מורשת יהדות מרוקו

מקרה דומה קרה לחייל ישראלי במלחמת השחרור, אשר ענד על חזהו קמע שנכתב ע״י המקובל רבי שלום שרעבי. הקמע נתגלגל מסבתו אשר ענדה אותו ומסרה אותו לבתה וזו מסרה לבנה בצאתו לקרב. בעיצומה של הלחימה, שרקו כדורים סביבו. כדור אחד פגע בו וחדר לקמע, וכך ניצלו חייו של החייל.

מקרה מעניין קרה לרב מקם שרייר מניו יורק: ביום שישי 6.8.78 הגיע הרב בטיסה לנמל התעופה בן־גוריון כדי להשתתף בכנס רבנים מצפון אמריקה, שהגיעו לארץ לעידוד התיירות מקהילותיהם לישראל. הרב נתקבל בשדה התעופה ע״י משפחתו בארץ ושכח את תיק היד שלו ביציאה מאולם המכס. אנשי הביטחון שמצאו את התיק החשוד, העבירוהו לבור הביטחון ושם פוצץ. כאשר שב הרב לברר מה עלה בגורל האבידה, הראו לו  את שרידי התיק ובו המצלמה המנותצת, שברי המשקפיים שלו ושאר חפצים שהתפוררו מעוצמת הפיצוץ. מבין השיירים גילה לתדהמתו כי החפצים היחידים שלא נפגעו היו: התפילין, הטלית וספרי הקודש. חומר הנפץ לא יכל להם והם נותרו שלמים ומחוסנים.

מקרה דומה קרה לחפצי הקודש של החייל דוד דלרוזה ז״ל, אשר בראשית שנת 1993 חירף את נפשו בנסותו להציל את חייה של רחל וייס ושלושת ילדיה מתוך אוטובוס בוער, שהותקף בידי מחבלים. מתוך האוטובוס שנשרף כליל, שרדה שקית שחורה ובתוכה התפילין וסדור התפילה. התפילין ומרבית הספר ניצלו.

אירוע משמח קרה בשנת 1987 לזמר האירי ג׳וני לוגאן, שר זכה בפעם השניה במקום הראשון בתחרות הזמר האירופי, האירוויזיון. הוא היה הראשון עד אז בתולדות תחרות זו אשר זכה פעמיים בבכורה. זה היה לראשונה ב־1980 בשירו ״מהי עוד שנה״ ובפעם השניה בשיר ״החזיקי בי כעת״. הזמר מייחס את זכייתו ללחש שם־השם בעברית: ״יהוה״, אותו נהג ללחוש לעצמו בכל פעם שעלה לבמה. הוא מציין כי ״המילה הזו הייתה הקמע שלי״.

ידוע למשל כי נשיאה לשעבר של סוריה, חפז אל אסד, ושליט לוב מועמד קדאפי, היו נושאים כל אחד בארנקו קמע של קלף.

 את הקמעות קיבלו על פי בקשתם מהאדמו״ר הרב חיים פינטו מהעיר אשדוד, כסגולה לאריכות ימים ולביטחון מדינותיהם.

בשנת 1944 שמעו חברי השבט האינדיאני, קווי־צ׳אן, שבט קטן בפרובינציית בריטיש־קולומביה, על צוללת בשם ״טוטם״, שם הקרוב ללבם. הם פנו למסדר בנות האימפריה הבריטית וביקשו למסור לצוללת עמוד טוטם מיוחד בגובה 120 ס״מ. הפסלון גולף בידי אמן מאנשי השבט בשם סיימון צ׳ארלי, ונצבע בצבעי אדום, שחור, צהוב ולבן. הטוטם עוטר במוטיבים של ציפור הרעם, צמח־האש, הלוויתן הקטלן ודוב הגריזלי, סמלים המייצגים בתי־אב בקרב שבטי האינדיאנים שבחוף המערבי של אמריקה הצפונית. בהשפעה נוצרית נתלוו לכך, כפי הנראה, גם לחשים קבליים ותפילה לבורא עולם.

בשנת 1945 התקיים טכס חגיגי בבסיס הצוללות הבריטי בו נמסר הטוטם למפקד הראשון של הצוללת, קומאנדר ב. סנט ג׳ון, מפקדה הראשון של הצוללת. יחד עם הפסל זכתה הצוללת גם לברכה מיוחדת מהשבט, לפיה כל עוד ניצב הטוטם בצוללת, מובטח לה כי תמיד תגיע בשלום למחוז חפצה.

ב־25 השנים בהן שירתה טוטם בצי הוד מלכותה היא הגיעה תמיד לנמל היעד שלה ללא תקלה. באמצע שנות החמישים, בביקור הצוללת בהליפאקס שבמזרח קנדה, נעלם הטוטם מהצוללת. הנהלת המספנה שחרדה מאסון, ערכה חיפוש נרחב שהעלה חרס. היא מיהרה להזמין טוטם חדש מהשבט האינדיאני ורק בהגיעו הורשתה הצוללת לצאת לים.

יחידי קהילת צפרו החליטו בשנת תקס״ט (1809) או תקע״ד (1814) על הסכמה שתהיה תקפה ׳ועלינו ועל זרעינו אחרינו…שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגוים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומייקר שם האלילים.־(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 90). ניתן להסיק מכאן, שיהודים נזקקו לערכאות של המוסלמים.

תעודה מספר 90 – מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל

תעודה מספר 90

התקס"ט או התקע"ד.

בהיותנו מקובצים יחד עם יחידי קהלינו קהל צפרו יע"א אתה ה' תשמרם, כן יהי רצון ראו עינינו צרה דעניותא, עניות תורה ומצות, ומדות טובות חדלו בישראל חדלו בעוונותינו הרבים ומוחלפת היא השיטה שלפנים הארץ הלזו הייתה כלילת יופי בכל מילי דמיטב, אשר כל שומע שומעה שש ומתפאר בסיפור מעלותיה ומדותיה הטובות. ולעת כזאת נהפכה הקערה על פיה ותהי להיפך ובחמלת ה' עלינו צור פוקח עורים פקח עינינו, וה' העקוב למישור כן יהי רצון, ולכן הסכמנו בהסכמה גמורה דא תהי למיקם עלינו ועל זרעינו אחרינו זה יצא ראשונה שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגויים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומיקיר שם האלילים. והתורה אמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומפי השמועה למדו לפניהם ולא לפני גויים, וידוע שחלול ה' אינו מתכפר לא בתשובה ולא ביסורין עד יום המיתה רח"ל לזה צריכים אנחנו להזדרז ברוב עוז ותעצומות על הדבר הזה בל יזכר ובל יפקד ובל יעלה על לב לעולם כי זה הוא עיקר קיום הדת.

ואם חס וחלילה יעבור שום אחד מישראל היום הזה והלאה ולא יקבל עליו הסכמתנו זאת וימרה את פינו ויתבע את חבירו לפני הערכאות הרי הוא מותרה מעכשיו וחיובא רמי עליה לתת קנס סך חמישים אוקיות ולא יעבור כי כן גמרנו אומר ואם יתן כתף סוררת ולא יקבל עליו את הדין בסבר פנים יפות. אנחנו נחלץ חושים לעשות בו משפט כתוב בעונשים קשים ככתוב על ספר חוקה לרבותינו בעלי התקנות חלקם בחיים ולשומע ינעם, ודבר שהיה בכלל התקנה שמעו ותחי נפשיכם שמהיום הזה תקבלו על ידי להתגבר כארי לעבודת רלוקים כי היא הייתה לראש פנה וראשונה  שבראשונות . ותקיימו בעצמכם קרא כדכתיב " צדק לפניך יהלך " דהיינו התפילה שתהי מוקדמת לכל צורכי ועסקי האדם ואחר כך וישים לדרך פעמיו שכל אחד יפנה לעבודתו ולעסקיו ובזה תמצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. ונגע לא יקרב אליכם ותצליחו בכל מעשה ידיכם ואלא בראשונה חס וחלילה שכאשר יעור איש משנתו אך יצוא יצא מפתח ביתו אין מתיישבת עליו דעתו עדי הלוך ילך לרחובה של העיר להתקבץ שם הללו בעלי אסופותעלי שיח שיחה בטלה עזבו את ה' וימירו את כבודם, בדבר שפתים אך למחסור. על זאת האיש החי סגור לבו יקרע עלי אומרים לרע ולטוב רע ולא יעלה על לבו ליכנס לבית הכנסת עד ימלא רצון יצרו הרע ואחר שימלא תאותו וחפצו ויטמא עצמו בנבלות הפה וליצנות וכהנה רבות מאבות הטומאות כשיפנה יבור אל בית אלוקים טעון על כתפו משאות שוא ומדוחים במה יתרצה זה אל אדונינו.

ובמה יקדם פניו האם בעולות ומרמות ותוך אשר לא ימוש מרחובה ומעריבין קודש בחול ואין מבדילין בין קודש לחול חלילה לנו עם ה' מעשות זאת והחי יתן אל לבו. דברינו אלה ולא יטה מהם ימין ושמאל כי מהם תוצאות חיים בזה ובבא ואשר יכביד אזנו משמוע הדברים האלה ענוש יענש בסך חמישה אוקיות בכל יום שיעבור . וכולי האי ואולי יחנן ה' צבאות עליו ויקל ממנו מעט מזער מאשמתו וימצא ארוכה למחלתו, אך אמנה מי שהוא נחוץ לדרכו או אנוס במעשיו ומפני דוחקו מוכרח הוא במעשיו לעמוד ברחובה של העיר פטור הוא מחיוב הקנס שהאנוס רחמנא פטריה, ועוד תקננו שמהיום הזה והלאה כי יעשה איש מישראל שמחה לבניו כגון מצות תפלין או חופה או שידוכין שלא צתאנה הנשים אחריהם בתופים ובמחולות ובקול מצהלות עד בנבקעת הארץ לקולם. כי זו רעה חולה להכשיל את האנשים במראית העין והרהור הלב שהעין רואה והלב חומד והרהורי עבירה קשים מעבירה, ועובר על זה ויצא יתן קנס סך שתי אוקיות וחצי לכל אחת מהיוצאים, ועוד שלא יקיפו הבחורים את ראשם בשמחת החופה ואם לא ישמעו ויעבורו המקיף והניקף יתנו קנס שתי אוקיות וחצי אוקייא לכל אחד. ועוד זה אין לו שיעור כי יפול מחלוקת ומריבה בין אישה לחברתה ונשים באות לשמוע חירופין וגידופין אסופות אסופות אין מספר וכל הדרך מליאה אין מקופ פנוי לעבור והאנשים העוברים בין הבתרים רואים את הלחץ זה הדחק ודוחקים ונכנסים ביניהם גם הוא עוטן פלילי.

אשר על כן מהיום הזה אנו גוזרים ומתקנים שלא יוסף שום איש ואישה לעמוד במחלוקת אחרים, ואם יעברו גל עליהם יעבור כוס הקנס כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו. ובשבתות ןבמועדים שלא נתנו לישראל אלא לעסוק בתורה ולהודות ולהלל לשם יתברך כי על על כל אשר גמלנו והם לא כן עושים.

ומי יתן והיה שילכו איש לביתו ויתגרו בשינה החרשתי יבחר הרע במיעוטו וימנעו מחטוא מלבד שאין עושים כן בזה להם לעגה להם, שגומלים לנפשם רעה ויושבים שורות שורות במבואות אלה מזה ואלה מזה לשוח בשדה על המחיה ועל הקלקלה אשר הם ספורים יקננו לא די זה ונוסף הוא שהנכשלים בנשים העוברים והשבים לפניהם.

ויהיו לישראל התוך וכן להפך הנשים היוצאות ויושבים שורות שורות במבואות ומכשילים האנשים העוברים בינתיים וגורמים רעה לעצמן ולאחרים חוטאים ומחטיאים ומקרא מלא אמרו רוח אפינו משיח אלהי ישראל דוד המלך עליו השלום על כבודה בת מלך פנימה. שזה הושה והדרה ובהיותה יושבת בירכיתי ביתה לא פעם בחוץ פעם ברחובות, והרי אנחנו מסכימים על זה שמהיום הזה והלאה לא תעשה כזאת בישראל והעובר יענש כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו, גם אנו מסכימים שלא יכנסו הנשים בבית הכנסת של האנשים שדבר זה רע ומר ויוצא חוץ מדרך ארץ. ומחק המוסר ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה עוד כתועבות האלה ומעתה הרי הרשות נתונה בהסמתינו ביד הנגדי המעולה הרב שלום אדהאן יצ"ו בראותו למראה עיניו או בשומעו למשמע אזניו מפי מגידי אמת על איש ואישה כי עברו על איזב פרט מהפרטים הנזכרים בהסכמתינו זאת שיענשו בעונש המפורש בהסכמה בלי שום המלכה ושומע לנו ישכון בטח ושאנו מפחד רעה. ובשכר זאת לה' הישועה יחישה גאולתינו ואת פדות נפשינו בחיינו ובחיי כל קהל בית שיראל בעגלא ובזמן קריב כן יהי רצון החומים בספר ובשנת מי זאת השקפה כמו שחר יפה. עד כאן תעודה מספר 90..של רבי דוד  

ההסכמה לא הועילה, ולפי פסק דין של ארבעה חכמי צפרו משנת תרט״ז(1856) החרימו וקיללו יכל מי שיבוא בחזקה עם חבירו להוליכו לפני ערכאות הגוים׳ ומי שיעבור על כן יפתו פת גויים ויינו יין נסך לרבעה בל כל האלה הכתובה בספר תורת משה ומחה ה׳ את שמו'. הסגנון מעיד על חומרת הנושא בעיני החכמים, והוא תגובה לנגע שפשה בין היהודים(שם, מסי 200,165).

לפי מקורות זרים ועבריים פנו יהודים לבתי הדין של המוסלמים גם במצבים לא מוצדקים, ולמרות האיסור, וסכסוך ביניהם נדון ונשפט על ידי שר או שופט. כפי שכתב ר׳ עמרם אלבאז מצפרו(1799־1856), אלימות בין בחורים הגיעה לשיפוט בפני שר העיר ׳וקנס השר לכל העומדים באותו מעמדי(׳חיי עמרם׳, סי׳ צט).

לפי מקור מתרכ״ב (1862) בעל הסכים להתגרש בתנאי שהגרושה תפרנס את בתם, ולאחר זמן אמרה שאין ביכולתה לפרנסה ותבעה ממנו שיפרנס את בתם והוא סירב. בית הדין פסק שאין הוא חייב לא בפרנסה ולא בכסותה. היא החליטה שהיא ׳תובעת אותו לדתי הגוים ושם תעשה עמו דין׳, והוא חויב בדינם לפרנסה (עובדיה, צפרו, מסי 191).

מוחמד באלמדינה

הפיכת האסלאם מבשורה דתית למוסד כנסייתי

כמה מן ההתפתחויות שעלי לתארן, תחילתן נעוצה עוד בתקופה המאוחרת של פעולתו הנבואית של מוחמד במכה. אולם בין כך ובין כך כל קווי ההתפתחות האלה בלטו ביותר באלמדינה, ועל כן מן הנכון לדון בהן כאן.

מוחמד והיהודים. המנוף להתפתחות הדתית, לתמורה שבאה על האסלאם בשנה וחצי הראשונות לשהותו של מוחמד בעיר אלמדינה, היו היהודים יושבי אותה עיר. וכאן עלי להקדים הערה כללית: היו חוקרים לא מעטים, שביקשו להסביר את ההתנגשות בינו לבין היהודים הסברה כלכלית־מדינית. טוענים בפשטות, שהמהגרים היו זקוקים לבתים ולמקורות פרנסה וקל מאוד היה למצוא אותם על־ידי נישול היהודים. עמדת היהודים, כמו עמדתם של קיבוצים אחרים בארצות המדבר, היתה מבוססת על בריתות (כמו עמדתם של אנשי מכה עצמה). האסלאם — כפי שאומרים המקורות — הפקיע את הבריתות האלה, את ההתחיבויות ההדדיות הללו, והיהודים מסתמא נשארו ללא מגן. על כן לא היה קשה לסלקם ולחלק את רכושם.

אין להכחיש שהיו גם מוטיבים כאלה, אך נכון לומר: המוטיבים הכלכליים קיבלו חשיבות יתירה לאחר שהיתה התנגשות בעיקרי הדברים. ואולם לדעתי, יהיה בזה משום סילוף של האמת ההיסטורית לראות ביחס של מוחמד אל היהודים רק קנוניה להפקעת רכושם. כאן, כפי שאנו רואים מן העדות הברורה והמפורשת של הקוראן, היתדה קודם כל התנגשות דתית. וההתנגשות הדתית הזאת, כפי שנראה מיד, היתה הכרח לפי טבע הדברים.

איני מדבר כאן על אותו צד בשאלה זו, שהפולמוס המאוחר הרחיבו מאוד: הטעויות המפורסמות שיש בקוראן בנוגע לחומר שבמקרא, וחוסר הידיעה של מוחמד בענינים הבאים במקרא. חוסר הידיעה והטעויות האלה ודאי היו יכולים להיראות אפילו בעיני ילד כהוכחה ברורה שאינו יכול להיות נביא אמת.

גורמים כאלה, גם אם היו, היו משניים ושלישיים. העיקר הוא זה: כפי שאפשר להכיר בעליל מתוך הקוראן, היתה היהדות באלמדינה היהדות הרשמית הרגילה. והיהדות, כמו הנצרות הרשמית, התהוותה תוך מלחמה ממושכת נגד הסינקרטיזם, נגד בלילת הדתות, שהיתה אופיינית למאות הראשונות שלאחר הספירה. נגד התערבות זאת ונגד ההפקרות הכרוכה בה אמרה היהדות, כמו הנצרות, שהיא ורק היא ההתגלמות האלוהית האמיתית והיחידה. מוחמד היה פסול לנבואה, כי אין נביא אחרי התנ"ך ואין גילוי שכינה אחרי גילוי השכינה שהוא קבוע בין דפי ספר המקרא. דווקא מה שהיה בו, לפי דעת מוחמד, כדי לקרב את היהודים או הנוצרים, היה צריך להרחיקם בהחלט. טענתו שכל הנביאים שווים, או ההכרזה, שהוא חוזר עליה בלי הרף שהוא בא רק לאשר מה שיש בידיהם, נשמעו כחירופים וכגידופים, כי התורה אינה צריכה אישור. מה שאנו רואים באלמדינה, זוהי התחדשות החזית הקדומה נגד המינות. וצריכים לומר, שבעניין זה רוח היהדות היא שניצחה: גם האסלאם הפך לכנסיה, שטענה כי האמת רק אצלה. אחרי שהורחקו היהודים מאלמדינה, דווקא בתקופה זו (סורה 33, 40), קורא מוחמד לעצמו ״חותם הנביאים״ ( ״ חָ׳ א ת ם  א ל נַ בִּ י י ן ״), כלומר, אחרון הנביאים, וכל הבא אחריו אינו אלא שקרן. ומי שאינו מכיר בו, כמו היהודים והנוצרים, ניטל חלקו בעולם הבא.

כיוונים מסויימים במסורת המוסלמית וכן חוקרים מודרניים שונים ראו בעובדה, שפרקים מרובים מן הדת היהודית ומסדר העבודה היהודית נתקבלו על־ידי מוחמד (כגון קביעת כיוון התפילה לירושלים והצום בעשור לחודש מחרם—תשרי), עדות לתקופה שבה ביקש מוחמד לדמות את עדתו לעדת היהודים ועל־ידי כך לגשר ביניהם את המרחקים. אך אם היה אי־פעם זמן, שמוחמד יכול להצביע על יחס יפה :מצד "בעלי הספר״ אל בשורתו, היה זה במכה, וגם במכה כבר היו קבוצות, בין בני הדתות הניגלות, שהיו בדעה כי בשורה זו אינה נכונה.

מוחמד דרש בפשטות שהיהודים יצטרפו לעדתו. התשובה לא אחרה לבוא, ומוחמד הבין שההטפה הזאת היא ללא הועיל. אז פיתח את התיאוריה שהיהודים, מעלימים או מזייפים את דבר אללה הנמצא בידם. האשמה זו של זיוף או העלמה היא עתיקה. היא נמצאת עוד במחלוקת שבין היהודים לבין השומרונים. בפירוש אומר מוחמד באותה רוח, בסורה 83,2 :

״אבל כאשר בא אליהם מה שידעו — כפרו״.

הדבר המפליא בכל העניין הוא, שהיהודים, אשר היו כל כך מפורדים מבחינה מדינית, היו מאוחדים שלא להכיר בשליחות מוחמד ושלא לקבל את תורתו, עד ששמים בפי מוחמד את הדברים:

״לו האמינו בי עשרה יהודים, היו מאמינים בי כל היהודים״.

ובאמת, כמעט שאין בידינו ידיעות נאמנות על היהודים שקיבלו את דת האסלאם בימי מוחמד, ודבר זה מפליא מאוד וקשה להבינו. נראה שהחינוך הדתי היה חזק מאוד אפילו במדבר הזה, הרחוק כל כך מן הישובים היהודיים הגדולים. מקביל חי לאותה התנהגות מצאתי בסיפורים ששמעתי מפי תימנים על נערות יתומות בנות שבע ושמונה, שבוודאי לא ידעו כמעט ולא כלום על דת ישראל, אך משנלקחו בכוח אל בתי המוסלמים העדיפו למות מיתות רעב מלהפגל במרק עשוי מבשר שלא נשחט כהלכה.