מורשת יהדות מרוקו

מצבם הקשה של יהודי מרוקו לאורך השנים כבני חסות, ואירועים רבים של פגיעות ורדיפות, יצרו אצלם כמיהה משיחית-קבלית לגאולה, וזה ההסבר למרכזיותה של הקבלה במרוקו ובאורח החיים היומיומי של האנשים ;לקבלה הייתה השפעה מכרעת על ההלכה ועל חיי היום יום והמנהגים במרוקו. אני מתייחס לחשיבות ספר הזוהר ומרכזיותו בהגות יהודי מרוקו, שבאה לכלל ביטוי במנהג לקרוא בספר הזוהר בכל מוצאי שבת ופירושים השונים לספר הזוהר שכתבו על אברהם אזולאי בספרו אור חמה, שלום בוזאגלו במקדש מלך, ור' שלמה אבן לביא שהגיע לפאס מספרד בגיל עשר וחי במרוקו עד גיל שישים, וכתב את הפירוש לזוהר כתם פז.

באשר ליחסים בין יהודים לערבים וברברים, המחקר עד כה מועט ושולי, בוודאי לאור כשלושת אלפים שנות היסטוריה יהודית במרוקו. בגלל בורות וחוסר ידע, יש נטייה לצבוע את היחסים בין יהודים לערבים וברברים בצורה דיכוטומית של שחור ולבן – של דו-קיום אידילי או של יחסי שכנות שהמוטיב המרכזי בהם היה פרעות ביהודים. המציאות הנפרשת על אלפי שנים הייתה מורכבת יותר, עם תקופות שקטות וטובות ומאידך  תקופות ואירועים קשים. קו השבר ביחסים בין יהודים לערבים, לעניות דעתי, היה הכיבוש הערבי המוסלמי, שקיבע את מעמדם של היהודים כנחותים ו"דימים". אני סבור שיש להימנע מקביעות דיכוטומיות על מצבם של היהודים ללא ראיית השוני בזמן ובמקום ; יש לראות את היחסים כשילוב של טוב ורע בהתאם לזמן, למקום ולשליט. ככלל, מצבם של היהודים נגזר מהאכיפה של "תקנות עומר" הכוללים פירוט נרחב של הגבלות שהוטלו על כל מי שלא מוסלמי וחי במדינות האסלאם. הוויכוח לגבי טיב היחסים בין יהודים לערבים הוא בעיקרו על היקף האכיפה של תקנות עומר על היהודים . דויד ליטמן ויוסף פנטון, בספרם אלף שנות גלות במגרב, מתארים חזות קשה של מצב יהודי מרוקו לאורך מאות שנים, ומצביעים על כך שאכן תקנות עומר נאכפו עליהם. צריך לסייג ולומר כי בספרם זה יש ריכוז של כל האירועים הקשים, לכן התמונה המתקבלת צבועה בשחור ואינה משקפת גם את התקופות הטובות.

בחלק השני של הפרק השני הדן בקבלה במרוקו, נסקרות חבורות המקובלים שפעלו בפאס, במקנס, בדרעא ובתארודנט ונדונה השפעתה של קבלת ספרד וצפת על הקבלה במרוקו בכלל ודרום מרוקו בפרט ויש בו התייחסות לקשר בין פילוסופיה וקבלה בהגות הקבלית במרוקו. להסברת הקשר הפילוסופי-קבלי אני מביא ציטוטים מעבודת המחקר של אלישע נחמני על הרב יוסף אלאשקר בעל צפנת פענח, וכן מדברי הרב יהודה חליווה שהגיע מפאס לצפת בזמנו של האר"י וכתב ספר קבלי מוסרי שגם הוא נקרא צפנת פענח ויש בו התייחסות לקשר בין פילוסופיה וקבלה . כמו כן אני דן בפרק זה בהשפעתה של קבלת ספרד על ההגות הקבלית בצפון אפריקה באמצעות המגורשים שהגיעו החל משנת קנ"א – 1391 -, כמאה שנה לפני הגירוש הגדול. השאלה האם למקובלי ספרד הייתה השפעה על יהדות צפון אפריקה היא שאלה טריוויאלית, וזאת לאור הקשר הגיאוגרפי, החברתי והתרבותי התמידי, ההדוק והרצוף בין ספרד לצפון אפריקה גם לפני הגירוש. בהקשר לכך אפשר להזכיר, כי הרמב"ם כתב את מורה נבוכים" עבור תלמידו רבי יוסף בן יהודה אבן שמעון שישב בסאוטה שבמרוקו, ולאחר מכן בחלב, אליה היגר בעקבות רדיפות האלמוואחדון.

רבי יוסף בן יהודה אבן שמעון ("יוסף המערבי"; 1160 – 1226) היה רב, פילוסוף, רופא, משורר ותלמיד של הרמב"ם, עבורו הרמב"ם חיבר את מורה נבוכים.

קורות חייו

יוסף בן יהודה אבן שמעון נולד בעיר סאוטה שבצפון אפריקה בשנת 1160 וחי שם עם אביו, שהיה אמן, עד גיל 25. בהגיעו לגיל 25 עזב את המגרב, כנראה בעקבות הרדיפות של שושלת אל-מוואחידון, והיגר למצרים. הוא עסק ברפואה ובנוסף לכך חיבר שירים בשפה העברית. בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה) אבן שמעון למד לוגיקה, מתמטיקה ואסטרונומיה מפי הרמב"ם. לאחר מספר שנים המשיך במסעו מזרחה והתיישב בעיר חלב, שם הוא גם עסק במסחר לזמן מה וזכה להצלחה רבה. יהודה אלחריזי שיבח אותו ואת יכולתיו כמשורר: מתוך ויקיפדיה

אני מתייחס להשפעתה של קבלת צפת על המקובלים בפאס כמו ר' אברהם אזולאי, בעל הספר חסד לאברהם שהושפע מקבלת הרמ"ק, ועלה לחברון בתחילת המאה השבע-עשרה. אני בוחן את ההשפעה של קבלת צפת על חבורות המקובלים בדרעא ובתארודנט שבאותה עת בדרום מרוקו. מתוך כך עולה התהייה על כך שמחד הייתה השפעה גדולה ומוכחת של קבלת צפת על מקובלי הדרעא שחלקם עלו לצפת והיו מתלמידי האר"י, אך מאידך אין שום אזכור לקבלת צפת של האר"י והרמ"ק בכתבי החבורה בתארודנט למרות הקרבה הגיאוגרפית הרבה בין תארודנט והדרעא, ובעיקר לאחר גירוש חבורת תארודנט בשנת שנ"ח – 1598 – לכפר אקא שהיה עמוק בתוך הדרעא. השאלה אם הייתה השפעה של קבלת צפת על מקובלי תארודנט היא נושא שראוי למחקר מעמיק .

נושא מעניין הוא הקשר בין המקובלים בפאס לחבורת תארודנט. לא מצאתי אזכור בכתבי החבורה בתארודנט להגות הקבלית שנכתבה בפאס. כך, בעל הספר חסד לאברהם, רבי אברהם אזולאי, לא מוזכר כלל בכתבי חבורת תארודנט, שחיו במקביל באותה תקופה. קשה להסביר את הניתוק בין המקובלים בערים הגדולות של מרוקו פאס ומקנס למקובלים שפעלו בדרום מרוקו, רק במרחק הגדול ביניהם. שכן, שד"רים מארץ ישראל כמו אביו של נתן העזתי, הגיעו לפאס ולמקנס וגם לדרום מרוקו, לדרעא, והביאו עימם ספרי קבלה. המרחק הגדול בין פאס ומקנס לדרום מרוקו וקשיי ההתניידות, הם אפוא הסבר חלקי בלבד לבידול בין ההוגים שפעלו בדרום מרוקו למרכזים בפאס ומקנס.
משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי

עמוד ג