אור החיים הקדוש-


קורות הרב והנהגותיו – חיבור הספר ״אור החיים"

קורות הרב והנהגותיוסאלי וחכמיה

חיבור הספר ״אור החיים"

כאן, נשוב אחורה ונראה כיצד נכתב הפירוש הדגול ״אור החיים״. רבי חיים בן עטר, היה ידוע כאיש חסד גדול ובכל יום שישי היה נוהג לשחוט בן בקר, מעט מבשרו היה לוקח למשפחתו לכבוד שבת ואת כל היתר היה מחלק בין ת״ח עניים ששיחרו לפתחו. שבוע אחד, פרצה מגיפה בבקר ולאחר השתדלויות רבות, הצליחו בני קהילתו לדאוג לו מרחוק לבן בקר ראוי לשחיטה. כהרגלו, לקח את מנתו וחילק את השאר לחכמים העניים. ברצותו לחלק את המנה האחרונה שנותרה, הגיע אליו עשיר אחד מנכבדי הקהילה וביקש ממנו שיתן לו אותה והוא מוכן לשלם בעבורה כל הון שידרוש.

אוהחה״ק סירב באומרו שמנה זו מיועדת לחכם העני הממתין לה. הסתכל העשיר בבוז ובלעג על החכם ואמר לאוהחה״ק, לזה אתה רוצה לתת את המנה? לאיש לבוש הסחבות הזה, אתה מעדיף אותו על פני?

רבי חיים בן עטר, רודף השלום, העדיף לשתוק ולא ללבות את אש המחלוקת. בלילה, בליל שב״ק חלם חלום ובו גילו לו משמים כי כועסים עליו על כך שלא ענה לעשיר החצוף ועז הפנים, על כך ששמע חרפתו של העני ושתק ולא הוכיחו. משמים הודיעו לו כי עליו לעזוב את עירו לגלות קשה ומיוחדת, כל יום יהא במקום אחר. רבי חיים לקח את מקל נדודיו ויצא לדרכו. עתה נבצר ממנו ללמוד ואף ללמד ולדרוש את דרשותיו הנפלאות, כיצד יוכל עתה להשפיע על הקהילה, על הדור, על עם ישראל לדורותיו?

נשמה יהודית קדושה כבמדרגתו, תימצא את הדרך להשפיע, גם בגלות, גם בבידוד ובניתוק. רבי חיים היה מהלך בדרכים קשות ומסוכנות וכאשר היה מתיישב על אבן לנוח, החל לכתוב את ספרו ״אור החיים״, כאשר השכינה מלווה אותו לכל מקום וסיעתא דשמיא בעזרו.

אדם בן ימינו, קורא יצירה תורנית ואינו יודע באילו תנאים, סכנות, חרפות, רעב, נכתבו הדברים העצומים, על איזו אבן במדבר, בשמש היוקדת, נכתבו חידושי התורה הגאוניים.

כך נכתבו המשנה, הגמרא, המדרשים, הזוה״ק, דברי הרמב״ם שנמלט מספרד ומפז, דברי הרא״ש שנמלט מאשכנז לספרד, כשהרגו את רבו הר״מ מרוטנבורג הי״ד, דברי מגורשי ספרד – מרן הב״י, רבי יהודה החייט, בעל ״צרור המור״ – רבי אברהם סבע, כתבי האריז״ל, דברי הבעש״ט, כתבי התייר הגדול ־הרחיד״א.

במהלך נדודיו במשך כשנה תמימה, כאשר רבי חיים בן עטר עובר מקהילה לקהילה, מבלי להציג את עצמו, כשהוא נזקק כעני לסעוד על שולחן נדיבים, כתב את היצירה המופלאה הזו שכל בר דעת הלומד בה, רואה את הגדלות העל אנושית, את הגאונות האלוקית, את תורת האמת. בהגיעו אל אחת הקהילות החשובות בערב שבת, הגיע כאשר הוא עייף מן הדרך, בבגדים מרופטים ובלויים ולאחר התפילה בליל שבת הוזמן אל אחד הנדיבים. בתום הסעודה אמר לו מארחו כי ישנו מנהג קדוש בקהילתם – לאחר כל אחת משלוש סעודות שבת, הם מתכנסים בבית הרב לשמוע דברי תורה נפלאים. כך לאחר הסעודה יצאו רבי חיים ומארחו לבית הרב. שם ישבו כל אנשי הקהילה ושמעו מהרב הקדוש דברי תורה.

שבת זו היתה מיוחדת, הרב הודיע שהוא ידרוש בפניהם י״ד פירושים נפלאים שגילו לו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. רבי חיים בן עטר תיקן את הרב ואמר ״חיים בן עטר״. הרב כעס על כך שהעני מתקנו וגם מדבר בזילותא על רבי חיים בן עטר, בני הקהילה כעסו על כך שהאורח חולק על רבם הקדוש. הרב החליט למחול לו לבקשת מארחו, אך הזהירו לבל יוסיף דבר כך.

לאחר סעודת שחרית, נתאספו שוב חברי הקהילה לבית הרב והנה שוב מודיע להם הרב שיחדש להם עוד י״ד פירושים על פסוק ״אם בחוקותי תלכו״ מרבי חיים בן עטר ושוב אמר רבי חיים בן עטר – ״חיים בן עטר״. הקהל כעס ורצה להכות את העני, הרב זעם ורק לאחר הפצרות רבות נתרצה וסלח לעני. כל זאת לאחר שהזהירו בהתראה חמורה.

לאחר תפילת המנחה, זמן רעוא דרעוין, נתכנסו כולם לסעודה שלישית בבית הרב. הרב קם והודיע שברצונו להשלים את י״ד הפירושים אחרונים מהפסוק, כפי שנלמדו במתיבתא דרקיעא מפי הצדיק רבי חיים בן עטר. לתדהמת כולם שוב העז העני ותיקן ״חיים בן עטר״. השמש שקעה והסעודה, סעודה בה רצון הרצונות נמצא ובטלים הדינים, הפכה לשעת רוגז וכעס על העני שבפעם השלישית התריס כנגד הרב. הפעם הם לא היו מוכנים לסלוח, הרב לא הסכים למחול, אף המארח כבר לא השתדל עבורו. הרב ציווה לשים את רבי חיים בן עטר – ״העני״ בחדר אפל וחשוך ולנעול עליו הדלת. ״הוא לא יתפלל איתנו ערבית ולא ישתתף איתנו בהבדלה, משום שפגע בכבוד הרב חיים בן עטר״ כך הכריז בהחלטיות רב הקהילה. רבי חיים קיבל עליו הדין בשתיקה. עתה יכול הרב להתפלל בנחת.

כאשר נסתיימה התפילה עמד הרב להבדיל עפ״י הכוונות הידועות לו ולשלוח את הקהל לבתיהם בברכת ״שבוע טוב״, אך משמים הוחלט אחרת. השמים קדרו, רוח סערה הרעידה את אמות הסיפים של הבית, כוונותיו של הרב נטרפו וכל הקהל נאחז ברעדה לא מובנת. הרב שהבין שמשום מה ישנה קפידא משמיא, הסתגר בחדרו, בנסותו להבין מדוע. אז נתגלה הענין, נחשף פשר הדבר,

״כיצד העזת לכלוא את הרב חיים בן עטר״ שאלוהו משמיים ? ״חייב אתה בכבודו״, כך הזהירוהו. עתה הבין הרב את טעותו. הוא לא שיער שאותו ״עני״ היה הרב חיים בן עטר, שבענוונותו, מיעט בערך עצמו ולא חלילה זילזל באחרים.

מיד מיהר הרב והוציא את הרב בן עטר, כשכולם מתנצלים ומבקשים על נפשם ממנו. הפעם זכו לברכה מהרב הצדיק, שכמובן מחל על כבודו כדי לא לצער את השכינה ולא לקרוע את כסותה ומלבושיה.

כשביקש רבי חיים בן עטר לשאת את מקל נדודיו ולהמשיך בעונש הגלות, הודיעו לו משמיים, כי בצער שנגרם לו בשבת, נמחל לו העונש והוא יכול לשוב לביתו.

זמן הגלות הזה, היה בוודאי רוב הזמן בו כתב הרב את פירושו ״אור החיים׳ לאחר שהותו הקצרה באלג׳יר, הגיע עם אשתו וחלק מתלמידיו לעיר ליוורנו באיטליה. שם הדפיס את ספריו ״אור החיים״ ו״פרי תואר״, במשך שנתיים הרביץ תורה בקהילות איטליה, אסף סביבו תלמידים רבים ־ חבורה שמנתה שלושים נפש ( כולל הנשים והילדים). בתקופה זו גם קשר קשרים אמיצים עם נדיבים שהיו מוכנים לסייע בעדו ובעד חבורת הקודש שלו.

בפרשת צו כותב אוהחה״ק:

״ואש המזבח תוקד בו, יודיע הכתוב כי באור בוקר תעשן אף ה׳ ואש מפיו תאכל, על אשר ענונו בני עוולה ויסרונו ביסורי נקמה ובפרט בני המערב הפנימי, אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד״.

עם זכרון חיסורים ובתעצומות נפש יוצא אוהחה״ק עם תלמידיו לנדודים כדי להקים עולה של תורה בארץ ישראל ואולי בכך רמז רבינו לפירוש ״זאת תורת העולה״ שהתורה נקנית ביסורים בעמדנו כקורבן וכעולה כמאמר דהע״ה ״כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו(רק נחשבנו) כצאן טבחה״ וכל זאת כדי להשיג ולהבין בתורת העולה שבכך היא עולה ומתעלה.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת משפטים. מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

Asilah

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת משפטים. מאת: הרב משה אסולין שמיר "ואלה המשפטים – אשר תשים לפניהם". (משפטים כא, א).

אמר רבי עקיבא: "עורכם לפניהם כשלחן ערוך".(מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דנזיקין פרשה א') פירוש: ה' אומר למשה: תלמד את התורה לבני ישראל עד שתהיה סדורה בפיהם. ב. אמר רבי שמעון: "אלין אינון סדורין דגלגולא…". (זוהר משפטים). פירוש: ה' אומר למשה: תלמד את בני ישראל את סדרי החזרה בגלגול על עבירות שבין אדם לחברו המוזכרות בפרשה. הגלגול יותר קשה מאשר גהינום. (הרמ"ק).

פרשת משפטים מעוטרת ב- "גן" = 53 מצוות, העוסקות ברובן, במצוות שבין אדם לחברו, והיא הפרשה ה- 18 = ח"י בתורה, דבר הרומז לכתוב "ו-חי בהם". כלומר, יש להחיות את קדושת תורתנו הקדושה בתוך חיי היום יום – חיי העולם הזה, ולקדש בכך את חיי החומר.

פרשת משפטים גם מופיעה לאחר פרשת מתן תורה שהיא הפרשה ה- 17 = טוב, בבחינת הכתוב: "כי לקח טוב }=17 בגימטריא{ נתתי לכם, תורתי אל תעזבו". היא גם ניצבת לפני פרשת תרומה – פרשת המשכן בה נאמר לעם ישראל: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה' ח'). כלומר, כתנאי להקמת המשכן, והשכנת השכינה בתוך עם ישראל, יש לשמור על אותן ג"ן מצוות שבין אדם לחברו המופיעים בפרשת משפטים. ולכן נאמר "ואלה המשפטים" עם ו"ו החיבור במלה "ואלה", כדי להדגיש: "ואלה מוסיף על הראשונים; מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני" כדברי רש"י בשם רבי ישמעאל במכילתא.

רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הכתוב: "אשר תשים לפניהם" – "ונתחכם הכתוב לומר כאן, אשר תשים לפניהם, לומר, כי דינים אלו יתחייבו בשמיעתם כל איש ישראל… כי משפט זה, הוא מהמשפטים אשר צריכים לשים לפני כולם, ולזה תמצא, שדיבר הכתוב בדרך נוכח…". כלומר, על האדם ללמוד איך להתייחס לעבד על פי ההלכה. מסגנון האוה"ח הק' הנ"ל, ניתן להבין שהיחס הראוי לעבד, מהווה קנה מידה למצוות שבין אדם לחברו בהן משופעת פרשתנו, ולכן יש ללמדם ולעורכם לפניהם כשולחן ערוך כדברי רבי עקיבא שהובאו לעיל. הרמב"ן קובע שכל פרשת משפטים מהווה הרחבה ופירוט של הדיבר האחרון בעשרת הדברות – לא תחמוד , ולהלן דברי קודשו: "כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון, יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו…וכן אמרו במדרש רבה: כל התורה כולה תלויה במשפט , לכן נתן הקב"ה דינים )= משפטים( אחר עשרת הדברות (הרמב"ן שמות כא' א')

להמשך הקריאה של המאמר השלם ….
טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת משפטים. מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

טללי אורות בתורת רבנו ״אור החיים״ הק׳ ספר שמות – פרשת ויקהל.הרב משה א. שמיר

טללי אורות בתורת רבנו ״אור החיים״ הק׳ ספר שמות – פרשת ויקהל.Asilah
מאת: הרב משה א. שמיר

״ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". (שמות לה, א)

"הקהל האנשים בפני עצמם, והנשים בפני עצמן" (רבנו אוה״ח הק׳).

משה רבנו, הקהיל את העם למחרת יום הכיפורים -יש למשוך את אותה אחדות ורעות הקיימת ביום הכיפורים – לכל ימות השנה (״כלי יקי״).

פרשת השבוע ״ויקהל״ נאמרה למחרת יום הכיפורים, כשמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניות כדברי רבנו רש״י. רבנו ה״כלי יקר״ לומד מוסר השכל מן העיתוי בו הקהיל משה ״את כל עדת בני ישראל״ – אנשים, נשים וטף, למחרת יום הכיפורים. המסר המרכזי לדורות הוא: כמו שביום הכיפורים עם ישראל מתקהל בבתי כנסת מתוך פיוס ואחדות בין כל חלקי העם, כך בשאר ימות השנה – יש למשוך את אותה אחווה ורעות בין כל חלקי המחנה.

רבנו ״אור החיים״ הק׳ אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: ״ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה ה׳ את משה, כן עשו״ (שמות לט, לב): ״עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך.

ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה׳ ציוה תרי״ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל, ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא מה שאמר הכתוב כאן: ״ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה׳ – כינה לכולם יחד מעשה כולם…״, למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל ואחיסמך וכל חכם לב.

על חשיבות האחדות בעם ישראל בעיני הקב״ה, נביא את דברי רבנו רש״י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן. על כך אומר רש״י: ״ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: ׳ולא ניכר שוע לפני דל׳ (איוב לד יט).

רבנו ״אור החיים״ הק׳ שואל מדוע פרשתנו מתחילה בביטוי ״ויקהל משה״, הרי זה ״דבר הרגיל בכל עת״ שמשה מדבר עם בני ישראל, והתורה לא מציינת זאת ע״י הביטוי ויקהל. על כך הוא עונה כמה תירוצים: בראשון שבהם הוא אומר שבסוף הפרשה הקודמת ״כי תשא״, בני ישראל פחדו לגשת אליו בגלל שעור פניו קרן מקדושה, לאחר ירידתו מהר סיני ככתוב: ״וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו – וייראו מגשת אליו״, לכן היה צריך ״להקהיל את כולם לבל ימנעו קצת מהמורא״ כדברי קודשו.

רבנו ״אור החיים״ הק׳ מציין בתשובתו השנייה ע״פ הזוהר, משה רבנו ראה את מלאך המוות ״מרקד״ בתוך עם ישראל לאחר חטא העגל, לכן ״הקהיל האנשים בפני עצמם, והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד, ולא עמדו במסיבה אחת״ כדי לתרום למשכן. את זאת הוא לומד מייתור המלה ״בני״ בביטוי ״עדת בני ישראל״, היות והמלה ״עדת״ כוללת גברים ונשים, וכן ממה שכתוב בהמשך ״ויבאו האנשים על הנשים…״ (כי תשא לה, ח), ולא כתוב ״ויביאו״. כלומר, הם באו בנפרד תוך הפרדת כוחות בין המינים. (זוהר ויקהל קצו ע״ב).

״ויקהל משה״.

המקור למצות הקהלת קהילות ללימוד תורה, בשבתות וימים טובים.

בשבתות וימים טובים, מתכנסים רבים וטובים מבני ישראל בבתי כנסת כדי לשמוע דברי תורה. הודו לה׳ כי טוב שזיכני מזה עשרות בשנים להית שותף במסירת שיעורי תורה לצמאי דבר ה׳. המקור לכך הוא דברי חכמים במדרש (ילקוט שמעוני פר׳ ויקהל, סימן תח.): הקב״ה אמר למשה רבנו ״עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולהתכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בני – בני ישראל. מכאן אמרו: משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום״ הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת…״ כדי ללמד את בני ישראל את דיני שבתות וחגים, וכן שאר מצוות התורה. אכן, זו מסורת המשיכה ללוות את עם ישראל מאז ומעולם היות ובן זוגה של השבת הוא עם ישראל המזדווג עמה ע״י לימוד תורה . רבנו ״אור החיים״ הק׳ אומר על כך: ״ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת״: כנסת ישראל היא הבת זוג של השבת וזה בעצם התיקון לשבת שאין לה בן זוג כשאר הימים. וכדברי קודשו: ״ושמרו… לעשות את השבת לשון תיקון, שבזה יתוקן״ (שמות לא,טז).

רבנו ה״בן איש חי״ ע״פ חז״ל אומר שעל לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף. רש״י אומר שמשה הקהיל את בני ישראל למחרת יום הכיפורים.

רבנו ה״כלי יקר״ לומד מפה שלא רק ביום כיפור עלינו להיות מאוחדים וותרנים איש לרעהו. אלא גם למחרת יום הכיפורים, כלומר, בכל ימות השנה. ״מה יפו פעמיך – בנעלים״ (שיר השירים). היופי של פעמיך לא רק בכיפור בו לא נועלים נעלים, אלא ״בנעלים״ – גם כשנועלים נעלים בכל ימות השנה, יש לנהוג כלפי הזולת ביופי נועם הליכות.

רבנו ״אור החיים״ הק׳ שואל, מדוע התורה חוזרת על מצוות שמירת השבת כאשר בפרשה הקודמת הוקדשו לכך פסוקים רבים, ורבנו אוה״ח הק׳ אף חידש בזה שנים עשר פירושים מתוקים מדבש. !עיי! במאמר לפרשת כי תשא). על כך הוא עונה: כדי להכין את המשכן ושהקב״ה ישכון בתוכו ודרכו בתוך בני ישראל, צריכים היו לעבור טהרה מחטא העגל ולתקן את אשר פגמו בתרי״ג ענפי הנשמה כנגד תרי״ג מצוות התורה, לכן נבחרה מצות השבת השקולה כנגד כל מצוות התורה כדברי המדרש: ״השבת שקולה כנגד כל המצוות״, (שמות רבה, כה, יב), וכן, כדברי הזוהר הקדוש: ״מאן דנטיר 1שומח שבת – כאילו נטיר אורייתא כולא״. (זוהר בשלח, מז ע״א). וכדברי קודשו: ״כי יצו ה׳ על תיקון העבר, כדי להיות מוכשרים לשכון בתוכם. ובמצוות השבת ששקולה כנגד כל התורה – היא תקנת עבודה זרה כאומרו: ״אשרי אנוש יעשה זאת״ (ישעיה נו ב). ודרשו חז״ל (שבת קיח ע״ב): כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו״. את הרמז לכך הוא מוצא בביטוי ״אלה הדברים״ כדברי רבי בגמרא (שבת צז ע״ב) המרבה את ל״ט מלאכות מהביטוי הנ״ל: אלה = 36 + דברים = 2 +ה – הידיעה של ה-דברים = 1. ביחד 39 = ל״ט.

״ששת ימים תעשה מלאכה – וביום השביעי יהיה לכם קדש״ (שמות לה, ב).

השבת – כמקור הברכה לכל השבוע. ביום שבת, משתלשל השפע – של ששת ימי המעשה. (זוהר, שמות פח, ע״ב) "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה". (מתוך הפיוט ״לכה דודי״).

רבנו ״אור החיים״ הק׳ מדגיש שאם נשמור את ״השביעי קודש״, מלאכתנו במשך השבוע תתברך, היות והשבת היא מקור הברכה. גם בשיר ״לכה דודי״ של המקובל רבי שלמה הלוי אלקבץ זצ״ל נאמר: ״לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה״.

רבנו אוה״ח הק׳ אומר עוד: במשך השבוע גם גוי יוכל לעשות מלאכת יהודי, והיינו יכולים לחשוב שיוכל לעשות מלאכתנו גם בשבת, באה התורה ואומרת ״השביעי… קודש״ שגם גוי לא יעשה מלאכת יהודי בשבת. לכן, המלה ״תעשה״ מנוקדת בציר״י תחת התי״ו. כלומר, המלאכה תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפילו ע״י אחרים לא…״. פירוש אחר: אם לא יהיה שבת, גם לששת ימי השבוע לא יהיה קיום כפי שהסביר בהרחבה בפרשת בראשית את הפסוק: ״וינח ביום השביעי״ (בראשית ב, ב) שם הוא מסביר שהשבת מהווה את נפש/מנוע העולם, ושבלעדיו העולם לא יוכל להתקיים. וכדברי קודשו: ״כי העולם היה רופף ורועד, עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה כי ביום השבת ברא ה׳ נפש העולם, והוא סוד אומרו (שמות לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש… שנתכוון לומר כיוון ששבת = בא שבת, ״וינפש״ – פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת, לא היה נפש לכל הנבראים״.

רבנו אוה״ח הק׳ אומר על הפס׳ ״ויברך אלוקים את יום השביעי״ (בראשית ב, ג): ״ולמה שפירש (זהר שמות פח, ע״ב) כי ביום שבת משתלשל השפע של כל ששת המעשה, יכוון על זה אומרו ״ויברך״, כי בו ציווה ה׳ את הברכה לחיות העולמות״. כלומר, השבת הקדושה – מהווה את המקור והשרש לשפע השבועי – ששת ימי המעשה. ״וביום השביעי – יהיה לכם קודש״ -רבי שמחה בונם מפשיסחא אמר: קדושת השבת באה אלינו מאליה מידי שבת בשבתו, ומחכה לנו שנתחבר אליה. וזו גדולת השבת.

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".

אסור לכעוס בכלל – ובשבת בפרט.

בעשיית המשכן, ראינו שיש צורך בעשייה מתוך הלב ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״ – כך בשמירת שבת קודש. רבי שמעון בר יוחאי כותב בתיקוני הזוהר: אשרי המכין דירה לשבת בליבו, שלא יהיה עצוב וכועס, שכל הכועס בשבת, כאילו הבעיר את הגהינום. ולכן נאמר בהמשך הפסוק ״לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת״. אפילו את הגהינום, ה׳ משבית בשבת, ועלינו ללמוד ממנו יתברך. הגימטריה המשותפת של המלים: מקוה – (אל) קנא -כאעס (עם המילוי א) = 151. כלומר, האדם הכועס כאילו כופר בה׳, ועליו לטבול במקווה כדברי רבנו ״אוה״ח הק׳. רבי מאיר בעל הנס עשה שתי שבתות אצל בני משפחה שכל ערב שבת היו רבים, והוא הצליח להביא אותם לקבל את השבת מתוך נועם.

הזוהר הק׳ אומר: בעצם כבר מיום שישי אחרי הצהרים יורדים לעולם טל אורות של מלאכים וכו׳. ככתוב בנביא ישעיה: ״כי טל אורות טלך״. המלאכים מתחברים לאלה המצפים לקבל את שבת המלכה מתוך שמחת לימוד תורה כפי שנהג לעשות מו״ר אבי זצ״ל הצדיק רבי יוסף בר עליה ע״ה.

״שבת שבתון לה׳״ – שבת יותר חשובה אפילו מיום כיפור שם נאמר: ״שבת שבתון לכם״.

״ויאמר משה אל בני ישראל: ראו קרא ה׳ בשם – בצלאל בן אורי בן חור… וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשוב מחשבות לעשות בזהב, ובכסף ובנחושת (שמות לה, ל- לב).

רבנו ״אור החיים״ הק׳ דורש את שמו של בצלאל בפרשת ״כי תישא״ (לא, א -ה): ״אולי שיכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו. בצלאל = שעשה צל לקל. בן אורי = שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור = שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל כאומרם ז״ל בפסוק: משכן העדות – עדות לישראל שנמחל להם עוון העגל{ כדברי רבי שמעון ב״ר ישמעאל: עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל (שמות רבה פרשה נא, ד). הרי שנרשם בשמו הדבר. בשמו ושם אבותיו, ובזה יבוא על נכון אומרו, ״ואמלא״ בתוספת וא״ו, לומר מלבד זו, עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה. ואומרו 

״בחכמה״ ולא אמר חכמה, ואולי שיכוון על פי דבריהם ז״ל בפסוק: יהב חוכמתא לחכימין (דניאל ב, כא – ברכות נה, ע״א). שאין הקב״ה נותן חוכמה אלא למי שיש בו חוכמה״. והוא אומרו ואמלא אותו רוח אלוקים״. בצלאל זכה לעשות את כלי המקדש בזכות חור סבו, שמסר את נפשו נגד חטא העגל עד שנהרג.

רש״י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש. בפשט ניתן לפרש שדעת, היא יישום הנלמד.

הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו״איש עצתו יודיענו״ (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם״. בעל ה״דברי חיים״ ובעל הערבי נחל״ אמרו שכל תורת רבנו ״אור החיים״ נאמרה ברוח הקודש. בברכת ״אתה חונן לאדם דעת״ מבקשים אנו מהקב״ה שייתן לנו בחינם חכמה, בינה ודעת. שנזכה אמן סלה ועד.

אמירה ולימוד "שיר השירים" בערב שבת -והקשר לשלמה המלך.

״שיר השירים״ הוא אחד מחמש המגילות אותו סיווגו חכמים לחג הפסח, כמו שמגילת ״אסתר״ מתאימה לפורים, וספר ״קהלת״ מתאים לחג הסוכות. הזוהר הקדוש בפרשת נח (דף סב עמוד ב) אומר ששלמה המלך ״חטא״ בשלשה לוין: ״לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו כסף״. [מאחורי מעשי שלמה מסתתרים רזין דרזין1.על כל לאו חייב 39 מלקות * 3 = 117. כדי לתקן זאת ולהינצל מדינה של גהינום, שלמה המלך מחליט לכתוב את ״שיר השירים״ שהוא קודש קדשים כדברי רבי עקיבא הכולל 117 פסוקים. הגהינום עובד במשך השבוע 117 שעות. החשבון כך. בשבוע יש 168 שעות, מינוס 24 שעות של השבת שכאמור הגהינום אינו פועל בה, ועוד יש להוריד 27 שעות של זמני שלש תפילות ביום: ערבית, שחרית ומנחה בהן הגהינום לא עובד, (שעה וחצי לכל תפלה). יוצא שנשארות 117 שעות, כנגד 117 פסוקים של ״שיר השירים. מהסיבה הנ״ל תיקנו לנו חכמים לקרוא בשירה את ״שיר השירים״ כל ערב שבת כדי להינצל מהגהינום הנורא. ואם אפשר יש ללמוד אותו בעיון.

הרמב״ן כותב בהקדמתו לשיר השירים: ״להודיעך כי הספר שיר השירים חיברו שלמה… ברוח הקודש, והזכיר בו כל המאורעות שהיו ויהיו לעם ישראל מיציאת מצרים עד האלף השביעי…״.

מו״ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה זצ״ל, נהג לקבל את השבת מוקדם מאוד כשהוא ישב ולמד את שיר השירים, שניים מקרא ואחד תרגום וכוי.

בשבתות עשה תענית דיבור כך שכל דיבורו עסק בלימוד תורה, ובכך זכה לקיים: ״וביום השביעי יהיה לכם קודש״.

"אראנו נפלאות״ –

למקובל האלוקי רבנו אברהם אזולאי מחברון -נס כניסה למנהרות מערת המכפלה.

רבנו אברהם אזולאי מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי ״חסד לאברהם״ הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לזי): ״אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו״.

ספרים אחרים מפרי עטו הם: ״אור החמה״ על הזוהר, ״מעשה חושב״, ו״כנף רננים״.

זקני חברון מספרים שכאשר ביקר המושל העותומאני במערת המכפלה שבחברון, נפל לו שרביט הזהב לתוך הפיר המוביל למנהרות הפנימיות שם קבורים האבות, ולשם איש לא העז להגיע, פרט לרבי בנאה האמורא עליו מספרת הגמרא שהיה מציין מערות קבורה ומסמן אותן. פתח המנהרות נמצא בכניסה לכיוון רחבת אוהל יצחק ורבקה. המנהרות הנ״ל תועדו אחרי מלחמת ששת הימים ע״י קבוצה מיהודי חברון שאף הפיקה סרט על כך. שווה לראות. כדרכם של הגויים, המושל דרש מהיהודים להוציא לו משם את השרביט. אחרת, דינם – גזירות קשות. לאחר התייעצות חכמי חברון, הוטלה המשימה על רבי אברהם אזולאי, בעל הספר הקבלי ״חסד לאברהם״ שהגיע לחברון מפס שבמרוקו. הוא היה מפורסם בצדקותו, בענוותנותו, ובגדולתו בתורת הנגלה ותורת הנסתר.

לאחר טהרה במקווה והכנות רוחניות, ירד למנהרות כשהוא קשור בחבלים. במקום הוא זכה לגילויים רוחניים, ואף התגלה אליו אליעזר עבד אברהם הממשיך לשמש את אברהם גם בעולם האמת. הוא אמר לו שלא יוכל להמשיך לכיוון האבות. כמו כן, היות וזכה לאורות גבוהים, יחכו לו האבות בעולם האמת למחרת. אכן, לאחר שעלה והחזיר את השרביט, עשה ״משמר״ עם החכמים במשך כל הלילה, וגילה להם רזים מתורת הח״ן. היטהר במקווה, ועלה בסערה השמימה ביום כ״ד מרחשוון הת״ג (1643).

רבי אברהם אזולאי היה אבי זקנו של החיד״א, שהיה תלמידו של ״אוה״ח הק׳, וכתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. הילולת החיד״א תחול ב-יא אדר. אחד החכמים שזכה להגיע למערות הנ״ל בחברון, הוא רבי בנאה האמורא, עליו מספרת הגמרא שהיה מציין מערות קבורה בארץ ישראל. הרשב״ם אמר כי רבי בנאה היה אדם צדיק גדול וחשוב, ולכן ניתנה לו הרשות להיכנס בקברי צדיקים. רבי יוחנן תלמידו, מזכיר אותו רבות בגמרא, ולהלן אמרה אחת משמו: ״כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים״. (תענית ז, ע״א). הוא חי בדור שבין התנאים לאמוראים, ודבריו אף הובאו בברייתא.

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר. 0523-240298

לע״נ: הצדיקים: אמו״ר רבי יוסף בר עליה ע״ה. הרב אברהם בר אסתר ע״ה. המלובן רבי מסעוד אסולין ע״ה. לע״נ הצדיקות א״מ זוהרה בת חנה. חנה בת מרים. עליה בת מרים. בתיה בת שרה. חניני בת עליה ע״ה. לרפאה שלמה לחנניה בר חסיבה נ״י.

מחילתו של אור החיים הקדוש

רבי חיים בן עטר (אור החיים הקדוש)אור החיים הקדוש-הילולה

הרב חיים בן משה אבן עטר(1743-1696), נודע בכינוי ״אור החיים הקדוש״. נולד במרוקו וב־1741 עלה עם שלושים מתלמידיו ובני ביתם לארץ ישראל. הוא עצר בדרכו לארץ בליבורנו שבאיטליה, שם קנה לו מעריצים רבים. כשעלה לארץ התיישב בעכו, ומאוחר יותר עבר לירושלים והקים בה שתי ישיבות, אחת לתורת הנגלה והשנייה לתורת הנסתר. רבי חיים בן עטר נפטר פחות משנה לאחר עלייתו לירושלים. כתב חידושים בתלמוד, בהלכה ובתנ״ך, אך ספר הפירושים למקרא שכתב, ״אור החיים״ הוא שהקנה לו את כינויו. ספר זה נתחבב גם על חוגי החסידים ורבים מן האדמו״רים העריצוהו. ר׳ חיים בן עטר נקבר בהר הזיתים ומכל עדות ישראל עולים לקברו ביום פטירתו.

מחילתו של אור החיים הקדוש

מעשה באחד שפגע באור החיים ומיד ביקש ממנו סליחה. השיב לו רבי חיים כי כבר מחל לו. תמה הפוגע ושאל מתי הספיק למחול לו, ענה לו אור החיים שסלח לו עוד בזמן שפגע בו. שאל אותו תלמידו החיד״א(הרב חיים יוסף דוד אזולאי), כיצד יכול היה לסלוח כבר באותו הרגע שהכעיסו אותו. ענה לו אור החיים: כתוב ׳נשא עון׳ (שמות ל״ד ז) – אם אדם עושה עוון, כביכול הקב״ה נושא את עוונו. אני אוהב את הקב״ה ואיני רוצה שיישא עוונות של אותו אדם בגללי, ועל כן אני מיד סולח לו.״

הבעל שם טוב ואור החיים

הבעל שם טוב העיד, ״בכל פעם שאני עושה עליית נשמה אני פוגש בשובי את הצדיקים שזה עתה עולים למתיבתא דרקיעא. מעולם לא הקדימני אחד מהם, מלבד ינר מערבי׳ – הוא אור החיים.״

חכמה מקדם

ספר בראשית – פרשת "ויחי". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

ספר בראשית – פרשת "ויחי".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר:

האספו – ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

  הקבצו – ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (בר' מט א).

רבי יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת אומר:

מתוך שנסתם ממנו הקץ, התחיל לומר להם במה הוא תלוי: בשלום ובאחווה שישררו ביניהם, שאמרו – גדול השלום שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו ז).

פרשת "ויחי" החותמת את ספר בראשית, מהווה סגירת מעגל בחייהם הסוערים והמורכבים של אבות האומה, ובפרט של בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה ובניו. זהו בוודאי רגע מאושר ליעקב אבינו ע"ה המוקף ב-י"ב שבטי יה אותם הוא מברך לפני מותו. בנושא הזה, יעקב אבינו הלך בדרכי יצחק אביו שברך אותו: "…בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בר כז' ד') .גם משה רבנו ברך את בני ישראל לפני מותו ככתוב: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל, לפני מותו" (דברים לג' א').

רבנו "אור החיים" הק'  שואל בראשית דבריו, מדוע "הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים {"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"}. ועוד קשה, לא היה צריך לומר אלא "ויהי ימי יעקב וכו'".  בתשובתו, הוא מתאר קודם לכן את הסבל הרב אותו עבר יעקב, פרט ל-טו"ב = 17 שנים שהיה במצרים, ולהלן דברי קודשו: "כל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי כשנולד, נולד שטנו {עשיו}, ועדיין לא שקע שמשו {של עשיו}, עמד לבן, ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה. ועוד לו, ויבוא רוגז אבדת יוסף, הוא שאמר הכתוב: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה – אלו היו חייו, ולא קודם, וסמך לזה אומרו "ויהי ימי יעקב שני חייו, לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות, והוא אומרו "ויהי ימי יעקב, פירוש אותם י"ז שנה, שני חייו. פירוש – שהיה לו בהם חיים… כל מי שסוף ימיו בטובה, כאילו כל ימיו בטובה" (רבנו אוה"ח הק' בר' מז, כח). כאשר הסוף טוב, זה מכסה על העבר הלא טוב בבחינת הכתוב: "טוב אחרית דבר – מראשיתו" (קהלת ז, ח). וכן ע"פ הפס' באיוב "והיה ראשיתך מצער – ואחריתך ישגה מאד" (ח, ז).

רבנו אוה"ח הק' מביא עוד פירושים כמו "טובי"ם השניים מן האחד". כלומר, חייו הטובי"ם היו פעמיים כי טו"ב: טו"ב {17} שנים הראשונות כשלימד ופרנס את יוסף עד למכירתו, ועוד טו"ב שנים שהיה במצרים בהן יוסף פרנס את יעקב, בבחינת פעמיים כי טו"ב = 34, השווים בגימטריה "ויחי" כדבר רבנו בעל הטורים.

איסוף {"האספו"} וקיבוץ {"הקבצו"} השבטים לקבוצה מאוחדת,

 התנאי לגאולת עם ישראל.

בטרם הברכות, ביקש יעקב לגלות להם את הקץ, היות וראה שאין בבניו אותיות ח"ט, אבל הקב"ה אמר לו: כשם שאין בהם אותיות ח"ט, כך אין בהם אותיות ק"צ, ונסתלקה ממנו השכינה, והתחיל לומר דברים אחרים = לברכם". (רש"י, בר' מט' א' ע"פ פסחים נו' ע"א. וכן בר' רבה פ"צ ח. החיד"א בספרו פני דוד). את זאת לומדים מהכתוב: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם", כאשר בהמשך הוא מברך אותם: "… איש אשר כברכתו ברך אותם" (בר' מט, א – כח).

 המדרש אומר שיעקב אבינו אמנם לא גילה להם את קץ הגלות, אבל מסר להם את המפתח לגאולה ובמה היא תלויה. הביטויים בדברי יעקב: "האספו… הקבצו", מבטאים את תהליך אחדות העם וגיבושו.

קודם לכל, יעקב אבינו מזמן את בניו לאסיפת צוואה ברוח הקודש, היות והיו מפוזרים במצרים. באסיפה הנ"ל, נקבעו מטרותיה ותקנותיה של קבוצת עם ישראל, בכך שהשבטים קיבלו עליהם עול מלכות שמיים בהכריזם: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד", ויעקב עונה להם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים נו, ע"א).  אלה שני פסוקים המוזכרים ערב ובוקר בקריאת שמע, והידועים לכל יהודי באשר הוא.

קבלת עול מלכות שמים הפכה אותם לקבוצה – {"הקבצו"} מגובשת המאמינה בא-ל אחד ובתורתו. יעקב נהג כך היות וחשש שמא יש פסול בזרעו לאחר שלא יכול להגיד להם את מועד הגאולה. אכן, ברכתו של יעקב אבינו הצליחה ועשתה פרי, בכך שבני ישראל צלחו 210 שנות שיעבוד כקבוצה משועבדת לפרעה, אבל מגובשת ומאוחדת באמונתה שהגאולה בוא תבוא, כפי שהבטיח יעקב ליוסף "ויאמר ישראל אל יוסף: הנה אנוכי מת, והיה אלוקים עמכם – והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בר' מח, כא), וכדברי רבנו אוה"ח הק' לפס' הנ"ל: "הודיעו שיהיו נפקדים לשוב שבותם, באין ספק בדבר", כפי שאכן קרה כאשר הם נגאלו וקיבלו עליהם את תורתנו הקדושה במעמד הר סיני, על שלל מצוותיה מתוך אחווה ואחדות "כאיש אחד ובלב אחד", ובכך הפכו להיות שוב קבוצה מאוחדת ומגובשת כאשר האמונה בא-ל אחד מהווה את הבסיס העיקרי לכך, כפי שהיה במעמד הפרידה מאביהם במצרים.

כהוכחה להצלחת ברכת יעקב, ניתן לציין שגם כיום לאחר יותר מ- 3530 שנים לאחר אותה הברכה, ולאחר למעלה מ- 3333 מאז קבלת התורה, עם ישראל שב לארץ ישראל כישות עצמאית שאינה נשלטת ע"י הגויים, וכל יהודי בעולם יכול לעלות ולהתעלות בארץ ישראל מתוקף חוק השבות. קולה של התורה הקדושה כבסיס קיומנו וגאולתנו, נשמע ביתר שאת בהיכלי התורה הרבים בהם ספונים תלמידי חכמים העוסקים בתורה יומם וליל.

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "כי גלות רביעית בה יתגלה הגואל העצום צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה – יתעכב מבוא" (בר' מט יא).

"הזהיר אותם מפני המחלוקת ואמר, תעשו אגודה אחת,

          והתקינו עצמכם לגאולה" (בר' רבה צח).

"האספו… הקבצו" {עם תיבותיהם} = משיח = 358 (רבנו יעקב אביחצירא).

רבנו יעקב אביחצירא המכונה ה"אביר יעקב" שיום הילולתו יחול בכ' טבת {סמוך לפרשתנו} אומר: "מתוך שנסתם ממנו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו שגדול השלום, שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז). ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, ככתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב". מקדים את הרחוק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקרוב. ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם התיבות וכללותם – גימטריה} "משיח" = 358.

מספרים על זקן אחד שאסף את בניו לפני מותו ונתן לכל אחד קרש דק, וביקשו לשבור אותו. הבוחן עבר בקלות. לקח חבילת קרשים וביקש מכל אחד לנסות ולשבור אותה. לאחר ניסיונות רבים, איש לא הצליח.

"בני היקרים – עד עכשיו השתדלתי להיות הגורם המאחד, אחרי מותי, זו המשימה שלכם – דרך צלחה".

שלש המלים הראשונות "ויחי יעקב בארץ" הפותחות את פרשת "ויחי", רומזת ע"י נוטריקון לשם "אביר יעקב רבי יעקב אביחצירא" שהגיע למצרים בדרכו לארץ ישראל, ושם עלתה נשמתו לגנזי מרומים דוגמת יעקב אבינו.

השם  "אביר יעקב" שווה מבחינת האותיות, לשם "רבי עקיבא".

רבנו בחיי בר אשר שואל: איך יתכן שיעקב ביקש לומר לבניו אודות הגאולה האחרונה באחרית הימים, ולא הודיעם על גאולת מצרים. הוא מתרץ שאכן יעקב סיפר להם על גאולת מצרים ונסיה ככתוב: "והיה אלוקים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם", והאריך בה. אך לאחר מכן, ביקש לדבר אודות הגאולה העתידית והקבלתה ליציאת מצרים כמו שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו)… ולא הניחוהו ממרום לגלות את הקץ.

רבנו בחיי מביא ג' פירושים: לפי הפשט, הדרש והקבלה.

לפי הפשט, הוא מגלה להם בדרך רמז את העתיד, והברכה לכל אחד.

לפי הדרש, הברכות שקיבל כל אחד, אינן מוציאות אותו מכלל הברכות לכלל האחים.

לפי הקבלה, "איש אשר כברכתו ברך אותם, יב' שבטים הם דוגמת י"ב צינורות של מעלה, ועליהם רמז דוד בתהלים (קכב ד): "ששם עלו שבטים שבטי י-ה. הזכיר ל"שבטים" – על י"ב של מעלה, ו"שבטי י"ה" על י"ב של מטה, החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף (במדבר כו ז) "הראובני" ו"השמעוני". וזהו שאמר: "איש אשר כברכתו ברך אותם – כברכתם למעלה – ברך אותם למטה".

 כלומר, "ששם עלו שבטים" = העליונים, "שבטי יה" = השבטים התחתונים, דוגמת "ירושלים של מטה שהיא כנגד ירושלים של מעלה". כשאמר "ששם עלו שבטים" – כנגד יב' שבטים של מעלה שהם יב' צינורות רוחניים, ואילו "יב' שבטי יה", הם כנגד יב' שבטי י-ה של מטה. עלינו מוטלת החובה לנסות להוריד את האורות הרוחניים ע"י  מצוות ומעשים הטובים. כמו כן, לכל שבט מעם ישראל נודע תפקיד בהפצת אורו יתברך של הקב"ה.

בנוהג שבעולם, אדם לפני מותו מחלק את רכושו לבני ביתו, וכאשר הרכוש הוא רב, היורשים "מגיעים" לעיתים קרובות לבתי דין. יעקב אבינו הולך בדרך אביו יצחק, ומוריש  את ברכותיו המהוות קניינו הרוחני.

"המלאך הגואל אותי מכל רע –

                יברך את ה נ-ער-ים …" (בראשית מח, טז).

נ – ער – ים: ער = עין רעה. נ = נון בארמית = דגים – {הנמצאים} ב- ים.

רבנו אור החיים הק': "ברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…

והמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם".

ברכת יעקב אבינו לנכדיו אפרים ומנשה,

 מהווה דגם לברכת אבות לצאצאיהם.

לפני ברכת הבנים, יעקב אבינו ברך את הנכדים אפרים ומנשה בברכה שנקבעה לדורות: "בך יברך ישראל לאמור, ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה…". בברכה הזו, מברכים האבות את בניהם בלילות שבת.

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "ברך אותם כל כך ברכות, עד גדר שאין ברכה למעלה ממנה, עד שהכול אומרים בך ראוי לברך ישראל". על הביטוי בברכה "ויקרא בהם שמי ושם אבותי", אומר רבנו אוה"ח הק' שיהיו בהדרגת שלושה אבות". פירוש, שיהיו בדרגת האבות. את המילה "ויקרא בהם" הוא מסביר מלשון יקר וגדולה. כלומר, האבות יזכו ליקר וגדולה לאור התנהגותם הטובה של הבנים ההולכים בדרכי אבותם. הוא מדגיש שגם הקב"ה מחבב ומייקר את אפרים באומרו "הבן יקיר לי אפרים וגו' (ירמיה לא, יט).

המדרש (ב"ר מח, יז-יט) מדגיש שבזכות העטרה שעיטר יעקב את אפרים, נקראים ראשי בנ"י בתואר "אפרתי": "ודוד בן איש אפרתי" (שמ"א יז יב), "ירבעם בן נבט אפרתי" (מל"א יא, כו) עם ישראל נקראים אפרתי (ויק"ר ב א).

לגבי תוכן הברכה "וידגו לרוב בקרב הארץ" אומר רבנו אוה"ח הק' "שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו בקרב הארץ. פירוש, הגם שהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים. ידוע שבשביל להוליד יש צורך בחום הגוף, והדגים נמצאים בתוך המים הקרים בניגוד לכך, לכן הקב"ה ברכם שידגו לרוב, כך שיוכלו להתרבות. את אפרים ומנשה הוא ברך שיהיו יותר מהדגים, כך שלא תשלוט בהם עין הרע למרות שהם בארץ כדברי רבי יוסי בר חנינא: "מה דגים שבים – מים מכסים עליהם ואין העין שולטת עליהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם" (ב"ב קיח,ע"א-ע"ב).

לגבי השימוש בביטוי "המלאך הגואל אותי מכל רע" אומר רבנו אוה"ח הק': "מלאך הרגיל אלי בצרתי, כעניין שנאמר: "ויאמר אלי מלאך האלוקים בחלום יעקב… אנוכי הא-ל…" (לעיל לא, יא-יג)… והוא כוונתו באומרו המלאך וגו'. פירוש: שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…".

רבנו "אור החיים" הק' שואל מדוע יעקב שואל את יוסף אודות בניו "מי אלה", הרי ידוע שיעקב לימד אותם תורה במצרים? על כך הוא עונה: "כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה. כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר: בני הם, ויהמו מעיו להם, והוא סוד "מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגומר" (בר' מח, ח).

רבנו יעקב אביחצירא אומר שיעקב חשב שבגלל שהם נולדו בגלות, אולי הפרידו בשם אלקים בבחינת אותיות "מי אלה". יוסף ענה לו: "חס ושלום! "בני הם אשר נתן לי "אלקים", ונעשו כי אם בקדושה, וזהו "אשר נתן לי אלקים בזה" – דהיינו, אין בהם חס וחלילה שום פירוד בשם אלקים. אז אמר לו יעקב: קחם נא לי ואברכם" כדברי קודשו.

   אחווה ורעות בין הנכדים –

ברכה לדורות הבאים.

נשאלת השאלה, מדוע יעקב אבינו מקדים את ברכת נכדיו לברכת בניו? כמו כן, מדוע ברכת הנכדים חשובה כ"כ עד שנקבעה לדורות, כדברי הכתוב "בך יברך ישראל"?

הבהמה מגדלת את צאצאיה, ולא מכירה במושג נכדים. בהמה = בה מה = בה מה שיש, היות ואין בה נשמה. האדם לעומת זאת, מכיר ומוקיר את נכדיו ושמח בהם. הסיבה לכך, לאדם יש נשמה אלוקית ששורשיה נטועים בעולם האין סוף האלוקי, לכן ישנה המשכיות וייחודיות הבאה לידי ביטוי בשרשרת הדורות. 

 לברכת יעקב לנכדיו, נודעת חשיבות עצומה,  היות ואפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי שלא שררה ביניהם מחלוקת. שני בניו של אברהם אבינו – יצחק וישמעאל – לא הסתדרו ביניהם ונאלצו להיפרד זה מזה, דבר שיצר מריבה מתמשכת ואינסופית בינינו לערבים צאצאי ישמעאל עד לימינו, וכנראה עד אחרית הימים. אצל שני בניו של יצחק – יעקב ועשו – הייתה מלחמת חורמה מצד עשיו שתכנן להרוג את יעקב וזרעו. המלחמה גלשה גם לצאצאים, דבר שנמשך עד ימינו. הפתרון יהיה באחרית הימים כדברי הנביא חבקוק: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשו – כי ה' דיבר" (חבקוק א, יח).

גם בין האחים בני יעקב שררה מלחמת חורמה דוגמת מכירת יוסף, ולאחר מכן בין מלכות יהודה למלכות אפרים.

לצערנו, פילוגים ומדונים לא חסרים גם בימנו, ועלינו ללמוד מן הניסיון ולפעול ביתר שאת לאחדות המחנה, למרות שהפתרון המושלם והאידאלי יהיה ע"י מלך המשיח ככתוב: "… וקבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל לז כא – כב).

אפרים ומנשה לעומת זאת, מייצגים מערכת יחסים אידיאלית בין שני האחים, אליה אנו אמורים לשאוף בחינוך הדורות הבאים. עובדה זו גם מסבירה מדוע יעקב אבינו משכל את שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים [הצעיר מבין שני האחים], לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי שיכול הידיים, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה יריבות או מחלוקת (בר' מ"ח יג-יד).

ההורים המברכים את בניהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה חשובה, מאשר השכנת שלום בין האחים הצעירים המהווים את הדורות הבאים כדברי דוד מלכנו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג א).

רבנו הרמ"ק מדגיש שיש להיזהר מעין הרע, לכן על האדם לא להבליט את הצלחותיו ונכסיו מפני עין הרע. וכדברי קודשו: "וראוי לאדם שברכתו מצויה, שיעלימנה מבני אדם ויסתיר מעשיו – ויתרבו נכסיו". (עין כל תמר ה, פרק לה). חז"ל מסבירים את הביטוי "נ – ער – ים", כך: ער = עין רעה. נ = נון בארמית = דגים הנמצאים ב- ים. הם יהיו מבורכים כמו הדגים הסמויים מהעין ככתוב: "יצו ה' אתך את הברכה ב- אסמך" – בדבר הסמוי מן העין.

"הפזיזות והכעס – מן השטן".

"ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז…

פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך…

שמעון ולוי… ארור אפם כי עז" (בר' מט' ג-ד).

חכמים אומרים שהברכה הסמוכה לשעת המיתה כמו אצל יעקב אבינו, היא הברכה הראויה והיעילה. הדוגמה לכך היא ברכת אליהו הנביא לאלישע שביקש וקיבל: "ויהי נא פי שניים מרוחך אלי".

ברכות יעקב לבניו מתחלקות לשלש קבוצות מרכזיות: שבטים כמו ראובן, שמעון ולוי אותם הוא לא רק שאינו מברך, אלא אף נוזף בהתנהגותם. את הקבוצה השנייה הוא מברך ברכות נאצלות כמו יהודה, יוסף וגד וכו'. "יהודה אתה יודוך אחיך וכו'". "בן פורת יוסף וכו'", "גד גדוד יגודנו". על הקבוצה השלישית נמנים כאלה המקבלים בעיקר תיאור מצב כמו "נפתלי איילה שלוחה".

ניתן לשאול, מדוע יעקב לא מברך את כל בניו בברכות נאמנות ונאצלות, כך שכולם יהיו מרוצים.

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך בפסוק החותם את הברכות: "איש אשר כברכתו ברך אותם – פירוש {הברכה} הראויה לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנשמות כל אחת יש לה בחינת המעלה. יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות, והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך – ולא הפך המסילות" (בר' מט כח).

הרב יהודה עובדיה ע"ה, נין למקובל הרב יהודה פתיה ע"ה אומר: "הברכה קשורה לזהות הפנימית של האדם – לשמו של האדם. את כוחה של הברכה והשפעתה על האדם מסביר ה"שם משמואל": "והנה ענין הברכה היא המשכם של אורות אלקות ממעלה – ממקום גבוה לנמוך ממנו… והוא חיבור עליונים בתחתונים ממעלה למטה…" (שם משמואל, ויקרא תרע"ח). כלומר, במובנה העמוק של הברכה, היכולת לתרגם עולמות עליונים בעולמות נמוכים. כל תהליך הברכה הוא תהליך הפנמה – יצירת תוכן מהדבר העמוק ביותר בהוי-ה, כדברי קודשו ע"ה.  

רבנו "אור החיים" הק' אומר במבוא לברכות, לאחר הקדמה ארוכה ע"פ הקבלה: "ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח" – ביטוי בו הוא משתמש כדי להסביר וליישב רעיונות מורכבים. בכך ניתן לראות שיעקב אבינו מצליח לחדור כקרן לייזר בתוך ערפילי ההיסטוריה הקרובה {גאולת מצרים}, וגאולה רחוקה {באחרית הימים}, בהצביעו על הגואל האחרון שהוא מלך המשיח שיבוא מזרעו של יהודה, ולא של ראובן הבכור שהתנהג בפזיזות – "פחז כמים אל תותר", ולא של שמעון ולוי ששלטה בהם מידת הכעס. שתי תכונות שאינן הולמות מנהיג.

בעל "קדושת לוי" אומר: מהאדם הכועס, ניטלת נשמתו. המילה "כעס" {עם המילוי} כאעס, בגמטריה "א-ל ק.נ.א", וכן "מקוה" = 151. כך שעל הכועס לטבול במקוה כדי להיטהר, וגם כדי "להתקרר"..

כמו כן, יעקב אבינו, מבליט באזני בניו את התכונה האופיינית לכל שבט, ומצד שני, האמונה המשותפת בא-ל אחד כדברי רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב… ביקש לגלות לבניו את קץ הימין, ונסתלקה ממנו השכינה. אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכו'. אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"… יעקב פתח ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

רבנו "אור החיים" הק' ממשיך ואומר: "ועל כל פנים, מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו "אל תותר" – ונתן יעקב ב' מעלות: אחת ליוסף {נחלת הארץ לאפרים ומנשה בניו של יוסף}, ואחת ליהודה {המלכות}, והשלישית {הכהונה}, תלויה ועומדת עד שנתנה הקב"ה לראוי לה אשר ניסהו בפרשת העגל". שבט לוי מממנו יצאו אהרון הכהן ומשה רבנו.

ראובן הפסיד את המתנות הנ"ל בגלל הפזיזות בה נהג, בכך שבלבל יצועי אביו כדברי רבנו אוה"ח הק': "אתה פחזת לבלבל יצועי, ולא כבשת יצרך, אלא שמיהרת כאיש פוחז, ולא עכבת עצמך לניצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהיה לך יתרון מכל הג' יתרונות – ונעשה פשוט".   

רבנו אוה"ח הק' מציין את דברי הזהר הק' (וישלח קעו' ע"ב) האומר שבעצם, ראובן נולד מטיפה ראשונה, ולא ילד לפניו, וגם לא ננערה קשתו מעולם. וכדברי קודשו של רבנו  : "בכורי" – שלא ילדתי בן קודם לך. "כוחי" – שלא יצא ממני זרע קודם. "ראשית אוני" – שלא ננערה קשתי. הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט". כך שבעצם, ראובן הוא זה שגרם לעצמו לאבד את הבכורה לאור התנהגותו הפזיזה.

הזהר ממשיך ואומר, שיעקב אבינו חשב בליל הכלולות שהוא נמצא עם רחל, לכן הבכור חייב להיות יוסף לאור מחשבת יעקב. לכן, גם מהסיבה הזו, יוסף ראוי לבכורה ולא ראובן, גם אם הוא לא אשם בכך.

המלכות – מזרעו של יהודה.

"לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה…

אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (ויחי מט, י).

רבנו "אור החיים" הק' אומר שלגבי הברכות אותן בירך יעקב אבינו את יהודה, ישומן מתחיל כבר מעכשיו, היות ואחיו מקבלים את הנהגתו, וזאת בניגוד לאחיו שהברכות נועדו לזמנים רחוקים. וכדברי קודשו: "אין השררה מתחילה לעתיד כדרך שאר הברכות האמורות לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים, אלא אתה בעצמך יודוך אחיך". יהודה מכונה "גור" לפני מעשה תמר, ואילו לאחר מעשה תמר, הוא בבחינת "אריה", ממנו יצאו פרץ וזרח שהם "מלכותו מלכות כל עולמים עד כי יבוא שילה". הוא מדגיש שמורכבות המעשה של יהודה ותמר כלתו – יד ההשגחה בדבר.

רבנו יעקב אביחצירא {שיום ההילולה שלו ושל הרמב"ם בכ' בטבת}: מסביר בהרחבה את מעשה יהודה ותמר ע"פ רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה טו): "יש נשמות קדושות עליונות עשוקות ביד הסטרא אחרא שאינה מניחה אותן לצאת מתחת ידה, כי בעודן תחת ידה יש להן רווח גדול – שמגיע להם חיות מרובה, ובצאתן מתחת ידה, תתמעט חיותה, ולכן אינה מניחה אותן להיכנס במקום קדוש, שמא יפלטו מידה ולא ישובו להם… הקב"ה יתברך שמו מביא ע"י אדם גדול {כמו יהודה}, דבר שנראה לסטרא אחרא שהוא עוון גדול ופגם, ומניחים לנשמות להיכנס…" כמו במקרה של יהודה ותמר כלתו מהם יצאה מלכות יהודה ומלך המשיח.

לכן אומר רבנו יעקב אביחצירא: "וזה אות מובהק דמעשה תמר בקדושה נעשה, דאי לא תימא הכי, היכי שייך שיצאו צדיקים, חסידים ומלכים קדושים ממעשה זה. אלא וודאי בקדושה היה הדבר". (פיתוחי חותם ויחי מט, ח-יא)

  • "עד כי יבוא שילה".

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה…" (קהלת א, ט).

משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון.

הפרשנים דנים במשמעות השם "שילה" המסמל את מלך המשיח.

רש"י: "מלך המשיח שהמלוכה שלו… ומדרש אגדה: "שילה = שי לו. שנאמר, "יובילו שי למורא" (תהלים עז, יב).

רבנו בחיי: שילה – מלשון שליית אשה. המשיח יוולד בלידה טבעית משליית אשה, בניגוד למסורת הנוצרית.

רבנו "אור החיים" הק' אומר: "מלכותו מלכות כל עולמים, כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבוא שילה, שאליו אנו מקווים יום יום, ציפינו לישועה". {הכוונה למלך המשיח אליו מייחלים אנו}.

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…" (קהלת א, ט). משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון. לגבי השאלה המתבקשת, הרי משה רבנו משבט לוי, ואילו המשיח אמור להיות משבט יהודה? על כך עונה רבנו "אור החיים" הק': "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה ע"ה, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל, כי כל הס' ריבוא היו ענפים ע"ה, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור – שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

הרב רפאל הירש: שילה – מלשון שוליים. כלומר, גם כאשר עם ישראל נמצא לעיתים בשוליים, הוא עוד יקום וינצח את אויביו ע"פ הכתוב: "ולו יקהת עמים" – יקום וירש אויב.

                    ב."אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (ויחי מט, י).

עירה, אתונו" – המשיח והחמור.

בברכתו ליהודה, יעקב אבינו מציין את האתון נקבת החמור ובנה העיר, ובכך הוא רומז למלך המשיח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי הנביא זכריה המנבא את ימות המשיח, וכך הוא אומר: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע – עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט).

רבנו "אור החיים" הק' אומר שהביטוי "אוסרי לגפן עירה" בברכה ליהודה, רומז לגאולת ישראל ממצרים בבחינת הכתוב: "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ, ט), ואילו הביטוי "ולשורקה בני אתונו", רומז לגאולתנו בבחינת הכתוב: "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח). הפעל "אשרקה" בזמן עתיד, רומז לקיבוץ {"אקבצם"} עמ"י בגאולה העתידה.

ג."כיבס ביין לבושו – ובדם ענבים סותה".

הגאולה מתוך רחמים – בזכות עסק התורה, או חלילא מתוך צרות.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שהיין רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השי' רבה ב). ואילו  הביטוי "ודם ענבים סותה", רומז לגאולה מתוך יסורים בבחינת "עני ורוכב על חמור". הביטוי "סותה" הוא בגד תחתון שאינו מהודר ביופיו, ולכן הוא מסמל גאולה מתוך צרות. הביטוי "לבושו" לעומת זאת, מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים בבחינת הכתוב בדניאל: "וארו עם ענני שמיא, כבר אינש אתא" (דניאל ז, יג). רבנו סעדיה גאון אומר שבזמן הגאולה, העננים ינמיכו טוס, ועליהם יעלו יהודי הגולה לארץ ישראל. בפשט הכתוב, ניתן להתייחס לעליית מיליוני יהודים לא"י ברכבת אווירית לה אנו עדים.

רבנו "אור החיים" הק' מדגיש בנושא גאולתנו: "גלות רביעית בה יתגלה הגואל… צריך שתהיה ביד ישראל מצוות עסק התורה. וזולת זה יתעכב" (בראשית מג, יא). אכן, לאור דברי קדשו, צריכים להתחזק בעסק התורה.

"אראנו נפלאות"

 קבורת הרמב"ם בטבריה – על פי נס.

הנשר הגדול רבנו משה בן מימון – הרמב"ם, קבור במרכז טבריה עריסת התורה שבעל פה, לצדם של רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך – המהווים את הדור הראשון של התנאים, ואבות התורה שבעל פה. למעשה, הם מהווים את אבות ההלכה כפי שהתפתחה ע"י תלמידם הגדול רבי עקיבא וחמשת תלמידיו: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע המוזכרים מאות פעמים בגמרא.

רבי יהודה הנשיא הלך לאורם, ובמיוחד לאורו של רבי מאיר, וערך את המשנה המהוה את ספר היסוד של ההלכה.

רבנו הרמב"ם, הלך בדרכו של רבי יהודה הנשיא וחיבר את חיבורו המונומנטלי "משנה תורה – היד החזקה", בו קיבץ וכינס פסקי הלכה מכל מקצועות היהדות. את הספר הוא ערך בצורה אנציקלופדית לפי נושאים, כך שניתן למצוא בו בקלות כל הלכה.

בעצם, הרמב"ם שכלל את פסקי הרי"ף – הרב רבי יצחק פסי מהעיר פס שבמרוקו, הבנויים ע"פ רצף הגמרא.   

הרמב"ם מעיד על עצמו שלקח לו עשר שנים מאומצות לכתוב את החיבור, וכדברי קדשו: "טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקיבוץ חיבור זה" (איגרת הרמב"ם לרבי יהונתן הכהן מלוניל). את החיבור החל בגיל 36.

נכדו של הרמב"ם רבנו דוד הנגיד כותב בספר "סדר הדורות" שבלילה בו השלים הרמב"ם את הספר, הוא חלם את אביו רבנו מימון הדיין הספרדי המגיע אליו כשהוא מלווה באדם אחר. אביו אמר לו: "הנה לך, זה משה רבנו ונבהל, שאמר לו: באתי לראות מה שעשית. וכשראה אמר: "יישר כוחך".

רבנו הרמב"ם ציווה לפני מותו, שיעלו את עצמותיו בתוך ארון לארץ ישראל, אולם לא ציין באיזו עיר יקברו אותו. לדברי זאב ווילנאי בספרו "מצבות הקודש בארץ ישראל", החליטו ראשי הקהילות לאפשר לגמל ללכת עם הארון, ובמקום בו יחנה, שם יקברו אותו. ההחלטה הנ"ל נבעה מכך שכל ראש קהילה בארץ ישראל, רצה שהרמב"ם יקבר בעירו, ולא חסרות ערים קדושות בארץ ישראל.

הגמל נחת בטבריה, במתחם קברי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו – אבות ההלכה כפי שהיא מופיעה במשנה, דבר המהווה אות וסימן מן השמים שתורת ההלכה של הרמב"ם – זכה וטהורה, המהווה המשך ישיר של תורתם.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ אמי מורתי שביום שלישי הקרוב יב' טבת – ימלאו שנתיים לעלייתה לגנזי מרומים. אבי מורי רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי אברהם בר אסתר ע"ה. רבי מסעוד אסולין ע"ה. חניני בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה.. רבי יששכר בן נזי ע"ה.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' – פרשת בא. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' –  פרשת בא.   מאת: הרב משה אסולין שמיר.Asilah

 

גאולת עם ישראל ממצרים –

תדריך לגאולה עצמית  וכללית – גם לדורנו.

 

             א. "ויאמר ה' אל משה: בֹּא אל פרעה…" (שמות בא י, א).

בֹא – הקב"ה בָּא עם כל אחד מאתנו לכל מקום,

לכן, הסירו דאגה מלבכם – הכל בידו יתברך.

הזוהר הק' כותב: "אמר רבי שמעון: כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר "בא אל פרעה  – היה צריך לומר – לך  אל פרעה, מה הוא "בא"? הוא עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו היות וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות/הספירות התחתונות. הקב"ה אמר לו: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כט'). כלומר, בא איתי ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואחר כך עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות (בא עמ' לד').

 משה רבנו היה צריך לנצח את השר הרוחני של אותה מכה, בטרם הביא אותה על מצרים. בשבע המכות הראשונות שהיו נגד שבע הספירות העליונות, היה לו קל. החל מהמכה השמינית, היה לו יותר קשה, לכן פחד. דוגמא לכך, רואים אנו אצל יעקב אבינו כאשר לפני המפגש עם עשיו שבא להילחם אתו, הוא נאבק עם שרו של עשיו עד שניצח אותו, ושיחרר אותו לפנות בוקר, רק אחרי שבירך אותו. 

לעיתים, התורה משתמשת גם בביטוי לך: "ועתה לך – ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" (שמות ד, יב).

ניתן לומר שאצל הקב"ה, שני הביטויים "בא" ו"לך" זהים, היות והקב"ה נמצא בכל מקום באותה עת. לכן, כשאומר למשה "לך, ואני אהיה עם פיך", הוא כבר מחכה לו במקום השליחות, ואומר לו "בא" איתי.

ידוע שהקב"ה נקרא "מקום" כדברי רב הונא בשם רב אמי: למה מכנים הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם.

אמר רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה מקום עולמו, ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח, ט).                                                                                                                                                                                                                                        

מלכות ה' בעולם הטבע כמו בשבע המכות הראשונות,

וגם בבני אדם, כמוכח מג' המכות האחרונות: ארבה, חושך, מכת בכורות –

דרכן החשיך הקב"ה בשלבים את עולמם של המצרים.

ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה מפרשיות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה המשותפת של המילים:  שם – ספר = 340. השם ומהותו – רמוזים בספר התורה.

שמה של פרשתנו – "בא" ( ב + א = ג), רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. מכת בכורות, שהן מכוונות כנגד שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה . לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות כאשר המכנה המשותף שלהן הוא: החשכת עולמם של המצרים בניגוד לעם ישראל עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" (שמות, י' כג'). במכת הארבה – קיים חושך חלקי ע"י נחילי הארבה המסתירים במעט את קרני השמש. במכת החושך – השמש מוסתרת לגמרי, ואילו במכת הבכורות ששימשו ככמרים לעבודה זרה, החושך יהיה עוד יותר קשה, היות וכל הבכורים הנ"ל, עתידים "להיפגש" בגהינום, שם שולטים חושך וצלמוות כדברי רבנו אוה"ח הק': גם ליש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מגיהינום" בהם לא יכלו לוזוז. (שמות י כב).              

 רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "שחושך זה, היה מהגיהנום… וגם כל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור במושבותם של המצרים". כל זה שימש הכנה טובה לבני ישראל כדי ”לצלם"  בבתי המצרים בזמן מכת החושך,  ובכך לקיים את מצוות ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב". (שמות, יא' ב') אכן,  בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. במעשה הנ"ל, הצליחו לתקן במשהו את העוול והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.

המצרים, כמו העמים הפגניים האחרים, עבדו לשמש, ולכן רצה הקב"ה להעביר להם סדנא חינוכית אמונית  שהשמש משמשת כשמשו של הקב"ה להאיר את העולם ולחיותו בלבד, ולא לשעבוד אחרים.

גם במכת בכורות, הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, ואילו אבותיהם למדו פרק חשוב בשלטון הקב"ה בעולם. מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה במכות הקודמות, אלא גם בבני אדם, היות ורק הקב"ה יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור, וכדברי רבנו "אוה"ח הק': "בין טיפה ראשונה של אדם שיקרא בכור הגם שהוא ב' וג' (דוגמת יעקב שהיה הבכור מטיפה ראשונה מול עשיו), זולת הוא היוצר, הוא הבורא ברוך הוא מכיר הטיפות שצר – מי ומי הבכור" (שמות, יא' ד').

ב. "ויהי בחצי הלילה – וה' היכה כל בכור

הקב"ה נלחם באויבינו – גם אם הם רבים ועצומים.

רבנו "אור החיים" הק' מדגיש שבכוונה הקב"ה בכבודו ובעצמו "יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזאת לחיבת… הבנים…, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו". "אני ולא מלאך" – כפי שנגיד בהגדה של פסח.

"ומת כל בכור":  לא נאמר פה והרגתי כל בכור, אלא "ומת כל בכור" … להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעולת הרע יצוו למשרתיו עושי דברו". רעתם גרמה להם לעונש בבחינת "תייסרך רעתך…" (ירמיה ג יט).

 הפעולה נעשית בבחינת  "סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה …ע"י שהקב"ה עובר בתוך מצרים, בזה ימות בעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים העושים אותם גל של עצמות, כדוגמת רבי שמעון בר יוחאי שנתן עיניו ביהודה בן גרים שהלשין עליו בעבר לרומאים, נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות"  (שבת לד' עא'). כלומר, הקב"ה שואב מן הבכורים / הרשעים ששימשו ככומרי דת, את כל החיוניות של הקדושה שהייתה בהם, ובכך הפך אותם לפגרים מתים. את הקדושה העביר לבכורות בני ישראל, (רבנו אוה"ח הק' ע"פ רמ'ק אור יקר פרשת בא)

ג. "החודש הזה לכם ראש חודשים…" (שמות יב' א'- כא).

                                      דגם למבנה מצוות התורה.

בפרשת "בא" הצטוו בני ישראל 20 מצוות : 9 – עשה. 11- לא תעשה.

חלוקת המצוות היא:

  1. 1. קידוש החודש – על הציבור.
  2. 2. קורבן פסח – על היחיד בתוך הציבור.
  3. על האב לבנו – "והגדת לבנך" שזו מצוות חינוך.
  4. 4. על היחיד לעצמו – מצות תפילין המקיפה את האדם בחומר – תפילין של יד. ברוח –  תפילין  של ראש.

    כלומר, מטרת יציאת מצרים היא להקיף אותנו בתורה ומצוות.

ד. ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" ( שמות יב' מא')

"ליל שימרים הוא לה' = (אברהם) / להוציאם מארץ מצרים = (יציאת מצרים) /

הוא הלילה = (חזקיה) / הזה לה' = (מרדכי) / שימורים לכל בני ישראל לדרתם" (גאולה בעתיד).

ד. ליל ט"ו בניסן – לילה המסוגל לישועות.

פרשת יציאת מצרים מתארת את לידתו של עם ישראל, ונקראת בבתי הכנסת מזה 3327 {תשע"ו} שנים. מן הראוי לערוך "מסיבת שחרור" שנתית מהכלא המצרי בפרשת "בא",  דוגמת י"ט  בכסלו אצל חב"ד.

 רבנו "אור החיים" הק' אומר שהפסוק הנ"ל "ליל שימורים הוא לה'…", רומז לחמישה ניסים שנעשו לאבותינו, ויעשו לנו בליל  טו' בניסן בגאולה הקרובה.

  א. "ויחלק עליהם לילה" – בימי אברהם שהיכה את ארבעת המלכים, המסמלים את ארבע המעצמות בגוג ומגוג.

  ב. "ויהי בחצי הלילה" – ביציאת מצרים במכת בכורות.

  ג. "ויהי בלילה ההוא" – בימי חזקיהו מלך יהודה בו היכה המלאך גבריאל את חילות סנחריב.

 ד. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – בימי מרדכי ואסתר. 

 ה. "שימורים לכל בני ישראל לדרתם" – בגאולה העתידה.

רבנו "אור החיים" הק' אומר ע"פ תורת חכמי הח"ן: בלילה הזה ניתן להעתיר לקב"ה, והתפילה לא תשוב ריקם. סיפר לי מגיד שיעור בבית מדרשנו "אור החיים הק' בנתניה בו זכיתי לשמש כרב הקהילה, שבחצות ליל הפסח התפלל לבן זכר, ובאותה שנה נפקד, דבר שחזר על עצמו גם בשנה השנייה. "טעמו = תנסו – וראו ה' כי טוב".

ה.  "משכו וקחו לכם צאן למשפחותכם" (שמות יב, כא').

 תדריך לגאולה עצמית.

בתהליך קרבן פסח, עם ישראל התבקש לקחת שה תמים בן שנה וללא מום בעשירי לניסן. לשמור אותו במשמרת במשך ארבעה ימים עד ליום י"ד בניסן, ורק בליל טו' בניסן הצטוו לצלות אותו על האש.  

הפרשן החזקוני  אומר שהקב"ה מעביר תרגיל פסיכולוגי אמוני לעם ישראל. רוצים גאולה? קודם כל "משכו ידיכם מן העבודה זרה" כמובא במדרש, היות ועם ישראל היה נגוע באליל המצרי שהיה הטלה, ולכן עמ"י התבקש לעבור את כל התהליך הזה בו המצרים רואים את האלילים שלהם נגררים, נשחטים ונצלים כאשר ריח המנגל מגיע אליהם, ואילו בני ישראל, יושבים להם כשהם שלווים ושמחים. בכך הקב"ה ביקש להוציא מעם ישראל את ספיחי האמונה באלילים, היות וגאולת הגוף ממצרים יכולה להיות רק אחרי גאולת הנפש.

הקב"ה אמר להם ואומר לנו: גאולת הנפש תלויה בעם ישראל, ואילו גאולת הגוף תלויה בקדוש ברוך הוא.

זהו המסר גם לגאולתנו: ברגע שנשוב לאבינו שבשמים – הקב"ה יעשה את שלו ויגאל אותנו.

"החודש הזה לכם" – מצוות קידוש החודש.

קדושת הזמן אצל עם ישראל.

זו המצווה הראשונה בתורה המצביעה על ממד הזמן הכול כך חשוב אצל עם ישראל , דבר הבא לידי ביטוי   בקידוש החודש, וכפועל יוצא, קביעת חגי ישראל.

כמו כן, זמני תפילות, קריאת שמע, ברית מילה ביום השמיני, שמיטה, ועוד מצוות על פי זמנים מדויקים.

המצווה הזו של קידוש החודש מופיעה בפסוק ה- 1820 בתורה מאז בראשית.

השם המפורש הוי-ה מופיע בתורה 1820 פעם. הוי-ה = 26 * 70  (מספר שמותיו של ה') = 1820.

כל זה בבחינת "סוד ה' ליראיו " (תהילים כה' יד'). ( 70= סוד) * (הוי-ה= 26 ) = 1820.

כלומר, כדי להגיע למצווה הראשונה של קידוש החודש, היה עלינו לעבור הכנה מדוקדקת בהבנת התורה.

 

"אראנו נפלאות"

  לאדמו"ר "בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.

יום ההילולה שלו, בימים הללו – ד' שבט.

מסירות הנפש של "בבא סאלי" בקיום מצוות ברכת הלבנה.

רבנו ה"בבא סאלי" היה מאוד נזהר לקיים את מצוות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש לקבלת פני השכינה ע"י מצוות ברכת הלבנה.

  • כאשר שהה בפריז שבצרפת, הגיע הלילה האחרון למצוות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח. לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים את ידיו למרום ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.

לאור פליאתם של האנשים אודות הנס הגלוי שעשה, הסביר להם ה"בבא סאלי" שהקב"ה זיכה אותו לקיים את המצווה, בגלל שהוא מסר את עצמו על קיום המצווה הנ"ל לפני שנים רבות, וסיפר להם באיזו מסירות זכה לקיים את המצווה הזאת בליאון שבצרפת כפי שיסופר להלן. ידועים דברי חז"ל שעל כל מצווה שאדם מוסר את עצמו, הקב"ה יזכה אותו שלא יחמיץ אותה הלאה כמו בסיפור אודות רבן שמעון בן גמליאל שהיה מוכן להיהרג כדי לקיים את מצוות ברית המילה לבנו רבי יהודה הנשיא למרות איסור הרומאים למול. בגלל זה זכה שבנו יערוך את המשנה ויכונה רבנו הקודש. כנ"ל אברהם אבינו, שלמרות זקנותו, הוא קיים ציווי ה' למול. לכן, רוב רובו של עם ישראל דבק בקיום מצוות ברית המילה.

  • בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב ביקש ממארחיו לעקוב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".

בעצם, זו היא כל תורת עשיית הנסים של בבא סאלי. העולם נועד לשרת את האדם ככתוב בפרקי אבות: "רבי אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו – כדאי לו…". כלומר, העושה את רצון ה' – העולם כולו נברא עבורו ובשבילו ולכן אם צריך, יעשו לו נסים לעבודת ה'. התכונות אותן מונה רבי מאיר בהמשך המשנה אכן מתאימות לרבנו "בבא סאלי": אוהב ומשמח את המקום, אוהב ומשמח את הבריות, ענוה ויראה, נהנים ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה, מגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, צנוע, ארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים… (אבות ו, א).

  • בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג בי"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצווה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו: "גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך". השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.

מהו סוד ברכת הלבנה?

מצוות קידוש החודש על פי הלבנה היא המצווה הראשונה שנאמרה לעם ישראל במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".

יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו: "ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהילים ח, ד), ובאותו פרק, קיים גם הפסוק: "ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ". (קב הישר פרק ב' עמ' ט"ו).

התורה פתחה במצוות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כנ"ל בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך". (ירושלמי ברכות יד, ד).

מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).

אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קייט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים. מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". כלומר, טעה באותיות "ר י ב". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו.

רבנו הבן איש חי מסביר בספרו "בן יהוידע" מדוע טעה רבי אלעזר בן ערך דווקא באותיות רי"ב: "לכן תלמיד חכם שעוסק בתורה נקרא רבי,  ששולט על קליפת רי"ב. סנח-ריב מלך אשור שלח בידי רבשקה לומר לבני ישראל: "אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו…" (ישעיה לו, טו). הבן איש חי מסביר בהמשך שרבשקה התכוון לומר להם ליהנות מן החיים ולא לשמוע לחזקיהו המלך שציווה אותם לאכול מלחמתה של תורה, ולשתות יינה של תורה. כלומר, רצה להשליט עליהם קליפה של "רי"ב" במקום "רב"י", ולכן נקרא "סנח-ריב".

כמו כן, ניתן להסביר את טעותו של רבי אלעזר בן ערך כטעות פרוידינית, היות והרי בתשובה לרבו רבן יוחנן בן זכאי ששאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם"? הוא ענה: "לב טוב". כלומר, על האדם להיות מודרך ע"י לבו כלפי הזולת, בכך שינהג בו מתוך רחמים { = רחם אם – הנוהגת ברחמים כלפי תינוקה, היות והוא יצא מרחמה}.

המידה הזו של "לב טוב", מתאימה מבחינה רעיונית ל"טעותו" כביכול: "החרש היה לבם?" – הייתכן שלבם שהיה "לב טוב", הפך להיות אטום ומתנכר לזולת מתוך חרשות, כאילו אינם שומעים ואינם מרגישים בצער חברם. כנראה, בדבריו הוא רומז למקרה שלו, כאשר חבריו החכמים לא באו אתו לאמאוס, דבר שגרם לו לשכוח את תלמודו. והרי ידוע: "חברותא או מיתותא". רבי אלעזר בן ערך תואר ע"י רבו "כמעיין המתגבר", ולכן הוא חשב שחבריו יבואו אתו כדי להמשיך ללמוד ממנו חידושי תורה. חבריו לעומת זאת, העדיפו את יבנה שהייתה עיר של חכמים כבקשת ריב"ז מאספסיאנוס לפני החורבן: "יבנה וחכמיה".

"לב טוב", {שווה בגימטריה} מט' = 49 ימי ספירת העומר, בהם אמורים אנו לתקן את המידות לפני מתן תורה.

מסר חשוב: את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים, ועם חברותא. אז, זוכים להתגדל בתורת אלוקים חיים.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבי החכם השלם רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה. מו"ר חמי רבי יששכר בן נזי ע"ה. נורה בת פלורה. לרפואת אריה בן אביבה.  מזל טוב וברכות נאצלות לנכד המתוק יונתן בן קרן ליום הולדתו – ג שבט.

ספר שמות – פרשת "יתרו". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

ספר שמות – פרשת "יתרו".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"אנוכי ה' אלוקיך…

             לא יהיה לך אלוקים אחרים…" (שמות כ, ב- ג).

שתי הדברות הנ"ל שנאמרו ע"י הגבורה –

מהווים שני קרני לייזר רוחניים – החקוקים בתודעה היהודית.

"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים… לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" (שמות כ, ב – ג).

שתי הדברות הנ"ל של "אנוכי" ו"לא יהיה לך", נאמרו מפי הגבורה כדברי רב המנונא: "מאי קרא 'תורה צוה לנו משה מורשה'? תורה = שית מאה וחד סרי = {611} הוי. "אנכי" ו"לא יהיה לך", מפי הבורא שמענום". יחד, תרי"ג = 613 מצוות (מכות כד ע"א). התורה ניתנה ע"ג שני לוחות כדברי רבי חנינה בן גמליאל. "ע"פ שני עדים יקום דבר".

רבנו "אור החיים" הק': מסביר את המיוחד בשתי הדברות הראשונות הפותחות את עשרת הדברות, והמהוות את התמצית של כלל תרי"ג מצוות התורה, ולהלן דברי קודשו: "ב' הדברות "אנוכי ולא יהיה לך", הם ב' שורשים לב' כללות המצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אנוכי – הוא עיקר ושורש כל מצוות עשה. לא יהיה לך – הוא עיקר ושורש כל מצוות לא תעשה. לזה נטע ה' בהם מפי אל עליון שורשי ב' עיקרי המצוות, שבזה לא תימוט תורה מזרענו לעולם ועד". לכן, שתי המצוות הנ"ל נאמרו מפי הגבורה, וחדרו כקרן לייזר לדי. אן. אי. היהודי.

הרמב"ם אומר באיגרת תימן ששתי הדברות הראשונות משפיעות על כל יהודי, ולכן יהודים מסרו את נפשם על אמונתם בה'. וגם אדם שאינו מקיים כל כך תורה ומצוות, הוא ימשיך להאמין. בודדים ממירים את דתם.

"כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט, פו). בפשט הכתוב, יש לקיים את המצוות מתוך אמונה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשתי הדברות הנ"ל המשלימות אחת את השניה": "אנוכי ה'…" – יכולה להתקיים הלכה למעשה, רק אם נשמור גם על הדיבר השני: "לא יהיה חל אלוקים אחרים" – שלא נעשה לנו אלוקים אחרים, ואפילו לא במקביל, אלא נאמין רק בה'.

 הנביא חבקוק אומר: "וצדיק – באמונתו יחיה". הצדיק נמדד ע"פ מידת אמונתו בה'.

הרמב"ם גם קבע שאם אדם כופר במצוה אחת, כאילו כופר בעיקר. הסיבה לכך, זה דומה למפתח עם 613 זיזים. במידה ונחסיר זיז אחד, המנעול לא יפתח, כך תורתנו הקדושה המורכבת מתרי"ג מצוות. כאשר אדם מחליט לכפור ולהוציא מצוה אחת מכלל תרי"ג מצוות, הוא הופך את התורה למערכת חוקים אנושיים המשתנים בהתאם לנסיבות, כפי שאנו מתבשרים חדשים לבקרים בחקיקה.

הפס' הנ"ל מחבקוק "וצדיק באמונתו יחיה", רומז לגאולה הבאה: רק המאמין בה', "יחיה" {בזמן עתיד}, וינצל ממלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא.

הזוהר הק' אומר שבדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך", כלולים רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה. (זוהר ח"ב יתרו צא ע"א). הזוהר גם אומר שבמעמד הר סיני, ירשו בני ישראל ירושת עולמים את עשר הדברות שבהן תלויות כל המצוות וכל הזכויות המיוחדות, המהוות את החלק הטוב של עם ישראל. (זוהר יתרו, פב ע"א).

רבנו הרמב"ם: אומר שעוברים על "לא תחמוד" רק כאשר נעשה מעשה בעקבות החמדה, היות ואין לוקים על לאו שאין בו מעשה.

רבנו אברהם אבן עזרא מאריך בנושא מפאת חשיבותו: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו… ועתה, אתן לך משל: דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה – לא יחמוד אותה בליבו… כי ידע כי לא יתכן". רבנו אבן עזרא ממשיך ואומר: כשם שאותו כפרי לא יתאווה שיהיה לו כנפיים, כשם שאין אדם מתווה להיות עם אמו אע"פ שהיא יפה, היות והורגל מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. כנ"ל לא יחמוד דבר שאינו שייך לו. בדבריו, רבנו רומז לחינוך שיש להקנות לנערים בנושא "לא תחמוד", וכדברי קודשו: "ואמרו חכמים: בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא. ובעבור זה, המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי – על כן, הוא ישמח בחלקו, ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו… היות ולא יוכל לקחתו בתחבולות… אלא יבטח בבוראו…". רבנו "אבי עזר" על ה"אבן עזרא" מוסיף: "רוב העבירות באות מחמוד ממון או זנות".  

מוסר השכל: דברי רבנו אברהם אבן עזרא הם דברי טעם – היכולים להוות הדרכה חינוכית לכל אחד מאתנו.

הרמב"ן אומר: פרשת משפטים על ג"ן {53} מצוותיה, מהווה הרחבה לציווי "לא תחמוד".

רבנו בחיי מדבר על הקשר בין הדיבר הראשון "אנוכי ה'" לדיבר האחרון "לא תחמוד" החותם את עשרת הדברות, ועל המיוחדות של "לא תחמוד". וכך אומר רבנו בחיי: כאשר האדם מפנים את הדיבר הראשון – אנוכי ה' אלוקיך" בבחינת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", מובטח לו שלא יכשל בחמדת הלבבות, דבר הקשה לשליטה, היות וזה נתון למידת הרגש והמחשבה, לכן התורה פירטה ב"לא תחמוד", בניגוד ל"לא תרצח".

מתן תורה – הקב"ה נתן את התורה במתנה.

קבלת התורה –  תלויה בנכונות כל אחד ואחד  לקבלה.

שבת פרשת "יתרו" נקראת בפי חכמים "שבת מתן תורה". על השאלה מדוע לא קראו לה חכמים בשם היותר הגיוני כפי שאכן קרה בפועל, "שבת קבלת התורה"? על כך ניתן לומר: הקב"ה זיכה אותנו ונתן לנו חמדה גנוזה שהיא התורה הקדושה, וכולנו אמרנו כאיש אחד ובלב אחד: "נעשה ונשמע".

 לגבי קבלתה וקיום מצוותיה, זה תלוי ברצון כל אחד ואחד מאתנו. חופש בחירה במיטבו.

רבנו "אור החים" הק' אומר שכל הדברות נאמרו בהבזק אחד כדברי הגמרא "אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום (מכות כד, ע"א). מעוצמת גבורות ה', יכלו לתפוס רק את שתי הדברות הראשונות, ואז פרחה נשמתם, בבחינת "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו). שאר הדברות נחצבו באש, ונעמדו כשהן מסודרות בהר, עד שהקב"ה החיה את עם ישראל בטל חיים כדברי הגמרא (שבת פח ע"ב).

 רבנו אוה"ח הק' אומר ע"פ חז"ל: "ואולי כי לזה רמז הכתוב באומרו "משה ידבר, והאלוקים יעננו בקול" (יתרו יט, יט). ותמצא שאמרו ז"ל שכל דיבור ודיבור היה עומד על כל אחד מישראל, ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן, ומחבקו ומנשקו ועולה ומתעטר על ראשו" (שיר השירים רבה א, ב).

הגמרא במסכת (שבת פח) אומרת שבשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", ירדו 60 ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". בשעה שחטאו בעגל, ירדו 120 ריבוא מלאכים והורידו את "נעשה ונשמע". פה היו צריכים מלאך לכל דיבור, היות והם עשו הפרדה בין שניהם, וידוע שמלאך לא יכול לעשות שתי פעולות, לא כן בפעם הראשונה. ריש לקיש אומר: לעתיד לבוא, ה' יחזיר לנו את הכתרים שנאמר: "ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם.

"נעשה ונשמע" – את המצוות יש לקיים ולעשות גם כשלא מבינים. אח"כ, יש "לשמוע" = ללמוד את טעמן.

  • "וישמע יתרו".

 חשיבות ההקשבה, והפקת לקחים ממה שאנו שומעים.

ביום שבת קודש ו' בסיון, 50 יום לאחר יציאת מצרים (בשנת 1312 לפני הספירה), ולפני 3330 שנים (תשע"ח), זכה עם ישראל לדורותיו לרבות נשמותינו הקדושות בחמדה גנוזה, הלא היא תורתנו הקדושה "שדבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות, כאשר יסד האדון בחוכמה רבה בשבעים  פנים, ארבע אופנים, ל"ב נתיבות". (רבנו אוה"ח הק' שמות לא' יג').

רבנו "אור החיים" הק' מסביר מדוע פרשה כל כך חשובה כמו פרשת מתן תורה נקראת על שמו של גוי – יתרו:

"בזה הצדיק יתרו, כי כל המופתים לא היו אלא – למעלת ולחיבת ישראל להוציאם, ובשבילם עשה כל אשר עשה". כלומר, גם בגויים ישנם אנשים חכמים כמו יתרו שהיה כהן וראש למדין, בכל זאת הקב"ה בחר בעם ישראל לאחר שהסכים לקבל את תורתו, דבר שמייחד אותנו בהשוואה לגוים.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו", ומיד הפנים את הדברים והחליט להגיע "אל משה אל המדבר, אשר הוא חונה שם הר האלוקים", ולהתחבר לעם ה'.

כל אחד מאתנו שומע עצות טובות, מוסר השכל, רעיונות נשגבים וכו'. השאלה הנשאלת: מה עושה איתם הלאה?

הזוהר הק' אומר "שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע, ונכפף בפני הקב"ה והתקרב ליראתו". יתרו מלמד אותנו מסר חשוב: כולנו שומעים דברים חשובים. השאלה הגדולה מה אנחנו עושים איתם.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל" – נסי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק… (רש"י), והחליט לעשות מעשה ולהצטרף לעם ישראל ולקבל עליו את מלכות ה': "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים".

הגמרא בזבחים אומרת: "מה שמועה שמע ובא ונתגייר? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק. רבי אלעזר המודעי: מתן תורה. רבי אליעזר קריעת ים סוף שמע ובא".

יתרו בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את שלושת הנושאים המרכזיים המייחדים את עם ישראל.

הנושא הראשון – מלחמת עמלק המסמלת את האנטישמיות עד ימינו היות ועמלק יצא להילחם עם ישראל ללא כל סיבה הגיונית כפי שקורה בימינו.

הדבר השני – קריעת ים סוף, דבר המסמל את עם ישראל החי על נסים גלויים וסמויים לאורך הדורות.

הנושא השלישי – מתן תורה המהווה את ההוכחה הנצחית לנצחיות התורה שנמסרה לנו במעמד אדיר וברוב עם. 

רבי אלעזר אומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו שימש כשליחו של יתרו להודיע למשה רבנו על הגעתו אליו. הקב"ה גם אמר למשה שיתרו בא לשם שמים כדי להתגייר, ולכן עליך לקרבו. כיוון שיצא משה לקראתו, יצאו בעקבותיו אהרון ושבעים הזקנים, ויש אומרים אף ארון הברית. (שמות רבה כ"ז, ב).

רבנו "אור החיים" הק' מנתח את מהלך קבלת החלטת יתרו להצטרף לעם ישראל "זה יגיד שבח האיש שהשתדל לדעת כל פרטי המעשים, וזה יגיד כי אהב את יעקב". (רבנו אוה"ח הק' יתרו יח א).  תטה אוזן – ותפיק לקחים.

ב. "ברוך ה' – אשר הציל אתכם".

 "ברוך ה'". בביטוי הנ"ל מבית מדרשו של יתרו, מרבים להשתמש יהודים יראי ה', וגם אלה שעדיין במעלה הר ה'. גם הישמעאלים לא פוסחים עליו – "נחמדו ללה" לכל שאלה. זהו ביטוי המהווה תשובה לשאלה הפותחת כל שיחה" "מה שלומך?" "ברוך ה'. ישנם בעלי אמונה העונים: "טוב מאוד". וישנם חסרי אמונה העונים: "יהיה טוב". אומר המדרש: לוא בני ישראל היו פותחים את שירת הים בביטוי: "שירו לה" בהווה כמו שירת הנשים, ולא "אז ישיר" בלשון עתיד שזה ביטוי של מיעוט אמונה, היינו נגאלים לצמיתות.

ברובד הסמוי, זהו ביטוי עמוק המשקף את האמונה בקב"ה, ושהכול מאתו יתברך.  לאחר פגישת יתרו עם משה רבנו במדבר סיני והקרבת עולות לה' כאות של תודה, הוא חוזר למדין כדי לגייר את בני ביתו כדברי רש"י לפסוק': "… וילך לו אל ארצו" – לגייר בני משפחתו" (יתרו יח, כז).  שוב רואים הפקת לקחים מצד יתרו, תכונה אותה שווה לנו לאמץ. מהפסוק הנ"ל למדו חכמים שיש לברך על הנסים שנעשו לישראל: "הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר: "ברוך שעשה נסים לאבותינו". אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם". (כרכות נד, ע"א).

ג. יתרו = אחד = 13 = אחדות ה' בעולם.

 כדרכנו, בבואנו למצוא את המשמעות המרכזית של הפרשה דרך שמה כפי שעשינו ברבות מפרשות השבוע. ליתרו היו שבעה שמות: רעואל, יתר, יתרו, חובב וכו'. יתר – על כך שיתר פרשה אחת בתורה. יתרו – לאחר שנתגייר וקיבל על עצמו עול מצוות, הוסיפו לו האות ו', אחת מארבעת אותיות הוי-ה. חובב – על כך שחיבב את התורה. כל זה משקף את משמעות מתן תורה לעם ישראל.

 נעיין בגימטריא הקטנה של שם פרשתנו "יתרו" השווה 13. {י=1 + ת=4 + ר=2 + ו=6 = 13}  שהיא גם הגימטריא של הביטוי אחד, דבר המסמל את המוטיב המרכזי בתורתנו הקדושה  – יחודו של הקב"ה בכל העולמות, דבר הבא לידי ביטוי בדיבר הראשון של עשרת הדברות הכולל בתוכו את כל התורה: "אנוכי ה' אלוקיך…".

פעמיים ביום, אנחנו מייחדים ומקבלים עלינו את מלכותו ואחדותו יתברך באמירת "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד", ובכך גם זוכים לקיים מצוות עשה דאורייתא מידי יום. הכל מתחיל ב-"שמע" – תשמע, תקשיב ותפנים.

יוצא שגם בשם יתרו רמוזה אחדותו של הקב"ה. ידוע ששם האדם משקף את מהותו הרוחנית.

על הכתוב "ויחד יתרו" נאמר: בגלל שיתרו ייחד את שמו יתברך בעולם, זכה שהתורה תייחד לו פרשה על שמו.

כאן המקום לציין את מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה, ומרת אמי מורתי הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה שהיו נטועים בגן האמונה, דבר שבא לידי ביטוי בכל פועלם מבוקר ועד ערב.

"בחודש השלישי באו מדבר סיני,

         ויסעו מרפידים, ויחן ישראל נגד ההר" (יט' א-ב).

שלושה תנאים לקבלת התורה: זריזות , ענווה,  אחדות.

 רבנו "אור החיים" הקדוש שואל מספר שאלות:

 א. מדוע הקב"ה התעכב במתן תורה  לעם ישראל  49 ימים, ולא נתן להם אותה מיד למחרת יציאתם ממצרים?

ב. סדר הפסוקים לכאורה צריך להיות הפוך, קודם יש לכתוב  "ויסעו מרפידים", ורק אח"כ "ויבואו מדבר סיני"?

 רבנו "אוה"ח הק'  משיב: העיכוב נבע מכך שעם ישראל לא הוכשר עדיין מבחינה רוחנית לקבל את התורה, ולכן הוא נדרש לספור 49 ימי ספירת העומר, בהם תוקנו מ"ט שערי טומאה, כאשר ביום ה- 50  "זכו להגיע להר סיני כשהם זכים וטהורים ממ"ט שערי טומאה, למ"ט שערי קדושה.

ליום הזה היום המיוחל,  ציפו עליונים ותחתונים מיום בריאת האדם" (רבנו אוה"ח שמות יט, א-ב).

רבנו "אור החיים" הקדוש מציין שלוש מידות מרכזיות אותן יש להפנים וליישם בכדי לזכות בקבלת התורה.

א. "ויסעו מרפידים" = זריזות. ידועים דברי הגמרא (סנהדרין קו' עא) לכתוב "ויחנו ברפידים" (בשלח יז, א)  – רפו ידיהם מן התורה, מעכשיו חזרו בתשובה ונסעו מרפיון ידיהם, כדברי קודשו: "זריזות והתגברות בעסק התורה עד גדר שימית את עצמו עליה, בבחינת "אדם כי ימות באוהל" – לא תושג התורה אלא בהתעצמות" (אוה"ח חפץ ה' שבת).

ב.  "ויבואו מדבר סיני" =  ענווה.    באו מרצונם לקבל את התורה מתוך ענווה. כמו כן, המדבר מסמל את הענווה. 

ג. "ויחן שם ישראל" =  אחדות. "ויחן" בלשון יחיד, "ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים… שנעשו כולם יחד כאיש אחד – והם עתה ראויים לקבלת התורה" כדברי קודשו.

"והייתם לי סגולה מכל העמים …

ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (יט' ה-ו)

הסגולה האמתית היא – "לי" – לסמוך רק על הקב"ה.

דורנו רווי סגולות, החל מסרט אדום, דרך פנייה לתעשיית "הבבות" ו"המקובלים"  המתחזים, והפועלים בעיקר – כבנקט לשאיבת דמים מרובים תרתי משמע, ויצירת אשליות אצל אנשים חולים וקשיי יום.

 רבנו "אור החיים" הקדוש אומר: "כשם שהסגולה היא דבר שאינו כפי הטבע… לזה אמר – והייתם לי סגולה מכל העמים" – כי אין פעולה טובה יוצאת אלא מידכם, שאין סגולת התורה והמצוות אלא מכם… והסגולה היא שיהיו מיוחדים לו ביחוד לעבוד אלוקי עולם". כלומר, הסגולה האמתית היא "לי" – לקדוש ברוך הוא.

 "ממלכת כוהנים וגוי קדוש": אומר על כך רבנו האוה"ח הק': "או ירצה לומר להם {לבנ"י},כי מעתה יהיו הם בבחינת פמליא של מעלה, כי למעלה יש להאדון משרתיו, ומשמשים לפניו במרום ולהם יקרא כוהנים. גם יש לפניו צבא רב הנקרא קדוש כדברי דניאל (דניאל ח, יג) "ואשמעה אחד קדוש מדבר…". ואמר הכתוב כי אותם {בני ישראל} יעשה ה' במקום כוהנים וקדושי העליונים". דברי רבנו אוה"ח הק' מבוססים ע"פ הזוהר (לך לך צ ע"א): "אלו אינון צדיקיא בארעא דאינון חשובין קמי קב"ה כמלאכי עילאי ברקיע, דזכאן בכל יומא למשמע קלא מלעילא בשעתא דאיצטרכו". פירוש, מלאכי מרום הם למעשה הצדיקים עלי אדמות הזכאים לכך שקולם ישמע בשמים.

  רבנו "אור החיים" הק' גם מסביר מדוע רק עם ישראל הסכים לקבל את התורה, בניגוד לעשיו, ישמעאל ומואב שסירבו (ספרי וזאת הברכה ב). שורש הוויתם של הגויים הוא בבחינת הרע".

לישמעאל נאמר על ידי המלאך: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל". (בראשית טז יב). בני ישמעאל כידוע מאוד מקפידים "על נטילת ידיים" בכל דבר בו הם נתקלים, לכן הם סירבו לקבל את התורה בטענה שבשורש הוויתם הם נוטלים.

 ללא רשות = "נוטלים ידיים", כאשר בתורה נאמר "לא תגנוב". מספיק לראות את משחטות הרכבים בשטחים, וגניבות ציוד חקלאי  מהמושבים.

לעשיו נאמר על ידי אביו יצחק: "על חרבך תחיה" (בראשית כז מ). כלומר, בשורש נשמתו הוא רוצח, ואילו בתורתנו

הקדושה נאמר "לא תרצח". מלחמות העולם ה1 וה2 וכו', יוכיחו.

עמון ומואב  פרוצים בעריות והדוגמה לכך היא מבנות לוט שנולדו מאביהם. כנ"ל בנות מואב שהחטיאו את בני ישראל במדבר תוך הפקרת בנותיהם, לכן סירבו לקבל את התורה בטענה שכתוב בה: "לא תנאף".

לעומתם, הקב"ה בחר בעם ישראל שהוא סגולתו = "כי יעקב בחר לו יה –  ישראל לסגולתו". (תהלים קמט, ד).

לימוד תורה וקיום מצוות – מהווים סגולה ומרפא לעם ישראל ככתוב "וחי בהם".

"ויעמוד העם מרחוק –

 ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (כ, יח).

הקב"ה מתגלה אל משה בערפל – וכן לכל אחד מאתנו שמתאמץ יותר.

רש"י הק' מסביר שמשה רבנו נכנס "לפנים משלוש מחיצות: חושך, ענן וערפל, שנאמר: וההר בוער באש עד לב השמים חשך, ענן וערפל" (דברים ד, יא). העם לעומת זאת, עמד מרחוק. הביטוי "העם" מורה על עמי ארצות וכו'. המסר החשוב של הדברים הוא: בכדי להצליח, יש להעז ולחפש דרכים לא קונבנציונליות בחיים בכלל, ובעבודת ה' בפרט. רובנו עובדים את ה' בדרך הרגילה של תפילות מהירות, ולרוב ללא כוונות מיוחדות. קצת שיעורי תורה ללא התעמקות במקורות הנלווים, וקיום מצוות בבחינת "מצות אנשים מלומדה".

רבנו "אור החיים" הק' נותן לנו רצפט להצלחה בלימוד תורה: "המעמיק בתורה, יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו אוה"ח הק' במדבר יב, ו).

גדולי עולם הצליחו, היות ונכנסו לפני ולפנים אל תוך הערפל, אל לימוד הגמרא וההלכה לאורך שעות רצופות בבחינת "זאת התורה – אדם כי ימות באוהל" – אוהלה של תורה.

רבנו "אוה"ח הק' אומר שעל האדם ללמוד "בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בראשית כה, כח): "יושב אהלים", לא ללמוד באופן  עראי, והוא אמרו (דברים א, א): "וחצרות", הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות" (אוה"ח הק' דברים א, א).

הרב קוק שר: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל – מפיקים אור נעים". כלומר, גם בתוך האי וודאות, ניתן לזכות באור אלוקי נעים. טעמו וראו ה' כי טוב.

המשורר שולי רנד שר: "הסתכלתי לאחור – עיי חורבות. משמאל ומימין – הכל עולה בלהבות. לעיני נגלה שביל מתפתל, בליבו עשן – מכוסה בערפל. כל העם אשר איתי נעמדו מרחוק, בעיניהם לצנינים הייתי ולשחוק. יהיה אשר יהיה לעצמי ממלמל, זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל, כי שמה… כי שמה… האלוקים".

"כה תאמר לבית יעקב – ותגיד לבני ישראל" (שמות יט ג).

        עבודת ה' מתוך אהבה {"כה תאמר"},

             מתוך יראה {"ותגיד"} (רבנו "אור החיים" הק').

על השאלה מדוע קיימת כפילות בפסוק הנ"ל, עונה רש"י ע"פ מדרש לקח טוב: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים. ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים. שציוהו לאמר לנשים בנחת ולהנעים המצוות. ותגיד לבני ישראל המצוות ודקדוקיהן, דברים שהן קשין כגידין".

רבנו "אור החיים" הק' שואל: "למה כפל תאמר וגו', ותגיד… הלא לא מצאנו שאמר ה' בדבריו ב' מיני שליחויות, אלא לשון אחד לכולם יחד – אנשים ונשים… כי הלא תמצא כי בסוף דברי ה' (פסוק ו) אמר אליו: 'אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל".

רבנו אוה"ח הק' עונה תשובה ארוכה בה הוא מדבר תחילה על רצון ה' להטיב עם בני ישראל, "ומתחכם הוא יתברך להרבות שכרנו וטובתנו כי זה הוא אשר יחפוץ ה'". בהמשך אומר רבנו: "כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה הוא מחצה מהעושה מאהבה". לאחר ראיות ממקומות אחרים, רבנו מיישב את הכפילות בפסוק כך: החלק הראשון של הפסוק "כה תאמר לבית יעקב" – פירוש, מתייחס לעבודת ה' מתוך אהבה. החלק השני של הפסוק "ותגיד לבני ישראל" – מתייחס לעבודת ה' מתוך יראה. וכדברי קודשו: "כה פירוש כסדר זה שאני אומר לך: "תאמר לבית יעקב" – יש בו אמירה רכה שהיא דרך אהבה וחיבה. "ותגיד" – פירוש יש בו גם כן דברים קשים כגידים שהוא דרך הפחדה ויראה…".

רבנו אומר שצריך לעבוד את ה' מתוך יראה ואהבה, היות ועל ידי אהבה בלבד, הוא עלול לזלזל בכבוד ה' ע"י אי קיום מצוות מסוימות. וכדברי קודשו: "כי העושה מאהבה, לפעמים לא ידקדק בפרט אחד מהתורה, כדרך האב עם בנו… מה שאין כן כשתהיה קבלת התורה מחמת יראה, מדרך הירא לפחד על דקדוק אחד, כעבד בפני רבו, ונמצא תמיד עומד לשמור עץ החיים… אשר על כן, נתחכם ה' לצוות בב' אופנים: בדרך האהבה, ודרך שררה והפחדה. בהמשך, רבנו מסכם את הסוגיה כך: "וצריכין הם ליראה ולאהבה… וצורך בהם לקיום התורה, וצריך כל איש ישראל לקנות שניהם – אהבה ויראה. ושניהם יחד אמרם אל עליון בנעימות דבריו. ודברי רבותינו ז"ל שאמרו אלו הנשים ואלו האנשים – הם דרך דרש".

ניתן לשאול לאור דברי המדרש, מדוע מקדים את הנשים לגברים?

על כך עונה רבנו חיים בן עטר במקום אחר: כאשר נשאלה האשה בפרשת האכילה מעץ הדעת, מדוע אכלה? היא ענתה שהקב"ה לא אסר עליה, היות והוא דיבר רק עם בעלה.

הפעם, התורה מקדימה את הנשים, כדי ששוב לא תגיד שלא דיברו איתה, ולא שמעה דבר.  

לאור כל זאת ניתן להבין את דברי קודשו בספרו "חפץ ה'" (שבת פח, ב), הרואה רש.

"אראנו נפלאות"

ל"מתן תורה", "קבלת  התורה" ו"אהבת התורה"

של רבנו "אור החיים" הקדוש.

 

רבנו החיד"א מעיד על רבו – רבנו אוה"ח הק' בהאי לישנא:

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה. ועיני ראו גדולת תורתו: עוקר הרי הרים. קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת בספריו. אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו, וחריפותו הפלא ופלא. וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העולם הזה, ורוב עוזי נוראותיו" (החיד"א "שם הגדולים").

השבת נקראת "מתן תורה" ולא "קבלת התורה", היות והקב"ה נתן לנו את התורה כך שכל אחת מנשמות בני ישראל קיבלה את החלק המתאים לשרש נשמתה כולל נשמותינו אנו, ושל הדורות הבאים. על כל אחד מאתנו  להחליט האם להתחבר לשרש נשמתו ולקבל את המתנה הנפלאה שהיא התורה, ולעסוק בה כדבעי.

בשבת "מתן תורה" ננסה לתאר במעט את גודל "קבלת התורה ואהבתה" של רבנו חיים בן עטר זיע"א המכונה "אור החיים" הקדוש, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדוגמית קטנה בשני פסוקים, ועד כמה יש לנו ללמוד מכך.

על הפסוק, "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך…"  כותב רבנו "אור החיים" הק':

"גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב', אל התורה. כאומרם ז"ל 'ואין טוב אלא תורה' (אבות פ"ו מ"ג) שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה – ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה – כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" (דברים כו יא).

רבנו מדמה את לומדי התורה האמתיים ל"משתגעים ומתלהטים אחריה". כלומר, הם מתנתקים מסביבתם בבחינת הכתוב "אדם כי ימות באהל" – באוהלה של תורה, כאשר מסביבם, העולם כאילו מת ואינו קיים.

בספרו "ראשון לציון" לפסוק: "הביאני אל בית היין – ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד), מדמה רבנו "אור החיים" הק' את הלומד תורת הסוד לשיכור מיין, בבחינת הכתוב – "הביאני אל בית היין". שניהם מנותקים מסביבתם. 

השיכור נותן בכוס עינו, והכל נראה לו ישר וטוב כדברי שלמה המלך: "אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו – יתהלך במישרים" (משלי כג לא). השיכור אינו מבחין בין טוב לרע, וכל העבירות נראות לו ישרות כפירוש רש"י.

גם העוסק בסודות התורה שזה השלב הרביעי והגבוה בפרד"ס התורה, הוא שקוע בתורה ומנותק מהסביבה. וכך דברי קודשו: "הסוד – הוא דבר שאמרתי בענין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו ולא יהיה סמוך בכל האופנים החומריים... כי מרוב התלהבותו בתורה עד אשר תשמט נפשו ממנו ולא ידע מה לעשות, והנפש מצד עצמה – מיושבת בעצמה כדרך אשר היא חושבת בו. וענין זה ימצא בנכנסים בעומק התורה".

בפירושו, רבנו מדמה בין ארבע תכונות היין לארבעת חלקי הפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. להלן דברי קודשו:

פשט – הוא כנגד הנאת המאכל שסועד, שיש כיוצא בו ביין.

דרש – הוא כנגד השמחה, כמו שכתבו חז"ל: דברי אגדה מושכים את הלב ומשמחים אותו" – ויין שמח לבב אנוש" (תהלים קד טו). הגמרא אומרת על הפסוק הנ"ל: "היין מלבד שמיסעד סעיד, גם כן משמח" (ברכות לה ע"ב).

רמז – הוא כנגד הריח, שהוא דבר שאינו גוף אלא היולי {רוחני}, כך הוא הריח טוב. {הרמז דומה לריח שהוא רוחני הגנוז ביין}.

הסוד –  הוא הדבר שאמרתי בענין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו…".

מוסר השכל: הרוצה להעמיק בלימוד תורה, חייב להתמסר אליה עד שירגיש שהוא "משתגע ומתלהט" אחריה. אכן, נאים הדברים למי שאמרם. וכדברי קודשו: "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו "אור החיים" הק' במדבר יב ו).

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבי החכם השלם רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בן נזי ע"ה. נורה בת פלורה. דוד בן זרויה ע"ה.

לרפואת אריה בן אביבה.  מזל טוב וברכות נאצלות לנכד המתוק יונתן בן קרן ליום הולדתו – ג שבט.

שיטת הלימוד והעיון עפ״י תורת אוהחה״ק

שיטת הלימוד והעיון עפ״י תורת אוהחה״קסאלי וחכמיה

מתוך דברים הכתובים בספריו העמוקים, ניתץ לענ״ד, ללמוד כללי לימוד עצומים שיכולים לסייע לנו בלימוד התורה הקדושה.

בהסכמת רבני סאלי לספר כתבו: ״והוא גם הופיע והשפיע מחכמתו לתלמידיו ובני ישיבתו ללמוד וללמד״.

מטרה חשובה היתה ההוראה וזוהי אחת ממטרות הלימוד ״הלומד על מנת ללמד״ אך גם קיים את ההמשך ״על מנת לשמור ולעשות״. נמצאה איגרת (א) מהיעב״ץ שנשלחה לרבי משה בן עטר אביו של אוהחה״ק אודותיו כתלמיד: ״נדף שמו הטוב כמו מור למרחוק … בטוב מידות מדובר בו נכבדות״

אוהחה״ק מלמדנו כיצד לומדים. ב״חפץ ה׳״(על שבת פ״ח), ״״ הוא כותב על החובה ללמוד בעמקות ולא רק בתענוג, בלי לוותר על הבנה של דברים קשים וסבוכים. כאשר נתקלים בקושיה, לא דוחים אותה בדחיה קלה מבלי לטרוח ולהתאמץ ליישר ההדורים.

וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת ואם ידע דאיכא (שיש) ת״ח מעיין יותר ממנו בפלפול ובסברא, בו יבוא אצלו לידע עומק הש״ס ומוצאיו ותבוא עליו ברכה ופשוט״.

בהקדמתו לספר ״פרי תואר״ כתב ״הנה בשמים עדי, שכל כוונתי בחיבור זה, אינה אלא לקשט השכינה ודרך הלכתי בו בכל מה שכתבתי הוא, שהייתי מקדים לשתות מים חיים, הם דברי הש״ס בבלי וירושלמי וללמוד על עמקן של דברים בכל אשר הש״ס יכול לסבול בשבילי העיון ולהכריח דרך המתחייב באמיתות דבריו ואח״כ הייתי פונה לראות דברי רש״י והתוספות והרא״ש, אשר שמו איש כסאו סביב ים התלמוד ומשם עולה אל ה׳ להביט לדברי הגאונים והרי״ף והרמב״ם והרמב״ן והרשב״א והר״ן והבאים אחריהם, הללו בעלי לוגין ומחבק את אשר יתדותיו בארשות החיים ולהקשות להמנגדו בהכרחות עצמן שבהם הכרחתי אורחותי״.

דברים מדהימים המלמדים רבות על שיטת הלימוד הרצויה, לכל המבקש להעמיק בים הגמרא וההלכה, עפ״י כלל הלימוד הספרדי הידוע ־ ״ראשי קודם לרש״י״, ועפ״י הקדמת אוהחה״ק, אציע ניסוח מחודש לכלל הלימוד ״ראשי קודם לרש״י ולראש״י ולעטרת ראשי״

כלומר ראשי – הבנתי ועיוני, קודמים לפירושי רש״י ולשלושת עמודי ההוראה – הרא״ש, הרי״ף, והרמב״ם שהם עטרה לראשי.

תנועת חתשובה  ״אור החיים״

שורשיה השתולים בתורת רבינו

בפרק זה ננסה להבין, מדוע נקראת תנועת התשובה הגדולה, המהפכנית בשם ״אור החיים״, מה הקשר בין התשובה והחזרה לקוב״ה לבין אור החיים הקדוש. נראה, ללא כל ספק, שאוהחה״ק יצק את היסודות האיתנים לתשובת עם ישראל, לשיבתו לשם יתברך.

באחד ממסעות נדודיו, הפליג באניה רבינו. האניה לא הגיעה ליעדה. הים הסוער וגליו שיברו את האניה ורבינו, בשארית כוחותיו, נשען על אחת הקורות שצפו על פני המים והגיע לחוף יבשה, באפיסת כוחות כיתת רגליו עד שמצא צריף בודד. רבינו נכנם ומצא מיטות מוצעות ושולחן גדוש בפירות ובשתיה צוננת.

התיישב רבינו ושבר צמאונו ואכל מן הפירות. זמן קצר לאחר מכן נשכב על אחת המיטות ונרדם. כעבור שעה קלה, העירו אותו שודדים וצעקו עליו על שהעז להיכנס לביתם. הוא סיפר להם שהוא יהודי שניצל בלב ים וברוב עייפותו חיפש מקום מקלט ומחסה והוא הצטער על שנכנס ללא רשות. הם החליטו להורגו. ראש השודדים קרא לו לפינה ושאלו – האם אתה מכיר אותי? רבעו ענה לו – אינני מכיר אותך. אמר לו ראש השודדים, אני תלמידך פלוני בן פלוני. נזדעזע הרב ושאל אותו – אם היית תלמידי, כיצד התדרדרת למדרגה כזו נוראית? להיות שודד ורוצח? השפיל ראש השודדים עיניו וסיפר לו שפעם אחת כעס על הוריו וברוב טפשותו הרג אותם ומאז היה קל בעיניו להרוג ולשדוד. עתה, שואל אני אותך הרב, האם אוכל לעשות משהו, על מנת לתקן את הדבר הזה שעשיתי?

ענה רבינו, יש תיקון, אך הוא יהיה קשה. אם תעמוד בו, אני אערוב לך בעוה״ב. התיקון הוא לקחת כלי חרס קטן ולהכניס לתוכו נחש צעיר, לסגור את הכלי ולתלות אותו על הצוואר במשך שבע שנים. בתום התקופה הזו, יצא לשדה, יתוודה על עבירותיו ויתנה בבכי על מעשיו, יפתח את הכלי, יאמר שמע ישראל ויקבל על עצמו מיתה ע״י הנחש. הסכים ראש השודדים לתיקון הקשה. היה זה אחד מבעלי התשובה הראשונים שעברו תחת ידו של רבינו.

ידוע שבמרוקו בעיר מראכש, היתה, לפני כ-60 שנה ישיבת ״אור החיים״ לבעלי תשובה ותחת ידה עברו מאות צעירים.

רמז לכוחו העצום כצדיק בבחינת ״ורבים השיב מעוון״ ניתן למצוא בדברי רבינו: בהקדמתו לפירושו לתורה כתב: ״…דלקתי בתפיסה, במסירה ועלילה … ואני בתוך עמקי ים הצרות, תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות, את נפשי הצלתי וכיושב בעולם חדש ישבתי ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי ליבי ועיני שכלי… מלאכת שמים על שכמי שמתי ללמד תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין״.

יוצא מכאן שאוהחה״ק לא רק ישב ולימד את אלו שרצו ללמוד, אלא גם חיזר וחיפש את אלו היכולים ללמוד ובוודאי השפיע עליהם לרצות בכך. יש כאץ לימוד שיטה בכללי התשובה, הרי כל יהודי הינו בעל נשמה – חלק אלוה ממעל, דבר שיאפשר לו להבין. אם כן, צריך לחזר אחר יכולתו של היהודי להבין וללמוד, לאתר את יכולתו, לזהות את המנגד לה, להתיש כח המנגד ולעוררו לתשובה.

בחיבורו ״ראשון לציון״ מבאר הוא פסוק במשלי ״בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמַרַי וּמִצְוֹתַי תִּצְפוֹן אִתַּךְ״,

ישנן שלוש כתות השומעות את דברי החכם:

האחת – אלו המבינים את שטחיות הדברים.

השניה – המדקדקים לדעת היוצא מהנאמר ואומרים, אלה הם מעשי תבונה.

השלישית – חכם המחכים בעוד עניינים, שומע מוסר ואומר: קדרה בלועה מאיסורא, משערין בכולה לאסור, ואז מתבייש בחרפתו. כך יש ג׳ עבירות באדם. יש עבירות שמספיק להן טבילה במים בארבעים סאין. עבירות אלו הן מחשבות רעות של האדם ללא מעשה. יש עבירות המצריכות הגעלה, כגון שאכל אדם דבר איסור וגופו, איסורא בלע וע״י התענית יפלוט האיסור. יש עבירות המצריכות תיקון קשה יותר ־ ליבון – כגון הכועס, הכופר בדברי חז״ל והמוציא שז״ל.

  • קדרה שנבלע בה איסור, בוודאי יש באיסור הבלוע יותר מאחד בשישים כנגד דפנותיה ולכן אין האיסור בטל בשישים והקדרה כולה אסורה.

הלבון הוא ע״י עסק התורה בתמידות וביגיעה, אש התורה תוציא את האיסור הבלוע ומאחר וידוע לנו ״שכבולעו כך פולטו״, הרי בעבירות אלו הוא בלע האיסור באש רותחת – ריתחא דכעס, ריתחא דמחלוקת וכפירה בדברי חז״ל, לכן תשובתו היא בריתחא דאורייתא. העבירה המשולה לאיסור שנבלע בקדירה, ניתן לבטלה ע״י הגעלת הכלי שבלע את האיסור – הגוף. ביטול האיסור נעשה עפ״י כללי הכשרת הכלים.

בפירושו לתורה, מנתח אוהחה״ק, ניתוח בתורת הנפש, את עניין העבירה והחוטא. כאן מלמד אותנו רבינו איך לנהוג בחוטא (יהא זה בן, חבר, שכן, קרוב משפחה או כל איש ישראל אחר רח״ל). כך כתב: ״עוד אשכילך כי כל עושה רשע, יפעיל פגם במדה עליונה… בשורש נשמתו והפגם הוא שתהיה אחיזה לחלק המרוחק לעמוד שם ולהינות ממקור החיים וחלק זה המרוחק, נעוץ סופו בתוך החוטא וראשו יונק ממקום שורש הנפש החוטאת וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה״. דברים מאלפים אלו מלמדים אותנו מדוע החוטא, לא שב בתשובה, מה מעכב אותו. ראש החלק הזה המרוחק בנשמתו, יונק ממקום שורש הנפש החוטאת, כלומר בראשו של החוטא, במחשבותיו, בנטיותיו, בכשרונותיו. החטא נעוץ בהשכלתו, במעמדו וביכולתו. אם נשכיל לגעת בראשו, לאמץ את חכמתו וכשרונותיו, לא לבטלם, אלא אדרבא להחמיא להם, נוכל לרכוש את אימונו ולקרב אותו לקב״ה. גם כשיחזור בתשובה, נשתמש בחלק הטוב שבו – דוגמאות לכך נמצא לרוב בבית מדרשו של הרב ראובן אלבז שליט״א.

ידוע שהזוה״ק בפרשת תרומה משבח את האדם המקרב יהודים לקב״ה ומחזירם בתשובה ומביא את הפסוק ״זרח בחושך אור לישרים״ וכבר דרשו הדרשנים את ראשי התיבות המפליאות – אלבז ואני הדל מצאתי בפסוק זה עוד שני רמזים. זרח בחושך אור לישרים – מודגשת המילה אור ושאר המילים – זרח בחושך לישרים סופי התיבות – גימטריה חיים, הרי לנו בפסוק זה רמזים לענין התשובה, אור החיים ואלבז. אור – אותיות ראו הנאמר בראובן, שפתח בתשובה! דבר זה כשלעצמו, יש בכוחו להחזיר יהודים נבונים בתשובה.

רבי חיים בן עטר אגדת חייו-יצחק גורמזאנו

שמש ממערב

ארבעים השודדים נפרדו ממנהיגם סמוך לחופי איטליה. הוא והיהודי המוזר, שנקלע ביניהם חודש קודם רטוב בגור־חתולים, ירדו בסירה, ונמרוד חתר אל החוף. עדיין לא הבינו מה אירע לאדונם, שהחל להצמיח זקן ולחבוש כיסוי לראשו. בעת האחרונה אף התנזר מן הנשים הצועניות ומן היין הספרדי. הפלא הגדול ביותר היה שלא ניאות ליטול עמו אפילו פרוטה שחוקה מכל עושרו האגדי. הכל השאיר בידי חבריו השודדים, ורק בבגדיהם לעורם נכנסו חיים בן עטר ונמרוד לאותה סירה העושה דרכה לעבר נמל ליוורנו. ר׳ חיים הוא שאסר על תלמידו החדש ״ליטול מן החרם״. נמרוד טען כנגדו בקול רפה שבכסף זה יכול היה להוציא לאור את כל ספריו, ולהקים בירושלים עשר ישיבות ולא רק אחת, ולא להיזקק לנדבותיהם של עשירי ליוורנו, אבל ר׳ חיים סירב בכל תוקף, ואמר שאתנן שוד לא יוכל לקנות דברים שבקדושה, והוסיף שעל נמרוד להתייצב נקי וטהור לפני בוראו, כדי שהלה יקבל את תשובתו.

איך שיכנע ר׳ חיים בן עטר את נמרוד לעזוב הכל ולחזור בתשובה? אפילו ר׳ חיים עצמו לא ידע בדיוק. השערתו היתה שנמרוד בעצם כבר היה בשל לשוב אל חיק היהדות, ושהופעתו שלו ודבריו רק שימשו לו מאיץ. מכל מקום, ר׳ חיים חש ביטחון רב שעה שנתלווה אליו אותו גברתן העשוי ללא־חת, שדי במבט אחד שלו להרחיק ליסטים ומזיקים למיניהם. ליוורנו!

נמרוד ביקר בה לא פעם במסעותיו הימיים, אך מימיו לא יצר קשר עם הקהילה היהודית שם. עתה, בחברתו של חיים בן עטר, נתגלה לפניו עולם חדש, עולם של גבירים החיים חיי רווחה ורואים ברכה במסחרם. זהותו נשמרה בסוד, כי שודד־הים הוא אויבו המושבע של הסוחר. ר׳ חיים הציגו כתלמידו, ואף כי ידיעותיו לקו בחסר, הצליח, בזכות ערמומיותו, להתחזות כתלמיד חכם. נכבדי ליוורנו ורבניה רחשו הערצה רבה אל רבני מרוקו. אחד מהם ישב בקרבם, הוא ר׳ מרדכי אצבאן ממכנאס. בעיני גבירים אלה, היו חכמי מרוקו אלו הוכחה חיה לפסוק ״היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה…״. ארץ מדברית זו, שקהילותיה חיות בצפיפות בגטאות קטנים הנקראים ״מלאח״, הוציאה מקרבה גדולי תורה בעלי שם. ור׳ חיים בן עטר, המזכה אותם בביקורו, הריהו מן הגדולים שבהם. נכבדי ליוורנו התחרו ביניהם מי יארח אותו ואת עוזרו. לדרשותיו באו רבים, ואפילו הגבירות, נשי נכבדי הקהילה. קסמה לאנשי ליוורנו משנתו, שהיה בה צירוף של ניתוח הגיוני ושכלתני עם הפלגות אל עולמות של מסתורין וקבלה. דרשותיו נגעו אל הלב אך גם נתקבלו על השכל. חודש אחרי הגיעו למקום, ולאחר שניתנו לו הבטחות מפי גבירי ליוורנו בדבר מימונה וקיומה של הישיבה בירושלים, שלח ר׳ חיים את נמרוד אל העיר תטואן, כדי להודיע לנשותיו ולתלמידיו את כל המוצאות אותו, וכדי להביא את כולם, באביב של אותה שנה, למקום המפגש באלג׳יריה.

ר׳ חיים גילה עד מהרה שלא יצליח לעשות נפשות רבות בקרב יהודי איטליה השבעים. לעומת זאת, כבר למן הימים הראשונים לשהותו שם התפעל מרוחב־ליבם ומנבונותם לתרום מכספם. את הממון ישיג מאיטליה, ואילו את הנפש — ממרוקו. מסקנה זו נתבהרה לו ללא צל של ספק. גם קומץ הבחורים בני איטליה שנטו להצטרף אליו אישרו באוזניו, שברור להם שאחיהם וקרוביהם, לא זו בלבד שאין בדעתם לעשות כמותם, אלא שרואים הם את החלטתם שלהם לעלות לארץ ישראל כמעשה טירוף. עשירי איטליה ורבניה אמרו על חיים בן עטר ״זאת הפעם השמש ממערב יצאה על הארץ״. אכן, הצליח לשנות בעיניהם סדרי בראשית ולהעלות חמה ממערב, אך לא הצליח לשנות את טבע האדם, המחפש לו נוחות ושלווה, ואין ליבו לסכנות והרפתקאות.

בכל אותם חודשים ששהה וסייר בערי איטליה, התפלל ר׳ חיים לבל יתפתה בעצמו להישאר בארץ גן־עדן זו, ולשכוח את מטרתו הגדולה. בייחוד נתפעל מכמות הספרים שהיו בידי רבני ליוורנו, ונציה, מודנה, מנטובה, פררה, ושאר ערים שיופיין מטיל שיברון־חושים. במרוקו לא היה אף לא בית־דפוס עברי אחד, ואילו כאן — בידיך הבחירה: דפוס ליוורנו, דפוס ונציה, דפוס מנטובה. מדפים־מדפים גדושים ש״סים מודפסים לתפארת, מקראות ואפילו ספרי חול¬ תלמיד חכם המנסה להיזכר בסוגיה, אינו צריך כלל לחטט בזכרונו ולאמצו. יפתח את הש״ס וירוץ בין השורות, ומבוקשו לפניו! ״ואולי דווקא בזכות אותו מחסור המציין את מקומותינו קמו לנו מאורות גדולים בתורה? הפאר והשפע — לא תמיד יתנו פרי־הילולים!״ עוד מעט־קט עמדו גם שלושת ספריו של ר׳ חיים בן עטר לשכון פאר על מדפי הספריות: ״חפץ ה׳״, ״פרי תואר״ ו״אור החיים״. נדיבים נרתמו לדאוג להבאת הספרים לדפוס. ר׳ חיים התקשה להשלים עם העובדה שספריו, בהם הכניס בבל עת שינויים, עומדים לקבל צורה סופית. בכל פעם היה רץ אל בית־הדפוס, ומנסה להכניס פה תיקון, שם תיקון. הדפסים כבר התרגלו אליו וחדלו לכעוס עליו. לבסוף אצו לסיים את הדפסת ספרו במהירות, כדי שייפסק עניין התיקונים. כשהוענק א הספר, מודפס לתפארת, התוודה ר׳ חיים בענווה, שחטא בעצם במידת הגאווה, כי שאף לשלמות, וזו שייכת רק לשמו יתברך! עם התקרב האביב, עלה ר׳ חיים באוניה העושה דרכה לאלג׳יריה, לשם נסע לפגוש את קבוצת העולים לארץ ישראל ובהם נשותיו ותלמידיו.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר במדבר – פרשת "בהעלותך". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר במדבר – פרשת "בהעלותך".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה –

יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב).

"שלך – גדולה משלהם" (רש"י).

"הרי כל יום כעושה מחדש – שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה… ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים דלא קביעי נרות" (רבנו "אור החיים" הק').

החונכות היומית המתחדשת בהדלקת הנרות,

               סמל לקיום מצוות מתוך התחדשות והתלהבות (זוהר הק' ורבנו אוה"ח הק')

פרשת המנורה נסמכה לפרשת הנשיאים שנאמרה בסוף הפרשה הקודמת. על כך אומר רש"י ע"פ המדרש: "חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה… אמר לו ה': חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

רבנו "אור החיים" הק' שואל, מדוע במצוות המנורה יש חונכות יום יומית, דבר שאכן פייס את אהרון, ובלשון קדשו: "מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרון על חנוכת הנשיאים שלא היה בה בכלל, הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה {חונכות}. ולמה לא הניח דעתו בכל הקורבנות שהוא מקריב כמו תמידין ומוספין, קטורת וכו'? על כך עונה רבנו: יש מחלוקת בגמרא (מנחות פח' ע"ב) בין רב הונא בריה דרב יהודה בשם רב ששת, לבין חכמים: האם בתי הנרות בקני המנורה ניתנים לפירוק מהמנורה, או לא ניתנים לפירוק, ורק ניתנים להטיה כך שיוכל להטיבם ולנקותם לפני ההדלקה.

רבנו אוה"ח הק' מוכיח ע"פ הכתובים כדעה הראשונה, שאכן הנרות ניתנים לפירוק ולהלן נימוקיו:

א. נאמר: "ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה וכו' (במדבר ד, ט). כלומר, התורה בעצמה מחלקת ומפרידה בין המנורה לנרותיה ובלשון קודשו "הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים".

ב. "ואת המנורות ונרותיהם וגו"- (דברי הימים ב ד' כ'). שוב הפרדה בין המנורות לנרות. עיין ברש"י שם.

ג. השימוש בתחילת הפרשה בשני ביטויים מקבילים:  "דבר" וכן "ואמרת". לצורך מצוות המנורה לאהרן, נאמר הביטוי "דבר". ואילו הביטוי "ואמרת", בא לרמוז למענה רך המיישב את דעת אהרון הכהן שחלשה…

רבנו אוה"ח הק' מסביר בהרחבה את חשיבות מצוות המנורה בעיני אהרון, דבר שאכן פייס אותו, ולא פייס אותו במצוות אחרות כמו הקטרת קטורת, וכן קרבנות תמידין ומוספין המותרים רק ע"י כוהנים.

 רבנו אוה"ח הק' אומר שבהדלקה היום יומית של המנורה, יש את החונכות והראשוניות, כלומר את החונכות המתחדשת בכל יום, בניגוד לחנוכת הנשיאים שהייתה חד פעמית, לכן אמר לו: "שלך גדולה משלהם".  

מידי יום במהלך הטבת הנרות לפני ההדלקה, אהרון היה מפרק את בתי הנרות מקני המנורה, ובכך למעשה ביטל את המנורה, ואילו כאשר החזיר את בתי הנרות למנורה, הוא חנך אותה מחדש לשמש כמנורה הראויה להדלקה, כאילו זו לו הפעם הראשונה. לכן, סביר להניח שמצוות ההדלקה היומית של המנורה, היית מתוך חונכות, התלהבות והתעלות בבחינת "בהעלותך את הנרות" – "בהעל – ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות.   

 כל זאת, בניגוד לנשיאים שחנכו את המשכן באופן חד פעמי. וכדברי קודשו: "ויתיישב העניין בתת לב למה שאמרו במנחות (פח ע"ב) "אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב ששת: נר שבמקדש של פרקים היה… כיצד עושה? מסלקן ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ונותן בם שמן ומדליקן… חכמים אומרים: לא היו מזיזין אותה ממקומה".

רבנו מוסיף: "ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם {לפני חכמי הגמרא החולקים בסוגיה} מהכתובים דלא קביעי נרות… הרי כל יום כעושה מחדש, שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה… כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים, יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם – יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה… המצווה היא, על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול פני המנורה – והבן". (רבנו אוה"ח הק' במדבר ח א-ב).

רבנו מוסיף: "כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים – יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם, יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגומר, ולזה לא אמר גם כן תאיר, כי אין המצוה בשעת ההדלקה שיוצדק לומר תאיר, אלא המצוה היא על סדר הנחתם, שיניחם בסדר שיאירו אל מול… והבן".

הזוהר הק' מסביר את חשיבות הראשוניות והחונכות בכל מצווה: "זה היה תיקון גדול", והראיה לכך מנחשון בן עמינדב שזכה להיות המקריב הראשון בפרשת הנשיאים, היות והיה הראשון שפרץ לים לפני קריעת ים סוף, דבר שהקנה לו ולזרעו את מלכות בית דוד ומלך המשיח שיבוא בקרוב. אהרון זכה לכך במנורה מידי יום.

"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה" רש"י אומר: "מלמד שבחו של אהרן שלא שינה" (במדבר ח, ג).

.רבנו אוה"ח הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל מול פני המנורה', ולא הספיק במאמר 'ויעש כן אהרן?"

רבנו מסביר שהביטוי 'ויעש כן' – כנגד פירוק הנרות וקינוחם, כדי שתהיה כחדשה. שבזה יוצדק החינוך, כמו שאמרנו. ואומרו 'אל מול פני המנורה' – כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני המנורה". רבנו מחזק בכך את פירושו לעיל, שהיה ניתן לפרק את בתי המנורה כדעה הראשונה בגמרא.

רבנו אומר בהמשך:  "ויעש כן – להודיע שבחו של אהרן כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה', אלא לצד עשות מצות ה'. על דרך אומרו בתהלים (מ, ט): "לעשות רצונך אלוקי – חפצתי".  את הפס' הזה מסביר רבנו (ויקרא יח ב): "מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי, ותורתך בתוך מעי…', שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעדי עד – שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו, והתאוה לעשות רצונו יתברך… והוא אומרו 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי' – וזה היה לי להיות 'תורתך בתוך מעי". כלומר, מרוב דבקות בעבודת ה', גם האיברים הופכים להיות שותפים בעבודת ה', בבחינת הכתוב:  "… מבשרי אחזה אלוקה" (איוב יט, כו). ע"פ הקבלה, שמו של האדם משקף זאת. אדם – מלשון הפס' "אדמה לעליון" – דומה לעולמות עליונים, כאשר כל איבריו נמשלו לעניינים רוחניים כדברי רבנו האר"י הק'.

המילה אדם – א' = אלופו של עולם. דם' = החלק הגשמי באדם.

.לאור דברי רבנו "אור החיים" הק', ניתן להבין את עומק דברי רש"י: 'מלמד שלא שינה'.

הרי לא יעלה על הדעת שאהרן ישנה מדבר ה'. אלא, החידוש כאן: אהרן קיים את מצות הדלקת המנורה מידי יום,

מתוך הקפדה על פרטיה ודקדוקיה, שמחה והתלהבות, כאילו הייתה בשבילו, הפעם הראשונה שהוא חונך את המנורה.

מוסר השכל: לאור דבריהם הק' של הזוהר הק' ורבנו "אור החיים" הק', ניתן לומר:

כהכנה לקראת כל מצווה אותה עומדים אנו לקיים,

עלינו להתכונן בבחינת "תיכון תפילתי – קטורת לפניך משאת כפי" (תהלים קמא, ב),

 כאילו זו הפעם הראשונה שאנו מקיימים אותה,

 ואז נזכה לקיימה כהלכתה מתוך קדושה וטהרה, וכן מתוך שמחה ואהבה, כאילו אנו חונכים אותה לראשנה.

התוצאה: הקב"ה יקבל את תפילתנו ברחמים וברצון {מתוך תפילת שמונה עשרה).

המנורה וסמליה המטפוריים:

 חשיבות לימוד התורה מתוך התלהבות.

בתנ"ך זכתה המנורה לציורי לשון מטאפוריים רבים, כגון: "ואת המנורה הטהורה" (שמות לא' ח'), וכן כדימוי מטאפורי לנשמה הטהורה בבחינת: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). התורה גם נמשלה לאור, בבחינת הכתוב: "כי נר מצווה – ותורה אור – ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג).

כלומר, קיום מצווה דומה לנר, ואילו לימוד התורה דומה לאור, שזו דרגה יותר גבוהה. כידוע, אדם העושה עבירה, מקזזים לו במצווה שעשה, כדי שלא יצטרך לקבל עונש. לעומת זאת בקיום מצוות לימוד תורה, אין קיזוזים, היות ומצות לימוד תורה, תלווה את הלומד לתמיד, ולנצח נצחים.

גדול הפרשנים רש"י, כונה בפי הרמב"ן: "מאור פני נרות המנורה הטהורה, פירושי רבנו שלמה".

מהדימויים המטאפוריים הנ"ל, ניתן ללמוד על הצורך לעורר את הניצוץ האלוקי שבתוכנו, ולעסוק בלימוד תורתנו – תורת אלוקים חיים, בבחינת הכתוב "כי נר מצווה ותורה אור".

את הרמז לכך אנו מוצאים בביטוי הראשון בפרשה "בהעלותך". במקום להשתמש בביטוי המתאים יותר – בהדלקתך. הביטוי "בהעלותך" – רומז לעליה והתעלות באור התורה כדברי הגמרא "עד שתהא שלהבת עולה מעליה" (שבת כא'). כלומר, יש ללמוד את התורה בלהט עד שנתעלה כשלהבת.

רבנו "אור החיים" הק' זכה להתעלות במדרגות הנ"ל, בגלל אהבתו לתורה. וכדברי קודשו:

"שיהיה עסק התורה בחשק גדול הגם שעודנו לומד עוד, וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו" (רבנו אוה"ח שמ' טו' כו').

מוסר השכל: את התורה שהיא אורה, יש ללמוד מתוך אהבה והתלהבות רבה, לשם שמיא, ותוך בירור מוסר ההלכה.

 בחלק מהשיעורים בבתי כנסת, ישנם בודדים המחכים  עם סטופר ביד לדברי רבי חנניא בן עקשיא …

המסמל את סיום השיעור.  זו לא הדרך – היות וכל תוספת תהיה ברוכה, כמנורה הטהורה.

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים,

        וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם (במדבר י לג).

"ויסעו מהר ה'

          סרו מאחורי ה' – כתינוק {ילד} הבורח מבית הספר" (שבת קטז ע"ב).

אחרי מעמד קבלת התורה, נשארו בני ישראל בהר סיני שנה פחות עשרה ימים, ובכ' באייר החלו את המסע הראשון מבין מ"ב המסעות כדברי רש"י (י, יא), במשך התקופה הזו, הם קיבלו מידי יום מצוות חדשות, כך שהם עסקו בלימוד תורה ודרך קיום מצוותיה, כאשר המראות של מעמד קבלת התורה בהר סיני, המשיכו ללוות את העם.

'ויסעו מהר ה'…":  מהביטוי הנ"ל,  בו נאמר "מהר ה'", ולא נאמר "הר סיני", "הר חורב" או "הר האלוקים" כמו בפעמים הקודמות, הבינו חז"ל, שהם סרו מדרך ה', וכך לשון הגמרא (שבת קטז ע"ב): 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חייא בר חנינא: שסרו מאחרי ה' – כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו.  וזו בעצם תחילת התלונות כנגד ה' ומשה משיחו: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו', עליהן נלמד בהמשך בספר במדבר.

במדרש ילמדנו לפרשת בהעלותך נאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – בורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות אחד עשר יום, והיה נותן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".

  הרמב"ן מסביר את המדרש:  "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

 הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".

הקב"ה הרי הודיע להם, שהמסע יהיה ישירות לארץ ישראל: "ה' אלוקינו דּיִבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹורֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹואוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (דברים א, ו). כלומר, הקב"ה ביקש מהם לעלות לארץ ישראל.

ה"כלי יקר" אומר על הכתוב הנ"ל: "זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ – ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ – מקום מיוחד לקיום המצוות".

"ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה, קומה ה' ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך. ובנחה יאמר, שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (י, לה – לו).

"הליכת ישראל במדבר –  לברר ניצוצי הקדושה

                    השבויות ברשות שוכן מדבר ציה" (רבנו אוה"ח הק'. י, לה).

רש"י ורמב"ן אומרים: לשני הפס' הנ"ל, עשו סימניות בדמותן של אות נ' הפוכה בהתחלה ובסוף, כדי "להפסיק בין פורענות לפורענות". הפורענות הראשונה הייתה שסרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מביה"ס, כפי שהוסבר לעיל ע"י המדרש והרמב"ן. הפורענות השניה היא: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" (במדבר יא, א).

רבנו ה"כלי יקר" מסביר מדוע נבחרה האות נ', וכך דברי קדשו: "ובזמן שישראל בורחים מהר ה' כתינוק הבורח מביה"ס – הרי הם כנו"ן = דג הפוך הפורש ממקום חיותו, ומפנה פניו אל השפה ולחוץ {ליבשה}. כך ישראל: הפנו פניהם מארון ברית ה' שהוא מקום חיותם, ועל כן הנו"ן הפוכה…".

"ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך": משה מתפלל שבזכות הארון שהיה מקדים את ישראל בג' ימים, האויבים המכונסים – שיפוצו לכל עבר, ושונאי ישראל – ינוסו. כל השונא ישראל – שונא את ה' {רש"י}.

רבנו "אור החיים" הק' מסביר ע"פ הקבלה, את הרקע לישיבת עמ"י במדבר סיני במשך ארבעים שנה:

"טעם הליכת ישראל במדבר היתה, לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה.

וצריך אתה לדעת, כי החיצונים ישנם בב' הדרגות:

א. בחינת המסית והמפתה לנדבק בו, להרע ולהשחית {שהוא היצר הרע הגורם רע לאדם).

ב. בחינת המזיק והמחבל, ואין בטבעו לפתות {המזיק הנוצר מהעבירה שאדם עושה, ותפקידו להזיק לחוטא}.

לאור זאת יוסברו שני חלקי הפס':

"קומה ה' ויפוצו אויבך – הן הקליפות הנאחזות בניצוצי הקדושה – יתפוצצו". כלומר, כשארון הברית נוסע במדבר עם בנ"י,  מתבררים ניצוצי הקדושה, ומתפוצצים ומשתברים הקליפות.

"וכנגד בחינת הרע  – המפתה את האדם, אמר 'וינוסו משנאיך מפניך'. פירוש, אותן בחינות המשנאים דרך ה' בליבות בני אדם – ינוסו…".

וכשהיה ארון הברית חונה – סימן שישנם שם ניצוצי קדושה אותם צריך לאסוף. לכן נארר: "ובנחה יאמר – שובה ה', רבבות אלפי ישראל – להשיב את ניצוצות הקדושה הנמצאים שם, והנקראים ישראל.

מוסר השכל:

את התורה יש לאהוב, ולא להתנהג כ'תינוק שבורח מבית הספר' המשליך את ילקוטו, ואת הערכים שבתוכו. כמו כן, לחבר את התורה לתורת ארץ ישראל שם ניתן לקיים מצוות, כדברי ה"כלי יקר".

יוצא שהרקע לפורעניות ולישיבה במדבר במשך 40 שנה, וכנראה גם לגלותנו,

נובע משתי מצוות מרכזיות:

אי אהבת התורה {רמב"ן}. ב.  "מאסו בארך חמדה – ארץ ישראל" {כלי יקר}.

מנורת הנביא זכריה – וסמליה גם לדורנו (זכריה. ב, יד – ד, ז מתוך ההפטרה).

המחזה: "ראיתי והנה מנורת זהב … ושבעה נרותיה עליה".

המסר: "לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר ה'".

הנביא זכריה היה מאחרוני הנביאים בתחילת בית שני שעודד את עם ישראל לבנות את בית המקדש השני, למרות ההתנגדות מצד ראשי הגויים בארץ כמו סנבלט, טוביה וכו' שקשרו קשר נגד עזרא ונחמיה. (נחמיה ד, א – ב).

הנביא זכריה מתאר דו שיח בינו למלאך. לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?" עונה הנביא:

"ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה". וגו'" לאחר התיאור המדויק של המנורה ע"י הנביא, הוא שואל את המלאך שאלה מפתיעה "מה אלה אדוני? המלאך עונה לנביא בשאלה: "הלא ידעת מה המה?" לאחר שאינו מקבל תשובה מהנביא, המלאך מחליט לענות תשובה מפתיעה עם מסר חינוכי להם… ולנו. וכדברי הנביא זכריה: "זה דבר ה' אל זרובבל לאמור:

"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".  המלאך מלמד את הנביא ואותנו שעם כל הרצון להקים את בית המקדש השני ע"י עזרא, נחמיה, זרובבל והעולים, ההצלחה תלויה ברצון הקב"ה בלבד.

המלאך אומר לנביא : "מי אתה ההר הגדול לפני זרובבל למישור,  והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה".

כלומר, גם מכשול הנראה כמו "ההר הגדול". יהפוך "למישור" ולא יוכל לעמוד בפני זרובבל – המנהיג המדיני. כל זאת בתנאי שהולכים בדרך ה'.

 גם לשאלות הנביא "מה שני הזיתים…" וכן "מה שתי שיבולי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב" עונה המלאך: "אלה שני בני היצהרהעומדים על אדון כל הארץ".

עד לביאת משיח צדקנו שישמש בשני התפקידים, מן הראוי שהמנהיגות הרבנית בארץ כמו הרבנים הראשיים לישראל, דיינים ורבני הערים, הכפרים, והמושבים תעשה את המיטב על פי אדני התורה, למצוא נתיבים לליבם של מנהיגי הציבור למיניהם – החל מראש הממשלה ושריו, וכלה בראשי רשויות ומשרתי הציבור למיניהם כדי להוביל לאחדות המחנה בכיוון "עלה נעלה לבית אלוקינו".

"אלה שני בני היצהר העומדים על אדון הארץ".

שיתוף פעולה בין המנהיגות הרוחנית למדינית  (מתוך ההפטרה).

שני הפסוקים הנ"ל מהווים את פשר המחזה. אין בכוחם של בני האדם לפעול ולהצליח ללא רצון ה' יתברך, כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח כפירושו מצודת דוד: "מבלי טורח… הכול נעשה מעצמו", לכן הנביא פונה לשני המנהיגים: המנהיג המדיני שמונה ע"י הפרסים – זרובבל בן שאלתיאל שהיה נצר מבית דוד המלך שהקב"ה מבטיחו שאין לו מה לחשוש ממלכי הגויים סביב כדברי הנביא: "כי אתן בלב העכו"ם להיות נכנעים לו וסרים למשמעותו, ויהי דומה לערכת נרות המנורה שהיו ללא טורח" (מצודת דוד לזכריה ד' ו') כמו כן, הוא פונה למנהיג הרוחני – הכהן הגדול לשתף פעולה עם המנהיג המדיני. הם מכונים:  "שני בני יצהר" – "קרן כהונה ומלכות כדברי דש"י.

המלבי"ם כותב: "המלך יחזיק במעוז המצוות שבין אדם לחברו , והכהן הגדול יחזיק במעוז  התורה.

גם בימינו, חובה לשתף פעולה בין המנהיגות הרוחנית והמדינית ע"פ התורה, למרות הקשיים, ובכך ניוושע.

אחד הפ' המרכזיים בהפטרה אומר: "מי אתה הר הגדול…". לדעת "מצודת דוד", מדובר "על מלך גוג… לא יהיה בך כוח לעכבו… מלך המשיח יוציא האבן הטובה והחשובה להניחה ביסוד בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן סלה ועד.

           "ותדבר מרים ואהרן במשה…" (בהעלותך יב, א-) 

גדולת משה רבנו בנבואה –

בהשוואה לנביאים אחרים במשנת רבנו "אוה"ח הק'.

בזכות מרים הנביאה, נולד וניצל משה רבנו, ועוד יותר, בזכותה זכה עם ישראל ל"באר מרים" במשך 40 שנה. רואים שאין לאיש ביטוח על לשון הרע. על כך אומר רבי שמעון במדרש (ספרי זוטא יב, א) לאחר שהתמנו 70 הזקנים לנביאים, בני ישראל עשו שמחה. מרים אמרה: "אשרי אלו {הזקנים} ואשרי נשותיהן. אמרה ציפורה: אל תאמרי כך, אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדיבר ה' עם משה אחיך – לא נזקק לי. מיד הלכה מרים אצל אהרון אחיה והיו נושאים ונותנים". מרים  לא יזמה את השיחה, וגם דיברה דברי אמת. בכל זאת זה לשון הרע, דבר שאותו מחויבים לזכור בכל יום, במסגרת עשר הזכירות אחרי תפילת שחרית.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שמרים ואהרון דיברו בפני משה. את זאת הוא לומד מהכתוב "וישמע ה' והאיש משה וגומר. פירוש, גם הוא שמע" כדברי קודשו. הם טענו שבמעשהו, הוא מוציא לעז עליהם ועל אבות העולם איתם דיבר ה', ולא פרשו מחיי אישות. הם גם טענו שמשה נתנבא רק בגיל 80, ואילו הם התנבאו בגיל מ' ונ' בטרם נולד משה. כמו כן, כשמשה התנבא, נצטרע – "והנה ידו מצורעת, לא כן אהרון ומרים.

הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא עניו מאוד, ולכן לא השיב להם למה פרש מאשתו. הקב"ה עשה זאת במקומו, והבהיר להם את כוחו הרב של משה בנבואה, בהשוואה לשאר הנביאים כדברי הכתוב: "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה – בכל ביתי נאמן הוא…" (במדבר יב, ו – ח).

 רבנו אוה"ח הק' מסביר בהרחבה "ג' דברים בעניין הנבואה.

 א. השגת המראה. ב. זמן השגתה. פירוש, אם יתנבא בכל עת שירצה… ג. השגת בחינת הדיבור…" כדברי קודשו.

בהמשך מרחיב רבנו על השוני בין משה רבנו לשאר הנביאים.

את "השגת המראה" הוא מחלק לג' דרגות:

הדרגה הראשונה, תושג ע"י משה רק אחרי המוות, ולכן כאשר ביקש משה מה' "הראני נא את כבודך", השיבו ה' "לא תוכל לראות… כי לא יראני אדם וחי".

הדרגה השניה, "אור ממנו יתברך, שיתיחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה בנמצא" כדברי קודשו. את המראה הזה, זכה משה לראות: "ותמונת ה' יביט".

הדרגה השלישית – "הבהקת אורו יתברך ברחוק… הדומה לנר דולק אשר ילך אורו למרחוק, ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה – וזה השגת הנביאים", כדברי קודשו.

לגבי הדרגה השניה: "זמן השגת הנבואה", משה יכול להתנבא בכל עת ככתוב "בכל ביתי נאמן הוא", לא כן אצל שאר הנביאים. וכדברי קודשו: "כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם, הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה. ומשה נבואתו, הגם שהיא גדולה מהם, בטוחה אצלו בכל עת שירצה".

וכנגד הדרגה השלישית: "השגת בחינת הדיבור", משה זכה שה' ידבר אתו בבינת הכתוב: "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות", לא כן שאר הנביאים איתם דיבר ה' רק בחלום, בבחינת הכתוב: "בחלום אדבר בו", ודרך חידות כמו חלומות יוסף, וכן מראות הנביאים שנזקקו לפירוש.

"… ומדוע לא יראתם לדבר במשה עבדי" (במדבר יב, ח). רבנו "אוה"ח הק' מסביר מדוע ה' כעס עליהם: "חוזר ה' וטוען, שהיה להם לשער בדעתם, כי הוא {משה} עומד ומשמש לפני ה'. ואם היה עושה עוול – לא היה ה' מסכים על ידו. אמור מעתה, בה' דברתם שהסכים על ידו…" כדברי קודשו. כמו כן, למרות שלדעת רבנו, משה לא הקפיד עליהם, בכל זאת, הקב"ה דן במשה דין של "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול".

"ויצעק משה אל ה' לאמר – אל נא רפא נא לה" (יב, יג). רבנו מסביר שמשה צעק אל ה' שלא יחשדוהו שהוא נוטר איבה כפי שנאמר ע"י אהרון "אל נא תשת עלינו חטאת וכו'".

פירוש אחר: לפני תפילתו, הוא הודיע לה' שהוא מוחל על כבודו. בתפילתו הקצרה בת חמש מלים הוא ביקש: "אל נא" – שאל ממידת החסד ככתוב (תהלים נב, ג): "מה תתהלל ברעה הגיבור, חסד אל – כל היום"

"נא" – רומז ללשון בקשה ופיוס כדי לעורר רחמים. "רפא נא" – פירוש עתה, ולא יתעכב", כדברי קדשו.

"אראנו נפלאות"

לרבנו "אור החיים" הק' – וחכם יצחק יאיר אלעסרי שליט"א.

"לסרי" או "אלעסרי". הבעיה נפתרה, בזכות רבנו "אור החיים" הק'.

על כך נאמר:"אין שמחה כהתרת הספיקות".

הרב יצחק יאיר אלעסרי שליט"א, משמש כראש כולל רמח"ל בכותל המערבי שריד בית קודשנו.

 הרב ביקש לדעת מהו הכיתוב הנכון של שם משפחתו, האם זה "אלעסרי" כפי שהוא חושב שכך צריך להיות, או "לסרי" שזה כנראה קיצור השם כתוצאה מהשפעת התרבות הצרפתית ששלטה אז במרוקו.

הרב ידע שאחד מאבות אבותיו בשם הרב משה אלעסרי זצ"ל, קבור בהר הזיתים במתחם "אור החיים" הקדוש. הרב חשב שכדאי למצוא את הציון, ואז לראות את הכיתוב של שם המשפחה על המצבה, ובכך תבוא פרשת שם המשפחה על מקומה בשלום, "לסרי" או "אלעסרי". לאחר חיפוש בין הקברים שלא נשא פרי, הוא חשב שפלאי הטבע עשו את שלהם, והכיתוב מעל המצבה נמחק.

במחשבה שניה, הוא החליט לפנות לרבנו "אור החיים" הק' הקבור בסמוך, שישא תפילה למלכו של עולם שיאיר את עיניו וימצא את הציון של שאר בשרו.

בתום התפילה בציונו הק' של רבנו אוה"ח הק', הרב לסרי לקח מגרדת והחל לגרד את המצבה הראשונה שנקראה בדרכו אחרי התפילה, כשבראשו ממשיכה להתנגן התפילה בציון הקדוש של רבנו חיים בן עטר זיע"א.

"מה רבו מעשיך ה'" – ומה רבו חסדיך ה' על העוצמה הרוחנית שהאצלת על צדיק אמת כמו בעל ה"אור החיים" הק' שגם אחרי מותו – תפילתו מתקבלת לפניך ברצון" – פרצו מגרונו של הרב יצחק יאיר כשראה את שם הרב משה אלעסרי ניצב במלוא הדרו על הציון.

הכיתוב על הציון כלל גם מכתם מחורז בזו הלשון: "נשא פנים – מלא מכאובים – ללא בנים". ה' תמוז תרס"ו. {עשרה ימים לפני יום ההילולה של רבנו אוה"ח הק' ב-טו בתמוז}.

הרב הודה לקב"ה ולעבד ה' רבנו "אור החיים" הק' על "המציאה", היות וכך יוכל לומר עליו קדיש ביום האזכרה. כאמור, ובפרט שהאיש נפטר ניפטר ללא בנים. הרב גם דאג להציב עליו מצבה חדשה, וכן זימן את שבט אלעסרי שיראו במו עיניהם את שם משפחתם האמתי "אל-עסרי", וסיפר להם איך הדברים התגלגלו בזכות רבנו אוה"ח הק'. אכן, "גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם". וכן, הותרו הספיקות בבחינת "אין שמחה כהתרת הספיקות".

משפחת אלעסרי ידועה ומפורסמת בזכות הצדיק האלוקי רבי מכלוף אלעסרי זצ"ל מבית שאן, אליו נהרו רבים להתברך. לפני עשרות שנים, זכיתי לקחת את א"מ ע"ה ביחד עם אמו"ר ע"ה לרב אל-עסרי זצ"ל שבירך אותה.

 בנו של הרב וממשיך דרכו רבי יוסף אלעסרי שליט"א, שימש כרב ראשי של בית שאן, וגם הוא היה מלומד בנסים אליו פנו רבים למזור. שם אחר מאותה משפחה, הוא המרצה המפורסם מטעם ארגון "ערכים", הלא הוא הרב מיכאל אלעסרי שליט"א המופיע בכנסים בכל רחבי הארץ ובעולם, בנושאי חינוך וזוגיות וכו'.

לפרסומו הרב הוא זכה, בזכות הרצאותיו התורניות המושכות קהל, היות והן מתובלות בהומור מחיי המשפחה.

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר

"וברך ה' לחמך ואת מימך – והסירותי מחלה מקרבך". וכן "כל המחלה אשר שמתי במצרים – לא אשים עליך – כי אני ה' רופאך" לכל חולי עמו ישראל, ובכללם אילנה בת בתיה. יונתן בן קרן. משה בן זוהרה.

 ברשותך, ויכלול בברכות האלה את אשתי היקרה שולמית בת עיישה בן נאיים .שעברה ניתוח קשה מאוד…א.פ

לע"נ סבתי עליה בת מרים ע"ה – שעלתה לגנזי מרומים ביום חמישי ג' בניסן.

לע"נ הצדיקים: מו"ר אבי רבי יוסף בר עליה ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה.

סבי הרב הכולל רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

שכננו – שמעון בן מסעודה ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה.

תורת אמך צומות ותעניות-הרב אברהם אסולין

 

חייו ותורתו של הצדיק המלוב"ן כמוהר"ר ר' חיים בן עטר זיע"א
יומא דהילולא ט"ו תמוזתורת אמך צומות ותעניות
לידתו
בעיר סאלי נולד הצדיק, לאביו ר׳ משה אבן עטר בשנת התנ״ו, למד תורה מפי סבו כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גדלתי, ובחיקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.

מרביץ תורה ועול הציבור
מלאכת שמים על שכמי שמתי, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…

כיצד נתחבר הספר הק׳ ״אור החיים״
את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו, לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.

השגחה פרטית
הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליוורנו יע"א אשר לא הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.

הארות רוחניות
במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא (כאן), וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).

 

כנסת ישראל.

נכנסנו למירון יום רביעי…..וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחרי האכילה ללימודינו לפני שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיום שם ספר אחד של זוהר והיה חלקי הספר בראשית,  ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון, וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד, כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה ( אגרת ).

הארה גדולה

ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…

במערת אליהו הנביא ז"ל

יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם…

אגדת חייו של רבי חיים בן עטר.אור החיים הקדוש – יצחק גורמזאנו

שמש ממערב

לכבוד יום ההילולה של הצדיק, אני מביא בפניכם את סיום הספר הזה שנכתב על ידי יצחק גורמזאנו…

26

שלא כמשה, שלא זכה להיכנס לארץ, ושלא כיהודה הלוי שאולי מנעוהו השמיים מבוא אל ארץ תאוותו, זכה ר׳ חיים בן עטר לדרוך על אדמת ארץ ישראל ולחון את עפרה. אולם לא נעשה הדבר בלי קשיים ועיכובים. כבר באלכסנדריה, בדרך לארץ ישראל, נתבשרו הוא ושלושים התלמידים שעמו, שמגיפה משתוללת בירושלים, ועל־כן לא הביאם רב־החובל ליפו, שאף היא היתה נגועה, אלא לעכו. בעיר זו נשתהו כמעט שנה עד אשר נתבשרו שהמגיפה בעיר הקודש שככה. בינתיים ביקר ר׳ חיים בגליל, השתטח על קברות המקובלים בצפת, והתארח אצל ר׳ חיים אבולעפיה, ראש הישיבה בטבריה. הרב אבולעפיה היה זקן שבע־ימים. הוא הציע לר׳ חיים בן עטר לבוא לשבת איתו, וליטול ממנו את המנהיגות על הישיבה. אולם ר׳ חיים לא היה מוכן לוותר על החלום הגדול לייסד ישיבה בין חומות הקדושה בערים, מרכז העולם, היא ירושלים. מלבד זאת, הן התחייב לפני נכבדי ליוורנו להקים ישיבה בירושלים דווקא, וזכותם לדרוש ממנו שלא יסטה ימינה או שמאלה. הוא לא נסוג מהחלטתו זו גם כאשר הופיעה לפניו פאסוניה, כולה נסערת, וסיפרה לו שבחלום הלילה נתגלה לה כי שנה לאחר שיתגשם הנשגב בחלומות בעלה, יתבקש לישיבה של מעלה. היא התחננה לפניו לוותר על ירושלים ולקבל את הזמנתו של ר׳ חיים אבולעפיה, כי לדעתה — מאת השם הדבר, כדי להצילו מגורל מר. בדבריה הוסיפה שגם טבריה היא בחזקת ארץ ישראל, ונמנית היא עם עריה הקדושות. אולם ר׳ חיים בן עטר לא שעה לאזהרותיה, והצהיר באוזניה שוויתור על ירושלים למען טבריה אינו אלא המעטת החלום. ״ואם נגזר עלי למות, האם קיים מקום טוב מירושלים לעלות משם בדרך הקצרה ביותר אל כיסא הכבוד?״

בשלהי שנת תק״ב – 1742 נכנס ר׳ חיים בן עטר לראשונה בין חומות העיר המקודשת. ״כנסת ישראל״ הוא שם הישיבה שהקים. חלומו נתגשם. יושב הוא בין חומותיה של עיר דוד ולומד תורה עם בחירי התלמידים בעולם היהודי! ״ואולי…״ השמיעה אסתר את משאלתה הכמוסה באוזני פאסוניה, ״ואולי תעמוד לנו זכותה של ירושלים ונזכה להקים יורש למשפחת בן עטר הגדולה?״ ״אני סופרת את הימים וחרדה על כל רגע שעובר. האם יוציא אישנו את השנה ?״ פאסוניה קשרה על עצמה תפילין ונתעטפה בטלית, והתפללה לשלום בעלה, ואילו אסתר כבשה עיניה. בבל פעם שפאסוניה העזה לעטות על עצמה טלית ותפילין בדרך הגברים, היתה אסתר נחרדת, אך לא היה לה האומץ למחות באוזניה. ואילו חיים בן עטר עצמו היה נתון כמעט כל העת בהארה. בעת לימודו היה מתנתק כליל מן הסובב אותו ומפליג אל עולמות עליונים, עד כי רואי פניו המאירות חשבוהו למלאך ה׳ צבאות שהשכינה חופפת עליו כל היום. באחד

ממכתביו אל חברי ועדת ״מדרש כנסת ישראל״ בליוורנו, תיאר ר׳ חיים בן עטר בהתלהבות גדולה את יום הכיפורים הראשון בירושלים, סמוך לבואו בגבולה: ״ותיכף הלכנו לבית־הבנסת, וראיתי שם הארה גדולה בשעת כל נדרי, וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל, ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן־עדן. כל כך הארה שהיתה בבית הכנסת… יאמנו דברי שלא ראיתי מימי בעולם הארה כאותה שעה.״ ובל אותה עת פאסוניה סופרת את הימים וחרדה: האם יוציא את השנה? וכל אותה עת מוסיפה אסתר לקוות שתעמוד לה זכותה של ירושלים ובן ייוולד לר׳ חיים בן עטר.

ואילו ר׳ חיים בן עטר עצמו עשה בישיבה לילות כימים. לילה אחד למדו הוא ותלמידיו תורה כל הלילה. עם עלות השחר, רצו תלמידיו להפסיק כדי להתפלל שחרית, אבל ר׳ חיים בן עטר התנגד ואמר להם, שלא הם באו בגבול היום, אלא היום בא בגבולם, ואור התורה בהיר יותר מאור השחר…

ר׳ חיים בן עטר נפטר ביום שבת באמצע חודש תמוז תק״ג, היא שנת 1743 למניינם, ונקבר למחרת היום בהר הזיתים. בן ארבעים ושבע נתבקש בישיבה של מעלה ונפטר ביום השביעי, היא שבת קודש. אור התנוצץ על פניו, ורוח טהורה נחה עליו.

 הוא לא הוציא את השנה.

הוא לא השאיר אחריו בנים או בנות.

אולם ספריו וְזִכְרו נותרו לדורות. 

באותו יום, בפודוליה הרחוקה, אמר הבעל־שם טוב לתלמידיו: ״בשעה זו כבה נר מערבי.״ דממה נשתררה, ובצאת השבת שאלוהו תלמידיו לפשר דבריו. השיב להם הבעש״ט בי כוונתו שר׳ חיים בן עטר המערבי איננו. שאלו התלמידים: וכי מניין לו לרבי ? השיב להם: ״יש כוונה אחת בעת נטילת ידיים שאין מגלים אותה אלא לאחד בדורו והיא היתה עד עתה גלויה רק לר׳ חיים בן עטר ז״ל, ועתה, בשעת נטילת ידיים לסעודה השלישית, נתגלה לי הסוד. אות הוא כי רבנו כבר איננו.״

באותו יום, בטבריה, שהה ר׳ חיים אבולעפיה בבית הכנסת. לאחר שסיים את תפילתו, השעין את ראשו כמחצית השעה על השולחן. אחר כך קם על רגליו ואמר: ״רבי חיים בן עטר נסתלק. ליוויתי אותו עד שערי גן־העדן.״ 

סוף דבר

המאה הי״ח במרוקו היתה תקופת פריחה לקהילה היהודית שם. באותם ימים ניתן היה לפגוש בתוך ה׳׳מלאח״, היא השכונה היהודית, גדולי תורה, מדינאים, דיפלומטים, משוררים־פייטנים וסוחרים גדולים. בזירה זו מתרחשת העלילה שבספר. העובדות על חייו של ר׳ חיים בן עטר, ששימשו בסים לכתיבת רומן ביוגרפי זה הן:

1696 — נולד בעיר סאלי למשפחה נכבדה שמוצאה מספרד. סבו, ר׳ חיים בן עטר הזקן, היה ראש ישיבת סאלי. דודו, שם־טוב בן עטר, היה נגיד יהודי סאלי.

 1705 — משפחת בן עטר עברה למכנאס הבירה, שם התארחה בבית ר׳ יצחק די אבילה. אחותו של חיים בן עטר נישאה לשמואל די אבילה נכדו, ומחברם של הספרים ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״. לימים נולד להם בן — אליעזר. בשנה זו נפטר ר׳ שם־טוב בן עטר.

 1710 — נפטר ר׳ חיים בן עטר הזקן.

 1715 — ר׳ חיים בן עטר נשא את פאסוניה, בתו של משה בן עטר. משה היה בנו של שם־טוב בן עטר, והוא שימש כשר ושגריר לשליט מרוקו, הסולטן מולאי איסמאעיל. ר׳ חיים יסד ישיבה בבית חותנו והרביץ בה תורה. בעיקר לבני עניים, אך לא ויתר, עם זאת, על לימוד מלאכה — רקמת טליתות.

1721 — משה בן עטר הצליח במשימה דיפלומטית עדינה עבור מלכו: חתימת חוזה שלום עם ג׳ורג׳ הראשון מלך אנגליה. אף־על־פי־בן, כעבור זמן לא רב סר חינו בעיני הסולטן, והוא עמד להיות מוצא להורג. הסולטן היה מוכן לפדותו מהגרדום תמורת כופר ענק. על אף הצלתו והחזרתו למשרתו הרמה, נפטר משה בשנת 1724 שבע- מרורים ורוגז.

בעקבות פטירת חותנו ומיטיבו, נקלע חיים בן עטר למערבולת משפטית שנמשכה שבע שנים. בסופו של עניין נותר מרושש.

עקב היות,בני הזוג בן עטר חשוכי־בנים, נשא לו ר׳ חיים אשה שנייה — אסתר לבית ביבאס, אולם גם היא לא התברכה בפרי־בטן.

1732 — ידוע על פרסום ספריו ״חפץ הי״ ו״פרי תואר״. באותה שנה נאסר, בנראה בגלל תככים של מתנגדיו, ונאלץ לברוח לעיר פאס, שם שהה עד 738ו. ״אור החיים״ היא יצירתו הפרשנית הגדולה. 1739 — נטש את מרוקו כדי לעלות לארץ ישראל. הגיע לליוורנו שבאיטליה והתקבל שם בכבוד רב. רבני איטליה כתבו עליו: ״זאת הפעם השמש ממערב(מרוקו) יצאה על הארץ״. מגמתו היתה — לעשות נפשות בליוורנו לעלייה.

 1741 — הגיע לארץ ישראל ועמו ״שלושים אנשים נשים וטף״. שהה כל אותה שנה בגליל, ורק אחר־בך עלה ירושלימה, משאת נפשו, והקים בה את ישיבת ״כנסת

ישראל״. זכה לעמוד בראשה רק שנה אחת, אבל הספיק להקים דור של תלמידים גדולי תורה, שהגדול בהם הוא ר׳ חיים דוד אזולאי(החיד״א).

בשנותיו האחרונות היה בקשרים עם ר׳ ישראל הבעל־שם־ טוב, מחולל החסידות, ושניהם העריכו מאוד זה את זה. ספרו של ר׳ חיים בן עטר ״אור החיים״ הפן לחם־חוק בקרב קהילות היהודים באירופה.

1743 — נפטר ביום שבת י״ד בתמוז תק״ג ונקבר למחרתו בהר הזיתים.

רגשי תודה לד״ר אלעזר טוויטו שהואיל לעבור על כתב־היד. 

ספר שמות – פרשת "יתרו"- "שבת מתן תורה". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

ספר שמות – פרשת "יתרו"- "שבת מתן תורה".

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

 

מתן תורה – הקב"ה נתן לנו את התורה במתנה.

קבלת התורה – תלויה ברצון של כל אחד ואחד לקבלה.

"כל דיבור ודיבור מעשרת הדברות, היה עומד על כל אחד מישראל,

ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן,

ומחבקו ומנשקו ועולה ומתעטר על ראשו" (שיר השירים רבה א, ב).

ביום שבת קודש הקרוב – שבת מתן תורה לסדר פרשת יתרו, ימלאו 3330 שנים (תשע"ח), למעמד קבלת התורה בהר סיני ע"י עם ישראל.

פרשת "יתרו" היא בסימן "טוב", היות והיא הפרשה ה- 17 = "טוב", בבחינת: "כי לקח טוב {=17} נתתי לכם, תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב), הכתוב מדמה את ה"טוב" ל"תורתי" – תורת ה'.

הזוכה לשמור את התורה – זוכה לטוב האלוקי בבחינת: "טוב ה' לכל – ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט).

המעמד המרגש בין השכינה הנצחית לבין בני אדם ברי חלוף, דרש הכנות רבות כמו שלושת ימי התקדשות {פרישה מכל טומאה}, וימי הגבלה בהן אסור לגעת בהר סיני, פרט למשה ואהרון שהתבקשו לעלות להר שם ניצב האלוקים, ככתוב: ועלית אתה ואהרון עמך, והכוהנים והעם, אל יהרסו לעלות אל ה', פן יפרוץ בם" (שמות יט, כד).

האש בהר הייתה במשך 40 יום בהם היה משה בהר, ועמ"י ראו איך משה נכנס ויוצא מתוך האש (הכוזרי מאמר א), כדי להעצים בהם את האמונה החוויתית, שאכן הקב"ה דיבר עם משה רבנו, והוא שליחו.

רש"י רומז שהמפגש היה אמור להתקיים בין ה' למשה, כאשר העם מביט מרחוק ככתוב: "ויאמר ה' אל משה: הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. ויגד משה את דברי העם אל ה'"  " (שמות יט, ט).

רש"י מסביר את תשובת העם לה', וכך דברי משה לה', בשם העם: "תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי שליח, לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו".

רבנו "אור החיים" הק' מסביר מדוע ביקש עמ"י שה' ידבר אתו, וכך דברי קדשו: "האמונה שהאמינו ישראל במשה, הייתה שהוא עבד ה', וה' חפץ בו ועושה תפילתו ורצונו – אך לא האמינו שהיה ה' מדבר עמו… לזה אמר ה' אליו 'בעבור ישמע העם בדברי עמך', ובזה יצדיקו כי ידבר ה' עם האדם וחי. ואומר 'וגם בך יאמינו', פירוש – באמצעותך יאמינו בנביא אשר אקים להם תחתיך" (שמות יט, ט).

הקב"ה נגלה לעם ישראל בהר סיני, על רקע קולות וברקים, ענן, אש ותימרות עשן, ככתוב: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, ואת קול השופר, ואת ההר עשן. וירא העם, וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ, טו), דבר שהעצים את האמונה החוויתית אצל עם ישראל לדורותיו, היות והוא כלל גם את נשמות עמ"י העתידיות, ככתוב: "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו עמנו היום" (דברים כט, ג – יד).

עם ישראל נכנס לחרדה מעוצמת המעמד הנשגב, לכן משה מסביר להם את מטרת המעמד: "ויאמר משה אל העם: אל תיראו – כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז).

רבנו אוה"ח הק' מביא שלושה טעמים:

 א. המילה 'נסות', באה במשמעות 'נס' והרמת קרנם של בני ישראל המובדלים מאומות העולם, היות ופסקה זוהמתם באמצעות קבלת התורה כדברי הגמרא: "בשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתם" (שבת קמו ע"א).

 ב. בעקבות טהרת עמ"י מהזוהמה, הם זוכים שהיראה/השכינה תשרה על פניהם, וכך לא במהרה יחטאו, "כי כל מי שיש לו בושת פנים שהיא יראתו האמורה, לא במהרה הוא חוטא" כדברי קדשו.

 ג. "כדי שלא תהיה לכם טענה, למה לא ינבא ה' את כל ישראל – הרי ניסה אותם בנבואה, ולא יכלו עמוד" כדבריו.

לדבריו של רבנו אוה"ח הק', יש סימוכין מהראשונים כמו הרמב"ם, הכוזרי וכו'. הם טוענים שבאמונה ב-ה' ע"פ מופתים יש דופי, ולכן היה צורך במעמד הר סיני פנים אל פנים.

הרמב"ם: "משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין ע"פ האותות יש בליבו דופי… ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר… ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בה דופי. שנא' "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן – בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם' (שמות יט, ט). מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם…" (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ח. הלכה א).  

ריה"ל בכוזרי: אמר החבר: העם, עם מה שהאמינו במה שבא בו משה אחר המופתים האלה – נשאר בנפשותם בספק, איך ידבר האלוקים עם האדם?… ורצה ה' להסיר הספק הזה מליבותם, וציווה אותם להתקדש… ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלוקים פנים אל פנים… ואש שסבבה את הר סיני, ונשארה האש ההיא ארבעים יום… ורואים את משה בא בתוכה ויוצא ממנה. ושמע העם דיבור צח בעשרת הדברים…" (מאמר א. פז).

לאור הדברים הנ"ל, ניתן לומר שמעמד הר סיני בו השתתפו כלל נשמות עמ"י שהיו ושיהיו,

 מההווה את אמיתות התורה, שלא כמו דתות אחרות הנשענות על חלומות בהקיץ של "נביאים עלומים".

שבת פרשת "יתרו" נקראת "שבת מתן תורה". על השאלה מדוע לא קראו לה בשם היותר מתאים, כפי שאכן קרה בפועל, "שבת קבלת התורה"? על כך ניתן לומר: הקב"ה זיכה אותנו ונתן לנו חמדה גנוזה שהיא התורה הקדושה, וכולנו אמרנו כאיש אחד ובלב אחד: "נעשה ונשמע".

לגבי קבלתה הלכה למעשה וקיום מצוותיה, זה תלוי ברצון של כל אחד מאתנו. חופש בחירה במיטבו.

רבנו אוה"ח הק' אומר שכל הדברות נאמרו בהבזק אחד כדברי הגמרא: "אנוכי ולא יהיה לך', מפי הגבורה שמענום (מכות כד, ע"א). מעוצמת גבורות ה', יכלו לתפוס רק את שתי הדברות הראשונות, ואז פרחה נשמתם, בבחינת "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו). שאר הדברות נחצבו באש, ונעמדו כשהן מסודרות בהר, עד שהקב"ה החיה את עם ישראל בטל חיים כדברי הגמרא (שבת פח ע"ב).

רבנו אוה"ח הק' אומר עפ"י חז"ל: "ואולי כי לזה רמז הכתוב באומרו "משה ידבר, והאלוקים יעננו בקול" (שמות יט, יט). ותמצא שאמרו ז"ל שכל דיבור ודיבור היה עומד על כל אחד מישראל, ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן, ומחבקו ומנשקו ועולה ומתעטר על ראשו" (שיר השירים רבה א, ב).

הגמרא במסכת (שבת פח) אומרת שבשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", ירדו 60 ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". בשעה שחטאו בעגל, ירדו 120 ריבוא מלאכים והורידו את "נעשה ונשמע". פה היו צריכים מלאך לכל דיבור, היות והם עשו הפרדה בין שניהם, וידוע שמלאך לא יכול לעשות שתי פעולות, לא כן בפעם הראשונה. ריש לקיש אומר: לעתיד לבוא, ה' יחזיר לנו את הכתרים שנאמר: "ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם.

"נעשה ונשמע" – את המצוות יש לקיים ולעשות גם כשלא מבינים. אח"כ, יש "לשמוע" = ללמוד את טעם המצוות.

"אנוכי ה' אלוקיך…

             לא יהיה לך אלוקים אחרים…" (שמות כ, ב- ג).

שני הדברות הנ"ל שנאמרו ע"י הגבורה,

מהווים שני קרני לייזר רוחניים – החקוקים בתודעה היהודית של כל יהודי.

רבנו אוה"ח הק' אומר: "כל התורה כולה רמוזה בעשרת הדברות. והוא אומרו 'לאמר' – פירוש, דברים אלו יש בהם אמרות אחרות כלולות ורמוזות".

לאור זאת, רבנו מסביר את המיוחד בשתי הדברות הראשונות הפותחות את עשרת הדברות, והמהוות את התמצית של כלל תרי"ג מצוות התורה, ולהלן דברי קודשו: "ב' הדברות "אנוכי ולא יהיה לך", הם ב' שורשים לב' כללות המצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אנוכי – הוא עיקר ושורש כל מצוות עשה. לא יהיה לך – הוא עיקר ושורש כל מצוות לא תעשה. לזה נטע ה' בהם מפי אל עליון שורשי ב' עיקרי המצוות, שבזה לא תימוט תורה מזרענו לעולם ועד" (שמות כ, א). לכן, שתי המצוות הנ"ל נאמרו מפי הגבורה, וחדרו כקרן לייזר לדי. אן. אי. היהודי.

הזוהר הק' אומר שבדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך", כלולים רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה. (זוהר ח"ב יתרו צא ע"א). הזוהר גם אומר שבמעמד הר סיני, ירשו בני ישראל ירושת עולמים את עשר הדברות שבהן תלויות כל המצוות וכל הזכויות המיוחדות, המהוות את החלק הטוב של עם ישראל (זוהר יתרו, פב ע"א).

שני הדברות הנ"ל של "אנוכי" ו"לא יהיה לך", נאמרו מפי הגבורה כדברי רב המנונא: "מאי קרא 'תורה צוה לנו משה מורשה'? תורה = שית מאה וחד סרי = {611} הוי. "אנכי" ו"לא יהיה לך", מפי הבורא שמענום". יחד, תרי"ג = 613 מצוות (מכות כד ע"א).

התורה ניתנה ע"ג שני לוחות כדברי רבי חנינה בן גמליאל, בבחינת הכתוב: "עפ"י שני עדים יקום דבר".

רבנן סוברים: עשרה על כל לוח. רבי שמעון בר יוחאי אומר: עשרים על כל לוח {משני הצדדים}. רבי סימאי: 40 על לוח זה, וארבעים על לוח זה {מארבעה כיוונים}.

רבנו אוה"ח הק' אומר על צפונות התורה: "דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות, כאשר יסד האדון בחוכמה רבה בשבעים  פנים, ארבע אופנים, ל"ב נתיבות" (שמות לא' יג').

הרמב"ם אומר באיגרת תימן ששתי הדברות הראשונות משפיעות על כל יהודי, ולכן יהודים מסרו את נפשם על אמונתם בה'. וגם אדם שאינו מקיים כל כך תורה ומצוות, הוא ימשיך להאמין. בודדים ממירים את דתם.

"כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט, פו). בפשט הכתוב, יש לקיים את המצוות מתוך אמונה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשתי הדברות המשלימות אחת את רעותה: "אנוכי ה'…" – יכולה להתקיים הלכה למעשה, רק אם נשמור גם על הדיבר השני: "לא יהיה לך אלוקים אחרים" – שלא נעשה אלוקים אחרים, ואפילו לא במקביל, אלא נאמין רק בה'.

 הנביא חבקוק אומר: "וצדיק – באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). הצדיק נמדד ע"פ מידת אמונתו בה'.

הרמב"ם גם קבע שאם אדם כופר במצוה אחת, כאילו כופר בעיקר. הסיבה לכך, זה דומה למפתח עם 613 זיזים. במידה ונחסיר זיז אחד, המנעול לא יפתח, כך תורתנו הקדושה המורכבת מתרי"ג מצוות. כאשר אדם מחליט לכפור ולהוציא מצוה אחת מכלל תרי"ג מצוות, הוא הופך את התורה למערכת חוקים אנושיים המשתנים בהתאם לנסיבות, כפי שאנו מתבשרים חדשים לבקרים בחקיקה.

הפס' הנ"ל מחבקוק "וצדיק באמונתו יחיה", רומז לגאולה הבאה והשלמה:

רק המאמין בה' "יחיה" {בזמן עתיד}, וינצל ממלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא (רבנו אוה"ח הק').

ראוי לציין שעשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, למרות שנאמרו בהקהל, וזה פלא. "אנכי ה' אלוקיך", לא יהיה לך, "לא תשא", "לא תחמוד" וכו'. על דרך תורת השכל הישר, ניתן לומר שהקב"ה פנה אל כל אחד ואחד באופן אישי, כדי ליצור מחויבות אישית של כל אחד מעמ"י, וכך ניתן ליצור עם אחד, מיוחד ומאוחד שיוכל לומר בפרשת משפטים: "נעשה ונשמע". יוצא, שדרך מחויבות היחיד, נוצר היחד הכל כך חשוב ביצירת קהילה מגובשת ועם מאוחד, כדברי דוד המלך "ומי כעמך ישראל – גוי אחד בארץ" (דברי הימים א, יז כא).

"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, א).

 הרמב"ן אומר שמצות עשה להאמין בה' אשר לו לבדו הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו – ואין עוד מלבדו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'אשר בראתי את העולם בששה ימים', כי בנסי יציאת מצרים ראו הם בעיניהם איך שהעולם ומלואו בידי ה' כחומר ביד היוצר – וזוהי ההוכחה הגדולה והמוצדקת ביותר, כי הוא לבדו בורא העולם ומנהיגו. וכדברי קדשו: "הדיבור הזה מצות עשה. אמר 'אנכי ה", יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלוקים להם. כלומר: הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוקים להם שחייבים לעבוד אותו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' – כי הוצאתם משם, תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם…"

"לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" (שמות כ ג). רבנו אוה"ח הק' אומר: "פירוש, אפילו במחשבתך".

"לא תעשה לך פסל" (שמות כ, ד). רבנו אוה"ח הק' אומר: אסור לעבוד גם "למשמשי עליון המשמשים לפניו במרום, והוא יעזור לו. גם יהיה אמצעי לדבר דבריו לפני המלך הגדול בדבר הגדול אם יצטרך – ובאמצעות כן, כבד יכבד את השמש ההוא ויברכהו וישתחווה לפניו בדרך כל הכבוד והמעלהודע כי טעות בה טעו רוב העובדים עבודה זרה.". לכן הוא נקרא פסל – מלשון פסולת. "שאין בו כוח אלוקי, ופסולת הוא לפני העיקר – שהוא הבורא עולם…. כי הוא עומד להתפסל כשיעבירנו ה' מממשלתו…" כדברי קדשו.

כלומר, אסור לפנות לעזרה אפילו למלאכים או לכל כל גורם אחר. הפניה רק לאלוקים ללא שום אמצעי. גם כאשר משתטחים על קברי צדיקים – יש לבקש מהקב"ה בזכות הצדיק.

רבנו אוה"ח הק': "שלא יפסול את עצמו, כי בחטא האדם בעוון ע"ז שהוא כנגד התורה כולה, מטבעו נפסל ויוסר צלם אלוקי דכתיב 'אך בצלם יתהלך איש' (תהלים לט, ז), ולא יראו פניו למעלה, לבני אל חי לבל יסתכלו בפניו".

א תעשה לך פסל" – נוטריקון האות השניה בשלש המלים הראשונות, שווה כ.א.ע.ס. לכן, כשאדם כועס כאילו עובד עבודה זרה. ועוד יותר, מהמילה לך לומדים שהכועס הופך את עצמו לפסל. כאמור, פסל = פסולת = פסילה.

"לא תשתחוה להם ולא תעבדם – כי אנוכי ה' אלוקיך אל קנא…"

 שמו של הקב"ה – אל קנא = 151 = מקוה = 151 = כאעס.  על הכועס להיטהר במקוה.

"לא תחמוד – בית רעך.

לא תחמוד – אשת רעך, ועבדו ואמתו,

 ושורו וחמורו – וכל אשר לרעך" (שמות כ, יד).

"כל הנותן עיניו במה שאינו שלו – גם את שלו מוציאים מידו…" (סוטה ט ע"א).

"לא תחמוד" – מכת דור חמדת הסמרטפונים.

כאשר אדם מסתכל בעין חומדת על אשת חברו או רכושו, הוא עובר על מצות לא תעשה, אבל אין הוא עובר על לאו,  מכיוון שמדובר ב"לאו שאין בו מעשה", אם כי הוא יענש בחומרה רבה על שהוא פוגם ב"שמירת העיניים", בכך שהוא עובר על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אשר אתם זונים אחריהם", אותה אומרים בקריאת שמע.

ככלל, "שמירת עיניים" היא מידה חשובה בעבודת ה', כדברי רבנו "בבא סאלי" שאמר, שכל כוחם של רבני אביחצירא ע"ה, נובע מ"שמירת העיניים" בה הם נזהרים, ככתוב "תנה בני לבך לי. ועיניך – דרכי תצרנה" (משלי כג, כו). כידוע, העיניים מהוות את השער לנשמה, דבר המסביר מדוע העיניים רגישות, בהשוואה לאיברים האחרים.

לעומת זאת, אם עבר לתחום המעשי, כגון שהפעיל תחבולות כדי להשיג את הדבר אשר חמד – הוא עובר על שתי מצוות: במחשבה ובמעשה, כדברי רבנו יונה בספרו "שערי תשובה": "הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי ניתן מכרם. והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה וכו'" (שערי תשובה פרק ג' עמ' צב). כלומר, לא להפעיל כל מיני אמצעים פסולים כדי לקחת שדה או כל דבר מאדם אחר, גם בתשלום.

רבנו אברהם אבן עזרא מאריך במצות 'לא תחמוד', מפאת חשיבותה: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו… ועתה, אתן לך משל: דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה – לא יחמוד אותה בליבו… כי ידע כי לא יתכן". רבנו אבן עזרא ממשיך ואומר: כשם שאותו כפרי לא יתאווה שיהיה לו כנפיים, כשם שאין אדם מתאווה להיות עם אמו אע"פ שהיא יפה, היות והורגל מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. כנ"ל לא יחמוד דבר שאינו שייך לו.

בדבריו, רבנו רומז לחינוך שיש להקנות לדורנו "דור חמדת הלבבות", בנושא "לא תחמוד", וכדברי קודשו: "ואמרו חכמים: בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא. ובעבור זה, המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי – על כן, הוא ישמח בחלקו, ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו… היות ולא יוכל לקחתו בתחבולות… אלא יבטח בבוראו…".

רבנו "אבי עזר" על ה"אבן עזרא" מוסיף: "רוב העבירות באות מחמוד ממון או זנות".  

מוסר השכל: דברי רבנו אברהם אבן עזרא הם דברי טעם – היכולים להוות הדרכה חינוכית לכל אחד מאתנו.

 

רבנו בחיי משלים את דברי רבנו אבן עזרא. הוא מדבר על הקשר בין הדיבר הראשון "אנוכי ה'" לדיבר האחרון "לא תחמוד" החותם את עשרת הדברות, ועל המיוחדות של "לא תחמוד". וכך אומר רבנו בחיי: כאשר האדם מפנים את הדיבר הראשון – אנוכי ה' אלוקיך" בבחינת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", מובטח לו שלא יכשל בחמדת הלבבות, דבר הקשה לשליטה, היות וזה נתון למידת הרגש והמחשבה, לכן התורה פירטה ב"לא תחמוד", בניגוד ל"לא תרצח". כלומר, אם הוא התחנך על פי הנאמר לפני כן בשאר הדברות – מובטח לו שלא יחטא כ"לא תחמוד".

הרמב"ן אומר על מצות "לא תחמוד": "ומי שלא יחמוד – לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב  בשל חברו {רצף המצוות הקודמות העוסקות בין אדם לחברו}. ואח"כ יבאר המשפטים {דיני פרשת משפטים} בפרט, כי התחייב לחברו במשפט מן המשפטים – אם לא יחמוד ולא יתאווה למה שאינו שלו – ישלם מה שעליו" (שמות כ, ג).

אכן, פרשת משפטים על ג"ן {53} מצוותיה, מהווה הרחבה לציווי "לא תחמוד", ושאר המצוות שבין אדם לחברו, שהוזכרו קודם לכן בעשרת הדברות.

רבנו חיים ויטאל: "החמדה – אב הטומאה, כי היא מביאה לשנאה וקנאה, ומביאה לידי גזל ושבועת שקר, ולידי רציחה. והיא העשירית שבעשרת הדברות שקולה ככולם, כי עינו לא תשבע עושר, כעין הנחש שנאמר בו "'ונחש עפר לחמו' (משלי כח, כב)… ואמרו רבותינו ז"ל: התאווה מוציאה את האדם מן העולם, כי מטרידתו מעסק התורה ומקיום מצוותיה, והוא כופר בהשגחה, שאינו מאמין שהכל ע"י השגחת ה' יתברך" (שערי קדושה. חלק ב. שער ד).

א. "וישמע יתרו".

"שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע – והתגייר" (הזוהר הק', יתרו).

 חשיבות ההקשבה, והפקת לקחים ממה שאנו שומעים.

רבנו "אור החיים" הק' מסביר מדוע פרשה כל כך חשובה כמו פרשת מתן תורה נקראת על שמו של גוי – יתרו:

"בזה הצדיק יתרו, כי כל המופתים לא היו אלא – למעלת ולחיבת ישראל להוציאם, ובשבילם עשה כל אשר עשה". כלומר, גם בגויים ישנם אנשים חכמים כמו יתרו שהיה כהן וראש למדין, בכל זאת הקב"ה בחר בעם ישראל לאחר שהסכים לקבל את תורתו, דבר שמייחד אותנו בהשוואה לגוים.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו", ומיד הפנים את הדברים והחליט להגיע "אל משה אל המדבר, אשר הוא חונה שם הר האלוקים", להתגייר ולהתחבר לעם ה'.

גם אצל משה נאמר: "וישמע משה לקול חותנו" (שמות יח, כד). ברגע  ששמע  עצה טובה מחותנו – מיד יישם אותה.

כל אחד מאתנו שומע עצות טובות. השאלה הנשאלת: מה אנחנו עושים איתן הלאה?

הזוהר הק' אומר "שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע, ונכפף בפני הקב"ה והתקרב ליראתו". יתרו מלמד אותנו מסר חשוב: כולנו שומעים דברים חשובים. השאלה הגדולה מה אנחנו עושים איתם.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל" – נסי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק… (רש"י), והחליט לעשות מעשה ולהצטרף לעם ישראל ולקבל עליו את מלכות ה': "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים".

הגמרא בזבחים אומרת: "מה שמועה שמע ובא ונתגייר? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק. רבי אלעזר המודעי: מתן תורה. רבי אליעזר קריעת ים סוף שמע ובא".

יתרו בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את שלושת הנושאים המרכזיים המייחדים את עם ישראל.

הנושא הראשון – מלחמת עמלק המסמלת את האנטישמיות עד ימינו, היות ועמלק יצא להילחם עם ישראל ללא כל סיבה הגיונית כפי שקורה גם בימינו. הסיבה הסמויה לעם ישראל – בגלל שהקב"ה בחר בנו..

הדבר השני – קריעת ים סוף, דבר המסמל את עם ישראל החי על נסים גלויים וסמויים לאורך הדורות.

הנושא השלישי – מתן תורה המהווה את ההוכחה הנצחית לנצחיות התורה שנמסרה לנו במעמד אדיר וברוב עם. 

רבי אלעזר אומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו שימש כשליחו של יתרו להודיע למשה רבנו על הגעתו אליו. הקב"ה גם אמר למשה שיתרו בא לשם שמים כדי להתגייר, ולכן עליך לקרבו. כיוון שיצא משה לקראתו, יצאו בעקבותיו אהרון ושבעים הזקנים, ויש אומרים אף ארון הברית. (שמות רבה כ"ז, ב).

רבנו "אור החיים" הק' מנתח את מהלך קבלת החלטת יתרו להצטרף לעם ישראל: "זה יגיד שבח האיש שהשתדל לדעת כל פרטי המעשים, וזה יגיד כי אהב את יעקב". (רבנו אוה"ח הק' יתרו יח א).  תטה אוזן – ותפיק לקחים.

ב. "ברוך ה' – אשר הציל אתכם".

מה שלומך? ברוך ה'!

תשובה אינסטינקטיבית של כל יהודי – מבית מדרשו של יתרו.

"ברוך ה'": בביטוי הנ"ל מבית מדרשו של יתרו, מרבים להשתמש יהודים יראי ה', וגם אלה שעדיין במעלה הר ה'. גם הישמעאלים לא פוסחים עליו – "נחמדו ללה" לכל שאלה. זהו ביטוי המהווה תשובה לשאלה הפותחת כל שיחה. "מה שלומך?" "ברוך ה'". ישנם בעלי אמונה העונים: "טוב מאוד". וישנם חסרי אמונה העונים: "יהיה טוב". אומר המדרש: לוא בני ישראל היו פותחים את שירת הים בביטוי: "שירו לה" בהווה כמו שירת הנשים, ולא "אז ישיר" בלשון עתיד שזה ביטוי של מיעוט אמונה, היו נגאלים לצמיתות.

לאחר פגישת יתרו עם משה רבנו במדבר סיני והקרבת עולות לה' כאות תודה, הוא חוזר למדין כדי לגייר את בני ביתו כדברי רש"י לפסוק': "… וילך לו אל ארצו" – לגייר בני משפחתו" (יתרו יח, כז).  שוב רואים הפקת לקחים מצד יתרו, תכונה אותה שווה לנו לאמץ. מהפסוק הנ"ל למדו חכמים שיש לברך על הנסים שנעשו לישראל: "הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר: "ברוך שעשה נסים לאבותינו". אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם" (כרכות נד, ע"א).

מוסר השכל:

 ברובד הסמוי, הביטוי "ברוך ה'" משקף את האמונה בקב"ה, ושהכול מאתו יתברך.

ג. יתרו = 13 = אחד = 13

 אחדות ה' – בכל העולמות.

 כדרכנו, בבואנו למצוא את המשמעות המרכזית של הפרשה דרך שמה כפי שעשינו ברבות מפרשות השבוע. ליתרו היו שבעה שמות: רעואל, יתר, יתרו, חובב וכו'. יתר – על כך שיתר פרשה אחת בתורה. יתרו – לאחר שנתגייר וקיבל על עצמו עול מצוות, הוסיפו לו האות ו', אחת מארבעת אותיות הוי-ה. חובב – על כך שחיבב את התורה. כל זה משקף את משמעות מתן תורה לעם ישראל.

 נעיין בגימטריא הקטנה של שם פרשתנו "יתרו" השווה 13. {י =1 + ת=4 + ר=2 + ו=6 = 13}  שהיא גם הגימטריא של הביטוי אחד, דבר המסמל את המוטיב המרכזי בתורתנו הקדושה  – יחודו של הקב"ה בכל העולמות, דבר הבא לידי ביטוי בדיבר הראשון של עשרת הדברות הכולל בתוכו את כל התורה: "אנוכי ה' אלוקיך…".

פעמיים ביום, אנחנו מייחדים ומקבלים עלינו את מלכותו ואחדותו יתברך באמירת "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד", ובכך גם זוכים לקיים מצוות עשה דאורייתא מידי יום. הכל מתחיל ב-"שמע" – תשמע, תקשיב ותפנים.

יוצא שגם בשם יתרו רמוזה אחדותו של הקב"ה. ידוע ששם האדם משקף את מהותו הרוחנית.

על הכתוב "ויחד יתרו" נאמר: בגלל שיתרו ייחד את שמו יתברך בעולם, זכה שהתורה תייחד לו פרשה על שמו.

כאן המקום לציין את מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה, ומרת אמי מורתי הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה שהיו נטועים בגן האמונה, דבר שבא לידי ביטוי בכל פועלם, כאשר שם ה' על דל שפתם.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"בחודש השלישי באו מדבר סיני,

         ויסעו מרפידים, ויחן ישראל נגד ההר" (יט' א-ב).

שלושה תנאים לקבלת התורה: זריזות , ענווה,  אחדות.

 רבנו "אור החיים" הק' שואל מספר שאלות:

 א. מדוע הקב"ה התעכב במתן תורה  לעם ישראל  49 ימים, ולא נתן להם אותה מיד למחרת יציאתם ממצרים?

 ב. סדר הפסוקים לכאורה צריך להיות הפוך, קודם יש לכתוב  "ויסעו מרפידים", ורק אח"כ "ויבואו מדבר סיני"?

 רבנו "אוה"ח הק'  משיב: העיכוב נבע מכך שעם ישראל לא הוכשר עדיין מבחינה רוחנית לקבל את התורה, ולכן הוא נדרש לספור 49 ימי ספירת העומר, בהם תוקנו מ"ט שערי טומאה, כאשר ביום ה- 50  "זכו להגיע להר סיני כשהם זכים וטהורים ממ"ט שערי טומאה, למ"ט שערי קדושה.

ליום הזה היום המיוחל,  ציפו עליונים ותחתונים מיום בריאת האדם" (רבנו אוה"ח שמות יט, א-ב).

רבנו אוה"ח הק' מציין שלוש מידות מרכזיות אותן יש להפנים וליישם בכדי לזכות בקבלת התורה.

א. "ויסעו מרפידים" = זריזות. ידועים דברי הגמרא (סנהדרין קו' עא) לכתוב "ויחנו ברפידים" (בשלח יז, א)  – רפו ידיהם מן התורה, מעכשיו חזרו בתשובה ונסעו מרפיון ידיהם, כדברי קודשו: "זריזות והתגברות בעסק התורה עד גדר שימית את עצמו עליה, בבחינת "אדם כי ימות באוהל" – לא תושג התורה אלא בהתעצמות" (רבנו אוה"ח חפץ ה' שבת).

ב. "ויבואו מדבר סיני" =  ענווה.  באו מרצונם לקבל את התורה מתוך ענווה. כמו כן, המדבר מסמל את הענווה. 

ג. "ויחן שם ישראל" =  אחדות. "ויחן" בלשון יחיד, "ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים… שנעשו כולם יחד כאיש אחד – והם עתה ראויים לקבלת התורה" כדברי קודשו.

להאיר באור החיים – ליום שבת קודש.

"והייתם לי סגולה מכל העמים …

ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (יט' ה-ו)

הסגולה האמתית היא – "לי" – לסמוך רק על הקב"ה.

דורנו הרווי סגולות – הפך להיות עם סגולות, החל מסרט אדום, דרך פנייה לתעשיית "הבבות" ו"המקובלים"  המתחזים, הפועלים בעיקר – כבנקט לשאיבת דמים מרובים תרתי משמע, תוך יצירת אשליות אצל אנשים קשיי יום.

 רבנו אוה"ח הק' אומר: "כשם שהסגולה היא דבר שאינו כפי הטבע… לזה אמר – 'והייתם לי סגולה מכל  העמים" – כי אין פעולה טובה יוצאת אלא מידכם, שאין סגולת התורה והמצוות אלא מכם… והסגולה היא שיהיו מיוחדים לו ביחוד לעבוד אלוקי עולם". כלומר, הסגולה האמתית היא "לי" – לקדוש ברוך הוא.

 "ממלכת כוהנים וגוי קדוש": אומר על כך רבנו האוה"ח הק': "או ירצה לומר להם {לבנ"י},כי מעתה יהיו הם בבחינת פמליא של מעלה, כי למעלה יש לאדון משרתיו, ומשמשים לפניו במרום, ולהם יקרא כוהנים. גם יש לפניו צבא רב הנקרא קדוש כדברי דניאל (דניאל ח, יג) "ואשמעה אחד קדוש מדבר…". ואמר הכתוב כי אותם {בני ישראל} יעשה ה' במקום כוהנים וקדושי העליונים".

דברי רבנו אוה"ח הק' מבוססים ע"פ הזוהר (לך לך צ ע"א): "אלו אינון צדיקיא בארעא דאינון חשובין קמי קב"ה כמלאכי עילאי ברקיע, דזכאן בכל יומא למשמע קלא מלעילא בשעתא דאיצטרכו". פירוש, הצדיקים בעולם, חשובים כמלאכי מרום, לכן קולם של הצדיקים נשמע בשמים.

  רבנו אוה"ח הק' גם מסביר מדוע רק עם ישראל הסכים לקבל את התורה, בניגוד לעשיו, ישמעאל ומואב שסירבו (ספרי וז. הברכה ב). שורש הווית הגויים הוא בבחינת הרע". {אותן ג' אומות מוזכרים בשירת הים 'אלופי אדום וכו'}.

לישמעאל נאמר על ידי המלאך: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל" (בר' טז יב). בני ישמעאל כידוע מאוד מקפידים "על נטילת ידיים" בכל דבר בו הם נתקלים, לכן הם סירבו לקבל את התורה בטענה שבשורש הוויתם הם נוטלים.

 ללא רשות = "נוטלים ידיים", כאשר בתורה נאמר "לא תגנוב". מספיק לראות את משחטות הרכבים בשטחים, וגניבת ציוד חקלאי מהמושבים.

לעשיו נאמר על ידי אביו יצחק: "על חרבך תחיה" (בר' כז מ). כלומר, בשורש נשמתו הוא רוצח, ואילו בתורתנו

הקדושה נאמר "לא תרצח". מלחמות העולם ה1 וה2 וכו' בהן נהרגו עשרות מיליונים יוכיחו.

עמון ומואב –  פרוצים בעריות והדוגמה לכך היא: שהם נולדו מבנות לוט שהיו עם אביהם. כנ"ל בנות מואב שהחטיאו את בני ישראל במדבר תוך הפקרת בנותיהם, לכן סירבו לקבל את התורה בטענה שכתוב בה: "לא תנאף".

לעומתם, הקב"ה בחר בעם ישראל שהוא סגולתו = "כי יעקב בחר לו יה –  ישראל לסגולתו". (תהלים קמט, ד).

לימוד תורה וקיום מצוות – מהווים סגולה ומרפא לעם ישראל ככתוב "וחי בהם".

"ויעמוד העם מרחוק –

 ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (שמותכ, יח).

הקב"ה מתגלה אל משה בערפל – וכן לכל אחד מאתנו שמתאמץ יותר.

רש"י הק' מסביר שמשה רבנו נכנס "לפנים משלוש מחיצות: חושך, ענן וערפל, שנאמר: וההר בוער באש עד לב השמים חושך, ענן וערפל" (דברים ד, יא). העם לעומת זאת, עמד מרחוק. הביטוי "העם" מורה על עמי ארצות וכו'. המסר החשוב של הדברים הוא: בכדי להצליח, יש להעז ולחפש דרכים לא קונבנציונליות בחיים בכלל, ובעבודת ה' בפרט. רובנו עובדים את ה' בדרך הרגילה של תפילות מהירות, ולרוב ללא כוונות מיוחדות. קצת שיעורי תורה ללא התעמקות במקורות הנלווים, וקיום מצוות בבחינת "מצות אנשים מלומדה". הגיע הזמן להשתנות.

רבנו "אור החיים" הק' נותן לנו רצפט להצלחה בלימוד תורה: "המעמיק בתורה, יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו אוה"ח הק' במדבר יב, ו).

גדולי עולם הצליחו, היות ונכנסו לפני ולפנים אל תוך הערפל, אל לימוד הגמרא וההלכה לאורך שעות רצופות בבחינת "זאת התורה – אדם כי ימות באוהל" – אהלה של תורה.

רבנו "אוה"ח הק' אומר שעל האדם ללמוד "בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בראשית כה, כח): "יושב אהלים", לא ללמוד באופן  עראי, והוא אמרו (דברים א, א): "ולבן וחצרות", הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות" (רבנו אוה"ח הק' דברים א, א).

הרב קוק שר בשירו המפורסם: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל – מפיקים אור נעים". כלומר, גם בתוך האי וודאות, ניתן לזכות באור אלוקי נעים. טעמו וראו ה' כי טוב.

המשורר שולי רנד שר: "הסתכלתי לאחור – עיי חורבות. משמאל ומימין – הכל עולה בלהבות. לעיני נגלה שביל מתפתל, בליבו עשן – מכוסה בערפל. כל העם אשר איתי נעמדו מרחוק, בעיניהם לצנינים הייתי ולשחוק. יהיה אשר יהיה, לעצמי ממלמל אני: זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל, כי שמה… כי שמה… האלוקים".

"כה תאמר לבית יעקב –

ותגיד לבני ישראל" (שמות יט ג).

עבודת ה' מתוך אהבה {"כה תאמר"} ומתוך יראה {"ותגיד"},

לנשים ולגברים כאחד – שוויון מגדרי!

על האדם לעבוד את ה' מתוך יראה, ומתוך אהבה (רבנו אוה"ח הק').

על השאלה מדוע קיימת כפילות בפסוק הנ"ל, עונה רש"י ע"פ מדרש לקח טוב: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים. ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים. שציוהו לאמר לנשים בנחת ולהנעים המצוות. ותגיד לבני ישראל המצוות ודקדוקיהן, דברים שהן קשין כגידין".

רבנו אוה"ח הק' כדרכו בקודש המתמקד על עומק הפשט שואל: "למה כפל תאמר…, ותגיד… הלא לא מצאנו שאמר ה' בדבריו ב' מיני שליחויות, אלא לשון אחד לכולם יחד – אנשים ונשים… כי הלא תמצא כי בסוף דברי ה' (פסוק ו) אמר אליו: 'אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". כלומר, לנשים ולגברים באותה מידה.

 {שוויון מגדרי במיטבו, ללא הנחות לשום צד}.

רבנו אוה"ח הק' עונה תשובה ארוכה בה הוא מדבר תחילה על רצון ה' להטיב עם בני ישראל, "ומתחכם הוא יתברך להרבות שכרנו וטובתנו כי זה הוא אשר יחפוץ ה'". בהמשך אומר רבנו: "כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה – הוא מחצה מהעושה מאהבה".

לאחר ראיות ממקומות אחרים, רבנו מיישב את הכפילות בפסוק כך: החלק הראשון של הפסוק "כה תאמר לבית יעקב" – פירוש, מתייחס לעבודת ה' מתוך אהבה. החלק השני של הפסוק "ותגיד לבני ישראל" – מתייחס לעבודת ה' מתוך יראה. וכדברי קודשו: "כה פירוש כסדר זה שאני אומר לך: "תאמר לבית יעקב" – יש בו אמירה רכה שהיא דרך אהבה וחיבה. "ותגיד" – פירוש יש בו גם כן דברים קשים כגידים שהוא דרך הפחדה ויראה…".

"בית יעקב" מהווים מדרגה קטנה באומה, והם מסוגלים לעבוד את ה' רק מיראה, לכן מוסיף להם לעבוד את ה' מאהבה הרמוזה באמירה רכה כנזכר {'כה תאמר לבית יעקב'), ולבני ישראל שהם מדרגה הנבחרה והמעולה אשר ישיגו בחינת האהבה, אמר כנגדה 'ותגיד', שלא יספיק להם בחינת האהבה לגבי פרט אחד, וצריכים הם ליראה ולאהבה" כדברי קדשו.

רבנו מסתמך על רבי יוסי האומר:  שתי דרגות בישראל: יעקב, וישראל שהיא – דרגה עילאה (זהר ח"ג בלק ע"ב).

רבנו אומר שצריך לעבוד את ה' מתוך יראה ואהבה, היות ועל ידי אהבה בלבד, הוא עלול לזלזל בכבוד ה' ע"י אי קיום מצוות מסוימות. וכדברי קודשו: "כי העושה מאהבה, לפעמים לא ידקדק בפרט אחד מהתורה, כדרך האב עם בנו… מה שאין כן כשתהיה קבלת התורה מחמת יראה, מדרך הירא לפחד על דקדוק אחד, כעבד בפני רבו, ונמצא תמיד עומד לשמור עץ החיים… אשר על כן, נתחכם ה' לצוות בב' אופנים: בדרך האהבה, ודרך שררה והפחדה. בהמשך, רבנו מסכם את הסוגיה כך: "וצריכין הם ליראה ולאהבה… וצורך בהם לקיום התורה, וצריך כל איש ישראל לקנות שניהם – אהבה ויראה. ושניהם יחד אמרם אל עליון בנעימות דבריו.

ודברי רבותינו ז"ל שאמרו אלו הנשים ואלו האנשים – הם דרך דרש". (רבנו אוה"ח הק' מעדיף את הפשט על הדרש).

רבנו חיים בן עטר – בעל ה"אור החיים" הק' מתרץ עוד תירוץ: כאשר נשאלה האישה בפרשת האכילה מעץ הדעת, מדוע אכלה? היא ענתה שהקב"ה לא אסר עליה, היות והוא דיבר רק עם בעלה.

הפעם, התורה מקדימה את הנשים, כדי ששוב לא תגיד שלא דיברו אתה, ולא שמעה דבר.

רבנו חיים ויטאל אומר: הסיבה לפניה לנשים בלשון רכה בבחינת "כה תאמר לבית יעקב", בגלל שהנשים במהותן אינן ממהרות לחטוא כמו שראינו בחטא העגל, בו הנשים לא השתתפו.

כנ"ל בשירת הים, הנשים שרו "שירו לה' בהווה, ואילו הגברים שרו "ישיר" בעתיד. הנשים היו מצוידות בתופים עוד ממצרים, בגלל שהאמינו שיהיה להן נס. לכן, הנשים לא מחויבות בכל המצוות כמו הגברים.

כמו כן, בכתוב: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח), לנשים מייחסים את תורת החינוך, ולגברים מייחסים את תורת המוסר. מה עדיף!!

רבי חיים ויטאל גם כותב על חשיבות פשט הכתובים: הבקי ברזי התורה – יוכל לדרוש פשטי התורה קרובים אל  דרך האמת ורוחניות התורה (עץ הדעת טוב. תהלים מה).

"שיויתי {שמתי} ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז ח),

ניתן לקיימה הלכה למעשה – ע"י קיום "שש מצוות תמידיות".

"שש מצוות תמידיות": בעקבות קבלת התורה, כדאי להתחזק ולקיים "שש מצוות תמידיות" המבוססות על אמונה בה' מתוך אהבת ה' ויראת ה'.

 את המצוות הנ"ל, ניתן לקיים בכל עת ובכל זמן, והן אינן דורשות עשיית מעשה בפועל, אלא מספיק במחשבה. 

 ספר החינוך הוא המקור לסידור מצוות אלו, ורבים מספרי ההלכה המאוחרים הזכירו את דבריו.

בהקדמה לספר החינוך נכתב: "שש מצוות – חיובן תמיד, לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו".

בעל המשנה ברורה  העתיקם ב'ביאור הלכה' בתחילת הסימן הראשון בשולחן ערוך, שם מדובר על דרך הצדיקים לקיים מצות "שויתי ה' לנגדי תמיד", וכך הוא כותב: הרוצה לקיים "שויתי" כראוי – יזדרז לקיים מה שנכתב בשם ספר החינוך, ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם.

  • אמונה: "אנוכי ה' אלוקיך…". להאמין בה' שהוא אחד המשגיח על העולם. שהמציא את כל מה שנמצא בעולם, והוא זה שהוציאנו ממצרים…
  • "לא יהיה לך אלוקים אחרים…" – שלא נאמין בשום אלוקים זולתו שנאמר: לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני. ואפילו מודה שהקב"ה שולט על הכל, רק שידמה בדעתו שהוא מסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב, הרי זה מודה בעבודה זרה, ועובר על "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני". אלא יאמין שהקב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות, ואין לשום נברא כוח לעשות דבר בלתי רצונו.
  • "ייחוד ה'" "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". ופירושו, שמע ישראל ודע כי ה' שהווה את הכל ברצונו, והוא אלוקינו המשגיח בכל העולמות – הוא ה' אחד בלי שום שיתוף.
  • "אהבת ה' "ואהבת את ה' אלוקיך…".  וכיצד יגיע האדם לאהבה, על ידי לימוד תורה. וכדאיתא בספרי: לפי שנאמר 'ואהבת'. איני יודע כיצד לאהוב את המקום, ת"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. כלומר ע"י לימוד תורה -יכיר את גדולת הקב"ה.
  • "יראת ה'" להיות יראת ה' יתברך על פניו תמיד לבלתי יחטא, ועל זה נאמר 'את ה' אלוקיך תירא'. ומי שבא דבר עבירה לידו, חייב לתת אל לבו שהקב"ה משגיח בכל מעשי בני אדם, אף אם יהיו במסתרים, וישיב להם נקם לפי רוע מעשיהם.
  • "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" 'אחרי לבבכם' – זו מינות. 'אחרי עיניכם' – זו זנות.

שלא נתור אחרי מחשבת הלב, וראיית העיניים, ועלינו להקפיד על "שמירת העיניים" בכל אשר נפנה. 

 בהלכה היהודית, חל איסור מוחלט על הסתכלות מכוונת בדברים שעלולים לגרום להרהורי עבירה ולמחשבות מיניות אסורות, כגון הסתכלות בנשים לא צנועות, ובנשים בכלל האסורות עליו.

כנ"ל באמצעי התקשורת הרבים בימינו -שלא שומרים על כללי הצניעות, וזה בלשון המעטה.

להתהלך באור החיים – למוצש"ק.

"אראנו נפלאות"

ל"מתן תורה", "קבלת  התורה" ו"אהבת התורה", של

רבנו "אור החיים" הקדוש.

רבנו החיד"א מעיד על רבו – רבנו אוה"ח הק' בהאי לישנא:

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה. ועיני ראו גדולת תורתו: עוקר הרי הרים. קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת בספריו. אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו, וחריפותו הפלא ופלא. וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העולם הזה, ורוב עוזי נוראותיו" (רבנו החיד"א "שם הגדולים").

השבת נקראת "מתן תורה" ולא "קבלת התורה", היות והקב"ה נתן לנו את התורה כך שכל אחת מנשמות בני ישראל קיבלה את החלק המתאים לשרש נשמתה כולל נשמותינו אנו, ושל הדורות הבאים. על כל אחד מאתנו  להחליט האם להתחבר לשרש נשמתו ולקבל את המתנה הנפלאה שהיא התורה, ולעסוק בה כדבעי.

בשבת "מתן תורה" ננסה לתאר במעט את גודל "קבלת התורה ואהבתה" של רבנו חיים בן עטר זיע"א המכונה "אור החיים" הקדוש, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדוגמית קטנה בשני פסוקים, ועד כמה יש לנו ללמוד מכך.

על הפסוק, "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך…"  כותב רבנו "אור החיים" הק':

"גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב', אל התורה. כאומרם ז"ל 'ואין טוב אלא תורה' (אבות פ"ו מ"ג). שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה – ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה – כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" (דברים כו יא).

רבנו מדמה את לומדי התורה האמתיים ל"משתגעים ומתלהטים אחריה". כלומר, הם מתנתקים מסביבתם בבחינת הכתוב "אדם כי ימות באהל" – באוהלה של תורה, כאשר מסביבם, העולם כאילו מת ואינו קיים.

 

בספרו "ראשון לציון" לפסוק: "הביאני אל בית היין – ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד), מדמה רבנו "אור החיים" הק' את הלומד תורת הסוד לשיכור מיין, בבחינת הכתוב – "הביאני אל בית היין". שניהם מנותקים מסביבתם. 

השיכור נותן בכוס עינו, והכל נראה לו ישר וטוב כדברי שלמה המלך: "אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו – יתהלך במישרים" (משלי כג לא). השיכור אינו מבחין בין טוב לרע, וכל העבירות נראות לו ישרות כפירוש רש"י.

גם העוסק בסודות התורה שזה השלב הרביעי והגבוה בפרד"ס התורה, הוא שקוע בתורה ומנותק מהסביבה. וכך דברי קודשו: "הסוד – הוא דבר שאמרתי בעניין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו, ולא יהיה סמוך בכל האופנים החומריים… כי מרוב התלהבותו בתורה עד אשר תישמט נפשו ממנו ולא ידע מה לעשות, והנפש מצד עצמה – מיושבת בעצמה כדרך אשר היא חושבת בו. וענין זה ימצא בנכנסים בעומק התורה".

בפירושו, רבנו מדמה בין ארבע תכונות היין לארבעת חלקי הפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. להלן דברי קודשו:

פשט – הוא כנגד הנאת המאכל שסועד, שיש כיוצא בו ביין.

דרש הוא כנגד השמחה, כמו שכתבו חז"ל: דברי אגדה מושכים את הלב ומשמחים אותו" – ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד טו). הגמרא אומרת על הפסוק הנ"ל: "היין מלבד שמיסעד סעיד {מזין}, גם כן משמח" (ברכות לה ע"ב).

רמז – הוא כנגד הריח, שהוא דבר שאינו גוף אלא היולי {רוחני}, כך הוא הריח טוב. {הרמז דומה לריח שהוא רוחני הגנוז ביין}.

הסוד –  הוא הדבר שאמרתי בענין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו…".

מוסר השכל: הרוצה להעמיק בתורה, חייב להתמסר אליה עד שירגיש שהוא "משתגע ומתלהט" אחריה. אכן, יאים הדברים למי שאמרם. וכדברי קודשו: "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו "אור החיים" הק' במדבר יב ו).

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינאים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה.

לרפואה שלמה ונהורא מעליא – לאילנה בת בתיה תחי', ומשה בן זוהרה נ"י.

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה –

ליונתן ובניה בני קרן תחי', לאורי ואיתמר בני עינבל תחי'.

לנחמן ויוסף חיים בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת עינבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר