רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה-שלמה בן יהודה
רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה
שלמה בן יהודה חי במאה השמינית לאלף הרביעי. כנראה עלה מפאס לארץ ישראל. מרוב גדולתו בתורה ואשיותו הדגולה נתמנה למשרת ״אב הישיבה״ (= שהוא המשנה לגאון וממלא את מקומו). בזמנו של הגאון ר׳ שלמה הכהן. ועם פטירתו של ר׳ שלמה הכהן, נתמנה ר׳ שלמה בן יהודה לגאון, בשנת ד״א תשפ״ה/1625. הוא הגיע למשרה הרמה בזכות עצמו ולא בזכות אבותיו. למעשה בירושלים היה מקובל שאין למנות גאון, אלא אם כן הוא מאחת משתי המשפחות המיוחסות, משפחת הלל שהוא מזרע בית דוד, או ממשפחת ר׳ אלעזר בן עזריה, שהוא עשירי לעזרא הסופר. ואמנם ר׳ שלמה בן יהודה התמסר לתפקידיו לטובת הציבור. הוא כיהן בגאונות בתקופה קשה לישוב היהודי בארץ שבה סבל הישוב מפגעי טבע, מלחמות ושיבושי הדרכים.
הוא עצמו הטלטל למצרים לערוך מגביות לטובת הישוב. ואכן הצליח בהרבה. הוא היה נוח מטבעו, עניו, אוהב שלום ורודף שלום. באחד ממכתביו שכתב לקהילת פוסטאט במצרים, הוא מטיף להם על המחלוקת שפרצה בינם ובין ר׳ אפרים בן שמריה ראש הקהילה הירושלמית, בין היתר הוא כותב: אחינו ראוי לנו להסיר הקנאה מבינותינו ולהסיר השנאה מנפשותינו, ולהוכיח איש את אחיו לאמר: הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבות. דיינו שנאת הגויים…״ ובמכתב אחר הוא כותב: ״כל תאוותי וכל רצוני שלום ישראל. גלוי לאל כי לו נשלח (- כסף הנדבה לישיבה) על ידי מחלוקת לא אקבלם״. גם בינו ובין הערבים נוצרו יחסי הבנה, הוא אף ניסה לעזור לכמה מהם בהמלצותיו ליהודי מצרים. וכן נוצרו בינו ובין ראשי הקראים יחסי ריעות ואף הם ידעו להוקירו על מידותיו הנעלות. יחסו זה לקראים, שימש עילה בידי מתנגדיו לתקוף אותו גם על כך.
רדיפתו אחרי השלום וותרנותו הגדולה, עודדה את רודפי הכבוד והשררה. רבי נתן בן אברהם ממשפחה ירושלמית מיוחסת. אביו נפטר בקירוואן שבאפריקה, ולשם קבלת ירושת אביו נסע לאפריקה, ישב שם כמה שנים, ולמד שם בישיבת רבינו חושיאל. כשעלה לארץ מונה למשרת ״אב הישיבה״ כסגנו של ר׳ שלמה בן יהודה, אך הוא לא הסתפק בכך ודרש את הגאונות. הוא הכריז על עצמו כגאון והשלטונות עמדו לצידו.
רק הודות להוקרה הרבה, שהוקירו יהודי מצרים את ר׳ שלמה בן יהודה, פעלו במצרים אצל השלטון המרכזי, והלה נתן הוראה לשלטון המקומי בארץ, לתמוך בידי ר׳ שלמה, בן יהודה. בסוף באו לידי הסכם ונשאר ר׳ שלמה על כנו. ידועים לנו שנים מבניו ר׳ אברהם ור׳ יחייא.
ר׳ אברהם עמד לימין אביו ועזר לו בתפקידו הוא אף נשלח למצרים למגבית עבור הישוב. ור׳ יחייא נשלח על ידי אביו ללמוד תורה בבבל לפני רב האי גאון. פרופ׳ ש. אסף כותב שבין אלה שכיהנו במשרת הגאונות בארץ ישראל יש לציין שני אישים בעלי זכויות יתרות והם ר׳ אהרן בן מאיר ור׳ שלמה בן יהודה. מתורתם של גאוני ארץ ישראל הגיע לידינו רק מעט, גם מר׳ שלמה הגיעו לנו רק תשובות מעטות. לעומת זאת בגניזה הקהירית נתגלו מאות ממכתביו והם משמשים מקור חשוב לתולדות הישוב ולתולדות תקופתו. בכמה ממכתביו הוא חותם ״שלמה הנדכה לנחמה מחכה״ או ״שלמה הנדכה אל מחכה״ או סגנון דומה דבר המבטא את הקשיים שבהם חי הישוב אז. בחותמת שלו כתוב ״ברכה צמודה לשלמה בן יהודה״.
רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה-שלמה בן יהודה
עמוד 269
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן
הרב הלל ברששת, המנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה, נולד בשנת 1952 בטיטואן שבמרוקו הספרדית. הוא למד בטנג׳יר ובאוצר התורה בקזבלנקה. הוריו חיו בטיטואן, ובשנת 1995 היגרו לצרפת. הם היו מאחרוני היהודים במרוקו הספרדית. בשנת 1972 הגיע ברששת לאקס־לה־בן, כדי להמשיך את לימודיו התיכוניים (כיתות י׳-י״ב). בסיום בית הספר התיכון החל לימודי חשבונאות באוניברסיטת ליון ובד בבד הקים את ביתו באקס־לה־ בן, עת נישא לבוגרת סמינר תומר דבורה. הרב ברשתת ציין שרוב הבוגרים מהמחזור שלו פנו ללימודים אקדמיים או מקצועיים אחרי לימודיהם בישיבה, לדוגמה הרופאים, ד״ר אלי אלחרר מליון וד״ר מסעוד כהן מפריז.
לאורך השנים ביקר הרב ברששת במרוקו פעמים רבות, הן כדי לבקר את הוריו והן כדי לעלות לקברי צדיקים. משפחתו המורחבת של הרב ברששת מפוזרת בקנדה, בספרד, בקראקס ובמיאמי, שם חיות קהילות גדולות של יוצאי מרוקו הספרדית, ואילו ששת ילדיו עלו לישראל, שלושה גרים ביישוב כוכב יעקב שבחבל בנימין, ושלושה גרים בערים ירושלים, אשדוד ונתניה. בהקשר זה ציין הרב ברששת שכאלף בוגרים של מוסדות אקס־לה־בן עלו אף הם לישראל, והם גרים ביישובים שונים במדינה.
משנת 1978 עובד הרב ברששת בישיבת חכמי צרפת. לדבריו, משנה 1995 ואילך חלה ירידה במספר התלמידים בישיבה, הן עקב דלדול האוכלוסייה היהודית במרוקו והן עקב הקמתם של מוסדות חינוך חדשים על ידי בוגרי הישיבה בישראל, בצרפת ובשווייץ, אולם הקהילה באקס־לה־בן יציבה מבחינה דמוגרפית מזה שנים רבות, ויש בה כ־150-130 משפחות. הקהילה אינה מתרחבת, מאחר שהדור השני עובר לישראל או לעריה הגדולות של צרפת, ומשפחות חדשות אינן מצטרפות לקהילה.
מוצאו של ברששת הוא ממרוקו הספרדית שרבים מבניה לא עלו לארץ (Moreno, 2016b), אלא העדיפו לחיות בתפוצות. רבים מהם הדגישו את זהותם הספרדית על פני זהותם המרוקאית. ליוצאי מרוקו הספרדית תפקידי מפתח בקהילה באקס־לה־בן, והם מעין אי ספרדי בתוך רוב צרפתי. השיח בשפה הספרדית מדגיש את הזהות הקולקטיבית שלהם. אומנם ברששת הגיע לצרפת כיהודי מסורתי במטרה להשלים את לימודי התיכון שלו, אך במהלך הזמן התחדד ונעשה חרדי־ליטאי. למרות השינוי באורח חייו, לא זנח ברששת את המורשת המרוקאית שעליה גדל, וסידור תפילתו ופיוטיו הם של יוצאי מרוקו.
ברששת הוא דוגמה ליהודי־חרדי בעל הכשרה אקדמית המתפרנס מניהול אדמיניסטרטיבי של ישיבה. נוסף על כך הוא הגורם המקשר בין הישיבה ובין מוסדות השלטון הארציים והמקומיים. העובדה שכל ילדיו חיים בישראל, בניגוד לקרובי משפחתו שהיגרו למערב, מראה שהוא הצליח לשלב בין העולם החרדי, העולם המודרני והזיקה לארץ. ברששת מקיים קשר הדוק עם שלמה אזגורי, נשיא קהילת אקס־לה־בן, שכמוהו נולד וגדל במרוקו הספרדית, ומסייע לו בניהול השוטף של הקהילה.
מימון בן־איון, המנהל החינוכי בסמינר תומר דבורה, נולד בשנת 1959 בעיר אלג׳יריה למשפחת מרציאנו מהעיר דברו שבמרוקו. סבו חי בעיר זו עד 1980. אחיו של סבו עלה לארץ בשנת 1948, ואחיו האחר היגר לאחר מלחמת ששת הימים לקנדה. בן־איון הגיע עם משפחתו לליון בשנת 1962, בגל ההגירה העיקרי של יהודי אלג׳יריה לצרפת, וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון הכללי שבעיר. בשנת 1980 הגיע בן־איון לאקס־לה־בן כדי ללמוד בכולל המקומי ונשאר שם 20 שנה. במהלך לימודיו הוסמך לרבנות על ידי הרב הראשי של ציריך. בשנת 2000 החל ללמד לימודי קודש בסמינר תומר דבורה ובד בבד כיהן כמגיד שיעור בליון (יום בשבוע) וטיפל בזוגות שהתמודדו עם בעיות שונות. משנת 2016 בן־איון הוא מנהל לימודי הקודש בתומר דבורה, במקום הרב ברייזכר, המנהל המיתולוגי של המוסד.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן
עמוד 84
"פנחס הוא אליהו"-הרב משה אסולין שמיר
הזהר הק': "פנחס הוא אליהו" (רעיא מהימנא פנחס, רטו ע"א).
אמר ריש לקיש: "הוא פנחס – הוא אליהו" (מד' אגדה במ' כה יג).
ננסה לבדוק מעט משיפולי
'אדרת אליהו הנביא' – בנגלה ובנסתר.
"פנחס בן אלעזר הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל,
בקנאו את קנאתי בתוכם… הנני נותן לו את בריתי שלום.
והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (כה, יא–יג).
אליהו הנביא למד תורה
עם רבנו-אור-החיים-הק' כדברי החיד"א.
אליהו מלאך הברית – יבשר את גאולתנו.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
פרשת פנחס שנאמרה במחצית השניה של שנת הארבעים, ולקראת הכניסה לארץ, נקראת בימי בין המצרים או בסמוך אליהם, כדי להזכיר את הסיבות לחורבן המקדש ותיקונן, והציפיה להקמתו מחדש.
הרב משה אסולין שמיר
כל זה בא לרמוז לנו שיום יבוא ובקרוב, שמחת הגאולה תשקיף מבעד לחלוננו, כפי שאנו שמחים בחגים, בבחינת "ושמחת בחגך" (דב' טז, יד) – אל תקרא בחגך, אלא ושמחת בגאולתך.
הפער בין גולה ל- גאולה,
מתבטא באות א' – אלופו של עולם.
האות א' נלקחה מהשם "א – היה".
אם בעבר אמרנו שהקב"ה "היה" אתנו רק בעבר בגולה, כיום אומר לנו הקב"ה: "א-היה" אתכם בעתיד בגאולה בא"י, בבחינת: "היה הווה ו-אהיה".
על תהליך הגלות והגאולה נאמר במדרש (ילק"ש שיה"ש ה', פס' א-ז):
הקב"ה חפץ מאוד לגאול אותנו שלמה המלך בשיר השירים:
"קול דודי דופק,
פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי,
שראשי נמלא – טל".
כלומר, הקב"ה רוצה להשפיע עלינו מטובו כ"טל", המשקה והמרווה את השדות ללא טורח במשך ימות השנה, והמסמל את הנצחיות השמימית, כברכת יצחק ליעקב:
"ויתן לך האלהים מטל השמים".
אנחנו לעומת זאת, מתמהמהים מכל מיני סיבות הזויות:
"פשטתי את כותנתי –
איככה אלבשנה,
רחצתי את רגלי – איככה אטנפם".
כלומר, פשטתי מעלי את מלבושי "כתנת", המסמלים את מצוות התורה – "חלוקא דרבנן", וקשה לי להתנתק מהרגלי הרעים.
הקב"ה נותן לי עוד הזדמנות:
"דודי שלח ידו מן החור",
אבל כנסת ישראל ממשיכה להתמהמה.
לעיתים, כשכבר מחליטים לשוב לאבינו שבשמים –
"פתחתי אני לדודי", הקב"ה כבר חמק – "ודודי חמק עבר", היות ולא ניצלנו "עת דודים כלה".
התוצאה העגומה:
"מצאוני השומרים הסובבים בעיר
היכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות".
כלומר, בגלל שהתמהמהתי, הגויים שהם שליחיו של מקום, משתלחים בנו, עד לסיבוב הבא.
"נשאו את רדידי מעלי".
החריבו את המקדש שעטף אותי כמו רדיד, והמלאכים "שומרי החומות" – עזבו אותנו.
המדרש הנ"ל אומר:
"אני ישנה" – מבית המקדש, ולבי ער' בבתי כנסיות ובתי מדרשות. 'אני ישנה' מן המצוות, ולבי ער' לגאולה. 'אני ישנה' מן הגאולה, ו'לבי ער לקב"ה שיגאלני".
רבנו-אור-החיים-הק'
אומר שכבר בשנת "ת"ק = 1740, נפתחו שערי הגאולה, והכל תלוי ברצוננו להיגאל, כפי שהוא מפרט בפרשות רבות, וכן בפרשתנו אצל שבט יהודה:
"בני יהודה – פרשה זו תרמוז מאורעות עם בני ישראל… ירמוז לבית ראשון ובית שני… ואומרו 'לשלה'. נתכוון למושיע ורב הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה…
או תרמוז הפרשה לג' עניינים שיהיו בעת הפקידה: אחד. ביאת המשיח בן אפרים… ב. גילוי משיח בן דוד. ג'. כשימלוך ה' עלינו" (במ' כו יט).
המכנה המשותף לחמשת הנושאים המרכזיים בפרשה:
ההתקדשות והמוכנות – לקראת הכניסה לארץ.
א. פרשת פנחס פותחת בשכר לו זכה פנחס: "הִנְנִי נֹותֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במ' כה, יב) – בגלל קנאתו לה' בענייני עריות: "בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה, יא).
רבנו-אור-החיים-הק'
אומר שפנחס קיים את המצוה בשלמותה, וללא כל נגיעה אישית: "והוא אומרו 'את קנאתי' – בכינוי להמדבר ברוך הוא". כלומר, פנחס עשה את המצוה לשם יחוד דקודשא בריך הוא בלבד.
כל זה בא לרמוז לפני הכניסה לארץ, ש"אלוקיהם של אלו שונא זימה" (סנהדרין קו ע"א) כעצת בלעם לבלק.
לכן, הקב"ה מצווה את משה לצרור את המדיינים שהחטיאו את עמ"י בעריות, לפני הכניסה לארץ (במ' כה, יז – יח).
רבנו-אור-החיים-הק'
אומר על הפס': "צרור את המדינים והכיתם אותם" (במ' כה יז): "ונראה לפרש בהעיר, למה ציווה ה' מצוה זו שלא בזמנה, כי מצינו שאח"כ {פרשת מטות. לא, א-ב}, הוצרך ה' לצוות לומר, 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך'. אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעם טעם חטא הטבעי השולט באדם, שלא לרצונו… וכל עוד שלא נפרד מהחוטא תאוות הדבר, ותשוקתו אליו – הוא מושלל מהכפרה… וחפץ ה' לרפאתם בעצת ה' המכוונה – כדי לסלק מעליהם המגפה".
בהמשך אומר רבנו: "ואמר 'צרור' – לשון הווה. פירוש, יגבירו בהם השנאה, עד גדר שיהיה נקבע בהם טבע הצרירות… ואמר 'כי צוררים' {לשון הווה}. הכוונה בזה לומר, תנאי הוא הדבר, שהשנאה ואויבות שתהיה לכם, לא על שסיבבו נפילה מישראל… אלא כי צוררים הם וגו', על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה… ובזנות".
כלומר, השנאה תהיה תמידית, לא רק כנקמה בגלל אותם 24 אלף שנהרגו כתוצאה מכך, אלא כדי לעקור מהם את שורש חטא העריות שדבק בהם, לקראת הכניסה לארץ.
דוגמא נוספת בענין הזה, ניתן למצוא בהפיכת סדום ועמורה, שאנשיה חטאו בעיקר, בעוון גילוי עריות, כדברי הגמרא: "ואנשי סדום רעים וחטאים ליהוה מאד" – רעים בגופם, וחטאים בממונם".
רש"י: "שטופים בזימה" (סנהדרין קט ע" ע"א). לכן, הקב"ה החריב את סדום ועמורה.
עוד דוגמא: אחרי פרשת העריות נאמר: "והיה מחניך קדוש – ולא יראה בך ערות דבר" (דב' יג, טו).
ב. מפקד עמ"י לקראת חלוקת הארץ לשבטים ודיני נחלה. במפקד, התורה מעידה עליהם שהם בני אבותיהם שנולדו בטהרה, בבחינת, "שבטי י-ה – עדות לישראל" (תהלים קכב, ד) כדברי רב אידי בגמרא: "החנוכי – ה"א ברישא דתבותא, ויו"ד בסופה – י-ה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם" (ילקוט שמעוני. פנחס, רמז תשעג). רמז לענין קדושת עמ"י, לקראת כניסתם לארץ.
רבנו-אור-החיים-הק'
מסביר בהרחבה מדוע שם ה' נכתב הפוך: ה-י = החנוכי, ולא י-ה כסדרו.
את שם ה' – הוי-ה, יש לכוון במחשבה, ואסור להגות בפה כדברי מרן השו"ע. את שם ה', אנו מבטאים באדנות – אדנ"י, בבחינת "סוד יהוה – בהיכל קדשו" (תהלים יא, ד). "סוד יהוה" שהוא הוי-ה {26}, לא מבטאים, אלא הוגים ע"י "אדנ-י" {65}, הרמוז במילה "היכל" = 65.
"היכל קדשו" – הוא כיסא הכבוד ממנו נחצבות נשמות בני ישראל. {כיסא = 91. שילוב הוי-ה + אדנ-י = 91}.
שילוב הוי-ה עם אדנות {יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה} נכתב כך: יא-הד-ונ-הי {91}, בסוף השילוב, האות ה' קודמת לאות י', ולכן "החנוכי", הפלואי" וכו', כדברי רבי משה פרנקו, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק' ב"מאור החיים".
וכדברי קדשו: "אותיות חותם ה' בהיכל קדשו, ויבנה משניהם שם הויה י"ה הרמוז במאמר שבטי י"ה". "חותם ה' – האותיות החותמות את שילוב הוי-ה עם אדנ-י.
את הביטוי "אותיות חותם ה'", ניתן לדמות לסדר האותיות ההפוך בחותמת, שרק אחרי שחותמים, האותיות מתיישרות. דימוי ניסף: בארון הקודש = 'היכל' {אדנ-י}, שמים את ספר התורה המסמל את סוד ה' – הוי-ה.
ג. מינוי יהושע בן נון שיוריש את הארץ לשבטים (פרקים כו – כז). ישום ההבטחה האלוקית להוריש את הארץ.
ד. פרשת בנות צלפחד המבקשות נחלה, רומזת לאהבת א"י. לאחר 40 שנות הליכה במדבר, כאשר חלק מהעם כבר התייאש, הן פונות למשה רבנו ומבקשות ירושה בארץ. משה מפנה את בקשתן לה', שעונה לו: "כן בנות צלפחד דוברות – נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם" (במ' כז, ז), רמז לכך שהקב"ה משבחן.
התורה מפרטת את שמותיהן, ולא בכדי, היות ויש לכך משמעות בהקשר לאהבת הארץ: נועה – לנוע לא"י. מחלה – מחול. להגיע לא"י במחול ובריקוד. חוגלה – לחוג לא"י כציפור {במטוס}. מילכה – ללכת כמלכה לא"י. תרצה – לרוץ לא"י (ע"פ חוקר הלשון ד"ר אבשלום קור).
ה. התורה גם מפרטת את קרבנות הציבור שיוקרבו בארץ, שכן במדבר לא הקריבו קרבנות מוספים וכו' (רמב"ן), אם כי קרבן התמיד הוקרב עוד בימי המילואים בבחינת "עולת התמיד העשויה בהר סיני" (במ' כח, ג-ו),
הקישור בין "עולת התמיד" ל"הר סיני", בא לרמוז לנו, שכשם שע"י קבלת התורה בהר סיני התקרבנו לקב"ה, כך על ידי קרבנות ציבור אותם נקריב בא"י, נהיה מחוברים לקב"ה.
רבנו-אור-החיים-הק' עלה בסערה השמימה במוצש"ק לסדר פרשת 'פנחס',
ונטמן לאחר כבוד, ביום א' בשבת ט"ו בתמוז {1743}.
הקשר בין פרשת פנחס לתורת הגלות והגאולה,
במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.
רבנו-אור-החיים-הק'
עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת "פנחס" – פרשת ההכנות לעליה לא"י. ולא בכדי, כל חייו היוו הכנה אחת גדולה לעליה לארץ, אליה זכה לעלות עם תלמידיו וב"ב, כדי לזרז את הגאולה. למעשה, רבנו ביטל בכך את ג' השבועות, ופתח את שערי העליה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא שעלו אחריו, ולעליה ההמונית עד לימינו.
פירושו לתורה "אור החיים", זרוע אהבת הארץ, והדרישה לעלות אליה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהקדמה לפירושו לתורה: "והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלהי עולם".
רבנו אומר על הפס':
"בני יהודה ער ואונן, וימת ער ואונן בארץ כנען. ויהיו בני יהודה למשפחתם: לשלה משפחת השלני / לפרץ משפחת הפרצי / לזרח משפחת הזרחי / לחמול משפחת החמולי (במ' כו, יט – כב):
"פרשה זו, תרמוז מאורעות עם ישראל… "ער" – ירמוז לחורבן בית ראשון. "אונן" – לבית שני.
"שלה, נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות אחרון… דורו של משיח" {הנושא יפורט בהמשך}.
רבנו-אור-החיים-הק'
אומר בפרשת בלק אותה קראנו בשבת הקודמת, על הפס':
"אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב.
דרך כוכב מיעקב – וקם שבט מישראל,
ומחץ פאתי מואב – וקרקר כל בני שת…
וישראל עושה חיל" (כד, יז):
"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה. ויתבאר ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו, בפס': "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס' כב) – זכו אחישנה, לא זכו בעתה" (ירושלמי תענית פ"א ה"א)… והוא רחוק מופלג. וזה לך האות, הן אנו בתחילת מאה הששית לאלף השישי. וכנגד ב' קיצים אלו דיבר הכתוב: כנגד אם זכו, אמר 'אראנו ולא עתה'. פירוש, לדבר שאני עתיד לומר, אבל אינו עתה בזמן זה, אלא בזמן אחר, ויכול להיות שאינו רחוק כל כך" היות ואם יחזרו בתשובה, הגלות תארך אפילו יום אחד, ככתוב: " יענך ה' – ביום צרה" (תהלים כ, ב).
"וכנגד קץ "בעתה" – אמר "אשורנו ולא קרוב", כמו צופה מרחוק, והוא אומרו "ולא קרוב", כי הקץ של בעתה, ארוך עד למאוד בעוונות".
בפרשת צו (ויקרא ז, ב) אומר רבנו-אור-החיים-הק': 'תורת העולה':
"ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו,
לנחמנו מעצבון נפשנו.
כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות".
"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" (ויקרא כה כה):
"פרשה זו תרמוז עניין גדול… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם:
הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שלחן אביכם…
ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל –
ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".
בפרשת ראה אומר רבנו על הפס':
"כי יהיה בך אביון באחד שעריך,
משיח-ושמו-חיים" (דב'. טו יא). רבים סוברים שהתכוון לעצמו.
"פנחס הוא אליהו" – בתורת הנגלה.
הקנאות לה' ושכרה – לעומת הקנאות האישית ועונשה.
"מלמד שעמדו ממנו {מפנחס} בבנין ראשון – ח"י כהנים גדולים,
אבל בבניין אחרון, עמדו ממנו פ' כהנים – בגלל מסירות נפשו (ספרי בלק קלא).
רבנו יונתן בן עוזיאל אומר, שבעקבות הקנאות האמתית שהייתה נקיה מנגיעה אישית לכבוד הקב"ה, פנחס קיבל הבטחה לחיות לעולם, ולבשר על הגאולה העתידה ע"י אליהו הנביא שבא בגלגול של פנחס, וכדברי קדשו: "ואעבדיניה מלאך קיים – ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא" (במ' כה, יב).
את ההפטרה בשבת הגדול שלפני חג הפסח והגאולה, חותם הנביא האחרון מלאכי בפס': "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג- כד).
בגאולה, האבות והבנים יחשבו באופן שווה, היות ו"הארץ תהיה מלאה דעת ה' – כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט). לכן, לב האבות ילך לקראת הבנים, ולב הבנים ינהג כלב אבותיו, היות וכולם יכירו במלכות ה' בעולם.
דמותו המלאכית וההרואית של אליהו הנביא העולה בסערה השמימה, כאשר תלמידו אלישע הנביא זועק מקירות ליבו: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב, ב יב), ממשיכה לרחף בין מלאכים בשמי מרום, ונוחתת לעיתים גם בארץ בברית מילה של כל תינוק מעמ"י, כדי להיווכח שאכן עמ"י ממשיך ללכת בדרך ה', ומקיים את בריתו.
אליהו הנביא גם מתגלה לצדיקים, והדוגמאות הן רבות. התלמוד מספר על 'גילוי אליהו' בבית מדרשם של חכמים רבים כמו רבי שמעון בר יוחאי ורבי יהודה הנשיא, וכן לרבנו-אור-החיים-הק' כדברי החיד"א.
בסוף פרשת "בלק", התורה מתארת את מעשה פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן המקנא לשם אלוקיו, והורג את זמרי בן סלוא – נשיא שבט שמעון, ואת כזבי בת צור שהייתה ביתו של בלק מלך מואב:
וַיַּרְא פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם: אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במ' כה ו – ט).
בתחילת פרשת פנחס, התורה מתארת את השכר אותו קיבל פנחס, והסיבה לכך.
"וידבר ה' אל משה לאמר: פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן, הוּא" (במ', כה, יא – יד).
רבנו-אור-החיים-הק'
שואל שתי שאלות בפס': "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה" (במ' כה, יד).
א. מדוע בתיאור המעשה בסוף פרשת בלק לא נזכרו שמות החוטאים ככתוב: "וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האישה אל קבתה", והם נזכרו רק בתחילת "פנחס"?
ב. כ"כ, מדוע הכפילות "המוכה אשר הוכה" לגבי זמרי, ואילו לגבי המדינית נאמר רק פעם אחת "ושם האישה המוכה המדינית?
רבנו-אור-החיים-הק'
מיישב את השאלה הראשונה כך: "אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח. גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה, אלא דווקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכיפר על בני ישראל. זכר גם כן, כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האישה ראש הקליפות ואביה מלך, כאומרו ראש אומות בית אב ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש… אלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא, ונתקדש שמו קידוש גדול ונכנעה כח הס"מ".
כלומר, ע"י פרסום שמו של זמרי שהיה נשיא שבט שמעון וכזבי שהייתה בת מלך – התקדש שמו יתברך עוד יותר, "ונמאס העוון כל כך בעיני כל".
נימוק שני: "עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה (בלק, פרק כה, ו) לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות – {ככתוב: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" (בלק כה, ו), וכל עוד שלא עשה, לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה, פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים… ובכל כיוצא בזה".
רבנו-אור-החיים-הק'
גם מיישב את השאלה השניה: מדוע אצל זמרי נאמר: "ושם ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא", ואצל כזבי נאמר: "ושם האישה המוכה" (כה, יד-טו).
על כך משיב רבנו: הרשעים בחייהם נקראים מתים כדברי חז"ל (קהלת רבה ט, א). ברגע שזמרי חטא, נפשו נפגמה, בכך שדבק בו הרע בבחינת: "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז). וכדברי קדשו: "והנה זה, אשר בעל ארמית, השחית נפשו בפגעו בה. והנה הוא מוכה מכת מוות קודם שהרגו פנחס. והוא מה שנתכוון הכתוב לומר – 'ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה'. כנגד הכאת הנפש, אמר, 'ושם ישראל המוכה', שמעת אשר געל נפשו ובא עליה, הוכה מכת נפש הישראלית, שהוא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל. וכנגד הריגתו שהרגו פנחס, אמר אשר הוכה… באומרו 'וידקור את שניהם".
כלומר, הביטוי 'הוכה' – מתייחס לכך שהרגו פנחס, ואילו הביטוי 'המוכה' – מתייחס לכך שכבר בעת שחטא עם המדינית, נפשו כבר הוכתה ונפגמה. כל זה מסביר, מדוע לגבי המדינית נאמרה הכאה אחת: "ושם האישה המוכה המדינית כזבי בת צור", היות והיא גויה חסרת הקדושה.
רבנו גם מציין מדוע זמרי מכונה 'ושם איש ישראל' למרות החטא? רבנו משיב: "ובזה נתן טעם, למה קראו איש ישראל – כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה. זה כתבתי אם אפשר". כלומר, מותו היא כפרתו.
רבנו-אור-החיים-הק'
שואל על הפס': "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במ' כה' יג').
מדוע פנחס מקבל שכר של שלום וכהונת ברית עולם, על מעשהו המנוגד לשלום?
רבנו משיב: הקנאות היא דבר פסול מעקרו, ועל כך מסופר בירושלמי בשם רבי יהודה בן פזי: "בקשו חכמים לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והייתה לו ולזרעו אחריו, ברית כהונת עולם".
במעשה פנחס, התורה מעידה באופן מפורש שהוא קינא לאלוקיו בלבד, כאשר כל מטרתו הייתה, להפסיק את המגפה, ולעשות שלום בין הקב"ה לעמ"י, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "נתן טעם למה שבחר לו י-ה לזכות בכהונה בתורת מתנה מה', ולא מכוח אביו. אמר: 'תחת אשר קינא לאלוקיו' – הוא עשה לאלוקיו וחס על כבודו, גם אלוקיו ירוממהו…, וכנגד מה שאמר שתהיה לו שלום וגם תהיה לזרעו – אמר הכתוב: 'ויכפר על בני ישראל'. פירוש, שעשה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים".
רבנו גם אומר: "שהייתה הקנאה בשביל כבודי לבד, לא לאמצעות שום דבר זולתו. וזו היא מצוה שלמה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם והוא אומרו 'את קנאתי' בכינוי למדבר ברוך הוא" (במ' כה יא).
כלומר, הזוכה לקיים מצוה אחת בשלמות, זוכה לעולם הבא כדברי הרמב"ם: "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל… מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף בה כוונה מכוונות העולם, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה… הנה זכה בה לחיי העולם הבא" (רמב"ם. משניות מכות פ"ג משנה טז).
על השאלה מדוע חילקה התורה בין המעשה לשכר בשתי פרשות? חכמים אומרים שמכאן לומדים מסר חשוב: אין לנהוג בקנאות, ולפני שעושים מעשה חייבים להמתין ולחשוב בבחינת: "סוף מעשה במחשבה תחילה", לכן התורה הפרידה בין המעשה לשכר.
אחת הדוגמאות המפורסמות לכך מופיעה במפקד בפרשתנו:
"ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא). רש"י מפרש: "הם היו בעצה תחילה. (ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם – לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגהינם וישבו שם)".
משה רבנו כידוע, ביקש מקרח ועדתו לחכות עם המחלוקת עד הבוקר – 'לישון על זה עד הבוקר', אולי יחזרו בתשובה: "וידבר אל קרח ואל כל עדתו: בוקר ויודע יהוה את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו" (במ' טז, ה).
רבנו-אור-החיים–הק'
אומר על הפס' הנ"ל: "עוד נתכוון בזה איש האלוקים לתת להם זמן הלילה להתבונן במעשיהם. אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה".
לומדים מפה על גדולת משה רבנו העושה הכל למען השלום,
גם מול אלה שחתרו תחתיו, כמו קרח ועדתו.
פועל יוצא מהאמור לעיל: במעשהו, פנחס פעל מתוך קנאות לה' בלבד, במטרה להשכין שלום בין הקב"ה לעמ"י,
ולכן, זכה לשכר בהתאם: ברית שלום, וגם כהונה המסמלת את השלום, דוגמת אהרן הכהן עליו נאמר באבות: "הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
הוא גם זכה לשלום בינו לבין עצמו, היות וכל רוצח, ירגיש נקיפות מצפון על מעשהו,
לא כן פנחס, שנתברך ע"י הקב"ה בברכת "הנני נותן לו את בריתי שלום", כדברי הנציב מוולוז'ין בעל הפירוש "העמק דבר" (במ' כה' יב') האומר: "כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב ורגש עז גם אח"כ, אבל כאשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שהיא תמיד בנחת ובמידת השלום".
בפרשת דינה ושכם בן חמור. אמרו שמעון ולוי ליעקב אבינו לאחר שחיסלו את תושבי שכם: "הכזונה יעשה את אחותנו". זו קינאה אישית, ולכן יעקב אבינו אמר להם בסוף פרשת ויחי:
"שמעון ולוי אחים כלי חמס…
ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה –
אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".
את האנשים הקנאים יש לפזר, אחרת יהיו אסונות נוראיים במקום אחד. לוי תיקן את הקנאות האישית, בכך שלאחר חטא העגל אומר משה: "מי לה' אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי", והרגו את אותם האנשים שעבדו את העגל, ובכך עידנו את מידת הקנאות לכיוון אמוני, לכן קיבלו את תפקיד הכהונה שיש בו הקרבת קורבנות שכל מהותם דם ושחיטה, אך כשזו נעשית ע"פ ציווי ה', הדבר נחשב למעשה טוב בפני הקב"ה.
שבט שמעון לעומת זאת, לא תיקן את מידת הקנאות בה היה נגוע, ובפרשתנו רואים איך זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון, מחליט להתגרות במשה רבנו איש שבט לוי, כאשר במרד, הוא משתף גם את שבטו.
חז"ל אומרים שכאשר זמרי מציג לפני משה את האישה המדיינית ושואל אותו: "אישה זו מותרת או אסורה. אם תאמר אסורה, בת יתרו שהיא מדיינית מי היתרה לך? המדרש אומר שנעלמה ממנו הלכה.
את הביטוי "נעלמה ממנו הלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו", ניתן להסביר כך: משה ידע את ההלכה, אבל לא רצה לענות בגלל נגיעתו האישית, בכך שאשתו הייתה בת יתרו כהן מדין, ולכן שום תירוץ ככל שיהיה – לא יתקבל.
הרמח"ל אומר: "הענף השלישי הוא הקנאה שיהיה אדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית, וכבודו מתרבה" (מסילת ישרים כ').
קיימת קינאה לה' כמו אצל פנחס, וקיימת קינאה אישית כדברי קהלת: "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כישרון המעשה, כי היא קינאת איש מרעהו" (קהלת ד, ד). עליהם נאמר "ורקב עצמות קינאה" (משלי יד, ל). כלומר, בשרם נרקב בקבר, בגלל הקנאה.
גופם של אנשים שאין בהם קינאה אישית, לא נאכל במותם על ידי תולעים כמו בסיפור בגמרא (שבת קנב ע"ב), המספר על רב נחמן ששכר פועלים לחפור באדמתו, ומצאו קבר של רב אחאי בר יאשיה שהרעים עליהם בקולו, וקראו לרב נחמן שדיבר אתו. רב אחאי הסביר לו שהוא זכה לכך שבשרו לא נאכל, בגלל שלא הייתה בו קנאה.
אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה סיפר לי על רבו – הרה"צ רבי משה שושן ע"ה שנפטר במרוקו.
לאחר שנים רבות, המשפחה החליטה להביא את הגופה לקבורה בצפת. אמו"ר השתתף בטהרה ובקבורה, ולהפתעתו הרבה – גופו של הצדיק היה שלם ובשרו חם, כאילו נפטר באותו יום, ולא אחרי שנים על גבי שנים.
כל זאת בזכות גדולתו בתורה, צדקותו הרבה, ואמונתו התמימה בבורא עולה, ללא שקינא באיש.
"פנחס הוא אליהו" – בתורת הנסתר.
שתי הנשמות של נדב ואביהוא – התגלגלו בפנחס,
ממנו עברו לאליהו, ומאליהו לאלישע.
הזוהר הק' מספר שכאשר רבי שמעון בר יוחאי עסק בסוגיה הנ"ל, בא בנו רבי אלעזר ושאלו: נדב ואביהוא מה מעשיהם ב"פנחס"? הרי פנחס היה בחיים כאשר הם מתו. אם כן איך יתכן שנשמותיהם התגלגלו אצלו?
על כך ענה לו רבי שמעון: בני, סוד עליון כאן, וכך הוא: בשעה שנדב ואביהוא הסתלקו מן העולם, לא היו מסתתרים תחת כנפי הסלע הקדוש, היות ובנים לא היו להם, ובכך מיעטו דיוקן של מלך. מצד שני, היו ראויים לשמש בכהונה הגדולה בגלל צדקותם כפי שמתאר בהרחבה רבנו-אוה"ח-הק' בראש פרשת "בחקותי".
בשעה שפנחס קינא לה' והרג את זמרי וכזבי ויצא מן האוהל, התייצבו מולו 24,000 מאנשי שבט שמעון שביקשו לעשות בו שפטים, דבר שגרם לנשמתו לפרוח מרוב פחד. הקב"ה יודע תעלומות שידע בבירור שכל כוונתו לשם שמים, מעבר בנשמת פנחס את שתי הנשמות הקדושות של נדב ואביהוא, ובכך פנחס הפך לאדם אחר, כך שיכול להמשיך לשמש ככהן האמון על ברית שלום, היות והוא כבר לא הרוצח. לכן נכפלה המילה בן – "פנחס בן אלעזר – בן אהרן הכהן". כלומר, הוא ראוי לכהונה כמו אהרן, כדברי השל"ה הק' (תורה אור, פנחס ב).
הזהר הק' בפרשת כי תישא (קצ"א) אומר: "פנחס הוא אליהו".
במדרש אגדה (במ' כה') אומר ריש לקיש:
הוא פנחס הוא אליהו – שתי הנשמות שהיו אצל פנחס,
באו בגלגול אצל אליהו הנביא שגם הוא קינא לאלוקיו.
מסורת זו מובאת גם בפרקי דרבי אליעזר (מז').
רבנו-אור-החיים-הק': "
ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו פנחס הוא אליהו, אשר הוא עתיד לבשר עמ"י בגלות האחרונה… להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג' כד'), ולכן נאמר "בקנאו את קינאתי" (במ' כה' יא') = שתי קנאות. הראשונה: קינאת פנחס, ואילו השנייה = בתקופה אליהו.
אצל אליהו נאמר: "קנא קינאתי לה' (מלכים א' יט'), בכך הוא רומז על קינאת פנחס ועל קנאתו שלו, ותפקיד הקנאה הוא: "לעשות שלום בעולם" (שיה"ר ד' ה'). וכן כדברי ריש לקיש: "פנחס הוא אליהו". אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא {בגאולה האחרונה}, אתה עתיד ליתן שלום ביני ובניהם שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג' כג'). ועל הכתוב בפרשתנו: "והייתה לו ולזרעו אחריו – שיהיו מבורכים ממני לעולם".
רבנו-אור-החיים-הק'
לומד מכפילות הביטויים אצל פנחס: "בקנאו את קנאתי", וכן מכפילות הביטויים אצל אליהו: "קנא קנאתי לה' – הוא לומד על "פנחס הוא אליהו" כשהכוונה לאותו אדם החי בתקופות שונות החל מתקופת משה רבנו ופנחס, דרך תקופת המלך אחאב בה היה חי אליהו, וכלה בגאולה העתידה. כלומר, כל אחד מהם רמז לתקופתו ולתקופה השניה.
אותן שתי הנשמות שעברו בגלגול מנדב ואביהוא לפנחס, ומפנחס לאליהו הנביא, עברו גם לאלישע הנביא , שם נאמר:
"וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה. וַיְהִי כְעָבְרָם ואֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי".
מהביטוי "נא" לומדים את ראשי התיבות של נדב ו – אביהוא שהיו בנשמתו של אליהו. כלומר, הנביא אלישע ביקש לקבל את שת הנשמות שהיו לאליהו, אותן אכן הוא קיבל.
רבנו-אור-החיים-הק'
אומר שישנם שני יעודים בברכת ה' לפנחס ולזרעו, וזה כנגד שני דברים שעשה פנחס.
א. ברית שלום – כנגד קנאתו לה' – ורמז גם לקנאת אליהו שהוא משורש נשמתו של פנחס שקינא לה', על שעבד העם לעבודה זרה.
ב. קיבל ברית כהונת עולם כיון שבמעשהו כיפר על עוונות ב"י במדבר, וימשיך לכפר על עמ"י בכל הדורות, כיון שהיה כהן, בבחינת: "וכפר עליו הכהן" (ויקרא יד' כ').
בכל ברית מילה מופיעה דמותו המסתורית של אליהו הנביא כדי שיראה כיצד עמ"י שומר את בריתו של הקב"ה, היות והוא אמר:
"קַנֹּא קִנֵּאתִי לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
המדרש (סדר אליהו זוטא ח') אומר: היה צריך אליהו לסנגר על עמ"י, שהרי לא כולם ביקשו להורגו אלא רק איזבל, והוא לא היה הנביא היחיד הנותר, אלא היו עוד 100 נביאים שאותם החביא הנביא עובדיה, לכן התבקש אליהו ע"י הקב"ה להעביר את שרביט הנבואה לתלמידו אלישע, ולהגיע לכל ברית כדי לראות שאכן קיים שלום בין הקב"ה לישראל, ע"י קיום מצות ברית המילה.
המשורר רבי דוד חסין (מגדולי פייטני מרוקו), כתב שיר לכבוד אליהו הנביא,
בו הוא מתאר ע"פ תרשים זרימה,
את הניסים שאירעו לפנחס המקנא לאלוקיו,
שהיו לאליהו הנביא.
להלן חלק קטן מהשיר המתאר
את הקשר בין פנחס לאליהו. ואלישע ואליהו.
"אערוך מהלל ניבי / לפני אלוקי אבי /
לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא".
"כהן לאל עליון הוא / פנחס הוא אליהו /
הנביא יקראוהו / הגלעדי התשבי.
בקדושה ובטהרה / עלה עלה בסערה /
אליו אלישע קרא / ויאמר אבי אבי".
תורת גלגולי נשמות – על פי הקבלה.
אמר רבי שמעון: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם,
רזא דגלגולא" (זהר. שמות כא, א).
מהו גלגול נשמה? על פי שער הגלגולים לרבנו חיים ויטל תלמיד האר"י הק', המוות אינו סיום סופי של האדם, אלא מעבר למציאות גשמית אחרת ע"י הגלמות נשמת המת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם, לא עלינו.
התפיסה הזו מופיעה כבר בזהר הקד' ע"י רבי שמעון בר יוחאי שאמר "רזא דגלגולא" = סוד הגלגול, בעניין אי קיום מצוות שבין אדם לחברו דבר הגורם לאדם לחזור בגלגול כדי לתקן (תחילת פרשת משפטים). התופעה הנ"ל החלה לקבל תאוצה בתקופת האר"י הק' ותלמידיו כפי שזה בא לידי ביטוי בשער הגלגולים ע"י המהרח"ו.
מדוע באים בגלגול? הנשמות חצובות תחת כיסא הכבוד ונהנות מזיו השכינה. בעצם, הן אוכלות בחינם, בכך שנהנות מ"נהמא דכיסופא" = לחם בושה. לכן הקב"ה מוריד את הנשמות לעולם העשייה בו האדם מקיים את מצוות ה', המזכות אותו לשוב לגן עדן בזכות ולא בחסד. באדם הראשון היו כלולות נשמות עמ"י.
לאחר שאכל מעץ הדעת, נפגמו אתו כלל נשמות עמ"י, כל אחת לפי מעמדה בנשמת אדם הראשון, לכן צריכות לחזור לתיקון הפגם. האבות לדוגמא כללו את כל נשמות עמ"י וניסו לתקן. זה עבר ל-יב שבטי י-ה, אח"כ לשבעים נפש בני יעקב, אחרי זה לששים ריבוא יוצאי מצרים. לדוגמא, אברהם אבינו בא לתקן את חטא עבודה זרה בו חטא אדם הראשון בכך שאכל מעץ הדעת בניגוד לצו האלוקי.
בכל אדם ישנם שלושה חלקי רוחניות:
נפש, רוח ונשמה, ועליו לתקנם ולהבריקם כביום נתינתם.
גם בעולם המבחנים – ישנו מועד א' ב' ג'. אין ארוחות חינם בעולמנו, "אדם לעמל יולד", וצריכים לעמול קשה בגן הילדים, בבית ספר, בישיבה, בהקמת משפחה, ובעצם איפה לא.
כך בעולם הזה מול עולם הבא. מכירים את קריין ג'יפי-אס הקורא לנו: בצע פרסה…
להלן מספר הוכחות לתורת הגלגולים: "ממית ומחיה" – ממית עכשיו, ומחיה אותו בגלגול הבא. "ורפא ירפא" –אדם שגרם נזקים רפואיים, יחזור בגלגול כדי לתקן. "דור הולך, ודור בא" – רבי נחוניה בן הקנה אומר הדור שהולך הוא הדור הבא אח"כ בגלגול.
בהקדמה לשער הגלגולים מובאות דוגמאות לגלגולים: הבא על נידה, מתגלגל בגויה. הבא על גויה, מתגלגל בפרוצה יהודיה. המדבר לשון הרע, מתגלגל בדומם. הבא על אשת איש, מתגלגל עם האישה בריחיים. מי שאינו מברך ברכת הנהנין, מתגלגל במים. יש המתגלגלים בבעלי חיים.
כל זה במידה ולא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה אמתית – אין דבר העומד בפני שערי תשובה.
רבנו בחיי אומר שאותם {עשרים וארבעה אלף אנשי שכם} שנהרגו ע"י שמעון ולוי לאחר שטימאו את אחותם דינה,, באו בגלגול בשבט שמעון שחטאו במעשה זמרי. שמעון בן יעקב בא בגלגול בזמרי נשיא השבט. אנשי שבט שמעון באו בגלגול בעשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא בא בגלגול זמרי.
זמרי בן סלוא גימטריא עקיבא בן יוסף. אשת טורנסרופוס הייתה גלגול כזבי בת צור שהתגיירה, התחתנה והעשירה את רבי עקיבא, והעמידה את ישיבתו.
כל זה מסביר את דברי הגמרא (יבמות סב. ע"ב) שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. הייתכן? וכי רבי עקיבא חשוד על כך שלא העיר להם. אלא, התשובה לכך היא, הם באו בגלגול לתקן את הגלגולים הקודמים, כפי שנאמר בכתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות כ: "וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו, שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עוון שטים שלא היטהרו ממנו, עד אשר יחדיו מתו מותא תניינא.
הנה נגלה סוד תיקון נפשות תלמידי רבי עקיבא שבירורם החל במעשה שמעון ולוי בבני שכם, עובר דרך בני שבט שמעון, ומגיע לתלמידי רבי עקיבא שתוקנו לגמרי אחר מותם בבירור האחרון, ומכך נלמד שבכל גלגול נצרפים החלקים הרוחניים, ובייסורים (נשרפים) כל הסיגים והקליפות עד ברור החלקים הרוחניים להיותם ראויים לחיי עולם הבא.
בכתבי האר"י ז"ל מובא, שרבי עקיבא הוא גלגולו של זמרי בן סלוא (השם "עקיבא בן יוסף" עם האותיות הוא בגימטריא "זמרי בן סלוא), והיינו שנשמת זמרי חזרה בגלגול כדי לתקן את מה שחטא עם כזבי בת צור. זמרי שהיה נשיא שבט שמעון, היה בדרגה רוחנית גבוהה, וירד מדרגתו ע"י חטאו. הוא התגלגל ונולד בתור עם הארץ (רבי עקיבא עד גיל 40 לא ידע אפי' לקרוא), והיה צריך להתעלות ברוחניות עד דרגת רבי עקיבא. כיון שזמרי ירד ברוחניות ע"י אישה, לכן גם עלייתו בהיותו רבי עקיבא, הייתה ע"י העידוד והמסירות של אשתו רחל.
גם 24 אלף גברים משבט שמעון שנגררו אחרי זמרי וחטאו כמותו, חזרו בגלגול בתור 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, וכיון שידעו ברוח הקודש על מצבם הרוחני בגלגול הקודם, לא נהגו כבוד זה בזה. פטירתם הטרגית, היתה, כדי לכפר על גלגולם הקודם.
אראנו נפלאות
לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.
ישועת ה' כהרף עין – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.
ר
עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת 'פנחס', ונטמן בהר הזיתים מול הקודש והמקדש ביום א' בשב"ק – טו' בתמוז, שנת ה' תק"ג, כדי ליהנות מזיו השכינה.
רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – זכה שיום ההילולה שלו יחול לעולם באותו יום בשבוע בו חלה הילולת שני ענקי רוח:
משה רבנו – ז' באדר, רבי שמעון בר יוחאי – ל"ג בעומר, בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).
אותיות הקסם הפותחות את שמותיהם הקדושים: מ – ש – ח
מ – שה, ש – מעון, ח – יים, רומזות לכך שהם נמשחו במשחת הקודש מתוך שמחה דוגמת הכהן הגדול, הנביא והמלך, בבחינת: "על כן משחך אלהים אלהיך, שמן ששון מחבריך".
הביטויים מ-ש-ח = ש-מ-ח, רומזים למוטיב המרכזי בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך", וכן בשיר שכתבתי, והמופיע בראש הספר: "אור החיים קדשנו", לכבוד רבנו.
ביום הילולת הצדיק, נשמתו נכנסת לפני הקב"ה ככלה בחופתה, כך שהצדיק משקיף עלינו ממרום, היות והוא מצוי בשני העולמות – העליון והתחתון. ההתקשרות לצדיק יוצרת התעוררות בעולם הזה, דבר הגורם להתעוררות בעולם העליון המסוגלת להאיר את נשמתנו ולקבל את תפילותינו ברצון, ובפרט ביום ההילולה על ציונו הקדוש, כפי שמעידים רבים וטובים שנושעו ע"י הקב"ה בזכות הצדיק.
רבי חמא בר חנינא אמר: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז' ע"ב).
נס רפואי – בזכות רבנו-אור-החיים-הקדוש.
"והסירותי מחלה – מקרבך" (שמות כג, כה),
לפני שנים, השתתפתי בהילולת רבנו אור החיים הקדוש בהר הזיתים,
עם חברי קהילת אור-החיים-הק' מנתניה, בה שימשתי כרב.
למחרת, אושפזתי בביה"ח עם חום גבוה.
הרופאים היו אובדי עצות לסיבת החום הגבוה.
פתרונם היה: מקלחת קרה להורדת החום, ואקמול לכאבים.
לאחר כשבועיים של יסורים ותפילות,
חלמתי במוצש"ק והנה רבנו-אור-החיים-הק' ניצב ליד ראשי,
ומכריז ג' פעמים: "אבקש להסיר את המסכים – מעל משה שמיר".
בחלומי ראיתי שראש הישיבה בנתניה הרה"ג אשר דדון שליט"א
שביקר אצלי בשבת,
מבקש מרבנו להתפלל לרפואת דודו שהיה חולה אנוש.
רבנו השיב לו: "באתי רק בשביל משה שמיר".
הלילה הזה, היה הלילה הראשון בו הצלחתי להירדם כדבעי.
למחרת, נעשו לי בדיקות דם כמידי יום –
והפלא ופלא, הרופאים הודיעו לי בפליאה:
"הבדיקות תקינות, ואתה תשוחרר בקרוב". אכן, למחרת שוחררתי.
לרופאים הנדהמים מהשינוי הפתאומי, סיפרתי על החלום ופשרו.
אחד מהם אף סיפר שהשתתף בהילולת הצדיק בירושלים.
הסיפור הנ"ל פורסם בעלון התורני אור-החיים-הק',
ע"י הדיין הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א.
הרב אשר דדון מנתניה שכאמור ביקר אצלי, קרא את העלון ומיד התקשר אלי ובפיו בשורה:
"החלום שלך אמת ויציב". לשאלתי מדוע? הוא השיב:
"באותה שבת שביקרתי אצלך, אכן דודי היה חולה אנוש, ולמרות תפילותינו הרבות נפטר.
כלומר, רבנו-אור-החיים-הק' ראה ברוח קדשו שלא יוכל לעזור לו,
ולכן אמר: "באתי רק בשביל משה שמיר", כפי שראית בחלום".
אכן, תפילותינו לקב"ה בזכות רבנו-אור-החיים-הק',
מתקבלות ועושות פרי,
בבחינת הכתוב: "גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".
בברכה ובתפילה לבורא עולם שיחיש את גאולתנו
וישלח לנו את משיח צדקנו ובנין בית מקדשנו.
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. משה בלישע בר רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. עליה אסולין ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ושלום בן עישה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב., בתוך שאר חולה עם ישראל.
הילוליא דצדיקייא-ימי הילולות של חלק נכבד מצדיקי מרוקו וקדושי מרוקו ומקום קבורתם
הילוליא דצדיקייא
ימי הילולות של חלק נכבד מצדיקי מרוקו וקדושי מרוקו ומקום קבורתם
תמוז
א- רבי שלמה עמאר- מראקש
א- רבי יום יצחק שלוש
ד- מכנאם רבי יהודה טולדנו – מכנאם
ה -רבי כליפה הכהן השני
ו – רבי ישועה עטיה – אלקצר
ז – רב ידוד אמסלם
ז – רבי מרדכי קורקוס
ז – רבי שלום איפרגן – נתיבות
ה – רבי מאיר ביטון – תמסטינת
ח – רבי חיים משאש – מכנאס
ט – רבי יהודה אבן צור – מכנאס
ט – רבי חביב טולדנו – מכנאס
יב – רבי אהרן בן חיים – פאס
יב – רבי שמואל אלבז – צפרו
טו – רבי חיים בן עטאר – סאלי
יז -רבי שמעון ביטון
יח – רבי מסעוד בר מוחא – מראכש
יט – רבי דוד הכהן – דבדו
יט – רבי אהרן זכרי – צפרו
יט – רבי דוד הכהן – תיטואן
כב – רבי רפאל משה אלבז – צפרו
כב – רבי יצחק פחימא
כז – רבי אליהו זוזות – תזומאזרת
ל- רבי חיים ביבאס – תיטואן
ל – רבי שלמה תמצוט
עמוד 284
מבוא לשירת ר׳ דוד אלקאיים-פרק ראשון: סוגים, נושאים ותכנים-א. מעגל הפרשה
תחנוני יוסף בפני אחיו: תחנוני יוסף אל אחיו חסרים בסיפור המקראי, אבל מופיעים בנוסח אחר כמו בספר הישר (ברלין תרפ״ג, עבר קמז-קמח). יוסף מבקש סליחת האחים על חטאו ומעיד עליו את ה׳ ומלאכיו כי לא ישוב על איוולתו. הוא פונה לרגש החמלה הן כלפי עצמו והן כלפיו אביו שעברו עליו ימים קשים ועגמת הנפש עלולה לקצר את ימיו הנותרים.
אָנָּא אָחִי חָטָאתִי סִלְחוּ לִי / יָעִיד עֲלֵי אֵלִי
לֹא אָשׁוּב לְכִסְלִי עֵדִים מַלְ / אָכָיו רוּחוֹתָיו חַשְׁמַלִּים / יָמִין וּשְׂמֹאל
חַנּוּנִי אָחִי הַזֶּה גּוֹרָלִי / הַפֶּה אֵשֵׁב לֵילִי
לְנֶפֶשׁ נַעֲנָה קִרְאוּ מַחְמַל / עַל מֻכֵּה בַּחֲנָמַל / וְחִמְלוּ חָמֹל…
הֵן בָּאוּ לוֹ יָמִים רַב עָמָל / תִּקְפְּדוּ יָמָיו וּמָל-אוּ לוֹ כְּאַתְמֹל (וישב-א, פיוט ט,67-61
הרושם שעשו תחנוני יוסף בפני אחיו
תחנוני יוסף בפני אחיו עשו רושם למנוע את מותו ובמקום זאת למוכרו לישמעאלים.
וּבְעֵת שִׁמְעָם כִּי צָלְלָה / תַּחֲנָתוֹ וַיֵּילִיל
אָז רָעַת לִבָּם חָדְלָה / לֹא יוֹסִיפוּ לְעוֹלֵל
וְרוּחַ נֹחַם פָּעְלָה / בָּם בְּקִרְבָּם תְּחוֹלֵל
דִּמְיוֹן דָּמוֹ לֵהֲשִׁיבֵהוּ ל / בֵּית אָבִיו אַךְ לוּלֵי
יָעַץ יְהוּדָה עֲצַת סְכָל / מָה בֶּצַע כִּי אִם תֹּאכַל / חֶרֶב בֵּן שָׁכּוּל
קוּמוּ וּרְאוּ הֵן עַם יִשְׁמְעֵאלִי / נִמְכֹּר כַּעֲוִילֵי
הַצֹּאן וּתְלֻנָתֵנוּ תְּכַל / גַּם אִם נַפְשֵׁנוּ תִּשְׁכַּל / מִצוֹק אָב שַׁכּוּל (שם, 76-70)
קולות שמחה של יוסף בעלייתו מן הבור
יִשְׁעוּ דִּמָּה בָּא עֵת שָׁלְחוּ חַבְלֵי / בַּד תַּחַת אֲצִילִי
יָדָיו וְהֶעֱלוּהוּ וְכָל / עַצְמוֹתָיו בְּגִיל תְּכַל-נה יָכֹל עַל כָּל
מִן הַשִּׂמְחָה קָרָא בְּקוֹל קוֹלֵי / הֶאָח שִׂמְחַת גִּילִי
חֵן לִידִידִי וְאָחִי הֵן כָּל-תָה נַפְשִׁי לוֹ אִם כָּל כֹּל / פְּשָׁעַי מִכֹּל (שם, 84-79)
מבוא לשירת ר׳ דוד אלקאיים-פרק ראשון: סוגים, נושאים ותכנים-א. מעגל הפרשה
עמוד 30
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano-Preface
אשורר שירה לכבוד התורה
מפז יקרה זבה וברה
Ce livre est une gigantesque biographie qui traverse les continents, les pays, les cultures et les langues. Fruit d'une grande enquête approfondie et fouillée, accompagné d'un grand nombre de photos historiques et authentiques, cet ouvrage raconte la vie du Gaon et Tsadik Rabbi Refaël Baroukh Tolédano zatsouka”l – Dayan de Meknès au Maroc et un des bâtisseurs du monde séfarade de la Torah en Israël.
À travers des centaines d'histoires authentifiées et de première main – dont de nombreux faits qui n'avaient encore jamais été dévoilés ׳ on nous raconte ici la vie d'un des Grands des dernières générations, depuis son enfance dans le mellah Juif du Maroc jusqu’à sa montée en Israël où il devint l'un des dirigeants du Judaïsme séfarade et plus spécialement de la communauté marocaine.
Outre l'occasion unique qui nous est donnée d'approcher de près la conduite et la vie de ce grand dirigeant, on découvre également une description du Judaïsme marocain en ces temps troublés. Car c'est, en effet, aussi l'histoire d'une époque tempétueuse et pleine de révolutions pour la communauté Juive du Maroc, histoire qui jusqu’à présent n'avait pas encore été entièrement racontée.
Tel un fidèle berger, il mérita, grâce à son dévouement sans limite, d'aider des milliers de Juifs à garder la tradition de leurs pères – tant au Maroc qu'en Terre Sainte.
Le développement du monde de la Tora en général, et plus particulièrement le judaïsme marocain, reçoit ici une nouvelle lumière à travers le dévoilement de la personnalité qui se tenait derrière – le Gaon et saint Rabbi Refaël Baroukh Tolédano, ainsi que ses descendants, ses élèves et ses héritiers spirituels.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.Aperçu historique
Quant au nom de Ben Mechâal, il est, de nos jours encore, porté par une famille juive très estimée dont le chef, Moïse Ibn Mechâal, habite la localité de Touzret dans le Glaouï de Marrakech. On nous assure, en outre, que plusieurs Juifs de Lès portent aussi ce nom.
Certaines traditions, notamment celles des Juifs de Taza, voudraient que le Dar Mechâal eût été dans les environs de cette ville. À l’appui de cette tradition, il existerait encore, à ce que m’a affirmé un Juif originaire de Taza, dans la ville ou dans ses environs, une maison de pierre qui est attribuée à Ibn Mechâal. Ce dernier aurait tout simplement possédé une maison à Taza qui pouvait bien être sa ville natale.
La légende populaire des Béni Snassen n’ignore pas l’existence d’Ibn Mechâal qu elle a transformé à sa manière.
À ce sujet, voici ce qu’a recueilli, sur place, M. Voinot:
«D’après les traditions locales, il existait autrefois de nombreux Juifs chez les Béni Snassen; ils étaient attachés à la fortune des Béni Bou Abdissied (faction des Béni Ourimeche) et possédaient ses maisons dans les différentes dechras de cette faction. Ils furent expulsés lorsque le soff des Béni Bou Abdissied eut perdu sa puissance, après avoir été battu par les autres tribus de la montagne; Ibn Mechâal était un de ces Juifs des Béni Abdissied; il possédait une Kasbah et des immenses richesses lui avaient donné une autorité considérable, si bien qu’il en était arrivé à commander les Musulmans des Béni Snassen comme un véritable potentat. Il rencontra un jour sur son chemin une femme portant un enfant et lui demanda à boire. Sur le refus de cette femme, il saisit l’enfant et le coupa avec son sabre. La malheureuse mère recueillit les morceaux de la petite victime et les porta chez les Oulad Ibrahim et les Rousma, auxquels elle demanda vengeance. Les deux tribus étaient les plus puissantes du massif, elles habitaient le versant nord de Segzel à Tasaghine. Leurs guerriers se mirent à la recherche d’Ibn Mechâal qu’ils massacrèrent quelques jours après au Souk el-Had des Beni־Ammid.
La légende, une fois de plus, est plus ou moins confirmée par l’histoire.
Cet exemple de domination sur une région par une famille juive n’est pas unique, ainsi que nous le montre l’histoire des établissements juifs de Dadès et de Tiliit dans le Glaouï où l’on voit une importante famille d’Espagne s’installer en plein Atlas et s’y créer un fief à peu près autonome quelle garda pendant plusieurs générations.
Quant à Ibn Mechâal, était-il de la famille des Cohen Scali? En était-il le chef? Etait-il affilié à une tribu berbère? Autant de questions auxquelles il est difficile de répondre. Les Cohen Scali, que j’ai consultés là-dessus à Debdou, ne semblent pas avoir gardé de souvenirs précis sur l’épisode d’Ibn Mechâal, encore moins reconnaissent-ils, dans ce dernier, l’un des leurs. Voici, d’ailleurs, exactement ce que les chefs de Debdou m’ont communiqué par écrit : «Nous avons ouï-dire qu’il y avait autrefois un roi à Taza du nom de Ben Mechâal, qu’il régna plus de dix ans, mais qu’il fut assassiné par les Arabes.» Quoi qu’il en soit, dans l’histoire de l’établissement juif au temps d’Ibn Mechâal, on retrouve les membres de la famille Cohen Scali. Ceux-ci, après l’expulsion du Juif par Moulay Ismaïl, devaient regagner leurs anciennes demeures de Debdou. Et ce dernier fait a même donné lieu à un conflit par lequel s’ouvre l’histoire écrite de la communauté juive de Debdou.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.Aperçu historique
Page 49 de debdou Seville word.
התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב
מאבק המערביים עם הספרדים
המבנה הדמוגרפי של הספרדים בירושלים היה שונה מזה שבערים אחרות בארד. המערביים הגיעו אל קהילה ספרדית מסודרת למדי בעיר. מרות ההנהגה הספרדית הייתה נתונה בידי ועד עדת הספרדים, המורכב מיהודים יוצאי תורכיה, יוון והבלקנים, והייתה מעוגנת במשרה של החכם באשי. הנהגת העדה הספרדית היא שקבעה את דפוסי הקהילה ואת חלוקת משאביה. אמנם הגיעו לירושלים תרומות נכבדות מן המגרב, ונשלחו שד"רים רבים מטעם כולל הספרדים אל המגרב, אך מרבית המערביים בעיר היו שרויים בדוחק רב. הם זכו לקבל אך מעט מהכספים שנכנסו לקופת הספרדים ; כמעט שלא הגיעו אליהם כספים מן ההקצבות לעניים, וגם לא מן ההקצבות לתלמידי החכמים.
עם התגברות העלייה מן המגרב בראשית שנות הארבעים של המאה ה-19 גברה ההתמרמרות של בני העדה. שורה של פרשיות נפרדות (ראה בהמשך) מתחברות לרצף אחד במאבק לאוטונומיה של העדה המערבית. מאבקים אלה הרתיעו מערביים מלהתיישב בעיר, ומאידך גיסא דרבנה ההנהגה החדשה את הגידול במספר בני העדה המערבית בירושלים.
ההתמדות למרותו של ועד העדה הספרדית התגבשה כשהגיש לירושלים מטבריה ר' משה תורג'מאן ובנו ר' יעקב, בשנות השלושים של המאה ה-.19 יחד עם הגבירים יהודה ושלום פטיטו הם פעלו להיטיב את מצבם הדחוק של המערביים, פעולות שהצריכו מאבק בסמכות הספרדית. בתחילת שנות הארבעים החריפה המחלוקת. הספרדים, בהנהגתו של הראשון לציון ר' אברהם חיים גאגין (אג"ן), לא ויתרו למערביים, ואף הרחיבו את הסכסוך, כאשר פנו לשלטונות העות'מאניים ולקונסול הצרפתי אדמונד דה ברר (De Barre're), שחלק מהמערביים היו נתיניו. הם האשימו את המערביים בפרסום תלונותיהם בחוץ-לארץ ובקשירת קשר עם מיסיונרים שהחלו לפעול בארץ. הספרדים בעלי השררה פרסמו בשנת תר"ז (1847) את האשמותיהם בקונטרס "עדות לישראל" כדי להכשיל את ניסיונות המערביים ליצור קשר משל עצמם עם קהילות שבחוץ לארץ. במסגרת ניסיונות אלו תוכננה יציאתו של ר' יעקב תורג'מאן כשד"ר למגרב. אבל בשיתוף פעולה בין הספרדים, השלטונות העות'מאניים והקונסול הצרפתי הוא נעצר ביפו כדי לסכל את יציאתו לחוץ לארץ, ובכך למנוע, כאמור, את הקשר הישיר בין המערביים בארץ לבין הקהילות שם. סיוע בא לו מאשכנזים בירושלים ומהשר משה מונטיפיורי (ראה להלן) .
קבוצות אשכנזים מסוימות, ובראשן ר' אליעזר ברגמן, התנגדו אף הן למרות הספרדים בקהילה. הצלחת פעולותיהם הביאה לידי הקמת כולל הו"ד (הולנד ודויטשלנד) בשנת תקצ"ז (1837). פעולותיו של ר' אליעזר ברגמן (ממייסדי כולל הו"ד) ותמיכתו של משה מונטיפיורי בשינויים במערך הישוב היהודי בארץ ישראל עודדו את בני העדה המערבית, וסייעו להם במאבקם בסמכות המסורתית. ר' אליעזר ברגמן הושיט להם עזרה בתחומים שונים : הוא נתן להם חדר בביתו להקמת בית כנסת נפרד, ובחדר זה התקיימה גם ישיבת "נר המערב". ספר תורה נשאל מהאשכנזים, מאחר שהספרדים התנגדו לצעד זה בחריפות. לאחר כשישה חודשים נלקח ספר התורה ונסגר בית הכנסת בשל התנגדותם של הספרדים, שחששו מפני פיצול סמכותם ומשאביהם. בסוף שנות הארבעים ארגן ברגמן "רשת" של שני סוחרים יהודים, אברהם לארידו בגיברלטר ומאיר רוזנטל בבירות, כדי להעביר כספים מהמגרב אל המערביים בירושלים (בערבותו של ברגמן) בלא ידיעת הספרדים. בצעד זה ניסו המערביים לקבל תמיכה כספית ישירות מקהילותיהם, בדומה לזכויות שזכו בהן אנשי כולל הו"ד מהקהילה האשכנזית.
בעת ביקורו השני של משה מונטיפיורי בארץ ישראל בשנת תקצ"ט (1839) פנו אליו ראשי המערביים וביקשו את עזרתו. בשנות הארבעים התערב מונטיפיורי לטובת ר' יעקב תורג'מאן לאחר מעצרו ביזמת הספרדים. הערות שנכתבו בשולי המפקדים שיזם מונטיפיורי בידי סופר העדה לוי יפלח מעידות אף הן על מעורבותו של הפילאנתרופ היהודי האנגלי (ממוצא מרוקני) בפעילותם של מנהיגי עדת המערביים, ר' משה תורג'מאן ובנו ר' יעקב, פעילות שנועדה לבסס את הזכות לשלוח שד"רים למען העדה. רמז נוסף לעזרתו של מונטיפיורי למערביים בשנים אלה נמצא בקיומן של רשימות נפרדות של מערביים בטיוטות למפקדים השני והשלישי בירושלים בשנים תר"ט (1849) ותרט"ו (1855) טרם הקמת ועד העדה המערבית העצמאי. רישום נפרד ("לוח דק"ק המערבים"), נערך גם במפקד תרכ"ו (1866), שש שנים לאחר פרישתם של המערביים מהעדה הספרדית.
המערביים התלוננו על יחס של זלזול והשפלה מצד הספרדים, אך עיקר טענותיהם היו כלכליות : קיפוח בהקצבות לעניים ולתלמידי חכמים, הטלת מסים כבדים על קבורה ועל ירושות, מתן משרות הקהילה לספרדים בלבד וחלוקה בלתי צודקת של התרומות שהגיעו מקהילות מוצאם. הם דרשו רשות לשלוח שד"רים מטעמם ולקבל את הכספים באופן ישיר. בשל הקשיים הכלכליים והמריבות המרות עזבו חלק מבני העדה את העיר ועברו לקהילות אחרות כגון יפו וטבריה, ואף לצור ולמצרים, והיו מערביים שנמנעו מלעלות לארץ. חכמי המערביים פנו לקהילות במגרב בקונטרס משלהם, ופירטו בו את המצוקה בירושלים, את טענותיהם ואת דרישותיהם. הקונטרס, "משפט לאלוקי יעקב", נקרא בפומבי ליד הכותל המערבי בנוכחות כל בני העדה, ובכך ניתנה גושפנקה ציבורית לצעד נועז זה. לבסוף פורסם כרוז מודפס, "שלום ירושלים", המודיע על פיוס בין הצדדים. דרישותיהם של המערביים ושל הספרדים בוטלו.
הרוחות נרגעו, אך לא שקטו לגמרי. בשנת תר"ח (1848) נפטר הראשון לציון הרב גאגין, התקיף ביותר בהתנגדותו להתארגנות המערביים. במקומו מונה ר' יצחק יעקב קובו. באותה תקופה הגיע לירושלים קונסול בריטי חדש, ג'יAימס פין. נטיותיו לתמוך ביישוב היהודי ולסייע ליהודים נתגלו עד מהרה. גורמים אלה, וגידול מספר העולים לירושלים, דרבנו את המערביים לחדש את מאמציהם להיפרד מן הספרדים במטרה לשפר את מצבם.
שכונת מחנה ישראל
מצות כיבוש ארץ ישראל וישובה,לאור פרשת השבוע "מסעי". הרב משה אסולין שמיר
מצות כיבוש ארץ ישראל וישובה,
לאור פרשת השבוע "מסעי".
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ,
אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה,
וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"
"אמר 'וְהָיָה' – לשון שמחה.
להעיר שאין לשמוח,
אלא בישיבת הארץ…"
רבנו-אור-החיים-הק'
(דברים. כו, א).
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן.
וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל
יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם…
וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ,
כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ – לָרֶשֶׁת אֹתָהּ,
וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם,
וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם – לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם,
וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם – עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם – אֶעֱשֶׂה לָכֶם"
(במדבר. פרשת מסעי. לג, נא – נו).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
בתום מ"ב מסעות בני ישראל במדבר, שנמשכו ארבעים שנה, עם ישראל מגיע ל"ערבות מואב על ירדן יריחו" (דב' לו, , יג), לקראת הכניסה לארץ ישראל.
הקב"ה מבקש ממשה רבנו, להנחות את עם ישראל איך לכבוש את הארץ, ואיך לנהוג עם האוכלוסיה הפגנית אלילית, כדי שיוכלו להתיישב בה (במ' לג, נב – נג):
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ
וִישַׁבְתֶּם בָּהּ,
כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ,
לָרֶשֶׁת אֹתָהּ".
פסיקת רמב"ן בהוספותיו, לספר
המצוות לרמב"ם (מצות עשה ד):
"שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם, ליצחק וליעקב – ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה, והוא אומרו להם:
'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ.
כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ
לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.
וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ' (במ' לג, נג–נד),
ופירט אותה להם במצוה זו
כולה – לגבולותיה ומצריה…
והראיה שזו מצוה,
אומרו יתעלה בענין המרגלים:
'רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ,
עֲלֵה רֵשׁ – כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר
יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ,
אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת' (דב' א, כא).
אם כן היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה".
הרמב"ן כותב בפירושו לתורה:
'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ'.
על דעתי זו מצות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה'… כי הכתוב הזה הוא מצות עשה, ויחזור על המצוה הזו במקומות רבים (דב' א, ח):
"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ.
בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ,
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם,
לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב,
לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם".
בדברי הרמב"ן,
ישנם שלושה חלקים למצוה:
א. כיבוש הארץ וירושתה,
ולא תהיה בידי אומה אחרת.
ב. ישוב הארץ, על הכלל והיחיד.
ג. המצוה נוהגת בכל הדורות.
מצוה זו של ישוב הארץ כדברי הרמב"ן לעיל, וכדבריו המסכמים של ה"פתחי תשובה", 'המאסף לכל המחנות' על דברי השו"ע (אבן העזר סימן ע"ה סעיף קטן ו):
"כל הזמנים שווים למצוה זו,
וכן מבואר בכל הפוסקים
ראשונים ואחרונים".
"ישיבת ארץ ישראל, שקולה
כנגד כל המצוות שבתורה".
(ספרי ראה נ"ג. תוספתא ע"ז ה, ע"ב).
"לעולם ידור אדם בארץ ישראל,
אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל.
כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוה. שנאמר (ויקרא כה לח):
"אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם,
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,
לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,
לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים".
וכן אמרו בתוספתא (ע' זרה. ה, ב).
וכן פסק הרמב"ם
"לעולם ידור אדם בארץ ישראל,
אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ – כאילו עובד עבודה זרה" (הל' מלכים ה, יב).
רבים מהאחרונים סוברים,
שגם לדעת הרמב"ם שלא מנה את מצות ישוב הארץ, היא אכן מצות עשה, ולא מנה אותה בספר המצוות, מהסיבה הבאה:
"היא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה… וכן כל חיות האומה תלויים בה. אם כן היא מצוה כוללת ולא פרטית. על כן, אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים…", כדברי הרב יששכר טייכטל, (אם הבנים שמחה. עמ' קנד).
וכן הרצי"ה קוק (לנתיבות ישראל).
"רבנו הגדול הרמב"ם לא פירט ופירש את זה בתורת מצוה חיובית מפורשת, לפי המבורר בדבריו בספר המצוות מצות עשה קנ"ג – "שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה, כמו "והתקדשתם והייתם קדושים – הם צווים לקיים את כל התורה…
כי קיומה של כל היהדות כולה, לכל ממשות מעשיותה, הוא קשור לגמרי בהתקיימותה בתוך היישוב אשר בארץ ישראל… וכן מבוארים הדברים בלשונו של רבנו-האור-החיים זצ"ל על התורה, בסוף פרשת ניצבים: 'כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה".
רבנו-אור-החיים הק':
אומר שישיבת הארץ,
היא מצוה כוללת כל התורה.
לאור הפס' הבא (ניצבים ל, כ).
"לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ,
כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ,
לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה,
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ
לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב
לָתֵת לָהֶם" (דב' ל, כ)
וכלשון קדשו:
"והוא אומרו ואומרו 'וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ', ואומרו 'לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה' וגו' – כאילו אמר ולָשֶׁבֶת וגו'. ודבר זה גם כן הוא – מהשגת השלמות – כי ישיבת הארץ – היא מצוה כוללת כל התורה.
צא ולמד ממאמרם ז"ל: שכל ההולך בה ארבע אמות – יש לו חלק לעולם הבא – שכולו חיים, כדברי רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא"
(כתובות קיא ע"א)
רבנו-אור-החיים-הק'
אומר בראש פרשת 'כי תבוא':
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ
אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה,
וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דב' כו, א).
"אמר 'וְהָיָה' – לשון שמחה.
להעיר שאין לשמוח,
אלא בישיבת הארץ…
ונראה שכוונת הכתוב: שיצו ד' מצוות:
אחד – שידע בליבו, כי לא בכוחו ולא בעצם גבורתו בא לרשת הארץ – אלא מתת ה'. {ולא ע"י "כוחי ועוצם ידי – עשה לי את החיל הזה", כדברי הגנרלים}.
והוא אומרו: 'אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה'. ודקדק לומר 'אֱלֹהֶיךָ', להעיר שעל מנת שיקבל אלהותו עליו, והוא 'נותֵן'.
שניים – להוריש את הארץ מיושביה – הגם שיש לו דבר המספיק לו בארץ, אף על פי כן, יגרש אויבי ה' מארצו – והוא אומרו 'וִירִשְׁתָּהּ'.
שלישית – ישיבת הארץ שהיא מצוה בפני עצמה {בנוסף למצות ירושת הארץ וכיבושה}. וכמו שמצאנו כמה הפליגו רבותינו ז"ל במצות ישיבת הארץ.
רביעית – הבאת ביכורים – כאומרו בהמשך 'ולקחת מראשית כל פרי האדמה".
הרב יששכר שלמה טייכטל
(אם הבנים שמחה"), אומר:
"אמנם גם לפי דעת הרמב"ן {שכחת העשין, המצוה הרביעית} שחשב זאת למצות עשה,
מכל מקום, בעיקר המצוה, אינו אלא הירושה והישיבה, כאדם העושה בתוך שלו לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתנו…,
ואין ספק שהיא מצוה גדולה, כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ונאמר (ישעיהו נו, ח):
"נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו".
ועיין (יבמות סד ע"א) שאין השכינה שורה פחות משתי רבבות מישראל, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן אנשים פחותי ערך, הן בינונים, הן בישרים בלבותם – קרוב לוודאי שהתנוצץ רוח הגאולה" – כמו בדורנו.
בתשובתו, מציין בעל "אם הבנים שמחה", שהעתיק מדברי תשובות בעל "ישועות מלכו" – הרב ישראל יהושע מקוטנא לרבי מקוצק, בענין מצות ישוב ארץ ישראל.
וכן "אבני נזר",
(הלכות ישיבת הארץ. יו"ד סימן תנ"ד. מצוה תכליתית),
הסובר שוודאי ישנה למצוה זו גם לדעת הרמב"ם, ולא מנה אותה בספר המצוות, משום שכאשר ישנן שתי מצוות, האחת אמצעי, והשניה תכליתית, הרמב"ם מונה את האמצעי ולא התכליתית.
דוגמא לכך: הרמב"ם לא מנה את מצוות הארון והכפורת במשכן, כיוון שהן התכלית של מצות הקמת המשכן, אותה כן מנה.
גם פה, הרמב"ם מנה את מצוות החרמת שבעת העמים שהוא אמצעי, ולא את ישוב הארץ, שהיא המצוה התכליתית.
וכך מסכם את תשובתו:
"העולה מזה שאין סמך כלל מהרמב"ם לומר שאינו נוהג בזה הזמן, והדבר ברור שנוהג בזה הזמן…".
בתשובתו, הוא דוחה כרבים אחרים, את דעת בעל "מגילת אסתר" הסובר: "שמצות ירושת הארץ וישיבתה, לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצוה זו נוהגת לדורות עד ביאת המשיח".
הוא טוען שבעל "מגילת אסתר", ראה רק את דברי הרמב"ן, ולא ראה את המקור בספרי (פרשת ראה נ"ג) האומר: 'ישיבת ארץ ישראל – שקולה ככל המצוות" וכו'.
הארה והערה:
השבח לבורא עולם,
הדור שלנו זכה בסייעתא דשמיא,
לכבוש את ארץ ישראל וליישבה
מדן ועד אילת, ומהים ועד הירדן.
מצות כיבוש ארץ ישראל וישובה,
רחבה היא מיני ים,
והשתדלנו להביא בעיקר,
את תמצית הדברים.
פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור -סידני קורקוס
השיירות
המסחר הטרנס-סהרי עתיק יומין והתבטא בהעברת סחורות מגוונות ממזרח אפריקה וממרכזה לעבר צפון אפריקה, מצרים, לוב, אתיופיה ועד ערב. הודות לשיירות הגדולות מצאה את עצמה מוגאדור כשער למרכז אפריקה עבור אירופה. השיירות שהגיעו מאפריקה או שיצאו אליה בדרך כלל מטימבוקטו (Timbouktou), היו בעיקר בסיוע גמלים וחצו את המסלולים הקצרים בתוך המדינה. הסחורות הוסעו על גבי חמורים ועל גבי פרדות, ואלה נשאו לעיר טונות של סחורות מסוגים שונים, שהיו מיועדות ברובן ליצוא לאירופה. הגמל שכונה ׳ספינת המדבר׳ הצדיק את תוארו, הוא החליף את ספינות המסע וכל שיירת גמלים הייתה יכולה לשאת סחורה כמו ספינת מסע אחת. המסע המפרך חצה את מדבר סהרה ויכול היה להימשך 63-65 ימים, אך יכול היה להגיע לשמונים ימים. הדבר היה תלוי בדרך שבה בחרו, בגודל השיירה ובבעלי החיים המובילים. שיירה הייתה מסוגלת לגמוע כשלושים ושמונה ק׳׳מ ביום. גודל רוב השיירות יכול היה להגיע עד 10,000 גמלים, אם כי גודלן של רוב השיירות היה פחות מכך.
רוב השיירות עברו דרך טימבוקטו, העיר החשובה מבין ערי הסהל שבסודאן, ששלטה על צירי המסחר ונכבשה על ידי המרוקאים בשנת.1591 היו שיירות שעברו דרך אקא (akka) וטינדוף (Tindouf) שהיו תחנות מעבר חשובות, מאחר ששם התבצעו קנייה ומכירה של המוצרים, בעיקר של סחורות יקרות וכבדות יותר, וכך נחסך תשלום עבור הובלתן במסע ארוך. כן היו מעבירים סחורות משיירה גדולה לשיירות קטנות יותר. טינדוף היה מקום המפגש והמפגן של השיירות באמצע המאה ה-19.
הסוחרים הפעילים ביותר מדרום מרוקו, בעיקר מהעיירות הקטנות של האנטי-אטלס, כמו איליר, אופראן, אקא וטאטא, הגיעו וחיכו לשיירות החוזרות מסודאן. רוב הסוחרים היו יהודים, נציגיהם הישירים של החברות הגדולות ממוגאדור. לא פלא שהיו מלאחים רבים בדרום מרוקו שהיו בקרבת מסלולי השיירות. במלאחים אלו חיו נציגי הסוחרים הגדולים מוגאדור, לעיתים גם עם בני משפחותיהם.
לא פעם היו סוחרים או שליחיהם עוצרים שיירה וקונים בו-במקום את כל סחורותיה המעניינות במחיר נוח יותר, ואז הצטרפו אל השיירה עד למוגאדור. השיירות נשאו את מוצרי אירופה, דברי כותנה אנגליים, סדינים, מוצרי משי, חרוזים מלאכותיים, גולות זכוכית צבועות מוונציה, אלמוגים עדינים מאיטליה, תבלינים כמו ציפורני חתול, סוכר, טבק, נשקים ואבקת שריפה, חומרי בניין מאירופה ובעיקר מאנגליה בכמויות גדולות ומראות וסכינים מגרמניה. בדרך הם נהגו להעמיס מלח מנאות המדבר שבדרך טודני, טישית, שינגרץ(Toudny Tychit, Chingerin). השיירות מאפריקה היו מחזירות גומי, אבקת זהב, תכשיטים, ביצי ונוצות יען, שנהב, סמים, דונג, ובמיוחד חטי פילים ועבדים. בסוף המאה ה-19 מסחר זה הכניס לעיתים רווח של 400 אחוזים. אולם התנאים היו קשים, ולא מעט דרמות התרחשו במסעות מסוכנים אלו. אחת מהם התרחשה בשנת 1805, כאשר שיירה של מאתיים איש ו-1,800 גמלים שהייתה בדרכה לטומבוקטו מטפיללת (Tafíllalt) גוועה במדבר בשל מחסור במים. היו מקרים נוספים, כפי שמספר הנוסע ג׳יימס ריילי בספרו. מספר הגמלים שנדדו בשיירות השנתיות מוערך בין 18 אלף ל-25 אלף. הם הונהגו על ידי מפקד השיירה (בדרך כלל ברברי שהכיר היטב את הדרכים) בארגון קבוע וקפדני. כל גמל יכול היה לשאת בין 200-150 ק״ג, כך ששיירה בת אלף גמלים הובילה כ-150 טון סחורה. ההערכה היא ששליש מהיצוא ממוגאדור הגיע דרך השיירות מסודאן וואדי נון. רווחיו של המחז׳ן מהשיירות בגביית מיסים היה גבוה. השנים 1840-1820 נחשבו במוגאדור לשנות שגשוג, וישנם חוקרים המאריכים עד לשנת 1844 , עת מוגאדור הותקפה על ידי הצרפתים.
בתחילת המאה ה-19 עיקר הסחורות שנשאו השיירות שבאו מאלג׳יריה, מתוניסיה ומלוב היו סוגי ביגוד, ברזל, מלח, מוסקטים, אבקה, עופרת, חרבות או פגיונות, טבק, אופיום, תבלינים, אמבר ועוד. בחזרה היו השיירות נושאות חטי פיל, אבקת זהב, גומי מסנגל, נוצות יען ועבדים.
העוברים בדרכי המסחר הקצרות בין מוגאדור למרקש או בנקודות אחרות על פני הארץ היו בדרך כלל בליווי שמירה הדוקה. שיירה שיצאה בשנת 1798 הותקפה על ידי בני השבטים המדבריים, דיקנה ואמג׳וט(Dikna Emjot), ובה 700 עבדים ואלפיים גמלים עם סחורה מסודאן. השיירה נשדדה ופוזרה, ורבים נהרגו.
השיירות יצאו בדרך כלל בחודשים ספטמבר ואוקטובר ובחודש אפריל ונשאו עימן מוצרים מהיבשת השחורה. הן עשו את דרכן חזרה לעיר במועדים משתנים, והביאו עימן פעילות מסחרית מחודשת. מועדי השיירות הותאמו לשורה של אירועים מחזוריים שהתקיימו לאורך השנה. חודשי הקיץ היו בדרך כלל חודשים משגשגים במסחר במוגאדור. הסוחרים הגדולים טוו רשת עשירה של מסלולים ושל תחנות ביניים בכל דרום מרוקו והעסיקו סוכנים ומתווכים רבים, שסיפקו את סחורות היבוא. לעיר הגיעו שיירות שהובילו אספקה שוטפת או מוצרים חקלאיים שהיו מיועדים ליצוא דרך הנמל. הצורך להגן על השיירות שהגיעו מאפריקה, הביא לכריתת בריתות בין יהודים למוסלמים ואף לשותפויות מסחריות, עד כי כמה מוסלמים הפכו בעצמם לסוחרים עצמאיים והפכו את התחרות לקשה יותר. למרות השינויים הגדולים והתהפוכות המסחריות שידע הנמל בתחילת המאה ה-20, במסמכים עדיין מדווח כי בפברואר 1923 הגיעו לעיר בשבוע אחד שתים־עשרה שיירות, אם כי הן היו קטנות בהרבה מאלה שידעה העיר בעבר.
פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור -סידני קורקוס
עמוד 45
קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי-רבני הכפר
ר׳ יעקב אדרעי: ב״ר יוסף ב״ר ברוך הנ״ל. נולד בשנת תר״ע. מתלמידי ר׳ חגי פרץ. בגיל שנתיים איבד את מאור עיניו. בגיל ארבע עשרה נתמנה למלמד תינוקות בכפר וכונה ׳רבי סגיר׳ [=הרב הצעיר]. בגיל שבע עשרה נשא את פרחה בתו של דודו ר׳ מאיר אדרעי. באותו הזמן עבר לקזבלנקה שם למד במשך שש שנים אצל רבני העיר ולימד תלמידים. בשנת תרצ״ו(1936) עבר לסאלי בה לימד תלמידים במשך שנתיים. משם עבר לרבאט, בה לימד תלמידים. לאחר מספר שנים, בשנת תש״ד (1944) חזר לקזבלנקה. נפטר ב־כ״א סיון תשי״א (1951) בקזבלנקה, והשאיר אחריו אשה ויתומים. בשנת תשמ״ג (1983) העלה בנו עמרם את עצמותיו לקבורה באשדוד.
לזכרו יצא ספר זכרון בקזבלנקה. אביא מה שכתב עליו אחד מחבריו בספר זה:
רבי יעקב נולד לאביו הישר והתמים ״יוסף״ בעיירה ״זאוויא״ כפר קטן ליד העיר ״מראכש סביבה שלולת סדרים ונטולת תרבות, בהיות[ו] בן שתי שנים נגזל ממנו מאור עיניו אביו שדאג לעתידו המסוכן, הכניס אותו לחדר, הוא צפה לו מראש כי משם ישיג תוצאות חיים, שם למד מקרא על פי הפירוש המקובל עברי-ערבי, בקיאותו הנפרזה הוכרה בו אז, ובחריצותו עלה על כל בני גילו, ואחרי שלא נמצא עוד אצל רבו מה להלעיטו נאלץ להפרד בדאבון נפש, ממשפחתו ולעזוב את הייערה אשר בה קבל את חינוכו הכפרי, ויבוא העירה ״קזבלנקה״.
בחפץ לב נתקבל לישיבת ״כתר תורה״ ושם בלה תקופה ארוכה בלמוד הגמרא.
מסבה כמוסה עזב את הישיבה ויעט על טרפו, שמש ״כחזן״ בחדרים בלימוד התינוקות כי חשב להתפרנס מזה, שם שם על לבו ויתבונן כי כל הדרן דרך ההוראה, אשר סללו הראשונים ואשר בה צועד גם הוא, כולה מלאה מוקשים וחתחתים קוצים ודרדרים, ולא לזמן מועט יגיע הדורך בה למטרת חפצו, ומבשרו חזה כי כל תקופת הנוער שלו, תקופת הזהב אשר בה יכול האדם לרכוש ידיעות ומקצועות שלמות, בלה אותה ב״וידבר-ותכללם״ ולא רצוי, כמובן, להדריך את נערי בני ישראל בדרך זו, לכן החליט לישר את העקוב ולסלול לו דרך אחרת, ויחשב מראש על המכשירים המגיעים אותו אל המטרה.
חזון העברית – השפה ודקדוקה, פשטי המקרא – עוד לא נפרץ בימים ההם, גם ספרים למקצועות אלו נמצאו אז רק במדה מצומצמת, פה ושם אתה מוצא ספר דקדוק ישן וחוברות עברית מכילות זעיר שם זעיר שם, ספרים אלה שמשו ספרי קריאה רק לאחדים ולשעות מקריות בלבד.
ר' יעקב גמע בשאיפה עזה ספרים אלה ובחשק נמרץ עבר עליהם פעם ראשונה ושניה, ויתבונן בהם בעיון זך ובהשכל הם עניינוהו, הקסימוהו, לקחו את לבו, בהם מצא חפצו ורצונו, ויחל לרכוש לו ספרי דקדוק, ספרי באורי המקרא בלשון צח ופשוט ובהבנה רצויה ומוסברת, ויעש אותם סגולתו ובית נכאתו ימים ולילות יגע בהם יישקוד על דפיהם עד אשר השתכלל בדקדוק לכל כלליו, בפשטי הכתוב לכל אופניהם ובהסטוריה לכל ענפיה, וירא אותם ככלי נשקו להזדיין בהם נגד השיטה הנושנה ויחתור בהם להגיע למטרתו המיועדת.
אז יצא ממחבואו ויעמוד בפרשת דרכים להציל מאות ילדים מבני עמו מבור הסכלות שהיו כלואים ועצורים בו, הוא טשטש והרם עד היסוד את גבולות השיטה העתיקה, הכניס והשליט במסגרת ההוראה סדרים ישרים ונכוחים מודרניים וחדישים, בין כל חוגי המורים הפיץ את תורתו והורה להם נתיבות ושבילים איך לחנך ולהדריך, ללמד ולהורות בשיטה נוחה וקלה, קצרת המלים ורבת התועליות.
מאז כ[י]הן כרב וכפרופסור להוראת השפה העברית ודקדוקיה וכל פרטיה, וילמד את נערי בני ישראל באופן מודרג ומוסבר, את המלים הקשות מנתח, משפטים החתומים מפתח, והשירים הסתומים מפענח, משוררים עתיקים אשר עקבותיהם נעלמו, את דמותם הגשים והבליט לעין ורוח, ודברי הנביאים הנעלמים והגלומים בהמון עבים מטהר ומזכך ומסביר אותם לכל שכל ורוח, והשפה הקדושה מנפה ומשפה מכל סיג ופיח.
את נטל העבודה הקשה הזאת סבל על שכמו במשך כל תקופת חייו, בזה השקיע כל רגעיו האחרונים הוציא כל רוחו וכחו, אומצו ומרצו בשפוי ונקוי וסדור המוסד הנעלה ״אוצר התורה״ יכב״ץ, זכרה לו זאת, אלקי, לטובה ושלם לו גמולו הטוב בעולם הנצחי והקיים, תתענג בדשן נפשו וזרעו יירש ארץ אמן. יצחק חזן בספר ׳עדות ביעקב׳, עכ7׳ 122-118.
ר, יוסף אוחיון: חידוש משמו בספר לקח טוב, יתכן שהוא מסידי־רחאל. עמ׳ 525-524: ׳שמעתי מפי חכם אחד שמו ר׳ יוסף אוחיון׳.
קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–רבני הכפר
עמוד 46
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן
בריאיון עימו ציין הרב בן־איון בגאווה את ההצלחה הגדולה של בנות הסמינר בבחינות הבגרות, 100% זכאות, עובדה שהציבה את המוסד בשורה הראשונה של המוסדות היהודיים והלא יהודיים בצרפת. זאת ועוד, בן־איון ציין גם את הרמה הגבוהה של לימודי הקודש במקום. לדבריו, הבנות לומדות חומש, נביאים, שולחן ערוך ודינים (על פי פסקיו של הרב עובדיה יוסף) כ־18 שעות בשבוע. לטעמו, באקס־לה־בן קיימת סובלנות רבה בין העדות, דבר הניכר בכך שנוסח התפילה בבתי הכנסת ובישיבה הוא נוסח מרוקו, וגם הרב חייקין השתתף בקביעות בסליחות שנאמרו לפי נוסח מרוקו, מכיוון שחשב שמי שלא משתתף בסליחות בנוסח יהודי מרוקו מפסיד הנאה פיזית.
כיום מספר הבנות הלומדות בסמינר הולך ופוחת, בעקבות פתיחתם של מוסדות חרדיים רבים בצרפת (מקצתם מנוהלים על ידי בוגרי אקס־לה־בן), ובעקבות העדפת ההורים למוסדות חינוך שאינם פנימייתיים (כיום מחצית מבנות בית הספר התיכון הן תושבות אקס־לה־בן ואינן ישנות בפנימייה). השוני בין התלמידות במוסד כיום לאלו שלמדו בו בעשורים הראשונים הוא שכיום התלמידות שואלות יותר, לדוגמה תלמידה יכולה לשאול ״מה יחסה של ההלכה לאופנה וללבוש מודרני?״.
בדומה לתפיסת ראשי ישיבת חכמי צרפת, גם בן־איון סבור שמדינת מישראל היא מרכז יהודי־תורני, ולכן למרכיב הציוני אין ביטוי במוסדות החינוך של אקם־לה־בן. לדעתו, העלייה מצרפת לישראל פחתה מעט בגלל כישלונה של מועמדת הימין הקיצוני לה פן בבחירות לנשיאות צרפת בשנת 2017.
הרב בן־איון הוא יליד אלג׳יריה שהיגר עם הוריו לצרפת, אך נראה ששורשי משפחתו בעיקר ממרוקו. ההגירה לאלג׳יריה הייתה תופעה רווחת בקרב ילידי מרוקו, בעיקר בקרב אלה שהתגוררו סמוך לגבול האלג׳ירי (מחוז תפלילאת) ורצו ליהנות מזכויות מלאות כאזרחים צרפתים.
שנות ה־80 של המאה ה־20 התאפיינו בהתחרדות הקהילה בצרפת ובהתחזקותה הדתית. המעבר של הרב בן־איון לאקס־לה־בן מבטא תהליך זה. אף על פי שהרב בן־איון הגיע לאקס־לה־בן רק בשלב הלימודים בכולל, הוא השתלב במנהיגות החינוכית המקומית. הרב בן־איון תופס את מוסדות החינוך באקס־לה־בן כאידיאל, בין היתר כי בוגריהם נוכחים בקהילות רבות בצרפת בפרט ובעולם בכלל, וכיוון שמוסדות אלה חרדיים כמו גם ליברליים בתפיסותיהם כלפי העולם המודרני. הרב בן־איון גאה הן בבוגרי הישיבה, תלמידי החכמים, המרבים תורה בעולם, והן בבוגרות הסמינר הבולטות בהישגיהן האקדמיים הגבוהים. מבחינתו, החלוקה המגדרית שלפיה גברים לומדים תורה, ונשים עוסקות בפרנסת המשפחה מתבטאת יפה בקרב בוגרי מוסדות החינוך באקס־לה־בן.
שלמה יפרח, נשיא בית כנסת של יוצאי מרוקו, נולד בשנת 1952 ברבאט והיגר לצרפת באמצע שנות ה־60, בעקבות רדיפת השלטונות בשל פעילות ציונית אסורה. יפרח למד בבית הספר התיכון באקס־לה־בן, קיבל תעודת בגרות ומשם פנה ללימודי ראייה חשבון באוניברסיטת ליון, בהסכמת ראש הישיבה, הרב חייקין. בשנת 1979 התחתן יפרח עם ילידת מרוקו, בוגרת סמינר תומר דבורה. לזוג נולדו שמונה ילדים. המשפחה קבעה את מקום מגוריה באקס־לה־בן, קרוב לישיבה. בד בבד ללימודיו האקדמיים סייע יפרח בהקמת הכולל באקס־לה־בן בראשות הרב ראובן אלבז, בוגר ישיבת גייטסהד שבאנגליה, ומי שהיה מראשוני האברכים במקום. הרב אלבז נבחר למשרה זו בעקבות מאבק שהובילו יפרח וחבריו שרצו למנות רב ממוצא מרוקאי, בעל רקע תרבותי וחברתי דומה לשלהם. בתחילת דרכו שימש יפרח כרואה חשבון, ולאחר מכן עבד כמשגיח כשרות ושימש גם כאיש עסקים בתחום ההסעדה, עובדה שתרמה להתבססותו הכלכלית.
בשנות ה־90 כיהן יפרח כסגן נשיא קהילה אקס־לה־בן. במסגרת תפקידו חולל שינויים רבים, בעיקר בתחום המנהגים ומורשת יהודי מרוקו, הביא את ספרי הרב עובדיה יוסף לספריית הישיבה ודחף לקיום הלכות מקווה ושחיטה לפי מנהג מרוקו. אבל גולת הכותרת בפעולותיו של יפרח בשימור המורשת של יהודי מרוקו הייתה הקמת בית כנסת ליד ביתו בנוסח יהודי מרוקו. יפרח לא עסק בשינויים פרסונליים בראשות הקהילה או הישיבה, אלא רק במוסדות המשנה ובתכנים. לדידו, הנהגת הישיבה צריכה להישאר בידי צאצאי משפחת חייקין, מייסד הישיבה, בשל הכרת הטוב על מפעל חייו של המייסד.
בנושא נישואין בין־עדתיים ליפרח עמדה שמרנית מאוד שלפיה רצוי שלא לקדם נישואים כאלה. הנימוק לכך הוא שכל עדה צריכה לשמור על אופייה וייחודה, ורק זוגות מאותה העדה יכולים לשמר היטב את המנהגים ואת המסורות שעליהם גדלו.
קשריו של יפרח עם מרוקו מולדתו טובים. מדי פעם בפעם הוא נוסע לקברי צדיקים ולמטרות עסקים.
יפרח הוא דוגמה לבוגר מוסדות החינוך של אקס־לה־בן שלא אימץ את העולם הליטאי. הדבר מלמד על כך שלא הייתה כפייה על התלמידים לקבל את אורח החיים הליטאי, בשונה מהתלמידים שלמדו במוסדות חינוך בארצות אנגלופוניות, שם כפו עליהם לשנות את אורח החיים. יפרח מקבל את שיטת הלימוד של העולם הליטאי מחד גיסא, אך אינו מוותר על מנהגי בית אבא ועל נוסח התפילות שעליו גדל מאידך גיסא. אף על פי שהוא חי בקהילת אקס־לה־ בן כבר קרוב ל־50 שנה, הוא אינו מעוניין בשינויים פרסונליים במערכת החינוך המקומית, אלא בשינוי קהילתי, לדוגמה מינוי הרב אלבז לראש הכולל, הקמת ספרייה הכוללת ספרים של פוסקי הלכה ספרדים והקמת בית כנסת שבו מתפללים בנוסח יהודי מרוקו.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן
עמוד 87
אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש
ההקדמה שלפני המכתב ודברי הפרשנות שלאחריו אינם תואמים את תוכנו. האם נועדו לרכך את תוכן הדברים ולתקן את הרושם שיעשה על קוראיו?
עבר החורף של שנת תכ״ו (1666), כלה האביב וראשית הקיץ הגיעה וששפורטש עדיין לא נושע. הוא נאבק עם עצמו ועם דעת הקהל סביבו. דעתו הולכת ומתגבשת נגד התנועה והוא מעז לתת לה ביטוי. הוא האמין בכל נימי נשמתו שהעם טועה ושהצדק אתו. ומה שהוא דרש, שיתנו לו דחיות לפי אמונתו – ״צדיק באמונתו יחיה״ – ברוח זו הוא כתב לרבני אמסטרדם בראשית תמוז תב״ו (פרשת בלק יולי 1666): ״ואם נתנהגתם כמדת החסידות להאמין הנה הכנסתם עצמכם בדוחק ספק גדול וסכנתם עצמכם עד קבלת רז״ל ובין כה וכה חף אנכי ולא עוון לי במה שלא נהגתי מדת חסידות בזה הענין. ולמה אם כן תסכימו ותודו בשתיקה על עלבון תורה ואין זו ממדת החכמים. האם שמעתם שאני אומר קבלו דעתי או מכריז בפומבי שהבל שקר וכזב, הלא אמרתי לכל שואל מהמאמינים כי אפשר להיות ואף אם הוא אפשר רחוק כל עוד שלא עשה מעשה, ועל זה לא היה ראוי לעוע בכבודי באשר לא נגעתי בכבוד משיחם.״
במכתב אל רבני אמסטרדם, יש השקפה מגובשת נגד האמונה החדשה, בשעה שחדשים מספר לפני בן, הפסיחה על הסעיפים היתה אצלו בעיצומה. כך כתב לר׳ יצחק נהר בפברואר 1666: ״אמרתי אפשר להיות כלל הדברים אמת ואף אם הוא אצלי איפשר רחוק להיות זה משיח וזה נביא, ביען לא ניתן לי רשות להחליט עליה שם הודאי עד שתתקיים במעשים המיוחדים לכך בפי התורה.״
בקטע זה (מפברואר 1666) ישנם שלושה שלבים. ראשית הסום: ״אפשר להיות כלל הדברים אמת״; אחר־כך שלילה: ״אצלי אפשר רחוק להיות זה משיח וזה נביא״, ולבסוף התניה: ״עד שתתקיים במעשים בפי המיוחדים לכך בפי התורה״, כלומר השלילה אינה סופית אלא מותנית, אם יתקימו המעשים המיוחדים לכך, היינו האות והמופת, אז יהיה מוכן לקבל את האמונה החדשה, בשעה שבקטע הראשון, מיולי 1666, השלילה היא מוחלטת, אך אינו מתכון לשדלם לחדול ממעשיהם ולשוב מדרכם, ומה שהוא מבקש הוא שיתנו לו לחיות לפי אמונתו.
הדינמיקה של התגבשות ההתערות לתנועה ממשיכה לפעול. שבוע לאחר־מכן, בפרשת פנחס (יולי 1666), (סדר צרור את המדינים), כחודש ־חצי לפני ההמרה, כותב ששפורטש לרבני איזמיר: ״אי לזאת בראותי התפשטות האמונה החדשה העוקרת בניני רז״ל בלתי השקיף לדבריהם ז״ל וכלם נתלים באילני רברבי חכמי איזמיר וקוסטנטינא, אמרתי לא עת להחריש יעקב עד בואם להקים תורה חדשה, ולא אחוש לכעסו של כועס דאין כעסו כעס עולם ואם הרב כועס ויעקב שותק תורה מה יהא עליה? וכעת הוא להחזיק ולחזק בדקי בית אלק״ינו חזק ותחזק בעד עמנו ובעד תורת אלק״ינו קודם דנפקא מינה חורבא.״
לזכותו של ששפורטש יאמר שביולי 1666, היינו כחדשים לפני ההמרה של שבתי צבי, הרגיש את הסכנה הטמונה באמונה החדשה, היינו עקירת בניני רז״ל והצבת תורה חדשה במקומם, ואכן צדק ששפורטש. חושיו לא הטעו אותו. שבועים לאחר המכתב שהריץ לרבני איזמיר בחודש תמוז תכ׳׳ו פרשת מסעי (סוף יולי 1666), נתקבלה הידיעה בהאמבורג על ביטול צום ט׳ באב. על ביטול הצומות הוא מגיב בצורה חריפה. בביטולם ראה פגיעה קשה בעיקרי תורת ישראל ומגמה לבטל מצוות עשה. מעתה אין דרך לנסיגה.
החלטתו נחושה להוקיע את המזימות הנרקמות נגד האמונה היהודית. חרדתו גדולה. הוא מאמץ את כל כוחותיו ומתכונן להשיב מלחמה שערה. לעצור במלים אינו יכול עתה וזעקה גדולה נעתקה מפיו: ׳׳קומי ספדי תורה כי חוללה תפארתך.״ על פרטי המאורע מספר לנו ששפורטש: ״ואני הדל באלפי בשמעי האגרת נקראת בפומבי הגורמת שמחה לכל השומעים מהמאמינים הייתי בוכה בכיה כפולה ואמרתי בקול רם: ׳קומי ספדי תורה כי חוללה תפארתך. נפל נזרך מיום שהחליפוך בניך בתורה חדשה אשר לא מורשה לקהלת יעקב׳. ועל זה נאספו עלי בב״ה הי״ג (בבית־הבנסת השם ירחיב גבולו) הרבה מהמאמינים והיו מדקדקים בדברי לומר שאני רציתי לומר כי זה המשיח רוצה לעשות תורה חדשה כיש״ו הנוצרי והיה רצונם להרע לי ולולי שקנאתי לכבוד ה׳ ותורתו עמדה לי עם זכות אבותי המצטרפת אשר שמה אותם כלבים אילמים לא יוכלו לנבוח וכתבו שטנה עלי לאמסטרדם והייתי בעיניהם לקוץ מכאיב ומדאיב תקותם למפח נפש וריחי היה מובאש בעיני ההמון אבל לא בעיני בעלי שכל.״
בעת כתיבת דברים אלה, בשבוע של פרשת פנחס, היה שבתי צבי נתון במעצר במבצר גליפולי וממעמקיו היה הוא ונושאי כליו מריצים אגרות לכל תפוצות ישראל המכילות את הרפורמות אליהן הטיף. תוכנן של האגרות הגיע לאזניו של ששפורטש והוא חש את המשבר אליו עלולה להקלע היהדות אם הרפורמות האלה יתקבלו וכמה חמורה תהיה הפגיעה בעיקרי אמונתה. ששפורטש חש, כפי שהוא מעיד על עצמו, ששבתי צבי עומד בפני נטישת אמונת אלוהי ישראל וקריעת החוט המקשר את העם למורשתו. החלטתו נחושה לקדש מלחמה על האמונה החדשה. יחד עם זאת הוא פועל בזהירות ונמנע מלעורר נגדו את חמת הצבור. שבוע אחד לאחר מכתבו לרבני איזמיר בפרשת מטות תכ״ו (סוף יולי 1666), כתב לשבתאי ר׳ יצחק אבוהב מרבני אמסטרדם: ״והייתי גוער ומרבה עצבותם של אותם שלשון אחר מהרו להוציא דבר כנגדם והייתי אומר להם: גם ברך לא תברכום גם קוב לא תקבום עד אשר יתברר אם הם באמת סמכו על עצמם משיחות ונב
ואה ועל כן לא הייתי מפגל בקדשיהם כאשר לא אפגל בקדושה קטנה של קטן מתלמידי חכמים שבישראל.״
אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש
עמוד 160