דמנאת העיר-א. בשן


דמנאת העיר.בעריכת מר אשר כנפו-ברית מס' 29

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

מבוא.

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894.

ציטטנו את המידע שפורסם על הקהילה וקורותיה מכתבי העת העבריים ; " בכורים ", " החבצלת ", " המגיד ", " המליץ ", " הצבי " וכן הלועזיים

Jewish Chronicle, Gibraltar Chronicle, The Jewish World והשבועון בצרפתית Reveil du Maroc וכן הדיווחים של חברת כל ישראל חברים, כתב העת של המיסיונרים שפעלו במרוקו החל משנת 1875.

ציטטנו מתוך ספרים שונים, ביניהם של תיירים נוצרים שביקרו בה במאה ה-19. אבל עיקר המידע מצוי בתעודות שבארכיון משרד החוץ הבריטי, המתפרסמות כאן לראשונה.

החלק הראשון מוקדש לתולדות הקהילה מעת יסודה עד שנות ה-5 של המאה ה-20 בעת עלייתם של רוב יהודי הקהילה לארץ, על ההיבטים השונים של החיים והחלק השני דן במצוקות של הקהילה במשך ארבעים ושבע שנים, מעת רבלת ההצהרה של הסולטאן מוחמד הרביעי למשה מונטיפיורי ב-5 בפברואר 1864 עד 1911, כפי שבאו לידי ביטוי בעיתונות ובהתכתבויות בין אישם יהודיים במרוקו ובאנגליה, וכן בדיווחים של דיפלומטים. 

ביניהם השגריר של בריטניה במרוקו ג'והן דרומונד האי למשרד החוץ בלונדון. הוא היה אישיות דומיננטית, וכתובת לתלונות של יהודים כשנקלעו למצוקה. האישיות היהודית המרכזית בדמנאת הייתה אדם בשם דוד עמר הזוכה במספר תעודות לכינוי רב. לא ידוע עליו ממקורות יהודים, וספק אם אמנם היה חכם.

גם בתעודות אחרות מצאתי כי מכנים מנהיג בכינוי רב.

החלוצים בחשיפת עברם של יהודי מרוקו היו הרב יעקב משה טולידאנו שחיבר את הספר " נר המערב ", ירושלים תרע"א, ופרופסור חיים זאב הירשברג שחיבר את הספר תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים, שני כרכים, תשכ"ה.

שניהם הקדישו לקהילת דמנאת והאירועים בשנות ה-80 של המאה ה-19 מספר שורות בלבד, כשהאחרון מצטט ספר המבוסס על תעודות מהארכיון של כל ישראל חברים.

מטרת חיבור זה לתת מידע מרבי על מה שנכתב, פורסם או טרם פורסם על דמנאת ויהודיה. על ההיבטים השונים של החיים, בהתבסס על מקורות עבריים ולועזיים.

התעודות המתפרסמות כאן לראשונה, מאירות פרטים על מצבם ומעמדם של היהודים במרוקו בכלל, על מקומה של המנהיגות המקומית, הקשרים עם הדיפלומטים והממשל המקומי והמרכזי, והיחס של ממשלת בריטניה ליהודי מרוקו.

חלק א. – פרק א.

דמנאת שוכנת על הר בדרומה של מרוקו בגובה של אלף מטר מעל פני הים, לרגלי הרי האטלס הגבוהים, כ-120 קילומטרמזרחית למראכש בקו אווירי. בימים שלפני היות תנועה ממוכנת, היו הולכים אליה מהלך שני ימים ממראכש, וארבעה ימים מקזבלנקה.

בסביבתה כרמי זיתים. במקום שפע של מים, ונהר עובר בקצה העיר. הגרמני ת. פישר שביקר בה ב-1899 מתאר אותה כשוכנת בגובה אלף מטר מעל העמק, ושומרת על מעברי ההרים. הנוסע המגיע מהערבה מוצא בה נוף מרהיב אוויר הרים קריר וצמחיה עשירה.

מסורת בידם של יהודי המקום שאבותיהם הגיעו לשם בסביבת שנת 1100, כלומר כ-40 שנה לאחר יסודה של העיר. לפי רשימה שנערכה במכנאס בשנת 1782 נמנית דמנאת בין עשרים ושישה המקומות במרוקו בהם מצויות קהילות יהודיות.

ג'ון דרומונד האי 1816 – 1893 קונסול בריטניה במרוקו מ-1845 ושגריר החל משנת 1860 עד שנת 1886, כתב ב-13 בפברואר 1885 כי דמנאת שוכנת באזור ה- Shlohs  – האוכלוסייה בת גזע מאוד פראי, והיהודים נושאים נשק להגנתם.

בריטי שביקר באמצע המאה ה-19 במרוקו כתב, כי דמנאת מאוכלסת על ידי ברברים יהודים קראים. ספק אם התייר הנוצרי ידע להבחין בין קראים לרבנים. אבל זו גם עדות על מציאותם של יהודים בדמנאת. 

לפי מידע מה-24 בדצמבר 1891 לא גרו שם נוצרים, אבל לאחרונה ביקרו בה. המקום עשיר במים ובכרמי ענבים כפי שכתב ח. מאקלין לשגריר הבריטי במרוקו סאטוו – SATOW ב – 24 באוקטובר 1893.

האדריכל יעקב פינקרפלד ביקר שם בשנות ה-60 של המאה ה-19. בהתקרבו למקום התפעל מהנוף הנפלא, וכתב כי עוברים בין כרמי זיתים, ודמנאת " נשקפת מלמעלה מתוך חומותיה…הרים גבוהים ומסולעים מסביב " לדבריו.

לפי המסורת של אזור האטלס הגדול, היהודים באו אליה ארבעים שנה לאחר יסודה של מראכש – 1062, כלומר בתחילת המאה האחת עשרה. צילום של העיר פורסם על ידי Josiane Assouline Mayer

באינצקלופדיה של אסלאם נכתב על דמנאת ערך וסיכומו הוא כדלקמן :

עיר ברברית קטנה בקצה האטלס הגבוה,120 ק"ממזרחית למראכש. מספר יהודיה כמחצית מכל האוכלוסייה המונה כ-4000 נפש.

הקצין הצרפתי שרל דה פוקו בילה שנתיים במרוקו בשנים 1883 – 1884, כשהוא מחופש ליהודי, ביקר בדמנאת ב-6 ו-7 באוקטובר 1883. הוא ציין שהיחס ליהודים הוא מצוין, וכי הם חיים יחדיו על המוסלמים.

דמנאת העיר- אליעזר בשן

חכמי המקום.

בספרות הרבנית נזכרים יהודית בדמנאת לראשונה במאה ה-17. לפני המאה ה-16 הקהילה הייתה בעלת אופי יהודי ברברי. בספרות הרבנית מופיע השם דמנאת וגם הכינוי " קסור מוסה ". חכם בשם מרדכי עטייא כתב בהקדמה לחיבורו " מר דרור ", אזמיר ת"ץ

רבי מרדכי עטייא אנציקלופדיה " ארזי הלבנון " – תוספת שלי

חכם גדול בתורה ומפורסם. נולד בדמנאת שבמרוקו. היה תלמידו של הגאון רבי יצחק דילויה זצ"ל, והיה תלמיד חבר לרבי שלמה עמאר ז,ל מדמנאת. רבי מרדכי חיבר ספר " מר דרור " הכולל : פלפולים וחידושי מסכתות הש"ס נדפס באיזמיר ת"ץ. בסוף ימין התיישב בטורקיה. 

אמר הצעיר מרדכי בן לאדוני אבי נבון ומעולה יצחק עטייא אשר גדלני על התורה ועל העבודה יום ולילה בארץ מולדת דמנאת…ועת היותי בר מצווה שלח אותי לעיר המהוללה עיר ואם בישראל בתורה וביראת שמים מרוקוש שקורים בלשון ישמעאל מראכש.

רבי יוסף בן נאיים כתב בספרו " מלכי רבנן " בערך מרדכי עטייא, דף פז ע"ב :

עיר מולדתו דמנאת והוא תלמיד מורנו הרב יצחק דלויה זצ"ל והיה תלמיד חבר למורנו הרב שלמה עמאר ז"ל מדמנאת. הוא חיבר ספר מר הדרור על מסכתות, ובסוף ימיו נתיישב בתורקיא והדפיס שם את ספרו. ראה בהקדמת ספרו. מקור לכל זה ראה בספר " המעלות לשמה "

רבי לוי אביטבול חי בדמאהת ועלה לארץ ישראל. ובחודש אלול תס"זהגיע למגרב בתור שליח חברון ויעב"ץ ( רבי יעקב בן צור ) כתב לו מכתב המלצה. 

מסעוד בן נחמיאש, נאמר ליו כי היה " מלומד בנסים אשר כול ערי המערב נודרים נדרים וקופות לזכותו " כך כותב בהסכמת רבני אספי לספר " וישמע שאול " שחיבר נכדו רבי שאול. מסעוד נחמיאש השני בן יוסף, חתום בשנת תקצ"ד – 1834 על פסק דין.

בדמנאת היו חכמים נוספים אלה : רבי יהודה ה"ן בן לולו ויוסף בלולו : " מלכי רבנן : דפים ה, נט. אהרן בן ראובן אלמלאליח שהתיישב ברבאט, למד אצל רבי יוסף עיוש אלמאליח, ונשא את בתו שהחכם לאשה, כשחותנו עבר לגיברלטר. רבי דוד עמאר היה מחכמי המקום, ורבי יוסף בן נאיים העיד שראוהו חותם בשנת תקצ"ה – 1835.

חכמי דמנאת רבי חיים בוחבוט ורבי אברהם בן יעקב נחמיאש חתומים בשנת תרט"ז – 1856 על הסכמה לספרו של רבי יעקב בן שבת, " רוח יעקב ", ליוורנו תרמ"א.

לפי נחום סלושץ שביקר בה בשנת 1913 חיים בה מספר חכמים, שרואים עצמם עליונים על פני חכמים אחרים במראכש.שמותם שמעון ענקרי ודוד דארין אלה מכירים את הספרות היהודית מימי הביניים, וגם כמה יצירות מתקופת ההשכלה. 

בתי הכנסת.

על מספרם של בתי הכנסת במקום מצויות ידיעות שונות : בעת ביקורו של נחום סלושץ היו מצויים במללאח שבעה בתי כנסת. אחד מהם הנושא את השם " אלג'מאעה אלמוריסקוס " של מגורשי ספרד בו שומרים על מנהגי התפילה של ספרד. בבתי הכנסת האחרים נוהגים לפי מנהגים מקומיים.

האדריכל יעקב פינקרפלד שביקר בדמנאת במגרת סיוריו בצפון אפריקה במטרה להנציח את הארכיטקטורה של בתי הכנסת כתב, כי העיר מחולקת לשני חלקים : " המדינה " המוסלמית והמללאח היהודי.

בו מצויים שבעה בתי כנסת. הוא ביקר רק בארבעה מהם. תכניות ל שניים מהם מתוארים בספרו : בית הכנסת של רבי שלמה בן יעקב בן אביג'י. בשנת 1893 בנה הסולטאן חסן הראשון חמישה בתי כנסת והקיפם בחומת מגן.

אחרי פטירתו של הסולטאן חסן הראשון ב-9 ביוני 1894 – שלט החל משנת 1873 – נשרפו בתי הכנסת בדמנאת בעת מהומות וביזת המללאח. ספרי תורה הובאו למאראכש ונמכרו, כפי שכתב אבנצור למונטגיו ב-4 בספטמבר 1894 :

בית הכנסת הגדול נשאר בחורבנו גם בשנים הבאות. באוכלוסייה מעל אלף נפש בשנות החסות, היו שישה או שבעה בתי כנסת, ולפי מידע אחר שמונה. ביומנו של חיים זאב הירשברג שביקר במרוקו בשנת תשט"ו צילום של בית כנסת בדמנאת ( תשי"ז, עמוד 152 ) 

קברי צדיקים.

 אחת התוצאות של הדו קיום בין המוסלמים והיהודים היא השפעה הדדית במנהגים ובאמונות עממיות. למשל, בקשר להערצת קדושים, לא תמיד ברור אם הקברים הם של מוסלמים או של יהודים. בדרום מזרחה של דמנאת מצויה מערה ובה מעיין שמייחסים לו סגולות, והמקום נערץ על ידי המוסלמים והיהודים. 

ח.ז הירשברג שביקר בה בשבוע ל"ג בעומר, כתב על העלייה לקברי הצדיקים המצויים במקום ובסביבתו. על שניים מהם, הנערצים על ידי היהודים והמוסלמים, יש ויכוח, המוסלמים טוענים שה " חזן " הקבור כאן היה יהודי שהתאסלם, והיהודים מכחישים לעז זה נמרצות.

והוא הדין לגבי הקדוש " סידי מחצאר " הטמון במערה אימון-איפרי. הוא נתפרסם בזכות כוחו לרפא מחלות עצבים. ה " ברכה " שלו מועילה לזכות נשים בילדים. המבקרים טובלים בבריכה, שאת מימיה מספר נחל איתן, ושוחטים תרנגול לכבוד הקדוש.

בית קברות יהודי עתיק מצוי ליד הגבעה. היהודים עולים לגל אבנים, שלפי אמונתם מכסה את עפרו של קדוש אגדי בשם מוסה בו עושיר, הנערץ על ידי יהודים וברברים כאחד. הקדוש מכונה גם בכינוי מו ולמושיפה – אבי ההזנה – ומייחסים לו מעשה נסים.

לפי סיכום של יששכר בן עמי, המומחה לקברי צדיקים במרוקו, קבורים בדמנאת אחד עשר צדיקים ועוד שלושה ליד דמנאת, של קבריהם עולים יהודים מהמקום ומהסביבה, ואלה שמות הצדיקים : רבי אברהם נחמיאש, רבי אברהם כהן, רבי יוסף כהן, רבי יוסף מלול, רבי דוד דנינו, רבי דוד פרחי, רבי חיים בוחבוט, ונכדו רבי יוסף חיים בוחבוט, רבי יוסף אלמאליח, רבי יצחק חזיזה, רבי ישועה דנינו, רבי שמעון ענקרי ורבי יצחק בן ימין. הצדיקים הקבורים ליד דמנאת הם : חזן די תירהרמין, יעקב לחור, וסידי מחצאר.

דמנאת העיר

מתוך ספרו של יששכר בן עמי " הערצת הצדיקים בקרב יהודי מרוקו "

רבי אברהם חמיאש – דמנאת –

נקרא גם רבי אברהם נחמיאש, חי במאה התשעה עשרה.

רבי אברהם כהן – תידילי.

קבור ליד עץ דפנה. במקום אין קבר – עדות של מר שלמה ס' תונדות – רק חדש המיועד למבקרים. מכונה גם מולאי מאתיל. כך היה נקרא בפי כולם עד שבא פעם ליהודי בחלום וגילה שקוראים לו רבי אברהם הכהן.

המוסלמים שגם מעריצים את הקדוש, ממשיכים לכנות אותו מולאי מאתיל. לפי המסורת הוא בא מירושלים למרוקו בתקופה מאוד קדומה.

לאסלאי, הלכו לרב מולאי מאתיל. קבור אצלנו. חיברתי עליו שיר בערבית ובעברית, לא שמעתי שמכירים אותו. אחר אומר רבי אברהם כהן. רבי אהרן. בסוף היה מקרה. אנשים אצלנו עושים לו הילולה כל שנה.

אפילו ערבים הולכים לשמה. פעם אחת גוי אחד היה משותק בכלל, כמו שיתוק של כאן. לקחו אותו ערבים. הם לא מתביישים ללכת לצדיק של היהודים. ישן שמה שלושה ימים וחזר בריא ברגליים שלו.

פעם אחת קרה מקרה שיהודי אחד היה לו ריב עם גוי. ואין לו שוטר. השר – השופט אמר לו למוסלמי, שילך היהודי יישבע.

ואמר המוסלמי אני רוצה שיישבע לי במולאי  מאתיל. אמר לו השופט , טוב, הלך הגוי אמר לו ליהודי : נפגש שמה. הלך הגוי והגיע לחדר שבנו למולאי מאתיל, איך שהגיע לשמה ראה נחש, הזנב שלו כאן והיה מסתובב בכל החדר.

בא הראש לצד השני ופתח את פיו. הגוי הזה, לפני שיגיע היהודי וישביע אותו, בא בדרך לקראת היהודי ואמר לו : בא, מה שאתה רוצה תן לי, לא צריך להישבע, חזר איתו ועשה פשרה, גם על זה חיברתי שיר.

" אישה אחת מקזבלנקה הייתה עקרה וביקרה בצדיק. אחרי שבא השומר, גוי אחד, איך שהוא בא חשב לצחוק עליה, אבל כולם מכירים אותו שזה השליח של רבי אברהם כהן, מולאי מאתיל, הוא שומר, הולך ומקבל נדבות לזכות הצדיק.

למה כי הוא נטפל בחכמים. אז פעם באה אישה, אמר לה, אם את רוצה להיות בהיריון, קחי את האבנים האלה. לקחה אותם מעל הקבר ושמה אותן על הגב שלה. נגמרה השנה וילדה בן. קרה נס. 

רבי יוסף כהן – דמנאת

קבור ליד קברו של רבי דוד דדינו

רבי יוסף מלול – דמנאת

נערץ על ידי אנשי המקום. קבור ליד קדושים אחרים

רבי דוד דנינו – דמנאת

היהודים נהגו להשתטח על קברו. פעם הביא רועה מוסלמי את הצאן ליד קברו הכבשים השתתקו. המוסלמים אמרו שרק יהודים יכולים לעזור ולפתור את החידה הזאת. לאחר ששחטו ליד בקבר שלושה עגלים, נתנו ליהודים כסף כדי לקנות מחייא, יין. לאחר ששחטו ביקשו רחמים והבטיחו שיותר לא ירען את צאנם שם. אז שיחרר אותם הקדוש. גם מוסלמי לא היה יכול להיכנס.

רבי דוד פרחי – דמנאת.

קבור בדמנאת על פי עדותו של רבי יוסף א' מאימגראן.

רבי חיים בוחבוט – דמנאת

נקרא גם באבא סידי. הוא סבו של רבי יוסף חיים בוחבוט הקבור גם בדמנאת.

הוא היה סגי נהור. כאשר היה עולה אל הקאדי, או נקרא אליו בעת סכסוך בין בעל לאשתו, הוא היה משמש כעורך דין, ועומד על כך שהבעל ישלם מזונות לאישה. כאשר היה רואנ אותו הקאדי, היה קם לכבודו

רבי יוסף חיים בוחבוט דמנאת

קבור יחד עם סבו רבי חיים בוחבוט

רבי יוסף אלמליח דמנאת

נקרא גם באבא חזן. הוא יליד תאביה

הוא התנבא שהולך למות. עשה טבילה, כך סיפרה לנו סבתא. כאשר נסע לדמנאת עקבו אחריו אנשים רכובים על גבי בהמות. נשאר שם שבעה ימים בדמנאת ושם נפטר. סבתא מספרת שכאשר נפטר, ורדו עליו פנסי אור.

היהודים ראות את האורות האלה ומאז נהגו להשתטח על קברו. המון יהודים עולים לקברו. הוא התנבא שימות שם וביקש שיקברו אותו שם.

רבי יצחק חזיזה

רבי ישועה דנינו

שייך למשפחת " איית ישועה

רבי שמעון ענקרי

רבי יצחק בן ימי

ענקרי ורבי יצחק בן ימין. הצדיקים הקבורים ליד דמנאת הם : חזן די תירהרמין, יעקב לחור, וסידי מחצאר.

רבי יוסף חיים בוחבוט דמנאת

קבור יחד עם סבו רבי חיים בוחבוט

רבי יוסף אלמליח דמנאת

נקרא גם באבא חזן. הוא יליד תאביה

הוא התנבא שהולך למות. עשה טבילה, כך סיפרה לנו סבתא. כאשר נסע לדמנאת עקבו אחריו אנשים רכובים על גבי בהמות. נשאר שם שבעה ימים בדמנאת ושם נפטר. סבתא מספרת שכאשר נפטר, ורדו עליו פנסי אור.

היהודים ראות את האורות האלה ומאז נהגו להשתטח על קברו. המון יהודים עולים לקברו. הוא התנבא שימות שם וביקש שיקברו אותו שם.

רבי יצחק חזיזה

רבי ישועה דנינו

שייך למשפחת " איית ישועה

רבי שמעון ענקרי

רבי יצחק בן ימין

ענקרי ורבי יצחק בן ימין. הצדיקים הקבורים ליד דמנאת הם : חזן די תירהרמין, יעקב לחור, וסידי מחצאר.

דמנאת העיר- אליעזר בשן


פרנסתםדמנאת

בכפרים שבסביבת דמנאת שירתו היהודים את הברברים בתור אומנים וסוחרים. כל נהגו יהודי דמנאת. לפי מכתב מה – 25 בספטמבר 1884 יש מספר יהודים מבוססים המנהלים קשרי מסחר עם מראכש, קזבלנקה והכפרים בסביבה, ללא ידיעת המושל.

הסוחרים שעסקיהם הובילום לדמנאת היוו מטרה לשודדים, ולשם הגנה על רכושם וחייהם היו מצרפים אליהם בעלי גוף, לפני שהממשל הצרפתי התייצב באזור. גם מקומיים היו פושטים על הרכוש של הסוחרים.

בורסקאים

במכתב שנשלח ב – 26 במרס 1885 על ידי דרומונד האי שגריר בריטניה במרוקו לשר החוץ, נזכרים בורסקאים יהודים.

במכתב של הוזיר אמפדל גרינט לסיר ג'והן דרומונד האי ב – 26 בינואר 1886 נזכר בין השאר כי יהודי דמנאת מצויים בעלי מלאכה כמו עובדי בניין, צורפים ונפחים.

אזרחי ארצות הברית שסחרו בדמנאצ בשנות ה – 80 של המאה ה-19 מינו יהודים מקומיים בתור סוכנים שלהם וכך זכו לחסות ולהגנה.

מתוך הספר " הערצת הקדושים – יששכר בן עמי. 

מיסיונרים.

מיסיונרים באו לדמנת בין השנים 1882 – 1887, מהם שליחי האגודה האנגליקנית בשם London Society for promoting Christianity amongst the Jews שמרכזה במוגדור החל משנת 1875.

יהודי מומר יליד רוסיה בשם גינזבורג, שלמד תיאולוגיה בבריטניה, ועמד בראש המשלחת במרוקו החל משנת 1875, ביקר בשנים 1883 – 1884 בערי הדרום מראכש ודמנאת.מישקוביץ ודהאן מיסיונרים שפעלו בשירות האגודה הנ"ל ביקרו בין השנים 1882 – 1886 בדמנאת. וכן ביקרו בה מיסיונרים אחרים.

לפי דו"ח שפורסם בשנת 1887 ביקר גינזבורג בין שאר הערים גם בדמנאת. באותה שנה פורסם כי חיים בה אלפיים יהודים, רובם עניים, בורים וקנאים. המללאח היה אסון : גברים, נשים וילדים דחוסים בחדרים אפלים בצפיפות. ולמרבה הצער הם מכורים לשתיית יין.

המיסיונר זרביב שירש את מקומו של גינזבורג כראש המיסיונרים האנגליקנים במרוקו משנת 1886 ואילך, ביקר בין השאר בדמנאת באוקטובר 1886, מלווה בשלושה שומרים. לדבריו חיו שפ כאלפיים יהודים במללאח מלוכלך.

היו גם נשים שמילאו שליחות זו, ביניהן אחת בשם אמה הרדמן  HERDMAN שביקרה בדמנאת וכתבה על יהודי המקום שהם אמיצים וחכמים, וסובלים מפגעי הגורל. בשנת 1886 פעל שם  המיסיונר יעקב     HABMILLION כשליח  האגודה בשם  ILDMAY MISSION TO THE JEWS

ב – 24 בדצמבר 1891 פנה סמית, נציג האגודה המיסיונרית האנגליקנית במרוקו לשר החוץ הבריטי המרקיז מסליסבורי בקשר לפעולות האגודה, ובין השאר ביקש שיינתן לו בית בדמנאת לביצוע בפעילות המיסיונרית. 

בתשובתו הזכיר השר כי כבר בעבר פנה דיפלומט בשם גרין בנידון לסולטאן, וכי הדבר חסר סיכוי באשר דמנאת שוכנת באזור פראי, בלתי שקט, שם מעולם לא גרו נוצרים, ולמיסיונרים נשקפות סכנות.

בין המשלחות המיסיונריות בדרומה של מרוקו במאה ה-19 הייתה אחת בשם : Southern Morocco     Mission  שהחלה פעילותה במרוקו בשנת 1888 ולה בסיסים עם צוות רפואי כמו שנהגו גם אגודות אחרות, כדי לקרב את הנזקקים לנצרות, בין השאר גם בדמנאת.

ב – 1899 ביקרו בדמנאת שני מיסיונרים מלונדון. באו לבית הכנסת שם ראו שני מלמדים שלימדו את הילדים תנ"ך, וכן נפגשו עם יהודים. הם מסרו גם מידע על מצבם של יהודי דמנאת.

המללאח בדמנאת.

כפי שתואר בכתב עת של המיסיונרים ב-1877, המללאח הוא עלוב, גברים, נשים וילדים מרוכזים בחדרים אפלים ורטובים. רוב היהודים בדמנאת עניים, בורים, קנאים לדת, וכולם מכורים למשקה חריף.

בעקבות פרעות ביהודים בשנת 1887 מיווה הסולטאן חסן הראשון באותה שנה, לבנות מללאח חד שליהודים על חשבון האוצר, שבנייתו נגמרה בשנת 1893 והכולל חמישה בתי כנסת.

חכם מארץ ישראל התלונן בפני כל ישראל חברים כי יהודי דמנאת סובלים מפקידים אכזרים. הסולטאן החליט לבנות מללאח כדי שהיהודי יוכלו לחיות ביתר ביטחון. בנייתו נגמרה זמן קצר לפני פטירתו של חסן בשנת 1894

לפי מידע משנת 1887 הסולטאן הרשה לבנות מללאח חדש. בתי כנסת נשרפו בדמנאת, ואז קיבלו היהודים מללאח חדש שאף הוא נבזז. נחום סלושץ שביקר במרוקו שש פעצים, כתב ביומנו רשמיו בדמנאת באוגוסט 1913, אותם פרסמם בספרו שיצא לאור בשנת 1927.

גם המללאח החדש נשדד בעת המהומות שגרמו לירידתו של עבד אלעזיז מכיסאו בשנת 1908. בית הכנסת הגדול ושורה של בתים עדיין בחורבנם.

את המללאח בדמנאת חקר FLAMMAND וחיבורו פורסם על ידו בשנים 1950,1952, 1954 זה המחקר הראשון על המללאח בכלל. המחבר כיהן בתור מנהל בית ספר, ואחר כך כמפקח על בתי ספר צרפתיים באזור.מספר הבתים במללאח הוא 95, ויושבים בו אלף שש מאות נפשות. בכניסה למללאח מצויה רחבה פתוחה, ממנה שער לרחוב צר, בו מצויים תאים, בהם בעלי מלאכה יהודים העוסקים במסגרות.

הוא הגדיר את הטיפוס היהודי שם : לדבריו, הם אופיניים ליהודים הספרדיים, אבל יש גם להניח שביניהם היו נישואין עם הברברים, יש מהם ששערותיהם בלונדיות ועיניהם כחולות, אבל רובם בעלי עיניים שחורות.

רוב הגברים רזים, והנשים לעתים מאוד יפות, מעטים מבניהם גבוהים. כולם – הגברים והנשים הולכים בכבדות. פאותיהם ארוכות ומגדלים זקנים. את ראשם מגלחים ומכסים בכובעי ברט או בכיפות. הילדים נאים כחושים, באשר סובלים הם מגרענת ומשחפת.

תשעים ותשעה אחוז מהם סובלים ממחלות עור ועיניים. מחלת הטיפוס חוזרת לעתים. בבתי ספר של כל ישראל חברים נלחמים במחלות באמצעות הזנה טובה יותר.

שפת הדיבור.

היא תערובת של ברברית עם ערבית, בתוספת כמה ביטויים בעברית ובספרדית. הם מכירים את שפתם של הברברים. רובם משתמשים בעברית רק כשפת התפילה. יש מיעוט הדובר עברית. בבית הספר של כל ישראל חברים בדמנאת לומדים חמש שעות בשבוע עברית, ומתקיימים שיעורי ערב למבוגרים.

שפת הכתיבה כמו בכל דרום מרוקו היא יהודית ערבית. אבל רק מעטים יודעים לכתוב. רוב הנשים וכשמינית מהגברים אנלפבתים. הם שרים שירים בעברית ובערבית.

פרנסה

כשאדם מצליח לחסוך סכום מסוים הוא פותח עסק, ואז עליו לדעת לקרוא, לכתוב ולחשב חשבונות. הוא לומד זאת מבנו, ההולך לבית הספר, או מקרוב משפחתו. אם עסקיו מצליחים, עליו ללמוד צרפתית, וזאת הוא מנסה ללמוד מתלמידי בית הספר כל ישראל חברים.

כשישים מבוגרים יודעין כבר צרפתית. מספרם עולה על יודעי שפה זו אצל המוסלמים, למרות שלאלה יותר בתי ספר. כללית התרבות של היהודים, בייחוד באשר לשפה, עולה על זו של השכנים המוסלמים. שעות העבודה בקיץ ארוכות יותר מאלה שבחורף.

כדי להישאר ערים בשעות המאוחרות בערב, הם שותים תה או קפה, ואוכלים גרעיני חמניות. העובדים והמעבידים ישנים יחדיו על ספסלים, אוכלים יחדיו כיכר לחם ותה בבוקר. בצהרים ירקות מיובשים עם שמן ופלפל אדום. בשר אוכלים לעתים רחוקות. בערב אוכלים מרק ירקות מתובל. ואינם אוכלים מנה אחרונה. 

דמנאת העיר-אליעזר בשן


דמנאת 1היחסים בין עובד למעבידו
.

הם בדרך כלל טובים, ורק לעתים נדירות פורצות מריבות. הסנדלרים והחייטים נחשבים כאנשי ריב. הם מכים או קושרים אל ידיהם של השוליות ומלקים על רגליהם בשוטים עשויים מעור. אם אביו של השוליה מתערב, הוא עושה זאת כדי להרבות במלקות, כי מאמינים בכוחה של ענישה גופנית.

כל עבודה נפסקת בערב שבת לפני השקיעה. העובד אינו נהנה מחופשות. כל הזמן עליו לעבוד כדי לפרנס את בני ביתו. השוליה יודע כי לחמו תלוי בעבודתו, וכיל כל אחד מ-800 חסרי העבודה במללאח ישמח למלא את מקומו.

הצעיר לומד מקצוע מאומן שהוא עצמו בור. אדם בוחר לעבוד אצל אומן לפי המזון או השכר שיעניק לו. לעתים הדבר תלוי  בקשרי המשפחה או ההיכרות עם האומן. בערב גיל השוליה היה 8, עתה בגילים בין 12-14 ונמשך עד גיל 16.

בהגיעו לגיל 20 הוא הופך למעביד. יש תופעה של מעבר ממקצוע אחד לזולתו. הנפח עובר להיות רתך או רוכל, צלם או מתווך במכירת תאנים, תמרים, צימוקים, שמן, או עורות. הברברי אינו יודע לקנות את הזרעים לשדהו, או למכור את סחורתו ללא תווך היהודי, הנותן לו מידע על המחירים.

הגברים והנשים לבושי בסמרטוטים והם אדישים. מקבלים את מר גורלם ללא ערעור כגזרת שמיים. כל רעיון בדבר בדבר אחריות החברה הגורל העניים, זר להם. אינם נוטים לשנאה, לאלימות או לגזל. בעלי היכולת אדישים לגורל העניים, וכך גם יחסם של אירופאים ומוסלמים, באשר גם אצל המוסלמים מספר העניים גדול.

ברובע המוסלמי אסור לקבצנים יהודים בקש נדבות, אבל הקבצנים המוסלמים באים למללאח כדי לקבץ תרומות. היהודים בעלי היכולת אדישים למצב זה.

למוסלמים בדרך כלל קשרים כלכליים עם היהודים, וקיים אינטרס דו צדדי בקשרים אלה. לשיך הברברי " היהודי שלו , שהוא נאמנו, מנהל את עסקיו, ונוסע בחברתו. המוסלמים אוכלים בבתי יהודים ואלה מעניקים למוסלמים בחגיהם ומשאילים את אהליהם בימי חגיגות.

כלכלתם.

לפי מכתבו של מנהל בית הספר של כל ישראל חברים  בטנג'יר ב-25 בספטמבר 1884, בין יהודי המקום מצויים אומנים במלאכות אלה : נגרים, בנאים ונפחים. אחרים מנהלים קשרי סחר עם מראכש, קזבלנקה והכפרים בסביבה, אבל ללא ידיעתו של המושל העוין את היהודים.

נוסף לסוחרים ואומנים, מצויים מלווים בריבית, היהודים מצטיינים בתור צורפים ונפחים. לרבים מהם גינות המעובדות על ידי ברברים. הם מייצרים מאחייא הנעשית מצימוקים . מייצרים יין מצוין. לדעתו של נחום סלושץ ואחרים, אלה הטעימים ביותר במרוקו.

ב – 1950 רוב האומנים עדיין עסקו במלאכות בשיטות פרימיטיביות, ובקושי השתמשו בכלים, הם היו מספקים מצרכים לברברים שחיו ברמת חיים נמוכה מזו של היהודים. מצבם הכלכלי של היהודים ושכניהם המוסלמים היו דומים.

נשים עסקו בטוויית אריגים ושטיחים. צילום של נשים הטוות שטיח בדמנאת מופיע באינצקלופדיה " יודאיקה מהדורה שנייה כרך 12, עמוד 338.

יהודי המקום גאים על עירם, שלפי אמונתם נוסדה מאה וחמישים שנה לפני שנוסדה מראכש. כמו שהחארה של ג'רבה מהווה סמל ליהודי תוניסיה, כל המללאח בדמנאת ליהודי מראכש. במחצית השנייה של המאה ה-19 היו יהודי דמנאת תחת חסותו של ראש קהילת מראכש יהושע קורקוס שהשיג עבורם שחרור מתשלום מס הגולגולת.

פרק ב'

בתקופת החסות של צרפת על מרוקו.

על דמנאת היה ממונה מושל צרפתי המכונה על ידי המקומיים בכינוי חאכם, והא דאג לסדר ולצדק, ולא במתכונת שהמוסלמים היו רגילים בה לפני תקופת החסות. המוסלמים והיהודים קיבלו את מרותו. היחסים בין היהודים והמוסלמים בעת הזאת היו סבירים. רוב האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת ממשפחת גלאווי פחה שדאגה לחייהם של הד'ימים.

מספר היהודים.

בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 היו בה כ-1800 יהודים. בשנים הבאות, בעקבות התגברות הלאומנות והשאיפה לעצמאות החל משנת 1953 שגרמה לאלימות בשנים 1954 – 1955 זורז קצב העלייה לשיראל. בשנות ה-60 נשארו רק מעט יהודים במקום.

לפי מקור אחר בשנת 1920, 2500 נפש, בשנת 1930, 3.000, בשנת 1936, 3.600, בשנת 1959, 3.900. ויש אומדנים על מספר נמוך יותר.

הרעב והמחסור בימי מלחמת העולם השנייה בייחוד בשנת 1944 גרמו לכך שכמעט מחצית ממספר היהודים עזבה את העיר. בשנת 1949 נמצאו בה 1852 יהודים, רובם עלו לישראל.

בשנת 1950 היו בה כ-2000 יהודים מתוך 7.000 תושבים, ורק כמחצית מהיהודים עזבו ומתוך 370 משפחות הוגדרו רק 12 כמבוססות. היו בה 12 קבצנים, ו-500 יהודים כומר כ20% הזקוקים לזעד. בשנת 1951 היו בה 1.700 יהודים.

חינוך.

על השנה בה נפתח בית ספר על ידי כל ישראל חברים יש חילוקי דעות. לפי רודריג, תשנ"א, עמוד 37, בשנת 1929. לפי שני מחברים אחרים – שלוש שנים לאחר מכן מודרניזציה וידיעת צרפתית ותרבותה החלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, תודות לפעילות הממשל וחברת כל ישראל חברים שפתחה בית ספר בשנת 1932.

לפנח מלחמת העולם השנייה ייסדה כל ישראל חברים רק שתי בתי ספר בכפרים באזור הרי האטלס : בשנת 1928 במידלת ובשנת 1932 בדמנאת.

מורה במראכש מתאר את דמנאת ויהודיה בשנת 1932.

כל ישראל חברים החליטה לפתוח במקום בית ספר בשנת 1932 ושלחה את המורה גולדברג לנהל אותו. הוא תיאר לעצמו שהתנאים קשים. דמנאת רחוקה 110 קילומטר ממראכש, שוכנת לרגלי האטלס, והיא מנותקת מכל ציביליזציה.

בהגיעו למקום תיאר את התנאים הפרימיטיביים בדרך לשם ובמקום. חיים בה כ-3000 יהודים במללאח לעומת 6000 מוסלמים. היהודים גרים בבתים עשויים מלבני בוץ. בקומה הראשונה בעלי חיים : חמור, פרה, כבש, ומעליהם חדרי המגורים של המשפחה.

אין שם חשמל ולא מים זורמים. הרחובות הצרים רטובים מבוץ החורף. פרנסתם : אומנים, וחנוונים. הילדים לומדים בצלא – בבית הכנסת – לעתים מבלי להבין את תוכן קריאתם, וקוראים כמו את התפילה. איש מהם אינו לבוש בלבוש אירופאי.

הגברים נעולים נעלי בית תורכיים ומעיל ארוך, ובחורף בורנוס מחודד עשוי מצמר גס. הוא נושא תיק מעור כבש. בראש דמנאת קאיד הגר במבצר ברא/ש ההר. עתה המקום נשלט על ידי הממשל הצרפתי הצבאי.

הממונה הצרפתי שולט במקום ביד קשה ותושבי המקום לא תמיד מסכימים עמו, כי מנהגיהם שונים. אדם שחט בעל חיים ברחוב אשר אין חנות לבשר, ומי יכול לחכות עד יום ראשון יום השוק. יהודי רוצה בשר לשבת. איך תתואר שבת ללא בשר ?.

הוא פגש יהודי המכין אלכוהול מתאנים או מענבים. אבל הדבר אסור בגלל המונופול הממשלתי על תעשייה זו ליהודים תעשייה מסורתית של הכנת מאחייא ויין מתוק. וזו תעשיית בית, ובאים ממקומות אחרים לרכוש אותה.

יהודי המקום אוהבים מאחייא. בשבתות אחרי התפילה משפחות נפגשות, ואוכלות ביחד. ההגבלה הממשלתית יוצרת קשיים ליהודים. הוא מספר כי בביקורו אצל אחד היהודים ביקש שישתדל אצל ראש הממשל ברבאט להסיר את המושל הצרפתי. בכותב סירב להיענות לבקשה.

ההורים היו שומרים על הבנות לבל ייחטפו על ידי המוסלמים. על היהודים להחביא כל דבר בעל ערך מפני תאוותם של השכנים. גם יהודים במצב כלכלי סביר לבושים בבלויי סחבות, לבלן יגרו את תאוותם של המוסלמים.

בימי ראשון העיירה שקטה,  החנויות נעולות, כי כולם הולכים לשוק. הילדים נלווים לאבותיהם לשוק, ועוזרים להם בנשיאת המוצרים הנמכרים שם. מוכרים בין השאר צעיפים לכיסוי הפנים למוסלמיות. מצויים שם גם שוחטי בהמות, עוקרי שיניים, מרפאים בעזרת כישופים ועוד.

ההורים לא התנגדו שבניהם ילמדו בבית הספר. אבל התנגדו שבנות תלמדנה. הם עטנו שבנות אינן צריכות ללמוד. מספיק שהן יודעות לנהל משק בית, ולטפל בילדים. ואומנם הבנות עוזרות לאמהות בתחומים שונים.

בכל זאת היו בנות שבאו לבית הספר, מהן בגיל עשר שקודשו על ידי חתנים צעירים, ואחרות בגיל 12 שכבר היו נשואות. הוא מתאר את טקס החינה לפני הנישואין, והיה עד לנישואי בת קטנה שסירבה לבוא לבית בעלה אחרי החופה, ובעלה הטרי נשא אותה על כפיים לביתו.

לדברי ההורים, הגיל המתאים לנישואי הבת הוא 12. לאחר גיל 15 ביא " זקנה ". יש נישואין בין בנות בגיל זה לבין גברים בגיל שישים ומעלה, ולעתים הגבר אלמן.

בין השאר הוא כותב על העוני בין היהודים. אשתו הבחינה בכך ששתי בנות באו לבית הספר יחפות, באשר לא היו להוריהן אמצעים לקנות להן נעלים. בהמשך הצביע על ההצלחה בחינוך הבנות, שסירבו להינשא בגיל רך והתמידו בלימודיהן. הבנים הסתגלו לחיים המודרניים בלבושם ובהתנהגותם. במקביל נוסד גם בית ספר צרפתי לילדי המוסלמים, אבל בנות לא למדו שם. 

דמנאת העיר-א. בשן

דמנאת 0002בצורת בשנת 1937 והשלכותיה על מצב היהודים והחינוך.

מורה בבית ספר בדמנאת בשם הגברת ניניו פרסמה תיאור המצוקה בעיר זו ובדרום מרוקו. בעקבות הבצורת ששררה באותה שנה, והשפעת העל התלמידים, והאוכלוסייה היהודית. חג הפסח שנחוג בדרך כלל בשמחה, היה עצוב כמו ט' באב.

בבית הכנסת לא שרו בעת התפילה. ביום ראשון שלאחר החג החנויות נסגרו, כי הגברים נשארו בבתי הכנסת לאמירת תהלים לאחר התפילה הרגילה. הוכרז על יום תענית לכל אדם מגיל חמש. ב-11 לפני הצהריים התכנסו לאמירת תהלים, ולאחר מכן צעדו לבית הקברות, שם אמרו סליחות והתחננו לגשם.

השוק של יום ראשון היה ריק. מחירי המזון האמירו, ורבו הגנבות על ידי אנשים במצוקה. סוחרים יהודים ומוסלמים הותקפו לשם שוד, ורוקנו את סחורתם הדלה ואת כספם. היהודים שבשנים רגילות מילאו תפקיד חשוב בכלכלה של דמנאת, היו קונים את היבול של החקלאים כדי למוכרו לצרכנים, פשטו את הרגל.

הילדים שרגילים להתלבש חגיגית לחגים, לא לבשו את בגדי החג שלהם. התלמידים סבלו מהתיבשות, ומגפה של שפעת פקד רבים מהם. בפעם הראשונה שכה הרבה תלמידים נעדרו מהלימודים בחודש אפריל. חמישה עשר התלמידים הבוגרים עשבו את בית הספר של מנת לחפש עבודה בדמנאת או בסביבתה, בה לא שרר יובש כה חמור.

הממשל המקומי נקט ביוזמה : פתח מחסנים וחילק אורז וחיטה. ארגן בדיקות רפואיות ללא תשלום, בתדירות גבוהה. המוסלמים קיבלו בכל יום רבע קילו חיטה למשפחה, ובפעם הראשונה ניתן גם ליהודים חצי קילו אורז למשפחה. המצב הורע לקראת החורף.

אחרי מלחמת העולם השנייה המשיכו חלק מהילדים ללמוד בתלמוד תורה, למרות שחלק מההורים נטו למודרנה……………….. גם הרשת של חב"ד " אהלי יוסף יצחק ", פתחה תלמוד תורה, אבל לא הייתה כאן ישיבה.

יהודי ארצות הברית סייעו בהקמת מוסדות בדמנאת. התלמידים למדו עברית מודרנית, והגיעו גם שליחים מהארץ כדי להכשירם לעליה ארצה – שליח ארץ שיראל ש. בן צור כתב על הכפרים בסיבת מראכש, פורסם בעיתון " הבוקר " ב-5 באפריל 1953.

בית הספר כל ישראל חברים הוא דם מועדון קהילתי חברתי. מחלקים בו ספרים לתמידים מצטיינים. לקראת הטקס נוקה המללאח, והוכנו הקישוטים. התלמידים שרו והכינו הצגה. נוכחו המושל ושכנים ברברים. היה גם בית ספר ביוזמת " אוצר התורה " ובפיקוחה. 

מספר היהודים והתלמידים.

לפי מפקדים בשנת 1936 ובשנת 1953

ב-1936 היו בדמנאת 1691 יהודים, בבית הספר למדו 99 תלמידים

ב- 1951 היו בה 1800 יהודים, ומספר התלמידים 155

ב-1953 אותו מספר יהודים, מספר התלמידים : 85 בנים ו-70 בנות. בתלמוד תורה למדו 50 תלמידים, ב " צלא " למדו מאה תלמידים. 75 נערים ונערות לא קיבלו כל חינוך פורמאלי.

החתונה היהודית בדמנאת.

פלאמאנד שחקר את המללאח בדמנאת תיאר את טקס החתונה :

בשבת מובל החתן בשמחה לבית הכנסת. בעת התפילה, האימא של הכלה מבקרת את בתה., מעניקה לה תכשיטים ועוזרת לה לצאת מהתא בו הייתה מאז החתונה. כשהחתן חוזר מבית הכנסת, הוא מזמין את משפחת הכלה לסעודה.

הסעודה החגיגית האחרונה נערכת ביום ראשון, ואחרי זה חוזרות המשפחות כל אחת לביתה. ביום הרביעי שלאחר מכן הכלה עוזבת את ביתה לראשונה. בעלה וחבריו מלווים אותה. היא טובלת, אוכלת חמישה דגים שבעלה דג בשבילה כסגולה לפריון.

מעתה הזוג מצפה לפרי בטן.כל לידה של בן, בעיקר בן בכור מוכרז בקולי קולות, זו הזדמנות לחגיגיה. לידת בת אומנם מלווה בשתיקה מאכזבת, למרות זאת גם זו היא הזדמנות לחגיגה, אבל בפחות טקסיות מאשר לידת בן הנחשבת כמתנת אלוה. בשנת 1955 בעת ביקורו של חיים זאב הירשברג בדמנאת ראה נישואין בדמנאת בין חתן בן עשרים לכלה בת 12. 

שני מורים בבית הספר של כל ישראל חברים כתבו את הדברים דלהלן לנשיא כי"ח, אחד במראכש ב-17 בדצמבר 1932 והשני ברבאט במארס 1934.

גיל הנישואין נמוך.

ניתן לראות ילדים וילדות בני 9-10 הנשואי כבר . האוכלוסייה אינה מתקדמת, ולידת הבת היא כמעט אסון. לכן ההורים רוצים להיפטר ממנה על ידי כך שמשיאים אותה כשהיא צעירה מאוד. בנות בגיל 15 נחשבות מבוגרות, ואיש אינו חפץ לקחתן.

משיאין אותן לגברים בני עשרים וחמש ומעלה, לעתים אלמנים נושאים ילדה בת עשר. לאחרונה נערכה חתונה של ילדה בת תשע עם גבר שן שלושים.

ההורים נתנו שוחד לעדים שיעידו בפני המושל שהיא בת 14, על מנת לא לעבור על תקנות הממשל. אחרי הטבילה במקווה מטפלים בשערותיה ובצמותיה, והצמה הגדולה ביותר נופלת על אפה, מכסה את הפנים ומגיעה עד שדיה.

פניה מצועפות בהינומה לבנה. ידיה ורגליה צבועות בחינה. באותו הזמן מטפלים הספרים בשערותיו של החתן. מביאים אותה לחופה כשהיא רכובה על פרד. רבים מחזיקים בידיהם נרות דולקים. כשהיא מגיעה לחופה פורצות הנשים במצווחות של שמחה.

יורדת מעל הפרד, טובלת ידה בדבש ובחלב ומורחת על קיר ביתה, וזורקת ביצה חיה על התקרה. החתן הולך לקראתה, מנשק את ידה, ולאחר הקידושין שובר כוס כנהוג. כל הקהילה משתתפת בחתונה ובעודה. בחצי גובה הקיר נמצא חדר המיטות של הזוג, שאינו יוצר ממנו במשך שבוע מזמן החתונה.

תגובת המזכיר של כל ישראל חברים כי נישואי בוסר הנהוגים בדמנאת ובמרוקו בכלל ייפסקו כאשר יבואו במגע מתמשך עם התרבות הצרפתית.

הרבנים והדיינים בעת משטר החסות – דיון מוכר בדמנאת.

לפי חוק הדיינים שנחתם בין ממשלת מרוקו ובין ממשלת צרפת באלחזיראס בזנת 1916 המורכב מ – 24 סעיפים, נקבע תקנון לגבי סדרי הדין של בתי הדין המוכרים על ידי ממשל החסות, וכן רשימה של 17 ערים ביניהם גם דמנאת הבן בית הדין מוכר על ידי הממשל. בראשם " בית הדין הגבוה " ברבאט בו כיהן הרב הראשי וסגנו.

הרבנים המוכרים היו מתכנסים מדי פעם כדי לדון ולהחליט בעניינים הנוגעים בחיי הדת, כמו בתי הדין, השחיטה, החינוך ועוד. באסיפה השנתית השישית שהתקיימה בשנת תשט"ו שהייתה האסיפה האחרונה, נזכר הרב חיים שושנה כמי שכיהן כרבה של דמנאת.

הרב של דמנאת בשנים תשט"ו – תש"כ היה רבי שמעון בן אליהו דיין, שחיבר את הספר " זהב שבא ", שאלות ותשובות, ירושלים תשל"ז. הוא גם כיהן בקהילות מראכש וקזבלנקה בין השנים תש"כ – תשל"ג, עלה לארץ ונפטר בתשל"ה.

הוא נשאל והשיב בז' מנ"א תשי"ט בדמנאת על מקרה בו יהודי שטען על אשתו שהיא מתחברת עם נוצרי, ונוסעת עמו במכונית שלו, שניהם לבד. האישה הודתה שנסעה אתו במכונית כארבע פעמים מחוץ לעיר, אבל לא קרב אליה בדרך אישות ובלאו הכי אין לו גבורת אנשים.

הבעל גם הביא שלושה עדים שראו את האישה במכונית עם הנוצרי. ואחד מהם העיד שבצאתו מן המכונית ראה אותה שהייתה מתחבקת ומתנשקת עם הנוצרי, ועתה שאל הבעל מה דינה של אישה זו.

פסק דינו של החכם כי " רשאי הבעל הנזכר לגרש את אשתו ואפילו בעל כורחה ובלי כתובה, ואפילו אם ירצה לגרשה מכל מקום איבדה את כתובתה – " זהב שבא " זימן ג'. . יש להניח שהנוצרי הוא צרפתי. האירוע מעיד על הקשר של היהודים בדמנאת עם פקידי הממשל הצרפתי.

בדמנאת היה נהוג נוסח שטר משכנתא, כפי שכתב החכם הנזכר בספרו, שם, סימן, יא.

נוא נשאל " באה לפני בעיר דמנאת אלמנה שציוותה סמוך למיתתה שנתנה לבן אחותה ג' מאות אלף פראנקים לשאת ולתת בהם ". בהמשך מסופר שהיה ערעור על הצוואה. החכם דן בנושא למרות " שעניין זה אינו מסמכות בית הדין כי עניין של דיני ממונות מכל מקום נטפלתי לעיון בדין הזה – " זהב שבא " סימן יב.

Articles divers-net

Reportage

דמנאתDemnate, oubliée de l’Atlas, mémoire du judaïsme marocain 

Dans les années quarante du siècle dernier, sur 3 000 habitants de la ville le tiers était juif. Le mellah, les deux saints, Rabi David Draa et Sidi Mhasser, le cimetière hébraïque… la ville a été marquée par la culture juive. 

Tapie au pied de l’Atlas, à une centaine de kilomètres de Beni-Mellal, elle peut sembler, au visiteur de passage, dépourvue d’intérêt, ennuyeuse, retranchée du temps et de la civilisation. Impression trompeuse : Demnate, terres fertiles en amazigh, peuplée actuellement de 25 000 âmes, est riche en histoire, regorge de sites naturels qui n’ont rien à envier à sa voisine Azilal et ses chutes d’Ouzoud. Riche en terres agricoles aussi : oliviers, amandiers, caroubiers s’étendent sur des milliers d’hectares et font la réputation de la région. Riche, enfin, de ses femmes et ses hommes, toujours fiers, qui ont bravé les aléas d’un climat et d’une nature pas toujours cléments, pour améliorer leur quotidien et sortir leur cité de l’oubli. Certains parmi ses habitants sont devenus célèbres. Le réalisateur et scénariste Ahmed Bouanani, décédé en février dernier, justement à Aït Oumghar, un douar palpitant de vie dans les environs de Demnate en fait partie. Il a passé sa jeunesse entre aït Oumghar et Rabat avant de la quitter pour s’envoler vers Paris, en vue de faire des études à l’Institut des hautes études cinématographiques (IDHEC). L’air de la montagne et la simplicité de ses habitants l’ont fait revenir au bercail, pour rendre son dernier souffle loin des tracas de la ville. 

Sur les 3 000 juifs d’antan on n’en compte plus qu’une personne, qui travaille à la bachaouiya

Impossible d’évoquer Demnate aussi sans se rappeler du «Fquih», le célèbre Mohamed Basri, figure de proue de la Résistancecontre le régime du Protectorat, condamné à mort plusieurs fois après l’indépendance, tout comme il serait incongru de se rendre à Demnate sans visiter le mellah, quartier des juifs qui ont habité cette ville depuis des temps immémoriaux, avant d’être poussés malgré eux vers l’exil aux quatre coins du monde. Brahim Taggount, professeur de maths et secrétaire général de l’Association Aït Oumghar pour la culture, le développement et l’environnement, qui nous reçoit chaleureusement ce matin pluvieux du 23 avril, a tenu à nous accompagner pour une visite à travers les ruelles de ce fameux mellah. Le quartier juif garde toujours le même nom, ses maisons et ses échoppes n’ont pas changé, Seuls ses habitants ont changé. Il n’y a plus de juifs, uniquement des musulmans de la ville qui l’habitent désormais ou qui y travaillent comme couturiers, tailleurs ou commerçants. «Sur les 3 000 habitants de Demnate dans les années quarante du siècle dernier, un tiers était constitué de juifs. Il n’en reste plus qu’un seul, une sexagénaire, qui travaille à la bachaouiya de la ville», nous informe Brahim sur un ton de désolation. 
Une bâtisse surplombe la porte d’entrée du mellah : la synagogue Ben Hakkou. Elle est toujours à sa place et n’a subi la moindre retouche. Avant leur départ, les juifs l’ont vendue à un musulman qui l’a transformée en mosquée. La tolérance, raconte-on encore parmi la population de Demnate actuelle, était de mise entre les deux communautés. «On respectait tant les lieux de culte que les dignitaires religieux. Musulmans et juifs se souhaitaient la bonne fête. Le musulman n’avait aucune raison de mettre en doute la religion de Moïse. D’ailleurs, quand il entendait prononcer les noms de Moïse ou de Jésus, il disait aussitôt : “Que la paix soit sur lui”», écrit H’mida Baddag, auteur d’un livre intitulé Demnate ou la mémoire ressuscitée (édition Dar Attawhidi, 2008). La tolérance et le respect mutuel entre les deux communautés étaient-ils vraiment le trait marquant de cette relation ? Rien n’est moins sûr. La construction du mellah au XIXe siècle avait pour objectif, comme c’est le cas d’autres villes du Maroc, de séparer juifs et musulmans qui se livraient des batailles rangées pour une raison ou une autre. (Les historiens parlent même d’une tuerie anti-juive en 1854). 
Et l’eau, entre autres, était l’une des raisons de ces disputes. Les musulmans accusaient les juifs de jeter leurs déchets dans une saguia  utilisée par les deux communautés, et qui souillaient ainsi l’eau qu’ils utilisaient pour leur ablution. 
Il n’empêche, le mellah constitue en ce XXIe siècle une partie de la mémoire de la ville et l’une des destinations prisées des touristes. De même pour les marabouts juifs, à l’instar du saint Rabbi David Draa qui continue d’attirer des pèlerin juifs qui viennent implorer sa bénédiction. On peut encore citer le cimetière hébraïque, à Tighermine, à proximité de Demnate, dont les sépultures n’ont subi aucune détérioration, encore moins une profanation. Et l’on se rappelle encore jusqu’à nos jours du sanctuaire judéo-musulman, le saint Sidi Mhasser (qui donna son nom au fleuve), vers lequel les femmes stériles, musulmanes et juives, se tournaient pour implorer la baraka. La femme juive s’y rendait le samedi, la musulmane le vendredi. Elles s’y déshabillaient en toute quiétude, et chacune avant de partir faisait des offrandes, grains de blé ou de maïs, tout en implorant la bénédiction du saint.
Le Dr H’mida Baddag est lui-même originaire du douar Aït Oumghar (enfants du cheikh en amazigh) et a pu faire de brillantes études de médecine, d’abord à Rabat, ensuite à Toulouse pour se spécialiser en chirurgie. Il est maintenant retraité, et bien que résidant à Rabat, il est souvent à Demnate pour ses activités associatives, au sein notamment de l’association éponyme. Ce jour du 23 avril, il s’y trouve justement pour assister à une réunion de cette dernière avec deux membres d’Humaniteem, une ONG humanitaire française qui assiste et subventionne nombre de projets montés par des ONG en Afrique. Celui sur lequel travaillent les deux ONG actuellement concerne le forage d’un puits et la canalisation de l’eau jusqu’aux chaumières du douar Aït Oumghar. Le projet est ficelé, les travaux de forage sont terminés, mais reste encore l’essentiel : acheminer l’eau jusqu’aux chaumières des usagers du douar, quelque 500 âmes, habitant 150 foyers. La réunion eut lieu, après la visite du mellah, autour d’un succulent couscous dans la maison de Brahim. Il faut dire que l’eau constitue un sérieux problème pour les douars disséminés dans les alentours de Demnate, non pas qu’elle est rare, puisque les sources jaillissant des montagnes se comptent par centaines dans la région, mais parce qu’elle est polluée. Les analyses nécessaires sont faites et il n’y a plus le moindre doute pour les membres de l’ONG marocaine : l’eau de la fontaine du douar est infecte et donc imbuvable. L’origine de cette pollution ? La construction d’un hôtel dans les environs du douar. «La fosse septique que le propriétaire a creusée ne répond pas aux normes, et elle a contaminé la nappe phréatique», accuse Abdelmalek Khay, le président de l’association, lui aussi professeur de maths dans un collège à Demnate. Donc, le seul moyen pour boire une eau saine est de creuser un puits, loin de l’hôtel. Il a fallu creuser 103 mètres pour avoir une eau pure et abondante. Seulement, met en garde M. Khay, l’eau du puits ne devrait servir qu’à la consommation. Pour toute autre utilisation, «il faut sensibiliser la population pour n’utiliser que l’eau de la fontaine». Un gros travail reste donc à faire. Et un autre gros problème à résoudre : quel moyen utiliser, le moins cher et le plus efficace, pour alimenter la pompe d’eau ? Le gasoil, l’énergie solaire ou l’électricité ? La question est débattue par les membres des deux ONG sous tous ses angles, sans pouvoir aboutir à une solution. 

