מורשת יהדות מרוקו

רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה

שלמה בן יהודה חי במאה השמינית לאלף הרביעי. כנראה עלה מפאס לארץ ישראל. מרוב גדולתו בתורה ואשיותו הדגולה נתמנה למשרת ״אב הישיבה״ (= שהוא המשנה לגאון וממלא את מקומו). בזמנו של הגאון ר׳ שלמה הכהן. ועם פטירתו של ר׳ שלמה הכהן, נתמנה ר׳ שלמה בן יהודה לגאון, בשנת ד״א תשפ״ה/1625. הוא הגיע למשרה הרמה בזכות עצמו ולא בזכות אבותיו. למעשה בירושלים היה מקובל שאין למנות גאון, אלא אם כן הוא מאחת משתי המשפחות המיוחסות, משפחת הלל שהוא מזרע בית דוד, או ממשפחת ר׳ אלעזר בן עזריה, שהוא עשירי לעזרא הסופר. ואמנם ר׳ שלמה בן יהודה התמסר לתפקידיו לטובת הציבור. הוא כיהן בגאונות בתקופה קשה לישוב היהודי בארץ שבה סבל הישוב מפגעי טבע, מלחמות ושיבושי הדרכים.

הוא עצמו הטלטל למצרים לערוך מגביות לטובת הישוב. ואכן הצליח בהרבה. הוא היה נוח מטבעו, עניו, אוהב שלום ורודף שלום. באחד ממכתביו שכתב לקהילת פוסטאט במצרים, הוא מטיף להם על המחלוקת שפרצה בינם ובין ר׳ אפרים בן שמריה ראש הקהילה הירושלמית, בין היתר הוא כותב: אחינו ראוי לנו להסיר הקנאה מבינותינו ולהסיר השנאה מנפשותינו, ולהוכיח איש את אחיו לאמר: הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבות. דיינו שנאת הגויים…״ ובמכתב אחר הוא כותב: ״כל תאוותי וכל רצוני שלום ישראל. גלוי לאל כי לו נשלח (- כסף הנדבה לישיבה) על ידי מחלוקת לא אקבלם״. גם בינו ובין הערבים נוצרו יחסי הבנה, הוא אף ניסה לעזור לכמה מהם בהמלצותיו ליהודי מצרים. וכן נוצרו בינו ובין ראשי הקראים יחסי ריעות ואף הם ידעו להוקירו על מידותיו הנעלות. יחסו זה לקראים, שימש עילה בידי מתנגדיו לתקוף אותו גם על כך.

רדיפתו אחרי השלום וותרנותו הגדולה, עודדה את רודפי הכבוד והשררה. רבי נתן בן אברהם ממשפחה ירושלמית מיוחסת. אביו נפטר בקירוואן שבאפריקה, ולשם קבלת ירושת אביו נסע לאפריקה, ישב שם כמה שנים, ולמד שם בישיבת רבינו חושיאל. כשעלה לארץ מונה למשרת ״אב הישיבה״ כסגנו של ר׳ שלמה בן יהודה, אך הוא לא הסתפק בכך ודרש את הגאונות. הוא הכריז על עצמו כגאון והשלטונות עמדו לצידו.

רק הודות להוקרה הרבה, שהוקירו יהודי מצרים את ר׳ שלמה בן יהודה, פעלו במצרים אצל השלטון המרכזי, והלה נתן הוראה לשלטון המקומי בארץ, לתמוך בידי ר׳ שלמה, בן יהודה. בסוף באו לידי הסכם ונשאר ר׳ שלמה על כנו. ידועים לנו שנים מבניו ר׳ אברהם ור׳ יחייא.

ר׳ אברהם עמד לימין אביו ועזר לו בתפקידו הוא אף נשלח למצרים למגבית עבור הישוב. ור׳ יחייא נשלח על ידי אביו ללמוד תורה בבבל לפני רב האי גאון. פרופ^׳ ש. אסף כותב שבין אלה שכיהנו במשרת הגאונות בארץ ישראל יש לציין שני אישים בעלי זכויות יתרות והם ר׳ אהרן בן מאיר ור׳ שלמה בן יהודה. מתורתם של גאוני ארץ ישראל הגיע לידינו רק מעט, גם מר׳ שלמה הגיעו לנו רק תשובות מעטות. לעומת זאת בגניזה הקהירית נתגלו מאות ממכתביו והם משמשים מקור חשוב לתולדות הישוב ולתולדות תקופתו. בכמה ממכתביו הוא חותם ״שלמה הנדכה לנחמה מחכה״ או ״שלמה הנדכה אל מחכה״ או סגנון דומה דבר המבטא את הקשיים שבהם חי הישוב אז. בחותמת שלו כתוב ״ברכה צמודה לשלמה בן יהודה״.

רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה-שלמה בן יהודה

עמוד 269

הרב הלל ברששת, המנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה, נולד בשנת 1952 בטיטואן שבמרוקו הספרדית. הוא למד בטנג׳יר ובאוצר התורה בקזבלנקה. הוריו חיו בטיטואן, ובשנת 1995 היגרו לצרפת. הם היו מאחרוני היהודים במרוקו הספרדית. בשנת 1972 הגיע ברששת לאקס־לה־בן, כדי להמשיך את לימודיו התיכוניים (כיתות י׳-י״ב). בסיום בית הספר התיכון החל לימודי חשבונאות באוניברסיטת ליון ובד בבד הקים את ביתו באקס־לה־ בן, עת נישא לבוגרת סמינר תומר דבורה. הרב ברשתת ציין שרוב הבוגרים מהמחזור שלו פנו ללימודים אקדמיים או מקצועיים אחרי לימודיהם בישיבה, לדוגמה הרופאים, ד״ר אלי אלחרר מליון וד״ר מסעוד כהן מפריז.

לאורך השנים ביקר הרב ברששת במרוקו פעמים רבות, הן כדי לבקר את הוריו והן כדי לעלות לקברי צדיקים. משפחתו המורחבת של הרב ברששת מפוזרת בקנדה, בספרד, בקראקס ובמיאמי, שם חיות קהילות גדולות של יוצאי מרוקו הספרדית, ואילו ששת ילדיו עלו לישראל, שלושה גרים ביישוב כוכב יעקב שבחבל בנימין, ושלושה גרים בערים ירושלים, אשדוד ונתניה. בהקשר זה ציין הרב ברששת שכאלף בוגרים של מוסדות אקס־לה־בן עלו אף הם לישראל, והם גרים ביישובים שונים במדינה.

משנת 1978 עובד הרב ברששת בישיבת חכמי צרפת. לדבריו, משנה 1995 ואילך חלה ירידה במספר התלמידים בישיבה, הן עקב דלדול האוכלוסייה היהודית במרוקו והן עקב הקמתם של מוסדות חינוך חדשים על ידי בוגרי הישיבה בישראל, בצרפת ובשווייץ, אולם הקהילה באקס־לה־בן יציבה מבחינה דמוגרפית מזה שנים רבות, ויש בה כ־150-130 משפחות. הקהילה אינה מתרחבת, מאחר שהדור השני עובר לישראל או לעריה הגדולות של צרפת, ומשפחות חדשות אינן מצטרפות לקהילה.

מוצאו של ברששת הוא ממרוקו הספרדית שרבים מבניה לא עלו לארץ (Moreno, 2016b), אלא העדיפו לחיות בתפוצות. רבים מהם הדגישו את זהותם הספרדית על פני זהותם המרוקאית. ליוצאי מרוקו הספרדית תפקידי מפתח בקהילה באקס־לה־בן, והם מעין אי ספרדי בתוך רוב צרפתי. השיח בשפה הספרדית מדגיש את הזהות הקולקטיבית שלהם. אומנם ברששת הגיע לצרפת כיהודי מסורתי במטרה להשלים את לימודי התיכון שלו, אך במהלך הזמן התחדד ונעשה חרדי־ליטאי. למרות השינוי באורח חייו, לא זנח ברששת את המורשת המרוקאית שעליה גדל, וסידור תפילתו ופיוטיו הם של יוצאי מרוקו.

ברששת הוא דוגמה ליהודי־חרדי בעל הכשרה אקדמית המתפרנס מניהול אדמיניסטרטיבי של ישיבה. נוסף על כך הוא הגורם המקשר בין הישיבה ובין מוסדות השלטון הארציים והמקומיים. העובדה שכל ילדיו חיים בישראל, בניגוד לקרובי משפחתו שהיגרו למערב, מראה שהוא הצליח לשלב בין העולם החרדי, העולם המודרני והזיקה לארץ. ברששת מקיים קשר הדוק עם שלמה אזגורי, נשיא קהילת אקס־לה־בן, שכמוהו נולד וגדל במרוקו הספרדית, ומסייע לו בניהול השוטף של הקהילה.

מימון בן־איון, המנהל החינוכי בסמינר תומר דבורה, נולד בשנת 1959 בעיר אלג׳יריה למשפחת מרציאנו מהעיר דברו שבמרוקו. סבו חי בעיר זו עד 1980. אחיו של סבו עלה לארץ בשנת 1948, ואחיו האחר היגר לאחר מלחמת ששת הימים לקנדה. בן־איון הגיע עם משפחתו לליון בשנת 1962, בגל ההגירה העיקרי של יהודי אלג׳יריה לצרפת, וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון הכללי שבעיר. בשנת 1980 הגיע בן־איון לאקס־לה־בן כדי ללמוד בכולל המקומי ונשאר שם 20 שנה. במהלך לימודיו הוסמך לרבנות על ידי הרב הראשי של ציריך. בשנת 2000 החל ללמד לימודי קודש בסמינר תומר דבורה ובד בבד כיהן כמגיד שיעור בליון (יום בשבוע) וטיפל בזוגות שהתמודדו עם בעיות שונות. משנת 2016 בן־איון הוא מנהל לימודי הקודש בתומר דבורה, במקום הרב ברייזכר, המנהל המיתולוגי של המוסד.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן

עמוד 84