מורשת יהדות מרוקו

עדת הגראנה בתוניס לאור פנקסיה המאבק על האוטונומיה–יצחק אברהמי

מרצים רבים ציינו את בקיאותו ואת סמכותו של פרופסור ח.ז. הירשברג ז״ל בחקר יהדות צפון אפריקה. יורשה לי, בראשית דברי, להדגיש את אהבתו של איש גליציה ליהדות המאגרב והמזרח בכלל, את גישתו של אדם שעודד למחקר כל צעיר ובוגר יהיה בעל תואר או בראשית דרכו וחסר כל תואר.

יהיה חיבור זה הדן בתופעה אופיינית ומיוחדת גם יחד של מפגש עדות בתולדות עמנו, מוקדש לזכרו של איש יקר שקרב לבבות.

מפגש עדות, עימות ושילוב

מפגש בני־אדם יחידים או קבוצות טעון מתחים; בואם של מהגרים וקהילות מהגרים מעורר עימות ותחרות. נדודיהם של קבוצות אתניות עקב תהפוכות טבע ואדם הם תופעה כלל־היסטורית, והבעיות המתעוררות כתוצאה מכך הן כלל־אנושיות. גם כשאחים לאמונה, למסורות וערכים היסטוריים נפגשים פתאום, מתחוללים זעזועים חברתיים, כלכליים ותרבותיים.

הנסיון האנדלוסי

טרם שהגיעו ראשוני מגורשי ספרד היהודיים לצפון־אפריקה, הגיעו לשם מוסלמים רבים נרדפי הריקונקויסטה ונמלטי הפיכות־החצר. נפילת אשביליה בידי פרדיננד הנוצרי בשנת 1248 היתה אות להגירה המונית ורצופה. הם עזבו את ספרד ונקלטו במאגרב המוסלמי. אין ספק שהאנדלוסים נתקבלו ברצון על־ידי המדינה החפצית באיפריקיה המזרחית בגדולתה, וניתן להם מקום כבוד. אחד הנציגים המזהירים היה ההיסטוריון בן המאה הי״ד, אבן ח׳לדון, נכדו של מהגר אנדלוסי שהתיישב בתוניס. סמל לאישיותם ולמעמדם היה ׳שיח׳ אלאנדלס׳, בעל התפקיד הרם, המייצג את קהל המהגרים בפני המלך והרשויות הרשמיות.

עם זאת נשמע רבות על עליונותם, יהירותם ובדלנותם של המהגרים האנדלוסים, שלמרות הישגיהם ותרומתם לארץ מקלטם, עליונותם ויהירותם תהיינה נושא לביקורת ולהתקפות עוד במאה הי״ח, חמש־מאות שנה מראשית בואם.

ייחודם של המגורשים היהודיים בתוניס

מהי התמונה ביחס ליהודים, מגורשי ספרד ופורטוגל?

שני החוקרים המובהקים של תוניס המוסלמית, ח״ח עבד אלוהאב ור׳ ברונשויג ציינו את הגורל המשותף של מגורשי ספרד, מוסלמים ויהודים, את סבלם ואת קליטתם בתוניס. כותב עבד אלוהאב:

היהודים מגורשי ספרד פנו לממלכת תוניס, הם חיפשו את קירבתם של בני־ארצם לשעבר, המוסלמים, הם התגוררו באותם המקומות… מתוך דאגה הדדית… הם היו זקוקים לקירבה זו בארץ נוכריה גם כשזו הסבירה להם פנים.

יוצאי ספרד ופורטוגל על גליהם וגלגוליהם הגיעו לכול ארצות צפון־אפריקה ולארצות אחרות, לחופי אגן הים־התיכון. כמעט בכול מקום ובכול תקופה אנו שומעים על יחסיהם ומאבקיהם של ׳התושבים׳ ו׳המגורשים׳; למונחים אלה, המקובלים והשגורים בספרותנו, יש מטען ערכי לרוב; התפתחות המפגש והעימות היתה שונה בכול ארץ.

לגבי ארצות המאגרב, מרוקו, אלג׳יר, תוניס אנו יכולים לקבוע קווים כלליים אלה;

באלג׳יר, מגורשי קנ״א ורנ״ב שיקמו, הקימו ובנו את יהדות אלג׳יר ואת קהילתה מבחינה ארגונית, רוחנית, חברתית־כלכלית. הם היו למנהיגיה הדתיים והעדתיים של יהדות אלג׳יר עד למשבר שפקד אותה במאה הי״ח.

במרוקו, נראה שביישובי־החוף ובערים החשובות הטביעו המגורשים את חותמם על הקהילה היהודית והם היו למנהיגיה הכלכליים והרוחניים של יהדות זו; וזאת לאחר מאבקים עקשניים ורצופים עם התושבים. כך היה במראקש ובפאס למשל, ו"הקרע עם התושבים לא נתאחה עד לשנים האחרונות כלומר במשך ארבע מאות וחמשים שנה׳.

בפנים הארץ ובדרומה שמרה יהדות מרוקו על צביונה ודמותה הראשונים. בתוניס היו תולדות המפגש בין התושבים והמגורשים, ובמינוח המקובל בארץ ובספרות בין ה׳תוואנסה׳ ו׳הגראנה׳, רצופות משברים והסדרים. ניתן לומר שהחל מן המאה הי״ח, חיו שתי הקהילות זו ליד זו, בנפרד גם כשצווי מלכות ורשות ביטלו פורמאלית כל הפרדה.

במשך המאה הי׳׳ז, נתחזקה קהילת הגראנה ומשנתגבשה תודעת ייחודם הם העזו להתפלג. שנת 1710 היא התאריך המקובל לפילוג מאז ניסוהגראנה להגביר את האוטונומיה שלהם הן כלפי התוואנסה והנהגתם והן מטעם המלכות ובעלי השררה, אדוני־הארץ.

להלן נתאר מאבק זה של הגראנה על האוטונומיה, ונעמוד על שלביו ואופיו.

מקורות חדשים למחקר: פנקסי ק״ק פורטוגיזיס

כל חוקרי תולדות יהודי תוניס ציינו והדגישו את ייחודם של הגראנה. הם הסתמכו על ספרות השו׳׳ת החל מהריב״ש והרשב׳׳ץ, ובמיוחד על שו״ת ׳משכנות הרועים׳ לר׳ עוזיאל אלחאייך; על עדותם ויומנם של דיפלומאטים, נוסעים ושלוחים. הבולט שבהם היה החיד״א שנקלע לתוניס ושהה בה שמונה חודשים בשנים תקל״ג-תקל״ד. החיד״א רשם ביומן המסע שלו תיאור מזעזע של יחסי שני הקהלים, התוואנסה והגראנה.

הערת המחבר: הגראנה משתמשים בתעודותיהם באופן רישמי במונח ק״ק פורטוגיזיס להזכיר את מוצאם וייחוסם הקדום לארץ שקלטה אותם בצאתם מספרד. החל מן המאה הי״ז הטביעו יוצאי ליוורנו או ליגורנה שבאו לתוניס, את חותמם על קהל המגורשים ונתנו לו את שמם ׳גראנה׳, שהיא צורת ריבוי על משקל ערבי של גורני, יוצאי ליגורנה Leghorn השם האנגלי של ליוורנו. אותה צורת ריבוי בתוואנסה, רואמה, ג׳ראבה מתנסי, רומי, ג׳רבי כלומר תוניסי, נוצרי, איש ג׳רבא.

נמצאים בידינו היום שני פנקסי ק״ק פויטוגיזיס בתוניס, ולפי מיטב ידיעתנו טרם נתפרסם פנקס מקהילות צפון־אפריקה. שני הפנקסים מעלים כחוט־השני את סיפור מאבקם של הגראנה על עצמאותם כפי שהוא משתקף מן התעודות או כפי שראה אותו ורשם אותו סופר הפנקס, איש עדת הגראנה. בתיאורנו ניעזר בתעודות פנימיות אחרות מספרות השו״ת וחיבורים אחרים מהתקופה, כדי לשמוע את טיעוני התוואנסה ולנסות לצייר תמונה מאוזנת של המצב.

את הפנקסים אנו מתארים בחיבורנו ׳עליית כוחם ומעמדם של גראנה במאה הי״ט׳. נציין רק ש׳הפנקס הישן׳, כתב־יד 1878 במכון בן־צבי, הנו אוסף תעודות מקוריות. הפנקס השני, כתב־יד אינ/3260 בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הוא העתק תעודות מ׳הפנקס הישן׳ וכנראה מפנקסים אחרים. בין דפי הדפתר אסף סופר חרוץ גם קטעי עיתונות ועדות בלועזית, צרפתית ואיטלקית, הנוגעים לגראנה.

בחיבור זה נשתמש במונחים ׳הפנקס הישן׳, ׳הפנקס המועתק׳ ו׳הפנקס בלועזית׳. בפנקס הישן כתבי־יד שונים; זהו אוסף של מאה ושמונה תעודות שונות משנת 1753 עד שנת 1897. כתב־יד אחיד ויפה מאפיין את הפנקס המועתק; סופר אחד העתיק, כעדות עצמו בשער הפנקס, מאה שישים וחמישה דפי־פוליו גדולים על קורות הגראנה, ביד חרוצה ומאומנת.

בפנקס בלועזית אנו קוראים את עדותו של הסופר י׳ והל שנתפרסמה ב־ 31 באוגוסט 1936 בעיתון ’L’Union Marocaine‘:

ניתן לי לחטט בארכיון הקהילה הפורטוגיזית, מצאתי פנקסים מהנים, בני מאתיים שנה, הקדומים בלהג הקאסטיליאני המעודן. הפנקסים של התקופה הבאה כתובים ביהודית־ערבית; לאחר מכן התעודות הנן כתובות בשפת דנטה וכד 1881 לשוננו היפה, הצרפתית היא המשמשת לכתיבת התעודות הרישמיות של הקהילה.

והל אינו מדייק; משום מה הוא שכח לציין את התעודות בעברית. התעודות הן רבות ובהכרח מלוות את תולדות הקהילה בכול הדורות מאחר והן יוצאות מתחת ידם של דיינים, חכמים וסופרים. יחד עם זאת דבריו מעידים ללא ספק על מגמות ותהליכי התפתחות תרבותית ורוחנית שחלו בקרב קהילת הגראנה וגם התוואנסה. עדות זו מאשרת את השערתנו המבוססת על העיון בפנקסים; היו פנקסים אחרים בקהילת הגראנה ובקהילת התוואנסה ומי יתן ויגיעו לידי החוקרים."

עדת הגראנה בתוניס לאור פנקסיה המאבק על האוטונומיה–יצחק אברהמי–עמוד סח