אשרי האיש -תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו
רבנים ואישים במשפחת מויאל המעטירה לדורותיה
משפחתנו ־ משפחת מויאל, הינה משפחה בעלת שורשים עמוקים ואיתנים, אשר בתולדות ימי יהדות מרוקו וספרד נחקק שם משפחה זה באותיות של זהב, שכן במשך השנים כיהנו רבים מבניה כרבני ערים וקהילות שונות, וכן היו מבני המשפחה ששימשו כאישי-ציבור שפעלו גדולות ונצורות לטובת הכלל והפרט, כך ששם משפחה זה שימש כסמל ודוגמא של לימוד תורה, התנהגות למופת ועזרה לזולת, מתוך אהבת חסד וטוב לב.
בשורות הבאות ננסה בעז"ה לשרטט קווים קצרים מתומצתים אודות חשובי ונכבדי המשפחה במשך השנים, כמו גם קורות חייהם וציוני דרך משמעותיים אשר אירעו עימם ברבות הימים, למען ידעו דור אחרון כור מחצבתם, ועל השורשים המוצקים המסתעפים באילן רב-פארות זה של משפחת מויאל.
הרב מכלוף ן׳ מוייאל זצ״ל – דיין בתארודנת ומחכמי מוגאדור
רבי מפלוף בן רבי יהודה מויאל זצ״ל, התגורר בצעירותו בעיר ״תארודנת״, שם אף כיהן כדיין ומורה צדק. לאחר מכן, עקב מחלוקת שהתגלעה בקהילת תארודנת, עקר משם רבי מכלוף ועבר להתגורר בעיר מוגאדור, שם הוא נמנה על חכמי העיר, והיה ידוע כבעל מופת (״בעל מעשים״ – כפי שהגדירו זאת), וכמה וכמה סיפורי פלא והוד סופרו אודותיו. כן התבלט בחסידותו ובפרישותו היתירה.
אודות יחוסו הרם סיפרה נינתו, בת נכדו הדיין הרה״ג רבי מסעוד מויאל זצ׳׳ל, שמאביה ולמעלה בקודש היו במשפחה כ״ב דיינים!
בהסכמה על הספר ״רוח יעקב״ (לר״י בן שבת, ליוורנו תרמ״א) מכונה רבי מכלוף: ״הרב חסידא קדישא״ – תואר המלמדינו על מעמדו הרם והנישא, והערצת בני דורו אותו. בספר ״מלכי רבנן״ כותב עליו בערכו: ״מו"ה מכלוף מוייאל זצ׳׳ל, אחד מחכמי מוגאדור… והוא היה מתחסד עם קונו ובעל מעשים, וחי למעלה מתשעים שנה״. עכ״ל.
פטירתו מן העולם הייתה מתוך מסירות נפש והקרבה למען הכלל, ומעשה שהיה כך היה: באחת השנים הייתה עצירת גשמים ממושכת רח"ל, ובצורת איומה שררה שם באזור. אשר על כן ערכו יהודי הסביבה עצרת תפילה וזעקה בבית העלמין המקומי, בכדי לעורר רחמי שמים, כשלפני התיבה עובר רבי מכלוף הישיש זצ״ל כשליח ציבור, לאור בקשת בני הקהילה. שעות ארוכות עמד רבי מכלוף והעתיר בתפילה לפני שוכן מרומים, עד אשר תקפתו צינה ממנה נפל למשכב, שממנו לא קם. נטמן בבית העלמין במוגאדור. יצוין בזאת, כי אודות לשני ימי חייו יש אומרים, כי הוא אף עבר את גיל המאה (זאת בניגוד למובא לעיל מהספר מלכי רבנן שהוא חי ׳למעלה מתשעים שנה׳). זכותו תגן עלינו.
רבי מסעוד בן מוייאל זצ״ל – מו"ץ באלקצר
לא נודעו פרטים רבים אודות רבי מסעוד זצ״ל, כי אם מה שכתב עליו בערכו בספר ״מלכי רבנן; ונצטט בזה את לשונו של מלכי רבנן אודותיו:
״מורינו הרב מסעוד בן מוייאל זצ״ל, מורה-צדק בעיר אלקצר וחי במאה החמישי, ויש פסק-דין ממנו בספר ״משפט וצב״י״ חלק א׳ סימן רמט זמנו ש׳ תפ״ט, ובחלק ב׳ סימן י״ז. ובשו"ת ״ויאמר יצחק״ חלק א׳ דף כ״ט ע״ג, מזכיר שאלות ותשובות מהרב הנזכר. ונתבקש בישיבה של מעלה בטבת שנת ת"ץ, וראיתיו חותם בפסק-דין אחד בשנת תפ״ו פ״ק. ובאיזה זמן היה בטיטואן, ראה בשו"ת ״משפט וצב״י״ חלק ב׳ סימן י״ח שחותם בטיטואן בפסק־דין.
הרב יהודה בן מוייאל זצ״ל – ראב׳׳ד מוגאדור
רבי יהודה בן רבי מכלוף מויאל זצ״ל, נולד בעיר תארודנת בין השנים תקפ״ח-תק״צ, לאביו (ראה בערך הקודם אודותיו) הדגול, ולאמו הרבנית לבית שבת (מצאצאי רבי יעקב בן שבת זצ״ל – הקדמון).
כבר מנעוריו קיבל על עצםו עול תורה ויראה מתוך שקידה והתמדה, עד שבעודו נער צעיר סיים ללמוד את כל הש״ס, ואף נבחן עליו אצל גדולי תלמידי החכמים, ועמד בכור המבחן בהצלחה יתירה.
למד בישיבתו של דודו אחי-אמו הגאון רבי יעקב בן שבת זצ״ל, שקירבו איליו מתוך חיבה יתירה ואהבה גדולה, וכלשון רבי יהודה זצ״ל בהסכמה לספר ״רוח יעקב״ שחיבר דודו-רבו: ״..הרב המחבר זלה״ה גדלני כאב את בן ירצה… וכה דיבר אלי בחייו, לשום את שמי שם האחד יקטן, ולעשות רצונו חפצתי, זכותו תעמוד לי..״ עכ״ל שם.
כבר בשנות בחרותו הוטלה על שכמו של רבי יהודה אדרת הדיינות, כאשר נתמנה לדיין ומורה צדק בקהילת סאפי. בין השנים תרל״ז-תרל״ט העביר רבי יהודה את מקום משכנו מקהילת סאפי לעיר מוגאדור, בה נתמנה תחילה לרבנות במקביל לרבנים נכבדים אחרים, כשלאחר מכן – בשנת תרס״ב בערך ־ עלה לכהן פאר כראש אב בית דין ומרא דאתרא של קהילת מוגאדור.
בנוסף לגאונותו המופלאה ובקיאותו הרחבה בכל מכמני התורה, היה גם כן בקי וגאון בחשבון ומתמטיקה, אף שכמובן לא למד אף פעם מקצוע זה באוניברסיטה. כן היה אציל נפש, שתקן, ודבורו עם הבריות בנחת ובענוותנות יתירה, מתוך הכנעה בפני כל אדם.
רבים נושעו על ידי תפילותיו וברכותיו, וסיפורי פלא רבים נשתמרו בפי יוצאי מוגאדור על כך. ונביא בזה סיפור אחד מיני רבים, שסופר ע״י בן־זקוניו רבי יצחק זצ״ל. פעם באו אליו תושבי המללאח (-השכונה היהודית) של מוגאדור ותינו בפניו את צרתם, אשר מדי שנה בתקופת הגאות, עולים המים ומציפים את בתיהם, כך שישנם משפחות עניות הנשארות ללא קורת גג לראשם. יצא איתם רבי יהודה אל שפת הים ומקלו בידו, וכאשר הגיע! לים נטה רבי יהודה קו בחול, ואמר לים: ״עד כאן תעבור!״. ואכן, מיני אז והלאה לא עברו המים קו זה, ויהי לפלא.
בסוף ימיו עלה לארץ ישראל בעקבות חלום מופלא שחלם, כשהוא ממנה את בנו רבי מסעוד זצ״ל לממלא מקומו וממשיך דרכו. בבואו לארץ התיישב בעיר הקודש ירושלים, שם מונה ־לאחר הפצרות מרובות – כחבר בית דין, עד שלאחר ארבעה חדשים בלבד השיב את נשמתו הטהורה לבוראה באופן פלאי, אחר לימוד משותף עם מנין נכבדים וטבילה במקווה טהרה, במוצש׳׳ק כ״ט טבת שנת תרע״א, ונטמן בחלקת המערביים שבהר הזיתים. על קברו נחקק: ״פה נמס נר המערבי״. זכותו תגן עלינו.
כתבי יד מרובים בכל מקצועות התורה נותרו בעזבונו של רבי יהודה, חלקם הגדול נדפסו על ידי נכדיו בספר ״שבט יהודה״ – שדת ודרושים.
הותיר אחריו את ילדיו: רבי דוד, מרת מסעודא, מרת שרה, רבי מסעוד, מרת מזל, מרת ציפורה, רבי יצחק ורבי יהושע, זכרונם לברכה.
עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה 1951-1956-אבי פיקאר
בניגוד למסתייגים מובהקים מיהודי ארצות האסלאם, כמו לדוגמה נחום גולדמן, יו״ר הנהלת הסוכנות, שהתנגד להעלאתם של יהודים ׳ילידים׳ ואף הביע תמיכה בהוצאת יהודים מסוימים מהמדינה, הגיעו בעלי הגישה המשלבת למסקנות אחרות.
הערת המחבר: גולדמן גילה שהוא התנגד מאז ומתמיד לעלייה ההמונית. להערכתו היא נוצרה רק בגלל התעמולה של בן-גוריון. ׳זו הייתה קטסטרופה […]. היום, גם בן־גוריון מתנגד לעלייה גדולה׳. הירידה לא הפחידה אותו. לו יכול, אמר גולדמן, הוא היה בוחר 100,000 יהודים ושולח אותם בחזרה לארצות גלויותיהם.
קול ראה בחיוב את העלייה הגדולה. ברור היה לו שגידול דמוגרפי חיוני למדינה מסיבות ביטחוניות וכלכליות. הוא גם הבין שיהודי צפון אפריקה הם כמעט המאגר האחרון לעלייה המונית. עם זאת, בהנחה שהם עתידים לעלות, הוא חשש מהמרקם החברתי שעתיד להיווצר בארץ. ׳כבר כיום יש גלות בארץ ישראל […] הארץ תיהפך לארץ של לבאנט׳. במדיניות הסלקציה הייתה גלומה בעיניו הנוסחה שתביא לגידול דמוגרפי בלי לאבד את הצביון התרבותי הייחודי של היישוב בארץ ואת זיקתו לעולם המערבי.
העלאת הנוער תחילה, לפני המשפחה כולה, יכלה להמעיט את החשש מ׳לוונטיניזציה׳ – השתלטות תרבות מזרחית. קול הזכיר זאת כאשר דנו בפעם הראשונה על תכנית הסלקציה. ׳אם נעלה תחילה את החלק הצעיר – נוכל לטפל בו, וללמד אותו ולהכין אותו שיהיה לנו בעזר לקבלת המשפחות. אם לאו – אנו עלולים לטבוע בים של לבנטיניות׳.
הערת המחבר: לעמדה זו, שראתה בחיוב את עליית הנוער שמוציאה את הנערים ממשפחותיהם, היה שותף גם יוספטל, בעל הגישה המסתייגת. הוא טען שנערים עולים לא יכלו להתחנך בתוך משפחותיהם (הנהלת הסוכנות, 9.7.1953).
על פי קול עליית הצעירים תחילה, בלא הוריהם, תקל את שילובם במסגרת התרבותית של היישוב הוותיק. קול הדגיש את השוני בין העלייה ההמונית לעלייה מצפון אפריקה. העולים מתימן ומעיראק, ׳שבאו יחד אבות על נשיהם ובניהם הגדולים והקטנים […] ממשיכים לחיות בכפרים ובמעברות בצורת חיים דומה לזו של ארצות מוצאם […] קיים חיץ בין היהודים הללו לישוב הותיק׳. לעומת זאת ׳אם רוצים אנו לתכנן כראוי את עליית יהודי מרוקו ושאר ארצות צפון אפריקה בעתיד […] האין דרך טובה מזו מאשר להציל תחילה את הילדים ואת בני הנוער בגיל 16-10 שנה […] להעלותם אלינו […] לגאלם מרגשי נחיתות, להרחיקם מבערות [״.] לחנכם בדפוסי יצירה והבנה הדדית׳. לדעת קול חינוך הדור הצעיר יסלק את המחיצות העדתיות שכבר החלו להיווצר בארץ., קול האמין שאם רק יחונכו נערים צעירים אלו, בגיל ההתבגרות, במסגרת עליית הנוער, הם יעוצבו כך שיתאימו יותר לדימוי החלוצי והמערבי שהיה ליישוב בעיני עצמו. מוסדות עליית הנוער היו ממוקמים כעילית ההתיישבותית של המדינה והמדריכים היו חלק מאותה התיישבות, אנשי היישוב הוותיק, הציוני, החלוצי והמערבי. לכשיבואו ההורים יוכלו נערים ׳מתורבתים׳ אלו להורות להם את אורח החיים הנכון בארצם החדשה. ההורים, שכונו בפיהם של אנשי החינוך ׳דור המדבר' אולי לא ייקלטו לגמרי, אך בוודאי לא יאיימו על דמותה התרבותית של המדינה. כך תיעשה האוכלוסייה, שיהיה בה שיעור גבוה של יוצאי ארצות אסיה ואפריקה, פנינה תרבותית מערבית בלב הלוונט.
על פי גישה זו נועדה הסלקציה לתת עדיפות לעלייתם של נבחרים. אלה יעברו סוציאליזציה מהירה ויאמצו את ערכי התרבות הישראלית החדשה. עלייה כזו של צעירים בלא הורים, רבנים ונושאי התרבות בארץ המוצא, תביא להתנערות מהירה ומלאה יותר מתוכני התרבות של יהודי צפון אפריקה וממאפייניה והצעירים העולים, שתרבות הוותיקים תוטמע בהם, יובילו לסוציאליזציה של הוריהם. הצעירים הם שיקלטו את ההורים ובהיותם ותיקים בארץ יצליחו גם להשפיע עליהם תרבותית. השפעה זו הוטלה אמנם בספק, אך לא היה ספק בכך שצעירים אלה לא יהיו נתונים להשפעת הוריהם, שידבקו בתרבות ארץ מוצאם. לאחר שייעלם ׳דור המדבר׳ תישאר החברה הישראלית נקייה מתרבות ׳לוונטינית׳.
כך יושגו כמה מטרות: העלייה לא תופסק, המדינה תמשיך להגדיל את אוכלוסייתה, אך התרבות תישאר חלוצית ומערבית.
מניעיה של מדיניות העלייה הסלקטיבית והמטרות שרצו יוזמיה להשיג היו מגוונים. הם הושפעו מהמצב הכלכלי הקשה ומקריסת מערכת הקליטה, מהרצון להיבנות בעזרת הבאת ידיים עובדות, מתפיסת עולם שדגלה בעיצובו של ׳יהודי חדש׳ ומחשש מהצפת המדינה ביהודים מארצות האסלאם.
התגובה הציבורית לשינוי במדיניות העלייה
העלייה החופשית הייתה אחת מססמאותיה של התנועה הציונית במאבק על הקמת המדינה. התפיסה הציונית ראתה בארץ ישראל מקלט לעם היהודי והעלייה הסלקטיבית הייתה סטייה מהקו האידאולוגי הזה. אמנם עוד בתקופת העלייה ההמונית רבו הקולות שקראו להגבלת עלייה ואף הוטלו הגבלות בפועל במקומות שונים, אולם ההחלטות של נובמבר 1951 היו ההכרזה הרשמית הראשונה על מדיניות של הגבלת עלייה. בתקופת העלייה ההמונית חששו מצדדי הגבלת העלייה להביע את דעתם בפומבי. החרדה מדעת הקהל התומכת בעלייה הייתה מוחשית. אשר על כן עצמתה של התגובה הציבורית על החלטות הסלקציה מעניינת במיוחד.
כאשר התקבלה מדיניות הסלקציה וההחלטה התפרסמה ברבים היו התגובות מתונות למדי. העייפות הציבורית מהעלייה ההמונית נתנה את אותותיה. עם זאת מפתיעה ההתייחסות המועטה בעיתונים הנפוצים להחלטה, שכבר אז נתפסה כשינוי מדיניות העלייה החופשית.
הערות המחבר: שגב, הישראלים, עמי 142; הכהן, עולים בסערה, עמי 100. גם בתקופת העלייה הסלקטיבית נחשבה העלייה ליפרה קדושה׳. שרת ציין שבמאי 1954 רצתה מפלגת חרות, כדי להתגרות במפא״י, לחייב את הממשלה לחדש את העלייה מצפון אפריקה. חברי מפא״י לא היו מעזים להביע התנגדות פומבית לעלייה. בתגובה, כדי להפיל את הצעת חרות בלי שתואשם ב׳מעילה בקודשי, הגישה מפא״י הצעה עם סעיף הקשור לעלייה (שרת, יומן אישי, ב, עמי 487).
בעת שהתנהלו הדיונים בהנהלת הסוכנות הובעה לא אחת דאגה לנוכח האפשרות שהמדיניות החדשה תפורסם כמו שהיא, כלומר היה חשש מדעת הקהל. אחת הטקטיקות שננקטו הייתה לא לנקוב במספר העולים המיועדים להגיע ב־120,000,1952 איש, מכיוון שהמספר היה קטן מדי. ראו למשל את דברי מלך נוי, סגן יו״ר הסוכנות, פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 5.11.1951 (לעיל, הערה 50).
פרק שלישי – הסלקציה בשנים 1952-1954- חיים מלכא
טבלה מספר 13 : גיל העולים בשנים 1952 – 1954
צפון אפריקה(מרוקו,תוניסיה,אלג'יריה) אירופה ואמריקה
הגיל עולים אחוזים עולים אחוזים
0 – 14 10.187 45.6 1538 13.7
15 – 29 6697 30.1 3279 29.3
30 – 44 3436 15.4 2075 18.5
45 – 64 1728 7.8 3132 28.0
65+ 244 1.1 1163 10.5
סה"כ 22348 100.0 11187 100.0
הטבלה מלמדת, כי מבין העולים מצפון אפריקה היו 75.7% צעירים עד גיל 29 – לעומת 43% בלבד מאירופה ומאמריקה ; מעל גיל 65 : 1.1% בלבד מצפון אפריקה – לעומת 10.5% מאירופה ומאמריקה.
פתיחת שערי מזרח אירופה.
עם פתיחת שערי מזרח אירופה, בשלהי שנת 1956, היטיבו הממשלה והסוכנות עם העולים משם, ובכך גרמו לקיפוח עולי צפון אפריקה.
הטבות אלה ניתנו ליהודי מזרח אירופה, משום שהממשלה והנהלת הסוכנות רצו לעודד את עלייתם ארצה, ובעיקר משום שעלייה זו סייעה לשמור על האיזון הדמוגרפי בארץ. כפי שאמר יושב ראש הנהלת הסוכנות, זלמן שזר, עם פתיחת שערי מזרח אירופה :
" הייתי אומר שצריך לעכב את העלייה משאר הארצות ולהגדיל את העלייה מאירופה…עלייה זו נחוצה לנו כדי להכניס שינוי בכל מערכת היישוב שלנו, וכדי להכניס אלמנטים אחרים שהיו לנו עד כה. הדבר רצוי גם מבחינה דמוגרפית של הארץ .
כל בעיית התקציב, שבגינה טענו בממשלה ובסוכנות שלא ניתן לעלות את יהודי צפון אפריקה, נפתרה לפתע ; התקציב כמעט הוכפל.
ההטבות שניתנו ליהודי מזרח אירופה, עם פתיחת השערים, היו :
1 – הם לא נשלחו למעברות
2 – הם שוכנו בדיור טוב יותר – המתאים לאירופים – מאשר ליהודי צפון אפריקה.
3 – ניתנו להם דירות קבע, שיועדו במקורן ליוצאי צפון אפריקה המשוכנים במעברות.
4 – ניתנה להם עדיפות ביישובים ב " רצועת המוביליות החברתית " גדרה – נהריה.
5 – שחרור ממכס ושער דולר גבוה – 2.50 לירות לדולר במקום 1.80 לירות לדולר.
כל חברי הממשלה בדיוני " המוסד לתיאום ", וכן כל חברי הנהלת הסוכנות, היו תמימי דעים בעניין ההטבות לעולי מזרח אירופה – אף שהיו על חשבון יהודי צפון אפריקה.
קשר השתיקה.
דיוני " המוסד לתיאום " והנהלת הסוכנות היו חסויים ולא פורסמו ברבים, שכן פרסום פרטי מדיניות הסלקציה כלפי יהודי צפון אפריקה – היה בו כדי להקים קול צעקה הן בקרב יהדות העולם והן בקרב יהדות צפון אפריקה הנמצאת בארץ, וכמובן היה מהווה כלי לניגוח בידי האופוזיציה.
אך מאחר שהיו למדיניות זו שותפי סוד רבים וגם היו הדלפות, הותקפו לא אחת ראשי מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, וראש נחלקת העלייה, יצחק רפאל, על שהשמיעו דעות, המנוגדות לדעת הממשלה והסוכנות, בעניין הסלקציה.
ככל ש "דלף" המידע על הסלקציה לציבור, השתדלו הממשלה והסוכנות "לעדן" את פרסומיהם, וגם סולפו פרטים חשובים בכל נושא העלייה. למשל :
בשנת 1952 תכננו הממשלה והסוכנות עליית 120.000 יהודים, אך בפועל עלו 24.369 עולים בלבד, כלומר רק כ-20% מהתכנון המקורי. מצפון אפריקה תוכננה לשנה זו עליית 28.000 יהודים, אך עלו רק 7676. מתוך כ-290.000 יהודי מרוקו בשנה זו 18.000 עולים, אך עלו רק 4.871.
את הסיבות לשפל העלייה בשנה זו הסביר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, במליאת הסוכנות :
1 – סגירת שערי מזרח אירופה.
2 – ממערב אירופה ומאמריקה לא רוצים יהודים לעלות.
3 – המקור העיקרי לעלייה הוא מצפון אפריקה. אלפי אנשים מוכנים לעלות – אם רק ניתן להם את האפשרות.
לדברי רפאל, עלייה זו מצפון אפריקה קטנה מהסיבות הבאות :
1 – הסיבה העיקרית, והכמעט יחידה, היא הסלקציה החמורה שנקטנו. משרד הבריאות אך הרחיב אותה בפוסלו לא רק את החולים, אלא אף את ה " חשודים במחלות " כלומר שיחלו בעוד כמה שנים.
משרד הבריאות גם לא מאשר עליית צעירים בריאים במסגרת עליית הנוער, אם אחד ממשפחתם חולה, בטוענו שאם נעלה את הנער הבריא, תרצה בעתיד גם משפחתו לעלות.
2 – פירוד משפחות : בגלל הסלקציה הסוציאלית אנו מעלים רק צעירים, ובכך מפרידים אותם מהוריהם. אלה אומרים לנו : " אתה לוקח את המפרנס שלי ! מי יפרנס אותי ומי ידאג לי כשאהיה זקן ? אתם מוציאים את הצעירים החזקים – ומפקירים את המבוגרים ! ".
לעומת הסיבות האמיתיות לשפל זה בעלייה, כפי שהוצגו על ידי ראש המחלקה, אומר הפרסום הרשמי של הסוכנות דברים שונים.
בחוברת י"ג – ל"ז – שהוצאה בינואר 1953 על ידי הסוכנות היהודית, הוסברו הסיבות לשפל בעלייה בשנת 1952 כך :
1 – סיום מבצעי חיסול הגלויות עד שנת 1951
2 – העלאת הפליטים ממחנות אירופה.
סגירת שערי היציאה ממזרח אירופה – רומניה, הונגריה, פולין ועוד – ומאידך – לא הוגברה עדיין העלייה מארצות, שבהן ריכוז גדול של היישוב היהודי כגון אמריקה הצפונית והדרומית
אף מילה על הסיבות האמיתיות לשפל בעלייה ! אף מילה על יהדות צפון אפריקה – הריכוז הגדול והמקור לעלייה המונית ; וכמובן – אף מילה על הסלקציה ! " קשר השתיקה "
אבל " קשר שתיקה " זה לא יכול היה, כמובן, להימשך זמן רב, בגלל ההדלפות. וכך, חודש לאחר פרסום אותה חוברת נאלץ ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, להודות במסיבת עיתונאים בירושלים בקיום הסלקציה ותוצאותיה כלפי יהודי צפון אפריקה.