אור החיים הקדוש-


קורות הרב והנהגותיו – חיבור הספר ״אור החיים"

קורות הרב והנהגותיוסאלי וחכמיה

חיבור הספר ״אור החיים"

כאן, נשוב אחורה ונראה כיצד נכתב הפירוש הדגול ״אור החיים״. רבי חיים בן עטר, היה ידוע כאיש חסד גדול ובכל יום שישי היה נוהג לשחוט בן בקר, מעט מבשרו היה לוקח למשפחתו לכבוד שבת ואת כל היתר היה מחלק בין ת״ח עניים ששיחרו לפתחו. שבוע אחד, פרצה מגיפה בבקר ולאחר השתדלויות רבות, הצליחו בני קהילתו לדאוג לו מרחוק לבן בקר ראוי לשחיטה. כהרגלו, לקח את מנתו וחילק את השאר לחכמים העניים. ברצותו לחלק את המנה האחרונה שנותרה, הגיע אליו עשיר אחד מנכבדי הקהילה וביקש ממנו שיתן לו אותה והוא מוכן לשלם בעבורה כל הון שידרוש.

אוהחה״ק סירב באומרו שמנה זו מיועדת לחכם העני הממתין לה. הסתכל העשיר בבוז ובלעג על החכם ואמר לאוהחה״ק, לזה אתה רוצה לתת את המנה? לאיש לבוש הסחבות הזה, אתה מעדיף אותו על פני?

רבי חיים בן עטר, רודף השלום, העדיף לשתוק ולא ללבות את אש המחלוקת. בלילה, בליל שב״ק חלם חלום ובו גילו לו משמים כי כועסים עליו על כך שלא ענה לעשיר החצוף ועז הפנים, על כך ששמע חרפתו של העני ושתק ולא הוכיחו. משמים הודיעו לו כי עליו לעזוב את עירו לגלות קשה ומיוחדת, כל יום יהא במקום אחר. רבי חיים לקח את מקל נדודיו ויצא לדרכו. עתה נבצר ממנו ללמוד ואף ללמד ולדרוש את דרשותיו הנפלאות, כיצד יוכל עתה להשפיע על הקהילה, על הדור, על עם ישראל לדורותיו?

נשמה יהודית קדושה כבמדרגתו, תימצא את הדרך להשפיע, גם בגלות, גם בבידוד ובניתוק. רבי חיים היה מהלך בדרכים קשות ומסוכנות וכאשר היה מתיישב על אבן לנוח, החל לכתוב את ספרו ״אור החיים״, כאשר השכינה מלווה אותו לכל מקום וסיעתא דשמיא בעזרו.

אדם בן ימינו, קורא יצירה תורנית ואינו יודע באילו תנאים, סכנות, חרפות, רעב, נכתבו הדברים העצומים, על איזו אבן במדבר, בשמש היוקדת, נכתבו חידושי התורה הגאוניים.

כך נכתבו המשנה, הגמרא, המדרשים, הזוה״ק, דברי הרמב״ם שנמלט מספרד ומפז, דברי הרא״ש שנמלט מאשכנז לספרד, כשהרגו את רבו הר״מ מרוטנבורג הי״ד, דברי מגורשי ספרד – מרן הב״י, רבי יהודה החייט, בעל ״צרור המור״ – רבי אברהם סבע, כתבי האריז״ל, דברי הבעש״ט, כתבי התייר הגדול ־הרחיד״א.

במהלך נדודיו במשך כשנה תמימה, כאשר רבי חיים בן עטר עובר מקהילה לקהילה, מבלי להציג את עצמו, כשהוא נזקק כעני לסעוד על שולחן נדיבים, כתב את היצירה המופלאה הזו שכל בר דעת הלומד בה, רואה את הגדלות העל אנושית, את הגאונות האלוקית, את תורת האמת. בהגיעו אל אחת הקהילות החשובות בערב שבת, הגיע כאשר הוא עייף מן הדרך, בבגדים מרופטים ובלויים ולאחר התפילה בליל שבת הוזמן אל אחד הנדיבים. בתום הסעודה אמר לו מארחו כי ישנו מנהג קדוש בקהילתם – לאחר כל אחת משלוש סעודות שבת, הם מתכנסים בבית הרב לשמוע דברי תורה נפלאים. כך לאחר הסעודה יצאו רבי חיים ומארחו לבית הרב. שם ישבו כל אנשי הקהילה ושמעו מהרב הקדוש דברי תורה.

שבת זו היתה מיוחדת, הרב הודיע שהוא ידרוש בפניהם י״ד פירושים נפלאים שגילו לו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. רבי חיים בן עטר תיקן את הרב ואמר ״חיים בן עטר״. הרב כעס על כך שהעני מתקנו וגם מדבר בזילותא על רבי חיים בן עטר, בני הקהילה כעסו על כך שהאורח חולק על רבם הקדוש. הרב החליט למחול לו לבקשת מארחו, אך הזהירו לבל יוסיף דבר כך.

לאחר סעודת שחרית, נתאספו שוב חברי הקהילה לבית הרב והנה שוב מודיע להם הרב שיחדש להם עוד י״ד פירושים על פסוק ״אם בחוקותי תלכו״ מרבי חיים בן עטר ושוב אמר רבי חיים בן עטר – ״חיים בן עטר״. הקהל כעס ורצה להכות את העני, הרב זעם ורק לאחר הפצרות רבות נתרצה וסלח לעני. כל זאת לאחר שהזהירו בהתראה חמורה.

לאחר תפילת המנחה, זמן רעוא דרעוין, נתכנסו כולם לסעודה שלישית בבית הרב. הרב קם והודיע שברצונו להשלים את י״ד הפירושים אחרונים מהפסוק, כפי שנלמדו במתיבתא דרקיעא מפי הצדיק רבי חיים בן עטר. לתדהמת כולם שוב העז העני ותיקן ״חיים בן עטר״. השמש שקעה והסעודה, סעודה בה רצון הרצונות נמצא ובטלים הדינים, הפכה לשעת רוגז וכעס על העני שבפעם השלישית התריס כנגד הרב. הפעם הם לא היו מוכנים לסלוח, הרב לא הסכים למחול, אף המארח כבר לא השתדל עבורו. הרב ציווה לשים את רבי חיים בן עטר – ״העני״ בחדר אפל וחשוך ולנעול עליו הדלת. ״הוא לא יתפלל איתנו ערבית ולא ישתתף איתנו בהבדלה, משום שפגע בכבוד הרב חיים בן עטר״ כך הכריז בהחלטיות רב הקהילה. רבי חיים קיבל עליו הדין בשתיקה. עתה יכול הרב להתפלל בנחת.

כאשר נסתיימה התפילה עמד הרב להבדיל עפ״י הכוונות הידועות לו ולשלוח את הקהל לבתיהם בברכת ״שבוע טוב״, אך משמים הוחלט אחרת. השמים קדרו, רוח סערה הרעידה את אמות הסיפים של הבית, כוונותיו של הרב נטרפו וכל הקהל נאחז ברעדה לא מובנת. הרב שהבין שמשום מה ישנה קפידא משמיא, הסתגר בחדרו, בנסותו להבין מדוע. אז נתגלה הענין, נחשף פשר הדבר,

״כיצד העזת לכלוא את הרב חיים בן עטר״ שאלוהו משמיים ? ״חייב אתה בכבודו״, כך הזהירוהו. עתה הבין הרב את טעותו. הוא לא שיער שאותו ״עני״ היה הרב חיים בן עטר, שבענוונותו, מיעט בערך עצמו ולא חלילה זילזל באחרים.

מיד מיהר הרב והוציא את הרב בן עטר, כשכולם מתנצלים ומבקשים על נפשם ממנו. הפעם זכו לברכה מהרב הצדיק, שכמובן מחל על כבודו כדי לא לצער את השכינה ולא לקרוע את כסותה ומלבושיה.

כשביקש רבי חיים בן עטר לשאת את מקל נדודיו ולהמשיך בעונש הגלות, הודיעו לו משמיים, כי בצער שנגרם לו בשבת, נמחל לו העונש והוא יכול לשוב לביתו.

זמן הגלות הזה, היה בוודאי רוב הזמן בו כתב הרב את פירושו ״אור החיים׳ לאחר שהותו הקצרה באלג׳יר, הגיע עם אשתו וחלק מתלמידיו לעיר ליוורנו באיטליה. שם הדפיס את ספריו ״אור החיים״ ו״פרי תואר״, במשך שנתיים הרביץ תורה בקהילות איטליה, אסף סביבו תלמידים רבים ־ חבורה שמנתה שלושים נפש ( כולל הנשים והילדים). בתקופה זו גם קשר קשרים אמיצים עם נדיבים שהיו מוכנים לסייע בעדו ובעד חבורת הקודש שלו.

בפרשת צו כותב אוהחה״ק:

״ואש המזבח תוקד בו, יודיע הכתוב כי באור בוקר תעשן אף ה׳ ואש מפיו תאכל, על אשר ענונו בני עוולה ויסרונו ביסורי נקמה ובפרט בני המערב הפנימי, אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד״.

עם זכרון חיסורים ובתעצומות נפש יוצא אוהחה״ק עם תלמידיו לנדודים כדי להקים עולה של תורה בארץ ישראל ואולי בכך רמז רבינו לפירוש ״זאת תורת העולה״ שהתורה נקנית ביסורים בעמדנו כקורבן וכעולה כמאמר דהע״ה ״כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו(רק נחשבנו) כצאן טבחה״ וכל זאת כדי להשיג ולהבין בתורת העולה שבכך היא עולה ומתעלה.

מחילתו של אור החיים הקדוש

רבי חיים בן עטר (אור החיים הקדוש)אור החיים הקדוש-הילולה

הרב חיים בן משה אבן עטר(1743-1696), נודע בכינוי ״אור החיים הקדוש״. נולד במרוקו וב־1741 עלה עם שלושים מתלמידיו ובני ביתם לארץ ישראל. הוא עצר בדרכו לארץ בליבורנו שבאיטליה, שם קנה לו מעריצים רבים. כשעלה לארץ התיישב בעכו, ומאוחר יותר עבר לירושלים והקים בה שתי ישיבות, אחת לתורת הנגלה והשנייה לתורת הנסתר. רבי חיים בן עטר נפטר פחות משנה לאחר עלייתו לירושלים. כתב חידושים בתלמוד, בהלכה ובתנ״ך, אך ספר הפירושים למקרא שכתב, ״אור החיים״ הוא שהקנה לו את כינויו. ספר זה נתחבב גם על חוגי החסידים ורבים מן האדמו״רים העריצוהו. ר׳ חיים בן עטר נקבר בהר הזיתים ומכל עדות ישראל עולים לקברו ביום פטירתו.

מחילתו של אור החיים הקדוש

מעשה באחד שפגע באור החיים ומיד ביקש ממנו סליחה. השיב לו רבי חיים כי כבר מחל לו. תמה הפוגע ושאל מתי הספיק למחול לו, ענה לו אור החיים שסלח לו עוד בזמן שפגע בו. שאל אותו תלמידו החיד״א(הרב חיים יוסף דוד אזולאי), כיצד יכול היה לסלוח כבר באותו הרגע שהכעיסו אותו. ענה לו אור החיים: כתוב ׳נשא עון׳ (שמות ל״ד ז) – אם אדם עושה עוון, כביכול הקב״ה נושא את עוונו. אני אוהב את הקב״ה ואיני רוצה שיישא עוונות של אותו אדם בגללי, ועל כן אני מיד סולח לו.״

הבעל שם טוב ואור החיים

הבעל שם טוב העיד, ״בכל פעם שאני עושה עליית נשמה אני פוגש בשובי את הצדיקים שזה עתה עולים למתיבתא דרקיעא. מעולם לא הקדימני אחד מהם, מלבד ינר מערבי׳ – הוא אור החיים.״

חכמה מקדם

שיטת הלימוד והעיון עפ״י תורת אוהחה״ק

שיטת הלימוד והעיון עפ״י תורת אוהחה״קסאלי וחכמיה

מתוך דברים הכתובים בספריו העמוקים, ניתץ לענ״ד, ללמוד כללי לימוד עצומים שיכולים לסייע לנו בלימוד התורה הקדושה.

בהסכמת רבני סאלי לספר כתבו: ״והוא גם הופיע והשפיע מחכמתו לתלמידיו ובני ישיבתו ללמוד וללמד״.

מטרה חשובה היתה ההוראה וזוהי אחת ממטרות הלימוד ״הלומד על מנת ללמד״ אך גם קיים את ההמשך ״על מנת לשמור ולעשות״. נמצאה איגרת (א) מהיעב״ץ שנשלחה לרבי משה בן עטר אביו של אוהחה״ק אודותיו כתלמיד: ״נדף שמו הטוב כמו מור למרחוק … בטוב מידות מדובר בו נכבדות״

אוהחה״ק מלמדנו כיצד לומדים. ב״חפץ ה׳״(על שבת פ״ח), ״״ הוא כותב על החובה ללמוד בעמקות ולא רק בתענוג, בלי לוותר על הבנה של דברים קשים וסבוכים. כאשר נתקלים בקושיה, לא דוחים אותה בדחיה קלה מבלי לטרוח ולהתאמץ ליישר ההדורים.

וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת ואם ידע דאיכא (שיש) ת״ח מעיין יותר ממנו בפלפול ובסברא, בו יבוא אצלו לידע עומק הש״ס ומוצאיו ותבוא עליו ברכה ופשוט״.

בהקדמתו לספר ״פרי תואר״ כתב ״הנה בשמים עדי, שכל כוונתי בחיבור זה, אינה אלא לקשט השכינה ודרך הלכתי בו בכל מה שכתבתי הוא, שהייתי מקדים לשתות מים חיים, הם דברי הש״ס בבלי וירושלמי וללמוד על עמקן של דברים בכל אשר הש״ס יכול לסבול בשבילי העיון ולהכריח דרך המתחייב באמיתות דבריו ואח״כ הייתי פונה לראות דברי רש״י והתוספות והרא״ש, אשר שמו איש כסאו סביב ים התלמוד ומשם עולה אל ה׳ להביט לדברי הגאונים והרי״ף והרמב״ם והרמב״ן והרשב״א והר״ן והבאים אחריהם, הללו בעלי לוגין ומחבק את אשר יתדותיו בארשות החיים ולהקשות להמנגדו בהכרחות עצמן שבהם הכרחתי אורחותי״.

דברים מדהימים המלמדים רבות על שיטת הלימוד הרצויה, לכל המבקש להעמיק בים הגמרא וההלכה, עפ״י כלל הלימוד הספרדי הידוע ־ ״ראשי קודם לרש״י״, ועפ״י הקדמת אוהחה״ק, אציע ניסוח מחודש לכלל הלימוד ״ראשי קודם לרש״י ולראש״י ולעטרת ראשי״

כלומר ראשי – הבנתי ועיוני, קודמים לפירושי רש״י ולשלושת עמודי ההוראה – הרא״ש, הרי״ף, והרמב״ם שהם עטרה לראשי.

תנועת חתשובה  ״אור החיים״

שורשיה השתולים בתורת רבינו

בפרק זה ננסה להבין, מדוע נקראת תנועת התשובה הגדולה, המהפכנית בשם ״אור החיים״, מה הקשר בין התשובה והחזרה לקוב״ה לבין אור החיים הקדוש. נראה, ללא כל ספק, שאוהחה״ק יצק את היסודות האיתנים לתשובת עם ישראל, לשיבתו לשם יתברך.

באחד ממסעות נדודיו, הפליג באניה רבינו. האניה לא הגיעה ליעדה. הים הסוער וגליו שיברו את האניה ורבינו, בשארית כוחותיו, נשען על אחת הקורות שצפו על פני המים והגיע לחוף יבשה, באפיסת כוחות כיתת רגליו עד שמצא צריף בודד. רבינו נכנם ומצא מיטות מוצעות ושולחן גדוש בפירות ובשתיה צוננת.

התיישב רבינו ושבר צמאונו ואכל מן הפירות. זמן קצר לאחר מכן נשכב על אחת המיטות ונרדם. כעבור שעה קלה, העירו אותו שודדים וצעקו עליו על שהעז להיכנס לביתם. הוא סיפר להם שהוא יהודי שניצל בלב ים וברוב עייפותו חיפש מקום מקלט ומחסה והוא הצטער על שנכנס ללא רשות. הם החליטו להורגו. ראש השודדים קרא לו לפינה ושאלו – האם אתה מכיר אותי? רבעו ענה לו – אינני מכיר אותך. אמר לו ראש השודדים, אני תלמידך פלוני בן פלוני. נזדעזע הרב ושאל אותו – אם היית תלמידי, כיצד התדרדרת למדרגה כזו נוראית? להיות שודד ורוצח? השפיל ראש השודדים עיניו וסיפר לו שפעם אחת כעס על הוריו וברוב טפשותו הרג אותם ומאז היה קל בעיניו להרוג ולשדוד. עתה, שואל אני אותך הרב, האם אוכל לעשות משהו, על מנת לתקן את הדבר הזה שעשיתי?

ענה רבינו, יש תיקון, אך הוא יהיה קשה. אם תעמוד בו, אני אערוב לך בעוה״ב. התיקון הוא לקחת כלי חרס קטן ולהכניס לתוכו נחש צעיר, לסגור את הכלי ולתלות אותו על הצוואר במשך שבע שנים. בתום התקופה הזו, יצא לשדה, יתוודה על עבירותיו ויתנה בבכי על מעשיו, יפתח את הכלי, יאמר שמע ישראל ויקבל על עצמו מיתה ע״י הנחש. הסכים ראש השודדים לתיקון הקשה. היה זה אחד מבעלי התשובה הראשונים שעברו תחת ידו של רבינו.

ידוע שבמרוקו בעיר מראכש, היתה, לפני כ-60 שנה ישיבת ״אור החיים״ לבעלי תשובה ותחת ידה עברו מאות צעירים.

רמז לכוחו העצום כצדיק בבחינת ״ורבים השיב מעוון״ ניתן למצוא בדברי רבינו: בהקדמתו לפירושו לתורה כתב: ״…דלקתי בתפיסה, במסירה ועלילה … ואני בתוך עמקי ים הצרות, תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות, את נפשי הצלתי וכיושב בעולם חדש ישבתי ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי ליבי ועיני שכלי… מלאכת שמים על שכמי שמתי ללמד תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין״.

יוצא מכאן שאוהחה״ק לא רק ישב ולימד את אלו שרצו ללמוד, אלא גם חיזר וחיפש את אלו היכולים ללמוד ובוודאי השפיע עליהם לרצות בכך. יש כאץ לימוד שיטה בכללי התשובה, הרי כל יהודי הינו בעל נשמה – חלק אלוה ממעל, דבר שיאפשר לו להבין. אם כן, צריך לחזר אחר יכולתו של היהודי להבין וללמוד, לאתר את יכולתו, לזהות את המנגד לה, להתיש כח המנגד ולעוררו לתשובה.

בחיבורו ״ראשון לציון״ מבאר הוא פסוק במשלי ״בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמַרַי וּמִצְוֹתַי תִּצְפוֹן אִתַּךְ״,

ישנן שלוש כתות השומעות את דברי החכם:

האחת – אלו המבינים את שטחיות הדברים.

השניה – המדקדקים לדעת היוצא מהנאמר ואומרים, אלה הם מעשי תבונה.

השלישית – חכם המחכים בעוד עניינים, שומע מוסר ואומר: קדרה בלועה מאיסורא, משערין בכולה לאסור, ואז מתבייש בחרפתו. כך יש ג׳ עבירות באדם. יש עבירות שמספיק להן טבילה במים בארבעים סאין. עבירות אלו הן מחשבות רעות של האדם ללא מעשה. יש עבירות המצריכות הגעלה, כגון שאכל אדם דבר איסור וגופו, איסורא בלע וע״י התענית יפלוט האיסור. יש עבירות המצריכות תיקון קשה יותר ־ ליבון – כגון הכועס, הכופר בדברי חז״ל והמוציא שז״ל.

  • קדרה שנבלע בה איסור, בוודאי יש באיסור הבלוע יותר מאחד בשישים כנגד דפנותיה ולכן אין האיסור בטל בשישים והקדרה כולה אסורה.

הלבון הוא ע״י עסק התורה בתמידות וביגיעה, אש התורה תוציא את האיסור הבלוע ומאחר וידוע לנו ״שכבולעו כך פולטו״, הרי בעבירות אלו הוא בלע האיסור באש רותחת – ריתחא דכעס, ריתחא דמחלוקת וכפירה בדברי חז״ל, לכן תשובתו היא בריתחא דאורייתא. העבירה המשולה לאיסור שנבלע בקדירה, ניתן לבטלה ע״י הגעלת הכלי שבלע את האיסור – הגוף. ביטול האיסור נעשה עפ״י כללי הכשרת הכלים.

בפירושו לתורה, מנתח אוהחה״ק, ניתוח בתורת הנפש, את עניין העבירה והחוטא. כאן מלמד אותנו רבינו איך לנהוג בחוטא (יהא זה בן, חבר, שכן, קרוב משפחה או כל איש ישראל אחר רח״ל). כך כתב: ״עוד אשכילך כי כל עושה רשע, יפעיל פגם במדה עליונה… בשורש נשמתו והפגם הוא שתהיה אחיזה לחלק המרוחק לעמוד שם ולהינות ממקור החיים וחלק זה המרוחק, נעוץ סופו בתוך החוטא וראשו יונק ממקום שורש הנפש החוטאת וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה״. דברים מאלפים אלו מלמדים אותנו מדוע החוטא, לא שב בתשובה, מה מעכב אותו. ראש החלק הזה המרוחק בנשמתו, יונק ממקום שורש הנפש החוטאת, כלומר בראשו של החוטא, במחשבותיו, בנטיותיו, בכשרונותיו. החטא נעוץ בהשכלתו, במעמדו וביכולתו. אם נשכיל לגעת בראשו, לאמץ את חכמתו וכשרונותיו, לא לבטלם, אלא אדרבא להחמיא להם, נוכל לרכוש את אימונו ולקרב אותו לקב״ה. גם כשיחזור בתשובה, נשתמש בחלק הטוב שבו – דוגמאות לכך נמצא לרוב בבית מדרשו של הרב ראובן אלבז שליט״א.

ידוע שהזוה״ק בפרשת תרומה משבח את האדם המקרב יהודים לקב״ה ומחזירם בתשובה ומביא את הפסוק ״זרח בחושך אור לישרים״ וכבר דרשו הדרשנים את ראשי התיבות המפליאות – אלבז ואני הדל מצאתי בפסוק זה עוד שני רמזים. זרח בחושך אור לישרים – מודגשת המילה אור ושאר המילים – זרח בחושך לישרים סופי התיבות – גימטריה חיים, הרי לנו בפסוק זה רמזים לענין התשובה, אור החיים ואלבז. אור – אותיות ראו הנאמר בראובן, שפתח בתשובה! דבר זה כשלעצמו, יש בכוחו להחזיר יהודים נבונים בתשובה.

רבי חיים בן עטר אגדת חייו-יצחק גורמזאנו

שמש ממערב

ארבעים השודדים נפרדו ממנהיגם סמוך לחופי איטליה. הוא והיהודי המוזר, שנקלע ביניהם חודש קודם רטוב בגור־חתולים, ירדו בסירה, ונמרוד חתר אל החוף. עדיין לא הבינו מה אירע לאדונם, שהחל להצמיח זקן ולחבוש כיסוי לראשו. בעת האחרונה אף התנזר מן הנשים הצועניות ומן היין הספרדי. הפלא הגדול ביותר היה שלא ניאות ליטול עמו אפילו פרוטה שחוקה מכל עושרו האגדי. הכל השאיר בידי חבריו השודדים, ורק בבגדיהם לעורם נכנסו חיים בן עטר ונמרוד לאותה סירה העושה דרכה לעבר נמל ליוורנו. ר׳ חיים הוא שאסר על תלמידו החדש ״ליטול מן החרם״. נמרוד טען כנגדו בקול רפה שבכסף זה יכול היה להוציא לאור את כל ספריו, ולהקים בירושלים עשר ישיבות ולא רק אחת, ולא להיזקק לנדבותיהם של עשירי ליוורנו, אבל ר׳ חיים סירב בכל תוקף, ואמר שאתנן שוד לא יוכל לקנות דברים שבקדושה, והוסיף שעל נמרוד להתייצב נקי וטהור לפני בוראו, כדי שהלה יקבל את תשובתו.

איך שיכנע ר׳ חיים בן עטר את נמרוד לעזוב הכל ולחזור בתשובה? אפילו ר׳ חיים עצמו לא ידע בדיוק. השערתו היתה שנמרוד בעצם כבר היה בשל לשוב אל חיק היהדות, ושהופעתו שלו ודבריו רק שימשו לו מאיץ. מכל מקום, ר׳ חיים חש ביטחון רב שעה שנתלווה אליו אותו גברתן העשוי ללא־חת, שדי במבט אחד שלו להרחיק ליסטים ומזיקים למיניהם. ליוורנו!

נמרוד ביקר בה לא פעם במסעותיו הימיים, אך מימיו לא יצר קשר עם הקהילה היהודית שם. עתה, בחברתו של חיים בן עטר, נתגלה לפניו עולם חדש, עולם של גבירים החיים חיי רווחה ורואים ברכה במסחרם. זהותו נשמרה בסוד, כי שודד־הים הוא אויבו המושבע של הסוחר. ר׳ חיים הציגו כתלמידו, ואף כי ידיעותיו לקו בחסר, הצליח, בזכות ערמומיותו, להתחזות כתלמיד חכם. נכבדי ליוורנו ורבניה רחשו הערצה רבה אל רבני מרוקו. אחד מהם ישב בקרבם, הוא ר׳ מרדכי אצבאן ממכנאס. בעיני גבירים אלה, היו חכמי מרוקו אלו הוכחה חיה לפסוק ״היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה…״. ארץ מדברית זו, שקהילותיה חיות בצפיפות בגטאות קטנים הנקראים ״מלאח״, הוציאה מקרבה גדולי תורה בעלי שם. ור׳ חיים בן עטר, המזכה אותם בביקורו, הריהו מן הגדולים שבהם. נכבדי ליוורנו התחרו ביניהם מי יארח אותו ואת עוזרו. לדרשותיו באו רבים, ואפילו הגבירות, נשי נכבדי הקהילה. קסמה לאנשי ליוורנו משנתו, שהיה בה צירוף של ניתוח הגיוני ושכלתני עם הפלגות אל עולמות של מסתורין וקבלה. דרשותיו נגעו אל הלב אך גם נתקבלו על השכל. חודש אחרי הגיעו למקום, ולאחר שניתנו לו הבטחות מפי גבירי ליוורנו בדבר מימונה וקיומה של הישיבה בירושלים, שלח ר׳ חיים את נמרוד אל העיר תטואן, כדי להודיע לנשותיו ולתלמידיו את כל המוצאות אותו, וכדי להביא את כולם, באביב של אותה שנה, למקום המפגש באלג׳יריה.

ר׳ חיים גילה עד מהרה שלא יצליח לעשות נפשות רבות בקרב יהודי איטליה השבעים. לעומת זאת, כבר למן הימים הראשונים לשהותו שם התפעל מרוחב־ליבם ומנבונותם לתרום מכספם. את הממון ישיג מאיטליה, ואילו את הנפש — ממרוקו. מסקנה זו נתבהרה לו ללא צל של ספק. גם קומץ הבחורים בני איטליה שנטו להצטרף אליו אישרו באוזניו, שברור להם שאחיהם וקרוביהם, לא זו בלבד שאין בדעתם לעשות כמותם, אלא שרואים הם את החלטתם שלהם לעלות לארץ ישראל כמעשה טירוף. עשירי איטליה ורבניה אמרו על חיים בן עטר ״זאת הפעם השמש ממערב יצאה על הארץ״. אכן, הצליח לשנות בעיניהם סדרי בראשית ולהעלות חמה ממערב, אך לא הצליח לשנות את טבע האדם, המחפש לו נוחות ושלווה, ואין ליבו לסכנות והרפתקאות.

בכל אותם חודשים ששהה וסייר בערי איטליה, התפלל ר׳ חיים לבל יתפתה בעצמו להישאר בארץ גן־עדן זו, ולשכוח את מטרתו הגדולה. בייחוד נתפעל מכמות הספרים שהיו בידי רבני ליוורנו, ונציה, מודנה, מנטובה, פררה, ושאר ערים שיופיין מטיל שיברון־חושים. במרוקו לא היה אף לא בית־דפוס עברי אחד, ואילו כאן — בידיך הבחירה: דפוס ליוורנו, דפוס ונציה, דפוס מנטובה. מדפים־מדפים גדושים ש״סים מודפסים לתפארת, מקראות ואפילו ספרי חול¬ תלמיד חכם המנסה להיזכר בסוגיה, אינו צריך כלל לחטט בזכרונו ולאמצו. יפתח את הש״ס וירוץ בין השורות, ומבוקשו לפניו! ״ואולי דווקא בזכות אותו מחסור המציין את מקומותינו קמו לנו מאורות גדולים בתורה? הפאר והשפע — לא תמיד יתנו פרי־הילולים!״ עוד מעט־קט עמדו גם שלושת ספריו של ר׳ חיים בן עטר לשכון פאר על מדפי הספריות: ״חפץ ה׳״, ״פרי תואר״ ו״אור החיים״. נדיבים נרתמו לדאוג להבאת הספרים לדפוס. ר׳ חיים התקשה להשלים עם העובדה שספריו, בהם הכניס בבל עת שינויים, עומדים לקבל צורה סופית. בכל פעם היה רץ אל בית־הדפוס, ומנסה להכניס פה תיקון, שם תיקון. הדפסים כבר התרגלו אליו וחדלו לכעוס עליו. לבסוף אצו לסיים את הדפסת ספרו במהירות, כדי שייפסק עניין התיקונים. כשהוענק א הספר, מודפס לתפארת, התוודה ר׳ חיים בענווה, שחטא בעצם במידת הגאווה, כי שאף לשלמות, וזו שייכת רק לשמו יתברך! עם התקרב האביב, עלה ר׳ חיים באוניה העושה דרכה לאלג׳יריה, לשם נסע לפגוש את קבוצת העולים לארץ ישראל ובהם נשותיו ותלמידיו.

תורת אמך צומות ותעניות-הרב אברהם אסולין

 

חייו ותורתו של הצדיק המלוב"ן כמוהר"ר ר' חיים בן עטר זיע"א
יומא דהילולא ט"ו תמוזתורת אמך צומות ותעניות
לידתו
בעיר סאלי נולד הצדיק, לאביו ר׳ משה אבן עטר בשנת התנ״ו, למד תורה מפי סבו כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גדלתי, ובחיקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.

מרביץ תורה ועול הציבור
מלאכת שמים על שכמי שמתי, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…

כיצד נתחבר הספר הק׳ ״אור החיים״
את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו, לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.

השגחה פרטית
הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליוורנו יע"א אשר לא הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.

הארות רוחניות
במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא (כאן), וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).

 

כנסת ישראל.

נכנסנו למירון יום רביעי…..וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחרי האכילה ללימודינו לפני שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיום שם ספר אחד של זוהר והיה חלקי הספר בראשית,  ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון, וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד, כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה ( אגרת ).

הארה גדולה

ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…

במערת אליהו הנביא ז"ל

יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם…

אגדת חייו של רבי חיים בן עטר.אור החיים הקדוש – יצחק גורמזאנו

שמש ממערב

לכבוד יום ההילולה של הצדיק, אני מביא בפניכם את סיום הספר הזה שנכתב על ידי יצחק גורמזאנו…

26

שלא כמשה, שלא זכה להיכנס לארץ, ושלא כיהודה הלוי שאולי מנעוהו השמיים מבוא אל ארץ תאוותו, זכה ר׳ חיים בן עטר לדרוך על אדמת ארץ ישראל ולחון את עפרה. אולם לא נעשה הדבר בלי קשיים ועיכובים. כבר באלכסנדריה, בדרך לארץ ישראל, נתבשרו הוא ושלושים התלמידים שעמו, שמגיפה משתוללת בירושלים, ועל־כן לא הביאם רב־החובל ליפו, שאף היא היתה נגועה, אלא לעכו. בעיר זו נשתהו כמעט שנה עד אשר נתבשרו שהמגיפה בעיר הקודש שככה. בינתיים ביקר ר׳ חיים בגליל, השתטח על קברות המקובלים בצפת, והתארח אצל ר׳ חיים אבולעפיה, ראש הישיבה בטבריה. הרב אבולעפיה היה זקן שבע־ימים. הוא הציע לר׳ חיים בן עטר לבוא לשבת איתו, וליטול ממנו את המנהיגות על הישיבה. אולם ר׳ חיים לא היה מוכן לוותר על החלום הגדול לייסד ישיבה בין חומות הקדושה בערים, מרכז העולם, היא ירושלים. מלבד זאת, הן התחייב לפני נכבדי ליוורנו להקים ישיבה בירושלים דווקא, וזכותם לדרוש ממנו שלא יסטה ימינה או שמאלה. הוא לא נסוג מהחלטתו זו גם כאשר הופיעה לפניו פאסוניה, כולה נסערת, וסיפרה לו שבחלום הלילה נתגלה לה כי שנה לאחר שיתגשם הנשגב בחלומות בעלה, יתבקש לישיבה של מעלה. היא התחננה לפניו לוותר על ירושלים ולקבל את הזמנתו של ר׳ חיים אבולעפיה, כי לדעתה — מאת השם הדבר, כדי להצילו מגורל מר. בדבריה הוסיפה שגם טבריה היא בחזקת ארץ ישראל, ונמנית היא עם עריה הקדושות. אולם ר׳ חיים בן עטר לא שעה לאזהרותיה, והצהיר באוזניה שוויתור על ירושלים למען טבריה אינו אלא המעטת החלום. ״ואם נגזר עלי למות, האם קיים מקום טוב מירושלים לעלות משם בדרך הקצרה ביותר אל כיסא הכבוד?״

בשלהי שנת תק״ב – 1742 נכנס ר׳ חיים בן עטר לראשונה בין חומות העיר המקודשת. ״כנסת ישראל״ הוא שם הישיבה שהקים. חלומו נתגשם. יושב הוא בין חומותיה של עיר דוד ולומד תורה עם בחירי התלמידים בעולם היהודי! ״ואולי…״ השמיעה אסתר את משאלתה הכמוסה באוזני פאסוניה, ״ואולי תעמוד לנו זכותה של ירושלים ונזכה להקים יורש למשפחת בן עטר הגדולה?״ ״אני סופרת את הימים וחרדה על כל רגע שעובר. האם יוציא אישנו את השנה ?״ פאסוניה קשרה על עצמה תפילין ונתעטפה בטלית, והתפללה לשלום בעלה, ואילו אסתר כבשה עיניה. בבל פעם שפאסוניה העזה לעטות על עצמה טלית ותפילין בדרך הגברים, היתה אסתר נחרדת, אך לא היה לה האומץ למחות באוזניה. ואילו חיים בן עטר עצמו היה נתון כמעט כל העת בהארה. בעת לימודו היה מתנתק כליל מן הסובב אותו ומפליג אל עולמות עליונים, עד כי רואי פניו המאירות חשבוהו למלאך ה׳ צבאות שהשכינה חופפת עליו כל היום. באחד

ממכתביו אל חברי ועדת ״מדרש כנסת ישראל״ בליוורנו, תיאר ר׳ חיים בן עטר בהתלהבות גדולה את יום הכיפורים הראשון בירושלים, סמוך לבואו בגבולה: ״ותיכף הלכנו לבית־הבנסת, וראיתי שם הארה גדולה בשעת כל נדרי, וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל, ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן־עדן. כל כך הארה שהיתה בבית הכנסת… יאמנו דברי שלא ראיתי מימי בעולם הארה כאותה שעה.״ ובל אותה עת פאסוניה סופרת את הימים וחרדה: האם יוציא את השנה? וכל אותה עת מוסיפה אסתר לקוות שתעמוד לה זכותה של ירושלים ובן ייוולד לר׳ חיים בן עטר.

ואילו ר׳ חיים בן עטר עצמו עשה בישיבה לילות כימים. לילה אחד למדו הוא ותלמידיו תורה כל הלילה. עם עלות השחר, רצו תלמידיו להפסיק כדי להתפלל שחרית, אבל ר׳ חיים בן עטר התנגד ואמר להם, שלא הם באו בגבול היום, אלא היום בא בגבולם, ואור התורה בהיר יותר מאור השחר…

ר׳ חיים בן עטר נפטר ביום שבת באמצע חודש תמוז תק״ג, היא שנת 1743 למניינם, ונקבר למחרת היום בהר הזיתים. בן ארבעים ושבע נתבקש בישיבה של מעלה ונפטר ביום השביעי, היא שבת קודש. אור התנוצץ על פניו, ורוח טהורה נחה עליו.

 הוא לא הוציא את השנה.

הוא לא השאיר אחריו בנים או בנות.

אולם ספריו וְזִכְרו נותרו לדורות. 

באותו יום, בפודוליה הרחוקה, אמר הבעל־שם טוב לתלמידיו: ״בשעה זו כבה נר מערבי.״ דממה נשתררה, ובצאת השבת שאלוהו תלמידיו לפשר דבריו. השיב להם הבעש״ט בי כוונתו שר׳ חיים בן עטר המערבי איננו. שאלו התלמידים: וכי מניין לו לרבי ? השיב להם: ״יש כוונה אחת בעת נטילת ידיים שאין מגלים אותה אלא לאחד בדורו והיא היתה עד עתה גלויה רק לר׳ חיים בן עטר ז״ל, ועתה, בשעת נטילת ידיים לסעודה השלישית, נתגלה לי הסוד. אות הוא כי רבנו כבר איננו.״

באותו יום, בטבריה, שהה ר׳ חיים אבולעפיה בבית הכנסת. לאחר שסיים את תפילתו, השעין את ראשו כמחצית השעה על השולחן. אחר כך קם על רגליו ואמר: ״רבי חיים בן עטר נסתלק. ליוויתי אותו עד שערי גן־העדן.״ 

סוף דבר

המאה הי״ח במרוקו היתה תקופת פריחה לקהילה היהודית שם. באותם ימים ניתן היה לפגוש בתוך ה׳׳מלאח״, היא השכונה היהודית, גדולי תורה, מדינאים, דיפלומטים, משוררים־פייטנים וסוחרים גדולים. בזירה זו מתרחשת העלילה שבספר. העובדות על חייו של ר׳ חיים בן עטר, ששימשו בסים לכתיבת רומן ביוגרפי זה הן:

1696 — נולד בעיר סאלי למשפחה נכבדה שמוצאה מספרד. סבו, ר׳ חיים בן עטר הזקן, היה ראש ישיבת סאלי. דודו, שם־טוב בן עטר, היה נגיד יהודי סאלי.

 1705 — משפחת בן עטר עברה למכנאס הבירה, שם התארחה בבית ר׳ יצחק די אבילה. אחותו של חיים בן עטר נישאה לשמואל די אבילה נכדו, ומחברם של הספרים ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״. לימים נולד להם בן — אליעזר. בשנה זו נפטר ר׳ שם־טוב בן עטר.

 1710 — נפטר ר׳ חיים בן עטר הזקן.

 1715 — ר׳ חיים בן עטר נשא את פאסוניה, בתו של משה בן עטר. משה היה בנו של שם־טוב בן עטר, והוא שימש כשר ושגריר לשליט מרוקו, הסולטן מולאי איסמאעיל. ר׳ חיים יסד ישיבה בבית חותנו והרביץ בה תורה. בעיקר לבני עניים, אך לא ויתר, עם זאת, על לימוד מלאכה — רקמת טליתות.

1721 — משה בן עטר הצליח במשימה דיפלומטית עדינה עבור מלכו: חתימת חוזה שלום עם ג׳ורג׳ הראשון מלך אנגליה. אף־על־פי־בן, כעבור זמן לא רב סר חינו בעיני הסולטן, והוא עמד להיות מוצא להורג. הסולטן היה מוכן לפדותו מהגרדום תמורת כופר ענק. על אף הצלתו והחזרתו למשרתו הרמה, נפטר משה בשנת 1724 שבע- מרורים ורוגז.

בעקבות פטירת חותנו ומיטיבו, נקלע חיים בן עטר למערבולת משפטית שנמשכה שבע שנים. בסופו של עניין נותר מרושש.

עקב היות,בני הזוג בן עטר חשוכי־בנים, נשא לו ר׳ חיים אשה שנייה — אסתר לבית ביבאס, אולם גם היא לא התברכה בפרי־בטן.

1732 — ידוע על פרסום ספריו ״חפץ הי״ ו״פרי תואר״. באותה שנה נאסר, בנראה בגלל תככים של מתנגדיו, ונאלץ לברוח לעיר פאס, שם שהה עד 738ו. ״אור החיים״ היא יצירתו הפרשנית הגדולה. 1739 — נטש את מרוקו כדי לעלות לארץ ישראל. הגיע לליוורנו שבאיטליה והתקבל שם בכבוד רב. רבני איטליה כתבו עליו: ״זאת הפעם השמש ממערב(מרוקו) יצאה על הארץ״. מגמתו היתה — לעשות נפשות בליוורנו לעלייה.

 1741 — הגיע לארץ ישראל ועמו ״שלושים אנשים נשים וטף״. שהה כל אותה שנה בגליל, ורק אחר־בך עלה ירושלימה, משאת נפשו, והקים בה את ישיבת ״כנסת

ישראל״. זכה לעמוד בראשה רק שנה אחת, אבל הספיק להקים דור של תלמידים גדולי תורה, שהגדול בהם הוא ר׳ חיים דוד אזולאי(החיד״א).

בשנותיו האחרונות היה בקשרים עם ר׳ ישראל הבעל־שם־ טוב, מחולל החסידות, ושניהם העריכו מאוד זה את זה. ספרו של ר׳ חיים בן עטר ״אור החיים״ הפן לחם־חוק בקרב קהילות היהודים באירופה.

1743 — נפטר ביום שבת י״ד בתמוז תק״ג ונקבר למחרתו בהר הזיתים.

רגשי תודה לד״ר אלעזר טוויטו שהואיל לעבור על כתב־היד. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 200 מנויים נוספים
פברואר 2023
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר