מורשת יהדות מרוקו

6 – " הגהות על הרמב"ם " רבנו הגיה את ספר הרמב"ם שהיה ברשותו, וכנראה שהגיהם על פי ספרי הרמב"ם כתב יד. הרב י. ל. פישמן, כותב שבספריתו רמב"ם דפוס ונציה ש"י, שכל הגליונות מלאים הגהות בכתב יד ספרדי. ויש לו ראיות מוכיחות שאלו הן ההגהות של רבי אברהם אזולאי

7 – הגהות על הלבוש " ספרי הלבוש שהיו בידי רבנו מלאים הגהות בכתב יד. בחא"ח סימן ש' וסימן תקס"ח הוא מזכיר את ספרו " חסד לאברהם ,. כלל כתבי רבנו, עבר גם ספר זה לידי החיד"א, שכתב על שער הספר :

" לבוש מכלול כתובים באצבע יד הקדש הרב החסיד מר זקננו כבוד הרב אברהם אזולאי זצ"ל. מזה ומזה הם כתובים על הגליונות והמך רואה. זאת הייתה חי ירושת אבות, אנא זעירא מאנשי ירושלים אשר קצה יאורי מצרים, חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט.

החיד"א השתמש בהגהות אלו, והוא מביאן כמה פעמים בספרו " ברכי יוסף ". מסתבר שרבי חיים סתהון השתמש בהן שכן הוא מביאן בספרו " ארץ החיים " עתה נמצא עותק זה, ההגהות, בספריית " מוסד הרב קוק ".

8 – חיבורים נוספים המקובל מהר"ר יעקב צמח, בהקדמת " קול ברמה " כותב שרבנו חיבר שלושה ספרים, פירוש על הזוהר. ספר " השושנה " על ספר בראשית, " המשכילים " על ספר שמות, ו " העמק שאלה " על ויקרא, וכולם נאבדו. וכנראה שלא הסכימו מן השמים שיתגלה בדור יתום זה.

בספר מקד משלך על הזוהר מובאים פירושים בשם רבי אברהם אזולאי, ובטעות ייחסום לרבנו. הנכון הוא שהן ביאורו של רבי אברהם אזולאי ממראכש, תלמיד רבי יצחק דלויה.

אהבה בתענוגים רבנו קרא לספרו  " אהבה בתענוגים ", כפי שיווכח בהקמתו. מעניין, וגם תמוה לכאורה, שהלומדים בספר והמתארים אותו קראהו בשם אחר, וכמו שכתב רבי ישראל משקלוב בהקדמתו ל " פאת השולחן " :

" גם מצאתי דאתי לידי ספר כתב יד מהגאון בעל המחבר ספר חסד לאברהם, שמו גינת הביתן, שחיבר בימי הגאון בעל התוי"ט. ובספרו על זרעים עיינתי בו, ודבריו המחודשים הנוגעים לספרי הכנסתים פנימה.

עם כתב היד הקיים, על סדר נזיקין, שרד גם השער, ועליו נכתב : " בית פרעה שמו, והוא החלק השלישי מספר אבה בתענוגים ". לפי זה הספר חולק למספר חלקים, כשלכל חלק שם בפני עצמו. גינת הביתן שהזכיר בעל פאת השולחן הוא שמו של החלק בו עסק – סדר זרעים.

למתארי הספר נודע על תוכנו – פירוש על המשניות – מהחיד"א, ועל שמו – גינת הביתן – מהקדמת פאת השולחן, אולם אין זה שם החיבור אלא שם חלקו הראשון. אמנם יש מקום להסתפק אם " בית פרעה " הוא שערו של החלק שלפנינו, שכן סדר נזיקין הוא הרביעי במניין הסדרים, ו " בית פרעה " – שערו של החלק השלישי.

חיבור זה כתב קבנו בסוף ימיו, כעשרים שנה אחר כתיבת ספריו בקבלה, כנכתב בשער הספר : " והיה התחלתו בסדר וה' ברך את אברהם בכל, משנת יהי שלום בחילך לפ"ג – ת"א, כיוון שסוף הפירוש אבד לא ניתן לדעת מתי הושלם.

החיבור כולל פירושים וחידושים. לדעת רבנו, מטרת פירושו על המשניות היא להסביר את המשנה בקצרה בדרך שפירשוה בגמרא. וכך הוא משבחאת פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל : " פירוש המשנה וכלל בפירושו רוב כל הנזכר בתלמוד בהבנת המשנה בלשון צח וקצר " אלא העניין..פשוט שאין צריך פירוש. חסרון זה בא למלא " אהבה בתענוגים ".

תוך כדי כתיבת הספר הגיע לידי רבנו פירוש בעל התוספות יום טוב וכשראהו אמר, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה, ורצה להפסיק לכתוב חיבורו. אולם, הלומד יווכח שאלו דברי ענווה, ופירוש רבנו למשנה אינו בבחינת משנה שאינה צריכה.

הוא רחב הרבה יותר מפירוש התוי"ט, ובעיקר במטרות החיבור, שעמדנו עליהם לעיל.

רבי גרשון שאול יום-טוב ליפמן הלוי הלר ולרשטיין (השל"ט 1579 – ו' אלול התי"ד 1654) – (מכונה "התוספות יום-טוב", "התוספות יו"ט" או "התוי"ט") מגדולי חכמי אשכנז ופולין, רבומחבר. ומגדולי פרשני המשנה, בעל פירוש "תוספות יום טוב" על המשנה אשר על שמו הוא מכונה.

ב " אהבה בתענוגים " מובאות כל מימרות הגמרא הנוגעת להבנת פשט המשנה. במקום הצורך מובאים גם דברי הראשונים ז"ל, רש"י, תוספות הר"ן, הנמו"י ושאר המפרשים, ולעתים גם פסק ההלכה, מתוך משנה תורה להרמב"ם, הטור והב"י, הכל אם במידה שתורמים הם להבנת המשנה.

מהקדמת רבנו עולה שלא נתכוון לחדש, כי אם לפרש המשנה על פי הגמרא והראשונים. אמנם, אין בית מדרש בלט חידוש, ובספר שזורים חידושים רבים ונפלאים שעלו תוך כדי לימודו. קושיות על דברי הראשונים שהובאו, תירוצים על קשויותיהם שהשאירו בצ"ע, והסברים חדשים בפירוש המשנה והראשונים.

בדייקנות מרובה למד רבנו כל תיבה וכל אות במשנה ורבים מחידושיו מבוססים על דיוקבלשון המשנה ובסדר הדינים במשנה. שהערות צויינו הראשונים שרבנו כתב כדבריהם וגדולי האחרונים שכוונו בחידושיהם לדברי רבנו.

יש לציין שעל אף גדולתו העצומה בלימוד ובהבנת המשנה, ואולי בגלל זאת, הוא מתייחס בדחילו ורחימו לכל ביאור ולכל דיבור של הראשונים, ומקיים ללא יוצא מן הכלל את אשר קיבל על עצמו בראשית כתיבת הספר : " יתחדש לי שום דבר לא נחליט לומר שזהו אמיתת הדבר אלא נאמר אפשר לומר וכיוצא בזה "

מעלה נוספת הטמונה בחיבור זה – חידושיהם של גדולי אותו דור, שברבות הימים כמעט ונשכחו מלב, והודות ל " אבהבה בתענוגים " הייתה להם עדנה. המיוחד יש להזכיר את המקובל רבי סלימאן אוחנה, ואת רבי יוסף אשכנזי " התנא מצפת ".

רבי חיים בן עטר הקדמון

מגדולי חכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. נודע כמרביץ תורה דגול, כרבה של סאלי וכראש הישיבה בה.

בשנת התס״ה נסע למקנס ושהה בה כשלוש שנים ולאחר מכן חזר לסאלי.

אוהח״ק נכדו כתב עליו בהקדמה ל״חפץ ה׳״: ״וישבתי ללמוד תורה לפני מורי ורבי הרב המפורסם, אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו, המפואר, החסיד, העניו כמוהר״ר חיים אבן עטר זלה״ה״. מכאן אנו רואים שאצלו למד בצעירותו.

על חסידותו כתב – ״ושלא עבר עליו חצי לילה בשינה, אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספוד כאישה אלמנה על חורבן בית אלוקינו בבכי גדול ולהשלים בתלמוד עימי״.

רבותיו של רבי חיים הזקן היו ר׳ אלישע אשכנזי ור׳ חייא דיין, שדרי״ם מארץ ישראל שהביאו לו כתבי קבלה.

שגי תלמידיו הגדולים היו נכדיו אור החיים הקדוש ור׳ שמואל דאבילא. נינו הוא הגאון ר׳ אליעזר דאבילא עליו נספר.

גכדתו פאדוניה בהיותה נערה, נודעה בקדושתה ובתבונתה. יום אחד פנתה אליו בבקשה יוצאת דופן ־ שיתיר לה להניח תפילין, למרות היותה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן כגון התפילין. היא חשה שלצורך התעלותה הרוחנית היא צריכה להניח תפילין, סבה הקדוש, ידע שהיא תעשה זאת בצינעא, לשמה, לא למטרת פרסום והתגדלות חיצונית.

יתכן והוא ראה שלבחינתה ולשורש נשמתה, ראויה היא לכך וכך היה, פאדוניה הניחה תפילין והיה זה טבעי ומובן שהיא תינשא לנכד הקדוש – אור החיים הקדוש.

כמיכל בת שאול שהניחה תפילין, לא היה לה ולד עד יום מותה.

רבי חיים טולידאנו

רבי חיים טולידאנו – המהרח"ט של סאלי, רבי חיים טולידנו ב״ר יהודה חי בסאלי בסוף המאה החמישית ובמאה השישית למניינינו.

שימש כמורה צדק. נולד בשנת הת"ס ונפטר ב־י"א בשבט התקמ"ג.[anti-both]

נראה חתום באיגרת בשנת תר"י עם רבי יעקב בן רבי חיים ביבאס. עמוד ל

חיבר שו״ת המהרח״ט של סאלי (כת״י).

ליקוטי דינים ודרושים.

קונטרס רשימת הנפטרים – על חכמי המערב משנת התע״ד עד לשנת התקל״ז.

למד אצל הרב משה בירדוגו – המשבי״ר, ידידו של אוהחה״ק.

רבי חיים נהג בכל ערבי ימים טובים לשלוח את משרתו לחפש עניים ואורחים שנקרו לעיר ולהזמינם לביתו. הוא היה נזהר בדברי הזוה״ק על ענין חובת הכנסת אורחים עניים בחגים, משא״כ בשבתות, ״וזריתי פרש חגיכם״ פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם. משמע מהזוה״ק שבשבת יכול אדם להכניס אורחים לביתו. בימים טובים הוא מחוייב בכך.

ערב יום טוב אחד, חיפש משרתו אורח ולא מצא. שב הוא אל הרב ואמר לו כי לא מצא. הרב דרש ממנו שילך ויחפש עד שימצא. המשרת חיפש והנה הוא שומע קול בכי מבית העלמין, המשרת נכנס ומצא איש רוכן על קבר ובוכה. שאל המשרת את האיש, מה קרה, ענה לו האיש כי איבד את כל רכושו בים ואינו מוכן ללכת משם. שב המשרת וסיפר את הדבר לרב, אמר לו הרב, לך ואמור לאיש שיבוא לחגוג עימנו ואני אשיב לו את ממונו.

האיש הסכים, לאחר ששמע את הבטחת הרב, להתארח אצלו. בצאת השבת הלכו הרב, המשרת והאורח לשפת הים. הרב אמר לו ־ אתה תראה הרבה מטמוניות העולות מן הים, אך קח רק את שלך. הרב הרים את מטהו, גלי הים נעו במהירות והנה אל חוף הים הושלכו חפצים רבים ורכוש רב, האיש המשתאה ניגש ולקח את ארגז האבנים היקרות שלו וישב הים לאיתנו. (א)

בספר ״תקנות חכמי מכנאם״ הודפסה תעודה ובה נכתב: ״נתבקש בישיבה של מעלה, אחיו, החכם השלם, הדיין המצויין כמוהר״ר חיים טולידאנו, היום יום ג׳ בשבת, י״א לשבט תקמ״ג לפ״ק ורוב חסידותו והנהגתו הטובה עם כל עובר ושב, כהנהגת אחיו הנזכר ויותר ( רבי דניאל ) והוא היה אב״ד בעיר סלא יע״א, וישב בנו במקומו הלא הוא ידי״ן ורוחי כהה״ר יוסף טולידאנו זיע״א, זכות כל חוזה אשר דבר יחזה״.

שרשת הזהב.

כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.

מתנה טובה הוציא הקב"ה מבית גנזיו בדורנו, ונתנה לישראל, והוא הגאון האדיר והצדיק העצום – רבנו שלום משאש זצוק"ל, שהרנין כל לב יהודי, ולוּ בעצם העובדה שבדורנו הנוכחי חי אדם גדול כזה, שכל כולו היה חידוש, הן באורחות חייו ובמידותיו המופלאות, הן בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בגדולתו להבין כל עניין בעומק ובמלוא הבהירות, והן בפוריותו העצומה לחדש ולכתוב ספרים הרבה כמעיין המתגבר בשכל ישר וצלול.

ואשר עצם ראייתו עוררה כיסופין לבורא עולם ולאהבת התורה, ואשר כל גוף נרגש מזכרון קדושתו יראתו ענוותנותו וצניעותו הנשגבה. זכה רבנו ומשנה לשנה התחבב שמו והלך לפניו בין מבקשי החכמה ובעלי התריסין, שהתפעלו מגישתו המקורית לברר כל נושא בהגיון ובבהירות, בשכל ישר וצלול, עד שקשרו עמו מאות תלמידי חכמים ידידות אמיצה לכל הימים, ומזמן לזמן היו באים לשוחח עמו בדברי תורה ובחקרי הלכות.

וגם לאחר פטירתו, כל הטועם ולוּ במקצת מאמרותיו הטהורות שבחיבוריו הקדושים הנשגבים המאירות עניינים המשמחות לב ומענגות נפש, ובסברותיו והסבריו הנעימים והנחמדים ומתוקים מדבש יאורו עיניו במרחבי ים התלמוד והפוסקים זה היום גדול ורחב ידיים.

בין עשרות הקהילות שחיו במרוקו, זרחה לה העיר הגדולה מכנאס, שאליה הגיעו עשרות אלפי יהודים, שגורשו מספרד לפני יותר מחמש מאות שנה, בשנת 1492, עקב הגלות שגזרה מלכות ספרד, על כל היהודים שלא יסכימו להמיר את דתם לנצרות.

וכבר מאז היה המקום ידוע למקום תורה מובהק, והיה ידוע בפי כל , אם תורה רצית, במכנאס קנית, והיו שכינו אותה " ירושלים של מרוקו.

בעיר היו פועלים ביתר שאת כל מה שצריך בקהילה יהודית תורנית, החל מתלמודי תורה, ישיבות, כולל אברכים, בתי מדרש, שיעורי תורה משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות, בתי דין, מורי צדק, דרשנים, כמו כן היו קיימים אגודות חסד שסייעו לחולים ונצרכים, ודאגו שלא תישאר משפחה שלא יהיו לה כל הדרוש לשבת וחג, ואף דאגו לבנות כמה בתים למחוסרי דיור.