מורשת יהדות מרוקו

 תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו

לרוב הגדול כשמונים אחוז נקבע מס נמוך, פסו אחד עד שלושה פסוס לחודש, ואילו אחוז אחד מחברי הקהילה שילמו מס גבוה, 100 – 300 פסוס לחודש. המסים הגבוהים הם שאיפשרו למעשה את ביצוע הרפורמה.

יש להעיר כי משרד המשפטים הארגנטיני התנגד למיסוי בלתי אחיד, ולכן הוסיפה הקהילה לגבות מבחינה פורמלית מס של פסו אחד לחודש מכל חבר, והשאר נרשם בספרי החשבונות כ " תרומה " .

שיטת המיסוי בקהילה הספרדית של בואנס איירס – שלא הייתה מקובלת ביתר הארגונים היהודיים – מזכירה את שיטת ה " עריכה ", שהייתה נהוגה בארצות האימפריה העות'מנית. אולם יש לזכור, שבארגנטינה היו החברות בקהילה ותשלום המס וולונטריים, ובידי הקהילה לא היו אמצעים להשלטת סמכותה.

יש לראות את הנהגת שיטת המיסוי הזו על רקע הזהות היהודית הגוברת בתקופת השואה, ואת המוטיבציה לתשלום המס כחיובית ביסודה.

שיטת המיסוי החדשה הביאה למעשה לתמורה רצינית במקורות המימון של הקהילה הספרדית. השינוי לא היה רק כמותי, אלא גם באופי ההכנסות – במקום הכנסות מבתי הקברות ומבית הכנסת – הכנסות מדמי חבר.

לתופעה זו משמעות מיוחדת על רקע המקום המרכזי, שתפס בית הקברות במימון הפעולות של הארגונים היהודיים בארגנטינה. ובמיוחד בהשוואה לנעשה בקרב הקהילה האשכנזית. קהילה זו ניסתה במשך שנים להעלות את דמי החבר ורק בשנת 1945 הצליחה להעלות את המס החודשי מפסו אחד לשניים, מקור ההכנסה החשוב ביותר של הקהילה האשכנזית היה ועודנו בית הקברות.

" החברה קדישא אשכנזי " שהפכה ל " קהילה אשכנזית של בואנס איירס " – האמיה  AMIA , מחזיקה במונופול על שירותי הקבורה לאשכנזים, ואילו כל אחד משאר הארגונים הקהילתיים של הספרדים ובני עדות המזרח מחזיק במונופול על קבורת בני עדתו.

הקבורה היא התחום היחיד, שבו ניתן למנוע שירותים מיוחדים, המסרבים להשתתף במימון הפעילות הקהילתית, וכך, באמצעות הפעלת לחץ על חברים הנזקקים לשירותי קבורה, מממנת האמיה את מירב פעולותיה.

אחד המניעים לשינוי שיטת המיסוי בקרב דוברי הלדינו היה הרצון להתרחק מן הדוגמה האשכנזית ולא להפוך את בית הקברות למוקד החיים הקהילתיים.

בצד שינוי שיטת המיסוי וגיוס חברים חדשים פעל הארגון הקהילתי הספרדי להפסקת קיומם העצמאי של ארגוני צדקה קטנים ולסיפוחם לקהילת האם. ארגונים אלה, שהוקמו כלאנדסמאנשאפטים, התחרו ביניהם על החברים, מילאו פונקציות חופפות והביאו תועלת מועטה בלבד לציבור הנצרכים.

הקהילה הספרדית החליפה את שיטת המיסוי שנהגה עד אז, לפי גבה כל ארגון מחבריו באופן עצמאי דמי חבר חודשיים, במנגנון גבייה משותף לכל ארגוני הקהילה. על כל חבר בקהילה נוטל מס אחיד, שכלל את תשלומיו לכל הארגונים שאליהם השתייך.

בתמורה התחייב הארגון הקהילתי לתת קצבה חודשית קבועה לארגוני הסעד שהצטרפו אליו. בהדרגה איבדו הארגונים הקטנים את מעמדם העצמאי ונבלעו בתוך הארגון הקהילתי.

בעקבות הרפורמה גדלו תקציבי הסעד של הקהילה בצורה ניכרת : כמחצית מכלל ההוצאות של הקהילה בשנות הארבעים היו מיועדות לסעד. יש לציין כי לנשים היה תקפיד חשוב בארגון פעולות הסעד של הקהילה, והן שקיימו מגע אישי עם האוכלוסייה הנצרכת, דאגו לביקורים בבתי העניים, לבדיקת תנאי חייהם ולחלוקת לבוש חם ומזון טרי למשפחות.

חשיבות מיוחדת נודעה לשירותי הבריאות שפיתחה הקהילה על בסיס פעולותיו של הארגון לעזרה רפואית, שפעל ברובע ויז'ה קרספו עוד מאז שנת 1922. לאחר שהצטרפו לקהילה, הגישו רופאי הארגון דו"ח לוועד המנהל של הקהילה ובו תארו את המצב הסניטרי הירוד, שבו חי חלק מן האוכלוסייה הספרדית – בתתי דירות צפופים ללא חימום בחורף, ללא תזונה מספקת וחשופים למחלות ראומטיות ולשחפת.

דו"ח זה זעזע כמה מראשי הקהילה, שהחליטו ליזום הקמת מרפאה לקהילה הספרדית. התוכנית להקמת מרפאה הייתה בראשיתה צנועה למדי, אך היא השתלבה בתקופה של " קדחת בנייה ", שהקיפה את כל הארגונים היהודיים בבואנוס איירס, ובסופו של דבר נבנתה מרפאה מפוארת, שהושלמה בשנת 1952 בצמוד לבניין הקהילה שברחוב קמרגו.

הוועד המנהל של הקהילה יסד שירות הלוואות לחברים נצרכים, בתקווה להפוך אותו למוסד בנקאי של הקהילה. מטרת ההלוואות הייתה לעזור לנצרכי הסעד להסתדר בעבודה על ידי רכישת כלי עבודה או סחורה, אולם שירות זה לא זכה להיענות ציבורית, וזאת בניגוד בולט למצב בקהילה האשכנזית, שבה מצחו ארגוני אשראי כבר בשנות העשרים ומילאו תפקיד מרכזי בחיים הכלכליים של הציבור האשכנזי. אצל הספרדים התפתחו אגודות האשראי רק בתקופה מאוחרת – מאז שנות הששים.

הרפורמה בשירותי הסעד נבעה אמנם ממצבה הקשה של האוכלוסייה הנצרכת אך ניתן לראות בה גם תוצאה מההתפתחות הכלכלית בארגנטינה. לאחר המשבר של שנת 1930 חלה התפתחות רבה בתעשייה הארגנטינאית, שהביאה לשיפור המצב הכלכלי של המעמד הבינוני העירוני, ולפיתוח תעשיות הביגוד, שבהן עסקו ספרדים רבים.

ראשוני הנהנים מתהליך זה היו מיעוט בתוך הציבור הספרדי, אך הם שסיפקו לקהילה את מקורות המימון שלה, והפעילות הפילנתרופית הגוברת הייתה ביטוי לרווחה.

למרות שאיפותיהם של מנהיגי הקהילה לפתח שירותי סוציאליים מודרניים, הוסיפו שיטות הסעד להתבסס על התפיסה הפילנתרופית המסורתית, והסעיף העיקרי בתקציב הסעד היו הקצבות חודשיות לאלמנות ולנצרכים. הקהילה הספרדית לא הצליחה להתחרות בציבור האשכנזי בשירותי אשפוז, תעסוקה או מוסדות פיננסיים.