מורשת יהדות מרוקו

ג. מנהג מרוקו בימי החנוכה בתפילת שחרית לדלג על אמירת בית יעקב ושירו של יום ואומרים את מזמור החג בלבד.

הרב אסולים הי"ו

כך מובא בסידור תפילת החודש וזכור לאברהם. כ״כ בשו״ת שושנים לדוד עבאח (חאו״ח סיי א דף סחי עמי א). וכתב הגאון רבי שלום משאש זע״ל בשו״ת שמש ומגן (ח״ד או״ח סימן כג), וז״ל וגם לא נכון לומר שני המזמורים ולכפול שיר היום בי פעמים שזה לא יתכן מדינא דגמרא. וכמ״ש החקרי לב (סימן לב), וכן הוכיח הפרי חדש (סימן תרפ״ד), וכן מהירושלמי (סוף שקלים), ומנהגנו מיוסד על אדני פז וכוי. וכ״כ הרב נוהג בחוכמה (עמי רכז). ועיי בסידור אשל אברהם חפוטא (עמי תקלזי). וכן מנהג יהודי לוב כמובא בסידור עוד אבינו חי (עמוד תל). וכן מנהג יהודי תוניס כמובא בספר עלי הדס (פרק ז אות טז), ובספר ברית כהונה חנוכה (אות מערכת ח אות ד), שמדלגים על אמירת בית יעקב ומזמור של יום, ואומרים מזמור לחנוכה.

וכן מנהג יהודי אלגייר. וכתב בספר בן איש חי (ש״א פרשת כי תשא אות יז),

שבבגדאד היה מנהג קדמון שבכל יום שאומרים מזמור השייך לאותו יום. כמו בחנוכה ופורים ובימי תענית ציבור, לא היו נוהגים לומר ״בית יעקב לכו ונלכה״, עם המזמור של אותו יום הקבוע לאומרו בימות השבוע, אלא רק המזמור השייך למאורע של אותו יום בלבד וכוי. וכתב מרן פאר הדור הגרע״י זצוק״ל בספרו הליכות עולם (פי כי תשא ש״א ה״ז עמי רמ״ו) יש נוהגים שלא לומר שיר של יום בימים אלו כלל, ואומרים במקומו את המזמור המיוחד לאותו יום, ובכל מקום יעשו כמנהגם.

מנהגי אבילות בחנוכה

א. מנהגנו לומר בחנוכה בבית האבל את ההלל, מכיוון שאמירתו חובה ולא צד מנהג.

ראה בשו״ת כרם חמר לר״א אנקוואה זצוק״ל(או״ח סימן יב), כ״כ בקיצוש״ע טולידאנו זצ״ל (סיי תרכ״ד ס״ג). וכך כתב הבן איש חי (ש״ב פרשת ויקרא הלכה טו). ועי״ע בקונטרס פסקי רבותינו מן המערב לרי שאול עזריאל שליט״א (עמי 67 דיני אבלות בחנוכה סעיי גי הערה 99), והארכנו עוד בזה בקונטרס ״תורת אמך״ (אבלות עמי סאי וסדי) עי״ש 

ב. (א) יש נהגו לעלות לבית עלמין ביום פקודה, (יום השבעה, יום השלושים, יום השנה), גם בימי חנוכה, חוה״מ פסח, וסוכות.

(ב) ויש שנהגו שלא לעלות כלל לבית העלמין בימים אלו מלבד לקברי צדיקים.

(א)  כך כתב הרב שמש ומגן (ח״ד אור״ח סימן סו). והוא מנהג מכנאס. וכן בספר נהגו העם מנהג עיר צפרו. (אבלות אות מד). והגאון הרב יהושע מאמאן שליט״א בעל שו״ת עמק יהושע מורה שמי שיעלה לבית עלמין ללא בכי יכול לעלות בימי חנוכה וכדומה. (מפי בנו הרה״ג רבי רפאל מאמאן).

(ב)  כן הוא המנהג בע״ת מראכש שלא לעלות בימי המועד מלבד הילולא של צדיק. (הערות למגן אבות יו״ד עמוד שצז אות מג). וכן בעיר בני מלאל, קזבלנקה לא עולין לבית עלמין. (הרה״ג יחיאל בוחבוט). וכן המנהג בעיר פאס לא ביקרו בבית החיים העלמין בחול המועד כמובא בספר מגן אבות (עמוד תס״ד אות כא). וכן מנהג יהודי אלגייר (לקץ הימין, חסד ואמת. עמוד 36). וכן כתב בספר מועד לכל חי (סימן זך אות יא), וכ״כ הרב בן איש חי (ש״ר וישב אות כב), בשם משנה כסף שלא עולים לבית הקברות בחנוכה ימי שיש לו יארצייט ילך לפני חנוכה. ועיי באורך בקונטרס ״תורת אמך״ (אבלות עמי עהי).

א. המנהג בחנוכה לאכול מאכלים הנעשים עם שמן זכר לנס ולכן נהגו לאכול סופגנין המטוגנים בשמן הנקראים ״ספינג׳״ בלע״ז.

עיי רבי יהודה ב״ר מאיר טולידאנו זצ״ל, וזה לשונו מצאתי כת״י רבנו מימון בן יוסף (הוא אבי הרמב״ם), בחיבורו על התפלות בלשון ערבי בפירושו על חנוכה. אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל נכון לו עשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה הי יתברך עמנו באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין, בערבית אלספינגי והם הצפיחיות בדבש ובתרגום האיסקריטין, משום שהם קלויים בשמן, זכר לברכתו. וכתב רבנו נסים במגילת סתרים וז״ל כי בכל מנהגי האומה באלו מנהגות כמו זו, והראש בראש השנה, והחלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה, ואותם המנהגים אין לנו לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרם נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה, וכבר אמר הנביא עליו השלום ״ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב״. כך גם מובא בקובץ שריד ופליט הובאו דבריו בספר מנהג ישראל (ח״ב עמוד רפח). כ״כ בספר עדן מקדם לרמ״א אלבז זצוק״ל (עמי ר״ח ערך מנהג) בשם כמוה״ר דוד הסבעוני זצ״ל שאין להקל בשום מנהג ואפילו קל שבקלים וכוי, עיין שם באורך. כ״כ בספר נר מצוה (עמי 11). וכתב רבנו יוסף חיים זצ״ל בספרו ידי חיים (עמוד קכז), וז״ל מצוה בשמן זית כי אמרו רז״ל אכילת זיתים גורמת שכחה, אך השמן עושה זכירה, ועשו סימן לזה ״אב משכח בן מפקח״. והיוונים רצו לשכחם מן התורה, כמ״ש בהודאה ״כשעמדה מלכות יון הרשעה לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך״.

אך ישראל גברו ולא שלטה בהם השכחה שהיא קשורה בזית, אלא שלטה בהם הזכירה שהיא קשורה בשמן זית, לכן מדליקין בשמן זית.

וראיתי מנהג קדמון בתפילאלת היה לאכול את הספינגי בראש חודש טבת, וכך נהג הרה״ג רבי אליהו זיני זע״ל מזכירו ויד ימינו של סבא דמשפטים העדיק רבי יעקב אבוחעירא זע״ל, מכיוון שהיות ומנהג המערב להדליק נר העשוי משמן זית בכל ראש חודש וכאן הנס נעשה בפך השמן זית, לכן נהגו לאכול את הספינגי בראש חודש. (מפי הרה״ג רבי אליהו זיני ר״י אור וישועה).

ב. יש שנהגו לאכול מאכלי חלב בחנוכה זכר לנס שנעשה ליהודית שהאכילה את האויב בחלב.

כ״כ מור״ם (או״ח סיי תר״ע סעיי בי), י״א שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב (כל בו ור״ן). וכתב המשנה ברורה (שם סעי״ק יי ד״ה שהאכילה יהודית), וזה לשונו היא (יהודית) היתה ביתו של יוחנן כהן גדול והיתה גזירה שכל ארוסה תבעל לטפסר תחילה והאכילה לראש העוררים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם, עכ״ל. וכ״כ בספר עוף דבש (דף כא.) לרי וידאל הערפתי זע״ל והוסיף שהריגתו של אותו רשע החלה את המלחמה כנגד היוונים, 

ונמצא א״כ שלאכילת חלב ישנו חלק מרכזי בנס. עי״ע בלקח טוב לרי יוסף פינטו זצ״ל (פרשת וישב עמי קכי). ובקיצוש״ע טולידאנו (סיי תרי״ב סעיי טי).

ג. יש שנהגו להדליק נר בראש חודש טבת בבית הכנסת.

כמובא בספר קצור שולחן ערוך טולדאנו (סימן תריא ס״ז). וכן מדליקים נר אחד בכל ראש חודש שיהא ניכר לכבוד היום. וכתב החיד״א במחזיק ברכה (סימן תיט), יש מקומות שמרבים נרות לר״ח כמו בשבת ויו״ט… והמנהג הנכון הוא לעשות שינוי בהדלקה משבת ויו״ט, דהדלקה בר״ח מנהג וגם אינו אלא במקצת מקומות. וכן מנהג יהודי מרוקו. וכ״כ בספר עלי הדס (פ״ז ה״ו), שכך הוא מנהג תוניס. וכך הוא מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (עמוד קיד אות ח), נהגו להדליק נר מיוחד לכבוד ראש חודש, והוא דולק והולך מערב עד בוקר. וכן הוא מנהג תימן כמו שכתב בספר כתר שם טוב (ח״א עמוד תצט בהערה), ואנשי תימן נוהגים להדליק נרות בליל ר״ח בבית הכנסת. וכתב הבן איש חי (ש״ש ויקרא אות יא), ובספר תוצאות חיים (לבעל ראשית חכמה אות מה), ושמעתי שיש מקום במערב נוהגים לכבדו בלילה להדליק נרות כמו בשבת 

סגולות לחנוכה

א. נהגו לקחת שאריות השמן הנותר לשמור לעת הצורך למשיחה במקום כאב

ובפרט לשושנה ברגלו. אבל יתנה שמה שישאר מהשמן אינה חלק ממצות הדלקה. והרב אברהם מוגרבי ראה בקודש אצל סדנא בבא סאלי זצוק״ל שנהג כן. וכך מנהג הרשל״צ הגר״מ אליהו זצוק״ל

ב.  אחר החנוכה לוקחים את הפתילות ושורפים אותם ומדלגים מעל גבי העשן

הרווקים והרווקות וראו בכך סגולה לשלום בית ושמעתי מהרה״ג רבי פנחס עובדיה שליט״א שכן מנהג העיר צפרו וכן נהגו במשפחה. וכן כתב בספר נוהג בחכמה. (חנוכה)

ג. נהגו שמי שנולד בימי חנוכה לבנים קוראים ניסים או מתתיהו, ולבנות קוראים על שם יהודית.