ספרדים-פיגוטו


התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים

%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95

נקודת המחלוקת השנייה עם יהודי בולגריה היתה שאלת מקום מושבו של הוועד הפועל המרכזי של ההתאחדות. הנציגים מבולגריה ביקשו לקובעו באירופה ולאיישו בנציגים מארץ אחת בלבד. בארץ־ישראל תהיה רק נציגות מטעם ועד פועל זה. גם חיים מוטרו מיפו הציע להקים את המרכז העולמי הראשי באירופה ומרכז משני בארץ־ישראל. לדעתו, יבואו כספים להתאחדות, רק אם יוקם המרכז בחוץ לארץ. לעומתו טענו צירי ירושלים, שלפי שעה אין ידיים מוכשרות בגולה, שאפשר למסור להן את העבודה, ולכן יש לקבוע את מושב המרכז בארץ־ישראל. הרוב גרס, שהוועד הפועל המרכזי יורכב באופן פריטטי מנציגי ארץ־ישראל ומנציגי הארצות השונות (ראה להלן). הנציגים מבולגריה לא הסכימו לוותר בנקודה זו, ובמחאה פרשו מכל פעילות במוסד החדש. הם הסבירו צעד זה, בהיותם קשורים להוראות הוועד המרכזי של ציוני בולגריה, וביתר דיוק: המשלחת מבולגריה ״נשארת בלי אותו הבטחון והאחריות שהיו לה קודם בשביל לשכנע את היהדות הבולגרית שתואיל להשתתף בפועל בהתאחדות האמורה״. עם זאת נשמר מקום פנוי לנציג יהודי בולגריה בוועד הפועל המרכזי בגולה, בהנחה שיצטרף אליו לאחר מכן.

הנציגים מיוגוסלביה היו מתונים יותר בהתנגדותם. הם חששו לשינוי המצב בארצם, שבה שרר איחוד גמור בין המיעוט הספרדי בקהילה היהודית (כשלושים ושבעה אחוזים) ובין הרוב האשכנזי — בארגון הקהילות, בארגון הרבנים, ברבנות הראשית ובהסתדרות הציונית. הם האמינו, שפעילות פוליטית עצמאית של הספרדים תביא בהכרח לחיכוכים עם ההסתדרות הציונית ולהתנגדותה, ועל־כן נכונים היו לתת ידם רק לפעילות נפרדת בענייני חינוך, תרבות ורוח.״ על־פי התקנות שנתקבלו בוועידת וינה (ושמבוססות היו על התקנות שעיבד המשרד המכין), נתקבלה המטרה ״לעבד להתפתחות האלמנט הספרדי במובן תרבותי, לאומי ודתי, וכמו־כן להגביר את השתתפותו המועילה של האלמנט הספרדי בבנין א״י׳׳. האמצעים להשגת מטרה זו יהיו הוצאת ביטאון, הפצת חוברות מידע על חיי הרוח, הדת, החברה והתרבות של יהודי המזרח בעבר ובהווה, תעמולה— שליחים, הכשרת מורים וכלי קודש, הקמת מוסדות לעידוד העלייה וההתיישבות וניצול השפעת הצירים הספרדים בקונגרסים הציוניים. נקבע במפורש, שאין ההתאחדות מתערבת בעניינים הפנימיים של הקהילות המקומיות. מוסדות ההתאחדות היו אלה: ועידת צירי ההסתדרויות הארציות; זו אישרה את תוכנית העבודה של ההתאחדות ובחרה את חברי הוועד הפועל. הוועד הפועל הורכב מארבעה־עשר חברים, ששבעה מהם איישו את הוועד בארץ־ישראל והאחרים איישו את הוועד המרכזי בגולה, שמושבו היה בסלוניקי. הוועד הפועל ביצע את החלטות הוועידה ובחר מבין חבריו נשיא, סגנים, גזבר ומזכיר. נקבע מס־חבר שנתי מינימלי של חמישה שילינגים.

משה פיג׳וטו ממנצ׳סטר נבחר פה אחד לנשיא ההתאחדות והרבנים מאיר ועוזיאל נבחרו לנשיאי כבוד. חברי הוועד הפועל בארץ־ישראל היו: אברהם אלמאליח, שבת אשר (אשרוף), משה דוד גאון, מאיר לאניאדו, יצחק לוי, יוסף מיוחס, ומשה קראסו (חמישה מירושלים ושניים מיפו). לחברי הוועד הפועל בחוץ לארץ, שמושבו בסלוניקי, נבחרו שלמה אלקלעי, ויטה חיון, דוד פלורינטין, דוד קואינקה, יצחק קנסינו ואברהם רקנטי. מקום אחד נשאר, כאמור, פנוי לנציג יהודי בולגריה.

(ג) תפקוד ההתאחדות מרעיון למעשה

הפעולות המעשיות של ההתאחדות החלו כחודשיים לאחר סיום הוועידה בוינה, מאחר וכמה מחברי הוועד הפועל המרכזי בארץ־ישראל האריכו את שהייתם בחוץ לארץ לשם ביקורים פרטיים ובגלל עונת החגים. בישיבות הראשונות נבחר פיג׳וטו (שהשתקע בירושלים בסוף שבט תרפ״ו [פבר׳ 1926]), לנשיא הוועד הפועל בארץ ויצחק לוי לסגנו (מתרצ״ב/1932, כיהן בתפקיד השני אלעזר אולישר). מורנו לוי, שהיה המזכיר במשרד המכין, המשיך בתפקידו גם במסגרת החדשה; כן נבחרו שתי ועדות, לתקציב ולהתיישבות. כולם עבדו בהתנדבות, פרט למזכיר, שהועסק בשכר. מאחר ורוב התגרית היו פעילים במוסדות אתרים, ובחלקם היו בעלי עסקים פרטיים שגזלו מזמנם, ביקשו לשתף בעבודה אישים נוספים (בחלקם צעירים), וכך צורפו לוועד הפועל חברי המשרד המכין (משה אטיאש, יצחק אלישר, שאול אנכונה וחיים חסון) ובהזדמנויות אחרות צורפו יצחק עבאדי (לאחר שובו מביקור בארצות־הברית בסוף שנת תרפ״ו/1926 — ראה להלן עמי 201) ודוד אבולעפיה (באביב תרצ״א/1931). קשיים רציניים התעוררו כבר בראשית הפעילות: יצחק לוי, סגן הנשיא, ביקש להתפטר, משום שלא קיבל גיבוי לטענתו, שהוא מייצג את הספרדים בעיריית ירושלים ולא את ועד העיר. הוועד הפועל דחה את ההתפטרות, בהוקירו את עבודתו הנמרצת והמועילה לטובת המוסד מראשיתו; היות: ואחדים מחברי הוועד הפועל התגוררו מחוץ לירושלים, לא נכחו אלה בכל הישיבות. יתרה מזו, גם חברי הוועד הפועל תושבי ירושלים לא השתתפו באופן סדיר בישיבות, ובכלל לא הקדישו מזמנם במידה מספקת לפעילות במוסד, ולבסוף — מקורות ההכנסה היו דלים ולא קבועים. פגיעה ראשונה מבחוץ באה עם הפירסום העיתונאי, שחלק מחברי הוועד הפועל משתייכים לסיעה הרביזיוניסטית. הוועד הפועל מיהר להשיב, שההתאחדות איננה מפלגה מסוימת, וכל חבר בה רשאי להצטרף למפלגה על־פי בחירתו. הוא אישר עם זאת, שרק שניים מחברי הוועד (מאיר לאניאדו מירושלים ואברהם רקנטי מסלוניקי) השתייכו לסיעה הנזכרת.״ סיכום המצב מובא באחד ממכתבי משה דוד גאון:

לשם עשית הפעולה הארגונית המינימלית חסרים אנו כחות במידה אשר לא תתואר, אין כסף לתשלום משכרת המזכיר היחידי(בסכום של 12 לי״מ [לירות מצריות] לחודש) וכיוצא בזה, וחברי הועה״פ, הללו עסוקים המה ואין ביכלתם להקדיש למפעל זה כי אם שעה או שעתים בשבוע לכל היותר.״

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר