מורשת יהדות מרוקו

ויקטור מלכא, שפיתח חושים מחודדים כלפי כל רמז אנטי-יהודי, לא חסך במחמאות לעיתונאי האמיץ עבד אסלאם חאג'י, שפרסם בעיתון בשפה הצרפתית Maroc Information (ידיעות מרוקו) מאמר ביולי 1963 למען שלום יהודי-ערבי ובגללו פוטר מעבודתו במשרד ההסברה. חאג'י קרא לסיום המלחמה בין הערבים לישראל ואף תבע את הפסקת פעילות הנאצים לשעבר במצרים. קודם לכן, עיתונה הצרפתי של "החזית להגנה על המוסדות התחוקתיים" FDIC המקורב לארמון המלוכה Clarté (בהירות), שהחליף את Les Phares (המגדלורים), נזעק בחודש מרס 1963 להגנת היהודים ופרסם מאמר שבו הודגש כי מרוקו התנגדה לאפליה גזעית מאז ומתמיד. הוא הזכיר שיהודי ספרד המגורשים הגיעו למרוקו שאירחה אותם והגנה עליהם. היהודים עשו את מרוקו למולדתם וכפטריוטים תרמו בכל אמצעי שעמד לרשותם לטובת ארצם.

השבועון הצרפתי Avant-Guarde של "איחוד העבודה המרוקני" (UMT), פרסם את דברי יריבו הפוליטי עלאל אלפאסי בפני 17 נציגי רשויות אזוריות שהיהודי המרוקני הוא ד'ימי. "האומר מרוקני, אומר מוסלמי. האזרחות המרוקנית נולדה על ידי הקולוניאליזם הצרפתי. המרוקני הוא בעצם מוסלמי: היהודי 'המרוקני' הוא רק ד'ימי. מעתה אף אחד לא רשאי לקבל את האזרחות המרוקנית אם לא יתאסלם". הצהרה זו עוררה את זעמם של היהודים שכן הייתה מנוגדת להצהרות המלך חסן השני ולעמדות אביו, לפיהן היהודים הם אזרחים מרוקנים לכל דבר. דברי אלפאסי היו תמוהים שכן שלושה חודשים קודם לכן, בסוף פברואר 1962, פרסם בעיתון מפלגתו הצהרה שהגירת היהודים היא תוצאה טבעית של כיבוד הזכות לחופש התנועה. ברוח מיליטנטית חסרת תסביכים כינה מנהיג הקהילה דוד עמר הצהרה זו "מגוחכת ואנכרוניסטית" ודרש את הכחשת השר. הוא הזכיר שבהזדמנות קודמת הצהיר מנהיג האסתקלאל באומץ לב בפני "האיחוד הלאומי של הסטודנטים המרוקנים" (UNEM), שהיהודי המרוקני הוא אזרח במלא מובן המילה ולפיכך זכותו ללכת לאן שהוא רוצה.

גם הסופר קרלוס דה נזרי ופעיל השמאל יהודה אזואלוס נזעקו להגיב על הגדרות אלפאסי במאמרים שפרסמו בקול הקהילות. הם רגזו על השימוש בשם המפלה "ד'ימי" כלפי יהודי מרוקו, הוכחה לכך שמנהיג האסתקלאל אינו רואה ביהודים אזרחים שווי זכויות. כותרת מאמרו האירונית של אזואלוס, מחסידי זרם ההשתלבות, הייתה: "עמדתו של ד'ימי". הוא התקומם על שההצהרה באה מצד נציג מפלגה המכהנת בממשלה ועל כך שמנהיגה מתגאה בדבריו. אם הייתה זו הצהרת אדם אנונימי, כתב, הייתה זו הוכחה לגזענות מפגרת. אך בפי שר בממשלה הדבר דורש את התערבות בתי המשפט של המדינה. הוא קרא לגנות מעשים פסולים מסוג זה הפוגעים בביטחונה הפנימי של המדינה ופנה לראשי מועצת הקהילות לנקוט צעדים משפטיים על פגיעה באינטרסים מוסריים של הקהילה. דרישת אזואלוס להעמיד לדין את מנהיג האסתקלאל צוטטה בהנאה רבה בעיתוני השמאל.

יותר מגילויי הגזענות בעיתונות הערבית העסיקה את היהודים תופעה חדשה: גל התאסלמות של נערות יהודיות, חלקן מתחת לגיל 20, שנותקו ממשפחותיהן. מקרה שזכה לפרסום רב היה מעשה חטיפתה של מזל פרוג'ה והסתרתה. הודות להתערבות ראשי הקהילה שוחררה הנערה והוברחה לישראל. ירחון הקהילה הקדיש גיליון מיוחד לסוגיית המרת דתן של קטינות יהודיות בעידוד משרד הדתות והחבוס (נכסי מוסדות הדת – הוואקף) בראשות מנהיגה ההיסטורי של האסתקלאל, עלאל אלפאסי.

אלפאסי נולד במשפחת נכבדים שהגיעה לפאס מאנדלוסיה. בבית אביו מצויה אחת הספריות הפרטיות החשובות ביותר לכתבי יד עתיקים במדינה. הבן עלאל היה חניך מדרשת הקָרָאווין היוקרתית בפאס במשפט אסלאמי ובגיל 24 החל ללמד באותו מוסד את תולדות האסלאם ואת חיי מחמד. בדצמבר 1932 זימנה מועצת המדרשה אותו ואת שני חבריו בהוראת הנציבות הצרפתית ודרשה מהם, תמורת קבלת תואר "עאלם" (חכם דת) לחתום על כתב התחייבות לציית לכל הוראות הנציבות ולהימנע מדרישות המנוגדות לעמדותיה. השלושה סירבו לחתום ואיבדו את זכותם לתואר. עם מנהיגים מרוקנים נוספים הושפע אלפאסי ממחמד עבדוהְ המצרי ומתורת הסלפִיה, והוקסם מרעיונותיו הלאומיים של שכיב ארסלאן הסורי. מחשש למעצר בתואנה של הסתה נגד הנציבות בהרצאותיו, עזב את הקראווין ונסע לפריס לחודשים אחדים עד ינואר 1934. עם שובו התקבל לשיחה אצל הסולטאן. הרצאותיו, מאמריו ושירתו הלהיבו את הנוער המוסלמי. עקב הפגנות נגד הנציבות הצרפתית בשנת 1937 הוגלה לכפר קטן בגבון. בכפר התוודע לדוקטור שווייצר והתחיל ללמוד צרפתית בגיל מבוגר, שפה שסירב ללמוד מטעמים אידאולוגיים. הוא נשאר בגלות יותר מתשע שנים, עד שנת 1946. עם שובו למרוקו התמנה למזכיר הכללי של מפלגת האסתקלאל שנוסדה בהיעדרו ב-11 בינואר 1944. כשנה לאחר מכן יצא לגלות מרצון בקהיר ונשאר שם עוד תשע שנים עד לעצמאות מולדתו. בקהיר פרסם את ספרו ביקורת עצמית (1952) שפיתח בו את התפיסה הכּוּלית הרואה באסלאם את התשובה לשאלות המדיניות, החברתיות והדתיות המעסיקות את החברה המרוקנית. עם קבלת העצמאות לא העניק לו המלך מחמד החמישי תפקיד מיניסטריאלי ול"זעים" (מנהיג) לא הייתה ברירה אלא שוב לצאת לנשום את אווירתה התרבותית של קהיר ולהביע בכך את אכזבתו מן היחס אליו. בבירת מצרים פרסם מאמרים ונשא נאומים אירידנטיים על השטחים ממרוקו שנשארו בשליטה ספרדית: סבתה, מלייה והאיים מול אלחוסימה. הוא דרש לצרף למרוקו את שטחי איפני שבדרום ואת הסחרה המערבית ותבע לבצע תיקוני גבול בשטח אלג'יריה. קבלת העצמאות חידדה את חילוקי הדעות בינו ובין צעירי האסתקלאל בראשות מהדי בן בַּרכָּה וחבריו, שיסדו בנובמבר 1959 את "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים". בשנת 1961 מינה אותו מחמד החמישי לשר לעניינים אסלאמיים.

הקהילה היהודית תקפה את שר השר לעניינים אסלאמיים החדש מפני שפרסם בעיתון מפלגתו אלעלאם כמעט מדי יום תצלומי נערות יהודיות, תחת הכותרת "מתאסלמות". גיל הצעירות היה לרוב פחות מעשרים שנה והן נישאו לצעירים מוסלמים ללא ידיעת הוריהן. אחרי שהתאסלמו הוריהן לא הורשו להשיבן לבתיהן. הביתן של משרד הדתות והחבוס ביריד הבין-לאומי השנתי בקזבלנקה הוקדש ברובו להצגת תצלומי היהודיות שבחרו בדת האסלאם הקהילה פרסמה דו"ח בביטאונה קול הקהילות בסוגיה משפטית זו. המסמך פתח בקביעה שאין בעיה בגיור יהודים בוגרים אם הדבר נובע ממשבר פנימי, אך בקטינות הבעיה חמורה יותר. מאמר המערכת של הביטאון ציין: "במקום לטפל במסגדים, בדרשות ובעליות לרגל למקומות קדושים, עלאל אלפאסי עוסק בפרשת ההתאסלמויות כדי לזכות באהדת הקהילה המוסלמית". מאמר מערכת זה יותר משפנה לקוראיו היהודים הפנה את דבריו לתשומת לבם של שרי הממשלה, של מנהיגי מפלגות, של מנהיגים דתיים ושל עורכי העיתונים. משום כך תורגם המאמר לערבית וצורף לגיליון מיוחד. זמן מה אחרי הפרסום הופעלו לחצים על משרד הדתות לבטל את פרסום התמונות. המשרד בוטל בממשלות הבאות; דבר זה התפרש כניצחון של הקהילה היהודית