יהודי מרוקו בישראל ובעולם-ר.אסרף


יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות-רוברט אסרף

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות

ישראל – תשס"ח – 2008

יהדות מרוקו-רוברט אסרף

חלק ראשון הפיזור של יהודי מרוקו

מדובר, ללא ספק, באחד מן הפרדוקסים הגדולים ביותר בהיסטוריוגרפיה של יהדות מרוקו – התייחסות נדושה ועיקשת, הקובעת שההגירה של יהודי מרוקו לישראל החלה למחרת הקמת המדינה היהודית בעקבות החלטת האו״ם. זה הזמן שבו החלה, לכאורה, ההתקבצות בארץ הקודש של הרוב העצום של יהודים מרוקנים, שהיו להוטים להשתתף בבניית החלום היהודי הלאומי, ולממש את השאיפה בת מאות שנים ל״קיבוץ גלויות.״

ההיסטוריוגרפיה הישראלית הקלאסית אינה האחרונה המקדמת את הקלישאה הזאת. במסגרת הסקירה של העליות השונות שאפשרו את התפתחות היישוב בארץ ישראל, היא מונה רק את הללו שהגיעו ממרכז אירופה וממזרחה למן שנות השמונים של המאה התשע-עשרה, שבהן הופיעו התנועות הציוניות הראשונות.

העלייה המרוקנית החלה, כביכול, מאוחר מאוד, למחרת מלחמת העולם השנייה. יש כאן נקיטה של חירות רבה לגבי המציאות. גם אם נכון הדבר, שאין מה לדבר על הגירה מסיבית אלא מ־1948 ואילך, הרי אין לשכוח את קיומו של זרם הגירה עתיק מאוד ממרוקו לארץ הקודש במשך הדורות

פרק ראשון:

ההגירה היהודית לארץ הקודש ותחילתה של התנועה הציונית במרוקו

ניתן לדבר על זיקה ייחודית בין מרוקו לבין ארץ הקודש שאינה נוגעת ליהודים בלבד. וכך, ההיסטוריון הביזנטי פרוקופ, שממנו שאב אבץ חאלדון את השראתו, ראה בברברים את צאצאי הכנענים שגורשו על ידי יהושע כאשר העברים הגיעו לארץ ישראל. סביר יותר להניח, שאוכלוסיות שונות שמקורן במזרח הקרוב, הלכו לכל אורך העת העתיקה בעקבות הפניקים, והתיישבו באופן זמני או קבוע במושבות המסחר הפוניות שהוקמו על החוף האטלנטי.

בתחילת העידן הנוצרי, הנוכחות היהודית במאגרב כבר הייתה משמעותית מספיק כדי שהתלמוד יזכיר מסע שערך לשם, כביכול, רבי עקיבא ־ אחת מהדמויות החשובות ביותר ביהדות העתיקה. ייתכן שיהודים שנמלטו מארץ ישראל לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה התיישבו במרוקו והגדילו את הקבוצות הקטנות של היהודים המקומיים.

גם לאחר כיבוש אפריקה הרומית בידי המוסלמים, לא פסקו מעולם היחסים בין הקהילות היהודיות הקטנות במאגרב לבין אחיהם בארץ הקודש, גם אם העוצמה של היחסים הללו ידעה תנודות התלויות בתקופות ובנסיבות. למן המאה השש-עשרה, ניתן לציין התיישבות של מלומדים מרוקנים רבים בארץ הקודש. המשכילים הללו ניצלו את הדחיפה לה זכה אזור הגליל מן הדוכס יוסף מנאקסוס, הווזיר היהודי של מספר סולטנים עות׳מאניים, והתיישבו בצפת, לה יצאו מוניטין כמרכז המיסטיקה היהודית. כך היה בייחוד במקרה של רבי יוסף טבול, רבי מסוד אזולאי ורבי סלימאן אוחאנה.

 במאה השבע-עשרה, חכם הקבלה והפרשן הדגול, רבי אברהם אזולאי, התיישב בחברון אחת מארבע הקהילות היהודיות בארץ הקודש שכללו גם את ירושלים, צפת וטבריה. בעקבותיו בא, במאה השמונה-עשרה, אחד מן המלומדים הדגולים ביותר שיצא מיהדות מרוקו, רבי חיים בן-עטר(1696 – 1743). הוא היה חתנו של משה בן עטר, איש סודו ויועצו של מולאי איסמעיל, ועזב את מרוקו ב־1739. אחרי שהות קצרה באלג׳יר ולאחר מכן בליבורנו ובמותה, שם הוציא לאור את יצירתו החשובה ביותר, ״אור החיים״, החליט לעבור לארץ הקודש, כשהוא מונע על ידי שאיפה דתית מעיקרה; "אלוהים האיר את עיניי ואת תבונתי, כדי לשאת אותי ולהעלותני לעבר ארץ הקודש.״

הוא ואחדים מתלמידיו שהתלוו אליו, התיישבו בירושלים, שם ייסד את ״ישיבת כנסת ישראל״, אולם נפטר ב-1743, שנתיים בלבד אחרי הגעתו. הזוהר שקרן ממנו יכול להימדד באמצעות התשבחות שהרעיפו עליו הרבנים בעירו של דויד: ״האיש הזה שהגיע מן המאגרב יש לו הכול: חוכמה, למדנות ויראת אלוהים. הוא כמו בן האלוהים… הוא נראה כבן־תמותה, אולם למעשה הוא מלאך מצבאות השמיים.״

 בעיני רבי חיים בן עטר, ההתיישבות בארץ הקודש הייתה מצווה דתית, וחלק מן התוכנית לגאולת האנושות, כפי שמוצאים במובאה הבאה מ״אור החיים״: "גאולת העם מצויה בידיו של הצדיק הקרוב לאלוהים. היא תבוא, כאשר הצדיק יצליח לעורר את לבבות האנשים, וכאשר הללו ישפרו את התנהגותם… מנהיגי העולם ומורי הדרך של ישראל הם שאמורים לתת דין וחשבון בפני השם יתברך, לגבי שפלות מצבו של קודש הקודשים העומד בשממונו."

אחד מתלמידיו הבלתי-ישירים היה רבי יהודה ביבאס, אשר ההיסטוריוגרפיה הישראלית הנוכחית מחשיבה כאחד מאבות הציונות הדתית. יהודה ביבאס, בן למשפחה שמוצאה ברבאט, נולד בגיברלטר ב־ 1777. אחרי שלמד בליבורנו ובלונדון, מונה לרב הראשי של קורפו, ומשם יכול היה ליטול חלק במלחמת העצמאות היוונית, אשר עוררה התלהבות של ממש בדעת הקהל האירופית של אותה תקופה. רבים ראו בעצמאות המחודשת של היוונים את תחילת התחייה הלאומית של כל העמים המדוכאים בבלקן או בקיסרות העות׳מאנית.

זו הייתה הדעה שרבי יהודה ביבאם הפיץ בהרצאות מרובות שהרצה באירופה. הרב הגדול של סרביה, רבי יהודה אלקלעי, השתכנע כנראה מרעיונותיו אלו. הרב אלקלעי היה במשך תקופה ארוכה רב בסֶמלין, עיר הולדתו של סבו של תיאודור הרצל, מייסד הציונות המדינית. וכך נטווה לו חוט מקשר בין חוזה המדינה היהודית לבין רב צנוע ממוצא מרוקני.

רבי יהודה ביבאס העריך – מבלי להטיל ספק באמונה בביאת המשיח – שהגאולה תלויה גם באדם ובהתנהגותו:

״הגאולה תבוא כאשר לבבותיהם של בני אדם יתעוררו; ההתעוררות של מסה תביא גם להתעוררות של מעלה. כאשר יראו מעלה את המאמצים שעושים היהודים לחזור לארצם, יחליטו בשמיים לבוא לעזרם, ככתוב: ישובו אליי, ואשובה׳.״

יהודה ביבאם הפך לדוברה של תחייה יהודית לאומית באמצעות העבודה:

"כדי להגשים את הרעיון התנכ״י, וכדי שכל אחד יוכל לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו, צריך קודם כל לטעת אותם! האם אלוהים לא אמר: "הראו לי פתח של מחט, ואני פותח בפניכם פיתחו של עולם״? בעיניו פירוש הדבר היה שהמתיישבים החדשים בארץ הקודש צריכים להתפרנס בזיעת אפם, ולא להיות יותר תלויים בתרומות הצדקה שאספו יהודי התפוצות למען אחיהם, יהודי ארץ הקודש.

ספקולציות אלו היו נחלתן של אליטה משכילה. האמונה הפשוטה והתמימה של היהודים המרוקנים העניים יותר, ניזונה מזכר ירושלים וגדולתה בעבר, אמונה שהם הביעו דווקא דרך אותן תרומות לטובת הקהילות של ארץ הקודש. אהבת ישראל הזאת הייתה כה אופיינית ליהודי מרוקו, שאחד מן ההיסטוריונים הראשונים שלהם, רבי יעקב טולדנו, כתב בספרו ״נר המערב״:

"הם אוהבים את ארץ ישראל אהבה מופלאה וראויה להערצה. הם מוכנים לתת את הגרוש האחרון שלהם כמנחה לארץ ישראל, לשלשל אותו לקופת רבי מאיר בעל הנם או זו של רבי שמעון בר-יוחאי. הם מקדמים בכבוד רב את פניו של כל שליח מארן ישראל, ויהא מזרחי או אשכנזי, מארחים אותו בנדיבות, ונותנים לו תרומות העולות בהרבה על אמצעיהם.״

השליחים שבאו לאסוף תרומות למען הישיבות בארץ הקודש מילאו תפקיד חשוב בקיום הקשרים בין היהודים המרוקנים לבין ארץ הקודש, וזאת מבלי להזכיר את התפקיד שמילאו כמפיצים של כתבים ורעיונות, שבאמצעותם סייעו בידי היהודים המרוקנים שלא לשקוע בבידוד רוחני מוחלט.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות-רוברט אסרף

יהדות מרוקו-רוברט אסרף

במאה התשע-עשרה, ארבע הקהילות בירושלים, טבריה, צפת וחברון, שלחו מדי שנה שליחים לארבע קצוות תבל כדי לקבץ את דמי ה״חלוקה״, התרומה שנועדה למחייתם של הרבנים בארץ הקודש. באותה תקופה מבחינים בעלייה משמעותית במספרם של השליחים שמוצאם ממשפחות מרוקניות חדשות או וותיקות בארץ ישראל תחת הכיבוש העותומאני.

שני המקרים הידועים ביותר הם רבי רפאל בנסימון (1847 – 1927) ורבי רפאל אוחאנה (1850 – 1902). הראשון היה בנו של מייסד הקהילה המרוקנית בירושלים, ופעמיים, ב-1888 וב-1889 בא לפס, עיר מוצאה של משפחתו. באותן הזדמנויות הקים אגודה שמטרתה הייתה הוצאה לאור של הכתבים הקלאסיים של הספרות הרבנית המרוקנית, ובייחוד ״עת לכל חפץ״ ו״משפט וצדקה ביעקב״ מאת רבי יעקב אבנצור. חבים לו גם את הגירסה המודפסת הראשונה בעידן המודרני, של הסידור של יהודי פס, ״אהבת הקדמונים״. אשר לרבי רפאל אוחאנה, תושב טבריה, הוא הגיע למקנס ב־ 1889, וניצל את שהותו שם לכתיבת ספר ״מיזכר הלכה״, הדן בגאבלה, המס על הבשר, אשר גרם למחלוקת בקהילת מקנם.

העלייה במספרם של מרוקנים שהתיישבו בארץ הקודש במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה באה כתוצאה מתנועה כפולה, שנוצרה בזכות השיפור הניכר בתעבורה הימית מצד אחד, וביטול המס הכבד מאוד שנדרש בעבר מעולי-הרגל היהודים המרוקנים על ידי מולאי עבדרחמן.

עד להתיישבותם של הצרפתים באלג׳יר, ב-1830, המסע בדרך הים היווה הרפתקה מסוכנת, עקב המצאם של שודדי-ים המכונים ״הברברסקים״ שלא היססו להתנפל על ספינות זרות, כולל כלי-שייט מרוקנים, כאשר הללו עברו ליד חופי אלג׳יריה או לוב. עם סיום ה״מירוץ ״ כוננו קשרים שגם אם לא היו תכופים יותר, היו בטוחים יותר. המועמדים לנסיעה יכלו להגיע, דרך אלג׳יריה או טוניסיה, לנמלים אירופיים שונים (מארסיי, גנואה וכיו״ב) שם היו קשרי תחבורה סדירים עם אלכסנדריה, ביירות ויפו.

בתחילה לא יכלו היהודים המרוקנים ליהנות כלל מן ההקלות הללו. מאז 1844 הוטל מס יציאה כבד ביותר על כל מועמד לנסיעה. זאת, עקב הרעשה כבדה של הצי הצרפתי את נמלי טאנג׳יר ומוגאדור. צעד זה נועד לעצור את יציאתם של היהודים, שנחשדו בכך שסיפקו לצרפתים ידיעות לגבי מערך ההגנה בנמלים המרוקנים. 

מ-1858 ואילך בעקבות בקשה מצד הרבנים בוטל המס הכפרי וזה איפשר ליהודים להגר – הגירה שבאופן פרדוקסלי התחזקה עם התיישבותם של הצרפתים באלג׳יריה אשר גרמה לדאגה בקרב משפחות רבות ממוצא מרוקני, שהתיישבו באוראן מסוף המאה השמונה-עשרה ואילך. קבוצות אלו, שהיו מסורתיות מאוד, חששו מפני התוצאות של ״התמערבות״ היהדות האלג׳ירית, שב-1844 נכפתה עליה השיטה הקונסיסטוריאלית הצרפתית.

הרב אברהם שלוש מאוראן, מרוקני במוצאו(1812 – 1858) צפה את מה שהוא ראה כסכנה, ובשנת 1838 עזב את אוראן יחד עם 150 מבני עדתו והתיישב ביפו, שבה כבר חיו כמאה יהודים. הרב, שהיה ביחסים טובים עם הרשויות העות׳מאניות, אפשר את הגעתם של מהגרים חדשים, וזכה להכרה רשמית בקהילתו, הודות להקמתו של בית-דין רבני. אחרי מותו של אברהם שלוש ב-1858, יהודי יפו מנו כ-500 איש, ריבוי ששימח את האיש שאהב לומר בערבית: ״הביאו מים, הביאו מלט, המשיח בדרך״.

בנו, אהרון שלוש, שנולד באוראן ב-1829, ירש אותו ורכש אדמות בסביבת יפו. הוא הקים את בית האבן הראשון ברובע החדש, נווה צדק. אהרון שלוש נהנה מתמיכתו של אדם שזה מקרוב הגיע, שמוצאו היה בטאנג׳יר: רבי יעקב בן שימול, שהתעשר מיצוא פירות לאנגליה ולאיטליה. הוא רכש, סמוך ליפו, פרדס, שבהמשך הפך להיות רכושו של סר מוזס מונטפיורי. הנדבן האנגלי הושיב שם שלוש משפחות ממוצא מרוקני במסגרת של פרוייקט שנכשל, להקמת מושבות חקלאיות.

בנו, שלמה, חידש בכך שהתחרה עם הערבים בפעולה המסוכנת של הורדת נוסעים מספינות שהגיעו ליפו, פעולה שעשרות שנים מאוחר יותר, גרמה לחשש-מה בלבו של עולה חדש בשם שמעון פרס. בנמל יפו לא היו מזחים, עקב האיכות הגרועה של המעגן בו. הספינות נאלצו לפיכך לעגון במרחק קשרים אחדים מהחוף, והנוסעים הועברו אל סיפוניהן של סירות, בתנאים מאד לא-נוחים. העלייה במספר המבקרים היהודים משנות השמונים של המאה ואילך, נתנה לשלמה בן שימול הזדמנות לפתוח בתחום פעילות חדש, ואפשרה לו ליצור קשרים עם החלוצים היהודים שהגיעו מרוסיה.

ב-1854 הקבוצה המרוקנית ביפו התחזקה במידה ניכרת, עם הגעתו של אחד מנכבדי רבאט, רבי אהרון מויאל, שהתעשר ממסחר עם אנגליה וגיברלטר. בשנת 1854 לאחר כישלון בהקמת מושבה באזור חיפה, התיישב תלמידו זה של רבי יהודה ביבאס ביפו, ואיתו 180 בני משפחה וידידים. עם מותו של רבי אברהם שלוש התמנה לראש הקהילה היהודית ביפו, תפקיד שעבר בירושה לבנו אברהם.

בביתו של זה האחרון התגוררו במשך שלושה חודשים של שנת 1882, הקבוצה הראשונה של ״חובבי ציון״ שבאו מרוסיה ומרומניה, לבדוק את האפשרויות להקמת מושבות חקלאיות יהודיות לאורך מישור החוף. אברהם שלוש יעץ להם והתערב לטובתם בפני הרשויות העות׳מאניות, וכך ״חובבי ציון״ הפכו אותו, עד למותו ב-1885, לנציגם בפלסטינה העות׳מאנית ונוצר החיבור בין היהדות המרוקנית לבין מאורע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל העתידית, ״העלייה הראשונה״.

יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף

הד המזרח

שלוש סייע גם לביל״ויים הראשונים למצוא אדמות ליד חדרה, והשתמש ביחסים המצויינים שלו עם הדיירים הערבים כדי לפשר בקשיים שצצו בין אלו לבין הפעילים הצעירים, שלא היו מודעים לדקויות ולמורכבות של האוריינט. המהגרים שזה מקרוב באו נהנו גם מתמיכתו של יהודי מרוקני אחר, חיים אמזלג, נתין בריטי – הוא נולד בגיברלטר, והיה הקונסול הראשון של בריטניה הגדולה ביפו.

ב־1872 הקהילה המרוקנית-יהודית ביפו התחזקה, עם הגעתה של קבוצת סוחרים ורבנים ממרקש, בהנהגתו של הרב יצחק אסולין (1840 – 1912) אשר בנו משה (1876 – 1956) הקים בתל אביב שכונה הנושאת את שמו ״אהל משה״.

היהודים המרוקנים לא התגוררו ביפו בלבד. רבים, בייחוד בני מקנס, העיר משם יצאה ב-1860 שיירה שמנתה 300 איש, התיישבו בטבריה אשר עד מהרה כונתה ״מקנס הקטנה״. בעיר ישבו משפחות רבות שהידועות ביניהן היו טולדנו, בן קיקי, סבאג וברדוגו. בני העיר טטואן התקבצו בחיפה, ואילו בני רבאט ודרום מרוקו התיישבו הן ביפו והן בירושלים.

בירושלים, הקהילה היהודית המרוקנית שמנתה עד אז כמה עשרות משפחות ואנשים בודדים, בחלקם קשישים מאוד, נהנתה מהגעתו של רבי דויד בן סימון (1824 – 1880), המכונה ״צוף דבש״, בן למשפחה של סוחרים עשירים מרבאט. יהודי מרוקו בירושלים נמצאו אז במצב קריטי; הם ראו את עצמם כמקופחים מבחינת דמי החלוקה מצד עדות ספרד האחרות. הם ניסו ליצור לעצמם יישות עצמאית, ולשלוח שליחים משלהם למרוקו, דבר שהביא לתגובה נמרצת מצד הקהילה הרשמית אשר עירבה בעניין את הקונסולים של צרפת ושל בריטניה הגדולה, שפנו לשיטות הפחדה בכוח הזרוע. רבי דויד בן סימון, שנקרא לעזרה על ידי עדת ״המערביים״ בירושלים, הפעיל את השפעתו כדי לפשר בעניין ולהשיג מן הרשויות הכרה בקהילה המרוקנית, בנפרד מן הקהילה המזרחית, עם מנגנון משלה, ״ועד עדת המערבים״, הקיים עד עצם היום הזה.

הנימוק המכריע שסייע להשגת ה״ניתוק״ הזה, היה התחייבותו של דויד בן סימון להגביל את מתן דמי החלוקה לאלמנות, ליתומים, לתלמידי חכמים ולאביונים. האחרים ייאלצו להרוויח את מחייתם בתור חקלאים, בעלי- מלאכה או סוחרים זעירים.

תנאי המחיה של היהודים המרוקנים בירושלים השתפרו במידה ניכרת, אחרי שרבי דויד בן סימון החליט להושיב את הקהילה הזאת מחוץ לחומות העיר העתיקה, מחוץ לרובע היהודי המוזנח מבחינה תברואתית. במרחק של כמה מאות מטרים משער יפו הקים – יחד עם בני משפחות אבו שדיד ועמיאל, שכמותו באו מרבאט ־ את שכונת ״מחנה ישראל״, בה הושיבו את העניים ואת המהגרים החדשים בבניין שכיום שוכן בו ״המרכז העולמי ליהדות צפון אפריקה״.

ב-1875, יהודים ממוצא מרוקני היוו שליש מן התושבים היהודים בירושלים: 1,000 מתוך 3,400. עד 1909 חל גידול באוכלוסייה(ב-1882 היו 1,300 מרוקנים מתוך 6,000 יהודים), ולאחר מכן חלה ירידה, שבחלקה מוסברת על ידי תחילת הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו (2,200 מרוקנים מתוך 12,000 יהודים ב-1909, לא יותר מ-1,000 לאחר מכן). עד כדי כך שבשנת 1943, הביטאון של עדות המזרח ״הד המזרח״ כתב: ״אנו, בני עדות המזרח, עלולים להיעלם לחלוטין מארצנו, ולהיזכר בהיסטוריה של היישוב בתור אפיזודה חולפת בלבד.״

הייתה זו התוצאה של התמורה הניכרת שחלה בהגירה היהודית לארץ ישראל – שהפכה ברובה, שלא לומר כולה, לאירופית – בהשפעת הציונות המדינית. ההגירה היהודית ממרוקו כמעט פסקה עקב מלחמת העולם הראשונה, אך גם בגלל מיכשולים שרשויות הפרוטקטורט הציבו בפני היהודים המרוקנים, בייחוד אלו שרצו להגיע לארץ ישראל.

אין בכך כדי לומר, שהללו היו אדישים להולדתה של הציונות המדינית, אף כי אופיה הבלתי-דתי בוודאי זעזע והפתיע אותם. מה גם שהציונות המדינית הובאה למרוקו על ידי יהודים אירופים או בעלי מנהגים אירופיים, אשר התגוררו ביישובים במישור החוף המרוקני, ויחסיהם עם ההמונים היהודיים שב״מלאח״ או בפנים הארץ לא היו חמים ביותר. האגודה הציונית המרוקנית הראשונה, ״שערי ציון״, הוקמה בקיץ 1900 במוגאדור על ידי סוחר בשם מוזס לוגאסי, אשר התגורר במשך זמן רב באנגליה. לא היה חסר לו דמיון, לאיש, והוא הציע לתיאודור הרצל פרוייקט לדגל שעליו יופיעו השמש הזורחת ושבעה כוכבים, סמל ליום עבודה של שבע שעות שרצה להנהיג במדינה היהודית לכשתקום. מוזס לוגאסי, שהיו בידיו שני מנדאטים לקונגרס הציוני, בזכות דמי חבר שאסף, החליט בכל זאת שלא להגיע לקונגרס. הרופא היהודי רוסי מקהילת טטואן, שהקים את הקבוצה ״שיבת ציון״, אף הוא נמנע מכך.

יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף

יהדות מרוקו-רוברט אסרף

הקהילה היהודית של סאפי, שנותרה שמרנית ביותר, למרות פתיחותה לעולם החיצון בעקבות עיסוקי המסחר, הייתה עדה לכך שאחד מחבריה, מאיר בר ששת, ייסד את אגודת ״אהבת ציון״, בעלת אידיאולוגיה דתית בעיקרה, כפי שמוכיח המכתב שכתב בר ששת להרצל, בעברית נמלצת:

"יברכך אלוהים מציון וראה בטוב ירושלים! אף כי עירנו עדיין רחוקה מכל פרוייקט חברתי גראנדיוזי, ומכל רעיון מלהיב, ואף כי המצב הרוחני של תושביה שפל ביותר, הרעיון הציוני פועם בכל כוח בלבותיהם של רבים מאיתנו, הודות לקריאה בעיתונים "המליץ" ו״היהודי", ולא הניח לנו, עד אשר החלטנו להקים לנו אגודה אשר אותה קראנו בשם"אהבת ציון". לבנו אכן מתרחב עם הנחת אבן הפינה הזאת, אולם אנו רחוקים מן המטרה, ולעיוורים דמינו המגששים ליד חומה גבוהה, יען כי אין לנו שום רעיון ברור, ושום ידיעה מדויקה לגבי מהות הציונות. אין בידינו כל ספר שיוכל לסבר את אוזננו באשר לרעיונותיה. מילאנו את חובתנו ונרשמנו לשקל הקדוש, אולם קשה לנו להאמין שהציונות נבראה רק כדי להכריז על השקל, וכי התשלום השנתי של דמי החבר של השקל מספיקים, הם לבדם, כדי להתגנדר בכותרת האצילית של "ציוני", וכדי לכבוש לנו מקום בקרב הציונים ונושאי דגל האומה האציליים. לעניות דעתנו, הרעיון הציוני צריך לכלול גם תוכנית אצילית ומרוממת נפש עבור חיי עמנו. לכן אנו מעזים ומבקשים שתשכיל את מזכירנו, ותיידע אותנו בכל אשר עלינו לדעת לגבי הציונות, וכן שתשלח לנו את ספרך, "מדינת היהודים" בגירסתו העברית, וכן כל תעודות בעברית שיש בהן כדי להסביר לנו את דבר הציונות.״

הגם שהתנועה הייתה מוגבלת בתחילה לערי החוף, הרי בשנים הבאות כבשה את פנים הארץ, ותוך כך איבדה את אופיה המדיני. עצם הזכרת ציון הספיקה כדי לגייס לתנועה חברים, ואפילו מבין אלו שלא היה להם מושג ברור לגמרי לגבי האידיאולוגיה הציונית. דבר זה ניתן להסיק מן המכתב המרגש שכתב חבר ב״חיבת ציון״ במקנס, הרב הראשי למרוקו לעתיד, יהושע ברדוגו, למנהיגי הארגון הציוני, מכתב שבו ביקש הבהרות לגבי מטרות התנועה:

"לאחראים ולמנהיגים של המרכז הציוני בקלן!

ברכת שלום לכל אחינו אוהבי ציון!

אדונים יקרים, המזהירים כזוהר האיזמרגד!

מכתבכם המלא רגשות חיבה ואהבה, הגיע אלינו, ושמחנו בו מאוד.

אחים מקסימים, היו בטוחים שאנו מגוייסים על מנת להפיץ את הרעיון הציוני בקרב בני דתנו במאגרב.

אהה! כמה נעים הצליל של המילה הזאת בפינו! הלוואי שכל עם ישראל יידע לב אחד ודעה אחת, לאהוב ולהאדיר את האידיאל הנעלה הזה! וזה אשר שם מבטחו באלוהי הנצח, וטורח למען אדמתנו הקדושה, למען ציון, אהבתנו הרוחנית הגדולה ביותר, לא יתאכזב, אם ירצה השם!

וכעת, אחים, נבקשכם לשלוח לנו ספרים העוסקים בציונות, משום ששמענו שישנם כאלה, אבל עדיין לא ראינו כמותם."

הנהגת הפרוטקטוראטים, הצרפתי והמזרחי, ב-1912, ופרוץ מלחמת העולם הראשונה קטעו באיבה את הפעילות של הקבוצות הציוניות המרוקניות הראשונות, פעילות שהרשויות השריפיות כלל לא היו מודעות לה. ההיבט הדתי במהותו של הציונות הזאת, הסיר ממנה כל מיתאר חתרני ומהפכני שיכול היה להיות לה במרכז אירופה ובמזרחה, ותרם בכך לעמימותה, עד כדי כך שאחד מן האחראים של ה״אליאנס איזראאליט אוניברסלי׳ [ארגון ״כל ישראל חברים״], מנהל בית הספר שלהם בטאנג׳יר, י״ד צמח,יכול היה לכתוב:

"אני יכול לומר כעת, שאין ציונות במרוקו, מפני שאין כאן אינטלקטואלים. מובן מאליו שכל הדתיים ציונים על פי המסורת, אולם אין להם שום מושג לגבי התנועה הפוליטית הקיימת, ואיש אינו מסוגל להורות להם זאת… לכן, הציונות המרוקנית כיום היא חסרת ערך. היא לא תוכל להפוך לאקטיבית אלא אם יימצא תועמלן פעיל, שיהיה מסוגל ליצור קשר עם הציונות האירופית."

היהדות המרוקנית כלל לא שמעה על ״הצהרת בלפור״ מנובמבר 1917, שבה הממשלה הבריטית הבטיחה להקים, בתום מעשי האיבה, בית לאומי יהודי בפלסטינה. רק יהודי טאנג׳יר התעניינו בדבר, וזאת עד כדי כך שנשיא הקהילה המקומית שלח לעמיתו בקזבלאנקה, את המכתב הבא:

"אני שולח לך כמה עותקים מן ההצהרה שהגנרל אלנבי נשא באוזני תושבי ירושלים. שלחו לי אותם מלונדון, כדי לחלק אותם לבני עמנו. העותקים הללו כתובים באותיות עבריות. אנא חלק אותם לבני עמנו בעירך.״

למשלוח העותקים צירף חוברת, ״בריטניה הגדולה והיהודים״, בה הודגשה התמיכה של אנגליה בעניין היהודי, למן קרומוול ועד לורד באלפור.

יחיא זאגורי, שעבד באותה עת בקונסוליה הצרפתית – זוכה עיטור ״לגיון הכבוד״ משנת 1913, על התנהגותו בעת פלישת הצרפתים ב-1907, אדם המסור כל-כולו לאינטרסים של הפרוטקטוראט, נשיא קהילת קזבלאנקה והמפקח העתידי על המוסדות היהודיים – לא רצה להסתבך בנושא כה עדין, מבלי לבדוק תחילה, מה דעתה של ה״רזידאנס ז׳נראל״ [״הנציגות הכללית״] הצרפתית? וזו לא איחרה לבוא: הפצה של חומר תעמולה מעין זה תביא לתוצאות בלתי-נעימות בעליל.

מעבר לרעיון של החזרת הריבונות היהודית לקדמותה, דבר שעורר בליוטיי התנגדות עזה לציונות בכללותה, ולהתפתחותה במרוקו בפרט, ייצג הדבר את הבעייתיות אשר תנועה שכזאת עלולה להוות לגבי התוכנית הערבית הכוללת של צרפת. הוא כתב זאת לשר החוץ, אשר דגל מצדו בכך שלא להשאיר לבריטים את המונופול לגבי תמיכה בציונות:

"הקייזר, בן-בריתו של הסולטן הטורקי, נתפש כמגן האיסלם. הילידים במרוקו רואים אותנו צפים בערב הסעודית, שם האנגלים דוחקים אותנו הצדה, והצליינים למכה הוכו בתדהמה עקב כך. אבל הסתירות מופיעות בעיקר בפלסטינה, משום שהיוזמה האומללה של אמריקה ובריטניה הגדולה, גרמה לנו להיגרר אחריהם בכל הנוגע לפרשת הציונות, אשר מטרידה מאוד את המוסלמים כאן, ואשר גרמה ליהודים שלנו להרים ראש שלא לצייר, עד כדי כך שאני נאלץ לשמור מהם מרחק הרבה יותר. כל זה חסר פשר עד מאוד. יש לי תחושה מתגברת, שהיתרון הפרו־מוסלמי היחיד שלנו כאן מתגלם בנוכחותי בלבד."

התנגדותו של ליוטיי לציונות הביאה ב־1919 לסירוב מצד ה״רזידאנס״ להרשות את חידוש הפעילות של הסניף הציוני במוגאדור, ״שערי ציון״, סירוב שחזר מספר פעמים. מאחר שהציונים המרוקנים לא יכלו לפעול במקום, פנו לנחום סוקולוב, ראש המשלחת הציונית לקונגרס ורסאי, וביקשו את התערבותו. דבר שהוא עשה ב-24 ביולי 1919, במכתב שכתב לפקיד גבוה בקה ד׳אורסיי, מישבנו של משרד החוץ הצרפתי:

"מזה זמן מה שאני מקבל ידיעות מקהילות יהודיות שונות במרוקו, אשר בהן מיידעים אותי, שאין מתירים להן להקים אגודות ציוניות כרצונן. למיטב הבנתי, סיבות פוליטיות רציניות מנעו מן הגנרל ליוטיי להעניק לקהילות הללו את ההרשאות שהן ביקשו."

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות – רוברט אסרף

יהדות מרוקו-רוברט אסרף

סוקולוב, כאדם מציאותי, טען שהוא מבין את הצורך להתחשב בנסיבות המקומיות, והציע פשרה, שעל פיה יעניקו לקבוצות היהודיות הרשאה להתאסף ו״להפוך לסניפים של הפדרציה הציונית הצרפתית״. פריס, אשר אך זה הכירה ב״הצהרת באלפור״ ולא רצתה להותיר את המונופול של תמיכה בציונות בידי בריטניה הגדולה, טיפחה קשרים טובים מאוד עם נחום סוקולוב, אוהד צרפת והצרפתים, ושאפה לגמישות גדולה יותר מצד ליוטיי. משרד החוץ ניסה, לכן, למזער את הסכנות הטמונות בהכרה בפעילויות הציוניות במרוקו, בעיני ליוטיי:

"יהדות מרוקו אינה יודעת כלום או כמעט כלום לגבי התנועה הציונית, העונה בייחוד לשאיפותיהם של היהודים הרוסים והפולנים. עקב כך, ייתכן שלא תהיה מניעה מצדך להרשות לציונים הבודדים של מרוקו, להצטרף כחברים בפדרציה הציונית הצרפתית, בתנאי שבמרוקו עצמה לא יהיה לכך ביטוי כלפי חוץ, ויסתפקו במשלוח ברכות ותרומות."

הבעיה היחידה הייתה, שהציונים המרוקנים לא קיימו את ההנחיה הקוראת לזהירות. בתחילת 1919 היו עדים לגל מסיבי יחסית של יציאות לפלסטינה, בייחוד ממרקש ומקזבלאנקה: לא פחות מ-442 יציאות, מתוכן 224 מקזבלאנקה.

יחיא זאגורי, שניסה בכל כוחו למזער את חשיבות התופעה ולהדגיש את אופיה המיסטי במהותו, לא שלל, במכתב שנכתב ב-6 בספטמבר 1919, המיועד ל״רזידאן ז'נראל״ [הנציג הכללי], את השפעתה של התעמולה הציונית:

״בקרב המהגרים לא נמצאים אנשים בעלי השכלה מודרנית. הארגון הציוני אינו זר לחלוטין לתנועה הזאת. אם אינו מהווה אחת מהסיבות המכריעות, הרי שהפעיל, לדעתי, השפעה מסוימת, והביא מהססים אחדים לכלל החלטה, להיות הראשונים להפיק תועלת מן המדינה היהודית החדשה. תנועה זו התעוררה הודות לתעמולה ציונית, אשר מביאה אותם לחשוב שעם הגעתם לפלסטינה יוכלו לסמוך על הצדקה הציבורית, ועל המשאבים האינסופיים של הארץ. הציונות שבה אני רואה סכנה גדולה עבור היהודים המרוקנים – ובכך אני שותף לדעתם של כי״ח ושל יהודים נכבדים אחרים מצרפת, ניסתה להפעיל את כוחה על נפשות מסוימות. בקזבלאנקה, לא התקשיתי לשרש בחשאי, בזמן, כל פעילות ציונית, מלבד כמה תומכים חסרי ערך משמעותי שניסו לשוב ולהתאסף, כדי להפיץ תעמולה מסויימת. אם הנציגות הכללית רואה את פני הדברים כמוני, רצוי מאוד להשגיח, ולמנוע ללא פומביות יתרה, כל תעמולה ציונית במרוקו."

הבעיה הועלתה במושגים של מדיניות כלפי הילידים, תחום שבו ליוטיי לא היה מוכן בשום אופן להיתפש כחלש, והוא שב והזהיר את משרד החוץ:

״מנקודת ראות כללית יותר, אם מתייצבים לנוכח הבעיה שנוצרה עקב נפילת הקיסרות הטורקית כולה, יש להביא בחשבון שהאיסלם מעוגן במכה, והיהדות – בירושלים. אם לא ניזהר, התוצאות מכך עלולות להיות שתיווצר משיכה למזרח, אשר תפגע באינטרסים האפריקניים שלנו. לכן נראה לי שנבחרה העת הבלתי-מתאימה ביותר, לחדש ולחזק את הקשרים הרוחניים המחברים בין מרוקו לבין המזרח, דבר העלול להביא לאולטראמונטיזם מוסלמי או יהודי.״ Ultramontisme – הכפפה של הרשויות האזרחיות לאלו הדתיות. אסכולה שעמדה הניגוד לליברליזם

עמדתו של ליוטיי, קתולי נלהב, לא הייתה שונה ביותר מן האופן שבו ראה את היחסים בין הכנסייה הצרפתית לבין צרפת והוואתיקן. הוא היה ״גאליקאני״, כלומר התנגד לתלות של הקתוליות הצרפתית ברומא [כלומר, סמכות האפיפיור עולה על סמכות המדינה הצרפתית], עמדה שאותה יישם ללא כל דעה קדומה גזענית, גם על הדתות שעמן נפגש במרוקו.

בעיניו, הדבר החשוב ביותר היה, שהקמתן של אגודות ציוניות העלולות להצטרף כסניפים – בנימוק של אינטרסים דתיים משותפים ־ לגופים הציוניים הקיימים במדינות אחרות, עלולה ליצור תקדים שהמוסלמים יוכלו להשתמש בו:

"הסיבה לאיסור ההתאגדות איננה, ואני עומד על כך – עצם האופי הציוני של האגודות הללו, אולם לא ייתכן להתעלם מן ההשלכות לכך, ולטמון את הראש בחול בפני הצרות שהדבר מאיים להמיט על מרוקו מבחוץ. יש לציין שהסולטן, המאחזן וכל המעמד הגבוה של האוכלוסייה המוסלמית, אשר כל המדיניות שלנו נשענת על המסירות והנאמנות שלהם, ואשר שיתוף הפעולה ללא-סייג מצדם נחוץ כדי לכונן באופן גמור ויציב את הפרוטקטוראט שלנו, רואים בעין עוינת למדי את הפעילות הציונית ויידעו אותי על כך. יש כאן היבט פוליטי שיש להתחשב בו במידה רבה."

אולם ליוטיי בכל זאת גילה פשרנות: ״אין לי מניעה שהם יצטרפו לפדרציה הציונית הצרפתית, ובתנאי שהדבר יהיה באופן ישיר ופרטני, ולא באמצעות ייסוד קבוצות, אשר פעילותן במרוקו תביא לשינוי, דווקא במצב שברצוננו לשמר."

ליוטיי לא גילה התנגדות לחידוש ביקוריהם של השליחים מארץ הקודש, ובתנאי שפעילותם תעמוד תחת השגחה כדי להגן על הקהילות המרוקניות מפני נדיבותן היתרה בכל האמור לגבי ארץ הקודש.

עד לסוף תפקידו במרוקו, שמר ליוטיי על עוינות עקרונית כלפי פיתוח פעילויות ציוניות. ב-2 בינואר, 1920, המזכיר הכללי של הנציגות, אורבן בלאנק (Urbain Blanc), הגיב פעם נוספת בסירוב לבקשה להקמת אגודה ציונית בקזבלאנקה מתוך הערכת המצב הבאה:

״המצב הפוליטי המיוחד במינו של מרוקו אינו מאפשר להקים אגודה פוליטית, אשר עצם קיומה מכוון לשאיפות הלאומיות של חבריה. לדעתי, אין טעם להקים במרכזים המרוקניים השונים ארגונים המקבילים לקהילות היהודיות הקיימות, שאינם נוגעים לכלל האוכלוסייה היהודית של מרוקו."

ההגירה היהודית לארץ הקודש ותחילתה של התנועה הציונית במרוקו – רוברט אסרף

%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%98-%d7%90%d7%a1%d7%a8%d7%a3משבר נוסף התרחש ב-1922, כאשר הוכרז על יציאתם של מספר לא־מבוטל של יהודים מפס, ספרו ומקנס לפלסטינה שתחת המנדט הבריטי. הרשויות השתדלו לחסום את המהלך, על ידי כך שדרשו להפקיד ערבות גדולה כדי לממן החזרה צפויה למולדת.

התנועה מעולם לא הגיעה לממדים גדולים ממש. המושל הצבאי של מקנס, הגנרל פומית(Poemyreau) לא איחר להרגיע את ליוטיי:

״היות ועיתונים אחדים הכריזו על יציאה של יהודים במספר רב לפלסטינה, בייחוד מ-פס אני מתכבד להודיעך שהוריתי לערוך חקירה לגבי האפשרויות של ׳יציאת מצרים׳ מעין זו ממקנס. עד עתה, התנועה הצטמצמה ומדובר במיעוט קטן. כתריסר משפחות יהודיות בלבד, השייכות למעמד הנמוך, עזבו את העיר ללא רצון לחזור. אגב, אף אחד מן היהודים לא הביע כוונה לנסוע לפלסטינה ולקבל שם נתינות אנגלית, כדי לחזור לאחר מכן למרוקו כנתין אנגלי.״

למעשה, התנועה נעצרה מעצמה, אחרי שהגיעו ידיעות על קבלת הפנים הפושרת לה זכו הבאים מצד מוסדות התנועה הציונית, אשר העדיפו הגירה ממזרח אירופה. רבים חזרו על עקבותיהם ושבו למרוקו, והביאו עמם סיפורים שהיה בהם כדי לרפות את ידיהם של מועמדים עתידיים ליציאה לא ״י.

באופן זה, בין השנים 1922 ו-1947, העלייה ממרוקו הצטמצמה לכדי אלף איש, ונעשה הכול כדי להניא את התנועות הציוניות השונות מפעילות.

במאבקה נגד הציונות, הנציגות הכללית זכתה לתמיכתו של ארגון כי״ח שבטאונו, ״שלום וחוק״, הדגיש בינואר 1923, ששיפור תנאי הקיום של היהודים במרוקו היו האמצעי הבטוח ביותר לשמוט את הקרקע מתחת לרגליה של התנועה הציונית. ״שלום וחוק״ הזכיר את העזיבות מפס וממקנס והעיר:

״הציגו בפניהם את פלסטינה כאתר בנייה ענקי ותוסס, שבו החיים שלווים ונעימים, ואשר אותו מנהלת ממשלה האוהדת את האינטרסים היהודיים. לא היה צורך ביותר מכך כדי שהאנשים הפשוטים יגמרו אומר בנפשם לבקש שם אחר מיפלט ושיפור תנאי המחיה העכשוויים שלהם. ואולם מיד עם בואם הבחינו, שהיו קורבנות לחזיון-תעתועים מטעה. הוועד המרכזי של ארגון כי״ח ביקש מממשלת הרפובליקה [הצרפתית] לבחון בעין יפה את הבקשה מצד קהילת פס, אותה הביאו בפני הנשיא מילראן (Millerand), ולהסיר, עד כמה שניתן, את המיכשולים העומדים בפני האוכלוסייה היהודית, אשר היה להם חלק נכבד בהחלטת היהודים מפס לעזוב ולנסוע לפלסטינה. כמו כן, יידע את נציגי ארגון כי״ח במרוקו ובייחוד בפס, לגבי הגורל המר השמור, בנסיבות הקיימות, למהגרים אשר יסעו לפלסטינה מבלי לשקול את הדבר כראוי, וקורא להם להפסיק את העזיבה ההמונית, אשר אינה יכולה אלא להזיק לאומללים השומעים להצעות כושלות או מזיקות שכאלו."

הנציגות יכלה לסמוך על תמיכתו של כי״ח, ולהציב סירוב מוחלט בפני אותם פוליטיקאים צרפתים שדגלו בריכוך העמדה כלפי הציונות. וכך אירע, שליוטיי השיב בלא כחל ושרק לסנאטור אנאטול דה מונזי Anatole de  Monzie  , שהפך לאוהד הציונות בזכות נחום סוקולוב:

״הציונות היא יבוא זר. היא מקבלת הנחיות מבחוץ ומשרתת אינטרסים פוליטיים של מעצמה פוליטית מסויימת מאוד. היא עלולה לכונן דוקטרינה, אשר ייבואה למרוקו נתפש כבלתי-רצוי בלשון המעטה, ואשר הפרוטקטוראט הצרפתי בשום אופן אינו מוצא לנכון להקל עליו."

לנוכח מצב זה, ההנהגה הציונית החליטה להעמיד את הרשויות הצרפתיות למבחן, על ידי שיגור שליחים למרוקו שהוטל עליהם לאסוף כספים. השליח הראשון, אברהם אלמליח, נבחר בקפידה. הוא היה עיתונאי, מנהיג הקהילה המרוקנית בירושלים, בן למשפחה מפוארת, והיו לו יחסים מצויינים עם הקונסול הצרפתי בירושלים.

יחיא זאגורי, המפקח על המוסדות היהודיים, למרות עוינותו כלפי הציונות בכל מאודו, מצא שאי-אפשר לאסור עליו לאסוף כספים עבור פלסטינה. התנהגות מעין זו פירושה להתעלם מן הקשר הרגשי של יהודי מרוקו כלפי ארץ הקודש:

״מניעת הקמתן של אגודות ציוניות באזור הצרפתי של מרוקו נראית לי נכונה מאוד ומעשה שהוא לטובת הסדר הציבורי. אולם אי-אפשר לאסור על יהודים מרוקנים ליטול חלק – באמצעות הפקדת דמי חבר, ה״שקל" – בתנועה היהודית הלאומית, ולספק בכך חובה מסוג מוסרי ודתי.״

על מנת למנוע מן השליח לארגן אסיפות הסברה, יחיא זאגורי הציע להפקיד בידי ועדי הקהילות את הטיפול באיסוף הכסף, אשר אותו ישלח ישירות, לא לוועד הציוני המרכזי, כי אם לקונסול צרפת בירושלים. ביולי 1923, כאשר אברהם אלמליח הגיע לקזבלאנקה, יידעו אותו באשר להסדר הזה, אשר רוקן מתוכן את שליחותו, והוא לא איחר לשוב על עקבותיו. הבא אחריו, הלפרן, שהגיע בפברואר 1924, לא הורשה לשאת הרצאות, אולם יכול לפגוש בדלת אמותיו – בחברת בן-הלוויה, יחיא זאגורי – את התורמים ה״כבדים״ ביותר, שבעזרתם גייס כ-120,000 פראנק.

יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף

%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%98-%d7%90%d7%a1%d7%a8%d7%a3

את מיעוט הצלחתו של הלפרן בשליחותו ניתן להעריך באמצעות העובדה, שימים אחדים בלבד אחרי עזיבתו את קזבלאנקה, הנציגות אסרה על הכנסה למרוקו ועל הפצה של העיתון העברי של הארגון הציוני העולמי, ״העולם״, עקב אופיו הפוליטי, העלול לגרום לבעיות. הלפרן הגיב בחריפות, בכך שהעביר לקה ד׳אורסיי את ה״דוח על השאלה הציונית במרוקו״, שבו הכחיש, נקודה אחר נקודה, את כל ההאשמות-לכאורה מצד הנציגות הכללית. ליוטיי, שמשרד החוץ פנה אליו לקבלת תגובה, אישר במכתב מ-19 באוגוסט 1924 את התנגדותו החריפה למתן מעמד חוקי לפעילות הציונית:

"האינטרס של צרפת הוא, להפחית ככל האפשר את ההשפעות החיצוניות של הקהילות היהודיות בתחום הפרוטקטוראט, אשר כיוונן נסתר מפני הציונים הצרפתים, שאינם מסוגלים לפעול ביעילות כדי לנטרל את פעילותם של הציונים האנגלו-סכסים, הגרמנים והרוסים. קבוצות אלו, המקבלות הנחיות מבחוץ, עלולות לעורר בקרב החוגים המוסלמים תנועות-נגד, אשר הקהילות היהודיות עלולות להיות הראשונות להינזק בגללן. יש לציין שהסולטן, המאחזן וכל המעמד העליון של האוכלוסייה המוסלמית, אשר על דבקותם בנו נשענת המדיניות שלנו בכללה, רואים בעין עוינת למדי את הפעילות הציונית.

מצוי כאן מרכיב פוליטי וממשלתי ייחודי, שיש להתחשב בו מאוד. אני נמצא בעמדה טובה יותר מכל אחד אחר, כדי לשפוט את המצב הפוליטי המיוחד של מרוקו, והשיקולים הפוליטיים מנוגדים להקמה של קבוצות ציוניות. מ׳ הלפרן יואיל אולי להכיר בכך, שהרזידאנס ניחנה ביכולת טובה יותר ממנו, כדי לשפוט את המצב, וכדאי שיחסוך מאיתנו את ההאשמות בעוינות שיטתית כלפי הציונות, שהוא כנראה רוצה להטיח בנו. הפרוטקטוראט מחזיק בעיקרון לסרב לכל התאגדות בעלת אופי פוליטי, ולא מצא לנכון לסטות מן הכלל הזה לטובת הארגונים הציוניים. מניעת ההרשאה אינה תלויה במהות הציונית של האגודות הללו, ואני שב ומדגיש זאת, אבל אינני יכול שלא להביא בחשבון את ההשלכות הצפויות ולהתעלם מן הצרות המאיימות לעוט על הפרוטקטוראט.״

האחראי החדש של האגף המרוקני בבפדרציה הציונית הצרפתית, יונתן תורץ, יהודי פולני שהתיישב בקזבלאנקה כנציג של חברה בריטית, המתין עד חלוף הסערה וכתב ללונדון:

"במצב שבו נמצא הארגון הציוני במרוקו כיום, הוועד הזמני של פצ"צ, האגף המרוקני, סבור שדווקא בגלל האינטרס של התנועה, וכדי להקל על ההשתדלות לקראת הכרה רשמית בה, יש לדחות למועד מאוחר יותר כל פעילות ציונית.״

המצב השתנה מכל-וכל עם עזיבתו של ליוטיי את מרוקו בסתיו 1925, והחלפתו בתיאודור סטיג, בעל תואר בפילוסופיה, ומקורב למפלגה הרדיקלית שאהדה מאוד את הציונות. – 1950 – 1868 Theodore Steeg נציג בבית הנבחרים הצרפתי, סנאטור של צרפת, חבר בממשלות אחדות בתפקידים שונים, ובין היתר גם מושל אלג׳יריה 1921 עד 1925, שאז החליף את ליוטיי במרוקו.-  למן מינויו של תיאודור סטיג, המושל הכללי-לשעבר באלג׳יריה, קיבל הלה פניות מן החוגים הציוניים, והגיב במידה של אהדה. הוא השיב על מברק הברכה שקיבל מיונתן תורץ במסר חם למדי:

"אתה יכול להיות סמוך ובטוח שבמרוקו, כפי שהיה קודם לכן באלג׳יריה, אקפיד מאוד להביא לכך שכל האמונות תכובדנה ללא-עוררין, וכי ביחס לציונים, אמשיך לתמוך באורח איתן בעקרונות המנחים של המדיניות שצרפת נוהגת על פיהם, כחברה בחבר הלאומים.״

אולם תיאודור סטיג בכל זאת הפגין זהירות רבה ביותר. ב-7 ביוני 1926, יעץ לנחום סוקולוב לנהוג בזהירות ובסבלנות, וציין את העובדה שהסולטן עוין את הציונות:

"הסולטן מסרב לכל תעמולה שעלולה להביא, בסופו של דבר, להפחתת מספר נתיני היהודים. כדאי להניח לקהילות היהודיות במרוקו, לפעול בשלווה, להתקדם ללא מניעים נסתרים, וזאת כדי שלא לחשוף את כלל העם המרוקני לתעמולה, אשר אף כי היא מצוינת בעיקרון, עלולה להתקבל בחוסר-הבנה על ידי אחדים ולגרום שוב להתעוררות של קנאות, שהיהודים סבלו בגינה זמן רב. שיבת הקנאות לא תוכל שלא להזיק לאינטרסים של אלו שעליהם אתה מגן. אני סמוך ובטוח שהציונים במרוקו יידעו, תוך כדי כך שיפעלו למען הגשמת חלומם היקר ביותר, לשתף פעולה למען השגשוג והגדולה של ארץ• זו."

בפועל, תיאודור סטיג, על אף שלא הפך את התנועה הציונית לחוקית באופן רשמי, גילה סובלנות כלפיה, ונקט גישה של פשרה, שנחום סוקולוב, בתשובתו לסטיג, שמח בה:

"הוד מעלתו הואיל בטובו להביע את הדעה, שהיהודים המתגוררים בתחומי הפרוטקטוראט חופשיים להיות, באופן פרטני, חברים בפדרציה הציונית הצרפתית, ובתור שכאלה, הרזידאנס אינה רואה כל מניעה לכך שיאספו את ״השקל", וכן, שהיהודים שרוצים לעזוב את מרוקו, כדי להשתתף באופן אישי בהקמת בית לאומי יהודי בפלסטינה, לא ייתקלו במכשולים בדרכם.״

הפשרה הזאת הכריחה את התנועה הציונית המרוקנית לשמור על פרופיל נמוך. היות שהתחייבה ״שלא להפחית את מספר נתיניו של הוד מלכותו״, לא יכלה לפעול למען העלייה לארץ, המחויבות הציונית הראשונה במעלה.

יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף

יהודי מרוקו-רוברט אסרף

הם הטמיעו עד כדי כך את ההגבלה הזאת, שאחד מהמנהיגים הציוניים המרוקניים החשובים, מר פרנאן קורקוס, הצהיר ב-1926:

"הירגעו, יהודי מרוקו, לא מבקשים מכם לנסוע לפלסטינה. אפילו לא רוצים שתנסו; יש לנו מספיק מועמדים לעלייה, אפילו יותר מדי. הבעיה הגדולה ביותר של הציונות איננה לאכלס את פלסטינה, כי אם לתמוך ביהודים שכבר נמצאים בה ולעזור להם, ובאלה, הרבים יותר לאין שיעור, אשר שוכנים שנים רבות במרכז אירופה, ומייחלים להגיע לארץ ישראל. היהודים המרוקנים אינם מועמדים לקולוניזציה של פלסטינה, אנו יודעים זאת ואיננו דורשים שום דבר מעין זה.״

ואכן, הזיכרון הטראומטי של כישלון ההגירה של כמה עשרות משפחות לפלסטינה בתחילת שנות העשרים, היווה ערובה רבת-עוצמה נגד כל יציאה נוספת לשם. לכך נוספה העובדה שהסוכנות היהודית חילקה בקמצנות ממש את אשרות ההגירה, ואלו נשמרו כמעט כולן למהגרים שרצו להימלט מן הרדיפות באירופה. יתר על כן, הרזידאנס התנגדה למתן אשרות יציאה ליהודים מרוקנים, מלבד בנסיבות חריגות, והצו מתאריך 29 ביולי 1932 היווה תזכורת לכך:

״הקונסול הכללי של צרפת בירושלים סבור, שהממשלה הכללית של הפרוטקטוראט צריכה להשתדל למנוע מן היהודים המרוקנים לבוא, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף דרך סוריה, ולהתיישב בפלסטינה. אודה לך מאוד, אם תואיל בטובך להמליץ בחום בפני היהודים המרוקנים בתחום הצרפתי, שלא להגר לפלסטינה, ולא תעניק דרכונים אלא במשורה ובצמצום, וזאת לאחר שתצטייד בכל ההבטחות האפשריות באשר להתנהגות הולמת של המבקשים ולאשראי האפקטיבי שלהם.״

למרות זאת, התנועה הציונית המרוקנית יכלה להתגאות בביטאון בלתי רשמי, ״העתיד המאויר״ l'Avenir illustré, שהשפעתו בקרב היהודים ״הנאורים״ הייתה לא-מבוטלת כלל. בכל אופן ״העתיד המאויר״, ששקד שלא להפר את ההסכם הבלתי-כתוב עם הרזידאנס, נמנע בקפידה במשך השנים 1926 – 1940, מקידום העלייה לפלסטינה. עורכיו העדיפו להדגיש את הצורך בברית מדינית בין יהודים לצרפתים, וכך ניסחו את הדבר ביולי 1928 : ״אנו רחוקים מלהציג בפני בני עדתנו במרוקו את הציונות כמצב פוליטי שיש ביכולתם לצפות ממנו שיביא לשחרור דמיוני כלשהו; ההפך הוא הנכון – הבענו בנחישות ובאופן עקבי את דעתנו, שעתידם של יהודי מרוקו הוא במרוקו, וכי עליהם לשאוף, באותה מידת התלהבות, להיות טובים יותר כיהודים וכצרפתים.״

בגיליון של 26 באוקטובר 1928 שוב העריכו את הדברים כך: ״האם ניתן לומר, שהמגזין שלנו ביקש להפנות את יהודי מרוקו אל פלסטינה? לא! המגזין שלנו מעולם לא כתב אפילו מילת עידוד אחת שעשויה להשתמע כך. ההפך הוא הנכון, תמיד כתבנו שעבור היהודים המרוקנים, ציון נמצאת במרוקו, במובן זה שרצוי שישאבו השראה מן הציונות, ויבצעו במרוקו מה שאחיהם מבצעים בפלסטינה: מהלך נמרץ ויעיל כדי לנער את היהדות המרוקנית מאדישותה, מעיסוקה בסרסרות, מן המסחור שלה, ולערב אותה בתעשייה, בחקלאות ובמסחר הבריא… מי לא מסוגל לראות את התפקיד הראשון במעלה, שהיהודים יכולים למלא במרוקו, בין הצרפתים המגוננים, הזוכים לכבוד ולהערכה, לבין המוסלמים, הנכונים יותר לחקות אותם מאשר להבינם? היהודי יכול, וצריך, להפוך למתווך בין המדיניות הצרפתית לבין העם המרוקני.״

במאמר המערכת של ״העתיד המאויר״ מיום 20 ביוני 1929, שוב חזרו לעניין הזה: "הציונות, בחדירתה ליהדות המרוקנית, יכולה אך ורק לשרת את פועלו של הפרוטקטוראט, בכך שתכין עבורו את האלמנטים הראויים להיטמע."

אכן, העומדים בראש התנועה הציונית המרוקנית נאלצו להשלים עם המציאות. הם היו ערים לכך, שלמרות ההשפעה שנודעה לציונות על קבוצות מסוימות, בייחוד התלמידים-לשעבר בביה״ס אליאנס שהיו המקושרים ביניהם, משיכתה בחוגי העלית הייתה דלה ביותר. אלו דאגו בעיקר למטב את האינטגראציה שלהם על פי התבנית הצרפתית. בין האמנסיפאציה הקולקטיבית בנוסח הציוני, לבין האמנסיפציה הפרטית על פי הדגם הצרפתי-יהודי והערכים של מהפכת 1789, דעת הקהל כבר קבעה את בחירתה. הדגם הצרפתי הוא שזכה להצטרפות הנלהבת ביותר. מצב זה נמשך עד לטראומה שיצרו הרדיפות של ממשלת וישי.

הקריאה לבוא לארץ ישראל 1945 – 1957- רוברט אסרף

הקריאה לבוא לארץ ישראל 1945 – 1957יהודי מרוקו-רוברט אסרף

אף כי זרם העלייה לארץ הקודש אף פעם לא פסק כליל מאז המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, הרי שהפך לזרזיף דק מאז כינונו של הפרוטקטוראט. בין השנים 1912 ל-1944, רק 1,000 יהודים עזבו את מרוקו ובאו לארץ הקודש, זאת עקב מיעוט אשרות הכניסה שהקצו ראשי היישוב בארץ לציונים המרוקנים, וכן בגלל מכשולים מינהליים שהציבה הרזידאנס ז׳נראל ביחס למתן אשרות יציאה.

למחרת שביתת-הנשק [בין צרפת של וישי לגרמניה] של יוני 1940, הקשרים בין היהדות המרוקנית לבין הארגון הציוני העולמי הופסקו, עקב ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין צרפת לבין בריטניה הגדולה.

ההפסקה המוחלטת הזו בהגירה היהודית מרוקנית, שהייתה דלה מאוד, עוררה הרהורים בקרב מנהיגי היישוב. ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, אליהו דובקין, ציין בדוח שנערך ב-1943:

"אינני יודע כיצד להסביר את התופעה המוזרה של הפסקת העלייה מצפון-אפריקה, שבעבר הייתה המאגר העיקרי לעלייה לארץ ישראל. ייתכן שהדבר נובע מאי-ההבנה המוחלט המתנשא כחומה, מצד העלייה האירופית…"

נחיתת בעלות הברית בצפון-אפריקה, ב-8 בנובמבר 1942, וחידוש הקשרים בין הקהילה היהודית מרוקנית לבין בני דתה ביתר העולם החופשי, הביאו לשינוי קיצוני בהתייחסותם של היהודים המרוקנים כלפי הציונות הפוליטית.

בירושלים, לשם הועבר מושבה של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיגי היישוב – כאשר נודע להם דבר הטבח השיטתי הנערך ביהודי אירופה על ידי הנאצים – לא איחרו להיווכח שהקהילות היהודיות של המאגרב ושל המאשרק – המזרח בערבית – מהוות מעתה פוטנציאל אנושי בעל חשיבות עליונה, שהוזנח עד אז שלא-בצדק.

חודש אחד בלבד חלף למן הנחיתה של בנות הברית במרוקו ובאלג׳יריה, ואליהו דובקין, בעת ישיבה ב-11 בדצמבר 1942 של הגופים מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית, הכריז: ״שחרור צפון-אפריקה בידי בעלות הברית פותח בפנינו את האפשרות ליצור קשרים עם קהילות יהודיות המונות 400,000 נפש, שחציים חיים במרוקו… יש לנו כאן מרחב פעולה גדול, מאחר שמדובר בקהילות הקרובות ביותר שתרצינה להצטרף אלינו עוד לפני תום המלחמה.״

יהדות מרוקו היוותה ״מרחב שליחות״ עבור שליחיה של הסוכנות היהודית, עקב השינויים האינטלקטואליים והרוחניים העמוקים שעברה, אחרי הטראומה שנגרמה לה על ידי מימשל וישי. המימשל הזה כונן תקנות לענייני יהודים והיישום המחמיר שלהן ערער, בקרב האליטות ה״מצורפתות״ ביותר, את הביטחון שהיה להם עד אז לגבי התמזגותם בחברה הקולוניאלית. התנפצות האשליה הזאת לא יכלה למצוא פיצוי בהצטרפות עתידית לתנועה המרוקנית הלאומית, שהתעצמה אז. היהודים, אף כי לא נחסמו בפועל, הורחקו ממנה, עקב הגוון הדתי/איסלמי שלה, ובגלל הסולידאריות הפעילה שהפגינה כלפי העניין הפלסטיני הלאומי.

ראשי הסוכנות היהודית שהיו מודעים למצב, ארגנו ממארס 1943 ואילך, את קורסי ההכשרה הראשונים לשליחים, שעתידים היו להישלח למאשרק ולמאגרב. כפי שהדגיש אליהו דובקין:

"הייתה חשיבות רבה לכך שנופיע בקרב הקהילות הללו בהקדם האפשרי, באותה תקופה של משבר והשתנות, לפני שהיהדות הזו, אשר ניצבה בפני גל אנטישמי קשה, ובייחוד תחת מימשל וישי, תסתגל למצב החדש שנוצר עם הגעתם של צבאות בנות- הברית. תבוסתה של צרפת, שהיהדות הזו התחנכה לאורה, גרמה לאובדן-עצות מוחלט. מתוך אובדן-העצות הזה, עלינו לחשל את התודעה הציונית. המשימה שלנו לא תהיה קלה, מפני שלמרות השורשים העמוקים שלהם בשפה העברית, וקשריהם העתיקים עם אריץ ישראל, מספרם הנוכחי ביישוב אינו עולה על 10,000.״

לפיכך נבחרו כארבעים איש, ברובם בני קיבוצים. שלושת השליחים הראשונים הגיעו בספטמבר 1943 לטוניסיה, שמאז מאי 1943 הייתה משוחררת מעול הכיבוש הנאצי. שני השליחים הראשונים למרוקו, יגאל כהן וכָּלֵב קסטל, הגיעו לשם באוקטובר 1944, לבושים במדים של קציני מודיעין של צרפת החופשית. הם למעשה נהנו מקשרים מצוינים שכוננו החוגים הציוניים בפלסטינה עם נציגי צרפת החופשית בביירות ובירושלים. אלו האחרונים, שיחסיהם עם הבריטים לא התנהלו על מי מנוחות, די נהנו להציק להם. יגאל כהן וכַּלֵב קסטל הבחינו בשינויים שהתחוללו בקרב היהדות המרוקנית, וציינו בספרם ״זכרונות״: ״השליחים מארץ ישראל היו כמו גפרור שהצית את אש האהבה והגעגועים לציון, והחליף אותה בלהבה אשר בהמשך עקרה את התפוצה הצפון-אפריקנית ממקומה.״

אף כי מבחינה משפטית, הפדרציה הציונית המרוקנית נחשבה עדיין לסניף של הפדרציה הציונית הצרפתית ותו לא, היא מצאה בשלטון הכיבוש של צרפת האירופית נימוק ליצירת קשר ישיר עם ההסתדרות הציונית העולמית. ב-1946 נבחר לתפקיד מזכיר כללי יהודי מרוקני, פרוספר כהן, מורה-לשעבר בביה״ס של אליאנס(כי״ח) שהפך לעורך־דין.

פרוספר כהן השתתף, בתור נציג של יהדות מרוקו, בוועידה שארגן הקונגרס היהודי העולמי באטלאנטיק סיטי, ארה״ב, ועידה אשר תמכה בגלוי בהקמת מדינה יהודית בא״י.

פרוספר כהן מילא תפקיד מכריע בהבשלת התנועה הציונית מרוקנית, בייחוד הודות לעתון ״נוער״ שהוא היה עורכו הראשי הראשון – הביטאון של אגודת ״שארל נטר״.

הערת המתרגמת: שארל (נולד בסטרסבורג) ולא קרל כפי שאנו רגילים לקרוא לו. ממייסדי האליאנס, הלא הוא ארגון ״כל ישראל חברים׳/ ומקימו של ביה״ם ״מקווה ישראל״.

אחרי הבחירות הסוערות, אשר ביטאו את הקושי ביישום המחלוקות בין המפלגות הציוניות השונות בקרב יהדות מרוקו, התנועה הציונית המרוקנית מינתה ארבעה צירים לייצגה בקונגרס הציוני בבאזל, הראשון מאז תום המלחמה, אשר התקיים בין ה-9 ל־24 בדצמבר 1946 : פרוספר כהן, מטעם הרוויזיוניסטים, מוריס טימסיט Timsit, חבר באגודת ״מזרחי״ הדתית, ושני צירים עצמאיים, יוסף לוויטן Levitan ופול קלמארו Calamaroבמהלך הקונגרס, הביאו להחלטה לטובת עלייה ממרוקו.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם- רוברט אסרף

יהודי מרוקו-רוברט אסרף

עלייה, שבראשיתה הייתה מוגבלת מאוד, בגלל המספר המצומצם של אשרות כניסה שהסוכנות היהודית חילקה, אשר בתחילה היו שמורות לפליטים היהודיים האירופים שהתיישבו במרוקו. רבים מהם כלל לא חשבו לבוא לפלסטינה, והעדיפו לחזור לאירופה או לנסוע לארה״ב.

לאחר ויכוחים מרים, אשרות-הכניסה הללו ״שינו כיוון״ הועברו לתנועה הציונית המרוקנית אשר העניקה אותם לתנועות נוער ציוניות, המקורבות לזרם הציוני סוציאליסטי.

עשר האשרות הראשונות הוענקו לכן, בין היתר, לאלי מויאל מסאלה, סגן־שר התקשורת לעתיד, לצייר הנוף שאול צבי זיני מספרו, ולצייר משה גבאי מקזבלאנקה. כשהגיעו לפלסטינה, נשלחו לקיבוץ בית השיטה, שם מצאו יהודים צעירים בני טוניסיה ואלג׳יריה, שיחסיהם איתם היו מסוכסכים למדי. הטוניסים פרשו והקימו את קיבוץ רגבים, ואילו המרוקנים, אחרי קשיים רבים, הקימו את צאלים.

עולים חדשים נוספים ממרוקו הגיעו אחריהם, והקימו את קיבוץ יטבתה, לא הרחק מאילת, בהנהגתו של אליעזר אביטן , אחד מחלוצי הציונות המרוקנית.

הזוכים הספורים באשרות-עלייה נתקלו בקשיים רבים כשרצו לעזוב את מרוקו, עקב סירובן של הרשויות הצרפתיות להסדיר את הדרכונים שלהם ואת אשרות היציאה. התברר, שאם ברצונה של הסוכנות היהודית למשוך עולים, עליה למצוא דרך לעקוף את המכשול הכפול: זה שביציאה ממרוקו, וזה שבכניסה לפלסטינה. היה כמובן תקדים לכך – ״עלייה ב׳״ מאירופה; אולם המצב במרוקו היה שונה לחלוטין. באירופה, המועמדים לעלייה היו פליטי שואה, ששכנו במחנות פליטים או ״עקורים״, ולכן היו מוכנים נפשית לצאת להרפתקה המסוכנת הזאת. במרוקו, צריך היה לעקור משפחות שישבו באותה ארץ מזה דורות רבים, ואשר, לכאורה, לא היו נתונות בשום סכנה.

יתר על כן, אם בארצות המוצא האירופיות מהן הפליגו הספינות, צרפת ואיטליה, לא הציבו כל מכשול בדרכן, ואף פעלו בשיתוף-פעולה איתן, הרי היה ידוע שבצפון-אפריקה הרשויות תעשינה הכול כדי למנוע את יציאתן.

ב־1947 החליטה הסוכנות היהודית לפעול בקנה־מידה גדול, ולארגן מבצע של יציאות משותפות בכל המאגרב. למפקד ההגנה בצפון-אפריקה התמנה אפרים פרידמן בן־חיים, שהגיע לאלג׳יר בינואר 1947, והיה מוסווה כשליח מטעם הקק״ל. מעשהו הראשון היה לארגן את הסמינר הראשון להכשרה מטעם ההגנה, בהשתתפות חברים בתנועות הנוער החלוציות בטוניסיה, באלג׳יריה ובמרוקו. מרוקו הייתה מיוצגת על ידי שני אנשי חינוך צעירים מ״אגודת שארל נטר״ בקזבלאנקה – סם אביטבול, שעמד בראש ״קבוצת בן יהודה״, ואלי אוחיון, מזכיר הפדרציה הציונית המרוקנית.

השליח הארץ-ישראלי קבע, שההפלגה תצא ישירות מן החופים הצפון־אפריקנים, ולא דרך הסניף הצרפתי, כפי שהדברים נעשו עד אז בקנה-מידה קטן. זאת, על פי המסורת ה״אקטיביסטית״ של תנועתו ״הקיבוץ המאוחד״, ובגלל סיבות אידיאולוגיות ופסיכולוגיות, יותר מאשר בגלל מניעים מעשיים.

פעילים ואוהדים מקומיים סייעו בהקמתו של מחנה מעבר במרחק של כמאתיים קילומטרים ממזרח לאלג׳יר, סמוך לטֶנֶס, במסווה של אתר חופשה בשם Repos et Santé  – ״מנוחה ובריאות״. כששבו סם אביטבול ואלי אוחיון למרוקו, הסתייעו ברשת השמועות, והפיצו בכל המלאח׳ים במרוקו את הידיעה על פריצת הדרך לארץ ישראל. באפריל 1947, אחרי פסח, החלו להעביר בחשאי לאלג׳יריה, באזור אוז׳דה, את הקבוצות הראשונות שהתקבצו מכל רחבי הארץ.

עם הגעתם של המועמדים לעלייה לאלג׳יר, אספו אותם והובילו אותם למחנה, שם היו אמורים לשהות ימים אחדים, אך בפועל שהו שם קרוב לשישה שבועות. המיפגש בין העולים המרוקנים לבין האחראים הציונים הצרפתים לא התנהל על מי־מנוחות. רפאל האמל, שנשלח מן הבירה האירופית לנהל את המחנה בטנם, לא הסתיר את כעסו:

"עד מהרה נוכחנו לדעת שנמצאים בקרבם רק אחוז קטן של חברי תנועות ושל [אנשים שיש להם] פוטנציאל פרודוקטיבי. מספר החברים בתנועות הנוער נע בין 20 ל-25; וזה של בעלי מלאכה ופועלים סביב 60. כל היתר, 250 עד 300 איש, היו שייכים למעמדות הנמוכים; היו אלו פרזיטים שחיו מהברחות בשוק השחור, שהתפתו לבוא עקב אי-החוקיות ונמשכו על ידי האידיאולוגיה של ׳הארגון.״

היציאה הסתיימה בכישלון-למחצה. המפרצרן, שנבחר בתחילה להפלגה, היה מסוכן מדי. המיקום החדש שנבחר סבל מחיסרון גדול עיקרי: הספינה הפנמית ״אנאל״, ששמה הוסב ל״יהודה הלוי״, לא יכלה להגיע ליבשה ממש, והיה צורך להעביר את העולים בסירות עד לספינה. לשם כך נאלצו לשכור את שירותיהם של מבריחים מקצועיים – למורת רוחם הרבה של נכבדי הקהילה היהודית באלג׳יר, אשר לא שמחו בקשרים מעין אלו. רק בלילה של 10 במאי 1947, ״יהודה הלוי״ הטילה עוגן סמוך לטנס. הייתה זו ספינה בנפח 250 טון, שהוכנסו בה שינויים לצורך אכסון 600 נוסעים. אף כי הז׳אנדרמריה – שתשומת לבה התעוררה, ללא ספק, עקב ההפלגות הלוך־ושוב – תפסה ועצרה כמאתיים עולים, הרי 460 האחרים הצליחו לעלות לסיפון הספינה, שיצאה במהירות הימה והפליגה לעבר פלסטינה.

כך אירע שמשפחות התפצלו: חלק מהן הפליג לארץ ישראל; חלקים אחרים נאלצו לחזור למרוקו. כך אירע גם לשאול בן שמחון שחזר לפס, ועסק שם בניסיון לתעל את זרם המועמדים ליציאה.

״יהודה הלוי״ אותרה על ידי ספינות ה״רויאל נייבי״ ־ הצי המלכותי האנגלי – ליד אלכסנדריה, והובלה לקפריסין מיד עם כניסתה למים הטריטוריאליים של פלסטינה. היא הובאה לנמל חיפה בליווי, ועם הגעתה היוותה סנסציה. סופסוף, היה מדובר בעולים חדשים שהגיעו בחשאי – לא מאירופה כי אם מצפון-אפריקה. כפי שכתב אחד מן המארגנים של המבצע הזה, אפרים בן-חיים פרידמן:

העתונות העברית הדגישה, שזו הפעם הראשונה שלא היה מדובר בפליטים ממחנות הריכוז באירופה, או בפליטים מסיביר, כי אם ב׳׳אחינו האוריינטאליים החיים בשלווה מזה דורות בצל האיסלם בצפון-אפריקה" (״הצופה״). בטאונה של ההסתדרות, ״דבר״, כתב ש״הספינה הזאת היא הוכחה לכך שאין זה נכון לזהות את הבעיה היהודית עם יהודי אירופה בלבד: ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך?' כתב המשורר, אשר הספינה נושאת את שמו. אסירי ציון קיימים לא רק באירופה.״

ב-31 במאי, לאחר הפלגה לא-נעימה במיוחד שנמשכה 21 יום, העולים הועלו בכוח על סיפון הספינה וגורשו לקפריסין, שם האנגלים – שלא היו מסוגלים להתמודד עם הכמות ־ ריכזו במחנות, מאז קייץ 1946, את אלפי הנוסעים המחתרתיים שנעצרו על ידי ה״רויאל נייבי״.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם – רוברט אסרף – הגירה, תפוצה וזהות

ב-31 במאי, לאחר הפלגה לא-נעימה במיוחד שנמשכה 21 יום, העולים הועלו בכוח על סיפון הספינה וגורשו לקפריסין, שם האנגלים – שלא היו מסוגלים להתמודד עם הכמות ־ ריכזו במחנות, מאז קייץ 1946, את אלפי הנוסעים המחתרתיים שנעצרו על ידי ה״רויאל נייבי״.

אותו גורל ציפה גם לנוסעים שהפליגו בספינה השנייה, ״שיבת ציון״. הם הפליגו מן החוף האלג׳ירי ב-16 ביוני 411,1947 נוסעים וביניהם 120 ילדים ותינוקות. האנגלים הבחינו בספינה ליד קאפ בון בטוניסיה, והתלוו אליה במשחתות. הנוסעים ומלוויהם מן ה״מוסד״ היו מוכנים להילחם, אילו היו מסיטים את מסלולם לעבר אירופה, כמו במקרה של 4,500 הנוסעים של ״יציאת אירופה״. אולם האנגלים, שככל הנראה חששו מפני תגובה עויינת מצד דעת הקהל העולמית, הובילו בסופו של דבר את נוסעי ״שיבת ציון״ לקפריסין.

לא ברור, האם הצנזורה היא שמנעה דיווח ב״נוער״ על האירוע, שבו יוצאי מרוקו ״כיכבו״, או שמא היה זה צינזור-עצמי; בעוד שהדרמה של ״יציאת אירופה״, שבה היה יוצא מרוקו יחיד, זכתה לכיסוי נרחב. בגיליון מאוגוסט- ספטמבר 1947, הביטאון של אגודת ״שארל נטר״ – שעדיין היה כתב-העת היהודי המורשה היחיד, דיווח שמשלחת מטעם ״הפדרציה הציונית במרוקו״ התייצבה בפני מר בוניפאס, המפקח הראשי לאזור קזבלאנקה, כדי להביע את רחשי תודתם של כל יהודי מרוקו ״על היחס האצילי ועל גדלות הנפש שגילתה צרפת כלפי שרידיה של ׳יציאת אירופה 1947׳.״ זאת, כמובן, מבלי להעז ולהזכיר את הסתירה הבוטה בין יחס זה, לבין האיסור שאותן רשויות צרפתיות עצמן הטילו על המועמדים-לעלייה המרוקנים, שרצו להפליג לארץ ישראל.

מאמר המערכת של הביטאון נהג איזון בין הזדהות טוטלית עם גורלם של העולים הבלתי־לגאליים לבין דברי שבח כלפי צרפת:

"אם הדיכוי האכזרי של הנוסעים של ׳אקסודוס; המעורר שאט- נפש בקרב כל יהודי העולם, והעובדה שהנערים, פליטי מחנות המוות הנאציים, לא הורשו להגיע למיפלט בארץ ישראל, אליו שאפו באופן לגיטימי, נראים לנו בעיקרון ועקב השתלשלות הדברים מנוגדים לצדק, הרי שאנו יכולים לציין, ברגשי נחמה ובכבוד לאנושות, את יחסה השופע נדיבות של צרפת לנוכח האירועים הללו…

כל הכבוד לצרפת, שעדיין זבה-דם מכל פצעיה, ונתונה תחת עול כבד של תוצאות המלחמה, אשר ידעה באותו הזמן שתחושות אנוכיות מסויימות גוברות על הרעיונות הדגולים שעליהם הגנו בעלות הברית – להביע את התנגדותה לכל דיכוי, שהפגינה כתמיד אנושיות ועדיין מניפה את דגל החירות.״

כאשר הסוכנות היהודית הסכימה לשלוח ספינה שלישית, ״החלוץ״, בלילה של 6 בנובמבר 1947, לא היה פנאי להעלות לסיפון אלא כחמישים נוסעים. הספינה נאלצה לצאת לים תחת אש מנשקם של הז׳אנדארמים שתושבי החוף הזעיקו, והותירה על החוף כשש-מאות מועמדים להפלגה. למרבה האירוניה, 44 הנוסעים של ״החלוץ״, שהועברו בלב ים אל סיפונה של הספינה ״הפורצים״, הצליחו לחמוק מעינו הפקוחה של הצי הבריטי, ולרדת סמוך לחוף תל אביב.

לאחר הכישלון במקרה של ״החלוץ״, היה מובן שהעלייה החשאית מאלג׳יריה כבר אינה אפשרית. המהומה שהקימה העתונות האלג׳ירית סביב הפרשה, הכריחה את הרשויות הצרפתיות שלא לעצום יותר את עיניה לגבי המחנה בטנם. נוסף לכך, המושל הכללי באלג׳יריה ציין, שהמשך העלייה הזאת עלול לעורר מהומות בקרב המוסלמים במרוקו, באלג׳יריה ובטוניסיה. סגירתו של המחנה בטנם יצרה דרמה אנושית. מאות משפחות, אשר יצאו ממרוקו ומטוניסיה, מצאו את עצמן ״תקועות״ באלג׳יריה, מאחר שלא יכלו, כמובן, לחזור לארצות מוצאם.

הדבר נודע לעו״ד קאזס בן עטר, שהייתה הנציגה של ארגון הג׳וינט האמריקני בקזבלאנקה, והיא נטלה תחת חסותה את המשפחות הללו. בפריס, הארגונים הציוניים לחצו על שר הפנים הסוציאליסטי, אדואר דפרה – –  Depreuxשאלג׳יריה הייתה נתונה למרותו, כדי שהמועמדים ליציאה יורשו להגיע לדרום צרפת, ולהמתין שם להזדמנות להפליג לפלסטינה.

יהודי מרוקו, המודעים לסכנות האורבות להם, נמנעו מלקבל בהפגנות רועשות של שמחה את תוצאות ההצבעה בעד חלוקת פלשתינה-א״י במליאת האו״ם ב־29 בנובמבר 1947. הם הסתפקו בכך שהתאספו בבתי־הכנסת ונשאו תפילות הודיה באווירה של להט משיחי.

ריסון הרגשות היחסי הזה לא מנע היווצרות של אווירת מתח בין יהודים למוסלמים, דבר שהרשויות הצרפתיות ראו במידה מסוימת של דאגה. בשבת, 1 בדצמבר 1947, שעות אחדות לפני הנשף השנתי של ויצ״ו, אירוע חברתי נחשב ביותר, ראש העיר הזעיק את סגנית הנשיאה של התנועה, והמליץ בפניה בתוקף לבטל את הנשף, וכך היה. שבוע לאחר מכן, גם הוועידה של סשה ארליך למען ״קרן היסוד״ בוטלה בעצה זו, אף כי נשלחו אליה יותר מאלף הזמנות.

אחת מן ההזמנות הללו, שנשלחה למנהל הבנק המסחרי של קזבלאנקה, נפלה לידיהם של לאומנים מרוקנים, אשר דרשו מן המנהל – וגם השיגו את מבוקשם – שיצהיר שאיננו ציוני.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף

לנוכח שרשרת המאורעות הזאת, מנהיגי התנועה הציונית המרוקנית החליטו על הפסקת הפעילות הרשמית, ושמרו על איפוק זהיר, אף כי הרזידאנס הציבה, באופן דיסקרטי, הגנה על הרבעים היהודיים בערים המרכזיות.

הסולטן מוחמד החמישי, שחשש מפני תוצאות מזיקות ללאומיות המרוקנית, העלולות לנבוע מהתפרצות של מהומות נגד היהודים, טרח להבדיל בבירור בין האירועים במזרח התיכון לבין המצב הייחודי של היהודים המרוקנים. בעת קבלת־פנים שנערכה לחברים החדשים, המרוקנים, שאך זה נבחרו ללשכות המסחר והתעשייה, המלך שב ואמר בתוקף, שהוא "אינו מפלה בין נתיניו היהודים לאלו המוסלמים, המגלים אותה מידה של נאמנות.״ הוא פנה אל הנבחרים היהודיים והזמין אותם באופן פומבי ״ללכת בדרכי אבותיכם, לעבוד יד ביד עם אחיכם המוסלמים.״

המפלגה הלאומנית המרוקנית החשובה ביותר, ״איסתיקלאל״, הפיצה קול קורא, אשר בו הוקיעה ״נגד הללו אשר יש להם אינטרסים לקומם אלו נגד אלו את המוסלמים ואת היהודים המרוקנים.״ והוסיפה: ״מטרתנו מכוונת אך ורק למאבק נגד הציונות, ואין בלבנו דבר וחצי דבר נגד בני-ארצנו היהודים, אשר הם בעלי אזרחות מרוקנית ממש כמונו, וככאלה, נתונים למרותו של הסולטן.״

מתינותה של ״איסתיקלאל״ לא הייתה נחלתה של יריבתה העיקרית, ״המפלגה הדמוקרטית לעצמאות״, שביטאונה, ״אראי אל עם״ קרא, ב-12 לינואר 1948, להטיל חרם על בתי-המסחר היהודיים:

"דע לך, מרוקני אציל, שכאשר אתה נותן דירהאם אחד לציוני, אתה הורס בית ערבי אחד, ומממן את המדינה הציונית הבוגדת! אין לך צורך בשירותי הציונים. אל תקנה את התרופות שלך בבית-מרקהת ציוני, אל תלך לטיפול אצל רופא ציוני, אל תפקיד את הבד שלך בידי חייט ציוני, אל תסתפר אצל ספר ציוני, ואל הצטלם אצל צלם ציוני, אל תעלה על אוטובוס ציוני, אל תעסיק ציוני, וזכור תמיד, שכל יהודי תומך בציון.״

ההכרזה על מדינת ישראל העצמאית ב-14 במאי 1948, שילהבה את הרוחות, כפי שציין דוח של המודיעין הכללי הצרפתי: ״המלחמה בפלסטינה עומדת במרכז כל השיחות בקרב האנשים, בבתים, בבתי-הקפה, ברחובות, בחנויות. הנשים מדברות על סבלה של פלסטינה, הילדים תלמידי בתי־הספר מעלים על נס את גבורתם של הלוחמים הערבים. בכל תפילה במסגדים אומרים את התחינה להגנה על פלסטינה.״

הרשויות הצרפתיות נקטו מספר צעדים מונעים, ובייחוד אסרו על עליות- לרגל מסורתיות של יהודים, כמו למשל עלייה לרגל לאסז׳נד, ליד אואזאן. הסולטן, מודע לסכנה שבפריצת מהומות, השתמש בסמכותו הרוחנית ב-23 במאי 1948, בנושאו את דברו לאומה בשידור רדיו:

"בתוקף השליחות שאללה הכל-יכול הפקיד בידינו, להשגיח על האינטרסים שלכם, אנו מפנים אליכם את המסר הזה, כדי שתכבדו את החוקים ותצייתו להם. מזה ימים אחדים מתנהלת בפלסטין מלחמה, מאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזאת, ולגרש ממנה את תושביה. מדינות הליגה הערבית מצאו לנכון משום כך, לפלוש לטריטוריה של פלסטין הקדושה, כדי להגן על תושביה, ולסלק ממנה את התוקפנות הבלתי-מוצדקת של הציונות. אשר לנו, אנו מצהירים בזאת על שותפות מלאה בלב ובמחשבה עם השליטים הערבים ועם ראשי ממשלותיהם, כפי שכבר הודענו להם. אנו מסכימים לגמרי עם התנאים שבהצהרתם, כלומר, שהערבים אינם פונים נגד היהודים בכלל, ואינם רואים בהם אויבים, אלא שמטרתם היחידה היא להגן על ה׳קיבלה׳ הראשונה של האיסלם, ולהשיב על כנם את השלום והצדק בארץ הקודש, תוך שימור מעמדם של היהודים, אשר הוענק להם מאז ראשית הכיבוש המוסלמי.

אי לכך אנו מצווים על נתינינו המוסלמים, שלא להניח ליוזמות של היהודים נגד אחיהם הערבים בפלסטין להסית אותם, ולא לבצע שום מעשה העלול להפריע לסדר ולביטחון הציבוריים. עליהם לדעת, שהיהודים המרוקנים שיושבים מזה מאות שנים בארץ זו אשר גוננה עליהם, ובה ידעו את היחס הטוב ביותר, הפגינו את מסירותם לכס המרוקני במלואה, שלא כמו היהודים העקורים ממולדתם אשר התקבצו מכל רחבי העולם בפלסטין, במטרה להשתלט עליה באופן שרירותי ובלתי-צודק. כמו כן, אנו מצווים על נתינינו היהודים, שלא ישכחו, שהם מרוקנים החיים תחת חסותנו, וכי מצאו בנו, בהזדמנויות שונות, את המגן הטוב ביותר לאינטרסים ולזכויות שלהם. לכן עליהם להימנע מכל פעולה שעלולה לתמוך בתוקפנות הציונית, או להביע סולידאריות עמה; מאחר שאם יעשו זאת, יפגעו בזכויותיהם הייחודיות כמו גם בלאומיות המרוקנית.

אנו סמוכים ובטוחים שכולכם המרוקנים, ללא יוצא מן הכלל, תיענו לקריאתנו, ותעשו מה שאנו מצפים מכם, כדי שהסדר הציבורי יישמר ויכובד במולדת היקרה הזאת. ייתן אלוהים שנגשים את יעדינו ואת אלו שלכם: הוא האדון הטוב ביותר ומשענתנו הטובה ביותר.״

הכרזתו של הסולטן נקראה בכל המיסגדים ובכל בתי-הכנסת במרוקו. היא פורסמה בעתונות ושודרה פעמים אחדות מעל גלי הרדיו הלאומי. קריאה זו לשמירה על השקט הייתה מבורכת, אך הייתה בה גם בעיה. רבים ראו בשלווה המובטחת ליהודים דבר שבהתנייה: אם ינהגו באופן אחר, היהודים ״יפגעו בזכויותיהם הייחודיות ובלאומיות המרוקנית.״

אולם ראשי הקהילות, גם אם עשו הכול כדי שאחיהם לדת ישמרו על הנייטראליות והזהירות, ויימנעו מהפגנת סולידאריות עם אחיהם בפלסטינה, לא היו ערוכים לעצור את תנועת העלייה.

זו שבה להתקיים בקנה-מידה גדול. המועמדים לנסיעה עברו בחשאי את הגבול לאלג׳יריה, משם הובלו למארסיי. במרוקו, אוז׳דה הפכה ל״דלת הסובבת״ של התנועה הזו. תוך שבוע, בין 31 במאי ל־7 ביוני 1948, המשטרה עצרה 77 איש שחצו את הגבול באופן בלתי-חוקי. משטרת הגבולות, שלא יכלה לטפל במספר כה גדול, שילחה אותם לערי המוצא שלהם. הפעילים הצעירים של ״איסתיקלאל המקומית״ ארגנו סיורים, אשר עצרו את הנוסעים היהודים החשודים שירדו מהרכבת, ומסרו אותם לידי הרשויות. תקריות אלו יצרו בסופו של דבר אווירה של מתח עז בעיר.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף

זה מה שקרה למי שיהפוך לראש עיריית נתיבות, יחיא/יחיאל ביטון, שהיה פעיל באגודת שארל נטר. בזכרונותיו הוא מתעד את ניסיונותיו הכושלים לחצות את הגבול לאלג׳יריה:

״בפעם הראשונה, יצאתי לבדי ברכבת מקזבלאנקה. ההנחיה הייתה לנסוע לבד, משום שהמשטרה עצרה קבוצות של יהודים שנסעו לאוז׳דה והחזירה אותם כלעומת שבאו. למרבה אכזבתי, נעצרתי והושלכתי לכלא בחברת פושעים, שלקחו ממני את האוכל שאחי הביא לי. שוחררתי רק אחרי יומיים של חקירה, והוחזרתי לקזבלאנקה. מה שעניין אותם היה לדעת, מי היו המארגנים, אולם אני התעקשתי לענות שנסעתי לבד, מתוך יוזמה שלי.

בפעם השנייה הצטרפתי לקבוצת עולים שמנתה 15 צעירים וצעירות, במסווה של טיול בחיק הטבע. אחרי פס, יצאנו לדרך והלכנו במשך יומיים בדרכים עקלקלות, מתוך תקווה לחמוק מעינם הפקוחה של אנשי משטרת הגבולות. אולם התגלינו ונעצרנו. הפעם, החקירה נערכה בבית-הכלא של פס. שוחררנו והוחזרנו לקזבלאנקה."

בפעם השלישית הצליח להגיע לאלג׳יר, לאחר שמפקח מישטרה צרפתי צייד אותו ברישיון מעבר שקשה להגדיר כחוקי.

תושבי אוז׳דה, שהיו ידועים בלאומנותם הלוהטת, היו חשופים, עקב קרבתם לאזור המזרחי, לתעמולה של המופתי הגדול של ירושלים, ששודרה על ידי הלאומנים באזור הצפוני. הנציג הכללי, פראנסים לאקוסט, לא הכחיש את חומרת המצב:

לעת עתה, הלאומנים פתחו במסע החרמה של הסוחרים היהודים בערים: עליי להדגיש את חרדתה של הקהילה היהודית, אשר חוששת למתקפה אלימה כוללת.

באווירה מתוחה זו, די היה בניצוץ אחד כדי להבעיר אש. וזה מה שקרה ב­-7 ביוני 1948, כאשר קטטה רגילה הפכה להתפרעות אלימה. בשעה 9:30, המשטרה המקומית באה לעזרתו של ספר יהודי בעיר, אלבר בן שושן, שנחשד באירגון הנסיעות לארץ ישראל, ובאחזקת מלאי של רימוני-יד. דקות אחדות לאחר מכן, בשעת ויכוח ער, יהודי צעיר דקר בפגיון נכבד מוסלמי, בן קיראן, יהודי שהמיר את דתו למוסלמי. זה הספיק כדי להצית את חבית אבק-השריפה. בכל רחבי העיר התארגן מירדף אחר היהודים, והשלטונות הצרפתים, שנשיא הקהילה, מ׳ עובדיה שיגר להם התראה על כך, לא הזדרזו, כך נראה, לשוב ולהשליט סדר. מאזן הפרעות היה כבד: 5 מתים, 15 פצועים ונזק לרכוש בשווי של 200,000 פרנק.

עקב רשלנות פושעת או מתוך כוונה, לא הוטל סגר על העיר, והשמועה על התקרית התפשטה אל זֶראלדה, עיירה סמוכה בה היה מרכז מיכרות, אשר חודשיים קודם לכן היה זירה לשביתה שדוכאה ביד ברזל. תוך רגעים ספורים, תושביה היהודים של זראלדה הותקפו, ושילמו מחיר כבד: 37 מתים, שביניהם 10 נשים ו־10 ילדים, ו-27 פצועים.

הזוועה במעשי הטבח הללו, שלא היה להם אח ורע מאז 1912 וה״טריטל״ – למעשה פוגרום – הגדול בפס, עוררה פאניקה בקרב הקהילה היהודית.

אלף יהודים, שהתגוררו בעיירות הסמוכות – דֶבְּדוּ, טָאוּרִירטְ ובָּרְקאן, הגיעו בחופזה לאוז׳דה. מדרום־מרוקו הייתה נהירה לעבר קזבלאנקה.

אנשים יצאו לארץ ישראל בכמויות גדלות והולכות: 530 באוגוסט; 1,024 בספטמבר; 2,118 באוקטובר; 1,633 בנובמבר, וקרוב ל-3,000 בדצמבר. הרשויות הצרפתיות מודות ומתוודות שהן מוצפות בשטף שאין ביכולתן להכיל, כפי שמעיד הדוח הסודי המדאיג, שהוגש על ידי פקיד גבוה ברזידאנס, בספטמבר 1948 :

"הדאגה העיקרית בחוגים היהודיים, והדאגה היחידה כמעט בקרב הצעירים, היא לצאת לישראל. זוהי עובדה. האמצעים שנקטה המשטרה בסוף חודש אוגוסט ובתחילת ספטמבר לא הצליחו כלל לעצור את ההתלהבות הזו. הן מנוגדת השיגו תוצאה הפוכה, והוסיפו עוד לבלבול ולסערת הנפש. מכאן ועד להערכה ־ שביטאה בדבריה אישיות ציונית בקזבלאנקה – שהם נחשבים לבני-ערובה, מפריד רק צעד אחד, שהם עברו אותו בחופזה, לא בלי חשש מסוים. כל מיני טינופות שניצלו את יחסי הידידות שלהם במינהל האזרחי או במשטרה, משיגים ויזות עבור ידידיהם־כביכול, ואלו שזוכים בהן, משלמים ביוקר רב.

היציאות הבלתי-חוקיות לא תיפסקנה, אלא אם כן נקיף בגדר תייל את הגבול המזרחי, ונציב שרשרת של שוטרים לאורך החופים ונמלי התעופה.

האם עלינו להתעלם מן התנועה הזאת, בגלל הסכנה הפוליטית הכרוכה בכך שננסה להסדיר אותה?"

לא רק השלטונות הצרפתיים, כי אם גם השלטונות הישראלים הטריים הוצפו בשטף הזה, שלא ניתן לשלוט בו. ההתלהבות של הראשונים להגיע חזרה כהד למרוקו בצורת פזמונים – שאותם חרזו כהלכה – בעגה היהודית- ערבית, ואשר אותם זימרו בלהט בשכונות המלאח:

אמאזין חיפה , מה זין בואו לפלסטין אלמסלימין סירו פחאלקום פלסטין מאסי דיאלוקום

כמה יפה חיפה, איזה יופי בואו לישראל מוסלמים לכו מפה ישראל אינה שלכם!

נוכח גל הפליטים הגואה, שדבר לא הוכן עבורם, הוועד המנהל הציוני מצא לנכון, לפתוח במו״מ דיסקרטי עם הנציגות הכללית ״כדי להחליף את העזיבות ללא-פיקוח דרך אלג׳יריה, ביציאות ישירות ממרוקו לצרפת: באמצעות הסדר שכזה נוכל לקבוע מכסות, לבצע סלקציה של עולים ולערוך להם בדיקות רפואיות בטרם נסיעתם.״

בסודיות גמורה, הנציגות, שעדיין לא העזה לבוא במגע ישיר עם הסוכנות היהודית, גיששה לברר מה דעתם של המנהיגים הציוניים הצרפתים. בדצמבר 1948, הגנרל ז׳ואן קיבל ברבאט את פניו של אחד מן המנהיגים של הפדרציה הציונית הצרפתית, עו״ד מארק יארבלום (Jarblum). הלה, שהיה חבר ב SI0, היה מקורב לראש הממשלה-לשעבר, ליאון בלום. בעת פגישתו של מארק יארבלום עם הגנרל ז׳ואן, הסביר לו, שצריך להגיע ל״מודוס ויוונדי״ כלשהו.

הגנרל ז׳ואן נולד באלג׳יריה, והכיר היטב את המציאות הצפון־אפריקנית, והוא חשש מפני התוצאות העלולות לנבוע מהגירה מסיבית של היהודים המרוקנים. הגירה שלדעתו לא היה מנוס מפניה, כפי שאמר למארק יארבלום: ״לדעתי, לא יהיה זה מוגזם לומר, שאם לא יינקטו אמצעים לתעל את גל העזיבות, הוא יגיע בהיקפו ל-000,200. מתוך רבע מיליון היהודים במדינה. יש כאן מין דחף מיסטי, מעורב בפניקה, שדוחף את היהודים לצאת מן המלאח. ואני יכול להבין אותם. כאן, הם חיים כמו בני כת נחותה, מושפלים ומדי פעם נתונים לסחטנות. שם, הם רואים את המראה המשכר של החירות ושל הניצחון על האויבים.״

הנימוקים שהציג מארק יארבלום עשו את שלהם ככל הנראה, מפני שלאחר ביקורו של רפאל ספאניין (Spanien), מנהל היא״ס, ברבאט, הנציגות הסכימה לקבוע מיכסת אשרות חודשית של מאות אחדות לעוזבים.

יארבלום וספאניין לא היו המנהיגים היהודיים היחידים שהתערבו בנושא זה. האליאנס, שראתה את עצמה עדיין כדוברת הבלעדית של הקהילה היהודית המרוקנית, והסנדק המוצהר שלה, התערבה אצל הסולטן לטובת חופש הגירה ליהודים המרוקנים. במכתב הפונה לסידי מוחמר בן יוסף, בתאריך 29 במארס 1949, נשיא כי״ח, וחתן פרס נובל לשלום־לעתיד, רנה קאסן, כתב, אחרי דברי הנימוס המקובלים ואיזכור הנדיבות העקבית מצד השליטים העלאווים, את השורות הבאות:

״והנה אחינו לדת, אשר חיו מאות בשנים בשלווה, מבלי לשלוח ולו מבט אל מעבר לגבולות האימפריה שלך, בוחנים בעין תמהה את אחיהם, הבונים לעצמם קיום לאומי חדש, חופשי וגאה. מספר גדל והולך מקרבם חולמים להצטרף אליהם…

היות שמאז ומתמיד חיו בקרב בני-דודם המוסלמים, למדו להכירם ולהוקירם, ויהיו הסוכנים הטובים ביותר לכינון ידידות שתהיה רצויה הן לעולם המוסלמי והן לישראל…

אולם, כדי להיענות לתקווה הלוהטת הזאת, צריך לדאוג לכך שהללו שרצונם בכך, יוכלו לצאת לדרך ללא הסתייגויות, בחופשיות ובראש זקוף, כך שינצרו בלבם את האדמה אשר האכילה אותם, וירגישו כלפיה הכרת-תודה ללא-סייג…״

מהלך זה לא היה מוצלח במיוחד. יתר על כן, הוא חשף באופן פומבי בעיה, שבה דנו מזה מספר שבועות בדיסקרטיות יתירה. מהלך זה לא יכול אלא להביך את הרשויות הצרפתיות, שניצבו בפני גל מסיבי של עזיבות. בקה ד׳אורסיי נפעמו מכך, ודרשו מן הרזידאנס להפסיק את שטף ההגירות.

זו האחרונה העריכה, שהדבר בלתי-אפשרי. כפי שכתב, במכתב מהשלושה ביוני 1949, נציג הרזידאנס, פראנסיס לאקוסט: ״מאז הפסקת פעולות האיבה, ההגירה שינתה את אופיה. מדובר בהגירה בדרכי שלום. הפן העיקרי שלה הוא פוליטי, זה נכון, אולם כזה שאיננו יכולים להתנגד לו באמצעות נימוקים בעלי אופי החלטי, שעליהם התבססה הגישה שלנו בשנה שעברה.״

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר