אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא פרק 2/2 העלאת עצמות רבי אברהם על ידי רבי חיים פִּינְטוֹ שליט"א רבה של קרית- מלאכי

הבנתי את הרמז, והתחלתי לרעוד, ביקור בתחנת-המשטרה יהיה מאד לא לטובתי. גם אם אצליח להסביר את מעשי כאן, בוודאי לא אצליח להסביר מהו פשר המטען המוזר שבידי… ומכאן, הדרך למעצר וחקירה ארוכה קצר ביותר. פחדי גבר כשנזכרתי שבעצם אף אחד מקרובי איננו יודע היכן אני, חברי הוועד יודעים שדרכי הייתה אמורה לעבור למדריד, אך לעולם לא יעלו בדעתם שנפלתי לעיירה נידחת זו, ומי יודע כמה זמן אצטרך לבלות בחדר המעצר עד שיאתרו אותי .

דמעות החלו לזרזף מעיני. דמעות מלוחות, שלאט לאט הפכו לשטף זורם של בכי ללא מעצורים. לבי נשא תפילה חמה לבורא-עולם שיושיעני בזכות אבותי הקדושים, ובזכות הצדיקים הקדושים הנמצאים עמי .

כך ישבתי ובכיתי, אינני יודע כמה זמן, תארו לעצמכם!, אני עם פירות וירקות, ו… מזוודה כבדה עם עצמות מתים. בארץ נוכריה, בעיר נידחת, מוקף גויים שונאים ומתנכרים, שיכורים ושאר ארחי-פרחי. לא מכיר שפת איש, אף אחד ממכריו אינו יודע על מקומו, ולאחר יום מפרך אפילו אין לו מקום לשים את ראשו. והכי גרוע, מאוים מפחד המשטרה שעלולה לגלות את מטענו הרגיש .

השעות חלפו בעצלתיים, וזמן חצות הלך והתקרב, ככל שהתקרב הזמן, הרגשתי איך עניבת החנק מתהדקת סביב צווארי, לצאת מן התחנה לא יכולתי, כי המזוודה הקדושה הינה מוקצה ובשום אופן לא הייתי מוכן להשאירה שם ולברוח. ידעתי היטב את חשיבות תוכנה והייתי מוכן למסור את נפשי למענה. משום כך נשארתי נטוע במקומי, מקווה ומצפה לבורא-עולם, ובטוח בישועתי, ואכן הוא לא הכזיב. רבע שעה לפני חצות, נעצרה הרכבת האחרונה המגיעה באותו לילה לתחנה, הרכבת הייתה ריקה כמעט לגמרי, ומבין הנוסעים שירדו, נראתה אישה אחת המחזיקה תינוק בין זרועותיה, ועיניה תרות בחשיכה אחר דמות מסוימת. מיד הבחנתי בגבר – כנראה בעלה, שעמד לא הרחק ממני והמתין לה. האישה הבחינה בו, ובדרכה חלפה על פני, הביטה בי ובמרוצה הגיעה לבעלה. לפתע, חזרה מעט לאחוריה, הביטה בפני היטב, וקראה בקול מופתע: חיים? חיים, בן משה פִּינְטוֹ מְמוֹגָּדוֹר?.  האישה נשקה את ידה כאשר הזכירה שמו

של אבי הקדוש, והביטה לעברי במבט מלא תמיהה. כן עניתי!. "האם אינך זוכר אותי" שאלה :"אינני זוכר" עניתי: "הלא אני פלונית בתו של פלוני מעירכם, איך אינך זוכר אותי?. מוחי התבהר מעט מהטשטוש שאחז בו, טלטלתי את זכרוני, וקראתי לעברה: "בטח! אביך הרי הוא ממכרינו, מלאכתו כך וכך ודיברתי עמו פעמים רבות. רואה אתה את האיש הממתין לי?  הוא בעלי. אמנם הוא גוי, אבל הוא אדם טוב, נחמד, נישאתי לו ונולדו לנו שלשה ילדים, ולאחרונה קבענו מגורינו בעיר זו. "ואתה מה מעשיך כאן ? שאלה. בקול עצוב התחלתי לספר לה את כל גלגולי, ואיך הגעתי לכאן, את אשר עבר עלי בתחנה זו, גם סיפרתי לה תכולת המזוודה שעמי ולא שאלה שאלות. לבבה היהודי התעורר לתחייה, ותכף ומיד הציעה לי לבוא לישון בביתם.

אמנם בלבי הסכמתי מיד, אך השתהיתי מלהשיב לה, כי לא ידעתי מה אעשה עם המזוודה הקדושה. לטלטל אותה לא יכולתי, להשאיר אותה לא רציתי בשום אופן. האישה לא המתינה לי ופנתה מיד לבעלה וסיפרה לו מי אני ומה משפחתי, והסבירה לו מדוע נתקעתי בעירם. ככל הנראה גם הסבירה לו איזו מחווה אנושית יפה תהיה בכך שיארחו בביתם מכר מעיר ילדותה ויתנו לו מיטה חמה בשעת מצוקה. בעלה הסכים והציע לי להצטרף למכוניתם… אמרתי לאישה, כי אבותינו שמרו את השבת במסירות נפש, וגם אני אעשה כך, ולכן לא אוכל להגיע לביתם אלא ברגל. האישה העבירה את הדברים לבעלה, אמר לה: "אני אקח את התינוק ואת חפציו במכונית, ואת תלכי אתו רגלית. גמר דבריו, ונטל את מזוודתי בידיו, והחל ללכת. לבי החל לפעום בחוזקה, מה אעשה? וכי אתן לעצמות הצדיקים שיטלטלום בנסיעה במכונית בשבת? שבת קודשנו עליה בוודאי נתנו נפשם בימי חייהם, יטולטלו עצמותיהם?. לאחר שניות מעטות

קראתי לעברו: "אולי לא כדאי שתיקח אתך את המזוודה לביתכם, היא כבדה, ובמוצאי-שבת יקשה עלי להיטלטל עמה. הבה נפנה למחסן התחנה, נראה אם הוא עדיין פתוח, ונשאיר שם את המזוודה לשמירה. האישה תירגמה לבעלה את דברי, ולמרות שהדברים נראו לו תמוהים במקצת, הסכים. כמחווה למעני, המשיך לסחוב את המזוודה לעבר מקום שמירת החפצים. כשהגענו לאותו חדר הוא היה כבר חשוך, והאחראי כבר החזיק את המפתחות בידו לנעול את המקום. במהירות שלפתי את הדרכון ונתתי אותו לבעל, סגרתי את המזוודה היטב והנחתי אותה עם תכולתה למשמרת. רק לאחר שראיתי שהאחראי נעל את החדר והלך לדרכו, הסכמתי לנוע ממקומי, התחלתי לפסוע אחר האישה ובעלה אל מחוץ לתחנה. יצאתי ממנה בדיוק בחצות….

באותן דקות הרגשתי בלבי, כמה טוב ליהודי מאמין, כמה בודד הייתי, ובכל אופן כל כך קרוב לריבונו של עולם, שזימן לי הצלה כזו. הרהרתי גם, איך ישועתי באה באופן שאוכל להקפיד על דקדוקי ההלכה. אפילו לטלטל את המזוודה בתוך התחנה לא נצרכתי וגם עתה אינני נזקק להוציא כלום בידי והנני הולך ברגלי למקום בו אוכל לנוח בשבת.

האיש נטל את התינוק נכנס למכוניתו ונסע. נשארתי עם אשתו והתחלנו לצעוד רגלית. האישה הבהירה לי, כי המרחק לביתם הוא כשעה הליכה. השבתי לה כי למען השבת הכל כדאי, וכי יותר משאנו שמרנו את השבת, השבת שמרה עלינו. לאחר שתיקה קצרה, גמלה בלבי ההבנה שיש מנהיג לבריה והוא המכין מצעדי גבר. בוודאי לא לחינם נפלתי לעיר נידחת זו בדיוק ברגעים אלו. לכן, החלטתי לנצל את זמן הצעידה לשוחח עם האישה על יהדותה, ולהצית בליבה את ניצוצות הקדושה החבויים בלב כל יהודי. ממחשבה למעשה. התחלתי לשוחח עמה על מעלת העם היהודי וגדולתו, סיפרתי לה על אבותי הקדושים, על שמירת התורה והמצוות, ועל קדושתם הנפלאה. הסברתי לה כי העם היהודי הוא עם סגולה, ואיננו דומה כלל וכלל לכל האומות. הראיתי לה איך הקב"ה שומר על כל אחד מאתנו בכל מצב. והנה, כמלאך ממרומים הופעת, והיצלת אותי! ולא סתם, הצלה, אלא לפי כל דקדוקי ההלכה תוך כדי הדברים הבלעתי לה, שבעצם, לפי עקרונות ההלכה היהודית, לא כדאי לי שאתארח בבית של גוי והסכמתי רק בגלל המצב של סכנה שבו הייתי נתון ומאפשר להקל מעט. כך עברה דרכנו בלי שהרגשנו בה כמעט עד שהיגענו סוף סוף לביתם. בעלה המתין לנו והכניס אותי לביתו, אישתו נכנסה למטבח להכין לה ולבעלה ארוחת-הערב, וביודעה שלא אוכל מאומה ממאכליה, הוציאה בקבוק עָרָאק חדש בהשגחת בית-דין של מרוקו והגישה לי מעט פירות טריים שהיו ברשותה. קידשתי על העָרָאק, ואכלתי מן הפירות ולאחר מכן, הציעה לי מיטה באחד מחדרי הבית, והלכתי עצב ומרירות עברו בלבי למשמע דבריה, באיזו קלילות הולכת היא לעבוד ולחלל את השבת. זכרתי את אביה שהינו ירא-שמים, ומדקדק על קלה כבחמורה. בלבי חשבתי, אולי בעקבות ביקורי המפתיע, יתעורר משהו בליבה ותשוב לעמה מקור מחצבתה.

השבת חלפה עברה, אחר-הצהרים חזרו האישה ובעלה מעבודתם, ואני לאחר תפילת ערבית, הבדלתי על העָרָאק, הודיתי למארחי ויצאתי. האישה הסיעה אותי במכוניתם לתחנת-הרכבת, שם הוצאנו את המזוודה מחדר השמירה, בדקתי אותה היטב שלא נגעו בה וניגשנו להמתין לרכבת. משהגיעה, הוציאה האישה מכיסה סכום כסף, וביקשה שאעביר אותי לאבי הקדוש, שיתפלל עליה. לאחר-מכן, שוב הודיתי לה במילים חמות על שהייתה לי מפלט בעת צרה, ברכתי אותה שתחזור לחיק היהדות היא וילדיה, עליתי על הרכבת למדריד ומשם הגעתי למחוז חפצי עייף ותשוש, אך מלא הודאה לבורא-עולם. תם אבל לא נשלם!

לאחר 35 שנה לערך, כאשר ישבתי בחדרי בלשכת הרבנות בקרית-מלאכי, נכנס המזכיר ואמר לי: "אישה מבוגרת ממתינה בחוץ ומבקשת מאד להיפגש עם כבוד הרב" השבתי: "תבוא". האישה נכנסה וקראה לעברי: "חזרתי ליהדותי כברכת הרב, האם תכירני? עניתי בשלילה. האישה הזכירה את שם אביה ושאלה: האם זה אומר לך משהו? – בוודאי עניתי: "הרי הוא היה מתושבי עירנו מוֹגָדורֹ יהודי ירא-שמים ומדקדק במצוות. היכרתי אותו היטב, וכך וכך הייתה מלאכתו ופעמים רבות שוחחנו עמו. בערוב ימיו עלה לארץ-ישראל והתגורר בפתח-תקוה. לפני כך וכך שנים נפטר, השתתפתי בהלוויה ואף הספדתי אותו" .

