב: 'ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם" (דב' לא כב – ל).

 

רבנו מדגיש את חשיבות אהבת לימוד התורה, עד שהלומד ירגיש כאילו משורר שירה נעימה. וכדברי קדשו: "שידעו כוונת דברי השירה".

התורה מתייחסת לדגם של המורה הטוב דוגמת משה רבנו המלמד את העם "ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי התורה".

 

לגבי גישתו הפיוטית, נא לעיין בפרשת 'בראשית' בה הדגמנו ע"פ השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה, ובשיר בו הוא חותם את פירושו לתורה. כמו כן, בפירושו לשירת הבאר, לה הוא קורא: שירה זו – על התורה אמרוה.".

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה, בצורת שירה ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).

 על כך אומר רבנו-אור-החיים-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

 

המשותף בין

 "השירה הזאת" ו- "התורה הזאת".

 

מעניין שכל אחד משני הביטויים: "השירה הזאת", ו"התורה הזאת", מופיע שש פעמים בפרשות וילך האזינו (דב' לא – לב): "כתבו לכם את השירה הזאת… למען תהיה לי השירה הזאת… וענתה השירה הזאת… ויכתוב משה את השירה הזאת… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם… ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת".

"ויכתוב משה את התורה הזאת… תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל… ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת… ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם… לקוח את ספר התורה הזה   לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת…".

 

משה רבנו בא ללמדנו שאת התורה, יש להפוך לשירה. כמו שהשירה  נעימה לאוזן, ובנויה לתלפיות ע"י אמצעים אמנותיים הכוללים ציורי לשון רבים הרווים פירושים מגוונים, כך תורתנו הקדושה.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "תורתנו שהתעלתה, דבריה מזוקקים, ואותיותיה ספורות,

 וכל אות מגדת הלכות ונפלאות – כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה

 בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

"חַדֵּשׁ יָמֵינוּ – כְּקֶדֶם" (איכה ה כא).

בימיו האחרונים, משה רבנו חותם את תרי"ג המצוות, בשתי מצוות אחרונות: מצות הקהל, וכתיבת ספר תורה.

נשאלת השאלה. מדוע דווקא שתי המצוות הנ"ל, ומה מייחד אותן? 

אכן, למצוות הנ"ל, ישנן השלכות מרחיקות לכת על עתיד עמ"י ונצחיותו, כפי שמתברר לאורך ההיסטוריה היהודית.

 

א.  מצות הקהֵל.

 

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים… הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף,

וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ –לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יהוה אֱלֹהֵיכֶם".

 

ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני בין הקב"ה לעמו, משה רבנו מחדש את הברית עם הדור הבא, דור הצעירים הנכנס לארץ.

כ"כ במצות הקהל. המלך מחדש את הברית בין הקב"ה לעם ישראל אחת לשבע שנים, ע"י זימונו לבית המקדש, וקריאה משנה תורה ברוב עם.

תופעה דומה, ראינו אצל עזרא ונחמיה בבית שני, כאשר זימנו את העם להר הבית בראש השנה, וקראו בפניהם את משנה תורה, דבר שגרם להם לשוב בתשובה, כדברי הכתוב:

 

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וכו':

הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (נחמיה ח י).

 

ב. מצות כתיבת ספרר תורה.

 

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם,

 לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, אחד לכל שבט משנים עשר שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה מסר ללווים וציווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלוהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

"מצוה על כל איש מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה" (דב' לא, יט. סנהדרין כא, ע"ב). ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבים לו" (רמב"ם הלכות ספר תורה ז. א).

 

הרא"ש (הלכות ספר תורה. א. הובא בטור יו"ד רע, ב) כותב שבדורות הראשונים התקיימה המצוה ע"י כתיבת ספר תורה, רק משום שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו. אבל בזמנינו שהכותבים ספר תורה אינם לומדים בו, אלא מניחים אותו בביכנ"ס לקרוא בו בציבור, מצות עשה על כל איש מישראל שידו משגת לכתיבת חומשים, משניות, התלמוד ופירושיהם ללמוד מהם הוא ובניו. שכן, מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כמו שכתוב: "ולמדה את בני ישראל – שימה בפיהם" (דב' לא, יט).

 

ה"בית יוסף" מרן רבנו יוסף קארו

מסביר שם את דברי הטו"ר: אין כוונת הרא"ש לומר שהמצוה המקורית של כתיבת ספר תורה אינה נוהגת היום, אלא שבנוסף לכך, יש היום מצוה לכתוב את שאר הספרים הנחוצים ללימוד.

הפרישה (שם, ח) והדרישה (שם, ד) חולק על הבית יוסף ומבאר שכוונת הרא"ש היא שטעם מצות כתיבת ספר תורה הוא כדי ללמוד בו, ובזמנינו שאין לומדים מספר תורה – אין מקיימים את המצוה אלא ע"י כתיבת ספרים.

האחרונים נחלקו בכך, ראה שו"ע שם, ונושאי כליו.

לדיון רחב, ניתן לעיין בספרים: "הנחמדים מפז", לרב פנחס זביחי שליט"א, תלמיד מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה. (ירושלים תשס"ו, עמ' קכג – קלז). וכן בספר "ועתה כתבו", מאת הרב יאיר גולדשטוף שליט"א, (ב"ב תשנ"ח).

 

המסר האמוני בשתי המצוות הנ"ל:

 

א.  בשתי המצוות החותמות את התורה, אנחנו לומדים איך להיות מחוברים לקב"ה,

 הודות לכך שבהמשך לקבלת התורה לפני יותר מ-3337 שנים {תשפ"ד},

 

 ממשיכים אנו לכתוב את התורה מחדש, ואין ביכנ"ס שאין בו ספרי תורה מהודרים,

 שנתרמו ע"י רבים וטובים מעמ"י, והוכנסו בשירה וריקודים,

 ואין בית מדרש שאינו משופע בספרי עיון תורניים למכביר.

 

ב.  מבחינה היסטורית, עמ"י הוא העם הכי זקן והכי מיושן בעולם. 

 מצד שני, תורתו היא הכי צעירה ורעננה, היות והיא תורת חיים

 המתחדשת ע"פ מורי הוראה לאורך הדורות,

הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, מרן רבנו יוסף קארו, הרמ"א ורבנו-אור-החיים-הק',

וכלה ברבני דורנו סידנא בבא סאלי ע"ה, ומרן הרב עובדיה יוסף ע"ה.

 

ג.  למרות החידושים הטכנולוגיים בתחום המחשוב,

 סופרי סת"ם ממשיכים לכתוב את התורה באותו קולמוס בו השתמש משה רבנו.

אכן, רק עם הממשיך לינוק משורשיו הרוחניים, נקרא עם הנצח,

 המובטח לצלוח את הגלות הארורה והארוכה,

 עד לגאולתנו וביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

 

ד.  במצות "הקהל", אנחנו מצווים לחדש את הברית האלוקית מידי שבע שנים,

 כך שהקשר בין הקב"ה לבניו, ימשיך עד סוף כל הדורות.

זה גם מבטא את הצורך באחדות עם ישראל

 גם בימינו, נעשים טקסים דומים כזכר למצות "הקהל".

 

להתבשם באור החיים למוצש"ק.

 

לאדמו"ר הרה"צ רבי מאיר אביחצירא ע"ה,

 והאור הגנוז בתורה לו זכה הרב – מכוח קדושתו כי רבה.

 

"אמר רבי אלעזר:  אור שברא הקב"ה ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול… עמד וגנזו… לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה יב ע"א).

הקב"ה גנז את האור ששימש ל"ו שעות הראשונות של בריאת העולם – בתורה.

ע"י חידושי תורה – נוכל לגלות ניצוצות מהאור הגנוז (ספר הבהיר נ).

 

יום אחד, מגיעים זוג הורים מבוהלים אצל סידנא בבא סאלי ע"ה, ומספרים לו שבנם נחטף ע"י ליסטים מהעולם התחתון במקסיקו סיטי, והם דורשים כופר של עשרה מיליון דולר לשחרור הילד, ואין בידם את הסכום האסטרונומי.

בבא סאלי ע"ה, היה עסוק באותה עת בתפילות למען כלל ישראל, לביטול סכנה שריחפה עליו מצד הישמעאלים.

 בבא סאלי ע"ה, הפנה אותם לבנו האדמו"ר בבא מאיר ע"ה, שישב באשדוד.

מיד הם נסעו לאשדוד אצל בבא מאיר ע"ה, ושטחו בפניו את הגזירה הקשה שנחתה עליהם.

בבא מאיר בענוותנותו כי רבה, אמר להם: "מה אני ומה חיי. מימי לא הייתי במקסיקו, וגם במפה לא ראיתיה. אך, מה אעשה? שבו כאן והשי"ת יעזור".

 

הרב הוציא דף נייר מהמגירה, והחל לשרטט עליו את שמות הרחובות המקיפים את ביתם, וסימן להם את הבית ומספרו, בו מוחזק הילד. הוא אמר להם שלילד שלום, והוא מוחזק במרתף, כאשר השודדים משחקים לידו קלפים, וכוסות קפה בידיהם. הילד לעומת זאת, משחק במשחק שהיה לו.

 

ההורים נדהמו מהדיוק בתיאור שמות הרחובות והבית בו מוחזק הילד הנמצא לא הרחק מביתם.

ההורים התקשרו למשטרה במקסיקו, ותיארו בפניהם את מקום הימצאות הילד. בכוחות מתוגברים ומאומנים, השוטרים הקיפו את הבית, ופרצו פנימה להפתעת השודדים. אכן, הילד היה במרתף כפי שהרב ניבא.

 הילד הוחזר בריא ושלם להוריו, והשודדים נעצרו, דבר שהתפרסם בכלי התקשורת.

 

 

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך ההזדככות לפני ה'.

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קרשו: הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אבל אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין, הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם – לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני יהוה תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפס' הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפס' אחר סמוך: "כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן: "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

 

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם".

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס': "מכל חטאתיכם – לפני ה' תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא). דוד המלך אומר על כך: "גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז). רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

לכן, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה.

 

חמש תפילות יום הכיפורים, הן כנגד חמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. היחידה היא כנגד תפילת הנעילה, בה ננעלים עם הקב"ה שיסלח לנו, היות ואנו דומים למלאכים שאינם אוכלים וכו'.

על כיפור נאמר: "שבת שבתון לכם". פירוש, בנוסף לאיסורי מלאכה בשבת, אנחנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכים.

 

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב באמת אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

על תהליך התשובה נכתב רבות ע"י הרמב"ם בהלכות תשובה, רבנו יונה, רבנו בחיי וכו'.

את מצות הווידוי, מונה הרמב"ם כמצוות עשה מן התורה: "כל מצוות התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במ' ה, ו) – זה וידוי דברים. וידוי זה, מצות עשה.

 

כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, {לפרט}, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי – וכל המרבה להתוודות בעניין זה הרי זה משובח" (רמב"ם הל' תשובה פרק א', הל' א).

 

המילה תשובה מורכבת משני חלקים: תשוב – ה. כלומר, לשוב אל ה' שזו אחת מאותיות שם הוי-ה. לאות ה' יש פתח תחתון המוביל לשאול, בבחינת הכתוב "לפתח חטאת רובץ". הקב"ה נותן לנו חלון הזדמנויות לשוב אליו הנמצא בחלק העליון של האות ה' הפתוח במקצת. מעל האות ה', ישנו תג המסמל כתר בו מכתיר הקב"ה את השבים.

 

תהליך התשובה

לפי הרמב"ם, רב סעדיה גאון,

ורבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  תהליך התשובה לפי הרמב"ם.

 

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ב, הלכה ב) "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד. שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל יהוה וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נה ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד) {בעתיד}. וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".

 

א.  עזיבת החטא: היא מורכבת משני חלקים: 1. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. 2. החלטה שלא ישוב לסורו, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו".

 

ב. חרטה: היא מורכבת משני חלקים: 1. יתנחם על שעבר עבירה, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי". 2. יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו". החלק הראשון דן בחרטה על העבר, והחלק השני בעתיד, שלא יחזור לסורו.

בשני השלבים הנ"ל, הטיהור הוא מבחינה פנימית ואמתית, עד "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כדברי קדשו.

 

 ג. ווידוי: הרמב"ם רואה ב"וידוי דברים" מצות עשה מן התורה, כפי שהוא כותב בהלכה הראשונה בהלכות תשובה: "כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר, (במ' ה, ו): "איש או אישה כי יעשו… והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של הווידוי, וכל המרבה להתוודות בענין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות תשובה. פ"א, ה"א).

הוידוי, "צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (רמב"ם פ"ב ה"ב).

 

ב.  תהליך התשובה לפי רב סעדיה גאון.

 

 רס"ג לומד את תהליך התשובה מהפס' הראשונים בנביא הושע לשבת תשובה.

הפטרת "שבת שובה" פותחת במילים: "שובה ישראל עד יהוה אלהיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה. אמרו אליו כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום" (הושע, יד ב-ד).

 השב בתשובה, דומה ליתום עליו מרחם הקב"ה.

 א. עזיבת החטא. "שובה ישראל".

 ב. החרטה – "כי כשלת בעוונך".

 

 ג. בקשת סליחה – "קחו עמכם דברים". וידוי דברים.

 ד.  ההחלטה שלא יחזור על חטאו – "ואמרו אשור לא יושיענו".

המדרש: (פסיקתא רבתי. פרשה מד) "שובה ישראל" – כל  הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע… שאמר: עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם". כלומר, הנביא הושע, מפרט את תהליך התשובה.

 

ג.  התשובה במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך – ושב וקבצך מכל העמים" (דב' ל ו) – "ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה… וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות… ושב וקבצך וגומר כמאמרם ז"ל: "כד יתובין ויתעסקון באורייתא בזכות משה – אני גואלם" (זהר חדש בראשית טו ע"א): פירוש, שבזכות עסק התורה נגאלים".

על הפס' "ואם עד אלה לא תשמעו לי" (ויקרא כ"ו, ח"י) כותב רבנו: "תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי מן הנמנע שיחזרו בתשובה, זולת על ידי התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שעל האדם לשוב בתשובה בצעירותו. את זאת הוא לומד מהפס': "מפני שיבה תקום – והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). וכך לשון קדשו: "ירמוז על דרך אומרם ז"ל (ב"ר יב, ט) כי הרשעים כפופי קומה, ויצו ה' לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה', וזו היא קומתו {"מפני שיבה תקום"}, והעירו לתקן מעשיו "מפני שיבה". פירוש, שיבתו {"מפני שיבה"} כדי שלא תאבד ממנו, על דרך אומרם ז"ל (יבמות נ ע"א): ז'כה – משלימים לו. לא זכה פוחתים לו, ולא יגיע ל'ימי שנותינו שבעים שנה'.

 גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו, שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין, כאומרם ז"ל (קהלת רבה יב, א), גם הם ימים שכוחות האדם והשתדלויותיו אפסים, והוא צריך להשגחה אלהית".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (סנהדרין צט ע"א). "הטעם – שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם" (במ' יד, יז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", אותה לומדים מהכתוב בהושע: "שובה ישראל – עד יהוה אלהיך".

"פירוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כיסא הכבוד, ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כיסא הכבוד" (ויקרא יט, ט).

 

סליחה, כפרה וטהרה – ביום הכיפורים.

 

בפרשת המרגלים, משה רבנו התפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה, כגודל חסדך… ויאמר ה', סלחתי כדבריך" (במ' יד כט-כ). בהמשך תגובת ה' למשה המופיעה בפסוק הבא נאמר, שכל הבוגרים מגיל עשרים ומעלה, ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון. יוצא מהפסוקים הנ"ל שמשמעות הביטוי "סליחה", הוא לא מחיקה וויתור על העונש, אלא דחייתו ופיזורו על זמן ארוך שאולי החוטא יחזור בתשובה כפי שראינו בדור המדבר. (עיין פרק עשירי בספר "על החטא והתשובה" מאת הרב ד"ר מאיר גרוזמן שליט"א). 

 

בחטא העגל לעומת זאת, משה רבנו אומר לעם ישראל: "אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב, ל).      משמעות הביטוי "כפרה" הוא כיסוי, כלומר החטא נמחק, אבל רושם החטא קיים, וזו תשובה מיראה לא שלמה. "טהרה" לעומת זאת, משקפת טוהר כמו אדם הנטהר במקווה טהרה, וזו תשובה מאהבה.

להבנת ההבדל, יסופר סיפור אודות אבא שהחליט לרשום את מעללי בנו על פתקים אותם תלה על הקיר במסמר, כל מעשה בנפרד. כאשר הבן ראה שכל הקירות "מקושטים בעלילותיו", החליט לשוב בתשובה וביקש מאביו לשלוף מסמר מהקיר על כל מעשה טוב שיעשה. לאחר מעשים טובים רבים של הילד, נשלפו כל המסמרים. הילד במקום לשמוח, נתן צעקה גדולה ומרה. לשאלת אביו הוא השיב: מה עם החורים בקירות. הנמשל:

 

כפרה – החטא עדיין ניכר על הקירות = תשובה מיראה. כמו בחטא העגל.

טהרה – תוקנו גם החורים ואין זכר לכך = תשובה מאהבה.

סליחה – דחיית העונש ופיזורו לאורך תקופה. כמו בחטא המרגלים.

 

 

את ערבית של ערב כיפור, פותחים בבכנ"ס ספרדיים בשירו של רבי אברהם אבן עזרא {1167}:

 "לך אלי תשוקתי" – וזהו בעצם ייעודו של יום כיפור – התשוקה לקב"ה.

ממשיכים עם שירו של רב האי גאון {אחרון הגאונים 1040}, "שמע קולי".

 

 

כתיבה וחתימה טובה ביום הקדוש.

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. ישראל, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חיניני ע"ה. שלום בן עישה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לחתימה טובה וברוכה בכל מילי דמיטב ביום הכיפורים, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה הי"ו. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב הי"ו. 

 

השבח לבורא עולם, המהדורה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" זכתה להצלחה רבה בקרב אוהבי ולומדי תורת רבנו אור החיים הק', והיא פשוט אזלה מרוב ביקוש.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת מהדורה חדשה של הספר "להתהלך באור החיים". לימוד תכניו של הספר, והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. וכן ברכה והצלחה לספר החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה"

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

יב. כמוהר״ר דָּוִד כְנָאפוֹ

כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת

כתובת מצבתו של ראב״ד העיר מוגדור ר׳ דוד כנאפו זצ״ל ובה שני חלקים: החלק הראשון, מעין הקדמה שנכתבה כנראה בידי בנו ר׳ שלמה חי(עד ׳כה לחי׳). החלק השני נכתב בידי ידידו של המנוח, ר׳ חיים (רפאל) שושנה מהעיר מראכש (הביאור לכתובת מתבסס על פירושו של ר׳ חיים רפאל שושנה, בספרו ׳רחש לבי׳. החלק השני של הכתובת מנוקד במקור על ידי ר׳ חיים שושנה). ר׳ דוד כְנָאפוֹ הוא בנו של ר׳ יוסף כְנָאפוֹ המפורסם שכתובתו אף היא מופיעה לקמן. העימוד של הכתובת נשמר במקוריותו, כפי שמופיע כאן.

החריזה: בחלק הראשון, טורים 4-1 א/א // ב/ב, ובחלק השני טור 15 ואילך, ד/ה // ד/ה // ד/ה;

בְּחֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי התרצ״ח לִיצִירָה / נוֹעַד בְּיוֹם בּוֹ כַּפָּרָה

הֵשִׁיב נַפְשׁוֹ לְבוֹרְאָהּ

וְיָצָא לִשְׁכֹּן יָהּ כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת / אָדָם הַמַּעֲלוֹת

הוֹד הַדּוֹר וַהֲדָרוֹ / פְּאֵר עַמּוֹ וְנִזְרוֹ

5. הַדַּיָּן הַמְּצֻיָּן אֵי חָסִיד אֵי עָנָיו סַבָּא הַמִּשְׁפָּטִים

כמוהר״ר דָּוִד

בֶּן אִישׁ חַי רַב הַפְּעָלִים הָרַב הַכּוֹלֵל עַנְוְתָן כְּהִלֵּל

דּוֹרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ עֲטֶרֶת לְאֻמּוֹ

כמוהר״ר רַבִּי יוֹסֵף כְנָאפוֹ זצ״ל

10. 10. שֶׁהוּא דּוֹר רְבִיעִי לַנִּשְׂרָפִים הַקְּדוֹשִׁים אוֹפְרָן יע״א

עֶשְׂרִים שְׁנוֹת עֲבוֹדָתוֹ עַל כִּסֵּא הָרַבָּנוּת

אֱמוּנָתוֹ הַטְּהוֹרָה יֹשֶׁר מִדּוֹתָיו וְיֶתֶר דִּבְרֵי מַעֲלוֹתָיו

יְתָאֲרוּ הַחֲרוּזִים שֶׁחָרַז עָלָיו אֶחָד מוֹקִירָיו הַחֲרוּתִים הָלְאָה

כֹּה לֶחָי!

15. 15. בְּמַר רוּחִי אֲקַלְּלָה וְאַל נָא – / פְּצֹר בִּי כִּי כְּאֵב רַבּוּ קֵרְחָיו

וְיוֹם נִפְקַד מְקוֹם דָּוִד וּפָנָה / יְהִי חֹשֶׁךְ וְיִסָתְרוּ יְרָחָיו

וְצַלְמָוֶת אֲפֵלָה וַעֲנָנָה        / יְכַסּוּהוּ וְיִהְיוּ נָא לְקוּחָיו

הֲלֹא טָרַף בְּחִיר אִישִׁים וְעִנָּה / בְּנֵי דּוֹרוֹ וְגָזַל אֶת שְׁלָחָיו

וּמָגִנוֹ וְסוֹחֵרָה וְצִנָּה          / אֲשֶׁר אֶלָּא לְסַפֵּר אֶת שְׁבָחָיו

פְּרִי-מֶגֶד יְבוּל-פַּרְדֵּס וְגִנָּה  / וּכְמוֹ עוֹבֵר עֲבָרָם מֹר-רְקָחָיו

בְּשֵׂכֶל דַּק זְבָדוֹ אֵל אֱמוּנָה / בְּלֵב טָהוֹר בְּלִי טָחִים בְּטוּחָיו

וְחָצָה מִשְׁבְּרֵי יָם הַתְּבוּנָה / וְרַק מַדָּע וְיֹשֶׁר שָׂם נְכוֹחָיו

וְדָפַק שַׁעֲרֵי חָכְמָה וּבִינָה  / וּמֵשָׁרִים וְתֹם הָיוּ אֳרְחָיו

וְעָמַד עַל אֲמִתָּתָם וְשָׁנָה / וְשִׁלֵּשׁ בָּם עֲדֵי הָיוּ אֵרוּחָיו

25. 25. כְּאַהֲרֹן וּכְבֶן עַמְרָם וְעַדְנָא / כְּעֶזְרָא מִדְּבַשׁ מָתְקוֹ לְקָחָיו

לְמֹאזְנֵי הָאֱמֶת כָּרַת אֲמָנָה / וְשָׁפַט בָּם שְׁנוֹת עֶשְׂרִים בְּטוּחָיו

עֲשׂוֹת שָׁלוֹם עֲדֵי שֵׂיבָה וְזִקְנָה / מְאֹד שָׂמַח וְחֵן עָנָה לְשׁוֹלְחָיו

וְיוֹ"ד תִּשְׁרֵי שְׁנַת תרח"ץ לְמָנָה / לְקָחוֹ צוּר לְעֵדֶן מִנּוּחָיו

 

1-כיום בו כפרה: יום כיפור. 3. כליל התחלות: כל התהילות ההאפשריות כלולות בו. אדם המעלות: אדם שכל המעלות הטובות נמצאות בו. 4. הוד הדור והדרו: ביטויי שבח וגדולה על המנוח שהיה גדול בדורו. פאר עמו ונזרו: פאר הדור וכתר לראשו. 5. הדיין המצויין: ביטוי מיוחד בעולם הדיינות הניתן רק לדיינים חכמים מחוכמים ופקחים. סבא דמשפטים: ביטוי מושאל מהזוהר פרשת משפטים ובה מאמר שכותרתו ׳סבא דמשפטים׳, המספר על חכם זקן שהסביר עניין בפרשת משפטים. וכאן, כינוי גדולה לחכם זקן שופט בצדק. 7. ענותן כהלל: עניו באופן קיצוני, כהלל הזקן בשעתו, כמסופר על ענוותנותו הגדולה במסכת שבת ל, ב. 8. דורש טוב לעמו: דרשן מופלג, הדורש דברים ערבים ומתוקים לעם שומעי לקחו. עטרת לאומו: היה עטרה וכתר לאומה כולה והיו מתקלסין בו. 9. רבי יוסף כנאפו: ראה עליו בכתובת מצבתו בפרק זה. 10. שהוא… אופראן: דברים אלו מכוונים למנוח רבי דוד. 13. יתארו… מוקיריו: הכוונה לר׳ חיים רפאל שושנה. 15. כמר רוחי אקללה: במרירות נפשי, אקלל את יום מות המנוח. ואל… בי: ואל תבקשו ממני שלא לקלל. כי… קרחיו. רבו המקומות שהפכו קרחים משל מריטת השיער. נהגו למרוט שיער בשעת צער ואבדן. 16. ויום… ופנה: יום המיתה, שבו נחסר, על דרך הכתוב בשמואל ״ויפקד מקום דוד״. יהי… ירחיו: השמש לא תאיר, וגם הירח יכוסה ולא יאיר את הלילה. 17. יכסוהו… לקוחיו: לקוחותיו, קוניו הקבועים. 18. הלוא… אישים: וכל זאת מסיבת המוות שטרף את המנוח, שהיה בחיר האנשים. וענה בני דורו: מותו של המנוח גרם בחסרונו לעינוי בני דורו. וגזל את שלחיו: המוות גזל את כל מלחמתו של בני דורו. ובהשאלה, מות המנוח הותיר את הקהילה חשופה ללא יכולת התגוננות. 19. ומגנו וסוחרה וצנח: סוגים שונים של מגינים. אשר אלא לספר: אלא, לשון לאות ועייפות. כלומר לא אספיק לספר את שבחיו כיוון שהם רבים מדי. 20. פרי-מגד: בהשאלה, העולם נהנה מהצדיק כפרי הערב לחיו. יבול: נרדף אל פרי. פרדס: גן. ובמר עובר: בושם שריחו נודף ומתפשט לכל צד. רקחיו: מעשה מרקחת, בליל סמי בושם. 21. בשבל דק: ביטוי ייחודי בשבח המנוח. לשון דקות, חריפות שכל ולשון דקדקנות, הקפדה על פרטים רבים. דק: לשון מזוקק, משובח. זבדו אל-אמונה: חנן אותו האל במתנה טובה זו. בלי טחיב בטוחיו: ללא מעטה של זיוף בקרב לבו, כלומר תוכו כברו. שלא כמו בטוחיו שהן הכליות. כלומר, לבו לא היה מכוסה כמו הכליות שמכוסות בחלב. להורות על לבו הישר. 22. וחצה… התבונה. בהשאלה, בקע את ים התבונה ועבר בתוכו. כלומר, היה שופע תבונה. ורק… נכוחיו: רק לימוד החכמה והמדע, וההתנהגות ביושר, הם שהיו נר לרגליו ונוכח עיניו בכל ימי חייו. 23. ודפק… ובינה: שקד על דלתי בית המדרש. על דרך הכתוב במשלי ח,לד ׳אשרי אן־ם שמע לי לשקד על דלתיתי יום יום׳. ומישרים... ארחיו: תום ויושר היו אורחות חייו. 24. ועמד על אמתתם: ירד לעומקם של דברים. ושנה ושלש בם: חזר עליהם פעמיים ושלוש. עדי היו ארוחיו: עד שהדבר הפך להרגל יום יומי. 26. למאזני… אמנה: כשהיה יושב בדין, כרת ברית ואמנה עם מאזני הצדק. ושפט… בטוהיו: עשרים שנה ישב כראש אב דין במוגדור. בטוחיו: הבי״ת שרשית. וכל הבאים אליו למשפט, היו בוטחים במשפט צדקו. 27. עשות… וזקנה: המנוח היה רודף שלום ופעל ללא ליאות להשכין שלום עד אחרית ימיו. מאד… לשולחיו: אופיו של המנוח שהיה נינוח כשפנו אליו להשכין שלום, שמח מאוד ונענה ברצון וחן. לשולחיו: אלו הבאים להתדיין לפניו, נהג בהם כשליח. 28. תרח״ץ: היא שנת 1937. למנה… מנוחיו: ביטוי מעודן הנושא עמו מסר של הערכה

וכבוד למנוח. ראה לשון האשכבה בסדורי תפלה.

 

העיתון Avenir illustré׳L

נפטר הרב הגדול רבי דוד כנאפו(מתורגם מצרפתית)

הרב הגדול רבי דוד כנאפו, דיין בבית הדין הרבני של מוגדור הלך זה עתה לעולמו. צאצא למשפחת הרבנים של אופראן, רבי דוד היה בנו של רבי יוסף כנאפו, מחברם הנערץ של חיבורים בהם הדת ומצוותיה מוסברות להמוני העם בכל פשטותן וחפות מכל הטעויות הנובעות מן האמונות הטפלות. בהיותו גדל בקרקע הפוריה הזאת, לדוד הצעיר, שטרם היה לרב דוד כנאפו ואשר אפילו סירב לשאת את התואר הזה, לא היה ספק שהוא מיועד לגדולות. בישמו את הכללים שהוא דגל בהם, הוא התחיל בכך שלמד מקצוע מעשי תוך כדי לימודי התורה שלו. המקצוע שהוא רכש ועבד בו(צורפות, א.כ.) השפיע השפעה מיטיבה על האינטלקטואל הצעיר, ופיתח בו רוח של שוויוניות שאפיינה תמיד את ההנהגות שהנהיג. בכל התחומים ידיעותיו היו נרחבות ומדויקות. להרצאות שלו באו בדבקות מאזינים רבים. הוא שיתף בידע שלו רבים ללא שכר ותמורה, וזאת למרות שהכנסותיו היו צנועות ביותר. חשוב מאד, לפני שזוהרה של הרבנות המרוקאית יועם לגמרי, למול הפיחות המורגש יותר ויותר והמתמשך של התפרקותן של הקהילות, להנציח למען הדורות הבאים את הדמויות הגדולות הנעלמות של מרוקו הישנה. נציין היום את אובדנה של יהדות מרוקו בדמותו של רבי דוד כנאפו. אנו מעבירים למשפחה, לרבנות ולכל הקהילה את תנחומינו הנרגשים.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יא. יב. כמוהר״ר דָּוִד כְנָאפוֹ-כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת.

עמוד66

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא

 

עם הספר

ארפוד הינה עיירה יהודית במדבר הסהרה המוגרבי. יחד אתה פעלו עיירות יהודיות אחדות, כמו: קסר אסוק, גוראמה, אדיש, גולמימה, ועוד. ארפוד ושכמותה אינן העיירות היהודיות הראשוניות בעולם, קדמו להן עשרות אם לא מאות עיירות יהודיות במזרח אירופה, וזה מאפשר תיאור משווה. מכאן הצורך בתיאור העיירה היהודית הקדומה, שכבר שורטט בספרים ובערכים אנצקלופדיים, להלן תקציר ויקפדי.

 

שטעטל הוא מונח ביידיש, שניתן לעיירה היהודית הטיפוסית של יהדות מזרח אירופה, בטריטוריות שהשתייכו בעבר לאיחוד הפולני-ליטאי, עד מלחמת העולם הראשונה. עיירות אלו היו פזורות מליטא עד רומניה, כשכל אחת מנתה בין מאות אחדות לאלפי תושבים. האוכלוסיה היהודית היוותה כ-50% מן אוכלוסיה הכללית של העיירה. שפת היהודים הייתה יידיש, החינוך היה יהודי טהור, והתושבים ניהלו אורח חיים מסורתי בשילוב מאפייניהם ומנהגיהם הייחודיים. עיירות אלו נוצרו עקב מדיניות השלטון לעודד את ישיבת היהודים באזורי ספר ובשטחים נידחים לצורך פיתוח כלכלתם ואכלוסם. זאת בצד האיסור שחל על היהודים להתיישב בערים הגדולות מצד אחד, ומניעתם מלהיות בעלי אדמות מצד אחר.

בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה־18 עברו מרבית השטחים הזרועים בשטעטלים לשליטת האימפריה הרוסית, שהוגדרו כ״תחום המושב״, שבהם הורשו יהודים לחיות. השטעטלים נמצאו בשטחי פולין, אוקראינה, בלארוס, ליטא, לטביה, רומניה ומולדובה.

 

היהודים עסקו במסחר ובמלאכה, ועל פי רוב התקיימו יחסי שכנות סבירים עם הגויים שלא הושתתו על חיבה, אלא על תלות כלכלית הדדית. השטעטל שימשה חוליה מקשרת בין הכפרים שסביבה לבין עיר המחוז. בימי השוק נהגו הכפריים להגיע לעיירה למכור את תוצרתם, לרכוש מצרכים ולתקן את כלי מלאכתם. כיכר השוק הייתה המקום החשוב ביותר בחיי הכלכלה של השטעטל – לב העיירה – וסביבה נבנו בתי התושבים ומוסדות הציבור. בית הכנסת, לרוב המבנה המרשים ביותר בלב העיירה, היה מרכז חיי הקהילה.

אחרי שבמלחמת העולם הראשונה רבות מהעיירות חרבו ונבנו מחדש כמעט בכל עיירה לצד המוסדות הדתיים (שלעיתים נחלקו בין חצרות חסידיות שונות, ובין חסידים ל״מתנגדים״), הייתה גם התארגנות יהודים סביב מוסדות ציוניים או משכיליים: המזרחי, הבונד, השומר הצעיר ועוד.

 

החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19 החלה ירידתה של השטעטל מסיבות שונות: סלילת מסילות ברזל שפסחו על עיירות קטנות, ריבוי סוחרים בין הכפריים הגויים ובעלי מלאכה, שיפור התחבורה בין הכפרים לערי המחוז, דבר שפגע בנחיצותו הכלכלית של השטעטל כמרכז כפרי וכמתווך מסחר, פגיעה במרקם יחסי התלות ההדדית בין היהודים ושכניהם, ריבוי הצקות נגד היהודים וגלי פוגרומים קשה, שפקד את העיירות היהודיות ברחבי תחום המושב בשנים 1884-1881 וב- 1906-1903.

השטעטלים נעקרו כמעט כולם בתקופת מלחמת העולם הראשונה בגלל כמה גורמים: הגירה המונית לארצות הברית ולמערב, החורבן והפליטות בימי המלחמה, הטבח ההמוני של יהודים במלחמת האזרחים ברוסיה ומתן שוויון זכויות בברית המועצות ובפולין העצמאית, שהניע גל הגירה גדול לערים. על רקע התרחשויות אלה החלו יהודים צעירים לעזוב את השטעטלאך ולחפש הזדמנויות להשכלה, לתעסוקה ולעסקים בערים הגדולות.

לאחר נפילת האימפריה הרוסית וסיום שלטון הצארים בשנת 1917, נפרצו גבולות תחום המושב, ויהודים הורשו להתיישב בערי ברית המועצות. בסך הכל, עזבו במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 כשני מיליון יהודים את עיירות תחום המושב. בתקופה זו גם החלו תהליכי חילון מואצים באוכלוסיה, שנבעו מהתפתחות עידן האורות ו״תקופת ההשכלה״ וגרמו ליהודים רבים להתבולל ולנטוש את אורח החיים היהודי המסורתי. רבים היגרו למרכז אירופה ולמערבה; אחרים עזבו את הדת המסורתית והלכו אחר תורות מרקסיסטיות או נדדו מעבר לים – לארצות העולם החדש, שהציעו הזדמנויות חדשות – או עסקו בהגשמה ציונית והצטרפו לעליות הראשונות לארץ ישראל. כל אלה הביאו לירידת השטעטל כליבה של התרבות היהודית במזרח אירופה.

עם פלישת גרמניה לפולין, העיירות היהודיות הגדולות היוו מקום לכינוס היהודים בגיטאות, והחל תהליך השמדת היהודים – חלקן ברצח המוני בבורות ירי ביערות או באתר בית הקברות היהודי של העיירה עצמה, במשאיות גז, ורובן על ידי העברת היהודים למחנות מוות, או למחנות ריכוז ועבודה. הגעגועים לעיירה וההתרפקות על העבר: אף על פי שהעיירה חלפה מן העולם, ויהודיה נכחדו בייסורי מוות, הגעגועים אליה לא חלפו, והחל גל של זכרונות ושל התרפקות על עברה. ביטוי מובהק לכך הוא הכתיבה הספרותית על ידי משוררים וסופרים. המרכזי שבהם הוא ישראל חיים בילצקי, סופר ומשורר פורה שהקדיש 50 שנות יצירה ופרסם 15 ספרים. הוא כתב מסה על העיירה ובה מעלה את העבר המפואר שלה במבע עשיר של געגועים והתרפקות לבתי הכנסת ובתי המדרש, למפעלי החסד וערבות ההדדית ועוד.

 

חלק משווה בין השטעטל לעיירה הסהרית המוגרבית

הצדדים השווים!: קיימים כמה צדדים שווים לעיירה המזרח אירופית ולעיירה הסהרית כמו ארפוד: הצד המשותף המרכזי ביותר הוא הארגון הפנימי של הקהילה, שכלל חברות גמ״ח, ערבות הדדית, הדאגה לחלש ועוד. השני בגודלו הוא אורח חיים יהודי מסורתי מאחד ומלכד. גם בעיירה הפילאלית דיברו בניב אחיד של ערבית יהודית. החינוך היה יהודי טהור, והתושבים ניהלו אורח חיים מסורתי בשילוב מאפייניהם ומנהגיהם הייחודיים. הצד השלישי המשותף בשתי הקהילות הוא עיסוק היהודים במסחר ובמלאכה, וקיום יחסי שכנות סבירים עם הגויים. גם הרקע להקמת העיירות משותף: גם העיירות הפילאליות נוצרו עקב מדיניות השלטון הצרפתי לעודד את פיתוח הכלכלה ומעבר מחיי כפר לחיי עיירה בשטחים פנויים, לצורך פיתוח כלכלתם ואכלוסם. גם העיירה הפילאלית שימשה חוליה מקשרת בין הכפרים שסביבה לבין עיר המחוז. בימי השוק נהגו הכפריים להגיע לעיירה למכור את תוצרתם, לרכוש מצרכים ולתקן את כלי מלאכתם. ולבסוף בית הכנסת בשתי העיירות היה הלב הרוחני והחברתי ומרכז חיי הקהילה.

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא

עמוד 13

 

 

וכך מצאנו בתקנה שנתקנה בפאס בשנת תצ"ב ] 1732 [ ולימים קיבלה את אישורם של חכמי מכנאס ושל הנגיד שמואל הלוי, כדברים הבאים :

לתקן המעוות עלתה הסכמתינו אנחנו בית דין החתומים ומנהיגי הקהל למנות ששה אנשים מהקהל לדרוש ולפקח ולחקור ולתקן בקיעי העיר הלא המה היקרים דוד אספאג' ומשה גאביזון ומשה נסיאו ויעקב ן' חמו ויוסף ן' אשרקי ואברהם בן משה ן' אדהאן לעמוד על עמדם בכל לילה ולילה כנשף בערב יום, לשוט במבואות, וכל בית שימצא בו שני בעלי בתים דרים בבית אחד, או איזה נוספים בלי סיבה איש או אשה, כולהו קיימי [=כולם קיימים] ב'בל יראה ובבל ימצא' . וכן על העושה איזו נבית"א בשמחת נישואין וכיוצא בה, לא תראה ולא תמצא שם שום ערבובייא שם מאנשים ונשים .

וכן יימנעו כל הנשים הילדות שלא הגיעו לימי הזקנה שלא לצאת שום אחת מפתח האלמלאח [=המלאח, שכונת היהודים]. וכן כל אשה שתצא מפתח ביתה בלא רדיד ככל הנשים, וכן כל אשה שאינה זקנה, שתיכנס לשום פורני =[תנור[.

וכן ישוטטו [=המפקחים הנזכרים] כל יום שבת על כל יושבי קרנות בשוק ובפתחי שערים, בעיר וברחבה שלפני פתח אלמלאח .

וכן העושים מיני שחוק בבית החיים [=בית הקברות] או בחצריהם ובטירות ם 146 כגון אלו המשחקים בקובייא ובשחוק הנקרא 'דאדו' ובאגוזים כדרך הבחורים שמשחקים בהם.

וכן יפקחו על מוכרי המים שרופים בשבת, יש מהם במשכון ויש במעות, וכן בכניסת השבת ישוטטו להשבית את העם ממלאכה ומשא ומתן מבעוד יום . על כל הדברים ישימו עין לפקח ולדרוש ולחקור, בין בקיץ בין בחורף, בין ביום בין בלילה.

וכל העובר על שום פרט מזה אחרי שמעו הכרוז בבתי כנסיות, הרשות בידם להענישו עונש גוף ועונש ממון, איש או אשה, על ידי הנגיד אשר יהיה בכל זמן .

ומה שהוא קנס מעשרים אוקיות ולמטה, יהיה לזכות עניים. ולמעלה מזה, לזכות הקהל לפסי העיר [=לתיקון רחובות העיר[.

וכן יפקחו בחנויות הטבחים הקבצים בערבי שבתות שלא יפתחו עד אחר תפילת שחרית. וכן כל החנויות שבשוק.

כל זה ראינו לסקל המסילה, ואלקינו מרחם , 147 ינחנו במעגלי צדק למען שמו. 148 והיתה הסכמה זו בחמשה ועשרים בשבט התצ"ב ליצירה פה פאס יע"א [=יגן עליה אלקים] יהודה בן עטר סיל"ט יעקב אבן צור שלם אדרעי סיל"ט .

במקרה אחר, הוגבל חופש התנועה של אחד מאנשי קהילת פאס שנחשד בעבירה חמורה, ככל הנראה בקיום יחסים עם אשת איש. וכך נאמר ב"פקודת הגירוש" שעליה חתמו בשנת תע"ה ( 1715 ) שלושת דייני פאס רבי יהודה בן עטר, רבי אברהם בן –דאנאן והיעב"ץ, רבי יעקב אבן צור ופורסמה על ידי הרי"מ טולידנו :

אנחנו החותמים מסכימים הסכמה גמורה שמן היום הזה והלאה לא יכנס מסעוד בן יחיש בן זקן לזה האלמלאח [=שכונת היהודים] ולא יתגורר בו כלל וכלל אלא ילך לגור באשר ימצא ולא יראה ולא ימצא פה אפילו בדרך העברה בעלמא. וכל אימת שיראה פה גרש יגרשוהו הקהל כי כך ראוי ונאה לנו להשבית ולהשקיט קולות וקולי קולות ותכל תלונות קרובי יוסף בן יחיא בוסידאן פן יתגלגל הדברים ויגיע שום נזק לציבור ח"ו .

הגבלות שונות על חופש התנועה מסוג זה הוטלו גם על ידי מועצת החכמים שהתכנסה במאה העשרים, בעקבות מקרים של פריצות מינית וערעור המסורת. כך, למשל, תיקנה מועצת החכמים מגבלות על הליכה למיני "הילולות" שונות, שהיו לצד כיבוד החכמים שלשמן התכנסו פתח למעשי פריצות והוצאות יתירות . – –וכך קבע רבי שאול אבן דנאן, שראוי לומר עליהן "לא מעוקצך ולא מדובשך. וגם אל תקרי הילולים אלא 'חילולים '  " והוא מוסיף:

אך מה נעשה כבר הרגש הזה [=מנהג ההילולה] נסתפח בלב ההמון, ונעשה להם כיסוד האמונה, גם הדת נתנה  ביד תועלת הממון , וקשה לעצור הדבר מכל וכל.

על מנת לאסדר את ההילולות, נקבע שהילולה יכולה להיעשות רק ברשיון בית הדין המחוזי ובאישור בית הדין הגבוה, ונקבעו מגבלות שונות לקיומה: איסור הידחקות המונית ומניעת ערבוב נשים וגברים יחדיו; איסור קיום סעודה בבית העלמין אלא אם מכינים קבלת פנים ל"קרואים ושרי ממשלה"; היתר הקמת אוהלים רק מחוץ לבית העלמין וחובה לדאוג לניקיון השטח; ועוד. במקרה שבו התקיימה ההילולה ביום ראשון, ניתן היתר להיכנס לשטח בית העלמין רק במוצאי השבת כדי למנוע חילול שבת.

אכן, כפי שהעיר אליעזר בשן, הייתה זו ככל הנראה "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה", והיא לא נתקיימה במלואה הלכה למעשה.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.

127 PDF

מרכז רמב״ם

אחת המטרות של ברית יוצאי מרוקו בפריז הייתה להקים בית כנסת ליוצאי מרוקו שבו יתפללו בנוסח המרוקאי וישמרו את מנהגי התפילות והליטורגיה של יהודי מרוקו. אולם כהן הבין שיש להפריד בין ארגון הברית ובין בית הכנסת, ואכן המוסדות הופרדו.

12. בשנת 1977 החל כהן לפעול להקמת מרכז רמב״ם [מייסדי המרכז בחרו בשמו של הרמב״ם, מי שחי ויצר בעיר פאס שבמרוקו, ודמותו היא חלק בלתי נפרד מהמורשת המרוקאית ומזהות המרוקאית (בן־רפאל ובן־חיים, 2006).] בבניין שבו פעלה בעבר המשלחת הישראלית של משרד הביטחון. עזר וייצמן, שר הביטחון דאז, תמך במכירת הבניין בתנאים מועדפים לצורך הקמת בית הכנסת. כך נקנה הבניין, שופץ ועוצב על פי מיטב המסורת האומנותית של הארכיטקטורה המרוקאית, בניצוחו של האדריכל היהודי־מרוקאי, לוסיין ללוז. במהלך הבנייה גויסו אומנים נוספים ממרוקו לעבודה במקום, והם עיצבו בית תרבות ליוצאי מרוקו. מקום זה שיקף במידה רבה את האומנות המרוקאית ואת תרבות הבנייה המרוקאית, והוא שימש לפעילות תרבותית וחברתית שמטרתה הייתה לשמר את המנהגים של יוצאי מרוקו ואת תרבותם (1996 ,Cohen). בשנת 1982 החל המקום לשמש כבית כנסת מרכזי של יהודי מרוקו, כמקום לפעילות חברתית ותרבותית של הקהילה ובמוקד לחיזוק הקשרים בין בית המלוכה המרוקאי ויהודי מרוקו. לדוגמה, שגריר מרוקו בצרפת הוזמן לתפילת יום כיפור, ובמקום נערכה תפילה אשכבה למלך מרוקו מוחמר ה־5 (מחווה זו הועתקה לכל בתי הכנסת המרוקאיים מחוץ לישראל).

בשנת 1985 ציין ארגון אונסק״ו את יום הולדתו ה־850 של הרמב״ם, ומרכז רמב״ם בפריז היה האכסניה שפתחה את האירועים   ונעלה אותם. במסגרת אירועים אלה השתתפו שרים, אישי ציבור יהודים ולא יהודים וחוקרי רמב״ם ממוסדות אקדמיים שונים בעולם.

[כיום בראש אונסק״ו עומדת אודרי אזולאי, בתו של אנדרי אזולאי, יועץ מלך מרוקו וממנהיגיה הבולטים של יהדות מרוקו בעולם.]

נראה שחלומו של דוד כהן התגשם. כיום מרכז רמב״ם הוא אבן שואבת ליוצאי מרוקו בפריז בכלל ולדרי הרבעים 17-16 בפרט (בעשור האחרון רובע זה הוא שכונת המגורים היהודית הגדולה ביותר באירופה, ובנובמבר 2019 גרו ברובע זה כ־44,000 תושבים). במקום מתקיימים אירועים קהילתיים רבים, לדוגמה ערבי פיוטים ובקשות כמנהג יוצאי מרוקו, ויש בו כולל פעיל של עשרה אברכים הלומדים עם חברי הקהילה. פעילות זו מבטאת את הרצון להבטיח שמהמקום הזה יצמח דור של תלמידי חכמים שבעתיד יהיו המנהיגים הרוחניים של הקהילה היהודית. לאחר פטירתו של דוד כהן(בשנת 2004), מונה בנו אלבר(אברהם) לתפקיד נשיא מרכז רמב״ם,

ברבעים 17-16 היוקרתיים גרים יהודים מרוקאים רבים יוצאי העיר מקנס שבמרוקו, ובזכות נדיבותם פועל מרכז רמב״ם בעיר.

מוסדות חרדיים

מבין המוסדות החרדיים בצרפת העדיפו בני הנוער ללמוד במוסדות הישיבה אקס־לה־בן שבראשם עמד הרב חיים חייקין 2008).

הרב חיים חייקין הגיע לשטרסבורג לפני מלחמת העולם השנייה כדי לכהן כראש ישיבה במקום הרב וסרמן. הרב חייקין הוא מתלמידיו המובהקים של החפץ חיים (רבי ישראל מאיר הכהן).

הישיבה נמצאת במורדות האלפים הצרפתיים, בין הערים גרנובל לליון, בקרבת העיר ז׳נבה. כ־4,000 בני נוער, בנים ובנות, הגיעו לאקס־לה־בן להשלמת לימודיהם התיכוניים והישיבתיים במסגרות דתיות שאף העניקו להם בית חם להתגורר בו בתנאי פנימייה. רוב בוגרי המסגרות האלה המשיכו ללימודים אקדמיים ולמדו בעיקר מקצועות חופשיים (רפואה, משפטים ועוד), ומיעוטם פנה ללימודים תורניים או לתפקידים קהילתיים חינוכיים. מקצת הבנות שלמדו בסמינר תומר דבורה נישאו לבוגרי הישיבה, ומקצתן נסעו ללמוד הוראה בסמינר היוקרתי למורות בגייטסהד שבאנגליה. כך שימשה אקס־לה־בן מרכז קליטה להכשרת נוער יהודי שבו שולבו בהצלחה לימודים כלליים ולימודים תורניים.

רבני קהילות ומחנכים כמו הרב דוד משאש (פריז), הרב קלוד מאמאן (בורדו), הרב גבריאל טולידאנו(ליון), הרב צבי פרידה (בני ברק), הרב גד בוסקילה(ברוקלין), הרב יצחק דיין(ז׳נבה) והרב קלוד זפרן(פריז).

ישיבה נוספת בצרפת היא ישיבת אור יוסף ששכנה בעיירה פובלֶן, כ־50 קילומטר צפונית לפריז, ובאמצע שנות ה־60 עברה לעיירה ארמונטייר הסמוכה. הרב גרשון ליבמן, מי שכונה ״רבנו״,^,היה המנהיג הרוחני של הקהילה וראש הישיבה. בשונה מהמוסדות באקס־לה־בן, שבהם הכשירו את הנערים לחיים מודרניים וסייעו להם בבחירת הלימודים העל־תיכוניים, לישיבה בפובלן הגיעו מאות תלמידים בני 12 ומעלה שלמדו בשיטת נובהרדוק, שיטת מוסר הדוגלת בהסתפקות במועט, בהתבודדות, בשמירת הלשון, בתענית דיבור, בחיים מידיים ובלימוד תורת המוסר של ״הסבא״ מנובהרדוק תוך דחיית הלימודים הכלליים(שניאור, 1998). פובלן לא התאימה לעולמו המסורתי של הנוער המרוקאי, לא התאימה לציפיותיהם של הילדים ושל ההורים, ובפועל ניכרו פערים בין התפיסה החינוכית של הרב ליבמן ובין תלמידיו יוצאי מרוקו.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- מרכז רמב״ם

עמוד 40

 

 

על המחבר

רבי יהודה בן שמואל הלוי נחשב, בצדק, למעולה במשוררי תור הזהב של שירתנו הספרדית. יצירתו מאחדת בה את כל המעלות הטובות ואת כל הסגולות הנפלאות היכולות לבוא בשירה. הוא חי בתקופה קשה ליהודי ספרד(1075־1141); מלחמות קבוצות מוסלמיות בינן לבין עצמן ומלחמות בין מוסלמים לנוצרים פוגעות, בראש ובראשונה, ביהודים חסרי המגן, כדברי ר׳ יהודה הלוי: ״בין צבאות שעיר וקדר / אבד צבאי ונעדר… הם כי ילחמו במלחמתם / אנחנו נופלים במפלתם…״. מצב קשה זה גרס להרגשה של דיכאון ורפיון בקרב היהודים, ובין אויביהם נשמעה הטענה, כי מצבם השפל והבזוי של היהודים מלמד, כי דתם ותורתם אינן נכונות, שהרי הן אינן עוזרות להם להצליח כעם. נגד טענה זו כתב רבנו יהודה הלוי את ספרו (הכתוב בלשון הערבית יהודית) ״ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת המושפלת״, או כפי שהוא ידוע מתרגומו העברי, ספר ״הכוזרי״. ואכן, הספר תופס מקום של כבוד בעולם המחשבה היהודי. השם העברי מלמד על המסגרת הספרותית של ספר נפלא זה – הסיפור על מלך הכוזרים המחפש את דת האמת, ולאחר חקירות ודרישות הוא מגיע אל היהדות. בספר זה מדגיש ריה״ל את חשיבותה של ארץ־ישראל ואת שבחיה, וכאדם השלם עם עצמו הוא מגיע להחלטה, כי עליו לעלות לארץ־ישראל. הוא עוזב את כל טוב ספרד. את כל הישגיו החומריים והרוחניים הוא משאיר שם, בארץ הולדתו, כדי לחיות בין חורבות ארץ מולדתו. תקופה זו בחיי ריה״ל העניקה לשירה העברית את השירים היפים ביותר בתולדותיה מאז ימי התנ״ך, הלוא הם שירי הים והמסע ושירי הגעגועים לציון.

מלבד שירים אלה, שהם הישג בפני עצמו, כתב רבי יהודה הלוי שירי חול ושירי קודש רבים ויפים. בין שירי הקודש מצויים גם שירים רבים בנושא הלאומי של גלות וגאולה וגעגועי העם לארצו ותקוותו לגאולה. יש להבחין בין שירים לאומיים אלה לבין שירי ציון ושירי המסע. האחרונים הם שירים מתוך חוויה אישית־ביוגרפית של ריה״ל, ואילו הראשונים נובעים מן החוויה הלאומית המשותפת לכל העם.

עיון ודיון

על הפסוק ״כטוב לב המלך״(אסתר א, י) נאמר במסכת מגילה (יב, ע״ב): ״שבת היה שישראל אוכלין ושותין, מתחילים בדברי תורה ובדברי תושבחות״. דברי התושבחות הם שירי השבת וזמירות השבת, שראשיתם בספר תהלים ב ״מזמור שיר ליום השבת״(תה׳ צב). שירי השבת הפכו לחלק בלתי נפרד מן השבת עצמה. נושאיהם וענייניהם של שירי השבת מוגדרים וברורים, ועיקרם שבחה של שבת וסגולותיה ושבהם של שומרי השבת ושכרם, גדולתם של ישראל, שהקב״ה בחר בהם מכל עם והנחילם שבת קודשו, וגדולת השבת, שהקב״ה בחר בה מכל הימים והנחילה לישראל, וכן ההכנות לשבת והכיסופים לקראתה. אף סיפור הבריאה משמש נושא לזמירות שבת, שכן השבת היא סיומה המוצלח של הבריאה, והיא זכר למעשה בראשית. שירי השבת מזכירים גם את התפילות המיוחדות לשבת ואת ברכות קדושת היום, שבהן עורך המתפלל שבחה של שבת וקדושתה.

שירי השבת מתאפיינים בכך, שעניין הגאולה בא בדרך כלל בחתימתם. האומה כולה תזכה לגאולה עקב שמירת השבת, על דרך מאמר חז״ל: ״אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין(שבת קיח, ע״א).

בתקופתנו זו, תקופת ״זמירוני השבת״, הרואים אור חדשים לבקרים במזכרות לאירועים משפחתיים, כמלווים התכנסויות שונות או כמייצגים מנהגי זמירות שבת בקהילות שונות, רגילים אנו למאות מהדורות והוצאות של קובצי זמירות, ואין אנו מעלים בדעתנו כי הסוגה המיוחדת של ״זמר לשבת״ החלה במאה העשירית עם פיוטו של דונש ״דרור יקרא״. קודם לכן עלה נושא השבת כחלק מן הנושאים שפרנסו את הפייטנות הקדומה על פי צרכיה, ולא היו מיועדות לשולחן השבת.

משנתחדשה הסוגה, החלו להיכתב זמירות לשבת באשכנז ובספרד, ומפליא הדבר כי בתקופה של מאתיים שנה, מדונש ועד רבי יהודה הלוי, לא הגיעו לידינו זמירות שבת ספרדיים, גם לא מגדולי הפייטנים.

על כן בולטים שירי השבת שכתב ריה״ל. בידינו ארבעה שירים וכולם כיסופים, געגועים ואהבה עזה לשבת ולעם ישראל. השבת תופסת מקום מרכזי בהגותו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, והדבר משתקף היטב בזמירות השבת. כך, למשל, בפיוט ״יקר יום השבת תגדיל״, הלועג לאומות:

הָאוֹמְרִים אַךְ דְּבַר לָשׁוֹן / לְדַמּוֹת יְמֵיהֶם לְיוֹם קָדְשִׁי

אֱדוֹם מִקֶּדֶם לְיוֹם רִאשׁוֹן / עֲרַב מֵאָחוֹר לְיוֹם שִׁשִּׁי

……………..

יְדַמּוּ עֵדִים לַעֲדָיִים / וְהַמֵּתִים אֶל הַחַיִּים

שורות אלו מעלות את האמור בספר הכוזרי(ג, ט) ״הלא תראה אותן האומות אשר קבעו לעצמן יום מנוחה במקום שבת – כלום יכלו לחקותנו אם לא כאשר תחקינה צורות הצלמים את צורות בני האדם החיים?״.

מיוחד הוא הפיוט ״ עַל אֲהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְּבִיעֵי / שָׁלוֹם לָךְ שָׁלוֹם יוֹם הַשְּׁבִיעִי״, שכולו אהבה עזה לשבת ומבקש לכווץ את ימי השבוע ולדלג עליהם כדי להגיע לשבת, כי אז הדובר ״ קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחָן מַלְכִּי וְרוֹעִי ״, והשבת ״ זֶה יוֹם מִנּוּחִי זֶה דּוֹדִי וְרֵעִי״. את העוצמה בשיר זה יש לראות על פי דבריו של מלך כוזר על השבת והמועדים והשפעתם על ישראל(הכוזרי ג, י).

פיוטנו, ״יום שבתון אין לשכוח״, מעלה אותם רעיונות שנזכרו לאורך הדיון הן בשבחה של שבת ובחשיבותה והן בגדולתם של ישראל שזכו לשבת, ומגדולה זו בא הדובר לבקש על הגאולה ועל הנקמה באויב המציק. בנוסח המקובל, מוקדשות שתי מחרוזות לתיאור מעמד סיני והדגשת מצוות השבת כחלק מעשרת הדיברות, תוך הדגשת ״זכור ושמור״. על פי סגנון הדברים ועל פי מקומו של מעמד הר סיני בשירתו של ריה״ל ובהגותו – מחרוזות אלו מתאימות בהחלט לריה״ל וליצירתו, והדבר טעון בדיקה נוספת.

בין כך ובין כך, אנו מתייחסים לשני הנוסחים כפי שהובאו לעיל. ובעיקר עניין סיפור המבול ההופך למטפורה למצוקות הגלות ולצרות היום. אכן, רבים מציורי הלשון בשירת ריה״ל נבנים על שיבוצי מקראות במשמעות חדשה: היונה של נח היא כנסת ישראל, והיא מוצאת את מנוחתה רק ביום השבת. השמטת המילה ״לא״ מן הפסוק במקור מדגישה היטב את חוסר המנוחה בימי המעשה תחת שלטון זר, והשבת היא תחום לעצמו של ניתוק מכל פעילות היום־יום אל יום מיוחד. כפי שנאמר, סיום השיר, הלקוח מן ההפטרה לפרשת נח, יוצר מעטפת סביב השיר והופך את סיפור המבול והמנוח למעין משל.

שמא תאמר הגזים המפרש בעניין זה והקנה לציור המבול מעבר למה שיש בו בשיר. בא ריה״ל עצמו בשיר שבת אחר, והעיד על שירתו:

בְּצֵל הַשַּׁבָּת מִימֵי נֹחַ / מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ

יוֹם שָׂמָהוּ אֵל נִסֵּנוּ / הוּא יְנַחֲמֶנּוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ

וּמֵעִצְּבוֹן יָד הוּא מַחְסֵנוֹ / וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ

הנה לפסוק על היונה (בר׳ ח, ט) נוסף פסוק אחר מבראשית ה, כט, והופך את ההנמקה לשמו של נח לתיאור השבת ואת השם עצמו לכינוי לשבת. בשיר זה מתחברת הפתיחה אל הסיום בקישור מחוכם באמצעות הפנייה ״יונה״, הפותחת את המחרוזת, אל ההבטחה בסוף השיר, ״הנה אבקש לך מנוח״, דבריה של נעמי לרות(רות ג, א) המוסבים בשיר לכנסת ישראל, היא היונה, ומבקשים עבורה מנוח, ״שלא מצאה לכף רגלה״.

הדהודים נוספים עולים משיר זה לסיפור המבול, והבולט בהם במחרוזת שלפני האחרונה:

הִנֵּה קוֹלְכֶם מִבֵּין חוֹחַ / אִשֶּׁה הוּא רֵיחַ נִיחוֹחַ

הִנֵּה נִשְׁבַּעְתִּי בְּמֵי נֹחַ / לִקְרֹא לַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ

תמונת קורבנו של נח העולה לרצון ״וירח ה׳ את ריח הניחוח״(בר׳ ח, כא) והשבועה כי לא יבוא עוד מבול על הארץ (יש׳ נד, ט), הופכות את סיפור המבול וההצלה ממנו למעין דוגמה למצוקות הגלות ולגאולה, וכך גם מזדהים אסורי התיבה היוצאים ממנה למרחב עם אסירים המבקשים את הגאולה המתאחרת ואת הקץ המתמשך, ונחמתם היחידה היא השבת, היא המנוח והמפלט מאפלת הגלות לאור השבת. לא בכדי בחר יוצר גדול כריה״ל לבנות מחצית משירי השבת שלו על ציורי המבול ועל השבועה הנחרצת בעקבותיו.

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק אחרון

עמוד 37

"א-ת-ם נצבים היום כולכם,

 לפני יהוה אלהיכם" (דב' כט, ט).

"א-ת-ם" = אותיות א-מ-ת.

 

"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.

"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = שם ר"ה בתורה.

"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין

 – "לפני יהוה אלהיכם".

 

תהליך התשובה והגאולה בדורנו:

א.  "והשבות אל לבבך…

ב.  ושבת עד יהוה אלוהיך…

         ג.  ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך…

ד.  ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך",

 

המטרה הסופית:

 "לאהבה את יהוה אלהיך

                   בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך" (דברים. ל, א- ו)

 

                               התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו

 (הרב קוק, אורות התשובה ו ב).

 

ברגע שהאדם ניצב מול ה-  א-מ-ת הפנימית שלו,

הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו –

 ובכך הוא זוכה להתייצב לדין

בפני הקב"ה בראש השנה ויוצא זכאי,

 וכדברי רבנו-אור החיים-הק':

"כי להיותם לפני ה' – ניצבו ונשאו ראשם".

בראש השנה הבעל"ט,

 כל אחד מאתנו, יכול לקבוע לעצמו את מצבו

הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה,

ע"י תשובה מאהבה.

מאת: הרב משה שמיר אסולין

במשך השנה, נמצאים אנו בתנועה מתמדת. בר"ה, ניצבים אנו זקופים בפני ה'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מה כוונת התורה בביטוי 'אתם ניצבים'?

ב. מדוע הכתוב מפרט: 'ראשיכם שבטיכם, זקניכם וכו', ולא מסתפק בביטוי 'כולכם'?

ג. מדוע יש צורך בברית חדשה – 'לעוברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (דב' כט יא). הרי בפרשה הקודמת 'כי תבוא', נחתמה ברית בין הקב"ה לישראל, כנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דב', כט ח). 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "ניצבים": "ומעתה, באנו להבין מאמר 'אתם ניצבים', שהכוונה היא על דרך אומרו: 'הניצב על הקוצרים', לשון מינוי", במשמעות של מנהיג מכובד הניצב על משמרתו, כדוגמת בועז השופט במגילת רות, "הניצב על הקוצרים"  (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד ומחייב כלפי העובדים.

 מעמד "הניצבים", מלווה אותנו במעמד החופה כאשר החתן והכלה ניצבים בטקס מתוך שמחה המהולה ביראת הרוממות, מגודל המעמד המחייב והמרגש.

במהלך הטקס, הרב המקדש קורא את הכתובה לעיני ואזני כל המסובים, כדי להדגיש את מחויבות סעיפיה אצל בני הזוג.

גם במשטרה, דרגת 'ניצב' מהווה דרגה גבוהה, אליה שואף להגיע כל שוטר, כאשר מעליה, ניצב רב ניצב – המשטרה, הממונה על כלל השוטרים. דרגות הניצב ורב ניצב, מסמלות את אחריות התפקיד הניצב על כתפיהם.

 

כ"כ במעמד הברית בין הקב"ה לעמ"י בפרשתנו: פס' יב. "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  יג. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת . יד. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (יב-יד).

 

הכתוב רומז גם לנשמותינו – "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". במידה וננצל את פריבילגיית התשוב-ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני ה' בר"ה, בבחינת – "אתם ניצבים היום", ולהיכתב בספר החיים של צדיקים וחסידים בר"ה. אחרי כן, נוכל ללכת שמחים וטובי לב, בבחינת שם הפרשה הבאה: "וילך".

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: עשיית רע, גורמת לשפלות והנמכת ראש. עשיית טוב לעומת זאת, גורמת להתייצבות והזדקפות בקומה זקופה כדברי קדשו בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמות ל, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על השאלות ב' ג': רבנו מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים.

רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות ליהוה אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס ההיבט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו" (דב' כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשת "כי תבוא", בה כל אחד אחראי למעשיו, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק:

 

"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות. 

"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.

זקניכם ושוטריכם" – כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת.

"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו-אוה"ח-הק'. ניצבים כט, ט).

דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).

לגבי נשים, ילדים וגרים, אומר רבנו: "ואין הם נתפסים על אחרים. שהטף אינם בני דעה. הנשים כמו כן. הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל". לכן, סידר אותם הכתוב בפס' נפרד, כדברי קדשו.

 

 מעניינת העובדה שמשה רבנו הקדים את המנהיגים = "ראשיכם", ואח"כ את הזקנים = תלמידי חכמים, ואילו אצל יהושע נאמר: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל, ולראשיו, ולשופטיו, ולשוטריו" (יהושע כד א). כלומר, יהושע הקדים את הזקנים לפני המנהיגים, בניגוד למשה רבו.

הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) דן בנושא, והוא מעלה כמה אפשרויות.

אחת התשובות, להבדל בין יהושע למשה: "משה על ידי שהיו כולם תלמידיו, הקדים ראשים לזקנים, יהושע ע"י שלא היו כולם תלמידיו, הקדים זקנים לראשים". משה, כאיש האלוקים שהזקנים היו תלמידיו, הקדים דווקא את המנהיגים ולא את הזקנים שהיו החוג המקורב אליו, כדי למנוע לזות שפתיים שהוא מעדיף את המקורבים. אותו עיקרון הנחה גם את יהושע, שהיה מנהיג מדיני וצבאי, והעדיף למנות את הזקנים שאינם מהחוג המקורב אליו, כדי למנוע רינונים.

 

מסר אמוני:

 עד כמה חשוב לצאת לא רק ידי חובת ה',

אלא גם ידי חובת בני אדם,

 בבחינת הכתוב "והייתם נקיים מה' – ומישראל" (במ' לב כב).

 

הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזמן} הקורא לתשובה" (אורות התשובה ו, ב).

 

המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה בחודש אלול. לכן, נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה' ונענה.

הביטוי "היום" בפס' הראשון "אתם ניצבים היום", רומז לשמו של ראש השנה – "יום תרועה יהיה לכם".

 

"הנסתרות ליהוה אלהינו –

והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים ל כח).

"כל ישראל – ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).

 

המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט, כח).

רש"י ורבנו-אוה"ח-הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות ליהוה אלהינו",  ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפס': "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעמ"י בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו, אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה יהוה את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב" (כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:

"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… – פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא", הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.

 

 

הגלות והגאולה בפרשת ניצבים.

 

הרמב"ם  אומר: פרשת ניצבים מתמצתת את "כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" (הלכות מלכים יא, א), העתידים לבוא על ארץ ישראל ועל עמ"י בשנות הגלות, ובזמן הגאולה.

על מצב ארץ ישראל בגלות נאמר: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחוריכם… וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה יהוה בה: גופרית ומלח שרפה כל ארצה – לא תיזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה… על אשר עזבו את ברית יהוה… ויחר אף יהוה בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" (דב' כט, כא – כז).

אכן, רואים אנו שלאורך 1900 שנות גלות, הארץ הייתה חרבה, עד לדורנו.

 

על הגאולה שתבוא אחרי התשובה נאמר:

 "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והטיבך והרבך מאבותיך… ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ועל שונאיך אשר רדפוך… כי תשמע בקול יהוה אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה – כי תשוב אל יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ל, א י).

 

אכן, דורנו זוכה לשוב אל הארץ הנותנת פריה בשפע, בבחינת "ארץ זבת חלב ודבש", וזוכה לראות את היכלי התורה המעטרים את ערי ארצנו, ובראשם ירושלים עיר קדשנו ותורתנו.

דורנו גם זוכה לראות איך הקב"ה נוקם באויבינו – "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך" (ל, ז).

 

 

הצדיקים, הרשעים, והבינונים,

ביום הדין והנורא – בראש השנה.

 

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.

א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;

ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;

 

רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.

הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה", הכוונה לחיי עולם הבא.

הרא"ש: לעיתים, ה' גוזר על הצדיק יסורים או מיתה בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו, ובכך יזכה להגיע ישירות לגן עדן. חלק מהרשעים לעומת זאת, מקבל את שכרו בעולם הזה על מעט המצוות שקיים, דבר המסביר מדוע רשעים ממשיכים לחיות, ולעיתים אף בכבוד, כאשר חלק מהצדיקים סובל, בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז ע"א).

 

שני מרכיבי התשובה העיקריים

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' בפרשת "ניצבים".

 

שלב א:  "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה" (דב' ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.

 את ההתעוררות לתשובה, ניתן ללמוד מכך שעמ"י הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפס' מצות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך".

 

שלב ב:  "ושבת עד יהוה אלהיך" (דב' ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (רבנו-אוה"ח-הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.

 

 

סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:

  א. ביטול תורה. ג. ביטול מצוות עשה. ב. מצוות לא תעשה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל  מדוע נאמרו הפס': "ומל יהוה אלהיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו), וכן הפס': "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה, ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצות התשובה נאמרה קודם לכן בפס': "ושבת עד יהוה אלהיך"?

 

 את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפס', ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.

 

א. ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד יהוה אלהיך – ושמעת בקולו". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידו זוכים לרשת את הארץ, ולכן נאמר בהמשך: "ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות, עקב ההתמסרות בלימוד תורתנו הקדושה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה, כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).

 

ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל יהוה אלהיך את לבבך". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעמ"י: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" , ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסיים את דבריו – באהבת ה' (ל, ו).

"לאהבה את ה': פירוש, שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלהיך.

 ויִחֵד שכר לזה – שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך".

כלומר – לנתב את האהבה הטבעית שנטע בך אלוקים – לאהבת ה', ולא להבלי העולם הזה.

 

ג  ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה –  ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך ובפרי אדמתך". "פרי בטנך": צאצאים טהורים – אוהבי ה' ותורתו כדברי השיר:

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים /

ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא".

 

המסר האמוני: עלינו להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצות לימוד תורה

 השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצות "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".

 

 

תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:

                                 הימים הנוראים והתשובה מאהבה.

 

השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.

 הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת,   ולהלן דברי קודשו:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).  

רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". (ישעיה נה ז).

 

שלבי התשובה – במשנת הרמב"ם:

 

א. עזיבת החטא:  כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.

 את זאת הוא לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו" {מחשבתו הרעה}.

ב. חרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב: "ולא נאמר עוד – אלהינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה:  חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.

ג. וידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.

 הרמב"ם כותב בפרק א' על חובת הווידוי:

 

"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

"איזוהי תשובה גמורה – {תשובת המשקל}.  כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה".

 

בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:

• "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המעשה הרע.
• ואיש און מחשבותיו" – יתחרט גם על שחשב להרע.
• "וירחמהו יהוה"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
• "כי ירבה לסלוח" – חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות  לשגגות בלבד.

 

החתירה אל האות ה"א

בתהליך התשובה התשוב – ה.

 

"אלה תולדות השמים בהבראם = בה' בראם. העולם נברא ב-ה'.

רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשוב בתשובה. (ע"פ תומר דבורה לרבנו משה קורדברו).

תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.

 

ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.

הה' הראשונה – מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה.

הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות.

 

המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:

"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).

הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום מצות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י-ה" – למרחב האלוקי המוגן.

 

א.  השופר במקורות:

 

א.  "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במ, כ"ט, א).

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצוה.

ב.  "בחודש השביעי  באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).

 כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה".

ג . "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).

"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה.  המילה בפס' "חגנו", רומזת לג' הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דב' טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, לראות את פני השכינה.

בר"ה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב).

ד. "למנצח לבני קרח מזמור… עלה אלוהים בתרועה, יהוה בקול שופר" (תהילים מ"ז. א, ו).

את המזמור הנ"ל, אותו אמרו בני קרח כשחזרו בתשובה, אומרים אנו שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפס': "עלה אלהים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים – בבחינת הוי-ה: "יהוה בקול שופר".

 הזהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).

 

א.  תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

 

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".

השופר מוציא קולות ללא מילים – כנ"ל אצלנו,

חייבים לזעוק מכל הלב לאבינו שבשמים.

 

א. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

 

א. היום, תחילת הבריאה העיקרית. הקב"ה ברא את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופר – הריעו לפני המלך יהוה"  (תהילים, צ"ח).

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר {אל יתלונן} על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז – "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם" (יחזקאל ל"ג).

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר את יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום יהוה הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום יהוה… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

ב. קולות השופר –

         מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם (1138-1204)

 

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו:

 "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"

 

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל בעולם – ומשל האריה.

• ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

 

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו, ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם, שני ימי ר"ה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזהר (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את הנוכחות האלוקית בתוכנו ובקרבנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומז לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרֵע = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

 

להתבשם באור החיים – למוצשק.

 

                                   לרבנו ישראל "בעל שם טוב" – ותלמידו.

"וצדיק באמונתו יחיה" – כוחה של האמונה בה'.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות, נהג כדרכו בקודש, להתבודד עם תלמידיו ביערות. יום אחד, הוא לקח אתו את אחד מתלמידיו כדי ללמדו מהו כוחה של אמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). לאחר הליכה ממושכת, התלמיד צמא, והמים אין. רבי! פנה התלמיד אל רבו: "צמא אני, ומבקש אני להרוות את צימאוני במעט מים". הבעש"ט ענה לו: "עם מעט סבלנות ואמונה בה', תשועת ה' כהרף עין. עוד נזכה לברך את ברכת "שהכל נהיה בדברו". התלמיד קיבל את דברי הרב, והמשיך בדרכו לצידו של רבו.

 

קרני השמש החמימים של שעת הצהרים, היכו בראשו של התלמיד עד שהתקשה בדרכו. ושוב הוא פונה אל רבו: "הוי כל צמא – לכו למים". כך אמר הנביא ישעיה. תעשה נס רבי, שנזכה לכמה לגימות מים".

הבעש"ט, במקום לענות תשובה לתלמידו, הוא הצביע על דמות המתקרבת אליהם. התלמיד נתן צעקה גדולה, לאחר שראה שהאיש נושא על כתפיו שני דליים של מים. האיש התקרב אליהם ונעצר לידם, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. הבעש"ט ביקש מהאיש למכור להם כמה כוסות מים, ואכן הוא הסכים.

התלמיד ורבו הרוו את צימאונם. בטרם קם "שר המשקים = לגראב" ללכת לדרכו, שאל אותו הבעש"ט: "מאין באת, ולאן אתה הולך?". האיש ענה לו: "עובד אני כעבד אצל הפריץ. משום מה הפריץ השתגע היום, ודרש ממני להביא לו מים ממעיין רחוק, למרות שישנם מעיינות בקרבתנו. לפריץ כידוע, אי אפשר לסרב, לכן צעדתי דרך ארוכה ומתישה כדי להגיע למעיין, וכעת אני עושה את דרכי בחזרה לפריץ.

 

הבעש"ט אמר לתלמידו כהאי לישנא: "כבר מימי בראשית, הקב"ה ידע על בעיית הצמא שלך, והכין עבורך פתרון. כמו שהקב"ה ניסה את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וכן את אבותינו במדבר ככתוב: "המאכילך מן במדבר… למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דב' ח א), כך גם אצלך, הקב"ה רצה לנסותך כדי לחשל את אמונתך, ולכן הביא אותך לידי צמא, כאשר באופק לא נראה שום פתרון לבעיה, בגלל שנמצאים אנו במדבר. התפללנו יחד לקב"ה, והנה הישועה הגיעה דרך הפריץ שכביכול השתגע, ושלח את עבדו למעיין מרוחק, כדי שיפגוש אותנו על אם הדרך, עם שני דליים מים.

 

המסר האמוני של הסיפור:

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" כדברי חבקוק הנביא. הקב"ה איננו משיב ריקם תפילת כל אדם, בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א). מטרת המניעות היא לנסותנו, כדי לחשל את אמונתנו (רמב"ן).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צדיק וישר הוא" (דב' לב, ד): "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו: 'צדיק יהוה בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו' (תהילים קמה, יז).. פירוש, כשהוא בא להדריך דבר, {לדון את האדם}, הוא מדריכו על קו הדין,

 

לקראת ראש השנה הבעל"ט,

ברכת שנה טובה ומבורכת בברכת "ובאו עליך – כל הברכות האלה והשיגוך",

לאוהבי ולומדי "תורת אלוקים חיים" של עט"ר רבנו חיים בן עטר ע"ה.

 

וכן ברכה והצלחה לכוחות הביטחון במיגור האוייב,

והשבת החטופים בשלום ובקרוב מאוד – עוד לפני החגים.

 

ביקרא דאורייתא  – משה אסולין שמיר

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חיניני ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק חצק ע"ה. שלום בן עזיזה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים" , וכן להצלחת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורן עור וגידים. פרסומם הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, רכישתם ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תורתם והליכה בדרכם, חיבור לנשמת הצדיק רבנו-אור-החיים-הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לברכה והצלחת בצבא לנכד איש החיל – יונתן בן קרן הי"ו. אמן סלה ועד.

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. מיכאל מאיר בר זוהרה, מרים בת זוהרה

ליקוטים לפרשת נצבים  

אתם נצבים היום כולכם לפני השם אלוקיכם ראשכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל  [כט\ט] אומר ילקוט שמעון ידוע בכל הזמן לפני ראש השנה קוראים פרשת נצבים ,ונצבים פרושו אתם נצבים לפני מלך מלכי המלכים לדין ,והפסוק ממשיך ואומר "מחוטב עציך עד שואב מימיך ",חטיבת עצים בשביל החורף להסקה זה בט"ו באב ושאיבת המים בזמן סוכות ושמחה תורה ,בא הפסוק לרמז ,לאדם שבזמן ט"ו באב -כבר צריך אדם להתחיל לחזור בתשובה שה" יתברך לקרא לו, ולא יחכה עד לסוף זמן של שואב מימיך- שהוא סוף חג הסוכות שנאמר : עליו "ושאבתם מים ממעייני הישועה ",כלומר עד לאחר שישים יום יתחיל לחשוב על התשובה וכל יום יאמר יש עוד זמן לחזור בתשובה אלא מיד מט"ו באב לפני אלול כבר יחשוב לשוב לה", ויש חסידים שאומרים יש זמן לחזור בתשובה עד חג חנוכה והרי אין לזה סוף. ואנו מצפים עד ראש השנה שהקב"ה בעצמו ובכבודו יבוא לקבל תפילותינו ברצון. כמו שכתוב דרשו ה" בהימצאו דהיינו מראש השנה עד יום הכיפורים ,ומתקבצים בבתי כנסיות ומתפללים כדי שישמע תפילתנו ,ושונאים מפסיקים בנינו לבין אבינו ומעמדים חומות ברזל מתוך תרדמת שטן ויצה"ר . באה תורה שנקראת שיבה כמו שכתוב" מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ונותנת לנו עצה טובה ואומרת שפרו מעשיכם ,וכתיב תקעו בחודש שופר, תעבירו שופר בכל ארצכם ,וביום שמחתכם ובמועדיכם דייקא שיבוא הקב"ה בזמן קבוע ותקעתם בחצוצרות ,חומה שיש בנינו לבינו היינו כותל מערבי שאין אנחנו יכולים להיכנס למקום קדוש מפני טומאת מתים ,ואם יהיה שופר של יום ראש השנה בכוונה שלימה בכל העולם ובאהבה ושלום ,כל שכן בלב העולם שהוא ירושלים שנאמר דברו על ל"|ב ירושלים ,אימתי בזמן שתוקעים מאה תקיעות כמניין [על] בזמן תקיעת שופר, שתבנה ירושלים גימ" שופר, שידברו ויתחננו בשלום, כמו שכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל ה", רוצה לומר דברי תחנונים וכיבושים ולא שברים בטלים ,וזה שכתוב ברמז ועשה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי.

אתם נצבים היום אומר אור החמה יש לרמוז בזה שאמרו חז"ל בגמרא[סוטה מב] כי יש 4 כתות שאינם מקבלות פני השכינה ואחת מהם כת השקרנים שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני "[תהילים קא/ז] וזהו שאמר אתם אותיות [אמת] שעל ידי האמת תהיו נצבים לפני השם אלוקיכם .שתזכו לראות פני השכינה.

אתם נצבים היום כולכם אומר שמנה לחמו בגמ" [בהנשמות] ,ובגמ" [אנשים בנשים] כמו שאמרו רבותינו [ שבת קמו\א] שכל הנשמות עתידים להיות בעולם הן מאנשים הן מנשים ,כולם עמדו שם ,כמו שכתוב כי את כל אשר ישנו פה עמנו עומד היום, היינו העומדים בגוף ובנפש ,ואת אשר איננו פה עמנו היום ,ולא אמר איננו פה עמנו עומד היום, כלומר איננו עומד פה בגוף ,כי אם כל נשמתם פה לפני ה" אלהינו, וכמו שבמעמד הר סיני עמדו שם האנשים והנשים ,כן היה גם כן פה ,האנשים עם הנשים וכל הנשמות העתידים להולך בעולם כנסם כולם להכניסם בברית התורה באלה ובשבועה ,ולכן יש כאן [ארבע ממי"ן] בסופי תיבות נגד [מ] יום של יצירת הולד, וג" ממי"ן נגד התורה שקבל בשלוש פעמים [מ] יום שהיה בהר, כלומר שכל

                     

                                  –  נ  צ  ב  י  ם  –

נשמה מכל ולד שעתיד להיות נוצר בעולם מעדת ישראל ,הוא מכניס בברית התורה שקבל [ב  פעמים] [מ] יום שהיה בשמים.

אתם נצבים היום כלכם לפני ה" אומר רבינו מימון בן-עטר בספרו טעמי המקרא הזהיר משה ואמר: אתם נצבים היום [כולכם] לפני ה" אלהיכם ראשיכם שבטיכם- הרשות המחוקקת, [זקנים] – הרשות השופטת, [שוטריכם]- הרשות המבצעת, כל רשיות הממשל המדיני נצבים לפני ה" ועליהם לקיים השירותים על פי רצונו. והמשיך ואמר: מחוטב עציך עד שואב ממיך" כאומר בעלי העבודות החיוניות ביותר כחטיבת העצים לבניין הארץ וכשאיבת המים להפרחת השממה, גם עבודות אלו צריכות להיעשות בתחום ציווי ה" והמשיך משה ואמר: למען הקים אותך היום לו לעם כלומר לא כאותם החושבים-ששמירת מצוות התורה מפריעה לבניין הארץ והעם, אלא להיפך אתם נדרשים לשמור תורה, למען הקים אותך לעם שבגלל שמירתה תקומו ותהיו לעם. אומנם ההיסטוריה של מלכות ישראל מלמדת אותנו שהיו מלכים צדיקים כדוד ושלמה אשר הביאו את הממלכה לשגשוג בכל השטחים של הממשלה והכלכלה וכל זאת מבלי להטות ימין או שמאל מהאמור בספר תורת משה "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו כל ימי שלמה". כי תורתנו תורת חיים היא " ואלו המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".

אתם נצבים היום אומר הרב אליהו אדלר בספרו ילקוטי אליהו [אתם] ירמוז ראשי תיבות אלול תשובה מקובלת. והיום רמז ראש השנה, שבו נפתחים ספרי צדיקים ורשעים ובינוניים, וזהו נצבים ראשי תיבות נצים [רשעים] צדיקים, בינוניים, יחדיו מזומנים. עוד דבר [נצבים] ראשי תיבות נותן, צדקה, בסתר,  ינצל, ממות. נצבים היום [ נצבים ה יום ], אלו הם 5 ימים הנוראים שבהם צריך האדם להתעורר בתשובה, כי לעתים אלו יזכר ויפקד בבית דין של מעלה, והם 2 ימים של ראש השנה, 1 יום הכפורים, 1 הושענה רבא, 1 שמיני עצרת, 1 שמחה תורה, שנמסרים הפתקים בידי השלוחים לבצע את הנפסק בבית דין של מעלה. ובא הכתוב להזהיר את האדם על הימים הללו, שבהם הוא ניצב ועומד למשפט.

פו יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה" אלהינו ללכת לעבד את-אלהי הגוים ההם פן-יש בכם שרש פרה ראש ולענה [כט\יז] אומר הרב אליהו אדלר ראשי תיבות של המלים " שורש פורה ראש ולענה " [שופר]. לרמז לך שתקיעות שופר המעוררות את האדם לחזור בתשובה, יש בהן כח לעקור את כל השורשים הרעים. שהם " פורה ראש ולענה".

ויתשם ה" מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל-ארץ אחרת כיום הזה [ל\כז] אומר רבינו מימון בן-עטר בספרו  טעמי המקרא  וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה הנה [ל] בוישליכם כתיב רבתי ורמז בכך שתהיה " ההשלכה" של העם מארצם השלכה גדולה בפזורם וחורבנם הגדול " ואף מלכי ארץ לא האמינו כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים, כדברי הנבים ירמיהו [במגילת איכה פרק ד\יב] והרב בעל-הטורים כתב: וישלכם: [ל] גדולה חסר [יוד] לומר שאין השלכה ל-יוד השבטים. הרב כלי-יקר כתב שמה

                          –  נ  צ  ב  י  ם  –

שבאה [ל] גדולה במילת וישליכם רמז שאחר ל-דור יגלו מארצם כי מן אברהם ועד שלמה ט"ו דור ומן שלמה ועד צדקיהו גם כן ט"ו-דור. כדאיתא ברבתי בפסוק " החודש הזה לכם " שמלכות ישראל נמשלה לירח שלא עמדה כי אם ל-דור כימות הלבנה. ומה שאמר " כיום הזה" לומר לך כפי שהם קיימת כיום הזה על כן לכלותם אי אפשר לפיכך נתחלק העונש בינם ובין הארץ. וסמיך ליה הנסתרות לה" אלהינו. הנראה בקישור אלו השני פסוקים, והוא, כי משה, הוא מדבר על זמן הגלות הארוך הזה, שהשליכנו ה" אלהינו אל ארץ אחרת ואחר כך אמר ושב ה" אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים [דברים ל\ג] ולכן כשאמר משה וישליכם אל-ארץ אחרת, נגשו בני ישראל לפני משה ואמרו, הנה אתה נתנבא לנו על הגלות, הודיענו נא גם את קץ הגלות, עד מתי ישוב ה" לקבץ נדחי עמו ישראל. ומשה השיב להם הנסתרות לה" אלהינו. כלומר , לא הודיעיני ה" סוף הגלות, ואמתי יהיה קיבוץ הגליות, אבל קץ הנגלה, לנו ולבנינו הוא. לעשות את כל דברי התורה הזאת. כמו שכתוב: זכרו תורת משה עבדי, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא [מלאכי ג-כב-כג].

הנסתרות לשם אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת [כט/כח] אומר אור החמה אפשר לפרש על פי מה שפסק הרמב"ם [מהלכות תשובה ה\ה] עבירות של בין אדם למקום יסתיר אותם ,ועבירות שבין אדם לחברו יגלה אותם ,וזהו שאמר:  הנסתרות -כלומר איזה עוונות שצריכים להיות נסתרות ? אותם שהם לה" אלוקינו דהיינו עבירות שבין אדם למקום, ואיזה עוונות שצריכים להיות נגלות ? הם אותם שהם לנו ולבנינו כלומר עבירות שבין אדם לחברו.

הנסתרות לשם אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם אמר רבינו בחיי לימד אותנו הכתוב כי תורתנו הקדושה קימת לעולם ,לא תבטל בזמן מן הזמנים, ואפילו בזמן המשיח, וקיום תורת משה שווה בכל זמן ,ביו בזמן הנסתרות שהוא הגלות ביו בזמן הנגלות שהיא הגאולה .ומזה דרשו חכמים [דברים טז] ימי חייך ,העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח. ועם הפרוש הזה יהיה הפסוק מכוון ונקשר עם מה שהכיר בפרשה למעלה ולמטה .ויש לך להתעורר במילת [הנסתרות] שהוא חסר [וא"ו] ,הנסתרות כתיב, וירמוז הכתוב על השכינה .ומה שקראה הנסתרות לפי שהייתה מסתתרת בענן ,והיא הנסתרת ממנו בזמן הגלות שאנחנו בו בהסתר פנים ממה שכתוב [שם ל"ב] אסתירה פני מהם, ויאמר הכתוב כי נסתרת מבקשת רחמים לה" אלוקינו שיגלה הקץ לנו ולבנינו. וכן מצינו כמה כתובים שמצריכים גאולה לעצמו, וכן דרשו [תהילים ט] אגילה בישועתך, בישועתנו לא נאמר אלא בישועתך, וכן [שם ס] הושיעה ימינך וענני, וכן כתוב [שמואל ב/ז] אשר פדית לך ממצרים גוים ואלוהיו .והתבונן בדבר הנביא עליו השלום שנאמר [ישעיה ל] ולכן יחכה ה" לחננכם ולכן ירום לרחמכם ,וכבר העירותיך על סוד פסוק זה בחיבור זה . ויש לך להשכיל עוד כי מהפסוק הזה יוצא שם מומחה לשאלת חלום בצירוף אותיות והם שלושה שמות ,כל שם ושם שלוש אותיות וכולן הן תשעה, והוא סוד [הטי"ת] הכפולה בשם הידוע, והשם הזה מעיד שאין במילת הנסתרות [ואו] ,אומנם מצינו [ואו] של אלוקינו שנשארה יחידית מן הצירוף, וזה מבואר.

 

                                       –  נ  צ  ב  י  ם  –

אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך השם אלוקיך ומשם יקחך [ל/ד] אומר שמנה לחמו למה אמר בקצה השמים  ולא אמר בקצה הארץ ,והלא בקצה הארץ הם מפוזרים ולא בשמים ,ועוד משם יקבצך ומשם ייקחך ,יקבצך וייקחך למה קפל הדברים ,ונראה שבא גם כן לרמז על קבוץ הנשמות הנדחות בין הקליפות ובין החיצונים מקצה השמים ,כמו שכתוב [שמואל ג/יד/יד] לבלתי ידח ממנו נידח , והשמים מרמז על הנשמות השמים בגימ" [נשמה] ,לכן אמר [יקבצך וייקחך ],אחת על הגופות ואחת על הנשמות ,לכן בעת שאנו מתפללים על קבוץ גלויות תקע בשופר או ומפני חטאינו, תקנו קדמונינו להתפלל אז גם כן על קבוץ הנשמות מביו הקליפות, ובפרט על ידי חטא הוצאת ז"ל והקבוץ יהיה לשניהם יחדיו, להגופות גם להנשמות. גם בא לרמז גם כן מה שאמרו רבותינו [יבמות סב/א] אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.

אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה" אלהיך ומשם יקחך אומר רבינו סעדיה בן-אור בספרו ערוגות הבושם ויש לשאול מה הטעם כפל תיבת [משם] תרי זמנין, ונראה לי רמז בזה כי תיבת משם הראשונה מורה על קיבוץ בני ישראל עצמם, אשר האל המושיע יקבץ את נדחיו ויקרב את פזוריו וייאסף את נפוצותיו וישיב את גליותיו של ישראל, אל הארץ הטובה אשר האל הטוב ממשיך ומשרה עליה את אוצרו הטוב, מצד העין העליונה הטובה הנרמזת בסוד החכמה, כמאמר הכתוב [תהילים לד] עיני ה" אל צדיקים ואזניו אל שוועתם, ואין צדיקים אלא ישראל, שנאמר [ישעיה ס] ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. ותיבת משם השני רומזת אל קיבוץ ואיסוף ניצוצי הקדושה ולקיחתם והמשכתם ממעקי חשכת הגליות בכל מקומות פזוריהם וארצות שבתיהם, והחזרתם אל מקורותיהם השורשיים והיסודיים, מקורות הישע והפדיונם, ויעלו במעלה עליונה כל הניצוצין קדישין השייכים לחלקי נר"ן של כל אחד ואחד מאישי ישראל הנגאלים אל ארץ הקודש, וייאמר עליהם מאמר הכתוב [שם סב] וקראו להם עם הקודש גאולי ה"

 

 

צום הָסְתִיָּיא

מבוא

מנהג ייחודי בישראל, שיחידים עושים תענית הפסקה שבועית שישה ימים ושישה לילות רצופים ממוצאי שבת ועד ליל שבת. המונח הפסקה על פי משה בר־אשר הוא ביטוי מקוצר, שמקורו בצורת סמיכות כעין הפסקת אכילה בדומה לצורה התרה השגורה בפי הנשים במובן התרת נדרים.' מנהג זה הידוע בנדירותו בכמה מקהילות ישראל בכלל ומרוקו בפרט היה נפוץ יחסית בקהילות תאפילאלת אצל אנשים ונשים. ההפסקה מתקיימת בימות החורף בתקופת השובבי״ם, ראשי תיבות של הפרשות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים — הנקראות בסביבות חודשי טבת ושבט. תענית זו היא בנוסף לתעניות שני וחמישי של תקופה זו ולתענית ארבעים יום מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, שצמים אנשי אמונה. תענית ששת הימים הייתה חלומם של כמה אנשים ונשים בקהילות תאפילאלת, ששאפו להגשימו לפחות פעם אחת בחייהם. לפיכך אנו מכלילים תענית זו בכרך זה העוסק במעגל האדם.

תענית ייחודית זו מעוררת כמה שאלות יסוד, שבהן עוסק פרק זה: מהי תשתיתה הראשונית של התענית השבועית, ומה הם מקורותיה התורניים הרעיוניים? היכן ומתי נהגה תענית זו בשאר קהילות ישראל, ומה מעמדה בימינו?

בפרק זה נפתח באישים ממשפחת אביחצירא, שזכו לתענית ששת הימים, אחר כך נעקוב אחרי מקורותיו של מנהג ההפסקה הארוכה במקורות ישראל: בקבלה, במוסר בהלכה ונחתום בפיוט, שנתחבר לכבוד האירוע של תענית זו. הפרק משלב רשימות של אנשים ונשים מקהילות תאפילאלת, שזכו לתענית השבועית, וכן תיאורי הווי וזכרונות.

 

הסתייא הפרטית במשפחתנו
לפני שאתחיל במאמר הנפלא של ד"ר נזרי, אביא כאן, סיפור אישי בנושא הזה שלא הרבה הזכירו אוחקרו אותו לעומק…
בעל של אחות סבתא מצד אימי שמו אליהו, היה סגי נהור, וידע לקרוא את התהילים בעל פה, יען כי זה מה שהספיק ללמוד עד לעיוורון מוחלט ממחלת עיניים, דבר לא נדיר בהחלט במרוקו…
נהג לצום שישה ימים ולילות, ממוצאי שבת ועד לערב שבת, וכל היום יושב הוא על מיטתו, הרהיט היחד בחדרו הדל, ושינן את התהילים, פרק אחר פרק, וכך חזר כמו לולאה אינסופית…כמובן בימים ראשונים של השבוע/צום, נהג ללכת לבית הכנסת למלא את חובת היום.
אבי ז"ל נהג לערוך לו סעודת מצווה לפנ כניסת השבת, כי שתי סברות, האחת מתירה להמשיך בצום, הנקראה אסתייא, גם אחרי כניסת השבת, ואחרים סברו שחובה לשבור את הצום שלא להתענות בשבת קודש. עשה את זה מספר פעמים בחייו. זכה לעלות לארץ הקודש, לגור בירושלים ולהקבר בהר המוחות, אחד ליד השניה. יהי זכרם ברוך.

ד"ר נזרי הביא תמצית של הנושא בספרו האחר, " מנהגים, מסורות ואורחות חיים בקהילות תאפילאלת.

 

חלק א

תיאורי הווי

אישים מפורסמים בקהילות תאפילאלת שזכו לתענית ששת הימים

אישים ממשפחת אביחצירא ר׳ יעקב אביחצירא

הראשון בקהילות תאפילאלת הידוע לנו, שהיה מתענה תענית הפסקה שישה ימים, הוא ר׳ יעקב אביחצירא, כפי שהעידו עליו: ׳שלא עבר עליו חצות לילה בשינה, היה ממעט באכילה ובשתייה, וישב רוב ימיו בתעניות שני וחמישי ובהפסקות של שישה ימים ממוצאי שבת ועד ערב שבת׳. את דמותו של ר׳ יעקב ואת סדר יומו תיארו בנו ר׳ אהרן בהקדמתו לספר אביו ׳פתוחי חותם׳ ונכדו ר׳ שלום בהקדמתו לספר אחר ׳לבונה זכה׳. הנה קטעים משתי ההקדמות. הראשונה לר׳ אהרן:

״יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר אִמֲרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת / וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה בְּעַל פֶּה בְּפִיו שְׁגוּרוֹת / בְּכָל לַיְלָה ח״י פְּרָקִים לוֹמֵד בִּקְדֻשָּׁה וּבְטַהֲרָה /

וְחוֹזֵר וְלוֹמֵד בְּדִבְרֵי מָרָ״ן ומוּרָ״ם וּבְפוֹסְקִים וְהוֹלֵךְ אֶל מְקוֹם דִּבְרֵיהֶם בַּגְּמָרָא / וְקָרוֹב לַחֲצוֹת יָשֵׁן מְעַט שְׁנַת עֲרַאי וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ / וַיָּקָם וַיָבֹיא אֶל תִּקּוּן רָחֵל בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וּמִשָּׁם אֶל תִּקּוּן לֵאָה בְּשִׁיר וְשִׁבְחָהּ לְחַבֵּר הָאֹהֶל לִהְיוֹת חֲבֵרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כִּי כֵן צִוָּה הַמֶּלֶךְ / וּבָעֵת הַזֶּה שַׁעֲרֵי רָצוֹן וְשַׁעֲרֵי

רַחֲמִים נִפְתָּחִים / וּשְׁמוֹנָה שַׁעֲרֵי קְדֻשָּׁה לְפָנָיו כְּאוֹר זוֹרְחִים / ו״עֵץ הַחַיִּים" וְ״מְבוֹא שְׁעָרִים״ בְּיָדָיו מוּכָנִים / לָבֹא בָּם אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנַי וְלִפְנִים / וּמְאוֹר זֹהַר הַקָּדוֹשׁ הֵאִיר אוֹרוֹ וְגַם זָרַח / וּבוֹ הָיָה כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח / וּבְזֹהַר חָדָשׁ וּבְסֵפֶר הַתִּקּוּנִים הַנּוֹרָאִים / מֵהֶם עָשָׂה יְהוּדִים וְחִדּוּשִׁים וּרְמָזִים וְכַוָּנוֹת נִפְלָאִים / וּבְאוֹר הַבֹּקֶר כְּנֶשֶׁר עַל מִצְוַת צִיצִית וּתְפִלִּין יִרְדֹּף יְפַשֵּׁט יָדָיו יִקָּחֵם וּלְבֵית הַכְּנֶסֶת הוֹלֵךְ בִּמְהֵרָה / לִהְיוֹת רֹאשׁ הַעֲשָׁרָה / וּתְפִלָּתוֹ תְּפִלַּת חֲסִידִים זָכָה וּבָרָה / וְשָׁם יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה / כִּי שָׁם הָיְתָה יְשִׁיבָתוֹ / וּלְקִיּוּם הַנֶּפֶשׁ דַּוְקָא אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ / וְיִהְיוּ יָדָיו אֱמוּנָה עַד הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִצְוַת הַצְּדָקָה / פִּזֵּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים לְהַשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה / הֵן כָּל אֵלֶּה קְצָת מִפְּעֻלּוֹת צַדִּיק אֶחָד מִן הֲרַמְתִּים / הָרַב הַדּוֹמֶה לְמַלְאַךְ שָׂרָף בַּעַל כְּנָפַיִם / מַרְעִישׁ הָאָרֶץ כָּל הָעָם עוֹנִים אַחֲרָיו מְקֻדָּשׁ שֶׁקִּדְּשׁוּהוּ שָׁמַיִם / רַבָּן חֲסִידָא קַדִּישָׁא וּפְרִישָׁא מו״ר הָרַב הַגָּדוֹל מִבְצַר עֹז וּמִגְדּוֹל הַמְּקֻבָּל הָאֱלֹקִי הַמְּפֻרְסָם בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים כמוהר״ר יַעֲקֹב אַבִּיחְצֵירָא״.

 

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי. אישים מפורסמים בקהילות תאפילאלת שזכו לתענית ששת הימים.

עמוד 547