מורשת יהדות מרוקו

הגאולה לתפיסת חכמי מרוקו

העיסוק של חכמי מרוקו בגאולה היה ארצי וממשי וניכרת על מקצתם השפעה קבלית לוריאנית. יש להבדיל בין תפיסת הגאולה של חכמי מרוקו לתפיסת הגאולה בקבלת האר"י, שמתארת מציאות אפוקליפטית בזמן הגאולה ואת הגאולה כתיקון בעולמות העליונים. משמעות הגאולה בעיני חכמי מרוקו היא חזרה למה שהיה",רסטורציה היסטורית וטבעית ללא שום שידוד מערכות, הכול שב לקדמותו כבעבר האידיאלי",  כמו בתפיסתו של הרמב"ם את חזון אחרית הימים.

את דעותיו של הרמב"ם בעניין חזון אחרית הימים אימצו חכמי מרוקו, והם ראו בתהליך ימות המשיח כלי שרת לשלמותה של האומה, שהיא התכלית העליונה. הם סברו כי בימות המשיח לא יתבטל דבר אלא עולם כמנהגו נוהג, וגם המשיח אינו עתיד לחולל ניסים ונפלאות. משימות המשיח הן הגשמת היעדים הלאומיים, כמו בניית בית המקדש, קיבוץ נידחי ישראל ויצירת הנהגות רוחניות, והתורה והמצוות יוסיפו לשמש אמצעים להשגת השלמות הרוחנית. הגאולה הרוחנית תתפשט ותקיף את האנושות כולה בהנהגתו של המשיח: "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

להשקפתם של מרבית חכמי מרוקו, הגאולה אינה מותנית בהתעוררות דתית. אין העמדת ההתעוררות הדתית כתנאי לביאת המשיח ולגאולה, ותפיסה זו נובעת בחלקה מהפחד מתסיסה משיחית, מכיוון שזיכרון השבתאות במרוקו עדיין היה טרי. גישה זו של גאולה ללא התעוררות דתית משיקה למושגים של  "בעיתה" או "אחישנה", והנטייה לגאולה "בעיתה" היא בבחינת ויתור על ההתעוררות הדתית להחשת הגאולה.

להבדיל מהם, רבי משה ברדוגו ורבי חיים בן עטר דווקא ראו בהתעוררות הדתית ובלימוד תורה וקבלה תנאי לגאולה ואפשרות להחיש את בואה: "והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ובזה יגאל ה' את ממכרו",  אולם הירידה הדתית מעכבת את הגאולה, ולכן דווקא לשיטתם דרושה התעוררות רוחנית שתחזק את כוחו של העם ואת כוחם של העולמות העליונים ותעניק להם יכולת להביא את הגאולה.

הגיגיהם של חכמי מרוקו באשר לגאולה רבים ומגוונים, אך ברובם אינם אלא ניסוחים מחודשים לרעיונות ידועים ממקורות קבליים ופילוסופיים אחרים, ובהם שתי תפיסות עיקריות: תפיסה ששמה במרכז את הגאולה הלאומית, שפירושה מימוש השאיפות המדיניות, הסרת השעבוד, קיבוץ גלויות וכינון מלכות ישראל, ותפיסה המשלבת את קבלת האר"י בתחומים מסוימים ורואה במרכז את עליית רמתה המוסרית של האומה ואת קרבתה הרוחנית לאל, שאפשר להגדירה גאולה רוחנית.

לדוגמה, רבי משה אדרעי כתב כי במקום להביט קדימה ולראות את הגאולה העתידית, היהודים מסתכלים על ייסורי הגלות. בני ישראל אינם מבינים כי ייסורי הגלות נועדו לזככם ולטהרם וכי רק על ידי ייסורים תבוא הגאולה: "כמידת הירידה הרוחנית והמוסרית בגלות כן תהיה מידת הקרבה הרוחנית לאל ומידת הדבקות בו בעידן הגאולה".  הוא מציב את האחדות הלאומית כתנאי לגאולה: "וגם הגאולה העתידה להיות ב"ב אכי"ר שכולם תלויים במציאות האחדות והשלום",  ובמקום לבוא בטרוניה על הצדק האלוהי צריך להתנחם בהכרה שהעם שרוי בתהליך של תיקון לקראת הגאולה.

באשר לגאולה, רבי משה ברדוגו כרך את גאולת ישראל בגאולת האלוהות, שהרי גם האל שותף בגלות העם, ומכאן שהצורך האלוהי בגאולה גדול ומחייב את גאולת ישראל גם ללא מעשה אדם: "כן גם בגאולה העתידה יעשה למען שמו ולא יוחיל לתשובותינו".

גם רבי יהודה בן עטר, בעל "מנחת יהודה" ,סבר שהגאולה היא צורך אלוהי ולאומי כאחד: "'ויושע ה' את ישראל', משפט זה שלפי הוראתו הדקדוקית רומז לתשועת האל כאילו כתוב ויוושע ה' עם ישראל".  גאולת האל היא העיקר, ואחריה תבוא גאולת ישראל, הטפלה אליו, ואין בתפיסה זו שום קשר לתורת האר"י. רבי רפאל ברדוגו טען כי משמעות הגאולה היא רסטורציה היסטורית וטבעית ללא שום שידוד מערכות, אלא בדומה לתפיסת רמב"ם גם לדעתו הכול שב לקדמותו כמו שהיה בעבר האידיאלי. אין כאן ניסיון לבטל את האופי הניסי של הגאולה, כי הניסים עצמם כלולים בחוקיות הבריאה. רמתו הרוחנית של עם ישראל תתעלה בעידן הגאולה לדרגה גבוהה של טרום החטא הקדום, שאליה לא הגיע מעולם, התורה והמצוות יישארו כמו שהן, ללא שינוי, ושום מצווה לא תתבטל בעידן המשיחי.

רבי רפאל ברדוגו קשר את הגלות להשגחה ואמר כי לפני עידן הגאולה ההסבר ל"צדיק ורע לו" היה יכול להתפרש כהיעדר השגחה אלוהית: מאחר שהאדם לא יכול לדעת את דרכי הנהגת האל, הוא פירש אותם לא נכון, כאילו אין השגחה אלוהית. בגאולה ובימות המשיח ההשגחה תהיה שלמה, ומי שיחטא ייענש. מצב זה יביא ליראת חטא אמיתית ולרתיעה מן החטא.

אם כן, לפי רבי רפאל ברדוגו הגאולה היא מימוש השאיפות המדיניות של עם ישראל, החירות הלאומית בגאולה העתידה תשכיח את סבל הגלות ותמחק את רישומו מן הלב כליל. שלא כמו גאולת מצרים, שהייתה חלקית בלבד, הגאולה העתידית תהיה שלמה, והתופעה החשובה ביותר בה תהיה איחוד כל שבטי ישראל תחת דגלו של משיח בן דוד.

רבי יעקב אבוחצירא סבר כי הגאולה הלאומית היא שלב מוקדם לגאולת האלוהות, וקיבוץ גלויות עתיד להתרחש לפני גאולתה של השכינה. קבלת האר"י עוסקת בגאולת האלוהות או ליתר דיוק בגאולה קוסמית, ואילו רבי יעקב אבוחצירא אינו מוותר על אופייה הלאומי של הגאולה וקשור אותו עם הגאולה בעולמות העליונים.

גם בשאלת הגאולה הלאומית רבי יעקב אבוחצירא מתרכז בשאיפות המדיניות, קרי קיבוץ גלויות, בניין בית המקדש וכינון מלכות ישראל. בדיון על הגאולה בשיטתו בולטים הכיסופים לגאולה, ואין בהגותו כמיהה מעוררת תסיסה של דחיקת הקץ או רמז לגילויי רזין ולחישובי הקץ. הכמיהה לגאולה שבכתביו נובעת בעיקר מן האמונה שביאת הגאולה מתחייבת מתוך צורך קוסמי ולאומי כאחד: צער השכינה בגלות וצערם של ישראל על גלות השכינה, וכל אלה הם ערובה שהגאולה תבוא.

גם הדיון בעניין המשיח מצומצם בכתביו וחסר יסודות אפוקליפטיים. בתהליך הגאולה המשיח הוא המלקט את הניצוצות מן העקבים, שבהם הבירורים הקשים ביותר, ויום הדין הקטסטרופלי של הגאולה חל על הסיטרא אחרא ועל אומות העולם בלבד. בעניין עם ישראל, בעידן הגאולה עתידה להתחולל מהפכה חשובה ביחסים של הקב"ה עם עמו, ובמהלכה יתגשמו כל היעדים הלאומיים, אבל לא יהיה ביטול תורה ומצוות ולא ביטול מלאכה; עולם כמנהגו נוהג, כמו שכותב הרמב"ם.

רבי חיים בן עטר סבר כי גאולת האומה כרוכה בגאולת הארץ, והיא מחייבת את הגלות, כי אחרת אין משמעות לגאולת הארץ, שהרי ממה תיגאל אם לא תהיה שוממה מבניה? "עוד ירצה לומר שזו תוספת טעם לגלות בארץ אויביהם".  ייסורי הגלות הם לתכלית, טוב כי הם נועדו להשפיל את הרוח ואת הלב, וכך לתקן את האומה. רבי חיים בן עטר הבחין בין גאולת מצרים, שבה פעלה ספירת מלכות, שהיא נקבה, והשפע היה חלקי, ובין הגאולה העתידית, שבה תפעל ספירת תפארת, שהיא זכרית, ולכן הגאולה תהיה שלמה – כי הגאולה תהיה מהזכר המשפיע.

לסיכום, הגלות בעיני רוב חכמי מרוקו הגלות היא טרגדיה לאומית, עוול אלוהי, ביזיון והשפלה, מימוש הקללות האמורות בתורה ונתפסת כבעלת ייעוד רוחני. הגלות אינה מקרית אלא ביטוי להשגחה. הגלות היא פיזית ממשית ופוגעת ביכולת להגיע לשלמות מוסרית, היא עונש בגלל החטא, אבל יש לגלות גם ייעוד לעם ישראל לתיקון העולם. גם השכינה גולה כאשר עם ישראל נמצא בגלות, מפוזר בין העמים בבחינת ניצוצות שנפלו בין הקליפות. השכינה אוספת את הניצוצות, ובסיום תהליך האיסוף תבוא הגאולה.

הגאולה הלאומית היא שלב מוקדם לגאולת האלוהות והיא צורך אלוהי ולאומי כאחד. קיבוץ גלויות עתיד להתרחש לפני גאולתה של השכינה; גאולת האומה כרוכה בגאולת הארץ; הגאולה ארצית וממשית ומלווה בנקם בגויים על מעשיהם. הגאולה היא מימוש השאיפות המדיניות של עם ישראל, והחירות הלאומית בגאולה העתידה תהיה שלמה. בתפיסה זו יש גיבוש של תודעה לאומית של הגלות עקב מצוקת הגלות, והיא אינה חופפת לקבלת האר"י. כאמור, היו בקרב חכמי מרוקו מי שהתנגדו להתעוררות דתית כהכנה לגאולה מפחד לתסיסה, זכר לשבתאות, בניגוד לקבלת האר"י, שלפיה הגאולה מחייבת פעילות אקטיבית של כל אדם מישראל.

שתי תפיסות עיקריות נראות ברעיון הגאולה של חכמי מרוקו: הגאולה הלאומית, שהיא מימוש השאיפות המדיניות, הסרת השעבוד, קיבוץ גלויות וכינון מלכות ישראל, והגאולה הרוחנית, שהיא ביטויי לרמה המוסרית של האומה ולקרבתה הרוחנית לאל. בעניין חזון אחרית הימים אימצו חכמי מרוקו את גישת הרמב"ם וסברו שלא יהיה שינוי מהותי, "עולם כמנהגו נוהג"; ימות המשיח הם רק כלי עזר לשרת את שלמותה של האומה, שהיא התכלית העליונה.

הייחוד בתפיסת חכמי מרוקו הוא שהגאולה הלאומית קודמת לגאולת האלוהות. הם הדגישו את מצוקת הגלות הממשית ואת חשיבות הגאולה הלאומית הממשית, את ארץ ישראל הממשית ואת העלייה אליה. הם סברו כי שלמות האומה היא התכלית העליונה: גם באחרית הימים הגאולה הלאומית תתבטא במימוש השאיפות המדיניות, בהסרת השעבוד, בקיבוץ גלויות ובכינון מלכות ישראל. לעומתה הגאולה הרוחנית היא הדגשת הצד המוסרי בגאולה, ותהליך הגאולה לא ילווה בהתעוררות דתית כחלק מהלקח שלמדו מהשבתאות.

נראה שמה שאפיין את הגות חכמי מרוקו היא שהם היו מנהיגי קהילה וראו בפועל את המצוקה החברתית, הדתית, הכלכלית והלאומית, והשקפת עולמם על הגלות והגאולה כממשיים נבנתה מראיית המציאות הקשה. מכאן נבע גם השילוב שביטא בעיקר רבי יעקב אבוחצירא, בין הגאולה הלאומית הממשית, שמתבטאת גם בתפיסת גאולה פיזית ממשית בארץ ישראל, ובין הגותו הקבלית של האר"י בענין הגלות והגאולה כמבטאים את הפגם ואת התיקון בעולמות העליונים.

רא"א אימץ צדדים מסוימים בגישתם של חכמי מרוקו, כגון ראיית הגלות גם כייעוד ולא רק כעונש, את חשיבות ארץ ישראל והעלייה אליה, את הגאולה הרוחנית בארץ ישראל, את שלמות האומה בעדיפות עליונה, ותפיסתו היא כי מי שחי בארץ ישראל נקרא צדיק משקפת זאת. אין בכתיבתו תיאור של מצוקת הגלות והערגה לגאולה ממשית כמו אצל חכמי מרוקו, אולם במעשיו על ידי העלייה לארץ ישראל רא"א מיישם את תפיסתם של חכמי מרוקו בנידון.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

ארץ ישראל בהגות חכמי מרוקו

ארץ ישראל תופסת מקום בולט ומרכזי בכתבי חכמי מרוקו. הם מביעים בהם ערגה וכמיהה לארץ בשל קדושתה וסגולותיה, והישיבה בארץ ישראל נתפסת כדרך לממש את החזון המשיחי וכדי להגיע לשלמות דתית.

רבי שמואל בן זקן כתב כי הסולם שראה יעקב בחלום רומז על קרבתה הרוחנית של ארץ ישראל לאלוהות, ובשל קרבה זו יונקים העולמות העליונים מהעולמות התחתונים: יש תנועה דו-סטרית בין העולמות, ובאמצעותה זורם השפע מן התחתונים לעליונים. המגע הרוחני בין האדם לאל מתקיים באופן רציף בארץ ישראל יותר מבכל מקום אחר בעולם.

רבי משה ברדוגו שיבח את ארץ ישראל וכתב שהיא נאה במעיינות ועשירה ביבול חקלאי ונתונה להשגחה מתמדת, ורבי משה אדרעי כתב שבשל קדושתה וההשגחה המתמדת בארץ ישראל היא אינה יכולה לשאת טומאה, ובשל כך נענשים תושביה לאלתר. יוצא מכך שכל מי שגר בארץ ישראל ה' מדקדק עימו, וכן שמי שחי בארץ מגיע לשלמות נפשית רק מראיית ארץ ישראל: "שכל הרואה המקום הקדוש והטהור ההוא בראייה בעלמא קונה שלימות נפשו".

ארץ ישראל דורשת דבקות בתורה, והייתה גלות מאחר שהעם דבק בתרבות העמים ולא היה זכאי להישאר בארץ ישראל. בעניין העלייה לארץ כתב מנור כי רבי משה אדרעי היה בדרכו לארץ ישראל, אבל מגפה בטלמסאן שבאלג'יר החזירה אותו למרוקו, ורק בשנת 1841 , לאחר תלאות רבות, הגיע לירושלים ונפטר בה זמן קצר אחר כך: "ולהגדיל עוד המעלת תהלת גדולת יקרת א"י הקדושה והטהורה אשר פי ולבי כולם שווים לטובה הלוואי ואולי שיזכני הקב"ה לראותה וליקבר בה".

רבי רפאל ברדוגו מבחין בין השאיפה לחירות מדינית ובין מצוות יישוב הארץ על סמך ההגדה של פסח:"השתא הכא עבדין… בני חורין", ומסיק כי העלייה לארץ ) השתא הכא( היא תנאי לחירות מדינית  )בני חורין( הוא טען כי אדישותם של בני הדור ליישוב הארץ מעכבת את הגאולה, והעלייה לארץ היא אומנם תנאי לחירות מדינית, אבל הפיתויים החומריים מונעים את העלייה לארץ: "שלא ייתן בליבו להשתקע בחו"ל לבנות בתים ועליות מרווחים כי כל זה יורה על ייאוש".  הוא מתח ביקורת על חוסר העשייה של היהודים בכך שאינם עולים לארץ ישראל, אולם אין אזכור בדבריו לתקופת הגאולה ולמאפייניה מבחינה מדינית.

כמו כן סבר ברדוגו כי העלייה לארץ, שהיא מצווה דתית חשובה, היא אישית ופרטית ואינה מחייבת להיות חלק מארגון כלשהו כדי לממשה. הוא כתב על קיום מצוות העלייה לארץ ישראל כדרך להגיע לשלמות דתית וכי הגאולה האישית היא השלמות הדתית. בעניין הנבואה כתב כי הנבואה מותנית ברמת שלמותו של האדם, ואינה מותנית דווקא בחיים בארץ ישראל כתנאי בלעדי: "לענייננו מובעת במשל זה תפיסה חד משמעית על ייחודה של ארץ ישראל הן בהשגחה שאחד מגילוייה הוא הנס והן בנבואה, אלא שלגבי הנבואה הוא מוסיף כי הראויים בלבד זוכים בה אפילו בארץ".  תפיסה זו קושרת את גורל הארץ עם גורל העם על בסיס התורה והמצוות, אבל נמנעת מלייחס לארץ ערך סגולי ובלתי תלוי.

ארץ ישראל, על פי חכמי רבי רפאל ברדוגו, היא ארץ זבת חלב ודבש ומכילה את כל הפוריות שבעולם. נופה יפה ופירותיה משובחים, היא ארץ של מחצבים וברזל ואדמתה פורייה ויש בה קרבה רוחנית לעולם האלוהות, שהוא שער השמיים לקבלת תפילות. יש בה השגחה מתמדת של האל ואפשרות לנבואה, ואווירה מחכים. היחס בין ארץ ישראל לעולם הוא כיחס בין המרכז למעגל: כשם שהמרכז מכיל כל מה שיש במעגל, כך ארץ ישראל מכילה את כל הפוריות שבעולם: "אך להיות שהעולם ככדור יתחייב שכל הנמצא בעולם ייצא בארץ ישראל".

השגחת האל על ישראל, על פי ברדוגו, מותנית במעשי בני ישראל ואינה מובנת מאליה וגם השפע המגיע אליה הוא מצד ההשגחה: "וההשגחה עצמה דביקה במעשי בני אדם הדרים בה".  אין ערך סגולי לארץ ישראל ללא מעשי בני אדם, ונדרשת הכנה רוחנית של תורה ומצוות בגולה לפני העלייה לארץ, כי בארץ ישראל נידונים על המעשים כל השנה: "מפאת ההשגחה היתרה נדונים בארץ ישראל בכל יום שלא כבארצות הגולה שבהן נדונין בראש השנה בלבד. הוא עושה אנלוגיה בין משל הארמון של הרמב"ם לבין ההשגחה על מי שנמצא בארץ ישראל, וההשגחה עליו היא ההדוקה ביותר. לכן ההגעה לארץ ישראל מחייבת הכנה רוחנית של תורה ומצוות עוד בגולה, לפני העלייה לארץ. רעיון זה מתקשר לתפיסתו של הרמב"ן שהארץ מקיאה את אלו שחוטאים בה.

רבי חיים בן עטר הגיע לארץ מאיטליה בראש חבורת תלמידים ומת בירושלים שלוש שנים לאחר עלייתו, והוא בן ארבעים ושמונה. בן עטר חש תחושת ייעוד לעלות לארץ ישראל מתוך מניעים קבליים של התחברות לשכינה: "והאיר ה' עיני שכלי אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו מקום השכינה עיר הרמה עיר החביבה על אלוהי עולם".  ייתכן כי רבי חיים בן עטר ראה בעצמו צדיק שעליו מוטלת משימת הגאולה, ותחושת ייעוד זו היא שהניעה אותו לעלות לארץ. העלייה לארץ הקודש הייתה לרבי חיים בן עטר אידיאל דתי, והוא הטיף לעלות לארץ ישראל לא מסיבות חומריות אלא ממניעים רוחניים ודתיים: "הצפייה לארץ צריכה לנבוע לא ממניעים חומריים אלא מתוך אהבה מפאת קדושתה של הארץ ומעמדה כארץ הבחירה". ארץ ישראל, על פי רבי חיים בן עטר, נתברכה ביבול חקלאי ובאוצרות טבע ויכולה להביא לתושביה רווחה כלכלית. היא המקום היחיד בעולם שאפשר לקיים בו את המצוות במלואן: "בזמן זה שאתם באים אל הארץ ושם תשמרו כל המצוות וזו מעלה שלא השיגה אפילו משה".  הציפייה לבוא לארץ ישראל צריכה לנבוע מאהבה ומפאת קדושתה של הארץ ומעמדה כארץ הבחירה. ארץ ישראל היא מקום השכינה והעיר החביבה על אלוהים, וזו גם סגולתה הרוחנית של ארץ ישראל, שמקרבת את האדם לשלמות הרוחנית. כיסופי העם לארץ ישראל נובעים מן התודעה הלאומית על סגולתה הרוחנית, שהיא המקום שבו אפשר להגיע לנבואה: "אכן יש ה' במקום הזה " )בראשית כח, טז(.

עוד סבר רבי חיים בן עטר כי קיום התורה והמצוות הוא תנאי לעלייה לארץ: העושר הטבעי של ארץ ישראל מותנה בזיקה הדתית שבין העם לאלוהיו, ועם התרופפות הזיקה יפחת העושר הטבעי של הארץ. מכאן שקדושת ארץ ישראל אינה מנותקת ממעשי בני ישראל. בן עטר המשיל את ייעודה הרוחני של ארץ ישראל לייעוד הרוחני של הצדיק: כשם שהצדיק מסוגל לשחרר את ענפי הקדושה מכבלי הטומאה, כך הארץ מסוגלת לשחרר נפשות שבויות. לפי פירוש זה, גם ארץ ישראל שותפה בתהליך המיסטי של בירור הניצוצות. העלייה לארץ ישראל מחייבת הכנה רוחנית, ויש התניה לקיום תורה ומצוות בכניסה לארץ. בלעדי זה אין תוקף לשום הבטחה אלוהית: "ותנאי הוא הדבר אם ישמרו ויעשו ישמור ה 'המתנה לעולמי עולמים ואם לא ישמרו תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם".  שבח הארץ וסגולתה קיים רק כשיש ייחוד של הקב"ה עם ישראל כשהם בארץ ישראל, וכאשר הם גולים גם השכינה בגלות ואינה בתוכם, וגם לארץ אין שבח.

רבי חיים בן עטר כותב על ארץ ישראל הממשית, שהובטחה לאבות ונכבשה בידי יהושע בן נון, ודוגל בהחלת ריבונות מדינית לא רק על ארץ ישראל ההיסטורית אלא גם על אזורים רחבים בעולם שהבטיח האל לאברהם להוריש לזרעו, ועל אומות העולם להכיר בכך. הוא מפרש את המילה "בארצכם " )ויקרא כו, ה(, שנראית לו חריגה בהקשרה, כקריאה לאומות העולם להכיר בבעלותה הבלעדית של האומה על ארץ ישראל: "ואומרו

בארצכם פירוש שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם ואין לזרים אתכם בה".  בשאלת גבולות הארץ הכליל רבי חיים בן עטר בבעלותה של האומה גם את עבר הירדן המזרחי, ועמדה מדינית זו היא חלק מתפיסתו הלאומית שבאה לידי ביטוי גם בדיונו על הגאולה: "אבל לעת"ל בעז"ה לא יניח מהעכו"ם אומה גדולה או קטנה שלא תינתן להם".

עם ישראל, לתפיסתו של רבי חיים בן עטר, הוא עם סגולה ובעל תכונה מיוחדת, על-טבעית, וחורג מעבר למהות האנושית הרגילה. עם ישראל מעניק תוקף של ערך מוחלט למעשה טוב, וזוהי סגולתו. אפילו ערכן הדתי של תורה ומצוות נקבע על ידי ישראל. היחס בין עם ישראל לאנושות הוא כיחס שבין העין לאצבע, במובן שעם ישראל ניזוק מכל מגע עם הגוי, כי זהו מגע בין גוף זר לגוף עכור: "והטעם לצד זה כי גוף האצבע עכור והעין זכה ואין הרוחני סובל הגשמי".

לסיכום תפיסת חכמי מרוקו בעניין ארץ ישראל, הארץ קרובה רוחנית לאלוהות; היא מקום השכינה והעיר החביבה על אלוהים; שער השמיים לקבלת תפילות. יש בה השגחה מתמדת של האל, אפשר להגיע בה לנבואה ואווירה מחכים. היחס בין ארץ ישראל לעולם הוא כיחס שבין המרכז למעגל; היא ארץ זבת חלב ודבש ומכילה את כל הפוריות שבעולם. נופה יפה ופירותיה משובחים, היא ארץ של מחצבים ואדמתה פורייה. ארץ ישראל שותפה בתהליך המיסטי של בירור הניצוצות, ויש שלמות דתית בעלייה לארץ. העלייה לארץ מחייבת הכנה רוחנית, ומקצת החכמים מתנים בקיום תורה ומצוות את הכניסה לארץ, כי בלעדי זה אין תוקף לשום הבטחה אלוהית. הארץ היא המקום היחיד בעולם שבו אפשר לקיים את המצוות במלואן. גבולות ארץ ישראל ישתרעו בגאולה מהפרת ועד הנהר הגדול, וזה חלק מהתהליך לתיקון השכינה.

ואולם תפיסת ארץ ישראל וקדושתה בעיני חכמי מרוקו לא הייתה מקשה אחת כי אם רב-גונית: מקצת חכמי מרוקו, כמו רבי חיים בן עטר ורבי רפאל ברדוגו, שתיארו את ארץ ישראל כמקום שמימי וגם ארצי והרעיפו עליה שבחים רבים והפליגו בקדושתה, דרשו הכנה דתית לקראת חיים בארץ ישראל וסברו כי הארץ מקיאה את מי שמטמא אותה. רא"א הביא גם הוא מאמרים רבים ב"חסד לאברהם" בשבחי ארץ ישראל, אך כתב לעומתם: "מי שחי בא"י נקרא צדיק גם אם הוא בחזקת רשע". בהמשך אומנם כתוב: "ארץ ישראל מכפרת רק על השגגות", אולם לפי הגישה של החלק הראשון במשפט בלבד לא נדרשת הכנה דתית לחיים בארץ ישראל.

בהיסטוריה של יהדות מרוקו הייתה עלייה תמידית לארץ ישראל, משום שהארץ נתפסה כארץ סגולה וכמקום הקדושה, וגם בעלייה של רא"א לארץ ישראל אפשר לראות את ההשפעה של המקום שממנו הגיע. כחכמי מרוקו גם רא"א מייחס לארץ ישראל סגולות רבות בעניין החשיבות הדתית בחיים בארץ ישראל, קדושת הארץ, פירותיה, ההשגחה, הצדיק בארץ, התפילות, תיקון השכינה, המיתה, תחיית המתים, ימות המשיח בארץ. כל אלה מבטאים את החשיבות העצומה שייחס רא"א לארץ ישראל, ויש קווים מקבילים בדברי רא"א על סגולות הארץ וחשיבותה להגות חכמי מרוקו במאה השבע עשרה והשמונה עשרה. וכך כתב ב"חסד לאברהם" על ארץ ישראל בהשפעה מובהקת של רבי משה קורדוברו:

וכן ענין זה ממש לישראל בא"י ונשמתם ותורתם ואלהותם, כי ארץ ישראל הוא עפר קדוש והעם היושב בה עם קדוש, ונשמתם קדושה ותורתם קדושה, ואלהיהם קדוש שהוא השר על ישראל ]…[ ולזה אמר ולא תעשו מכל התועבות האלה וגו' כי את כל התועבות וגו' ותטמא הארץ ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה וגו'. ]…[ וכן המצות הנעשים בארץ עולים ומקשטים כל גבול וגבול בסוד נשמת כל שבט ושבט, בענין ששלימות הנשמות בחלקם בארץ ושליטת הארץ בחלק הנשמות המגיע אליה נגדיות אל מציאותיה. ]…[ וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, ]…[ ואז תתקן שכינה שהיא עומדת ]…[ ותתקן ארץ ישראל עצמה, שתיקון ארץ ישראל הוא על ידי השכינה שהיא שורה בה ועל ידי החוקים, ואחר שהשכינה לא שרתה בה כראוי אפילו בימי יהושע כי היו ב' שבטים וחצי חוץ לארץ ישראל, ולזה ארץ ישראל אינה מתוקנת על שלימותה, ועוד יתוקנו ישראל עצמם שיהיו כולם יחד בארץ ישראל.

אם כן, בנושא ארץ ישראל יש קווי דמיון משותפים בין תפיסת חכמי מרוקו לתפיסת רבי משה קורדוברו. הם מתבטאים בחשיבות ארץ ישראל ובקדושתה, בשבחיה ובסגולותיה ובעלייה לארץ ישראל משום היותה מקום השכינה והגאולה הרוחנית. לסיכום, נראה שהייתה לחכמי מרוקו ולרבי משה קורדוברו ההשפעה משותפת על תפיסתו של רא"א בעניין ארץ ישראל.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו