מורשת יהדות מרוקו

פרק עשירי

אוכלוסיה וכלכלה

התקופה הראשונה

ימי רבנותם של רבי דוד אראג׳יל, ר׳ משה ן׳ חמו, רבי ישועה בנו, רבי יוסף עטייה, עד שנת תק״י, 1750

בתחלת תקופה זו צפרו היא עיירה קטנה בסופה כבר כותבים בגט ״מתא״ צפרו. אמנם ר׳ יעקב ן׳ צור מהסס אם להכשיר את הגט, שהוא מסופק אם צפרו הגיעה לכלל עיר, אבל מזה שתושבי המקום כתבו ״מתא״ משמע שראו את עצמם כעיר. בכמות אוכלוסיית הקהל היו עליות וירידות.

דומה שבימיהם של ר׳ דוד אראג׳ל ור׳ משה ן׳ חמו התרחבה העיר. ״צלא לכבידה״ (=בית הכנסת הגדול) היחידה בעיר בימים אלה, מכילה כ־400 מקומות. לא נטעה אם נניח שהקהל מנה אז כ־250 משפחות. כתוצאה מרעב ורדיפות נדלדלה אוכלוסיית העיר.

בית כנסת זה הוא העתיק ביותר בצפרו. בימי ר׳ דוד חלקוה. וחלקה הקטן הנקרא ״צלא דלחכם״ יוחד לרבי דוד, והכנסותיו היו לו.

בשנת תצ״א, כשהוטל מס על הקהל, ברחו עשירי עם ל״זאווייא די סידי בועלאם״. בשנת תצ״ח, כשהיה רעב בכל מארוקו, ״ורבים מתו וחלקם נדדו לערים אחרות. אז נסגרה ״צלא דלחכם״. ימים אלה הם ימי מרידות. מלכים קמו ונפלו, עד שמולאי מוחמד ן׳ עבדאלה תפס את רסן השלטון. הנגיד הבולט בפעילותו רבת־הפנים בתקופה זו הוא יהודה ן׳ הרוש, יוזמם של כמה תקנות שיש בהם משום קביעת סדרים לקהלה. על תקנות אלו חתומים החכמים תלמידי ר׳ משה ן' חמו ופני הקהל.

תקופה שנייה

ימי רבנותם של ר׳ אהרן ן׳ זכרי, ר׳ שאול אביטבול, ור׳ שלמה אביטבול, שנים תקי״א—תק״ע.

בשנים תקי״ב—תקי״ז, רבתה אוכלוסית העיר והוצרכו לפתוח מחדש ״צלא דלחכם״ כדי לקלוט את המתפללים. הודות לכתבים ואגרות של ר׳ שאול ן׳ אביטבול נשארו לנו שמות רבים של אישים ועסקנים של הקהל, על מצבת קבורתו של ר׳ שאול נחקק שהוא מל למעלה מאלף וחמש מאות ילדים. בפנקס המילות שלו רשם לעצמו בין השנים תקכ״ב—תקמ״ט למעלה מ־700 נימולים שנימולו על ידו וודאי שהיו מוהלים אחרים זולתו. ואף שהיתה תמותה גדולה בין התינוקות, בפרט בקיץ, ניתן להניח שבימיו מנה הישוב היהודי בצפרו כ־450 משפחות. ולפני שנולד רבי שאול כבר נבנה בית כנסת הנקרא ״ע״ש אתאזי״  שקבע בו את ישיבתו הוא ובית דינו. בשלהי תקופה זו חלה ירידת מה באוכלוסיית העיר כנראה לרגל פרעות מולאי אליאזיד. רבים יצאו לכפרים. עם זאת, היה צורך בבית כנסת נוסף. וכשרצה ר׳ שלמה אביטבול, לבנות בית כנסת לעצמו, טען בין היתר, שצריכים להרשות לו מפני שיש ״נמנעים מלהתפלל מהמת שאינם מוצאים מקום להתפלל בבה״ך אלא הולכים לישב ברחובה של עיר מחמח הדוחק״.

ואז נבנה בית הכנסת שלו ״צלא דלפוקי״ (ביהכ״ן שבעלייה״) השלישי בעיר.

תקופה שלישית

(ימי רבנותם של ר׳ יהודה אלבאז ור׳ עמרם בנו, ור׳ עמור אביטבול, תקע״א—תרט״ו (1855—1811)

 ימים אלה הם ימי האידיליה בצפרו. האוכלוסיה רבתה. מהומות ופרעות שבכוחן לשבש חיי הקהלה לא היו. בין רבי עמור ורבי יהודה שררו יחסי ידידות ורעות. שניהם היו מכובדים על כל רבני המערב. ר' יהודה לבד מל בין השנים תקע״ב—תר״ו כ־300 נימולים. כפי שרשום בפנקסו ודאי היו מוהלים אחרים בצדו. ניתן להניח שעד סוף תרט״ו, היו בעיר כ־600 משפחות.

תקופה רביעית

(ימי רבנותם של ר׳ חיים אליהו אביטבול ורבי רפאל משה אלבאז. תרט״ו—תר״ס (1900—1856)

מימים אלה, השאיר לנו ר׳ רפאל משה הנ״ל, תיאור מפורט של אוכלוסיית העיר והרכבה. הוא אמד את אוכלוסיית העיר ל״שבע מאות איש״ מלבד נשים וטף. בימיו מל ר׳ שאול אלבאז בין השנים תר״ה—תרנ״ד כאלף נימולים. אז נבנה בית כנסת הנקרא ״צלא די מאיר״. שנבנה על ידי ר׳ מאיר צבע ומשפחתו. ר׳ משה צבח בנו, שהיה תלמיד חכם, שימש בה כשליח צבור ורב. הוא נבנה אחרי שנת ״יקח מצות״ (=תרמ״ט) לרגל הצורך ״יען כי צר להם המקום בכל בתי כנסיות עומדים צפופים, ובפרט בשבתות ובימים טובים הם בדוחק״. בית כנסת זה שימש כ״ישיבה״ לת״ח. אף ר׳ רפאל משה עצמו, בנה בית כנסת משלו, בביתו, הנושאת את שמו.

תקופה חמישית

(ימי הרבנות של ר׳ אברהם בז שטרית, ר׳ שלום אזולאי, ר׳ אבא אלבאז, ר׳ רפאל מאמאו ומר אבי הרב ישמ״ח עובדיה, תר״נ—תש״ה (1945—1890)

בתהלת תקופה זו סייר הצרפתי Ch. de Foucauid במארוקו, והתארח בצפרו, אצל דוד ן׳ עולייל. הוא שיער שהיו בצפרו כאלף יהודים¹. אך ודאי לא דק. ולא התקרב למספר הנכון.

בחוברת בדפוס שראיתי בעיר צפרו, תחת השם Israelites de Sefrou כתב, שלפי כרוניקה מקומית היו בעיר צפרו 2200 יהודים, שהם 550 משפחות, ב־64 חצרות שכוללים 542 חדר. הוא מונה 5 בתי כנסת בעיר. גם כרוניקה זו אינה מדוייקת. שהרי ר׳ רפאל משה אלבאז שירד לפרטים, וחזקה עליו שבדק את הדברים בטרם כתב את הדו״ח שלו לחברת כי״ח, קבע שהיו 700 בעלי בתים כלומר משפחות. ויתכן שבעל החוברת מונה כמשפחה אחת אב ובניו הנשואים. גם המספר 2200 נפש יצא לו מזה שייחס לכל משפחה בממוצע 4 נפשות אבל בשים לב לילודה הרבה, בצפרו בימיו אלה, יש לייחס ממוצע גדול יותר לכל משפחה.

בתקופה זו נבנה בית כנסת החדש, הנקרא ״צלא־אזדידא״, או ״בית כנסת של הר׳ דוד אזולאי״, בו נקבעה הדרשה המרכזית של מו״ר אבי ז״ל בשבתות. בית כנסת זה היא הראשונה שנבנתה בה ״עזרת נשים״.

בעצם תקופה זו, קיבלה הממשלה הצרפתית את המנדט על מרוקו (1912). האוכלוסיה רבתה בעקבות העלאת רמת החיים, ורמת הרפואה. המללאח לא הספיק לאכלס את כל היהודים. הבנייה היתה צפופה מאד. עד ארבע וחמש קומות. ראש העיר Marechal הרשה ליהודים לגור ולבנות בתיהם גם מחוץ לאלמללאח בשנת תרפ״ו, כאשר ״בית הכנסת החדש״, הנ״ל, נעשה צר מהכיל את המתפללים, פרש חלק מקהל בית הכנסת ופתח בית כנסת אחר באחת העליות שעל גבי בית הכנסת ״צלא לכבירא״ ונתנו לה שם בית הכנסת ״אם הבנים״. כי אותן עליות שהיו על ״צלא לכבירא״ שימשו ככתות גבוהות ו״ישיבה לתלמידי ביה״ס ״אם הבנים״. הכנסות בית הכנסת הנ״ל, היו קדש לחברת ״אם הבנים״.

בשנת תרצ״ה, כאשר נבנה הבנין הגדול של ביה״ס ״אם־הבנים״ מחוץ לחומת העיר, בנו לידו בית כנסת מפואר שנשא אף הוא את השם בית כנסת ״אם הבנים״.

עד אז המוסלמים לא הרשו ליהודים לגור או לבנות מחוץ למללאח, בטענה שלפי דת האיסלאם, יש להבדיל בין ״טהור״ ל״טמא״ (ר׳ שיש״א, א, סי' א; חק ומשפט, סי' עא) אף גוים לא יכלו לגור בין היהודים מאותו נימוק. (ר׳ דברי משה, סי׳ ד) de Foucauld, מוסר שראה בצפרו במללאח ״בתים עם הרבה קומות״ (Reconnaissance,הנ״ל עמ׳ 38).

בשנים אלו בערך, החלו יהודים עשירי הקהל, לבנות בתיהם ״בעיר החדשה״, המיוחדת לצרפתים. הם בנו רחובות מיוחדים ליהודים. ושם בנו בית כנסת הנקרא ״צלאת טובאלי״ על שם מר יעקב טובאלי שבנה אותו.

התקופה הששית

(ימי הרבנות שלי, תש״ה—תשכ״ד, 1945—1964)

האוכלוסיה המשיכה להתרבות בימים אלה עד קום המדינה בשנת תש״ח. אז נוסדו מוסדות חינוך הגדולים שמנו ביחד כאלף ושלש מאות וחמשים ילד. מספר המשפחות גדל. מצבם הכלכלי השתפר. הקהלה שגשגה והיתה דוגמה לקהלות אחרות.

חברת אליהו הנביא ייסדה בית כנסת נוסף בקומה שלישית על גבי בית הכנסת הגדול (״צלא לכבירא״) ונקראת ״צלאת חברת אליהו הנביא״, שם היו מתפללים חברי ״אליהו הנביא״, וכל הכנסותיה קדש לחברה זו. גם בעיר החדשה נתרבו בתי היהודים, עד שהוצרכו לבנות בית כנסת נוסף. מר משה אזולאי, בנה בית כנסת יפה ומפואר הנושא את שמו ״צלאת משה אזולאי״, והכנסותיו קדש לישיבת העיר, ״בית דוד״.

מעת קום המדינה, רבים עזבו את העיר ועלו לישראל מתקופת ההעפלה ואחריה. במפקד האוכלוסין של שנת תשי״א, (1951), ירד מספר היהודים שהיה עד אז למעלה מ־7,500, ל־4,360 ». כיום (תשל״ג) נשארו בעיר כ־100 יהודים בלבד.

פרק עשירי-אוכלוסיה וכלכלה-קהלת צפרו-ר'דוד עובדיה-כרך ג'