מורשת יהדות מרוקו

סימן תקפג

דברים שנוהגים לאכל בליל ראש השנה

ובו ח^, בתים

אוֹכֵל בְּלֵיל יוֹם הַדִּין וְהַנּוֹרָאִי,        תִּלְתַּן כַּרְתִּי סָלְקָא תַּמְרִי וּקְרָא.

וְאוֹכְלִים גַּם כֵּן רִמּוֹנִים תַּפּוּחִים,     רֹאשׁ כֶּבֶשׂ אוֹ רֹאשׁ דָּגִים לֹא מְלוּחִים.

פְּרִי מִמִּין שִׁבְעָה יִקַּח תְּחִלָּה               אַחֲרָיו הֶחָבִיב יֵשׁ לוֹ מַעֲלָה.

עַל כָּל מִין מֵהֶם יִתְפַּלֵּל לְקוֹנֵן             כָּל מִין תְּפִלָּה הַדּוֹמֶה לְמִינוֹ.

יְבָרֵךְ וְיֹאכַל  קְצָת מִמֶּנּוּ,              וְיֹאמַר תְּפִלָּה וְאָז יַשְׁלִימֶנּוּ. 

אֲכִילָתָם תִּהְיֶה בְּתוֹךְ סְעֻדָּה,         בִּרְכַּת הַמָּזוֹן פֻּטַּרְתָּם כַּחֲדָא

מֵאֲכִילַת אֱגוֹז נַפְשְׁךָ תִּמְנַע,          חֶשְׁבּוֹנוֹ חֵטְ' מַרְבֶּה כִּיחָהּ וְנִיעָה

וְלֹא יִישַׁן לְבֵית אֱלֹהִים יֵלֵךְ,        בְּמִנְחָה עַל נְהַר אוֹמֵר וְתַשְׁלִיךְ.

מנהג הנשים להדליק נר של יום טוב ואחר ההדלקה מברכות ”להדליק נר של יום טוב” ואם החג חל בשבת מברכות ”להדליק נר של שבת ויום טוב' (נהגו העם, שבת אות ז).

סדר ראש השנה נהגו לעשותו אחר הקידוש וקודם נטילת הידיים והמוציא, והכי נהגו רוב החכמים במערב (מים חיים ח”א סי' רמא). אולם היו מרבותינו שנהגו לשנות קצת מהסדר, והקדימו נטילת ידיים וברכת המוציא לסדר ראש השנה, בכדי לא להיכנס בספק ברכה אחרונה על דברים שאוכלים קודם הסעודה ואינם בשביל לפתוח את תאוות המאכל, ולכן מקיימים את הסדר בתוך הסעודה וברכת המזון פוטרת הכל (שמיש ומגן ח״ג, סי' עב; מים ח״ם ח”א, ס׳’ רמא; פאת ים, ס^,’ א). ויש שנהגו לאכול פרי עץ משבעת המינים לאחר הקידוש ומברכים עליו ומכוונים לפטור כל מיני העץ שבסעודה, ואח”כ מברכים וטועמים מפרי האדמה ומכוונים לפטור את כל מיני האדמה שבסדר, ואח”כ היו טועמים קצת סוכר ומברכים עליו שהכל, ואז נוטלים ידיים ובוצעים הפת ומתחילים בסדר (נהגו העם, חודש אלול ר”ה ועשי״ת, אות י).

סדר זה נהגו לעשותו בשני הימים הטובים של ראש השנה, ונהגו לשמור פרי חדש ליום טוב שני בכדי לברך עליו 'שהחיינו". ואף אם לא היה לו פרי חדש, יברך ״שהחיינו” ביום טוב השני (יד ידידיה, עמי 47).

בסעודת ליל ראש השנה נהגו להטביל הפת של המוציא בסוכר למזל !למתיקות (נהגו העם, חודש אלול ר”ה ועשי״ת, אות יא). כמו כן נמנעים מלאכול לימונים חמוצים או פלפלים ושאר מינים חריפים, אלא מקפידים לאכול דברים מתוקים לסימן טוב ולמתיקות השנה (נוהג בחכמה, עמי ר).

נהגו להכין קדירה משבעה מיני ירק מבושלים ונקראים בערבית ” שבעה כדארי”(מים ח״ם ח”א, סי’ רמג).

מתחילים את סדר ראש השנה דווקא בתפוח בדבש (מים ח״ם ח”א סי' רמא). בנוסח "יהי רצון” של סדר ראש השנה נהגו לברך על התפוח בדבש ”יהי רצון… שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה”, על הסילקא (סלק ירוק) מברך ”שיסתלקו אויביך”, על התמרים ”שיתמו אויביך”, על כרתי (לוף, ובלע״ז פווארו) מברך ״שיכרתו אויביך”, על הקרא (דלעת) מברך ”שתקרע רוע גזר דיננו״, על הרימון מברך "שירבו זכיותינו כרמון”, על ראש כבש מברך ”שנהיה לראש ולא לזנב. ותזכר לנו אילו של יצחק אבינו עליו השלום”, אם אין לו ראש כבש יאכל ראש של דג אך לא יזכיר את אילו של אברהם אבינו ע”ה (באור מקור ברוך, סי’ תקפג).