באותו רגע לא זכרתי את אותו סיפור וגם אם הייתי זוכר, לא הייתי מעלה בדעתי שיש לאישה זו איזה קשר לכך.

ובכן: "אני בתו" אמרה וציפתה לאיזה תגובה מיוחדת. משזו בוששה לבוא, ניסתה לעודד את זיכרוני ואמרה: "האם זכור לך איזה ליל-שבת ששהית בבדידות בתחנת-רכבת נידחת?. בנקודה זו התעורר זיכרוני, ותיכף ומיד הבנתי, שהאישה העומדת לפני, היא אותה אישה שאירחה אותי בביתה . בטח עניתי, והוספתי מיד: "היום הנני חש הכרת הטוב כלפיך, על שפתחת לי את ביתך בעת צרה". האישה לא המתינה לשמוע את הודאתי, וכשדמעות בעיניה, החלה מיד לגולל את המשך סיפורה :

"ובכן האם זוכר אתה את הברכה שבירכת אותי טרם עלית לרכבת? דע לך! כי התקיימה במלואה, ואני וילדי שבנו ליהדות" כיצד? "באותו מוצאי-שבת, לאחר ששבתי לביתי מתחנת- הרכבת, הרגשתי שפני בעלי זועפות. הוא החל לריב עמי ולצעוק עלי, איך הכנסתי יהודי לביתי" לאחר שעניתי לו, כי שאלתי את פיו, ורק בהסכמתו הכנסתי אותך, חמתו עלתה עלי פי כמה וכמה, ובקושי הצלחתי להרגיע אותו. אך מאותו יום, כאלו עבר בינינו איזה שטן, המריבות הפכו להיות דבר יום ביומו, והגיעו עד לכדי הכאה. בעלי טען, שמאותו יום שהבאתי את היהודי לביתו, נכנסה בו קללה, ולא היה מסוגל לחיות עמי בשלום, משנוכחתי בצרתי, נזכרתי באותה שיחה שדיברת עמי, בעת שצעדנו יחד באותו לילה לביתי. עתה התחלתי להבין את דבריך על סגולת העם היהודי והבנתי שטעיתי בדרכי, טעות קשה ומרה, לפיכך פניתי להורי וביקשתי את עזרתם. הורי לא שמרו לי טינה על הצער והכאב שגרמתי להם, שלחו לי דמי-נסיעה לי ולילדי והציעו לי לשוב לביתם. באחד הימים נטלתי מעט חפצים, ברחתי לבעלי והגעתי לביתם. הורי

קבלוני בזרועות פתוחות וחמות, הם חשו ששבתי בתשובה על מעשי והשתדלו למלא את צרכי על הצד הטוב ביותר, אולם אבי חשש מאד שאשאר בביתם. הפחד היה, שמא בעלי הגוי יאתר אותנו, ומי יודע מה יעולל לנו? לפיכך, אבי פנה למכריו שהיו פקידי הסוכנות היהודית בעיר וביקשם שיעשו את כל הדרוש למען הפיכתי לעולה חדשה נעשו כל הסידורים ונשארתי כאן.

שבתי ליהדותי לקיים תורה ומצוות, בהתחלה השתדלתי להסתיר את עברי, ולכל מכרי סיפרתי שבעלי הראשון נפטר בחו"ל. לאחר זמן מה הוצע לי שידוך – אלמן המכהן כרב בצפון-הארץ. נשאתי לו ונולדו לי ממנו כמה ילדים. את שלושת ילדי הראשונים נטלו פעילי חבר המחנה התורני בארץ-ישראל והכניסום למוסדות תורה, וברוך ה' היום שלושתם תלמידי-חכמים, נשואים לבנות יראות-שמים, וכולם הקימו בתים של תורה. כל זה בזכות אותה שבת, שמשמים זימנו שתשהה אצלי" .

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא פרק 2/2 העלאת עצמות רבי אברהם על ידי רבי חיים פִּינְטוֹ שליט"א רבה של קרית– מלאכי