מורשת יהדות מרוקו

משפחות יהודיות באות להתישב בבאר-שבע

עוד לפני שנת 1900 התישבו יהודים במחנה הבדואים משבט אל-עטוונה המשתייך לשבט אלתיהא. היהודי הראשון שנטה אוהלו שם היה נסים אלקיים. אחריו(1901) התישבה במקום משפחת גורדון כדי לבנות שם טחנת קמח.

נסים אלקיים, שהיה שותף של ראש השבט, חאג' על אל-עטוונה, ביצוא שעורה וחנדל, העביר לשם, ב-1906, את אשתו וארבעת ילדיו. היתה זו המשפחה היחידה שגרה באוהלים. בשנת 1908 נפטר יעקב גורדון ומשפחתו עזבה. בטחנה נותר רק שותפו שניידרוביץ, שמשפחתו ישבה בנס-ציונה. באותה שנה נרקם חלומו של חכם נסים להקמת ישוב יהודי בבאר-שבע, חלום שלא הרפה ממנו שנים רבות. ב-1909 הגיעה לעיר באר-שבע עוד משפחה שלמה, היא משפחת אליעזר מרגולין, אשתו צילה ובתם הקטנה. הם גרו ועבדו בטחנת הקמח של גורדון ושניידרוביץ. ב-1909 פתח הכס נסים בבאר-שבע חנות למכירת קמח והושיב בה את בנו אברהם. ביוון ששנת 1909 היתה שנת בצורת, הוא עשה עסקים טובים. באותו זמן כבר גרו בבאר-שבע, בבתים ובאוהלים, ב-800 נפש, רובם סוחרים ערבים, תחת שלטונו של הקאימקם התורכי, מושל המחוז רוסטוק באשה. באר-שבע הפכה לשוק מרכזי לשבטי הבדואים. מכרו בו סוסים, גמלים, תבואה, כבשים וחוטי צמר לאריגה גסה, תוצרת עצמית, וגם מרכז לחנדל.

נסים אלקיים לימד כ-40 נערות בדואיות לקלף את החנדל המיובש במדבריות הנגב, ולימד עוד 20 צעירים לנפות שעורה מן החול ומן האבנים שהתערבו בה, ולמלא אותה בשקים למשלוח לאנגליה ולגרמניה – הישר לאוניות שעגנו בחוף ימה של עזה.

בשלהי 1916 לא נשאר אף יהודי בבאר-שבע בגלל המלחמה שהגיעה אל מבואות העיר. אולם בשנת 1918 ,אחרי כניסת האנגלים לבאר-שבע, חזרו היהודים והמשיכו לחיות שם עד 1929. בשנים אלו נוספו כ-50 יהודים לבאר-שבע. במאורעות תרפ״ט (1929), עם התפשט מאורעות הדמים בבל חלקי הארץ, גווע הישוב בעזה ובבאר-שבע. משפחות גורדון ושנייררוביץ, בעלי טחנת הקמח, מכרו את טחנתם, אשר במשך שנים רבות שימשה בסיס לישוב יהודי בבאר-שבע^.

ב-1918 קנה נסים אלקיים את שטח האדמה הראשון בבאר-שבע, כדי להתחיל בהקמת ישוב יהודי עליו, ושיתף ברכישתו את שמעון בן-צבי (ראש עיריית גבעתיים), שליווה אותו בקניית תבואה, ל״משביר" בתל-אביב. על שטח זה קמה, בשנת1950,שכונה ב' בבאר-שבע^.

בשנת 1926 החלה חב' הכשרת הישוב לקנות אדמה בבאר-שבע באמצעות נציגה חירם דנין, שגר בבאר-שבע. אחרי 1929 גרו כמה יהודים, ביניהם חירם דנין ועוזריו, בבאר-שבע, עד 1936; ומאז שצה״ל כבש את באר-שבע, ב-21 באוקטובר 1948, החלו להתישב עולים חדשים. באותה שנה הוחל בהקמת המעברה הראשונה בהנהלתו של מרדכי אלקיים, בנו של חכם נסים אלקיים.

ב-1950 קמה עיריה יהודית ראשונה בבאר-שבע בראשות דוד טוביהו. מרדכי אלקיים היה חבר בעיריה ואחראי על שיכון העולים, תחילה בבתים ובחנויות שבנו הבדואים, ידידי אביו, ואחר-כך במעברות ובשיכונים החדשים.

חיי המשפחה היהודית מפוצלים בין עזה למדבר באר-שבע ומדבר סיני

כאמור, רוב תושבי עזה היו מוסלמים שהגיעו לשם מכל חלקי חבל -מצרים, סוריה, סעודיה ומרוקו. שני מיעוטים היו אז בעיר: המיעוט הנוצרי והמיעוט היהודי. שחיטת הכבשים היתה בידי המוסלמים, מהם קנו גם הנוצרים. היהודים שחטו לקצבים המוסלמים שחיטה כשרה והטביעו את סימן הכשרות על עצם הירך.

העשירים המוסלמים התפארו שהם קונים רק בשר כשר, והקצבים התחרו ביניהם ברכישת השוחט היהודי, שישחוט כבשים עבור היהודים והערבים, שהעדיפו בשר כשר, שכן האמינו כי הבהמות הנשחטות בידי השוחט היהודי הן בריאות, ואילו השחיטה הערבית אינה מקפידה על בריאות הבהמה.

היהודים בעזה פיתחו את פרנסתם בכמה מישורים. חלק עסק במנופקטורה בתוך העיר, חלק היה במחנות הבדואים, שם הקימו אוהל למכירת דברי דיסקית באחד המחנות למשך כל חודשי הקיץ. כך חיו, ובילו חורף בעזה, וקיץ במדבר.

המשפחות היהודיות גרו בעזה בבתים שבורים, בבל בית היו בין 8-6 חדרים. ליד כל משפחה גרו בתשלום עוד משפחה אחת או שתיים בשכר דירה, או אפילו בחינם, היו לכך שתי סיבות: האחת, מבחינה ביטחונית, השנייה מבחינה חברתית. עיקר הפרנסה שעסקו בה חלק מראשי המשפחות היתה במדבר.

כל משפחה שמרה חדר מרוהט לאורחים יהודים עוברי-אורח. באותם הימים יהודים שנסעו למצרים נאלצו ללון לילה אחד או שניים בעזה. בתי-מלון ומסעדות לא היו בנמצא. לכן, האורח היה מגיע לבית-הכנסת, ומשם הוזמן להתארח אצל אחת המשפחות היהודיות, גם שלא יצטרך לאכול טרף. כמעט לכל חמולה היה בית- כנסת משלה. בשבת היו מתפללים בבמה בתי-בנסת. הישוב, שהיה דתי, העסיק שני שוחטים ורב שהיה גם מלמד בתלמוד-תורה. והיה להם גם בית-קברות מקומי.

אבו-יוסף – גיבור עזה

למשה ארווץ קראו אבו-יוסף על-שם בכורו יוסף. אבו-יוסף היה גיבורה של העיר עזה. יהודים, ערבים ונוצרים באחד התגאו בו בפני גיבורי הערים האחרות. מדי שנה היו חלק מתושבי עזה, כמו תושבי יפו, רמלה, לוד, חברון וירושלים, יוצאים לנופש בחולות נבי-רובין, קרוב לשפת הים. וכמו כל שנה התקיימו שם מרוצי סוסים, והיו גם מגרשי משחקים, נדנדות ושעשועים. שלושה-ארבעה אנשי אמנות הביאו לשם ארגזי קסמים, שהילדים ישבו סביבם והציצו דרך החורים בתמונות הקסמים, ושמעו סיפורי נפלאות שסיפרו בעליהם בעת שגילגלו את התמונות מסיפורי אלף לילה, וסיפורי פלא על בני מלכים טובים ורעים אשר הסתיימו במוסר השכל. על המגרשים התנהלו מופעי היאבקות בין מתאבקים מקצועיים, שכל אחד מהם היה מוקף בחסידי עירו, שהיוו את הקהל שעודד ותמך בגיבור עירם. רק לעיתים רחוקות הסתיים המופע בשלום. כל מופע גרף אחריו קנאים לטובת גיבור בן עיר זו או זו, בעיקר לטובת בן עירם שהשתדל להקנות לעירם הילה.

אבו יוסף היה גיבורה של עזה, אן הלא לא היה הגיבור העזתי היחיד, שכן סבלים וצעירים רבים בעזה התפרסמו כגיבורים. כשהופיעו ב״מוסם" (מקום הנופש), היו העזתים מתגרים בגיבורים האחרים ואומרים להם: "אל תתפאר. אתה לא אבו- יוסף". אבו-יוסף היה נכנס מתחת לסוס והיה מרימו בכתפיו. אבו-יוסף היה מרים עמוד מעמודי הרומאים, שרבים מהם היו מונחים בצידי הדרכים, ולא היה לו אח ורע שישתווה לכוחו ולגבורתו; ומה שהיה חסר לתפארתו הוסיפו חסידיו מדמיונם.

במשך שנים רבות לא היה מתחרה לאבו-יוסף והוא היה מעניק גאווה ופאר לתושבי עזה, בשובם הביתה מנופש בנבי-רובין. היו גם שקראו לו "סמסון" (שמשון). אבו-יוסף היה לשם מכובד במסחרו עם הבדואים ובתפקידו כעושה שלום. מקצות המדבר היו באים להישפט בפניו, כי פסק-דינו היה מקובל מאוד, אפילו בעיני יריביו.

אבו-יוסף היה קלעי מצויין באקדחו, ולא היה מחטיא בקליעה בבקבוק ממרחק של 30 מטר, או ביונה שהעיפו אותה כדי לקלוע בה. את הכספים שהרוויח בתחרויותיו חילק, חצי לשייח׳ים העניים שהסתובבו במחנה והיה זוכה לברכתם, וחצי לקניית סוכריות וממתקים לילדים. מעולם לא אכל לבדו. תמיד הזמין את נכבדי עירו לסעוד עימו על חשבונו. שנים רבות היה אבו-יוסף גיבורה של עזה ושל אנשי המדבר. באחד המקרים, כאשר התאבק עם גיבורה של רמלה, שהושפל בעיני חסידיו ואנשי עירו שצפו בנפילתו, שלף הלז את אקדחו, וכנקמה ירה באבו-יוסף והרגו. תשעה אנשי עזה, מחסידיו של אבו-יוסף, הרגו מיד את הרוצח והבריחו את אנשי רמלה מנבי-רובין.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 – עמ"110-107