יש שנהגו לאכול שומשומין ואומרים: ”יהי רצון… שירבו זכיותינו כשסשמין”(נהר פקוד).

סדר הטעימות בראש השנה מיוסד על דרך הקבלה והוא: תפוח בדבש, כרתי, סלקא, תמרי, קרא, רוביא, רימון, ראש כבש או ראש דג(דברי שלום ואמת ח”א, עמי 117). ויש שנהגו את סדר הטעימות על דרך הקבלה בלילה הראשון בלבד, ובלילה השני נהגו בסדר אחר המיוסד על דרך קדימות הברכות: תמרי, סלקא, כרתי, קרא, רוביא, רימון, ראש כבש או ראש דג, תפוח בדבש (ש1”ע א1”ח, סי' רי”א).

בעניין זמן אמירת ה"יהי רצון” נחלקו הפוסקים יש שנהגו כדעת הרב משאש זצ”ל לברך על הפרי ולטעום ממנו מעט, ואח”כ לומר ”יה׳ רצון” ולהמשיך לאכול (מים ח״ם ח”א, ם׳’ רמא), ויש שנהגו לברך על המין שרוצים לטעום ומיד לאחר הברכה אומרים ”יה׳ רצון” ואז טועמים מהמין ולא חוששים בזה להפסק (ליצחק ריח, דף 1 ע”ב אות ר).

כשחל ראש השנה או כל מועד בערב שבת קודש אין אומרים בו ”שלום עליכם”, אלא מתחילים מיד בקידוש (זוכר ברית אבות, עמי 125).

יש שנהגו לאכול ריאות בליל ראש השנה ואומרים ”ראה נא בענינו וריבה ריבנו. וגאלנו גאלה שלמה וקרובה למען שמך. והאר עינינו במאור תורתך ” (נהגו העם, חודש אלול ר״ה ועשי״ת, אות ב.

נוהגים שלא לישון ביום ראש השנה (ליצחק ריח, ליקוטים או”ח אות ר).

מתפללים מנחה ביום טוב ראשון בעוד יש שהות ליום, כדי שיספיקו ללכת למקווה מים ולומר תשליך וכשחל בשבת אומרים התשליך בשבת (יד ידידיה, עמי 46), ויש מי שהורה להגיד התשליך ביום טוב שני(נהגו העם, חודש אלול ר״ה ועשי״ת, אות יג).

ומכל מקום מי שלא אמר תשליך ביו״ט ראשון יאמרו ביו׳ט שני(קצוש”ע, סי’ תקכז הלכה ט). ובשעה שאומר ”מי אל כמוך” בתשליך צריך להגביה את שני ציד׳ בגדו, וכשאומר ”ותשליך במצולות ים" ינער הבגד לתוך המים (נהגו העם, חודש אלול ר”ה ועשי״ת, אות יג).

אילת השחר-הלכות ומנהגים-אלעד פורטל-סימן תקפג-דברים שנוהגים לאכל בליל ראש השנה

עמוד 21

04/08/2026

בכינוס הרביעי במרוקו, הועלתה הצעה להעניק גם לבנות הנשואות זכות ירושה. בכך נענו לטענות המשכילות, שדרשו שוויון זכויות מלא לבנות, בנימוק:

והיום הזה כמעט הרינו כזכרים לכל עבודה, ומיגיע כפינו נחיה. גם רבות בנות עשו חיל לנדן(=להכין נדוניה) או לכל הפחות להיות לאב לעזרה, הן בנדונייתן הן גם למחית פרנסתו. ואף כי מעט מזעיר מבנות הארץ אשר לא עשו בגדר זה, הלא התורה אמרה אחרי רבים להטות, לעשות תיקון ישר בהשגחה עלימו לטובת הרוב. ואם כן למה נגרע מכת האנשים וכל שכן מנשים הבתולות היורשות מכת התקנה? בכן צווחות ואומרות: תנה לנו אחוזה בתוך נכסי אבינו.

כלומר כל עיקר הטעם שהתורה שללה זכויות ירושה לבנות, אינו אלא מפני שהן לקחו את חלקן ויותר, בנדוניה שנתן להן אביהן, כי בדרך כלל, הבנות היו נישאות בגיל צעיר ולא היו עובדות. ועובדה היא שבנות רווקות זכו בעישור נכסים לנדונייתן. מה שאין כן בימינו, שהבנות עובדות ובדרך כלל מכינות את נדונייתן מעבודתן, ולפעמים גם הן עוזרות בהוצאות המשפחה, ולכן אין הצדקה למנוע מהן חלקן בעיזבון אביהן. כדי לקבוע תקנה חדשה הוחלט להתחיל במשאל בין הקהילות בעניין זה. אולם הכינוסים. חדלו בטרם סיימו לדון בתקנה. סביר להניח שלו נמשכו הכינוסים, היתה התקנה מאושרת ברוב גדול.

הערת המחבר: ויש בזה מעין חשש, שאין בית דין יכול לבטל דברי בי״ד חברו, אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ראה שו״ת הלכה למשה, חו״מ סימן יד, דיון בשאלה האם כלל זה חל גם על תקנות מאוחרות, הוא דן ביחס לתקנת הבחירה שנתקנה בפאס.

בארץ ישראל בעת שהחלו בהכנות להקמת מועצת הרבנות הראשית, הופיעה שדולת הנשים והביעה התנגדותה להקמת מוסד הרבנות הראשית, בטענה שעל פי הפסיקה ההלכתית הנשים מופלות לרעה בענייני ירושה ובנושאים אחרים. למעשה כבר אז נהגו בתי הדין הרבניים בארץ ישראל לפסוק בדיני ירושה לפי ההוראות של פקודת הירושה המאנדאטורית משנת 1923, וכך נקבע על ידי הרבנות הראשית בתקנות הדיון שפרסמה בשנת 1943, הנימוק שניתן ׳שכן חק הממשלה הקיים (פקודת הירושות) מצריך לחלקם.. בלי שהרבנות דנה והכריעה בנושא. דומה כי לאחר הקמת המדינה חזרו בהם מהוראה זו, אם כי בתקופה זו בעית ירושת הבנות והאשה הטרידה את הרבנים בארץ והם הקדישו דיונים רבים סביב השאלה האם ניתן לתקן תקנות בענייני ירושה בניגוד להלכה. כאשר נודע לרב יצחק אייזיק הרצוג ז״ל, הרב הראשי לישראל, על התקנות שתיקנו במועצת הרבנים במרוקו, פנה במכתב מי״ח טבת התשי״א לרב שאול אבן דנאן, ובקש שישלח לו את החומר בנושא ירושת הבת, הן מתקנות פאס והן מאסיפות הרבנים, כדי שיוכל להעזר בו בגיבוש הצעת תקנה בעניין זה, וכה דבריו: ״אני עוסק זה מזמן בהכנת הצעת תקנות מסוג זה במסגרת התורה הקדושה״. ואכן הרב הרצוג הקדיש דיונים ועיונים רבים בסוגיה זו, ואף סבר שניתן על פי ההלכה לתקן תקנות בנושא. וזו היתה דעתו של עמיתו הרב בן ציון מ״ח עוזיאל הראש״ל וכן גרסו רבנים נוספים, אולם לכדי מעשה לא הגיעו כנראה מאימתם של הקנאים. בסוף שנות החמישים ירד הנושא מסדר יומם של הרבנים בארץ ופסק הדיון בספרות ההלכה בסוגיה זו.

"וכן נאמר במפורש בתקנות הדיון בבתי הדין הרבנים שפורסמו על ידי הרבנות הראשית לארץ ישראל בשנת תש״ג, סעיפים קפב-קפג, שאם נתבקש בית הדין על ידי אחד היורשים מכוח החוק(גם אם אינו יורש מדין התורה) לחלק כל העזבון על פי החוק, על בית הדין לנהוג כך. סעיפים אלה נשמטו ללא כל הסבר, מקובץ תקנות הדיון שיצאו לאור בשנת תש״ך ותשל׳׳ח, אם כי למעשה ממשיך עד היום בית הדין הרבני לנהוג בענייני חלוקת העזבון כפי שנהג קודם, על ידי עקיפת הבעיה בדרישה מהיורשים שכל אחד יוותר על חלקו המגיע לו בירושה לפי דין תורה לטובת כל הקרובים, ואז בית-הדין מוציא צו ירושה ומחלק את העזבון בין הקרובים היורשים לפי החוק. וראה שו״ת יחוה דעת, ד, סימן סה, שפוסק שאסור לבת לתבוע חלקה בעזבון אביה בבית משפט מכח דינא דמלכותא, אלא אם ירצו הבנים לוותר מחלקם לטובת הבנות כדי שיטלו עמהם בירושה, יגשו אל בית הדין הרבני אשר בעיר מקומם, ויקנו מידם בקנין גמור או באגב באופן המועיל על פי דין תורה . משמע, אם לא ויתרו הבנים אין לבנות חלק ונחלה בעזבון הוריהם. לפי זה תגדל התמיהה, איך בית הדין הרבני נזקק בפועל לדון בירושה שלא לפי דין תורה, תוך עקיפת ההלכה.

למרות הסתייגותו של ר׳ ברוך טולידאנו ממכנאס, הוחלט להמשיך במשאל, ראה המשפט העברי במרוקו, עמי 494. כנראה ר׳ שאול אבן דנאן פנה גם לרבנים שלא השתתפו בכינוס מועצת הרבנים לחוות דעתם, בכתב על התקנה המוצעת, ראה תשובת ר׳ משה מלכה, מקוה המים, א, בסימן נד. מאחר שעד לכינוס החמישי לא התקבלו תשובות מכל הקהילות, הוחלט לזרז המשאל, ומאז לא התכנסו יותר. ראה המשפט העברי במרוקו, עמי 424,304.

שאלת הירושה ושאלות אחרות הועלו בפי רוב הדוברים, ושם צויין שהנושא הועלה בפני כל הגורמים שעה שהחלו לדבר על הקמת הרבנות הראשית.

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל.

עמוד 30