עלאווים- מרוקו


השושלת העלאווית והיהודים-רובר אסרף

השושלת העלאווית והיהודיםיהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

תולדות השושלת העלאווית ראשיתן ב־1666 עם מלכותו של מולאי רשיד. אם נפסח על המקרה של סולטן עריץ במיוחד ואנטישמי במובהק, הוא מולאי ליזיד, טיפחה שושלת זו במשך הדורות – ועודה מטפחת – אינטימיות הדוקה, שלא לומר שותפות מסייעת, עם יהודי מארוקו, בתוקף האחריות שנושא בה כל שליט מן השושלת כמנהיג דתי וכאמיר אל־מואמינין (מצביא המאמינים). אם אמנם מרובות היו הנגישות, הרי רק לעתים רחוקות אשמו בהן הסולטנים: בדרך־כלל בוצעו על־ידי שלטונות מקומיים, שבטים פורקי־עול או המון־עם מתמרד, ובדרך־כלל בתקופה של חוסר־ודאות מדיני או שושלתי.

הרדיפות שמהן סבלו היהודים אינן פועל־יוצא של איזו גזירת־גורל כי אם פרי חולשותיו של השלטון המרכזי. יהודים ומוסלמים כאחד חלקו במרי־גורל של מצוקה והשפלות. אך הואיל והיהודים היו בגדר מיעוט דתי נוח־לפגיעה, זריזים היו יותר להציג את גורלם באור דרמטי. לפיכך הרי מאז אמצע המאה הי״ט ותחילת המאה ה־20 נוחים היו יחסית יותר לקלוט השפעות אירופיות, ובפרט להיענות לשליחות ה״ציוויליזטורית״ של צרפת. מארוקו העלאווית, שבראשית ימיה של השושלת היתה ארץ הטבועה בחותמם של ימי־הביניים, מכונסת היתה בתוך עצמה יותר משהיתה פתוחה לרעיונות ולשיטות הבאים מן המרחב שבחוץ. ראוי לציין שעם זאת לא ידעה לא משנה אנטישמית סדורה גם לא מדיניות מוצהרת של הפליה. מעשי־הטבח או הנגישות, הפזורים על־פני היסטוריה בת למעלה משלוש־מאות שנה, אפשר לתרצם בגורמים כלליים שלא השפיעו על היהודים לבדם.

שורה ראשונה של גורמים מעמידה אותנו על חולשתה המולדת של המדינה, במיוחד בתקופות של בין מלכויות, שכמעט ללא יוצא מן הכלל היו תקופות של מלחמת־אזרחים, ומהן אכן התייראו היהודים במיוחד. בזמנו לא היו לה למדינת מארוקו גבולות מוגדרים. לימים עתידה היתה מארוקו להיחלק לבלד מח׳זן ובלד סיבא. הראשונה, זו המסוערבת, מעלה מס ומספקת לסולטן את חייליו: היא תופסת שליש מן הארץ, ועיקרה הערים והמישורים. השנייה היא ברברית. אין לו לסולטן שליטה עליה והיא משתרעת על שני־שלישים משטח הארץ, בעיקר בהרים ובחבלי המדבר. היהודים, כמוהם כשאר התושבים, נאלצו לסבול בתקופות הללו התקפות ופשיטות של שבטים מתמרדים.

המח׳זן, כלומר הממשל, ארגון רופף ומצומצם מעיקרו שבקדקדו וזיר אחד וששה מזכירים, ובמישור המקומי הוא מקיף תריסר פאשות ועשרים קאידים. המח׳זן, שלעתים קרובות מושחת היה וכושל, סוחט היה את כל הכפופים למרותו, ובכללם היהודים. האוצר המלכותי, ששרוי היה בגירעון תמידי, תלוי היה בראש־ וראשונה בהכנסות מן המכס. ועם זאת שקדה המדינה ככל יכולתה להצר את צעדיו של סחר־החוץ, שנחשב גורם המשחית את האיסלאם!

הצבא של המאה ה־18, שהיה גולמני, ירוד בציודו וירוד באימונו, לא היה מסוגל להתגבר על פורקי־עול כשם לא היה מסוגל להדוף פלישות מבחוץ. קל־וחומר שלא היה בכוחו להגן על האוכלוסיה האזרחית.

נקל לשער איזה השפעות הרות־אסון היו למעמד־הדברים הזה על המשק. עד לתחילת המאה ה־20 נשארה מארוקו ארץ מפגרת, שקועה בנושנות, ללא כבישים, ללא נמל מודרני, ללא תעשייה. הדפוס הופיע בה לראשונה רק ב־1865 ! הקיטור נודע בגבולותיה רק סמוך לפני הקולוניזציה. שוד וגזל בדרכים החמירו את ריסוקו של המשק, שכל־כולו מכוון היה לסיפוק צריכתו שלו. חילופי־הסחורות הנדירים התקיימו בשווקים רבים־מספור ובכמה מרכזי־מסחר דוגמת מראקש או פאס. החקלאות הפרימיטיבית זכתה לפרקים באיזה עודף של תבואות שאפשר לייצאן. פגעי הטבע – שבמרכזם הבצורת, רוח־השרב והארבה – הפליאו את מכותיהם בארץ, וממילא הביאו לידי מרידות איכרים ומהומות־רעב שמהן סבלו האוכלוסים בכללותם, בלי הבדל דת. המלאכה היתה בעלת אופי מקומי בעיקרו, אף שמפותחת היתה ואמנותית עד מאוד. מתוך 4,000,000 תושבים בסך־הכול, בארץ הזאת המסוגרת בתוך עצמה, שמשקה מדולדל, ששלטונה עושקני או מצומצם, מנו היהודים על סף המאה ה־20 רק 100,000 נפש בלבד. כפופים חיו למעמד של ימים, כלומר ״בני־חסות״ של הסולטן.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר