סיפורה-של-עזיבת-קהילת-יהודי-סאפי


סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי.        מסיפורי משפחת עזרן רפאל-  פרק 3/4                                                 

סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי.                                                                           מסיפורי משפחת עזרן רפאל-  פרק 3/4

בהתקרב D-Day, היום החשוב בחיי יהודי סאפי, הרגשת העקירה נהיתה מוחשית יותר, כל המטענים נשלחו ומה שהולך איתנו היה מוכן.

נותר רק לקבל סימן ליציאה ולחשוב על רעיון איך להתאסף ואיפה להיפרד מהנשארים מאחור. הודיעו לנו ששני אוטובוסים יועמדו לרשותנו לתחילת המסע מהעיר סאפי לכיוון קזבלנקה עד שדה התעופה אנפא במרכז העיר. לא רצו שנצא מבית הנתיבות הגדול הראשי של נואסר NOUACEUR כדי לשמור על דיסקרטיות המבצע.

מדוע מבצע? שנים לאחר מכן, נודע לי שהיינו חלק ממבצע "יכין" המפורסם, שכלל את מרבית יהודי מרוקו ואשר נעשה תחת חסותו של המלך חסן השני, אשר אפשר לכל יהודי החפץ בכך – לצאת את מרוקו על טפו, רכושו וחפציו תוך תשלום כופר נפש על כל ראש. הסיפור המלא נכתב על ידי מי שריכז המסגרת, ידידי, מאיר קנפו בספרו "מבצע יכין".

התארגנו ועדים שונים עם נציגי כל משפחה, כי הקבוצה הזאת היתה במרביתה בנוייה ממשפחות מרובות ילדים, הורים וזקנים. לכן חובה היה בתיאום מלא בין ראשי השבטים. חייבים להיפגש ולהיפגש שוב כדי לתאם את פרטי הפרטים כי השעה חמורה וחשובה.

גורלנו היה על המאזניים, הן בהרגשת העקירה הקרובה, הן מפחד השלטונות, הן מדרך הנסיעה, כי עבור רבים מאיתנו היתה זו הפעם הראשונה שהם טסים או שיוצאים לחו"ל בכלל, תוך שהם מקיימים את האמירה לשנה הבאה בירושלים בקדושה ובטהרה.

כך באסיפה אחת, הוחלט שנתאסף ליציאה בבית הקברות היהודי, המבודד והמוסתר מאחורי בית הספר אליאנס שלנו. בית הספר הזה, שידע דורות שלמים של מורים, מחנכים ותלמידים שיצאו לעולם והפיצו חוכמה וידע של קהילה יהודית קטנה ידועה ברצינותה וחריצותה למשך אלפי שנים. כל פינה ואבן בבניין הזה מדברות אלינו. היה צריך לראות באיזה הוד והדר כל בוגרי המקום מייחסים הרבה כבוד למוסד הזה.                      בית קברות זה נרכש על ידי אבות אבותינו והוא בית העלמין היחידי במרוקו שרשום רשמית בבעלות הקהילה היהודית של סאפי. יש ברשותנו שטר מכר תקף עד היום בניגוד לכלל בתי העלמין במדינה שניתנו לחכירה לשנים ויכולים להיעלם ביום מן הימים. זקני העיר ידעו מה הם עושים למעננו.

מחשש שכלל יהודי העיר ינהרו לבית המנוחות בהמוניהם, ובכך נמשוך את תשומת לב השלטונות, הגינו את רעיון   הילולה לצדיק רבי ברוך אסבאג, שקברו נמצא בחלקה  בלב המקום. אז השלטונות רצו להצטרף ככל ההילולות במשך שנים רבות. מוסלמי סאפי האמינו בצדיקים שלנו ותמיד דרשו נוכחותם בעת עלייה לקבר.   לכן שינינו את הסיבה להלוויה מדומה, בה אנו קוברים יהודי, לזה לא היו משתתפים ויניחו לנו לנפשנו.

כך היה שיהודים רבים התאספו להלוויה עם ארון מתים ריק, בעוד כולם אחריו בוכים באמת מעצב עצם הפרידה.                                                                                                                             הפרידה. מי יודע מתי ניפגש שוב. מובן שדרכנו נפרדות כאן ולא כולם יזכו להתאחד שוב בארץ, כי לכל אחד היו יעדים שונים. מי יעלה לארץ? מי יהגר לקנדה? מי יעצור בצרפת או בספרד? לכן בכינו על הפרידה והביחד הזה שארך מאות שנים מאז אבות אבותינו. הנהירה התחילה עם רדת החשיכה בשעת הדמדומים המאוחרת של חודשי הקיץ, מלווה בחום אימים באתר הזה, ללא מים ושירותים ואפילו נקודת חשמל שלא היתה קיימת.            

למרבה הפלא, כולם ראו את כולם, ועם עיניים זולגות זוהה מי שזוהה. צעקות ויללות מתוך החשיכה העירו כל פעם מחדש את התרגשות כל הנוכחים, זעקת עצב אחת בוקעת בין הקברים בהם טמונים כל יקירינו, סבות ואבות אבותינו. הרי אנו נפרדים מהם, ומשאירים אותם פורקן לכל יד זרה. בכינה אחת גדולה ביקשנו סליחה על שמצוות העלייה לארץ חשובה לנו מכל. לבבותינו קרועים, ואנו משוכנעים שלעולם לא נזכה עוד להשתטח על האבן הקרה עליה מתנוצץ שמנו. כבוד מתינו מושרש עמוק במנהג, וזו השעה הקשה שכל כך חששנו לעמוד בה.

אוטובוס ראשון הגיע ליד השער בעוד השני הוחזק במרחק מה עד מילויו, כולל ביצוע רישום מדוקדק ובדיקות שכל המטען עלה. נהגי האוטובוסים והפועלים הנלווים הכירו היטב את העבודה הזו. החברה נבדקה על ידי אנשי המסגרת וידענו שהבעלים היו יהודים. למרבה המזל, הרכב הדליק אורות והראייה השתפרה במעט. הקריאה השמית החלה תוך בכי עמום שכיסה על ההזדנבות לרכב. על הגג שני פועלים מרוקאנים העמיסו את מטעננו מבלי להוציא הגה, כי הבינו שהשעה קשה ובמהלך טמון מתח עצום. בכל פעם שמישהו ירד מהאוטו לעוד חיבוק קורע או עוד נשיקה רטובה, אפשר היה לראות את העצב בחשיכה, ולחוש את מתח העולה וגואה עד עילפון.

לרגע שני צידי הרכב היו רטובים מהבכי רב העוצמה מלווה בשאגת כאב. מי שידע שלא יזכה להגיע לארץ ומי שמירר שלא היה איתנו במסע. מתוך הגבעה הזו עלתה תפילה אחת גדולה "לשנה הבאה בירושלים".פתאום השתררה דממה. בציפייה מתוחה כל ראש שבט בדק את שלמות קבוצתו. מתוך העלטה הזאת וקריעת החושך, מנועי האוטובוסים החלו בתזוזה איטית עם הזדנבות כמה מחברינו הנשארים, אשר רצו להצדיע לנו עד הנפנוף האחרון, כבר מלאי געגועים, איך בכמה שניות עובר מולך סיפור חייך. סיפור של קהילת עתיקת יומין שנטעה שורשיה מלפני אלפיים שנה, והנה הרגע ההיסטורי בו עמנו נקרא לקיים חזון חלקנו בהקמת מדינה יהודית משלנו, והיא מדינת ישראל!

הרכב דהר בלילה החם ואנו בשקט התבוננו אחורה איך סאפי התחילה להיות קטנה עד היעלמותה המוחלטת, כלא מאמינים שלא נזכה עוד לחזור, ונושאים תפילה אחת בלב שיקירנו יבואו בעקבותינו. היינו חדורי אמונה שאנו עושים הצעד שהתבקש מאיתנו ואיש איש עשה זאת מרצונו ובאהבה. כל נוסע התכנס בתוך עצמו והרהר בדאגה על העזיבה וגם על העתיד ביחד. כעבור כמה קילומטרים שקט מוחלט ותרדמה נפלה על מרבית הילדים והצעירים שבחבורה. המבוגרים החליפו כמה מילות עידוד בקול חנוק ורועד מהאירוע, הוציאו כמה מוצרי מתיקה וכיבודים כדי לשכך את המתח ואפילו כיבדנו את הנהג שלנו כדי שלא יירדם מפאת השעה המאוחרת.

אני, נמצא בצומת החיים שלי, נכנסתי להרהור עמוק לסכם בנסיעה הזאת לקזבלנקה את כל 17 שנות קיומי, כאילו רציתי להשאיר מאחוריי העבר ולרכז כוחי בבאות, בהרפתקאות שבדרך ובעתיד שעומד להתגשם. כל שניה אני מפנה את מבטי לכיוון אבי, רפאל, יושב ומתפלל כי אני חש מה ליבו טומן באחריותו על רעייתו ותשעת ילדיה. עיניי סרות ממנו לאמי, סול, אשת המעשים, עמוד השדרה שלנו. איך ליבה יכול לכלול כל כך הרבה אהבה לכל אחד מאיתנו – מעולם לא הרגשנו שהיא אהבה אחד יותר מהשני, השוויון הטבעי אפשר להגיד. פניה היפות נראו שמימיות ורק ברק עיניה הכחולות בהק בחושך. טוב שהיה חושך כי זה אפשר לכל אחד להרהר בלבו מבלי שיראו אותו. בבר, אחי, ישב לידי ונרדם על כתפי וזה עזר לי מאוד להרגיש החום שלו כחלק מהמציאות העכשווית. הוא היה לעזר רב באיסוף הקטנות ואני מניח שגם הוא מכונס בחלומות נעורים מהולים בעייפות הימים האחרונים. שוב אני בודק את אחותי הלן, שריכזה כל הבנות הקטנות תחת חסותה, חוץ מבני אחי שהתכרבל בתוך אימי. סימונה, מרטין ורותי תמיד יד ביד לא נפרדות מהלן ששולטת עליהן ביד רמה וקיבלו את מרותה כי הבינו את הוראת השעה. אני רואה את כל עולמי כאן, אהבתי כאן בהתגלמותה, ועיניי דומעות מרוב אושר ושמחה שהם כאן איתי וחווים את המסע איתי.

יצאנו את העיר בשעה שנקבעה, חצות, כי היה עלינו להגיע לקזבלנקה בזריחת השמש. במשך היום אנו צפויים כבר לטוס למרסיי. היום קם לו כרצונו ולאט לאט תכולת הרכב מתחילה להתעורר ולחזור למציאות. בדהירה חלקה, נכנסו לתוך העיר שזה אך עתה התעוררה בקושי. אנו מגיעים למרכז העיר שעדיין שומם ונכנסים אחורנית עם שני הרכבים למחסן ענק במרכז ליבה של קזבלנקה. זה היה מאחורי מלון "מרחבא" בירידה לכוון הנמל והים.

חיכו לנו אנשי המסגרת, בקשונו לרדת ולהישאר במוסך עד התפתחות העניינים. ירדנו לחלץ רגלינו וגם לארגן אוכל מהצידה שלקחנו איתנו מסאפי. שעת היציאה נקבעה ב 18.00 בערב לשדה התעופה. ישבנו שם משך כל הבוקר ואין יוצא או נכנס מאיתנו. רק המארגנים באו והלכו מדי פעם. לקראת הערב, שום תזוזה לא ניכרה באולם וכולם התארגנו ליציאה הצפוייה. הגיעו אנשי המסגרת ובלחש הודיעו לנו שיש בעייה ופועלים לפתור אותה. הטיסה בוטלה להיום ועלינו להמתין עד מחר בבוקר לקביעת שעה חדשה.             

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר