פגיעות בחיי הדת יהודי מר.-א.ב.ן

עמוד 1 מתוך 6123456

פגיעות בחיי הדת וההתאסלמות במרוקו

 

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

 

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב. אליעזר בשן

הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום.

במספר מאמרים שכתב הוא התייחס גם למערכת היחסים בכלכליים, ובעיקר לשותפות שבין יהודים והנוכרים, כגון " המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם. יחס היהדות לנוכרים על פי מקורות ההלכה מימי הביניים ואילך. תעודה משנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים, שותפות כלכלית עם נוכרים, ההלכה והביצוע.

עלילה על יהודי באנתיפה שבמרוקו 1880 – 1881. תעודה על דרישה לקבלת מזון לעניים יהודים כמו למוסלמים במוגדור. חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח ובעוברם ליד מסגד.

פרופסור בשן התמיד בחקר הנושא, אסף בעין בוחנת פרט לפרט, חשף תיעוד ופרשיות חדשות, סיכם את כל מה שנכתב בסוגיה זו, מיין את הממצאים לנושאים, מהם ערך פרקים, וארג מסכת שלמה העוסקת בפגיעות בחיי הדת במרוקו.

פגיעות בחיי הדת וההתאסלמות במרוקו

המחקר מבוסס על מקורות יהודיים : ספרות השאלות ותשובות, הדרוש, שברי הימים מארכיוני חברת כל ישראל חברים, ממקורות זרים, ספרות נוסעים, דיווחי הקונסולים הזרים, מתיעוד הנמצא בספריות ציבוריות ברחבי תבל ומספרות המחקר ובאוספים פרטיים.

חיבור זה עוסק בשני נושאים : א. פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו, המתבטאת בסגירת בתי כנסת או הריסתם, שריפתם של ספרי תורה, מניעת של תקיעת שופר, ובאילוצים לחלל את השבת. ב. התאסלמות במהלך הדורות מימי הביניים עד המאה ה-20. נושה זה חולק לפי תקופות ולתת נושאים.

הפרק הראשון עוסק מעמדם המשפטי של היהודים, וזכותם לשמירת חייהם הדתיים בארצות האסלאם. מעמדם של היהודים היה נסבל, כי האסלאם בראשית התפשטותו הבטיח לשמור על חייהם, רכושם של היהודים והנוצרים, ואת זכותם לחיות לפי אמונתם בתנאים מסויימים, הכוללים שורה של הגבלות והשפלות המנוסחות במסמך הנקרא " תנאי עומר "

תנאים אלו ניתנו לפרשנויות, ברצונם של השליטים מקילים, וברצונם מחמירים, ומוסיפים החמרות נוספות. בדרך כלל כשסמכות השלטון חזקה ויציבה הנטיה היא לפרשנות מקילה, לעומת זאת כשסמכותו רופפת קיימת פרשנות מחמירה.

לדוגמה לפרשנות מחמירה, במרוקו במקוות שונים ובתקופות שונות עד המאה העשרים, נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח למדינה – העיר המוסלמית, בה התנהלו חיי המסחר.

פגיעות בחיי הדת וההתאסלמות במרוקו

הפרק השני עוסק בחילולם של ספרי תורה והרס בי כנסת. מקורות עבריים ולועזיים עד הזמן החדש מספרים על פגיעות בחיי הדת של היהודים בעקבות פרעות על ידי המונים, או ביוזמתם של מושלים מקומיים, שלעתים אושרו גם על ידי הסולטאן.

במהומות אלו חוללו ושרפו בתי כנסת וספרי תורה. הוא סוקר פגיעות בבתי כנסת וספרי תורה החל מהמאה העשירית לספיר ואילך עד למאה העשרים. היו תקופות שפגיעות הללו היו קשות ביותר, כמו בתקופת האלמוואחידין במאה הי"ב בה כל יהדות צפון אפריקה ירדה למחתרת.

או בשלהי המאה הי"ח בתקופתו של המלך אלייזיד – 1790 -1792, בפאס נקרעו ונשרפו ספרי תורה, וכן נהרסו בתי כנסת, ובנו מסגדים במקומם, וכך נהג בערים אחרות. באופן פורמאלי לאחר התפשטות האסלאם היה אסור על היהודים לבנות בתי כנסת חדשים.

אומנם בפועל יהודים בנו מאות בתי כנסת במרוקו כמו בכל ארצות האסלאם, כי השלטונות העלימו עין מגזירה זו. אמנם בשעות קשות נהרסו על ידי השלטונות הרבה בתי כנסת בגין טענה זו, שהם נבנו לאחר הופעת האסלאם. כמו בשנת 1811 נשרפו במכנאס שלושה בתי כנסת, ובהם ספרי תורה וספרי קודש.

הפרק השלישי סוקר את יישום הסעיף " תנאי עומאר " האוסר על היהודים להפגין את דתם. כמו הרמת קול בתפילה ותקיעת שופר. דומה כי רק לעתים נדירות נדרשו היהודים להקפיד על איסור זה.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו

הפרק הרביעי עוסק באילוצם של יהודים לחלל שבת וחג. שמירת השבת הייתה אחד המאפיינים של הזהות היהודית בכל הדורות. יהודים שמרו על השבת למרות ההפסדים הכספיים, גם כשניהלו עסקים עם נוכרים במסחר מקומי ובינלאומי.

המוסלמים היו מודעים לכך, ובמקומות שרוב המסחר היה מרוכז בידי היהודים, סגרו את השווקים בשבת. אם כי בתקופות שונות היו מקרים שהמושלים כפו על היהודים עבודה בשבת. כי שמתאר שמואל רומאנילי, בלשונו הפיוטית בקשר לגזרות יזיד, שגברים ונשים נלקחו לעבוד בשביל השלטונות גם בשבת, הוא כותב :

                       " ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משיחתים וישאו על עושי מלאכה כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ומשאו. וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מטפחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף יחזיקו בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה ואוי לבורח ".( " משא בערב " עמוד 24-25 ).

בין המלאכות הבזויות שהוטלו על היהודים במרוקו היה למלוח הגולגולות של מורדים או פושעים שהומתו, כדי להוקיעם על שער העיר. בשנת 1873 ארבעים ושמונה מורדים שנתפשו נידונו למוות, והיהודים ברבאט נאלצו למלוח ראשיהם של המרדים בשבת.

הפרק החמישי סוקר איומים של מושלים להעביר את יום השוק לשבת, ומקרים של העברת יום השוק בפועל בשבת. ביודעם שהיהודים לא יחללו את השבת. החלפת יום השוק לשבת הייתה אחד האמצעים לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים מהשוק, וכל לפגוע בפרנסתם.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו

הפרק השישי עוסק ברקע והגורם להתאסלמות במקורות ההלכה האסלאמית, ומה הדרכים שבהם חלה על הזר הדת האסלאמית. כמו כן עוסק במניעי התאסלמות מרצון, כי היו יחידים שהתאסלמו במרוצת הדורות. אמנם הייתה גם התאסלמות כפויה מצד השלטונות בתקופות שונות.

הפרש השביעי סוקר את התאסלמות מימי הביניים המוקדמים עד למאה הי"ב, על פי תשובות הגאונים והרי"ף, בהנחה שמרבית התשובות של הגאונים נשלחו לצפון אפריקה ; ההתאסלמות שכפו האלמווחידין על יהודי צפון אפריקה במאה הי"ב, בעקבותיה יהודים רבים מתו על קידוש ה'. ובמרבית הקהילות התאסלמו מאונס למראית עין.

מתאר את בואה של משפחת הרמב"ם לפאס ואת פעילותו של רבי מימון ובנו רבי משה, לביסוס אמונתה של יהדות זו ולחזק רוחה שעל אף חייה הכפולים, הם עדיין חלק חשוב מעם ישראל, ועל יהודיה להתמיד באורח חיים יהודי עד כמה שאפשר ולפוס צערא אגרא.

לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא

ת (אבות ה כג), לְפִי הַצַּעַר – הַשָּׂכָר, כְּלוֹמַר: הַשָּׂכָר שֶׁאָדָם מְקַבֵּל הוּא לְפִי שִׁעוּר הַטִּרְחָה וְהַיְּגִיעָה שֶׁהִשְׁקִיעַ בָּעֲבוֹדָה. מילון אבן שושן.

כפי שהדברים באו לידי ביטוי בחיבוריהם " אגרת הנחמה ", ו " אגרת השמד ". דומה כי בזכות  השתדלותם ועוז רוחם, יהדות זו החזיקה מעמד תקופה ארוכה למעלה ממאה שנה. אם כי אורך הזמן גרם לשכחת התורה ולחיסולו של המרכז היהודי הגדול שהיה בחבל ארץ זו.

יוסף אבן יעקב 1269 – 1286, מייסד שלטון בני מרין, ביטל את גזירות המייחדים ואיפשר ליהודים לחזור ליהדותם, בתנאי שיעמדו ב " תנאי עומאר " – עליהם לנעול נעליים שחורות, ולהסירם כשיעברו ליד מסגד.

כמעט כל היהודים שהתאסלמו שמחו לחזור ליהדותם בגלוי. אם כי היו יהודים שהדיפו להישאר כמוסלמים, הם היוו קבוצה נפרדת והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם, לא התחתנו עמהם ונדרשו ללבוש בגדים מיוחדים, כדי להבדילם מהמוסלמים האמיתיים. כמו כן מוזכרים מקרים של התאסלמות מרצון במאות הי"ג והי"ד.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו

הפרק השמיני סוקר את ההתאסלמות במאות ה-15-16. המרות של יהודים היו בפאס במאה ה-15. הסולטאן אבו יוסף עבד אל אלחק בן אבוסעיד ששלט בשנים 1421 – 1465, פקד בשנת קצ"ח – 1438, על העברת היהודים בפאס למללאח הסמוך לארמון המלכות.

כך נוסד התקדים לרובע נפרד ליהודים גם בערים אחרות במרוקו. ישנה סברה כי היהודים שסירבו לעבור למללאח התאסלמו. מהשם ששמרו על שמות המשפחה שלהם עד היום כמו כהן ובן שוקרון. ועד קרוב לזמננו היה ידוע על מוסלמים בפאס שהם צאצאי  היהודים שהתאסלמו, מהם הידועים בכישרונותיהם ובחריצותם.

בהתקוממות שהייתה בשנת 1465ף נגד המלך עבד אלחק אלמריני. התקוממות זו נקראת בשם " גזרות הרון ", על שם יועצו היהודי של המלך אהרן בן בטש, ובה נהרג המלך ויועצו היהודי. האספסוף פרץ למללאח ועשה פרעות ביהודים וברכושם, יהודים רבים שרצו להציל נפשם ממוות המירו דתם למראית עין.

הפרק התשיעי סוקר את ההתאסלמות במאות ה-17 – 18, היה הייתה ברובה של יחידים שהמירו כדי להשיג טובות הנאה, להקל מעליהם את נטל המס הכבד שהשלטונות הטילו על היהודים. או להשיג מזון בעתות בצורות קשות. בתקופה זו נושא ההמרות נדון הרבה יחסית בספרות ההלכה, בפרק זה מציין את הנושאים השונים שנדונו בספרות ההלכה.

הפרק העשירי דן בהתאסלמות במאות ה-19-20. גם בתקופה זו היו מושלים שכפו המרה על יהודי עירם, כמו כן היו יהודים בודדים שהמירו מרצון מהמניעים הנזכרים לעיל. המחסר סקר את המקרים שנזכרו בספרות הרבנית, בתיעוד ובספרות הנוסעים שביקרו במרוקו בתקופה זו.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו

הפרק האחד עשר עוסק בהתאסלמות של נערים ונערות, כל המקורות הנזכרים בפרק זה הם מהמאות הי"א והכ'. סוקר מקרים של נערים ונערות שהמירו מרצון, כדי להשתחרר מלחץ משפחתי ועול ההורים. כמו כן מוזכרים מקרים של חטיפת נערים ונערות ואיסלומם בכוח.

תופעה זו של חטיפת נערות ואיסלומן בכוח לשם נישואים עם מוסלמים, הטרידה את הנהגת הקהילה במרוקו עד לשנות ה-60 של המאה העשרים. היא ביקשה את התערבותה של יהדות ארצות הברית, שאכן נפגש נציגה עם המלך בנושא זה בפברואר 1961. ובאותו זמן הקהילה פנתה אישית למלך. להלן ציטוט ממכתב ארוך שכתב דוד עמאר נשיא הקהילות היהודיות במרוקו למלך :

                  מועצת הקהילות מבקשת להסב את תשומת לבו של הוד מלכותו לבעיה חמורה ועדינה כאחת, אשר נוגעת ללבו של כל אב משפחה, תהיה דתו אשר תהיה. מדובר בהמרת דתן ובהשאתן של נערות קטינות, וקל להוכיח כי הדבר מצביע על אפליה ממשית לרעת היהודים במרוקו.

אב מרוקאי יהודי לנערה קטינה, רשאי בהחלט לסרב מלתת את בתו לבן דתו. אבל אב זה עומד ללא הגנה כשאר בתו הקטינה ממירה דתה ונישאת למוסלמי. לו היה האב נתין זר, לא הייתה נשקפת לו סכנה דומה.

מקרים כאלו ייתכנו רק לגבי יהודים מרוקאים, למרות שלפי דת משה ולפי החוקים האזרחיים תחילת הבגרות היא בגיל 21 מלאות. מבחינה אנושית קשה להשלים עם עזיבתה של נערה קטינה את בית אביה, ואובדנה לעולמים למשפחתה. אנט משוכנעים כי יימצא פתרון לבעיה כאובה זו בהתאם לרוחם המתקדמת של מוסדות השלטון המרוקאי.

הפרק השניים עשר סוקר מקרים מהמאות הי"ח והי"ט, של התאסלמות למראית עין ושמירת מצוות בסתר.

 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו

הפרש השלושה עשר עוסק בחוזרים מהתאסלמות ליהדות, וקרבנות של עלילות על התאסלמות. במקרים בהם חזר המתאסלם ליהדותו, או שהיה קורבן לעלילה כי התאסלם וחזר בו. מבחינת האסלאם, והמציאות ההיסטורית שתי התופעות זהות. מי שחוזר מהאמונה באסלאם אחת דתו למות.

ניתנים לאדם כזה שלושה ימים כדי לחזור לאסלאם. גיל הבגרות לאחריות משפטית הוא – 15 ויכול להיות נמוך מזה. הדוגמה הקלאסית לקידוש ה' היא הסיפור על סול הנערה הצדקת בטנג'יר שבשנת 1834 הייתה קורבן לעלילה כי התאסלמה וחזרה ליהדות.

ועל כן נידונה על ידי הקאדי הראשי של פאס לכריתת ראשה. מאז הפכה לדמות של קדושה, חוברו עליה סיפורים ושירים ומצבת קבורתה בפאס היא מוקד לעליית נשים וגברים.

עדות אישית של הרב ד"ר משה עמאר, כותב ההקדמה של הספר והוא ידידו של פרופסור אליעזר בשן.

מידגם מהאמור בחיבור זה על פגיעות ביהדות וביהודים, ראיתי במו עיני במחצית המאה העשרים. נוכחתי במקרים של שריפת בתי כנסת, רצח יהודים, התעללויות של נערים מוסלמים בנערים יהודים, וידועים לי מקרים לא מעטים של חטיפת נערים ונערות יהודיות בשנות החמישים והששים.

לצערי חזיתי זאת על בשרי במשפחתי, וזו הפעם הראשונה אשר אני מרשה לעצמי להעלות תמצית המקרה בכתב, ועוד חזון למועד לכתוב סיפור זה במלואו. במסעותי למרוקו ביקרתי בבתים של יהודיות שנישאו למוסלמים באונס או ברצון מאולץ

 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו

 נפגשתי עם מוסלמים דור שלישי ורביעי להורים שנאנסו להמיר את דתם, והם שומרים עניין זה בסוד ; סייעתי לאישה יהודיה שנישאה למוסלמי להחזירה ליהדות ולהעלותה ארצה, יחד עם בתה שנולדה לה מהמוסלמי.

מסוף שנות השמונים של המאה העשרים, נסעתי למרוקו כמעט מדי שנה למטרה גחויה ונסתרת. המטרה הגלויה הייתה להרצות במחנה קיץ בסמינר לרבנים ולמורים יהודים במשך שבועיים. ההרצאות התקיימו בבוקר לגברים, ואחר הצהרים לנשים. אחרי הסמינר נשארתי במרוקו למשך כשבועיים לחיפוש ואיתור תיעוד, וכתבי יד מיצירותיהם של חכמי מרוקו.

המטרה הנסתרת הייתה להתחקות אחר בן אחותי שנעלם בשנת 1960 בהיותו כבן שלוש. הוא יצא לשחק ליד הבית כדרכו, ולא שב. חיפשנו אותו בכל העיר וסביבותיה, אך העלינו חרס בידינו. כמובן, המשטרה והרשויות לא נקפו אצבע, הם שאלו אם אנו חושדים במישהו שהעלים אותו.

מאחר שהתשובה הייתה שלילית, אמרו, כשיהיה לכם שם של חשוד, הודיעו לנו. השמועה נפוצה שהוא נלקח על ידי ערביה שאין לה ילדים, ומקובל אצלם סגולה בדוקה, שעקרה המאמצת ילד יהודי ומגדלת אותו כמוסלמי, תיפקד בילדים משלה.

האבל שפקד את המשפחה היה כבד ואינסופי. אין שבעה, אין חודש, אין שנה. ההורים, מיום שנלקח מהם הבן, עולם חשך בעדם הם כבו ולא עלה עד חיוך על פניהם. המשפחה השקיעה סכומי מכסף עצומים בחיפושים באופן עצמאי, אך לא העלתה דבר. לאחר כשנתיים עלינו אצרה בלב כבד, בהשאירנו אותו מאחור. אולם הפצע שנוצר בעקבות היעלמו לא הגליד, אלא הלך והתעצם אצל ההורים. 

 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו

החיפושים, חוסר האונים והתוגה המתמשכת שררה במשפחה נחרתו בזיכרוני. הזכרתי אותו בתפילתי יום יום. המשכתי להתעניין, ונדרכתי למשמע כל שמועה שהגיעה ממרוקו לגביו. תיירים יהודים ממרוקו לארץ סיפרו שהילד נמצא בעיר מידלת אצל משפחה ערביה ענייה, והוא כסבל בשוק.

פניתי לסוכנות היהודית, וביקשתי את עזרתה של המחלקה המטפלת באיתור נעדרים. לבקשתם, כתבתי את תיאור המקרה, את השמועות ואת שמות היהודים במרוקו ששמעו על המקרה. לאחר מספר חודשים נאמר לי, ששליחי הסוכנות במרוקו אישרו את הסיפור, ולא ניתן לעשות דבר, כי היהודים בעיר מפחדים לשתף פעולה.

ואכן, בשעה שנפתחו שערי מרוקו בפני הישראלים, הייתי בין הראשונים לנסוע למרוקו, כדי לנסות להתחקות אחריו בעיר מידלת ובסביבותיה. בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים התרוקן כל האזור מהיהודים, במידלת עצמה נותרו רק שני אחים יהודים המחזיקים חנויות במקום והם גרים בפאס.

ניסיתי לדובב אותם ולבקש עזרתם והם מפחד טענו שלא ידוע להם על מקרה זה, וביקשו ממני לא להגיע למידלת, כי זה עלול להזיק להם. לאחר כמה נסיעות למרוקו, ושמועות משמועות שנבדקו ולא העלו דבר, במוצאי שבת אחת קיבלתי טלפון מקרוב רחוק שהיה אז חי בעיר פאס, ואמר לי יש מועהנ שבן אחותך משרת כחייל באזור הסהרה.

ביקשתי ממנו שיבדוק יותר פרטים, והוא סירב ורמז לי שיהודים המקומיים אסור להתקרב לדברים כאלה. תוך מספר ימים בלי להודיע לאיש, נסעתי למרוקו והתייצבתי בפני היהודי שהודיע לי. אך דומה שהתחרט וחשש מהפרשה.

 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו

לאחר שיחות שכנוע, הסכים לומר לי את שמו של האיש שבשמו נפוצה השמועה ואת הטלפון שלו. שוחחתי עם האיש בטלפון שרצוני להשתטח על קברי הצדיקים באזור וביקשתי הדרכתו וסיועו. בשיחות טלפוניות נוספות שאלתי על החייל היהודי, והוא אישר לי את הסיפור.

סיכמתי עמו יום שיחכה לי בתחנת אוטובוס בשעה עשר בלילה. כשהגעתי למקום בלילה של חורף, לאחר נסיעה מקרטעת של שמונה שעות מפאס, מצאתי את התחנה ריקה מאדם, ורק חיילים מסתובבים במקום. הסתובבתי ימינה ושמאלה ברחבי התחנה, והיהודי שאמור לחכות איננו.

לא ידעתי לאן לפנות, כי זו הפעם הראשונה שהגעתי למקום הזה. לאחר כחצי שעה של תהיות בלך ושוב בתחנה, התקרב אלי חייל ושאל מה אני מחפש כאן. סיפרתי לו אני צריך בית של ישו ( יוסף ). אמר, בא אחרי. מיד כשראיתי אותו קיבלתי צמרמורת, כי עמדה לנגד עיני דמותו של בן אחותי כפי שנחרתה בזיכרוני, והוא דמה לו להפליא.יתירה מכך, הוא דמה לאחים שלו.

הוא הראה לי את הבית מרחוק והמשיך בדרכו. היהודי פתח לי הדלת וקיבל אותי בסבר פנים יפות. מסרתי לו עופות שחוטים שהבאתי לו מפאס, והתחלתי לדובב אותו ולבקש פרטים על החייל. הוא השיב שמדובר בזה שהראה לך את הבית, עוד מעט יבא הביתה.

הוא סיפר שהוא ואשתו עוסקים בתפירה, הוא נותן שירותי חייטות לחיילים במחנה, והחיילים גם פוקדים את חנותו בשעות הפנאי. הסתבר כי בין החיילים, ישנו חייל שחבריו לנשק מתבדחים עליו ומכנים אותו בצחוק " יהודי ", ציוני.

  

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו

יום אחד שאלתי אותו בצד, האם יש ממש בלגלוגים שהוא יהודי, והא אמר לי משיום שהכיר את עצמו הילדים בשכונה לעגו לו שהוא יהודי. הוא חש עצמו כיהודי, לכן הוא לא מתפלל במסגד ולא צם ברמדאן. הופתעתי מהמקרה וסיפרתי על כך לאחד מקרובי משפחה בפאס שביקר אצלי.

עודנו יושבים, והחייל הופיע. בעל הבית הגיש תה. התחלנו לגלגל שיחה, שבמהלכה רמזתי לו שאני מישראל, וכי באתי לכאן להשתטח על קברי צדיקים. גם הוא סיפר כיצד התגלגל לצבא. יודע שהוא יהודי והוריו לפני עלייתם מכרו אותו למשפחה מוסלמית בעודו קטן.

הקשיתי על דבריו : וכי יש מי שימכור את בנו ? וכיצד בכלל הוא יודע על העניין. אז, התחיל לספר על ילדותו הקשה בעיר מידלת :

" הילדים בשכונה תמיד לעגו לי שאני יהודי, ושהורי אספו אותי מהרחוב. ההורים התייחסו אלי בנוקשות, ולא חסו עלי. מאז הייתי ילד, שלחו אותי לעבוד בשוק כסבל, לשאת סלים לנשים יהודיות, וכשהייתי לנער, שלחו אותי לעבוד כשוליה בשווקים מרוחקים.

מאסתי בחיי, לכן התגייסתי לצבא. כדי להבטיח לעצמי אוכל ומשכורת. חלקה מועבר להורי. במהלך הפגישה, היה קשה לי לעצור בעד פרץ רגשות שהציף אותי, ועצרתי ברוחי בקושי רבי מלהתנפל עליו ולחבקו ולומר לו שאני דודו.

כי הדברים שסיפר לי חיזקו את שהיה ידוע לי קודם, שאכן הילד גדל והלך במידלת והיה סבל בשוק. בסיום הפגישה לפני שנפרדנו, מסרתי לו ממתקים ואמרתי לו שאני כאן באזור מספר ימים לזיארה בקברי הצדיקים, וכל יום אחזור ללון במקום. אם יתאפשר לו נשמח להיפגש גם מחר, כי בין כה משעמם לי במקום. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו

למחרת חיכיתי בכיליון עיניים לערב, בפגישה השניה שוחחנו על דא ועל הא ושוב גלגלתי השיחה על היהודים סמידלת ועל ילדותו, הוא חזר ביתר פירוט על מה שסיפר אמש. אז שאלתי אותו : " לו הייתה לך אפשרות, היית רוצה לראות את הוריך היהודים ?.

הוא השיב : " הם לא רצו בי כשהייתי קטן ומכרו אותי. עכשיו הם ירצו בי ?. הסברתי לו שאין זה נכון שהוריו היהודים מכרו אותו, וכי מעולם לא נשמע מקרה שיהודי ימכור או ימסור את בנו למשפחה מוסלמית.

במקרים קשים של יתמות, הילדים נמסרים לאימוץ למשפחה יהודית. לכן, אם הוא אכן יהודי, הוא לבטח נגנב ממשפחה יהודית על ידי הוריו ומכאן יחסם הנוקשה כלפיו, כי הוא לא בנם. המשכנו בשיחה ולקראת סוף הפגישה חזרתי על שאלתי :

" אם הוריך בחיים והם יהודים, האם תרצה לראות אותם ?. תשובתו הפעם הייתה חד משמעית : " כן ". שאלתי אם הוא שבע רצון משירותו הצבאי. " זה הרע במיעוטו, כי גם כאן החיילים מכירים בעובדה שאני יהודי ובזים לי כל הזמן. הנה ישו ( יוסף ) יספר לך, כמה שצוחקים עלי " הוא השיב.

לא יכולתי להתאפק עוד, וגיליתי לו שאני מכיר את הוריו. הם בישראל, וזוכרים אותו באהבה ובגעגוע. הם כמהים לשמוע ממנו, מאז שנחטף מהם בעודו קטן, שעה שיצא לשחק ברחוב. הצגתי בפניו תמונות של ההורים, של הסבים ושל הסבתות של.

עמוד 1 מתוך 6123456

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930