משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל.

בכינוס הרביעי במרוקו, הועלתה הצעה להעניק גם לבנות הנשואות זכות ירושה. בכך נענו לטענות המשכילות, שדרשו שוויון זכויות מלא לבנות, בנימוק:

והיום הזה כמעט הרינו כזכרים לכל עבודה, ומיגיע כפינו נחיה. גם רבות בנות עשו חיל לנדן(=להכין נדוניה) או לכל הפחות להיות לאב לעזרה, הן בנדונייתן הן גם למחית פרנסתו. ואף כי מעט מזעיר מבנות הארץ אשר לא עשו בגדר זה, הלא התורה אמרה אחרי רבים להטות, לעשות תיקון ישר בהשגחה עלימו לטובת הרוב. ואם כן למה נגרע מכת האנשים וכל שכן מנשים הבתולות היורשות מכת התקנה? בכן צווחות ואומרות: תנה לנו אחוזה בתוך נכסי אבינו.

כלומר כל עיקר הטעם שהתורה שללה זכויות ירושה לבנות, אינו אלא מפני שהן לקחו את חלקן ויותר, בנדוניה שנתן להן אביהן, כי בדרך כלל, הבנות היו נישאות בגיל צעיר ולא היו עובדות. ועובדה היא שבנות רווקות זכו בעישור נכסים לנדונייתן. מה שאין כן בימינו, שהבנות עובדות ובדרך כלל מכינות את נדונייתן מעבודתן, ולפעמים גם הן עוזרות בהוצאות המשפחה, ולכן אין הצדקה למנוע מהן חלקן בעיזבון אביהן. כדי לקבוע תקנה חדשה הוחלט להתחיל במשאל בין הקהילות בעניין זה. אולם הכינוסים. חדלו בטרם סיימו לדון בתקנה. סביר להניח שלו נמשכו הכינוסים, היתה התקנה מאושרת ברוב גדול.

הערת המחבר: ויש בזה מעין חשש, שאין בית דין יכול לבטל דברי בי״ד חברו, אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ראה שו״ת הלכה למשה, חו״מ סימן יד, דיון בשאלה האם כלל זה חל גם על תקנות מאוחרות, הוא דן ביחס לתקנת הבחירה שנתקנה בפאס.

בארץ ישראל בעת שהחלו בהכנות להקמת מועצת הרבנות הראשית, הופיעה שדולת הנשים והביעה התנגדותה להקמת מוסד הרבנות הראשית, בטענה שעל פי הפסיקה ההלכתית הנשים מופלות לרעה בענייני ירושה ובנושאים אחרים. למעשה כבר אז נהגו בתי הדין הרבניים בארץ ישראל לפסוק בדיני ירושה לפי ההוראות של פקודת הירושה המאנדאטורית משנת 1923, וכך נקבע על ידי הרבנות הראשית בתקנות הדיון שפרסמה בשנת 1943, הנימוק שניתן ׳שכן חק הממשלה הקיים (פקודת הירושות) מצריך לחלקם.. בלי שהרבנות דנה והכריעה בנושא. דומה כי לאחר הקמת המדינה חזרו בהם מהוראה זו, אם כי בתקופה זו בעית ירושת הבנות והאשה הטרידה את הרבנים בארץ והם הקדישו דיונים רבים סביב השאלה האם ניתן לתקן תקנות בענייני ירושה בניגוד להלכה. כאשר נודע לרב יצחק אייזיק הרצוג ז״ל, הרב הראשי לישראל, על התקנות שתיקנו במועצת הרבנים במרוקו, פנה במכתב מי״ח טבת התשי״א לרב שאול אבן דנאן, ובקש שישלח לו את החומר בנושא ירושת הבת, הן מתקנות פאס והן מאסיפות הרבנים, כדי שיוכל להעזר בו בגיבוש הצעת תקנה בעניין זה, וכה דבריו: ״אני עוסק זה מזמן בהכנת הצעת תקנות מסוג זה במסגרת התורה הקדושה״. ואכן הרב הרצוג הקדיש דיונים ועיונים רבים בסוגיה זו, ואף סבר שניתן על פי ההלכה לתקן תקנות בנושא. וזו היתה דעתו של עמיתו הרב בן ציון מ״ח עוזיאל הראש״ל וכן גרסו רבנים נוספים, אולם לכדי מעשה לא הגיעו כנראה מאימתם של הקנאים. בסוף שנות החמישים ירד הנושא מסדר יומם של הרבנים בארץ ופסק הדיון בספרות ההלכה בסוגיה זו.

"וכן נאמר במפורש בתקנות הדיון בבתי הדין הרבנים שפורסמו על ידי הרבנות הראשית לארץ ישראל בשנת תש״ג, סעיפים קפב-קפג, שאם נתבקש בית הדין על ידי אחד היורשים מכוח החוק(גם אם אינו יורש מדין התורה) לחלק כל העזבון על פי החוק, על בית הדין לנהוג כך. סעיפים אלה נשמטו ללא כל הסבר, מקובץ תקנות הדיון שיצאו לאור בשנת תש״ך ותשל׳׳ח, אם כי למעשה ממשיך עד היום בית הדין הרבני לנהוג בענייני חלוקת העזבון כפי שנהג קודם, על ידי עקיפת הבעיה בדרישה מהיורשים שכל אחד יוותר על חלקו המגיע לו בירושה לפי דין תורה לטובת כל הקרובים, ואז בית-הדין מוציא צו ירושה ומחלק את העזבון בין הקרובים היורשים לפי החוק. וראה שו״ת יחוה דעת, ד, סימן סה, שפוסק שאסור לבת לתבוע חלקה בעזבון אביה בבית משפט מכח דינא דמלכותא, אלא אם ירצו הבנים לוותר מחלקם לטובת הבנות כדי שיטלו עמהם בירושה, יגשו אל בית הדין הרבני אשר בעיר מקומם, ויקנו מידם בקנין גמור או באגב באופן המועיל על פי דין תורה . משמע, אם לא ויתרו הבנים אין לבנות חלק ונחלה בעזבון הוריהם. לפי זה תגדל התמיהה, איך בית הדין הרבני נזקק בפועל לדון בירושה שלא לפי דין תורה, תוך עקיפת ההלכה.

למרות הסתייגותו של ר׳ ברוך טולידאנו ממכנאס, הוחלט להמשיך במשאל, ראה המשפט העברי במרוקו, עמי 494. כנראה ר׳ שאול אבן דנאן פנה גם לרבנים שלא השתתפו בכינוס מועצת הרבנים לחוות דעתם, בכתב על התקנה המוצעת, ראה תשובת ר׳ משה מלכה, מקוה המים, א, בסימן נד. מאחר שעד לכינוס החמישי לא התקבלו תשובות מכל הקהילות, הוחלט לזרז המשאל, ומאז לא התכנסו יותר. ראה המשפט העברי במרוקו, עמי 424,304.

שאלת הירושה ושאלות אחרות הועלו בפי רוב הדוברים, ושם צויין שהנושא הועלה בפני כל הגורמים שעה שהחלו לדבר על הקמת הרבנות הראשית.

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל.

עמוד 30