מורשת יהדות מרוקו

פעם הייתי חולה. לא יכולתי לעמוד על רגלי. הלכתי לר׳ דוד דראע. ישבתי ליד ׳ הקבר שנה ובזכותו הבראתי. שנה שלימה ישבתי שם. בעלי ביקר אותי כל ראש חודש. היה מביא שחיטה. היתה שם ישיבה ותלמידים למדו. שנה נשארתי שמה עד שלא נותר לנו כלום. הכל נגמר ואפילו לא היה לנו במה לקנות לשבת. בלילה הוא [הקדוש] בא אלי בחלום בדמות של דוד בן-זואה. הקדוש אמר לי: קומי לאכול את ארוחת הצהריים ואל תדאגי לארוחת הערב. יבואו יהודים מקלעה ותאכלי איתם. באו יהודים, אלה שהיו מכירים את בעלי. בילינו איתם שבת ונתנו לנו כסף. מאותו יום שחלמתי, התחלתי ללכת על רגלי ולא הרגשתי כאבים. לפני כן הייתי אצל הרופאים. אוי ואבוי על הרופאים. שמתי גבס שלוש פעמים ולא עזר. רק הקדוש הוא שעזר לי. איך זה קרה לי? פעם כשהייתי נשואה, רבתי עם בעלי ושפכתי מים ליד הביוב בביתנו בקזבלנקה. גרנו שם ליד אוצר התורה.

אני ביקרתי שם. אחרי ל״ג בעומר נהגנו לבקר שם כי אני הייתי שלוש-עשרה שנה בדמנאת. נהגנו לקחת לשם סעודות, שתייה, כבשים. גויה אחת היתה משותקת מרגל אחת. באה לדוד דראע. אחרת עיוורת באה. הלכתי איתה לקדוש ר׳ דוד דראע וברוך ה׳ קצת הבריאה. הגויה שהיתה משותקת ברגלה, לאחר שבעה ימים התחילה ללכת.

הייתי בר׳ דוד דראע הלוי, ליד דמנאת. איני יודע למה קוראים לו דראע. ההילולה שלו היתה גדולה. זה היה אחרי סוכות, בשבועות ואחרי פסח. חצי מרוקו היו הולכים לבקר בחכם הזה בללאה ובסידי(באלוהים ובקדוש). אלה באים ואלה הולכים ויש הרבה אוהלים. שוחטים כבשים והערבים מביאים כבשים מכל המקומות והיו סוחרים כאילו נמצאים בעיר גדולה. והיתה בריכת מים ושם התרחצו האנשים. והיה בו מקום קוראים לו ״טופרי״ ומשם היו מוציאים גושי מלח. למלח הזה היו קוראים מלח אל-חייא [מלח החיים].

 זה המלח שהיינו אוכלים בפסח. וזה נקרא המלח הכשר ובעיקר מפני שהוא בא מהחכם. ההילולה של החכם היתה גדולה והאנשים היו שמחים מאוד. היו קוראים לחכם גם כן מול אנכלא אלכדאר. היו עולים לקבורתו באיזה שתיים שלוש מדרגות. הקבורה היתה ארוכה ואחריה יש מדרגות. כשעולים רואים חדר גדול חשוך, ושם מדליקים נרות, ומהחדר החשוך יוצא עץ תמר גבוה שיוצא דרך התקרה, ובגלל זה קוראים לו מול אנכלא. החדר מלא עשן. עניים ואלה שבאו לנדבה היו יושבים. אנשים היו שוחטים כבשים, לוקחים חלק ואומרים: זה לעניים, וחלק לוקחים לעצמם. עושים כוסכוס שקוראים לו ׳מערוף׳, אותו מביאים למקום שבו נמצא החכם. נותנים אותו בידי דוד אוחיון שהיה הפקיד. היתה לו פינה שם והוא ריכז כל מה שמביאים האנשים ואחר-כך מחלק בצלחות לאנשים. לא יוצאים משם עד שהם שבעים. והם מקבלים כסף והכל. לא רק עניים אוכלים מערוף, גם אחרים. זאת מצווה לטעום מערוף ורוב האנשים עושים את זה. עושים את זה כקיום נדר. כאשר באים לזיארה, אם אחד חולה אז אומרים: אם הילד שלי יבריא אז אני עושה נדר שאעשה אצלי מערוף. אז חייבים לקיים את הנדר הזה כאשר באים לזיארה. כל אחד ששוחט נותן כסף לשוחטים ולעניים, מכיוון שמי שהולך לזיארה אינו דואג לכסף. אומר: אני באתי ומהכסף שהבאתי לא אחזיר ממנו גרוש אחד. אז הם נותנים יותר ממה שצריך. ככה כי עשה נדר, שאת הכסף הזה הוא יבזבז בחכם. לא יחזיר איתו שום דבר. היה להם כסף. אני מדבר על העשירים. למי שאין, נותן לפי יכולתו. מכיוון שהכוס של החכם מגיע עד שלושים אלף פראנק, אז יש להם כסף. קוראים לזה כוס, אבל נותנים נר להדליק לכבוד החכם, ונותנים גם כוס מחייא לשתות לכבוד החכם, אבל יש ששם בתוך כוס מים, ושם שמן ופתיל ומדליק. הפקיד הוא שמוכר את הכוס. הוא מקבל את כל הכסף ומהכסף הזה הוא בונה עוד חדרים, שרותים.

בהתחלה לא הכרנו אותו [את ר׳ דוד הלוי], והלכנו רק לפי החלום. אחד בשם שמעון קדוש מברשיד חלם ב-1928. הוא סיפר לנו ואז הלכנו לשם. אנחנו פחדנו ומצאנו שם במקום את הכולל של ר׳ מאיר בעל הנס, ר׳ יצחק מלכא. הוא בא למלאח של דראע. אמרתי לו: תישאר איתנו לשבת. כי אנחנו פחדנו. אמר לי שבמלאח נתנו לו חמישה ריאל כדי שיישאר שם לשבת ואם אתן לו עשרה ריאל הוא יעשה שבת איתנו. אמרתי לו: אתן לך ארבעים ריאל. ר׳ יצחק זה בא מטבריה, כי הוא היה כולל של ר׳ מאיר בעל הנס. הוא בא למלאח דראע הנמצא כשני ק״מ מהצדיק. עברנו שבת עם כל יהודי המלאח. כשהגעתי לשם היתה רק הקבורה שלו, היה שם איזה דקל ואנשים קוברים שם את מתיהם. אני בניתי שם תשעים חדרים ועוד.