מורשת יהדות מרוקו

 מכלכלה אזורית לשוק עולמי

ואולם היו תחומים שבהם לא ניתן היה להתעלם מן הצורך להסתגל לנורמות המערביות. דורות על גבי דורות יכול היה סוחר או רוכל יהודי בתוניסיה לנהל את כל ענייניו הכלכליים בערבית בלבד ולעשות חיל בעסקיו. פעמים רבות יכול היה אפילו לא לדעת קרוא וכתוב ועם זאת לנהל את ענייניו היטב, בהישענו על זיכרונו ועל כושרו לחשב בעל פה. במצב זה חל שינוי דרמטי במהלך המאה ה־19.

תוניסיה, כמו רוב ארצות האיסאלם, החלה להיפתח ליזמות ייצוא וייבוא של הכלכלה האירופית. השוק האירופי, ובמיוחד זה של ארצות מערב אירופה, חרג מגבולותיו, ותהליך זה קיבל תנופה גדולה עם המהפכה התעשייתית במאה ה־19. סוחרי אירופה ותעשייניה חיפשו שווקים לממכר סחורותיהם ולרכישת חומרי גלם. מניע כלכלי זה, בצד מניעים אחרים, עמד ביסוד ההתפשטות הקולוניאלית, שעל חשיבותה בעיצוב רבדיה התרבותיים השונים של תוניסיה עמדנו בראשיתו של ספר זה. ההתמודדות בין איטליה לצרפת על ההשפעה בתוניסיה, ההגירה האיטלקית הגדולה לארץ זו, הכיבוש הצרפתי בשנת 1881 – כל אלה היו קשורים, כמובן, להתפתחויות הכלכליות החדשות שמרכזו במערב אירופה. וכך, בהדרגה, לא היה ניתן עוד לקיים כלכלה אזורית וסגורה כמו בעבר. הכלכלה במערב אירופה הפכה את העולם כולו לשוק אחד גדול, הנתון במידה רבה לשליטתה.

מוצרי תעשייה שיובאו מאירופה, במיוחד בדים וכלים, התחרו בייצור המקומי הנשען על עבודת כפיים. סוחרי אירופה חיפשו מתווכים שיסייעו להם לרכוש חומרי גלם, להפיץ את סחורותיהם ולנהל את עסקיהם המקומיים. לפתע הפכה הלשון הזרה לחיונית: מי שרצה לשרוד או להצליח בעסקיו נזקק ללשון אירופית. כושר הקריאה בלשונות מערביות הפך חיוני נם לשם לימוד הטכניקות החדשות שהומצאו מעבר לים וגם לשם התמצאות בשיטות המימון והמסחר החדשות של הכלכלה הקפיטליסטית. בקצרה, תמורה תרבותית הפכה מפתח להצלחה כלכלית.

1. הרב המשכיל מול המורה המודרני

עד עתה הכרנו שתי דמויות מקרב יהודי תוניסיה, אלבר ממי ונסים סרוסי. ממי שייך לדור ההורים של סרוסי, הדור שנולד והגיע לבגרות בתקופת השלטון הצרפתי. עתה נכיר דמות נוספת, מתתיה חי גוויטע, רב מעדת התוואנסה, שראוי אולי לכתר ׳׳הציוני הראשון׳׳ בתוניסיה, ואולי אף בצפון אפריקה כולה. גוויטע שייך לדור מבוגר יותר, זה שנולד בסוף התקופה שלפני בוא הצרפתים, והיה צריך להתמודד עם המעבר לתקופה הקולוניאלית. הרב גוויטע לא חי בעיר גדולה, כמו תוניס או צפאקס, אלא בעיר שדה קטנה, מהדיה. הוא היה רבה ומנהיגה הרוחני של קהילה יהודית קטנה, שהיו בה גם תוואנסה וגם גראנה. והנה, השינויים הכלכליים בעולמה של תוניסיה ובוא הצרפתים דחקו בו להיערך ולפעול. סיפורו יפרוס לפנינו את ראשית התהוותו של השבר התרבותי בקרב יהודי תוניסיה.

הסיפור אינו מתחיל במהדיה, עיר השדה הקטנה, אלא בבירת הארץ, תוניס. בנופה של אלחארה, השכונה היהודית בתוניס, הופיע בשנת 1878 מבנה מרכזי חדש – בית הספר של ארגון יהודי שנשלט מפריס – "כל ישראל חברים״(כי״ח). זה הארגון שבבית הספר שלו למד גם ניסים סרוסי. הקמת בית הספר החדש ציינה מהפכה תרבותית שהתבטאה, בין השאר, בעמדה חדשה ביחס לשאלה: מי מוסמך לפרש לבני האדם את המציאות ולהדריכם בחיי היומיום שלהם? בית ספר זה היה אחד הנציגים הראשונים של החדירה התרבותית המערבית לתוך עולמם של תושבי תוניס, עוד לפני הכיבוש הצרפתי. מנהלי בית הספר ומוריו, שקיבלו את הכשרתם בפריס, היו אמונים על השקפתה של תנועת הנאורות האירופית, שהאדם מסוגל להבין באמצעות שכלו את העולם ואת הכוחות הפועלים בו. לפיכך אין הוא חייב להיזקק לכתבי הקודש ולהוראת חכמי הדת כדי להתמצא בכל נבכי החיים. הדת היא עניינו הפרטי של האדם ותפקידה העיקרי הוא מוסרי. אדם רשאי להאמין או שלא להאמין בקיומו של האל, בתוקפן של המצוות וכיוצא באלה.

מרכיבי ההשכלה שביקשו בתי הספר של כי׳׳ח להעניק לנוער היהודי היו שפות מודרניות, יסודות החשבון, ומעט גאוגרפיה והיסטוריה. השכלה זו, כך האמינו מייסדיה של חברת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), היא שדרושה ליהודים בכל אתר ואתר כדי להתקדם. לאור מה שאמרנו קודם לכן ביחס לחדירת הכלכלה האירופית לזירה התוניסאית, ברור שבית הספר של כי׳׳ח נתן מענה לבעיה הכלכלית שהחלה להטריד את הציבור המקומי, שכן שליטה בלשונות מערביות וביסודות החשבון נעשתה עתה חיונית כדי להתפרנס. לפיכך אין להתפלא שרבים מאנשי ההנהגה של הקהילות התייחסו בחיוב למוסד החדש. עם אלה נמנה גם מתתיה חי גוויטע. זמן קצר לאחר שנודע לו על ייסוד בית הספר המודרני בתוניס הוא יצא לעיר הגדולה, נפגש עם מנהל בית הספר של כי״ח, דוד קאזס, וביקש את סיועו בפתיחת בית ספר דומה גם במהדיה.

אוזניו של הרב גוויטע היו כרויות לחידושים המתהווים בעולם. באותה תקופה החלה לפרוח העיתונות העברית במזרח אירופה, ובאמצעותה למד הרב ממהדיה על הדרכים שבהן נערכות הקהילות היהודיות ברחבי העולם להתמודד עם השינויים. הוא נעשה מעין משכיל מקומי מתון. אמנם דבר לא התערער באמונתו היהודית, אך הוא הבין כי יש לחולל שינויים מסוימים בתכנית הלימודים הישנה כדי להתאימה למציאות החדשה. הוא גם נוכח, לצערו, שהיהודים העשירים של מהדיה, שהיו ברובם מעדת הגראנה, שולחים את ילדיהם למוסדות חינוך לא־יהודיים, בעיקר בתי ספר איטלקיים. כך הלך ונפער בקהילתו המקומית הקטנה פער תרבותי בין העילית הכלכלית, שהלכה והתמערבה, ובין שאר הציבור, שנשאר בגבולות התרבות הערבית־היהודית המקומית. המוסד החינוכי החדש שהציע הארגון היהודי־הצרפתי נראה לו מתאים ביותר לתקן את המעוות. הרב גוויטע האמין שבהיותו מוסד יהודי, לא יפגע בית הספר של כי״ח ביסודותיה המסורתיים של התרבות היהודית ויעניק חינוך דתי הולם לנוער המקומי. הוא אף היה סמוך ובטוח, כי בית ספר זה יצליח להקנות לנוער את השפות האירופיות, את יסודות החשבון ואת שאר הכלים הדרושים לו במציאות הכלכלית והפוליטית החדשה. הרב גוויטע לא שיער בנפשו כי נקודת הראות של מנהלי כי״ח היא שעולם הערכים הישן, שבו היה לדת מקום מרכזי, כבר איננו רלוונטי. במילים אחרות, הוא לא הבין כי כינון בית ספר מודרני בקהילתו הוא בבחינת ראשיתה של מהפכה תרבותית אשר במוקדם או במאוחר תוביל לעימות בין בית הכנסת, המוסד שהוא היה מופקד עליו ואשר במסגרתו חינך את הילדים עד אותה עת, ובין בית הספר המודרני.

דבר נוסף שלא שיער הרב גוויטע בנפשו הוא, שמטרותיה העיקריות של חברת ״כל ישראל חברים״ בתוניסיה לא הצטמצמו בהפצת חינוך מודרני ובקידום חיי הכלכלה. כי״ח התיימר אמנם להיות ארגון יהודי בינלאומי, אך הוא נוסד בידי יהודים צרפתים שנהנו מזה כמה דורות משוויון זכויות בארצם, שירתו בצבאה והיו משולבים עמוקות בחייה הכלכליים והפוליטיים. יתרה מזו, נשיא הארגון, אדולף כרמיה, אף שימש בעבר בתפקיד שר המשפטים. בתוקף תפקידו זה הוציא כרמיה צו שהפך את יהודי אלג׳יריה, שכנתה של תוניסיה, לאזרחים צרפתים (1870). מטרת העילית היהודית־הצרפתית שעמדה מאחורי כי״ח הייתה אפוא ״לצרפת" במידת האפשר את כלל יהודי צפון אפריקה. במילים אחרות, להנחיל להם את התרבות הצרפתית ולעורר בקרבם הזדהות עם צרפת. שאיפה זו הייתה קשורה כמובן להתפשטות הקולוניאלית של צרפת: יהודי המטרופולין חפצו לנתק את יהודי תוניסיה מסביבתם המקורית ולהעבירם למחנה המתיישבים האירופים. מהלך זה עתיד היה להשפיע הן על היחסים של יהודי תוניסיה עם הסביבה המוסלמית הן על היחסים בין קבוצות שונות בתוכם. מטבע הדברים ש״צירפות״ היהודים התוניסאים החליש את זיקתם לסביבה המוסלמית ולתרבותה. בה בעת נכרכה המרת התרבות היהודית־הערבית בתרבות הצרפתית בתהליכי חילון ובהחלשת הזיקה למסגרת הקהילה.

התפתחויות מעין אלה עמדו בניגוד גמור לשאיפותיו של הרב גוויטע, שהרי הוא שאף לשקם את הקשרים בקרב בני קהילתו ולחדש את פניה ברוח יהודית חדשה, ולא ברוח צרפתית זרה. אלא שיזמתו נשאה פרי וכי״ח הסכימה להקים בית ספר במהדיה. גלגלי המאבק הרוחני שהיה גלום בעצם המפגש בין רב מקומי, דוגמת הרב גוויטע, ובין הארגון היהודי־הצרפתי החלו לנוע.

לא חלף זמן רב והרב גוויטע אכן התעמת עם מנהל בית הספר שכי״ח שלחה לעירו. כי״ח דרשה שגוויטע ייחשב מעתה אך ורק כמורה לעברית וללימודי דת ויהיה כפוף למנהל הצעיר – מר באסה. המנהל הזה היה צעיר יהודי מבולגריה, שקיבל את הכשרתו בבית המדרש למורים של כי״ח בפריס. היררכיה חדשה זו, שבה הרב כפוף למורה המודרני, סימלה את שינוי הערכים שעמד ביסוד מפעלה החינוכי של כי״ח. הרב גוויטע הבין מן הסתם את טעותו, חרק שן וציפה להזדמנות להפוך מחדש את הגלגל. יום אחד שלח את אחד מתלמידיו להביא ספר שהתלמיד שכח בביתו. בסה, חדור תחושת עליונות, התפרץ עליו ושלל ממנו את הזכות להעניש תלמיד על כך. הרב נחרד מן הפגיעה בכבודו בנוכחות תלמידיו וקרא לעזרתו את ראש הקהילה המקומית, דוד לומבורוזו. ראש הקהילה החזיר למנהל הצעיר מידה כנגד מידה והעליבו בפומבי. במקום להתעסק בחינוך הנוער היו המורה והרב טרודים עתה במאבק פנימי ביניהם.

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות-ירון צור-הרב המשכיל מול המורה המודרני-תשס"ג