Des douars encore sans eau courante et des ONG françaises à la rescousse

Le meilleur serait, propose le Dr Baddag, lors de la réunion tenue dans un luxueux hôtel perché sur la montagne, de «se brancher au réseau électrique pour alimenter la pompe et la rendre opérationnelle 24h/24». Le prix du branchement, selon les estimations de l’association, est de quelque 50 000 DH, c’est cher, mais c’est la seule façon d’épargner à la population des coupures d’eau. Le panneau solaire est certes écologique, poursuit le Dr Baddag, «mais une fois que le soleil n’est pas au rendez-vous, la population serait privée d’eau». Cette solution semble rallier plusieurs avis, mais le problème du financement reste entier. Mathieu Fouger, le président de l’ONG française impliquée dans ce projet, ne promet pas monts et merveilles. «Tout dépend, dit-il, des bailleurs de fonds, et donc de la solidité du projet à présenter pour avoir les subventions». M. Fougère, le jeune étudiant de l’école centrale de Lille, reste toutefois optimiste. Les quelques projets de développement agricole menés au Burkina Faso par son association ont obtenu les subventions nécessaires et ont rencontré un franc succès, pourquoi pas celui des Aït Oumghar ? 
Une fois la réunion terminée, on se dirige vers l’autre site emblématique de Demnate, situé à seulement deux kilomètres de l’hôtel : le pont naturel «Imin‘ifri», (l’entrée de la grotte), creusé depuis des millénaires par la force de l’eau de l’oued Lamhasser. 
Un détour pour découvrir et apprécier ce site touristique en valait la chandelle. Cette fois-ci, c’est le Dr Baddag lui-même qui sert de guide. Il connaît la région comme sa poche, non seulement parce qu’il y est né et y a fait ses premières randonnées encore enfant, mais parce qu’il a travaillé sur la préservation de ce site dans le cadre d’une autre association dont il est membre : l’Association de protection du patrimoine géologique du Maroc  (APPGM). La première et plus grande réalisation qu’a faite cette association est la préparation du plus grand géo-parc d’Afrique, le Géo-parc du M’goun (du nom de la 2e plus haute montagne du Maroc, située dans la région Tadla-Azilal, qui culmine à 4 068 mètres). Deux sites sont au programme de la protection de la nature de cette association : les chutes d’Ouzoud, et justement le pont naturel Imin’Ifri. Une fois, sur le pont, en se penchant pour voir en-dessous nous découvrons une merveille de la nature : une arche reliant les deux berges de l’oued, et, de l’entrée de la grotte, ruisselle de l’eau en abondance par plusieurs endroits, formant quelques mètres plus loin, une cascade naturelle. Le temps était pluvieux et l’eau boueuse, «mais par un temps ensoleillé l’eau est d’ordinaire limpide comme du cristal, et les estivants viennent s’y baigner», commente le Dr Baddag (voir encadré). A quelques encablures du pont,  un autre site, préhistorique celui-là, témoin dans la région d’une époque révolue : le site d’Iroutane présentant les empreintes de dinosaures fossilisés. Des pas de dinosaures sauropodes (ayant vécu sur terre il y a 200 millions d’années) et de dinosaures théropodes (l’espèce carnivore la plus répandue il y a 185 millions d’années, estiment les géologues) sont visibles. Une richesse naturelle inestimable dont Demnate pourrait tirer un grand profit.

Paysage : Imin’Ifri, impressionnant site touristique

Imin’Ifri, c’est le pont naturel. D’après les géologues, ce pont est la résultante du dépôt de calcaire engendré par le déversement de l’eau des deux versants en face de l’oued, et ce, sur plusieurs millions d’années. Ces dépôts ont d’abord tapissé les rebords des deux versants, créant ainsi deux socles solides ou piliers sur lesquels des néoformations calcaires se sont déposées, pour réaliser en fin de compte une lame de continuité, ou arche. 
Imin’Ifri est surtout le lieu de résurgence des sources étalées çà et là sur une trentaine de mètres, dans le lit de l’oued que jonchent une multitude de monolithes, lesquels délimitent, par endroits, des nappes d’eau légèrement profondes et limpides : lieu de prédilection pour les baignades. 
Les baigneurs, après quelques instants passés dans l’eau fraiche, s’exposent au soleil sur les pierres lisses. Ce sont les crues de l’oued qui façonnent ces flaques en guise de piscine de fortune. L’une des flaques est délimitée à dessein par de grosses pierres attenantes les unes aux autres, destinées à recevoir une clientèle particulière. Il s’agit du sanctuaire du Saint Sidi Mhasser. Ce saint a donné son nom à l’oued. 
Imin’Ifri est donc le seul centre estival de la région. Les gens s’y rendent, quand la canicule sévit dans la ville et les villages avoisinants, pour se rafraîchir dans les flaques d’eau de l’oued, lesquelles ont été approfondies par les crues antérieures. L’eau est tellement fraîche que le baigneur ne s’y trempe que quelques minutes pour aller s’étaler sur les monolithes avoisinants implantés dans le lit de l’oued. Certains, plus organisés, se rendent dans ce site en famille, dressent une tente de fortune, où on passe du bon temps pendant que la marmite fume sur son feu de bois.
Source : «Demnate ou la mémoire ressuscitée»     (Editions Dar Attawhidi, 2008)

דמנאת העיר-א. בשן

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודות חדשות – פרופסור אליעזר בשן

שאלות הרב של דמנאת בקשר למנהגי נישואין

רבי מכ'לוף אביחצירא בן המאה ה-20 שכיהן במראכש ועלה לארץ נשאל על ידי מר' שמעון דיין שכאמור כיהן בתור רב בדמנאת בקשר למנהג שנהוג בדמנאת " שאחר שהחתן בועל בעילת מצווה מיד מתחלת הכלה למנות ז' נקיים ובליל השמיני טובלת לבעלה ", ומנהג זה מנוגד ל " טור " בהלכות נידה סימן קצג.

ועד שאלה : שמנהגים לעשות הנישואין בלילה, ואחר כך בליל ח' לנישואין עושים סעודה לקרובים ומברכין ז' ברכות. גן מנהג זה מנוגד לאהע"ז סימן סב שאלות ותשובות " יפה שעה " אהע"ז, סימן צט. גם באהע"ז סימן פט מופיעה שאלה ששאל הקב שמעון דיין את הרב מכ'לוף הנ"ל.

החלוקה המקצועית של היהודים לפי נתונים משנות ה-50 של המאה ה-20.

חייטים, צורפים, סנדלרים המייצרים נעליים ונעלי בית, נגרים ורק נפח אחד.

בין הנשים : תופרות של שמלות, מהן רבות שרכשו את המיומנות בבית הספר של כל ישראל חברים, אורגות ומשרתות.

שליח שביקר בדמנאת בשנת 1954 כתב כי חוץ מהבניין של כל ישראל חברים, הבניין החדש ביותר הוא בן 300 שנה.

המללאח מוקף חומה. במללאח גרים יחד בני אדם גם בעלי חיים. על כל הדלתות קבועות מזוזות. בכמה בתים ראה קופסאות של " קרן קיימת ". הוא הגיע לבית עליו כתוב " גמילות חסד – הקופה הקהילתית לסיוע נצרכים.

חיים זאב הירשברג שביקר שם במאי 1955 מספר שבועות לאחר שעלו כ – 600 יהודים לארץ כתב כי : כ – 1100 נפש נשארו שם. המקומות שנותרו ריקים אוכלסו על ידי יהודים מהכפרים בסביבה.

לפי אומדן אחר היו בזמן החדש בדמנאת כאלף יהודים, ולהם שישה או שבעה בתי כנסיות – הירשברג 1957, עמוד 154.

תמצית המאמר שפרסם אחמד תופיק על יהודי דמנאת בשנת 1980 הוא עמד על הדו קיום בין היהודים והמוסלמים בעבר. לא הייתה הפרדה בין יהודים ומוסלמים. אלה השתתפו בחגיגות של היהודים וכן להפך.

בחגים של המוסלמים, יהודים היו שרים וחוגגים ודיברו אותה שפה ברברית, והיו להם אותן אמונות עממיות. המללאח של היהודים עתיק יותר מזה שבמראכש. מספר היהודים במאה ה-19 הגיע ל – 4.000 נפש.

עיסוקם של היהודים באומנויות הם יצרו בין השאר כלי עבודה וסוחרים ובוא סחורות מחו"ל. היהודים הדריכו שבטים ברברים באומנויות ובמסחר. בריב בין הקהילות פנו לממשל לשם תווך.

באחד המכתבים שהוגשו לסולטאן בשנת 1864 על ידי הברברים הם ביקשו להרחיק את היהודים ממקור המים מהנהר, כדי ליהנות מהמים, ולכן בנו מללאח בחלק התחתון של העיר. במהלך מחצית הראשונה של המאה ה-19 לא היו מריבות בין הברברים ליהודים. 

חלק שני : מצוקותיהם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1911  

השנים 1864 – 1865

חלק זה המקיף רק ארבעים ושבע שנים היה אינטסיבי מבחינת האירועים שעברו על יהודי דמנאת, שהתבטאו בפגיעה ברכושם ובחייהם. משנים אלו נשארו התכתבויות ביען גורמים יהודיים במרקו לבין הארגונים היהודיים באנגליה ובצרפת ושגרירי מדינות אירופאיות עם משרדי החוץ שלהן. רובן בשנות ה-80 של המאה ה-19. בשנים 1885 – 1886.

ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו – 1864.

משה מונטיפיורי ביקר אצל הסולטאן מוחמד הרביעי 1859 – 1873, במראכש בתחילת 1864, בעקבות עלילה על יהודים בסאפי כי הרעילו מוכס ספרדי בעיר, ומידע על מצוקות נוספות של יהודים במרוקו. מונטיפיורי מסר לסולטאן מכתב, ובו בקשה לשיפור מעמדם של היהודים. כתגובה מסר לו הסולטאן הצהרה ב-5 בפברואר בה נכתבו הדברים הבאים.

1 – אנו פוקדים על כל מי שיקרא כתבנו זה, ישלח אללאה הצלחה לפקודתנו יפארנה ויזביהינה אל שמי על, כשמש הזוהרת, על מושלינו ויתר משרתינו ונציגינו העומדים לפקודתנו.

2 – כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללאה יתעלה תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגע אחד מהם.

3 – אף אבק עוול או מקרה רע ולא צישיגם פגע רע או עושק, ולא יעשו הם – הנזכרים למעלה – או זולתם אף אחד מהם, לא את נפשם ולא את ממונם.

4 – ולא ישתמשו בבעלי המקצוע מביניהם, אלא מרצונם הטוב ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם בעבודתם. כי העוול הוא משנה עוול ביום תחיית המתים, ואנו לא נסכים.

5 – לעוול זה, לא כלפיהם ולא כלפי זולתם, ואין רצוננו בזאת, כי כל בני באדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנחנו נענוש אותו לפי דיני נפשות.

6 – בעזרת אללאה, פקודה זו ענייניה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים, אבל הוספנו שורות אלה לשם אישורן וקביעתן בחוק.

7 – מי שרוצה לעשות להם עוול, וכדי להוסיף ביטחון – חסות – ליהודים על ביטחונם, ולהוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו בדעתם, ניתנה פקודה זו למען אללאה ב*26 בשבעאן המבורך שנת 1280 – 5 בפברואר 1864. הירשברג, תשכ"ה, חלק ב' עמודים 309-310, בשן, מונטיפיורי, תשס"ח, עמוד 87.

לאחר שובו של מונטיפיורי לאנגליה הייתה אופוריה, ושררה אשליה כי מעתה מעמדם של היהודים יהיה שווה לזה של המוסלמים ולא יהיו יותר פגיעות ביהודים. הייתה הרגשת אידיליה בתפוצות ישראל, והופיעו ידיעות על מעשיו הטובים של הסולטאן כלפי היהודים. הידיעה הבאה היא אחת מהן.

1864 – נערה יהודיה בדמנאת נחטפה על ידי מוסלמי והושבה לבית אביה.

בכתב העת " בכורים ", ג, תרכ"ו עמוד 168 פורסמו הדברים הבאים.

בעיר דמנאת נתן איש ישמעאל מאצילי הארץ עיניו בבתולה עברית, ויגזול אותה מבית אבותיה ויביאה לביתו ואין אומר השב….עתה הגישו אבות הנערה את משפטם אל הפחה, אך ללא הועיל. אל הושפטים ושומע לא היה להם…..ויודעו הדבר אל הסולטאן.

ועל פיו שבה הנערה לבית הוריה. ואת הפחה והשופטים ואת שכם בן חמור השני ציווה לענוש כיד פשעם בעונשים קשים למען ישמעו אחרים ויראו. בניה, תשס"ג, עמוד רמב'.

אותו מעשה הופיע בכתב העת למדעי היהדות בגרמניה בשנת 1864 בדבר מוסלם צעיר קרובו של הסולטאן שחטף נערה יהודיה יפה בדמנאת. הפניות לשלטונות להחזרתה לא הועילו. מקהילת טנג'יר פנו לנציג הקונסולרי של מדינה זרה, והוא התקשר מיד לסולטאן. הנערה החטופה הוחזרה לבית הוריה. לדברי הכותב זו אחת התוצאות לשליחותו של מונטיפיורי.

בעיתון " המגיד , פורסמה בתאריך ב' אלול תרכ"ד כתבה שהועתקה מהעיתון " גיברלטאר קרוניקאל " מה-23 בספטמבר 1964. הסולטאן עבר ממראכש לרבאט כדי שיוכל לפקח על אזורים שהיו רחוקים ממרכז שלטונו. בין הנושאים שהסולטאן ישים עינו עליהם יהיה מצב היהודים בדמנאת, לפי בקשת השר משה מונטיפיורי.

הסולטאן הוסיף פקודה כי יש להושיב יהודי על כס השופטים בבית המשפט, כדי שיוכל לשים עינו בסכסוכים בין יהודים למוסלמים, ולמנוע הטיית הדין על ידי השופטים המוסלמים. אם הוא מבחין כי השופטים המוסלמים מטים את הדין לרעת היהודי, פסק הדין יבוטל. בשן, מונטיפיורי עמוד 123

יש להעיר, כי אין אישור לידיעה בדבר הוספת יהודי בהרכב של בית דין שרעי. ידיעה זו עוררה תקווה אצל היהודים, והחמרה ביחסם של המוסלמים כלפי היהודים. 

דמנאת העיר-א. בשן

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

אי אפשר לבצע את ההוראה בדבר תשלום ליהודים הנאלצים לעבוד לממשל.

הידיעה הנ"ל פורסמה גם ב JC באוקטובר 1864 בעמוד 5 בתוספת הפרט הבא : קשה חותר לבצע את ההוראה בסעיף ד' שמכאן ואילך יש לשלם ליהודים המגויסים לשרת בעבודות לממשל. הקושי הוא לדברי העיתון, כי רוב האומנים בעלי המקצוע הם יהודים.

עד עתה היו רגילים לעבוד ללא תמורה כספית. מאז ההצהרה שניתנה למווטיפיורי, יהודים מסרבים לשרת ללא תשלום, והנושא עורר מריבות.

פגיעות בשבע קהילות של יהודים ביניהן בדמנאת.

ב – 25 בפרחל 1864 הוגש למנהיגי קהילת טנג'יר תזכיר משותף של שבע קהיות אלה : סלא, אזמור, מוגדור, פאס, מכנאס, מכנאס ודאר לבידה – קזבלנקה, על פגיעות ביהודים, ואלה העבירו את הפרטים למשה מונטיפיורי.

התיאורים על האכזריות של המושל כלפי יהודי דמנאת הם חמורים. נשים ונערות צעירות נתפשות על ידו והן נתונות ליחס משפיל. יהודים מדמנאת נאלצו למצוא מקלט במסגד מפני זעם האוכלוסייה שהמושל עודד והסית אותה.

הכותבים מזכירים כי כאשר סיר משה מונטיפיורי היה במראכש, מספר יהודים מהנציגים של הקהל רצו להתייצב בפניו וליידע אותו על סבלם, אבל לא הורשו לעזוב את מקומם. וניתנה הוראה כי י שיפר הוראה זו ייענש בחומרה. לבסוף מסרו את תלונתם בכתב.

כשסיר משה עזב את מראכש, שלושה מנציגי הקהל של דמנאת הופיעו בדרך ופנו לקונסול הבריטי READE – שליווה את מונטיפיורי במסעו למרוקו – שאמר להם כי מסר את תלונתם לווזיר הראשי סידי טאייב, וזה הבטיח לו שיושם קץ לרדיפות אלה.

בפועל הדבר לא בוצע. מאז נשלחו פטיציות במשך ארבעה חודשים לווזיר הראשי, וזה ענה להם בכעס : " אינני מתערב בעניין זה ". חברי המשלחת שנאלצו לעזוב את בתיהם, כדי להימנע מהסבל של אחיהם, ולברוח מהענישות החמורות שהוטלו על אחיהם, מצאו מקלט במקום קדוש בשם הזאויה של מולאח עלי.

למעשה, גם הם סבלו באשר חמישה מהם נאסרו ונכבלו בשרשרות של ברזל. יש עוד פרטים, אבל הכותבים חושבים כי פירוט נוסף יהיה לו לטרחה. 

תמיכתו של הווזיר ביהודי דמנאת וקבלת הצהרה מהסולטאן. 

שמונה נציגים של קהילת דמנאת ששמותיהם חתומים בסוף המכתב, כתבו בב' בתמוז – 4 ביולי 1864, לסיר משה מונטיפיורי, כשהם משווים אותו לשמה רבינו, את הדברים דלקמן.

                  לידיו של מגיננו וכרת ראשינו, ששמו הולך לפניו בכל קצוות תבל, אדוננו משה אליהו מונטיפיורי, משה הביא סכות לעצמו ורחמים לרבים, פניו זוהרים כשמש, אתה הלורד מגן ומושיע אותנו, אנו יהודי דמנאת, מצהירים שבזמן שהיננו במקום הקדוש ששמו סיד עלי אלשריף, סייע לנו הווזיר הראשי אלשריף, טייב אלימני ובא לקראתנו בכל התלונות שהגשנו בפניו.

כשהצגנו עצמנו בפניו, אמר לנו כי יעשה ככל יכולתו כדי לסייע בידינו. יתר על כן אמר, כי כשנחזור לבתינו בדמנאת ויקרה לנו משהו, נכתוב לו מכתב, ולא נצטרך לטרוח ולבוא אליו, ובקשתנו תבוצע. לו היה אומר לנו ללכת לאיזה מקום מחוץ לדמנאת היינו הולכים.

הוא הבטיח שתמיד נוכל ליהנות מהגנתו, פריבילגיה שאחרים אינם נהנים ממנה. ברוך ה' הסולטאן מגלה רצון טוב וכן הווזיר טאייב. בכל פעם שאנו פונים אליו הוא מקבל אותנו בביתו על מנת להאזין לתלונותינו ולבקשותינו.

החותמים שמות אלה : יעקב קדוש, דוד עמאר, ראובן ברששת, שלמה קדוש, אהרן כהן, שלמה וענונו, משה כהן, חיים אלמאליח.

אחרי חתימתם הביעו תודה לבורא על שהסולטאן ודי טאייב השיגו עבורם הצהרה מלכותית שנשארת בידם, דבר שאיש לא הצליח לקבל עד עתה. חותמים יעקב קדוש, יהודה בן לולו, שלום בן זקן. תרגם אהרן אבנצור.

משלחת של יהודי דמנאת התקבלה על ידי הסולטאן.

אחת התוצאות משליחותו של מונטיפיורי הייתה ההחלטה של הסולטאן בשנת 1846 לקבל משלחת של מנהיגי קהל דמנאת. לאחר ששמע את תלונותיהם, וכדי להימנע מחזרה, הורה להם לבחור שייך – מנהיד משלהם שיעמוד בקשר ישיר עם הסולטאן. וכן הורה שכל ויכוח בין מאורי ויהודי יישמע על ידי קאדי, בנוכחות השייך היהודי.

הצהרת הסולטאן ב – 8 ביולי 1864 לטובת יהודי דמנאת באמצעות משה מונטיפיורי.

נוסח ההצהרה.

אנו מעניקים תעודת ביטחון וחסות ליהודים מדמנאת

הם רשאים להיות נידונים במשפט לפי דתם, גם בדיני ירושה וכיוצא בזה.

אנו פוקדים על הפסקה של כל מעשה רע. שהם מתלוננים עליו. כמו להיאסר לפי הרצון של אדוניהם, לספק כלי מיטה ורהיטים המיועדים לאורחים, בניגוד לרצונם.

לשלם מס גולגולת העשיר כעני לפי יכולתו, אלא לנהוג בצדק בהתאם ליכולתם.

אין לאלצם לעבוד בשבתות שלהם ובחגיהם.

אין לכפות עליהם עבודה מכל סוג, והם יעבדו מרצונם, ותמורת תשלום.

אלה שמעבידים אותם באופן בלתי חוקי, נוהגים בניגוד לחוק ונגד רצוני

אין לכפות עלים לרכוש מוצרים שאינם רוצים בהם, וכן אין לקחת מהם דבר בניגוד לרצונם.

אין לדכאם על ידי מושליהם, כי אללאה אסר דיכוי של כל יצוריו, בין אם הם מוסלמים או יהודים.

לבסוף הוראה למושל דמנאת לפעול ביחסו ליהודים במסגרת החוק, ולא לחרוג ממנו.

יהודים מדמנאת נאסרו ושוחררו.

לאחר שיהודים מסרו למושל דמנאת את נוסח ההצהרה, נאסרו לשלושה חודשים, ושוחררו רק לאחר תשלום של 4.300 דולרים – ספרדיים . לפי דיווח של כתב בטנג'יר ב – 22 באוקטובר 1884.

כבר חודשיים לאחר ההצהרה יש מידע על רדיפת יהודים בדמנת, ועל אכזריותו של הקאדי המקומי. כך גם נאמר במכתב של כל ישראל חברים לוועידת מדריד שהתכנסה בשנת 1880 בנושא תעודות החסות שנמכרות גם לאלה שאינם נתיני המדינות הזרות.

הצהרת הסולטאן ותוצאותיה השליליות : פגיעות ביהודי דמנאת בשנת 1864

הצהרת הסולטאן שמסר למונטיפיורי עוררה התנגדות, והיהודים סבלו ממנה. היא הייתה עילה לפרעות ביהודי דמנאת בשנת 1864.

אחרי 22 ביולי 1864.

סיכום של מכתבים המתייחסים לפגיעות ביהודי מרוקו, כולל מכתב מיהודי דמנאת בדבר בקשה להגנתם מהקאיד של דמנאת, המתנכל להם במשך שנים. הדבר הגיע לכך שכמה מהם נאלצו למצוא מקלט במקומות קדושים לאסלאם, אליו אין המושל מגיע.

אבל הם נמצאים במצור, וסובלים מחוסר מזון ומים. וכל מי שמביא מזון או מים, נענש בחומרה. במקום שנמצאים עתה, הם נתונים לסכנת מוות, ואילו נשותיהם ובנותיהם הנשארות בבתיהן, סובלות מיחס ברוטאלי מהקאיד ומשרתיו.

משלחת של יהודי דמנאת לסולטאן :

מכתב מהרב מאשר כל מה שנזכר לעיל. עמו כן נזכר כי בעת ביקורו של מונטיפיורי במרוקו, נשלחה משלחת של יהודי דמנאת למראכש, כדי להציג בפני הסולטאן את האכזריות והעוול שנעשו כלפיהם על ידי הקאיד המקומי.

הוא אילץ אותם לעבוד בשבת, אסר אותם על לא עוול בכפם, והפך בתי כנסיות למסגדים. בודות לשוחד שפיזר הכותב לאישים המקורבים אליו, מנע הגשת תלונות לסולטאן.

בעקבות ביקורו של משה מונטיפיורי אצל הסולטאן, חודשה התקווה אצל המשלחת, והבקשה שלהם נמסרה לווזיר הראשי באמצעות סיר משה ומר ריד קונסול בריטניה, שהבטיח להגישה לסולטאן, על מנת להעניש את המתנכל. 

דמנאת העיר-א. בשן

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

אכזבה לאחר עזיבת מונטיפיורי את מרוקו.

אבל מיד לאחר שמונטיפיורי עזב את מרוקו, שינה הווזיר את טעמו, ובמקום לשמור על הבטחתו למשלחת הפך לאויבם. אין תקווה ליהודים, אלא על ידי התערבות של מדינות אירופה. .

מכתב שלישי, כנראה מהנהגת הקהילה בטנג'יר, שנכתב ב – 22 ביולי 1864, מאשר את הנכתב לעיל, בתוספת המידע כי בעקבות הפגיעות ביהודים לאחרונה, פקד הסולטאן שהיחס ליהודים יהיה הוגן.

מושל דמנאת מתעלל ביהודים.

ב – 29 ביולי 1864 פורסם בJC  בעמוד 5 כי מר נהון סגן הקונסול של צרפת בתיטואן כתב ב – 13 ביוני לחברת כל ישראל חברים בפריס כי קיבל מכתב ממראכש שנכתב ב – 22 במאי לדבריו :

Horrors are conducted at Demnat.

עח ידי המושל עלי אלדמנאתי ואנשיו נגד יהודי המקום, שהותקפו בלילה בעת שישנו, ומספר יהודים נרצחו.

וכן הופשטו המתים והנקברים מבגדיהם הנציגים הדיפלומטיים של צרפת מר הנרי טאלנאי TALLENAY ודרומונד האי שגרי בריטניה שם, ועם נציגה של איטליה דה מרטינו M.DE MARTINO  פנו לסולטאן מוחמד הרביעי בבקשה למנוע מעשים כאלה.

יהודי דמנאת הורשו להגיש תלונתם ישירות לסולטאן – שלא ירשה שייעשה להם עוול.

וזיר של הסולטאן כתב לג'והן דרומונד האי נציג בריטניה, אובטריה והולנד, ב – 1 באוגוסט 1864. לאחר שהווזיר קיבל את מכתבי התלונות של יהודי דמנאת ופנו שבקשתם תוגש לסולטאן, עניתי לך שמכתבך הוגש לסולטאן.

וכשתגיע התשובה אודיעך, והייתי משוכנע שהסולטאן יאשר את הצעדים שנקטנו. עתה תשובת הסולטאן היא, כי בעקבות חקירה בפקודת הסולטאן, הורשו יהודי דמנאת להגיש כל תלונה בפני הסולטאן. ההחלטה גרמה נחת רוח ליהודי דמנאת. העתק של מסמך רצוף יאשר הנחה זו. הם עזבו את המקום הקדוש – בו מצאו מקלט – וחזרו לבתיהם בשלום. הסולטאן לא יסבול אי צדק.

מאז שסיר משה ביקר אצל הסולטאן, היו יהודים המצב נסער, ומחוסר ידיעה הם הניחו שכבר אינם תחת הפיקוח של הסולטאן וממשלו. דיבורים ומעשים שלהם גרמו לכעס אצל האוכלוסייה המוסלמית והממשל, והתוצאה היא החמרה ביחסם של מושלים כלפי יהדים.

לסיכום, הסולטאן לא ירשה עשיית עוול או רדיפת מישהו מנתיניו. מאידך אינו יכול להרשות שמישהו מנתיניו יתנגד לסמכות של הנתונים לפיקוחו בכותב מתפלל שכל אחד יחזור לתפקידו. כך שישרור שקט, והמהומות ייפסקו. 

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894

ציטטנו את המידע שפורסם על הקהילה וקורותיה מכתבי העת העבריים ; " בכורים ", " החבצלת ", " המגיד ", " המליץ ", " הצבי " וכן הלועזיים.

7 באוגוסט 1864 הרב הראשי של דמנאת הביע שביעות רצון מיחסו של הסולטאן.

שגרי בריטניה במרוקו ג'והן דרומונד האי, דיווח לשר החוץ שלו הרוזן ראסל בו מאשר קבלת העתק ממכתבו של סיר פרנציס גודלסמיט, והעתקי מכתבים מכל ישראל חברים בקשר להתנכלויות ביהודי מרוקו.

ב 1 ביוני הודיעו לי מנהיגי קהילת טנג'יר, כי ההבטחה של הסולטאן לסיר משה מונטיפיורי שייעשה צדק ליהודי דמנאת, שבלו מידו הקשה של המושל, לא בוצעה. התקשרתי לחברי הדיפלומטים שאני מניח ישתפו אתי פעולה בהשפעה של הסולטאן והווזיר שלו, לבדוק את המצב.

נציגי צרפת, איטליה, פורטוגל וארצות הברית יחד אתי שלחנו תזכורות זהות בלשון תקיפה, בעקבות המעשים האכזריים כלפי היהודים. שלחתי העתק הפטיציה של יהודי דמנאת למיניסטר וביקשתי שיעבירנו לסולטאן.

שלושה ימים לפני שיבלתי את מכתבך, הודיע לי הווזיר המרוקאי על מספר מכתבים ומסמכים שקיבל מארמון הסולטאן, מהם עולה תשומת הלה לפניות של הנציגים הזרים. הסולטאן קיבל משלחת של יהודי דמנאת, כדי להאזין לצערם.

מאידך, אין ספק שהיהודים המסכנים בדמנאת סבלו מיחס ברוטאלי מצד המוסלמים, אבל יש לי יסוד מהימן להניח, שיש הפרזה בדיווח של היהודים בקשר להתנהגותו של מושל דמנאת, שהוא אדם זקן מאוד, ומכהן במקום זה כבר שלושים או ארבעים שנה. היום קיבלתי מהווזיר סיד מחמד ברגאש מכתב ותרגומו רצוף בזה. זהו מכתב בעברית חתום על ידי הרב הראשי.

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894.

ציטטנו את המידע שפורסם על הקהילה וקורותיה מכתבי העת העבריים ; " בכורים ", " החבצלת ", " המגיד ", " המליץ ", " הצבי " וכן הלועזיים

Jewish Chronicle, Gibraltar Chronicle, The Jewish World והשבועון בצרפתית Reveil du Maroc וכן הדיווחים של חברת כל ישראל חברים, כתב העת של המיסיונרים שפעלו במרוקו החל משנת 1875.

ציטטנו מתוך ספרים שונים, ביניהם של תיירים נוצרים שביקרו בה במאה ה-19. אבל עיקר המידע מצוי בתעודות שבארכיון משרד החוץ הבריטי, המתפרסמות כאן לראשונה. 

דרומונד האי צירף מכתבו של הרב הראשי לדו"ח שלו למשרד החוץ.

מצורף תרגום של המכתב הנ"ל. באשר להערות של הווזיר במכתבו בדבר יחסם הפזיז של היהודים, שגרם לתסיסה קנאית אצל הממשל המוסלמי. עלי לציין כי אני מצדיק את ההערות הנ"ל. כי קיבלתי ידיעה מנציגים קונסולריים ברבאט, מוגדור וסאפי, שמאשרים דעה זו, וכמה מהקולגים שלי קיבלו דוחות דומים.

נתתי הוראה לסגני הקונסולים הבריטים להזהיר את היהודים להיות זהירים יותר בהתנהגותם. אני מצרף העתק של מכתב חוזר מה – 16 בחודש. מצפה לסולטאן שיגיע לרבאט כל יום, ואגיע לארמון לפני סוף החודש.

בהזדמנות זו אציע לסולטאן לנקוט בצעדים מתאימים בקשר לתחושת הקנאות של פקידיו ונתיניו, כדי למנוע פגיעות ביהודים. הסולטאן והווזיר הראשי הם בני אדם הומאניטריים. אבל הכותב חושש שכל ניסיון לאלץ את ביצוע ההצהרה של הסולטאן שניתנה לסיר מונטיפיורי, יסכן את חייהם של היהודים לשיפור מעמדם של היהודים בארץ זו.

הדבר יארע בעקבות התקדמות הדרגתית של תרבות ומסחר, והשפעת הסוכנים של ממשלות אירופה ולא רפורמה מהירה שתוטל על אנשים פאנאטים. במשך עשרים השנים האחרונות חלו שינויים במרוקו. ולמרות שמצב היהודים גרוע, שכמה מקומות ללא ספק שופר.

בשבועות היהודי בלונדון פורסם ב – 28 באוקטובר 1864 כי הסולטאן מינה בדמנאת נציג יהודי איש הקשר עם ארמון המלכות. וכי הוא רשאי לעצור כל תהליך בו יהודים מעורבים. הכוונה לעקוף את המושל המקומי. בין השנים 1865 – 1881 לא נמצאו ידיעות על גורלם של יהודי דמנאת. 

מתוך ספרו של יששכר בן עמי " הערצת הצדיקים בקרב יהודי מרוקו "

רבי אברהם חמיאש – דמנאת –

נקרא גם רבי אברהם נחמיאש, חי במאה התשעה עשרה.

רבי אברהם כהן – תידילי.

קבור ליד עץ דפנה. במקום אין קבר – עדות של מר שלמה ס' תונדות – רק חדש המיועד למבקרים. מכונה גם מולאי מאתיל. כך היה נקרא בפי כולם עד שבא פעם ליהודי בחלום וגילה שקוראים לו רבי אברהם הכהן.

המוסלמים שגם מעריצים את הקדוש, ממשיכים לכנות אותו מולאי מאתיל. לפי המסורת הוא בא מירושלים למרוקו בתקופה מאוד קדומה.

לאסלאי, הלכו לרב מולאי מאתיל. קבור אצלנו. חיברתי עליו שיר בערבית ובעברית, לא שמעתי שמכירים אותו. אחר אומר רבי אברהם כהן. רבי אהרן. בסוף היה מקרה. אנשים אצלנו עושים לו הילולה כל שנה.

אפילו ערבים הולכים לשמה. פעם אחת גוי אחד היה משותק בכלל, כמו שיתוק של כאן. לקחו אותו ערבים. הם לא מתביישים ללכת לצדיק של היהודים. ישן שמה שלושה ימים וחזר בריא ברגליים שלו.

פעם אחת קרה מקרה שיהודי אחד היה לו ריב עם גוי. ואין לו שוטר. השר – השופט אמר לו למוסלמי, שילך היהודי יישבע.

ואמר המוסלמי אני רוצה שיישבע לי במולאי  מאתיל. אמר לו השופט , טוב, הלך הגוי אמר לו ליהודי : נפגש שמה. הלך הגוי והגיע לחדר שבנו למולאי מאתיל, איך שהגיע לשמה ראה נחש, הזנב שלו כאן והיה מסתובב בכל החדר.

בא הראש לצד השני ופתח את פיו. הגוי הזה, לפני שיגיע היהודי וישביע אותו, בא בדרך לקראת היהודי ואמר לו : בא, מה שאתה רוצה תן לי, לא צריך להישבע, חזר איתו ועשה פשרה, גם על זה חיברתי שיר.

" אישה אחת מקזבלנקה הייתה עקרה וביקרה בצדיק. אחרי שבא השומר, גוי אחד, איך שהוא בא חשב לצחוק עליה, אבל כולם מכירים אותו שזה השליח של רבי אברהם כהן, מולאי מאתיל, הוא שומר, הולך ומקבל נדבות לזכות הצדיק.

למה כי הוא נטפל בחכמים. אז פעים באה אישה, אמר לה, אם את רוצה להיות בהיריון, קחי את האבנים האלה. לקחה אותם מעל הקבר ושמה אותן על הגב שלה. נגמרה השנה וילדה בן. קרה נס.

סוף הפרק הראשון

דמנאת העיר-א. בשן

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמדמנאת 1ונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

פרק שני .

בחלק זה מתוארות הרדיפות מהם סבלו יהודי דמנאת, ופניית היהודים לגורמים שונים כולל לחברת " כל ישראל חברים ,.

פרק ב' : השנים 1884 – 1881

תייר בריטי שביקר במרוקו בשנות ה – 80 של המאה ה – 19 כתב כי דמנאת כמו צפרו, הן גן עדן של יהודי מרוקו. לא ברור על סמך מה קבע הנחה זו. לפי התעודות שתוכנן נסקור, חייהם היו מלאים מצוקות ופגיעות.

1881 משלחת מדנאת הגיעה לקזבלנקה, לפאס ולטנג'יר.

דו עמר זקן בן 60, מסר פרטים אלה למנהל בית הספר כל ישראל חברים בטנג'יר, וזה כתב לנשיא כל ישראל חברים בפריס ב – 25 בספטמבר 1884 את הדברים להלן.

בשנת 1881 הופיעו ראשי קהילת דמנאת בפני המושל, כדי לבקש שהיחס אליהם יהיה יותר הוגן, בהתייחס למכתבו של הסולטאן מולאי מוחמד הרביעי שסיר משה מונטיפיורי השיג עבורם בעת מסעו למראכש. כתגובה הוא אסרם ושוחררו רק תמורת סכום גדול.

חכם מירושלים שהגיע לדמנאת לאיסוף תרומות, הציע להם להגיש תלונה נגד חג' ג'לאלי. בעקבות זאת סבלו מידו של הקאיד. לאחר מתן שוחד לשומרי השער,, עזבו עשרים אנשים בלילה את המקום ללא מזון, ולאחר הרפתקאות הגיעו לקזבלנקה.

קונסולים שם שלחום לטנג'יר. חמישה מהם הגיעו לפאס מצוידים במכתבים מדרומונד האי וקונסול איטליה מר סקובסו לסולטאן. הם כבר שלושה שבועות בטנג'יר, והסולטאן טרם ענה להם. אנשים אומללים אלה יודעים כי מכתב מהסולטאן למושל אינו מספיק, כי הם מכירים את יחסו של חג' ג'לאלי למכתבים כאלה.

הם רוצים משהו יעיל יותר, אבל אינם יודעים מה יהיה מועיל. הם פונים לכל בני אנוש בעלי רצון טוב בכל אירופה לכל ישראל חברים, למיסיונרים ולמנהיגי קהילת טנג'יר. מצבם כה גרוע עד שאמרו כי לו היו יודעים ריך לדבר היינו מגיעים אליך – לפריס בי"ח שבט תרמ"ב פורסמו הדברים הבאים ב " הצפירה " שנמסרו על ידי הכתב של JC בטנג'יר.

לדבריו, הסכמת הווזיר לרדיפת היהודים בדמנאת, נתנה אותותיה לרעה גם במקומות אחרים, לפי תעודה מ – 7 בדצמבר 1883 גינה דרומונד האי את התנהגותו האכזרית של המושל, והיחס השרירותי של מוסלמים בעלי תפקידים בממשל. זמן קצר לפני האירוע בדמנאת כתב על הממשל המרוקאי כ " אורווה איגאית שין ביכולתה לנקות.

שנת 1884. בחודשים הראשונים של שנת 1884 סבלו יהודי דמנאת מרדיפות. הרב יעקב משה טולידאנו שכתב את החיבור הראשון על תולדותם של יהודי מרוקו הקדיש לנושא זה משפט אחד בלבד : " בעיר דמנאת שללו התושבנים בשנת תקמ"ד את רחוב היהודים וגם את הנשים לקחו שבי, אך אחר כך בהשתדלות יהודי פאס וחברת כל ישראל חברים שקד המושל להשיבם לעירם ותפקוד על נציב העיר לשלם להם דמי נזקם ".

חיים זאב הירשברג תיאר את האירועים בשנת 1884 תוך ציטוט מספרו של מזכיר כל ישראל חברים N.LEVEN   המסתמך על דיווחים פנימיים שנשלחו למרכז כל ישראל חברים ושהיו שמורים בארכיונה בפאריס.

הוא הולך ומונה מקרים של נגישות, התנפלויות, שוד וקצח, שקורבנותיהם היו יהודים ולא יהודים באזמור…..בדמנאת וכו….וכו……רשימה ארוכה של ערים ועיירות….התנהגותו של הקאיד – המושל בדמנאת בשנת 1884 גרמה לצער משותף של נציגי אנגליה, צרפת , איטליה וארצות הברית.

ובעקבות זאת נתמנתה וועדת חקירה שיצאה לדמנאת. למללאח חדש, מרוחק ממשכנות הערבים, וציווה להקים חומות סביב לו לשם ביטחונם של התושבים – 1894. גם ט'הירים אחרים שהוצאו להגנת היהודים במקומות שונים לא זכו לתשומת לב יותר מכובדת. תיאורים אלה אינם כוללים את הקורות את יהודי דמנאת בשנה זו ואחריה. 

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894

בריחת יהודים מדמנאת לקזבלנקה.

לאחר המצוקות שבאו על יהודי דמנאת, כאשר המושל רודה בהם באכזריות, היו מיהודי העיר שהצליחו לברוח למקומות אחרים במרוקו. אחד מהם היה שלמה תנזיר שברח לקזבלנקה, מרחק של ארבעה ימי רכיבה מדמנאת.

ומשם שלך מכתב לרבי שמואל עמאר מחכמי מכנאס – 1830 -1889. הוא תיאר את תלאות אחיו היהודים בדמנאת, ופנה לחכם שיפנה למלך, כדי לרסן את התנהגותו של המושל. נוסח מכתבו :

אחרשו"ט – אחרי דרישת שלום וכל טוב – יודע למעכ"ת – למעת כבוד תורתו, שאני הצעיר והדל מתושבי דמנאת יע"א כאשר ראה ראיתי בעני עמי אשר המיצרים, אשר עוברים עליהם צרות צרורות, אחרונות משכחות הראשונות, טבעו ביון מצולה ואין מעמיד.

באו בנים עד משבר, שותים את כוס התרעלה מתגרת השר הצורר זה שמו לחאז זיללי, אשר בכל יום ויום מחדש עליהם גזירותיו, ואם באתי לכתוב ולפרט מעשיו הרעים ודבריו המקולקלים, לא יספיקו לי עורות אלי נביות אין די לכתוב קצת צרותינו, הן מצד ממונם שנטל עד שהניחם ריקם ריקם…….

הן מצד גופם שמלקה אותם מכות אכזריות רבות ורעות בשוטים ובחבלים עד שמגיעים לשערי מוות אנשים נשים ובחורים ונערים, כמו שיש בידי עדות נאמנה, ומקצת צרותינו הלא הם כתובים על ספר הישר יד אליהו יצ"ו הרב שד"ר כמוהר"ר אליהו פאנזיל יצ"ו העברו עלינו הרגיש בצערנו וקנא קנאת ה' צבאות וכתב אגרות לכל הערים ועל זאת ידוו כל הדווים אוי לעינינו שכך רואות……

ובבקשה ממעכ"ת הנני מחלה פניך הנעימים שתראה בצרת אחיך ישראל והיית לנו לעיניים שתביא לנו חעזרה אצל המלך יר"ה שכמעה נתמוטטה עיר אחת מישראל, וגם מה שאנחנו ברחנו לנפשנו בטוח ב"ה שכה תעשה וכה תוסיף, ולא ינוח ולא ירגע מעכ"ת עד אשר יוציא דיננו לאור, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל.

הכותב בדמע לב ע"ה הצעיר שלמה תנזיר ס"ט

הערת המחבר – שמואל עמאר, " שמע שמואל ", ירושלים תשנ"ז עמוד 31. שליח בשם אליהו משה פאנז'יל, נזכר על ידי א. יערי, שלוחי ארץ ישראל, ירושלים תשי"א, עמוד 755, כמי שסיבב בשליחות ירושלים בהודו בשנת תרנ"ח – 1898. אבל לא ידוע שהיה גם במרוקו. עדות זו מאשרת שביקר גם שם. 

דמנאת העיר-א. בשן

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן דמנאתשבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 

1884 – תלונתם של יהודי דמנאת על אכזריות המושל.

דרומונד האי כתב לחג' מוחמד טוראס, הווזיר לענייני חוץ ב – 7 באוגוסט 1884 את הדברים הבאים. הוא מעביר אליו תרגום של תלונה שהתקבלה מקהילת טנג'יר שהגיעה מיהודי דמנאת, בקשר למעשה העוול של המושל  ג'לאלי כלפיהם.

הדיפלומט מבקש מהנמען שיעשה ככל יכולתו ללא דיחוי להעביר את התלונה לסולטאן. ויבקש ממנו שבחוכמתו וביחסו הרחמני כלפי נתיניו ייתן הוראות למען יפסיקו את המעשים האכזריים של המושל הנ"ל.

ניסיונות המושל למנוע מהיהודים הגשת תלונה לדיפלומטים.

ב – 22 לאוגוסט 1884 פורסמו בשבועון היהודי בלונדון הדברים הבאים :

למרות שמצב היהודים במרוקו שופר – עדיין נתונים לשרירותם של מושלים שמתקוממים נגד הממשל המרכזי.בדמנאת אין נציג דיפלומטי שבפניו היו יכולים יהודי המקום להתלונן. שני נציגי הקהילה באו לקזבלנקה, כשכוונתם להמשיך לטנג'יר, על מנת להציג את מצבם העגום בפני השגרירים.

אבל מושל קזבלנקה אסר עליהם להפליג, למרות התערבותם של מספר סגני קונסולים במקום. לפי תזכיר שמסרו לסוכנים הקונסולריים בקזבלנקה, התמונה העולה ממצבם היא, כי המושל הטיל עליהם מבים כבדים, ואם מישהו מפגר בתשלום, הוא נאסר ונכבל.

עליהם לעבוד לממשל ללא תשלום, גם בחגיהם. וכן עליהם לשאת על גבם תחמושת ומשא אחר ללא כל תשלום. כשנודע למושל דמנאת שהיהודים התלוננו בפני נציגים דיפלומטיים, הדבר הרגיזו וציווה על חייליו לשדוד את בתי היהודים וחנויותיהם.

תוך איום על מנהיגיהם כי יענה אותם אם לא יצהירו בפני עדים שהמושל מעולם לא הציק ליהודים, ותלונתם הייתה חסרת בסיס.

עשרים משפחות נמכרו למושל של כפר סמוך.

עשרים משפחות יהודיות שגרות בכפר שבשטח שיפוטו נמכרו על ידי המושל לחברו המושל המקומי בדמנאת, וזה שדד אותם.

ההבטחה למשה מונטיפיורי כי ייעשה צדק ליהודי דמנאת לא בוצעה.

במכתב של משרד החוץ הבריטי ב – 24 באוגוסט 1864 התייחס למכתבו של הלורד ראסל ב – 26 ביולי לסיר גודלסמיט, בו הודיעו בקשר להמשך הפגיעות ביהודי דמנאת. הכותב קיבל הוראה משר החוץ להודיעו כי נראה מתוך מכתבו של דרומונד האי שקדמו להוראות שניתנו ושקראו באוניהם של זקני היהודים כי לא בוצעה ההבטחה שניתנה למשה מונטיפיורי שייעשה צדק ליהודי דמנאת, שסבלו מאכזריותו של המושל. 

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בש

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894.

מחאת השגרירים במרוקו.

השגריר הבריטי התקשר לחבריו נציג צרפת, איטליה, פורטוגל וארצות הברית, ואלה יחדיו הביעו זעמם בפני הווזיר על האכזריות בה נוהגים השלטונות כלפי היהודים. הוא גם שלח העתק פטיציה של יהודי דמנאת לווזיר, בצירוף בקשה שזו תועבר לסולטאן. הווזיר התקשר לדרומונד האי במספר מכתבים.

הסולטאן קיבל משלחת של יהודים.

הסולטאן ניאות לקבל משלחת של יהודי דמנאת. התברר ללא ספק כי היהודים סבלו מאכזריותם של המוסלמים, אבל ייתכן שהפריזו ביחסו של המושל.

דרומונד האי מסר כי קיבל מהווזיר מסמך חתום על ידי מנהיגי היהודים ובו נאמר, שהם שבעי רצון מהדרך של רדיפת צדק בה נקט הסולטאן…….. הייתה אפוא הפרזה בתיאור ההתנהגות של המושל בדמנאת.

היהודים שבעי רצון מהסולטאן.

דקומונד האי דיווח שקיבל מווזיר מסמך חתום על ידי מנהיגי היהודים בדמנאת, בו הביעו שביעות רצונם מהסולטאן שנהג עמהם בצדק. הסולטאן ימנע פגיעות ביהודים. אבל הכותב הביע חשש מפני ניסיון לאלץ את הפקידים לבצע את הט'אהיר של הסולטאן שניתן לפי בקשתו של מונטיפיורי, וכי יש חשש שהדבר יסכן את חיי היהודים.

ההתקדמות בהשפעה האירופית היא ערובה ליחס נאות כלפי היהודים.

הכותב הוסיף כי התקדמות ההדרגתית בציביליזציה, המסחר והשפעת הסוכנים האירופאיים במרוקו, כל אלה עשויים להשפיע לטובה על מצבם של יהודי מרוקו, יותר מאשר רפורמות חפוזות שיוטלו על אנשים קנאים.

קריאה ליהודי אנגליה וארצוץ הברית לסייע ליהודי דמנאת.

קריאה כזו יצאה כבר ב – 25 באוגוסט 1884. פרטים על מר גורלם של יהודי דמנאת פורסמו בשני עמודים בכתב העת Times of Morocco ב – 18 בדצמבר 1884.

מושל קזבלנקה התיר צאתה של משלחת לטנג'יר. הוא אילץ יהודים להכחיש את ההאשמות נגדו. שבוע לאחר מכן פורסמו הפרטים הבאים בהמשך למידע הנ"ל : בתחילת החודש נערכה פגישה של הסוכנים הקונסולריים בקזבלנקה בדירת הנציג הצרפתי, כדי לטכס עצה כיצד להקל את מצבם של יהודי דמנאת.

בינתיים המושל של קזבלנקה הסיר התנגדותו שהמשלחת תפליג לטנג'יר. הוא הסכים שיישלחו שני שליחים לסולטאן עם דין וחשבון מהמושל של דמנאת. יהודים הוכרחו להצהיר שההאשמות נגדו חסרות בסיס.

הרב הראשי בטנג'יר – רביע מרדכי בן יוסף ג'ו – 1825 1917, והאגודות היהודיות בפריס ובלונדון קיבלו מידע על מצבם של יהודי דמנאת. ייתכן שהסולטאן יורה על מתן פיצויים ליהודים שנפגעו, אבל לפי הניסיון, הוראותיו לא בוצעו על ידי המושלים.

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894. 

משלחת של יהודי דמנאת הגיעה לטנג'יר.

בסוף אוגוסט 1884 הגיעה משלחת של יהודי דמנאת דרך קזבלנקה לטנג'יר. בראשה עמד הרב דוד עמר. פילנתרופ בשם חיים קנסינו עזר להם להפליג באונייה בריטית מקזבלנקה, למרות ניסיונו של המושל המקומי למנוע זאת מהם.

סגן הקונסול של בריטניה בקזבלנקה שהוא גם סוכן של אונייה, דיווח על המצב בדמנאת. ראשי הקהילה בטנג'יר מסרו דין וחשבון לשגריר בריטניה ואיטליה. אלה הציעו להם לא לפנות לשגריר צרפת, כי הם היו ביחסים מתוחים אתו.

השבועון בצרפתית שיצא בטנג'יר שאל מדוע אין תיאום בין השגרירים. השגריר הנ"ל נעלב מהדברים ואמר כי היות ויהודי דמנאת סירבו לחזור לבתיהם על סמך הבטחת הווזיר לפתרון בעייתם – הוא לא יתערב יותר.

ב – 5 בספטמבר 1884 פרוסם בשבועון היהודי בלונדון בעמוד 7, כי  נציגי קהילת דמנאת הגיעו לטנג'יר באוגוסט על מנת להתלונן על המושל. שגריר בריטניה ג'והן דרומונד האי העברי את התלונות לסולטאן. שגריר איטליה בשם סקובסו  Scovasso שיחסיו עם היהודים טובים, הבטיח לדרוש רשמית בשם הצדק וההומאניות לפטר את המושל, שמעשיו האכזריים משפיעים לרעה על היוקרה של ממשלת מרוקו.

ב – 7 בספטמבר 1884 נשלח מברק ממקין Meakin מהשגרירות של בריטניה בטנג'יר לנשיא " אגודת אחים " הבארון וורמב בלונדון, ובו נאמר כי המושל בדמנאת מתאכזר ליהודים. הנמען מתבקש לפנות לשר החוץ הלורד גרנויל שיעניק לו ייפוי כוח להגן עליהם.

בו ביום פנתה " אגודת אחים למשרד הלחוץ הבריטי, וצירפה לו את המברק. הודיעה לו, כי ברגע זה הגיע המברק הרצוף, והוא מועבר אליו לפי בקשת השולח. ניתן לשלוח הוראות במברק, כדי לקבל פרטים על המצב, שנראה להיות דחוף. 

דמנאת העיר-א. בשן

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.דמנאת

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894. 

בדיווח החדש של כל ישראל חברים ב – 1884 פורסמו הפרטים הבאים.

יהודי העיר דמנאת, עיר השוכנת בקרבת קזבלנקה מהווים זמן מה מטרה ליחס אכזרי ביותר מצד מושל עיר זאת. בתקווה לשפר את גורלה, שלחה הקהילה משלחת לטנג'יר, כדי להציג בפני הוד מלכותו הסולטאן או בפני אחד משריו, את המצב לאמיתו.

המשלחת יצאה בחשאי בחשכת הלילה מחשש שמא תתגלה, וחבריה ייאסרו על ידי המושל. מאז צאתה של המשלחת הגביר המושל את אכזריותו כלפי היהודים האומללים של דמנאת.

הרב הראשי של העיר, איש בא בימים, נחשף במשך יממה, כבול וגלוי ראש לשמש היוקדת כעונש על שסירב לחבר כתב הגנה שקרי לטובת המושל.

בני משפחותיהם של חברי המשלחת סובלים. כך מספרים, מיחס ברברי ביותר. משלחתה של קהילת דמנאת נמצאת כבר חודשיים בטנג'יר. היא דיווחה על היחס הקשה כלפיה לנציגי המעצמות, באמצעות מכתב שתוכנו פורסם בכתב העת Reveil du Maroc ב – 24 בספטמבר, וזה תוכנו :

רבותי ואחינו היקרים.

אנו החתומים מטה, יהודים מדמנאת, מרשים לעצמנו להסב את תשומת לבכם לרדיפות אשר מושל עירנו בשם קאיד ג'ילאלי רודף אותנו כבר זמן רב, ואשר מעשיו מהרודניים והברבריים גרמו לנו ייאוש קודר, עד שאנו מקנאים בגורלן של בהמות.

הנה הפרטים על היחס של הפקידים כלפינו :

1 – כל יהודי דמנאת מחויבים לשרת את המושל ואת פמלייתו ללא כל תמורה. הגברים נאלצים לטאטא את האורוות ומקומות מזוהמים כדוגמתן. החיילים המופקדים לפקח על שירות זה, מכים את העובדים באלות מדי פעם בפעם. את שכרם של החיילים עלינו לשלם. נשותינו נאלצות לעבוד במשקי בית ונתונות ליחס דומה כנ"ל.

2 – אנו חייבים לספק מצרכי מזון וריהוט לביתו של המושל. וכאשר הוא משלם תמורת הסחורה לאחר זמן רב, מפחית את התשלום לרבע או למחצית מערכה של האספקה.

3 – מסים המוטלים על בהמותינו ועל סחורותינו גבוהים פי חמישה או שישה מאלה הנהוגים בערי מרוקו האחרות.

4 – מושל עירנו נתן את הכפר תמסית Tasemit  הנמצא בתחום שיפוטו, לאחד ממקורביו תמורת 4.000 פראנקים. בכפר הזה מתגוררות כעשרים משפחות יהודיות. המושל החדש של הכפר שדד מהיהודים את כל רכושם.

5 – כאשר המושל רוצה למכור את תוצרת חוותיו, הוא מאלץ אותנו לקנותה במחיר כפול מערכה.

6 – כל בעלי המלאכה חייבים לעבוד למען המושל ללא כל תשלום.

7 – אנו חייבים לקבל כל מטבע מזויף שיבוא לידיו של גובה המסים.

8 – מיטותינו ורהיטינו חייבים לעמוד לרשות המושל בכל עת, והוא אכן משתמש בהן תדיר. הוא לוקח את בהמות המשא שלנו, וכל זאת ללא תמורה.

9 – המושל מאלץ אותנו לעבוד אצלו בימי שבת וחג, ימים המקודשים למנוחה לפי דתנו. כל המנסה להתחמק מהטרדות אלה, מוכה ומושלך לכלא כשהוא כבול בכבלי ברזל.

הסעיפים שדווחו על ידי כל ישראל חברים, מצויים גם בתיק אחר. בעקבות פניות של הקונסולים הזרים במרוקו, ביטל הסולטאן את ההגבלות שחלו על היהודים בעבר.

המשך…..

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר