מורשת יהדות מרוקו

צורף יהודי ממרוקו ואומנותו – המשכיות ותמורה – ידידיה כ' סטילמן

בתקופה שלפני הפרוטקטוראט היו הצורפים בפאס, וקרוב לודאי גם במרכזים עירוניים גדולים אחרים בצפון־אפריקה, מאוגדים באופן רופף בחנאטי (יחיד — חאנטה, מספרדית חונטה) — אגודות מקצועיות, שמבחינות מסוימות דמו לגילדות. מי שעמד בראש האגודה כונה אמין. בפאס היו בדרך־כלל שני אמינאת, אחד יהודי והשני מוסלמי.

הצורפים קיימו קשר הדוק עם החלפנים (צראפין), שקנו ומכרו את המטבעות, ששימשו לייצור תכשיטים. החלפים גם שימשו כבודקים ומעריכים של מתכות יקרות. בפאס בתקופה שלפני הפרוטקטוראט הובאו תכשיטי הזהב והכסף המשובחים למטבעה (דאר אל־סכה), כדי שתוטבע עליהם חותמת טיב. מקצוע אחר, שהיה קיים עוד בימי־הביניים, אך רק בעת האחרונה החלו קשריו ההדוקים עם התכשיטנות, הוא הדלאל, שעסק בניהול מכירות פומביות. הדלאל היה מעביר את התכשיטים המוגמרים מהאומן לחנויות מוכרי התכשיטים, ואלה הציעו מחירים בעבודתם. לפו שירותי הדלאל בעלי חשיבות מועטה בלבד לתעשיית התכשיטים, משום שרוב הצורפים ייצרו בעצמם אחוז ניכר של העדיים שמכרו, והתכשיטים נוצרו לרוב לפי הזמנה.

הצורף האומן, בדומה לאומנים במלאכות אחרות, היה מכונה מעלם, ולעיתים קרובות עזרו על ידו שוליות שכונו מתעלמין (יחיד — מתעלם). מעלם בעל מוניטין היה יכול לברור את השוליות שעבדו עימו, ואלה עשו רבות מהעבודות הנחותות או הקשות מבחינה פיסית, כגון מתיחת חוטי זהב וכסף. היתה זו תופעה רווחת, שבני המשפחה המורחבת עבדו עימו בחנותו או בבית־המלאכה שלו.

הערת המחבר: בשעה שראיינתי את אחד הסוחרים היהודים בסוק אל־דהב(שוק הזהב) בטאנג׳יר, באביב 1979 בא דלאל אחד ונתן לו צמיד זהב, שהצטיין בעיבודו העדין. הצורף בחן אותו ונק את מחירו. למשמע המחיר נטל הדלאל את הצמיד, הלך והראה אותו בשמונה או תשע חנויות נוספות. לאחר כ־20 דקות חזר והכריז על המחיר הגבוה ביותר שהוצע לו. הצורף הציע מחיר אחר, והדלאל עזב שנית את המקום וחזר אחרי דקות מעטות בלבד. הפעם נקב הדלאל מחיר עוד יותר גבוה, והצורף ויתר על התחרות. על דלאלא בכלל, ראה: לה טורנו, עמ^׳309-314

עד כה דנו בעיסוקים של צורפים גברים, אולם היו גם נשים שייצרו תכשיטים, בדרך־כלל לא לצורכי מסחר. היו נשים שעסקו בכך כדי להוסיף על אוסף התכשיטים שקיבלו כנדוניה; אחרות ראו בעשיית תכשיטים דרך של בילוי זמן. כמו שאמרה אחת ממקורות המידע שלי (הגב׳ חיה שרביט, ירושלים, בראיון עמי, שהתקיים בפברואר 1983): ׳די כאן כיסווה כיעמלה׳ (מי שרצתה לעשות זאת עשתה זאת). נשי הדרום הכפרי יצרו מבחר רב של פריטי תכשיטים יותר מאחיותיהן מהצפון העירוני. האחרונות הגבילו את עצמן בעיקר לחריזת מחרוזות מחרוזים קטנים וזהים, בדרך־כלל מפנינים מלאכותיות. החרוזים נחרזו על גדילים, שנקשרו יחדיו. הנשים במארוקו הדרומית היו קונות סוגים שונים של חרוזים: ענבר, זכוכית, פאיאנס (חרסינה צבעונית בזוגג) בגדלים, בצורות ובצבעים שונים. מחרוזת אחת מסוג נפוץ הכילה חרוזי ענבר בלבד (ראה תצלום 1). מחרוזת פופולארית אחרת הורכבה מקבוצות של חרוזים, שביניהם הפרידו מתכות יחידות בצורות שונות (ראה תצלום 2). הנשים בדרום השתמשו בדרך־כלל במטבעות לעיצוב התכשיטים. מחרוזות וסרטי־ראש היו עשויים להכיל מטבעות בלבד, או צירוף של מטבעות וחרוזים, או מטבעות וחרוזים בצירוף טבלאות־מתכת בצורת שושנות, לוחיות, ידיים וקמיעות אחרים (ראה תצלום 3). המטבעות היו מנוקבים, או שהולחמו עליהם לולאות. רוב הפרטים הללו נקנו במשקל או לפי יחידות בשווקים, שהתקיימו אחת לשבוע באזורים הכפריים, ובחנויות שבשווקים בערים הקטנות. עבודתן של תכשיטניות חובבות לא הצריכה את הליטוש והמיומנות שנדרשו מצורף מקצועי. אומנותן היתה מיוסדת על מיזוג של צבעים, צורות וגדלים. המקוריות באה לידי ביטוי, לעיתים קרובות, בצירופים לא שגרתיים וא־סימטריים, ואלה ניכרים בפריטים בעלי יופי וייחוד אישי.

• הערת המחבר: לתפיסה זו של מקוריות יש מקבילות באמנות המסורתית של השירה, הידועה בערבית הקלאסית בשם נאזם, ׳חריזת פנינים׳. במארוקו מוערכות נשים יהודיות, המחברות שירה בעל־פה, על־פי יכולתן לסדר אח הנוסחאות והמוטיבים המורכבים של השירה בדרכים מקוריות. ראה: סטילמן וסטילמן,

היו נשים, שהמשיכו ליצור תכשיטים מזמן לזמן, בשנים הראשונות שלאחר עלייתן ארצה. אשה כזאת היא גב׳ איטו סוויסה, שמוצאה מכפר אגויים שבדרום הרי האטלאס, וכעת היא מתגוררת במושב על־יד ירושלים. היא התקינה אספיפט, – זוהי צורת הנקבה בברברית למלה הערבית סאפיפא (סרט חדש) שהוא כיסוי ראש, העשוי מטבעות וחוליות שרשרת, ששימשו להידוק המטפחת המכסה את השיער אל מקומה (ראה תצלום 4). היא גם התקינה טאזרה, שהוא ענק המהודק אל הצוואר (ראה תצלום 5). אולם היא חדלה ליצור פריטים אלה, משום שבארץ הם לא נועדו לשימוש יומיומי אלא בהזדמנויות חגיגיות ובטקסים מסורתיים־מארוקאיים בלבד ( גב' איטו סוויסה, בראיון עמי, ביאנואר־פברואר 1983). כמה מהנשים שראיינתי הצהירו, שהן חדלו ליצור תכשיטים כאמצעי בילוי זמן, משום שהחיים בארץ החדשה לא מותירים בידן זמן פנוי. או כדברי אחת מהן: ׳הנה מה בקאס ראס להאד סי׳ ( כאן אין ראש פנוי לדברים כאלה). לעומת זאת, רוב הנשים שראיינתי הודו, שהן חדלו לייצר ולענוד תכשיטים מסוג זה, פשוט משום שאלה לא היו מקובלים בארץ. אחת מהן ׳הנה האד לחוואיז מסי מודה׳(דברים אלה אינם מתאימים לאופנת הלבוש כאן) גב' חביבה דיין וגב׳ אסתר בטיטו, בראיונות עמי, שלומי, 1979־1980). כמה נשים ממארוקו הדרומית אמרו, שהן השאירו במארוקו חלק נכבד מבגדיהן ומתכשיתיהן בעצת שליחי הסוכנות היהודית, שאמרו להן, שהן לא ירצו ׳להיראות כערביות  במולדתן החדשה.

הסגנון השונה שהיה מקובל בארץ, עם כל המשתמע מכך מבחינת ההתערות והמעמד בחברה, היה אחד הגורמים לירידה שחלה בביקוש לצורפים המארוקאים המארוקאים ולתוצרתם בישראל. הדבר חל במיוחד על צורפים שהצטמצמו בייצור כמה סוגים של כסף (סיכות־פריפה, אצעדות, סרטי־זרוע וקישוטי־ראש), שנענדו בדרום הכפרי בלבד. היה זה בעיקר הצורף המומחה מהכרך או מהעיר הגדולה יותר, שהצליח להמשיך באומנותו בישראל. כאן הוא נאלץ לעמוד בתחרות עם צורפים, שהביאו עימם סחורות אחרות, כמו הצורפים התימנים, שעבודתם זכתה להערכה רבה. כמה צורפים ובהם זה שסיפורו מובא בנספח להלן, לא זו בלבד שהצליחו להתאים את תוצרתם לדרישת הלקוחות בארץ, אלא אף שילבו בעבודתם סגנונות חדשים, שמקורם במסורות אמנותיות אחרות.